ההערכות הן שהספר הזה של סלימני, צרפתיה ממוצא מרוקני (מהגרת בעצמה) נכתב בהשראה של מקרה אמיתי שאירע בשנת 2012 בניו יורק שבו אומנת רצחה את שני הילדים שבהם טיפלה.
למעשה אין כאן באמת ספוילרים כי הספר מתחיל מהסוף.
הוא מתאר את הילדים ברגעיהם האחרונים כבר מההתחלה, הילד כבר היה מת והילדה נלחמה עד הרגע האחרון, כך שהקורא למעשה יודע מה הולך לקרות ועכשיו העלילה מתחילה כאשר המחברת מנסה לתאר לנו את מערכת היחסים התלותית והמורכבת בין הורי הילדים לבינה ובינה לבין הילדים עצמם.
האמת שהנושא עולה כל הזמן לכותרות, כמה נוכל לסמוך על מטפלת ילדינו? האם נוכל לצאת בבטחה לעבודה ולדעת שילדינו בטוחים.
מרים מחליטה לחזור לעבודתה במשרד עורכי דין ולחפש אומנת ראויה לילדיה, לאחר חיפושים רבים מרים מגיעה ללואיז אשר מקסימה את המשפחה ונוצר קשר תלותי בין השילוש הזה.
הספר הזה מדבר על החברה המודרנית, על הורות, על הרצון לחופש ועצמאות, על חינוך ועל השקפות עולם שונות והמתח נוצר ונבנה לאט לאט למרות שאת סופו אנחנו יודעים.
המוות ידוע מראש, הטרגדיה ידועה מראש, הפחד ידוע מראש ועם זאת סלימני משאירה אותנו כל הזמן במתח לקראת הסוף הצפוי.
העלילה בנויה מעניין והספר הקצר הזה מעלה שאלות רבות על הרצון שלנו או היכולת שלנו לסמוך על אחרים כשאנחנו מפקידים את ילדינו אצלם.
הספר נפתח בשני ציטוטים מאוד חזקים של רודיארד קיפלינד ודוסטוייבסקי שמיד מכניסים אותנו לאווירת הספר עוד לפני תיאור הרצח בפרק הראשון.
לא ספר פשוט אבל קריא וברור ועם זאת לא בטוח שנכון היה לפתוח דווקא ברצח.
אבל כך הסופרת החליטה.
ספר מעניין ומעורר שאלות רבות.