מכתבי אנשים חשוכים / אולריך פון הוטן
הוצאת קדימה
154 עמודים
תרגם מלטינית: נתן רון
איורים: מירה פרידמן

הספר הזה ראה אור בשנתת 1515, לכאורה זמן רב עבר מאז הוצאתו לאור אבל אם נסתכל על המאה ה21 אנחנו רואים שהדת לא התקדמה ולו בקצת מבחינת הנאורות שלה, קבלת האחר או שנאת האחר ולמרות שהספר הזה הוא ספר סאטירי הוא בעצם ממחיש מבחינתי דברים שמתרחשים גם כיום והתבטאויות של אנשי דת בנושאים שונים שמראים את החושך ואת חוסר היכולת להכיל דעות ומחשבות אחרות שסותרות את האמונה הבסיסית של אותה דת אם זה כאן בפרובינציה שלנו ואם זה במחוזות אחרים ברחבי העולם ובדתות אחרות.
הספר הזה מכיל סדרת מכתבים בדיוניים שכתבו הומניסטים נאורים על מנת ללעוג על אנשי הכנסיה ולהעמיד אותם באור מביך במיוחד.
בספר הזה המכתבים מכילים אנטישמיות רבה ומראים את היחס ליהודית והזלזול בדת היהודית כמו גם הפחד מהיהודי או חוסר היכולת לקבל יהודי אפילו אם התנצר כמו שאלה שעלתה האם עורלתו של היהודי המתנצר תצמח בחזרה.
הנה דוגמא מתוך מכתב אחד
"לא מזמן הייתי ביריד פרנקפורט, ןבשעה שהלכתי ברחוב עם בוגר אוניברסיטה כלשהו נתקלנו בשני אנשים שנראו הגונים למדי. הם לבשו גלימות שחורות וברדסים רחבים שקפליהם גולשים. ואני אלוהים עדי חשבתי שהם שני מגיסטרים משלנו, ולכן חלקתי להם כבוד בהסירי בפניהם את כובעי. מייד טפח בוגר האוניברסיטה על גבי ואמר: "בשם אלוהים! מה אתה עושה? הטיפוסים האלה יהודים ואתה הסרת את כובעך בפניהם!" נחרדתי כל כך למשמע דבריו כאילו ראיתי את השטן ואמרתי: " אדוני הבוגר יסלח לי האל כי עשיתי זאת מתוך בורות"
עמ' 23 מכתב מס' 2
אבל הספר אינו עוסק אך ורק ביחס ליהודים אלא על היחס של אנשי הכנסיה לנשים, לחילוניות, ובכלל היחס לנשים מלא בתביעות כי למרות הביקורת של אנשי הכנסיה כביכול הם עצמם חוטאים בניאוף וחיים בצביעות.
המכתסים לא פוסחים על שחיתות ולמעשה כל המכתבים שחלקם מצחיקים וחלקם מעוררי בחילה כפי שסאטירה לפעמים אמורה לגרום מראים לנו שהדת כדת ולא משנה איזו דת נשארת תמיד במקום ולא מסוגלת לקבל את השונה ממנה.
בעיני זהו ספר חשוב ומעניין ואיוריה המקסימים של מירה פרידמן שמלווים את הספר מוסיפים לו חן ואיכות.
התרגום נהדר וההקדמות של נתן רון המתרגם ושל מירי אליאב פלדון מוסיפים ושופכים לנו אור על התקופה.
כמו גם אחרית הדבר של הלנה רימון.
ספר מעניין מאוד.

גילגמש הצעיר וחוטף הגורזלים / שירלי גרץ
אנכי הוצאה לאור
115 עמודים
איורים: אוריאל זוהר

סדרת גילגמש הצעיר אהובה מאוד על הילד שלי ומבחינתי זה המדד הכי טוב לספר ילדים, מה שווה הביקורת שלי אם טובה ואם רעה כשהמדד האמיתי זה החיבור של הילד לספר וכשסיפרתי לו שהגיע הספר השלישי בסדרה הוא התלהב.
אבל הסדרה הזו טובה לא רק בגלל הסיפורים המעניינים והאיורים היפים, היא טובה כי היא חושפת את ילדינו לסיפורי המיתולוגיה של התרבות השומרית, אחת התרבויות הקדומות ביותר שמוכרות לאנושות
זהו סיפורו של גילגמש הצעיר בנם של האלה נינסון ולגלבנדה וחברי אנכידו נער הפרא והסיפור הפעם מתמקד במסעם להציל את הגורזלים, ילדיו של נשר האנזו שנחטפו על ידי המפלצת חומבבה
במסע הארוך והמפרך הם פוגשים נערה שעוזרת להם במשימה ועוד הפתעות.
החשיפה של הילדים לתרבות השומרית, לכתב היתדות, לדמויות מהמיתולוגיה הזו ועוד חושפת את הילדים לעולמות אחרים קדומים ומעניינים והמחברת מביאה אותנו באמצעות הסיפורים המעניינים לעולמות קסומים ומרגשים.
האיורים של אוריאל זוהר מעניינים מאוד ויפים מאוד ומוסיפים חן לכל הסדרה הזו.
מאוד נהניתי גם מהספר הזה וממתין לרביעי.

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון
תמיר // סנדיק
406 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק

אם בספרה הראשון של ג'ואנה קאנון "הצרה עם עיזים וכבשים" ניתן היה להבחין בבוסריות מסוימת למרות שאהבתי את הספר יש כאן תחושה של התבגרות שלה כסופרת, נדמה שהספר הזה בשל יותר, עמוק יותר, ונעשתה על ידי הסופרת עבודה מעמיקה, התייחסות לדמויות ולעלילה בצורה יותר בשלה בעיני והתוצאה היא ששלושה דברים שצריך לדעת על אלזי הוא ספר טוב מאוד שמדבר על נושא רגיש לכולנו, נושא ההזדקנות
ההזדקנות שמלווה בבדידות, בחיים בדיור מוגן, בניסיון לשמר משהו משמחת החיים ולשמר את זכרונות העבר אלו התמודדויות שגיבורי הספר הזה עוברים ומתמודדים איתם.
לא זוכר מתי לאחרונה הייתי בדיור מוגן אבל אני חושב שקאנון יצרה בספר זה תחושת אמון בינה לבין הקורא ויצרה דמויות אמינות מאוד שקל להתחבר אליהן ואני בטוח שקאנון בילתה בדיור מוגן לא מעט עבור המחקר בספר זה כדי ליצור את האמינות שאני חוויתי.
פלורנס היא דיירת בדיור מוגן, אישה בת 80 שמתמודדת עם השינוי החייה מהבית למקום עם אנשים כמוה, היא נמצאת שם עם חברתה מילדות ששמה אלזי וביחד עם חבר בשם ג'ק הם מנסים לפתור תעלומה מסתורית ומוזרה.
יום אחד מגיע דייר חדש לדיור המוגן ששמו גבריאל פרייס אבל אלזי לא מאמינה לו שהוא מי שהוא טוען שהוא.
היא בטוחה שזה רוני. בחור שמת בטביעה לפני שישים שנה. היא זוכרת שהיא ראתה אותו מת,
פלורנס המבולבלת לא מתכוונת להניח לתעלומה הזו לחלוף על פניה וביחד עם אלזי וג'ק הם מנסים לפצח את התעלומה בכל מחיר.
היא צוללת לעברה ולילדותה, מחטטת בזכרונות ואת מה שהיא תגלה אתם הקוראים תגלו לבד.
מעבר לסיפור המתח הבלשי העדין והיפה הזה הספר עוסק בנושאים קשים ומורכבים כמו זקנה, בדידות, ההתמודדות עם דמנציה אבל גם נושאים מרגשים וחזקים כגון חברות חזקה וארוכת שנים שרק מתעצמת עם התקדמות העלילה.
זהו ספר על אנשים, אנשים שמתמודדים בערוב ימיהם עם דחייתם מהחברה, עם תחושה שמבודדים אותם מהעולם והם צריכים להרגיש שוב חיים ואיך אפשר להרגיש יותר חי מאשר מסע בלשי מרתק ומלא אנרגיה וחיות.
ספר מקסים של ג'ואנה קאנון ואני מאוד נהניתי ממנו

הוצאת פרדס
130

יחסים בין בני אדם לחיות והמורכבות ביניהם כמו גם החיפוש אחר דמיון ביניהם תמיד עניינו סופרים, כותבי משלים ובכלל אנשים שאוהבים בעלי חיים, הם חיפשו את הדומה והשונה בהתנהגות אנושית, חיפשו בימי קדם את הרוחות בבעלי חיים, חיפשו לאמץ חיות מחמד הדומות להם ועוד.
מושי בן אליעזר הוציא ספר שאולי מעוצב כמו ספר הומוריסטי אבל הוא לא הוא בעצם ספר שכולו אהבת החי וסיפוריו הקצרים של המחבר בספר זה באים להראות את אהבתו לבעלי החיים והניסיון לחבר התנהגויות אנושיות דרך האנשת בעלי החיים.
דרך בעלי החיים המחבר מתאר לנו סיטואציות אנושיות שכולנו מכירים, חלקם כואבות, חלקן שמחות, חלקן מורכבות יותר או פחות אבל במקום אנשים המחבר מאניש את בעלי החיים והם מככבים בספר זה.
הכתיבה בספר זה היא פשוטה מאוד, יש בה חוכמה וזה ספר די חמוד בסך הכל עם תובנות רבות לגבי ההתנהגות האנושית היומיומית שלנו לרוב.
האיורים החביבים של אלי פרמינגר מוסיפים המון חן ונותנים לספר ארומה קצת הומוריסטית וקלילה.
המחבר מביא כמה וכמה דוגמאות מהחיבור שלו עם הכלב שלו ואהבתו לבעלי חיים ניכרת מאוד.
זה ספר נוח וחביב לאתנחתא של יום קשה וחיפוש אחר טקסט וסיפורים שמעבירים שעה שעתיים מהנים מאוד.
בהחלט חביב.

גבר אישה ציפור / איריס אליה כהן
ידיעות ספרים
315 עמודים

יש אנשים שהם סופרים, יש כאלה שהם משוררים ויש כאלה שהם אמנים, אמנים הם אנשים שיוצרים יצירה חדשה וייחודית ואיריס אליה כהן היא אמנית, היצירה שלה נובעת ממעמקי הנפש, הכתיבה עבורה היא תשוקה, היא מתייחסת אליה כאמנות לכל דבר, כמקור לשורשים הכי עמוקים שמחברים את הנפש לגוף ויוצרים כתיבה פיוטית ורגישה להפליא.
בספר הזה איריס אליה כהן חיברה פרוזה עם שירה, זה נוגע אחד בשני, זה מחבר וזו אהבה, זו תשוקה, החיבור הזה כל כך טבעי ונכון אצל המחברת כמעט כמו חיבור בין אהבת גבר לאישה, חיבור בין בשר לבשר, שני עולמות שונים, נשמות שונות, אבל כשהחיבור קורה, כשהתשוקה פורצת זה נראה כל כך טבעי ונכון.
יש גבר, יש אישה ויש ציפור, הציפור היא החיבור, היא המקום שמסמל חופש, תשוקה, יופי, האי עפה מתי ולאן שמתחשק לה, היא יכולה להיות עדינה כיונה, אלגנטית כצופית ואכזרית כבז.
הסיפור הוא על אהבתם רבת השנים של דליה ויואל, דליה גרושה עם ילד, סופרת נזכרת באהבת חייה לאורך שנים מילדות, מהגן, שם נפגשו לראשונה ושם עוד אז ידעה דליה שיואל, לימים הסטוריון מוערך הוא הגבר של חייה.
בצורה מאוד ייחודית שאופיינית לכתיבה העמוקה ומלאת הרגש של המחברת היא מצליחה לגעת בקוראים ולחבר אותם לסיפור האהבה ארוך השנים שנע בין תקופות, בין ניתוקים, כעסים, חיבור רגשי, מיני, פיזי ובעיקר מיסטי בין שני אנשים שנועדו להיות ביחד.
מאוד נגע בי הספר הזה, אני יודע מהי אהבה ומהי אכזבה, מהי התחושה של להרגיש שמישהו נועדה עבורך ובכל זאת לדעת לפעמים להמשיך הלאה, כולנו יודעים זאת, כולנו חווים זאת בחיינו אבל להביא זאת לכתיבה כה פיוטית מעטים יודעים.
זהו ספר ששירה ופרוזה נוגעים זה בזה כמו זוג אהובים, נאהבים, ביחד אך לחוד.
ספר מקסים.

השיש / ססר איירה
הוצאת תשע נשמות
156 עמודים
מספרדית: רינת שניידובר

הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי את הספר לידי זה להסתכל בכריכה האחורית ולקבל קצת תקציר לגבי מה שאני הולך לקרוא אבל במקום תקציר קיבלתי ציטוטים מפי כמה מאנשי ספרות ואמנות מעניינים שאומרים את דעתם על איירה, אנשים כמו רוברטו בולניו, פטי סמית וקרלוס פואנטס.
זה סקרן אותי עוד יותר, למה אין תקציר? והחלטתי לצלול לתוך הספר ולהבין קצת את האניגמה של ססר איירה.
ככל שהתקדמתי בקריאה האניגמה גדלה מאוד.
איירה הוא תופעה, הוא מאתגר את גבולות הגזרה של הספרות, יוצר מציאות בתוך מציאות ומביא לקוראים חווייה ספרותית שונה לחלוטין מכל מה שהקורא מכיר.
איירה הוא אמן אוונגרד שמבטא את האוונגרדיות שלו באמצעות המילה הכתובה, לא הופתעתי לראות את פטי סמית בכריכה האחורית כי גם היא אמנית פורצת גבולות.
קשה מאוד לתאר את העלילה של השיש, היא משתנה ומתפתחת כל הזמן, אין בה קו ברור.
כן מעורבים בעלילה הזו סינים, כדורי שיש, צפרדע מאבן וסופרמרקט העלילה מתפתלת ומשתנה ונראה כאילו אין בה הגיון של ממש, מן סוריאליזם לא ברור שדמויות באות והולכות ומתפתחות לכיוונים שונים אבל זה איירה יוצר מציאות בתוך מציאות, עולם בתוך עולם, מטשטש את הגבולות שבין ריאליזם לסוריאליזם.
בדומה לאמנים אוונגרדיים אחרים בתחומי אמנות שונים לא קל לעכל את יצירתם, אם זה ג'ון קייג' במוזיקה שבמאמר שקראתי מפי איירה הוא מזכיר אותו ולא בכדי, אם זה אמני אוונגרד בציור כך גם בספרות איירה מחפש לפרוץ דרך ולבדוק את הגבולות.
בעיני השיש הוא ספר נפלא ולמרות מורכבותו והטירוף שבו הוא קל לקריאה, מהנה בצורה בלתי רגילה ושובר מוסכמות.
מי שיחליט לרכוש את הספר הזה צפויה לו חוויה יוצאת דופן.
מי שמוכן לצאת מהשבלוניות המוכרת של הספרות הצפויה יקבל חוויה שונה שיקח לו זמן לעכל אותה.
לקח לי זמן לכתוב את הסקירה הזו כי קשה לתאר את העלילה בספר זה ובכל זאת יש כאן עלילה ויש כאן סיפור אבל יש כאן סיפור אחר, עלילה שקשה לתאר אותה ולכן בספרים כאלה כותבים בעיקר את החוויה מהקריאה כי העלילה לטעמי היא חלק מאותה חוויה שנקראת ססר איירה.

לב האפלה, מוצב של קדמה / ג'וזף קונרד
הוצאת עם עובד
187 עמודים
תרגום: אברהם יריב

כשאני קורא סיפורים כמו של קונרד אני שואל את עצמי כמה השתנה מאז? אז כן, אפריקה היום לא נשלטת על ידי האירופאים הלבנים אבל האם האירופאים עדיין פוחדים מאפריקה? מרגישים מאוימים, מרגישים נעלים מעל האדם השחור? תשובתי היא שכן, קולוניאליזם, אחד מפשעי המאה ה19 והמאה העשרים עדיין קיים בעולם, יש תחושה שהאפריקאים עדיין לא ממש משתחררים מאימת השלטון הלבן וההתנשאות הלבנה.
קונרד מביא לנו בנובלה אולי הכי מפורסמת שלו ובסיפור הקצר שנלווה אליו בספר זה את התחושות שהקולוניאליזם גורם, את השנאה, תחושת העליונות, היד הקלה על ההדק, האובססיביות לכל אוצרות הטבע שבאפריקה שבאים על חשבון חיי אדם ועוד ועוד עוולות שמתוארות בצורה לפעמים קצת סכמטית לפעמים קצת תיעודית ולפעמים כסיפור מצמרר על אפריקה תחת שלטון לבן.
בהשפעת הספר לב האפלה יצא שנים לאחר מכן סרטו המצמרר של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו" השפעתו של קונרד בספר זה היתה חזקה מאוד.
ספר זה מתאר את המסע של מרלו במעלה נהר הקונגו בספינה בחיפוש אחר הסוכן קורץ, סוכן מצליח של החברה שנותק עימו הקשר.
דרך המסע מתוודע מרלו לעוולות של הלבנים באפריקה ולניצול.
קורץ מתגלה בסופו של דבר כראש שבט מקומי וכאדם אכזר ותאב בצע ואולי זה הסימבול של האדם הלבן שמשתלט על האדם השחור, צמא לאוצרותיו ומרגיש עליון.
זהו ספר מצמרר וחזק מאוד שמבליט את כשרונו של קונרד לתאר את הקולוניאליזם כאכזרי במיוחד.
החלק השני או הסיפור השני בספר זה" מוצב של קדמה" פחות מצמרר מ"לב האפלה" אך מתאר בצורה קרה את הקולוניאליזם מנקודת מבט אחרת של שני לבנים שהשתלטו על תחנת מסחר שמפקחת על העברת שנהב, עצלנים וחסרי יכולת, התנהגותם, הביזה שלהם וההתנשאות הזו היא סימבול ללבן האכזרי שחושב שאפריקה שייכת לו ולא לאזרחיה, תחושת העליונות המאוסה וקשה כל כך.
ספריו של קונרד רלוונטיים גם להיות ולנצח כל עוד האנושות תמשיך להתנהל כפי שהיא מתנהלת.
ספר חשוב.