על פרות ואנשים / אנה פאולה מאיה
הוצאת תשע נשמות
132 עמודים
מפורטוגזית: מיכל שליו

על פרות ואנשים זה ספר מתעתע, מצד אחד הוא מציג מעשי אקט ברוטאליים בפרות אשר במשחטה ומצד שני הוא מציג את כל הסיטואציה בכתיבה כמעט אדישה, כמעט שגרתית, כתיבה שמציגה את טבע האדם כאילו מתרחש כאן מעשה מוסרי וטבעי לאנושות ואולי זה הכח של הספר הזה וזה תפקידו של אדגר ווילסון, ווילסון מנחית מכת מוות לפר במצח עם פטיש ומהמם אותו לפני השחיטה וכך הוא למעשה מונע מהם סבל מיותר למרבה האירוניה.
מישהו צריך לעשות את העבודה הזו ואדגר הוא זה שעושה אותה.
הסיפור משתבש בסיטואציה מסוימת כאשר לפרות נמאס מהתהליך המייגע אותו הן עוברות וחלק מהן מחליטות להתאבד.
בעיני הספר הזה מלא בנקודות אור אנושיות ומורכבויות של קבלת החלטות קשה בתוך מצב שהוא כמעט בלתי אפשרי, האנושיות מול האי אנושיות המוסריות והנסיון לייצר חמלה בתוך מקום שכולו מוות.
זה ספר שמעורר שאלות רבות על התעשייה האכזרית והאנשים שבתוכה והמחברת מייצרת לנו את המציאות הלא פשוטה הזו בטקסט שהוא מצמרר בשקט שלו, דווקא בשקט שלו ולא בישירות נוקבת מדי היא מדברת עם העולם המורכב הזה של תעשיית המוות הזו ועל המקום של החיות בה כמו המקום של האנשים בה.
נובלה מרתקת ולא פשוטה לקריאה.

להתראות פליני / רירי סילביה מנור
הוצאת פרדס
362 עמודים

בשנים האחרונות רירי סילביה מנור חזרה למולדתה רומניה וחוותה מחדש את זכרונות ילדותה ומשפחתה.
רירי סילביה מנור היא פרופסור לרפואה מתמחה בנוירו- אופתלמולוגיה וגם משוררת שהוציאה כבר שני ספרי שירה והיכולת שלה כמשוררת מורגשת בספר האוטוביוגרפי המרגש הזה שהוא גם מאוד פיוטי ורגיש.
המחברת חיה ברומניה בתקופה מאוד מעניינת בתפר שבין סיום מלחמת העולם הראשונה לשלטונו של צ'אוצ'סקו, למעשה בתקופת שלטונו של גאורגיו דז' הדיקטטור הסטליניסטי שהיה אף אכזרי יותר מצ'אוצ'סקו (מסתבר שזה אפשרי).אפילו אביה של המחברת נעצר על ידי השלטונות, רומניה היתה מדינה סגורה מאוד והחיים בה לא היו פשוטים בכלל.
משפחתה של מנור יצאה מרומניה בשנת בתחילת שנות השישים והגיעה לישראל והסיפור ממשיך גם כאן בחבלי הקליטה של המשפחה בישראל.
המחברת נעה קדימה ואחורה בזמן ומספרת בצורה רהוטה ופיוטית על חייה ברומניה וגם כאן, על החוויות ועל עילדות שלה, על אהבתה לספרים, על החלטתה ללמוד רפואה ועוד.
אני למשל כמעט ולא ידעתי כלום על שלטונו של גאורגיו דז' עד שקראתי את הספר הזה וזה מעניין לקרוא על החיים בצל דיקטטורה קומוניסטית כה סגורה וקשוחה כמו שהיה ברומניה בתקופה של אחרי מלחמת העולם השניה ולמעשה הסתיימה רק במותו של ניקולאי צ'אוצ'סקו ב1989.
פליני ששמו מוזכר בכריכה מופיע בספר רק בעמודים הראשונים והאחרונים ולא מוזכר בכלל בספר אבל לקורא הספר החיבור עם פליני יובן במהרה.
הספר הזה שמחבר את החיים ביין השלטון הקומוניסטי ברומניה לחבלי הקליטה של עולה חדשה בשנות השישי בישראל היא בהחלט מרתקת ומעניינת, המורכבות של משפחתה ובעיקר היחסים המורכבים עם אימה ובכלל הספר הזה שופע פנינים ומורכבויות מעניינות מאוד והוא מומלץ בחום.
אני אוהב את הכריכה המעניינת ומושכת העין, אוהב את דמות הרקדנית הכמהה לתנועה וחופש וחושב שמדובר באוטוביוגרפיה מרגשת מאוד של אישה רבת כישורים ועשייה.
מומלץ.

אישה- ילדה- גבר-אישה ושירים אחרים / קמה שיר
הוצאה עצמית הוצאה לאור
98 עמודים
לא הכרתי את קמה שיר (שם בדוי) לפני אבל הבנתי שמדובר באושיית שירה עם עוקבים רבים וזה סקרן אותי מאוד ואז גם התבוננתי בכריכה, יש בה משהו מאוד נוח ונעים, צבע הקיר, המיטה הקצת מבולגנת, הענף הבודד במים, הכל מסודר מאוד, נקי מאוד, אינטימי מאוד ונראה שהשירים שלה הם כאלה, הם עוסקים בעולמה של המשוררת ואותי כגבר זה סקרן איך אתחבר לתכנים של הורות מחדש, של זוגיות מחדש, עולם התוכן של קמה שיר מאוד ברור וברור מהם הנושאים שמעסיקים אותה וזה מעבר לשירים אחרים שפורסמו בספר שהם סוג של סיכום יצירתה עד כה ומבחר מהשירים הטובים שלה.
הספר והשירים בו נורא נעימים, נורא רגישים ואינטימיים אבל לא בועטים מספיק, לא משאירים איזה חותם שאקח איתי בהמשך המסע שלי ואני לא אומר את זה כמשהו שלילי אלא בחוויה שלי כקורא, אני אוהב שספרי השירה קורעים לי את הלב וחותכים לי את הקרביים ואני אוהב לצאת מספר שירה בתחושה שאני אדם אחר לאחר קריאתו וכאן הקריאה היתה נעימה לי מאוד, קמה שיר כותבת טוב והשירים שלה נורא נעימים וכנים, חכמים ואינטימיים, וזה בסדר, זה כיף לקרוא אותו עם כוס תה ככה ליד ואולי מוזיקה רגועה וגם זו שירה וגם זה עובד.

פנטזיות בצד // קמה שיר

נִרְאֶה לִי הַיּוֹם שֶׁאֵין אַהֲבָה מְצֻחְצַחַת
אֵין הִתְמַסְּרוּת לְלֹא רָצוֹן לְהִשָּׁמֵר מִן הָאֵשׁ.
אֵין הִצָּמְדוּת לְלֹא בַּקָּשַׁת מַחֲסֶה מִן הַקֹּר
אוֹ מַחֲסֶה אַחֵר אוֹ בַּקָּשָׁה אַחֶרֶת.

וְאוּלַי מוּטָב לִי אַהֲבָה מְלֻכְלֶכֶת כַּזֹּאת
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֱמֶת מְקָרֶבֶת
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ נְתִינָה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת
שֶׁהוֹפֶכֶת אֶת הַבֶּטֶן וְנִכְנֶסֶת לְתוֹכָהּ.

אִי אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אֶת מִי שֶׁהִתְפַּנָּה מִן הַחֶדֶר.
רַק שֶׁלֹּא תַּהֲרֹס, שֶׁלֹּא תַּהֲרֹס.

בסך הכל זו התחושה שלי כשסיימתי אותו, הוא נעים ואינטיליגנטי ונחמד מאוד, אולי נחמד מדי.

להלל את החול / שרון מולדאבי
ספרית פועלים
162 עמודים

הרבה שנים לא שמעתי משרון מולדאבי, אני אהבתי בצעירותי את להקתו "גן חיות" היה לו לוק ג'ים מוריסוני כזה וקול טוב ושירי רוק מלטפים ולאחר מכן הוא הפך למבקר מוזיקה וקראתי אותו ואהבתי מה שכתב ואז הוא נעלם לי ועכשיו חזר עם הממואר הזה שהוא ממואר אמיץ מאוד בעיני.
לא קל לחשוף חולשות, לא קל בכלל אני יודע כי אני מתמודד עם כתיבה כזו בעצמי זמן רב ומרגיש שיש מקומות שאני לא מסוגל לחשוף או להיחשף וכאן שרון מולדבי חושף את הקרביים, מכה על חטא ומנסה להבין איפה טעה בעבר ואיך למצות את מה שטוב כרגע בחייו, בגיל חמישים מולדאבי הפך לאב לראשונה בחייו והוא מגלה מחדש את העולם, הוא נטש את עולם המוזיקה או שעולם המוזיקה נטש אותו ועבר להייטק וחברות סטארט אפ.
הוא מצא אישה שמשלימה אותו ומבינה אותו והוא אב עכשיו והוא אדם שמסתכל אחורה על טעויות העבר.
זה ספר שהוא לא קל עבור הקורא כי יש כאן בנאדם שבא וחושף בפניך הכל כמו על ספת הפסיכולוג, הוא מדבר על המוזיקה שלו ועל האמנות שלו ועל מה שברח ממנו ועל ההתמודדויות שהיו לו ועל צלקות מפצעי עבר מטאפוריים ועל תובנות חברתיות ואנחנו הקוראים צריכים להכיל את זה ולקרוא את זה כמו מן תראפיה ושחרור והספר הזה מטלטל בעיני, מולדאבי מציג לנו את ההתמודדות האישית שלו עם האובדן של משהו שהיה כה חשוב לו , המורכבות של בחור צעיר בעולם המוזיקה עם להקה שהצליחה ועם ההתמודדות עם אותה הצלחה וגם עם הכשלון הצורב, הפירוק.
האמת שאפשר לספר עוד על הממואר הזה אבל אני חושב שהוא שווה קריאה, שווה בהחלט ואני חושב שמכאן שיתפתי מספיק מה הוא עשה לי ואני לא יכול לומר על הספר הזה מהנה, מהנה זו לא המילה הנכונה לממואר כזה כי הוא לא מהנה הוא מורכב, הוא מלא תובנות והוא מעורר בקורא תחושות ואולי התבונות על עצמו בעיקר לאנשים כמוני שבסביבות הגיל של מולדאבי.
מומלץ מאוד.

קדחת הזכוכית / פ"מ האברד
הוצאת הכורסא, הוצאת תשע נשמות
226 עמודים
תרגום: יואב כ"ץ

קדחת הזכוכית זה ספר הרפתקאות אפל למדי שמצד אחד הזכיר לי קצת ספרות בלשית מפעם וקצת אפילו זרק אותי לספרי הרפתקאות בחיפושים אחר חפץ עתיק סטייל אינדיאנה ג'ונס אבל מדובר בספר שכולו אובססיה לדבר אחד ובמקרה הזה ליצירת זכוכית עתיקה.
ג'וני סליד הוא אספן זכוכית שיום אחד מגלה בכתב העת שהוא קורא שהתגלתה יצירת זכוכית עתיקה מסוג טאצה, כלי הגשה בצורת צלחת על רגל אחת וג'וני מנסה להשיג אותה אבל לא רק הוא מנסה אלא עוד אספני זכוכית כמוהו.
המגזין לא מספק יותר מדי פרטים על מקום המצאה של הטאצה אך גם הערפוך הזה לא ימנע מאנשים מסוגו של ג'וני להשיג את הטאצה הזו בכל מחיר.
במהלך החיפוש ג'וני מכיר את קלאודיה ומפתח אובססיה גם כלפיה ומסתבר שאיזה סוד מחבר אותה למקום המצאה של הטאצה העתיקה מהמאה השש עשרה.
הספר הזה אפל מאוד, הומור שחור מקומות אפלים והוא משדר היטב את האוירה התקופתית ואת ומלא במסרים וביקורתיות על החברה ועל תופעת האספנות והאובססיה של אנשים לחפצים עתיקים.
מאוד אהבתי את הספר השנון הזה שלאט לאט סוחף אותך לתוך העלילה ולתוך החיפוש של ג'וני כמו גם הקשר שנרקם בינו לבין קלאודיה.
ספר שונה ומרתק וממשיך את הסדרה המעניינת של חוצפנית קטנה ובשיתוף הפעולה בין הוצאות הכורסא ותשע נשמות שמביאים לנו ספרים עם אוירה מעניינת ותקופתית.
צריך לפרגן לכריכה היפה שגם היא חלק מסדרתיות של חוצפנית קטנה, כריכות רטרו חכמים ומושכי עין.

בית הקברות של שמשונה / גבריאל שאול
הוצאת פרדס
241 עמודים

בשנים האחרונות קראתי כמה וכמה ספרים על חוויות ילדות מהקיבוץ, רוב הספרים נכתבו מתוך נימה ביקורתית כלפי החינוך הקיבוצי, הלינה המשותפת ועוד חוויות מורכבות, הספר הזה בא בצורה שונה ומחברו דווקא מראה לפחות לפי החוויה שלי כקורא את הילדות בקיבוץ לא כדבר רע ולא כחוויה שלילית אלא כשנת התבגרות של ילד בתפר שבין שנות השמונים לשנות התשעים.
גבריאל שאול המחבר הינו בן קיבוץ עין גב והילד גדי נראה כמו גמותו של המחבר למרות הנסיון אולי להפריד ולא לייצר סיפור אוטוביוגרפי אלא חוויית ילדות והתבגרות כסיפור פרוזה אני מעריך שזוהי כן חוויית הילדות של המחבר ואולי של ילדים רבים אחרים בקיבוץ.
גדי הוא ילד בקיבוץ אשר בצפון, גדי גר עם אימו, אחותו וסבתו' גדי הוא ילד סקרן וחקרן, שואל שאלות רבות ובעל אינטיליגנציה רגשית גבוהה, יש בו משהו שונה מילדים אחרים בקיבוץ וגם בניגוד לאביו הקשוח שרואה בכל ביטוי של רגש לא גברי משהו קצת לא תקין, גדי מתחפש שונה משאר הילדים ומעדיף לקשט את הסוכה במקום לבנות אותה.
גדי קשור לעז שנמצאת באופן קבוע בבית הקברות הסמוך לקיבוץ ושמה שמשונה, שמה ניתן לה בגלל שהצליחה להשתחר מהיתד שהיא היתה קשורה אליו כמו שמשון.
גדי בן להורים שעלו ממקסיקו גם זוכה באותה השנה לטיול משפחתי למקסיקו וזו חוויה מיוחדת עבורו ועבור משפחתו.
הספר מתאר את הקיבוץ כמו שאמרתי באור חיובי ונעים ואני שמח לראות גם ספרות כזו שלא רק נכנסת בקיבוץ הסוציאליסטי המיושן אלא מציגה אותו באור אחר דרך עיניו של ילד סקרן.
בסך הכל ספר מקסים וצנוע, כתיבה יפה וזורמת.

חמצן / אמיר זיו
הוצאת עם עובד
254 עמודים

אהבתי מאוד את הספר הראשון של אמיר זיו "ארבעה אבות" אמיר יודע לכתוב וגם הספר הזה כתוב היטב אם כי לדעתי הוא פחות טוב מהראשון אבל נגיע לזה.
יש כאן מן טלנובלה משפחתית אבל לפעמים נדמה שלטלנובלה יש קונוטציה שלילית אך לא כאן, יש כאן סאגה משפחתית, אולי מן התפרקות כזו של כמה דמויות במשפחה שמתמודדים עם מורכבות חדשה בחיים, עם אתגר וקושי רגשי, נפשי, מנטלי משמעותי.
ההת]רקות הזו מיוצגת עלך ישי שלושה דורות במשפחה
שלמה, האב, ראש המשפחה, אדם פטריארכלי שזקוק לשליטה בכלף לשליטה במה נכנס ויוצא מכיסו ומכספו ועד לבני משפחתו ולחייהם.
שלמה הוא אימפריה כלכלית, אדם שהקים מעצמה של אלפי עובדים ומפעלים בארצות שונות והתחיל ממחרטה קטנה בפתח תקווה, אשתו סיגל נשלטת על ידו ונראה שהיא לא מרוצה מחייה ועלילת הספר מתרחשת במשך 72 שעות, אנחנו עומדים לפני מסיבת יום ההולדת 70 לשלמה.
יש את דפני הבת של שלמה שמתמודדת עם עזיבת בעלה ומתקשה לעכל את המורכבות החדשה בחייה וגם היא גדלה בצל אביה הכוחני והשתלטן ומנסה להשתחרר ממנו.
ויש את רן הנכד, בנה של דפני, רן מתנדב במד"א שמגלה את המיניות שלו ומתמודד עם מורכבויות משלו.
הספר התחיל לי בקרטוע מסוים אבל בשלב מסוים נשאבתי לתוכו עד סיומו.
כאן הנקודה הטובה שלו, הספר שואב, הוא קריא, הוא מרתק והוא מעניין אבל אותי הוא לא טלטל כמו שציפיתי, הדמויות הראשיות לא היו באותה רמת עניין ועומק והרגשתי פערים בין דמות שקיבלה יותר עומק מאשר דמות אחרת שנראה היה שנתנו לה פחות יחס.
גם אם הספר לא טלטל אותי כמו שציפיתי הוא מרתק וכמובן שאני מעדיף לא לגלות את העלילה מחשש לספוילרים כאלו ואחרים ועם זאת מדובר בספר מעניין וטוב.
פחות טוב מספר הביכורים מעורר הציפיות ועדיין מהנה מאוד.

כשהשמש ברא צל / ורדה אליעזר
הוצאת ג'וקר
89 עמודים

כשאני סוקר ספרי שירה אני באופן קבוע מתייחס לכריכה כי בעיני הכריכה עוזרת לי להבין את המשמעויות של השירים ומתייחסת אליהם, טוב… לא תמיד זה ככה ולא תמיד המשורר נותן חשיבות לכריכה אבל אני נעזר בזה וכשאני מתבונן בכריכה הזו אני רואה דווקא את מה שאין ולא את מה שיש כי מה שיש זה ספסל בודד על רקע קיר בהיר כשמאחוריו צל של עץ, הצל הוא דו מימדי והוא בעצם מיצג את מה שאנחנו לא רואים, את העומק והרב מימדיות של העץ שנסתר מאיתנו ברגע זה.
הספסל הריק מייתג איזו מן בדידות, איזה חוסר והצל נותן לי תחושה של הגנה מפני השמש כמו העץ הגדול שהצל שייך לו.
כך גם השירים של המשוררת, מתמודדים עם החוסר ועם הקיים, אוהבים את מה שקיים ואין יגון על החוסר אלא השלמה איתו במובן מסוים.
הגעגוע לאבא, התחושה המורכבת לגבי זה שאין ילדים וממשיכי דרך.
ישנו הגעגוע העמוק למה שהיה ונעלם מחייה וישנה ההשלמה עם האין וקבלת מה שטוב ויפה בחייה.
ספר נוגע מאוד.

"יד מושטת אל האור
לא רואה את הנסתר
לא יודעת שהוא בא
לתעתע בה."

"הבוקר נסענו אל מחוץ לעיר,
לראשונה מאז נטמנת באדמתה.

לפתע הציפה אותי תוגת הידיעה –
מחלף התקווה עכשיו הוא ביתך,

ואני תקוותי חלפה לה
כשאבדה לך תקוותך."

המושבה האחרונה / ג'ון סקאלזי
הוצאת אופוס
290 עמודים
תרגום: רז גרינברג

המושבה האחרונה הוא החלק השלישי בסדרת מלחמת האדם הזקן המצוינת של סקאלזי, הראון הוא יצירה חשובה בספרות המד"ב אך גם ההמשכים שלה טובים, מעניינים וזורמים והכתיבה של סקאלזי נהדרת גם בשאר הספרים שלו שיצא לי לקרוא ושלא שייכים לסדרה הזו.
בספר השלישי בסדרה "המושבה האחרונה" אותו אני סוקר כרגע אנחנו חוזרים לפגוש את ג'ון פרי, גיבור הספר הראשון אחרי שבספר השני "בריגדות הרפאים" הוא לא היה נוכח ובקושי הוזכר, וכאן פרי אחרי פרישתו מצבא הגנת המושבות (צה"מ) מתמקם עם אשתו ג'יין ובתם המאומצת בכוכב הקלברי ושם יש לו חיים שקטים ושלווים עד שפונים אליו מצה"מ ומבקשים ממנו לנהל מושבה חדשה בכוכב אחר לא מיושב.
בהגיעם לכוכב הזה הם מגלים שהדברים הם לא כפי שהובטח להם והם נמצאים במלחמה חדשה בין גזע חייזרים עוין למתיישבים ושוב פעם העתיד של המושבות וגם האנושות בסכנה, סודות ושקרים נחשפים ותפקידו המורכז של פרי הוא למנוע את ההתלקחות המסוכנת הזו.
בעיני הספר הזה פחות טוב מקודמיו אבל זה לא אומר שהוא רע אלא ההיפך, הוא טוב ועומד בפני עצמו, רק שבעיני המורכבות של הספרים הקודמים והשאלות שעלו מהם הופכות אותם למעניינים הרבה הרבה יותר.
ספר מהנה מאוד, תקראו אבל עדיף לקרוא אותם לפי הסדר, זה פשוט מהנה יותר ומסדר דברים בצורה נכונה יותר.

אנדריאה / מרדכי בר־און
הוצאת תשע נשמות
170 עמודים

אנדריאה הוא ספר בניחוח של פעם, זורק אותנו שמונים שנה אחורה מצד אחד ומצד שני כתוב לא ארכאי מדי, הרגשתי מחובר לטקסט ונהניתי ממנו מאוד ןעדיין הניחוח של התקופה שבזמן ולאחר מלחמת העולם השניה היתה מורגשת, ההתפתחות של העיר ראשון לציון שחלקו של הספר מתרחשת בה מורגשת.
מרדכי בא און הוא הסטוריון וזהו ספר פרוזה מיוחד, ספר התבגרות של נער בתקופה של מדינה מתפתחת וסיפור על קשר וזכרון שנע בהווה שמסופר הסיפור וקדימה בזמן.
הספר נע בין הזמנים האלו ומספר על הקשר בין יואב, נער מתבגר שמחפש זהות ומשמעות בתקופה ההיא לבין אנדריאה, חייל איטלקי, צייר ושבוי מלחמה איטלקי, החיבור בין שתי הדמויות בעיקר דרך עולם האמנות מייצר קשר מיוחד בין שניהם.
שלושים שנה לאחר מכן יואב הוא שליח של הסוכנות שרואה במקרה שלט עם שמו של אנדריאה סבסטיו אותו צייר וחייל איטלקי ומחליט לחפש אותו.
הספר נע בין הזמנים האלו ומופיעות בו עוד דמויות משמעותיות, אימו של יואב, אם חד הורית ליואב ואחיו ומקבלת את אנדריאה לביתה בתקופה שהוא היה כאן, ניצה, ידידתו של אחיו של יואב שנמצא במלחמה ויואב מפתח אליה קשר רגשי ורומנטי ולמעשה חווה אהבה ראשונה רומנטית ומינית.
יואב כמו רוב הנערים באותה התקופה מחפש את זהותו האידאולוגית במדינה שהיתה ברובה סוציאליסטית, מחנות הנוער ושאלות פילוסופיות קיומיות מעסיקות את יואב.
הספר מתאר בעיני בצורה מעניינת את התקופה ההיא ואת ראשון לציות על שטחיה הפתוחים והתפתחותה כעיר, הלך הרוח בה ושגרת החיים בה.
נהניתי מקריאת הספר הזה.