​הזדמנות אחרונה לראות / דגלאס אדאמס

ספרי עליית הגג

223 עמודים

מאנגלית: ירון בן עמי
סיפורם העצוב של חיות בהכחדה אמור לגעת בכל אחד מאיתנו.

העולם שאנחנו נמצאים בו קסום כל כך אבל מאז הופעת האדם הרבה מאוד מינים של יצורים נכחדו באשמתו הישירה של האדם.

חלקם עקב חמדנותו של האדם או בגלל שהוא יכול פשוט להרוג לשם הנאה וחקם עקב התפשטות האדם וצמצום שטחי המחייה של יצורים חיים מסויימים.

אחת הדוגמאות שמובאות בספר הנפלא הזה שאני אפרט עליו עוד מעט זה סיפורו של הדודו.

ציפור מגושמת ללא יכולת לעוף שהאדם הכחיד לפני 500 שנה רק כי הוא יכל.

הדודו היא לא הדוגמא היחידה.

האדם בכל מקום שבו רגלו דרכה לראשונה הביא עימו פולשים שהאיים והיבשות החדשות לא ראו לפני כן.

החולדות והעכברים והכלבים המבוייתים חיסלו במהירות זנים שלמים של יצורים שלא חשו סכנה לפני כן.

דגלאס אדאמס, אחד מסופרי המד"ב הטובים ביותר, סופר עם הרבה חוש הומור משובח,כותב בחסד והאיש שיצר את אחד מספרי הפולחן הגדולים ביותר במאה העשרים "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" היה ידוע גם בתור חובב טבע דגול ואדם שהטבע יקר לליבו מאוד.

ביחד עם הזואולוג מארק קרווארדיין הוא יוצא למסע סביב הגלובוס לצפות אולי בפעם האחרונה בהיסטוריה ביצורים אשר נמצאים בסכנת הכחדה רצינית ביותר, לכתוב עליהם ואולי גם בכל להעביר מסר לאנושות כולה.

שמרו על מה שעוד ניתן לשמור, זה לא הרבה אבל זה בידיים שלנו.

הספר הזה שונה כל כך מכל מה שאדאמס כתב עד היום ועם זאת הוא אולי החשוב בספריו כי הוא מדבר על הכאן ועכשיו ולא על עולם פנטזיוני כזה או אחר שקיים רק בספרים.

המציאות היא קשה וכואבת.

אנחנו אחראים להיכחדותם של יצורים רבים.

המסע הזה שכתוב בצורה מבריקה ומראה את יכולת הכתיבה המגוונת של אדאמס ואת כישוריו מביא לנו דרך הטיולים שלו ברחבי העולם את סיפורם של כמה חיות שכבר כמעט לא איתנו יותר.

אחת הדוגמאות לסיבה שאדאמס כתב את הספר הוא סיפורו של דולפין הנהרות הסיני שבתקופה שאדאמס כתב את הספר באמצע שנות השמונים עוד ככל הנראה היו פרטים בודדים ממנו והיום ככל הנראה היצור הזה נכחד לחלוטין. (מאז 2006 לא נמצא פרט ממנו בטבע).

דוגמא נוספת היא של קרנף רחב השפה שנעלם לחלוטין מהטבע וכיום ישנם פרטים בודדים ממנו בגני חיות אך עתידם נמצא בערפל מכיוון שיצורים אלו אינם מתרבים בשבי.

קרנפים אלו הוכחדו עקב חמדנות האדם לקרניים שלהם.

אני מודה שהיה לי קשה לקרוא את הספר הזה.

אדאמס עצמו נפטר בגיל 49 מהתקף לב ואהבתי אותו מאוד כסופר ומי יודע אילו דברים נפלאים הוא עוד היה יכול להביא לנו אם היה חי היום.

ספר זה הוא דוגמא לתרומתו של אדאמס לאנושות והבאת נושא החיות בהכחדה למודעות רבה.

בעיני הוא ספר חשוב מאוד.

כדאי מאוד לקרוא אותו רק על מנת שנבין כמה שבריריים חיינו כאן וחיי כל היצורים על פני הכוכב הזה וכמה חשוב לשמר את מה שעוד ניתן לשמר.

כדאי לקרוא מאוד.

​גבולות / רונית רפ

הוצאת עם עובד

262 עמודים

זוגיות, עסק לא פשוט.

צריך לשמור כל הזמן על הגחלת, לבדוק מתי ואיפה לשמן כשקצת מתחיל להחליד ולדאוג שהשגרה לא תהפוך לדבר שמניע אותה.

לא פשוט עניין הזוגיות.

כשלוקחים את הסיפור הזה ומחברים אותו למשבר גיל הארבעים אפשר בכלל להדליק מדורה ענקית מניצוץ קטן.

מתחילים לחפש את עצמנו מחדש.

לבדוק למה השגרה מעיקה כל כך ולבדוק איך לחדש את מה שישן, איך להחזיר מחדש את החיים למסלול מאתגר ומעניין.

הילה מתנהגת כך.

אישה בגיל הארבעים עם זוגיות יציבה ושני ילדים חמודים, בעל רופא ושקט.

אבל זה לא מספיק לה, משהו אצלה מראה שהיא חייבת לחפש מחדש את עצמה.

ליצור עניין בחייה.

הילה מתחילה ללמוד ציור.

היא לא באמת צריכה ללמוד ציור מהתחלה, היא גרפיקאית אבל היא בוחרת בכךובעקבות השינוי המרענן הזה מתחילית להתעורר אצלה תשוקות מחדש עבור אדם זר.

עבור המורה שלה לציור.

הקשר החדש גורם לה לבדוק את עצמה מוסרית, האם היא אם רעה והאם היא בזוגיות הנכונה ועוד.

אבל המחברת לא מביאה לנו אך ורק את נקודת המבט של הילה אלא  בחלק השני פתאום אנחנו מקבלים את נקודת המבט של הגבר.

מיקי הוא רופא שיניים בעלה של הילה שמוצא את עצמו במצב לא פשוט.

הוא פרוד מהילה ומסתבך בפרשייה אלימה שאותה תקראו בספר בעצמכם ואני מעדיף לא לחשוף עוד מהעלילה.

אבל המצב מערער את מיקי שהיה בזוגיות רבת שנים ותפאום נמצא בנקודה לא פשוטה ובצומת לא ברורה.

לאן זה ייקח אותו ולאן זה יוביל אותו?

מהן הגבולות של שניהם.

ספר זה מעורר שאלות רבות ולא משאיר אותך אדיש.

לטעמי הוא לא אחיד לכל אורכו מבחינת העניין.

בחלק השני של הסיפור טוב יותר ומעניין יותר אבל אם אני צריך לסכם את הספר בכללי אני חושב שהוא ספר טוב ומעניין ובעיקר גורם לך להרהר ואולי להתבונן בזוגיות שלך ולבדוק את עצמך.

נהניתי מהספר, אני חושב שרונית רפ כתבה היטב ובהחלט מאתגרת את הקורא.

כדאי.

​אוקטובר שלי / קלייר הולדן רוטמן

הוצאת תמיר סנדיק

364 עמודים

מאנגלית: ניצן לפידות

הפעם אני מתחיל את הסקירה שלי בהערה בונה

את נושא הקונפליקט בקנדה ובחבל קוויבק בעיקר לא הרבה מבינים ומכירים אותו לעומק.

ספר זה חושף אותנו לסיפור פוליטי מורכב מאוד במקום שרחוק מאוד מאיתנו.

אחרית הדבר שבספר היא כל כך חשובה על מנת להבין את העלילה ואת מה שמתרחש שאני הייתי עושה משהו אחר לחלוטין, אני הייתי מקדם אוו לתחילת הספר ונותן לקוראים הבנה של מה שהתרחש וכך הכניסה לספר היתה חלקה יותר, מובנת יותר. כי אני כקורא הרגשתי שבהתחלה לא ממש הבנתי מה שמתרחש מעבר לסיפור המשפחתי שעליו ארחיב בהמשך.

ההבנה של הבסיס לסיפור היא חשובה מאוד בעיני ולכן אחרית הדבר הכה חשובה ומאירת עיניים של גרשון גירון היתה צריכה להיות בתחילת הספר.

אז על מה בעצם הסיפור ומה בעצם קרה שם?

חבל קוויבק בקנדה שנאבק שנים על שמירת הצביון הצרפתי ושימור התרבות והשפה הצרפתית.

בעקבות עימות בין המתיישבים האנגלים למתיישבים בצרפתים ובעקבות העימות נחטפו נציב במסחר הבריטי ג'יימס ריצ'ארד קרוס ושר בממשלת קוויבק פייר לאפורט על ידי החזית לשחרור קוויבק קרוס שוחרר ולאפורט נמצא מת.

סיפור מורכב על מאבק לשמירת אוטונומיה תרבותית ושפתית.

זה הבסיס בקצרה ומכאן אפשר להתחיל לדבר על המלודרמה שמתוארת בספר זה.

הסיפור הוא על משפחה, האב לוק הוא סופר ידוע בקוויבק שתומך במאבק להפרדת חבל קוויבק.

אשתו היא אנגלופונית דוברת אנגלית והיא מתרגמת את ספריו לאנגלית.

לשניהם יש בן בגיל ההתבגרות בשם הוגו.

תקרית קשה בבית הספר שבה היה מעורב הוגו מאלצת אותו להכין עבודה על אירועי אוקטובר 1970.

האירוע הזה מערער את עולמם המשפחתי ויוצר משבר עמוק.

לוק עוזב את הבית ואשתו מתקרבת להוריה שמלכתחילה התנגדו לנישואין האלו בעיקר כשאביה היה התובע של המורדים בחבל קוויבק.

הבן מחליט להתמקד בעבודתו בחטוף ריצ'ארד קרוס ונוסע לשוחח עם סבו על כך.

הספר הזה מעבר לנושא הפוליטי המורכב מדבר על קשיי תקשורת ועל קשר משפחתי בעייתי מלכתחילה.

הנושא הזה יכול להיות מתאים לכל איזור שיש בו קונפליקט בין לאומים שונים ואפילו כאן.

אבל הוא חושף אותנו למורכבות הפוליטית בחבל קוויבק.

הספר הוא ספר טוב מאוד, מעניין מאוד ומורכב פוליטית ואני חושב שהוא חשוב.

אחד הדברים שאני מאוד אוהב בהוצאת תמיר סנדיק זה הבחירות הספרותיות שלהם שלוקחות אותנו למסע מסביב לעולם ולספרים מורכבים מאוד פוליטית.

בחירות איכותיות ואמיצות מאוד.

ספרות טובה ואיכותית.

נהניתי מקריאת הספר ואני ממליץ עליו בחום רב.

​המלך צ'ינגיס הראשון / יונתן ילון

הוצאת גרף

180 עמודים.

כשסיימתי לקרוא את הספר המשעשע הזה דמיינתי בראשי את התסריט הקולנועי שיכול להיות מהעלילה שרקח לנו כאן יונתן ילון.

הרי המחבר הוא לא הראשון שנוגע בצורה הומוריסטית וביקורתית בדמות הדיקטטור.

נזכרתי בסרטו של סשה ברון כהן "הדיקטטור"

וכמובן איך אפשר שלא להיזכר בסרטו של צ'ארלי צ'אפלין הגאון ב"דיקטטור הגדול" אחד מטובי הסרטים בכל הזמנים.

יש משהו בדיקטטורים באופן כללי שמעורר בי גיחוך.

עצם צורת השלטון הזו, הנרקיסיזם ותחושת הכח המזוייפת.

אבל הגיחוך הזה יש בו סבל רב.

אנחנו אולי מהצד מביטים בבוז על כך אבל האנשים שחיים במדינות דיקטטוריות סובלות באופן קבוע.

מפולחן האישיות של ה"מנהיג" מהטיהורים ומנישול זכויות אדם.

לעיתים דיקטטורים אף מנסים להראות שיש בהם דמוקרטיה מזוייפת והמנהיג נבחר על ידי העם.

הם בעיקר מנסים להיות נחמדים כלפי חוץ, להראות כמה מדינתם נפלאה כלפי התקשורת העולמית וכמה תושבי המדינה מרוצים וטוב להם.

עכשיו, קחו את כל הסטריאוטיפים על מנהיגים שהמליכו את עצמם וזרקו אותם לתבשיל אחד תבדקו מה יצא לכם.

את זה ניסה יונתן ילון לעשות. ליצור את הדיקטטור האולטימטיבי.

העלילה בספר זה היא משעשעת מאוד מצד אחד אבל אם נכנסים עמוק לסאב טקסט מגלים ביקורת קשה על החברה המערבים ועל התקשורת וגם על כמה פשוט בסופו של דבר לגרום לכך שדיקטטורה נראית כדבר לא רע כל כך אך כמובן זו אשליה.

זהו סיפורי של טוראן בחור מניו יורק שנולד בצ'ינגיסטאן, מדינה קטנה באסיה ומשפחתו נאלצה לעזוב ולהגר לניו יורק.

חייו של טוראן בתקופה זו לא מיטיבים עימו.

הוא פוטר מעבודתו ומערכת היחסים הזוגית שלו נחלה כישלון ובקיצור החיים לא משהו.

ודווקא בתקופה זו הוא מקבל מכתב ממלך צ'ינגיסטאן לבוא לבקר בממלכה וכך עושה טוראן.

הוא מגיע ופוגש את המלך הדיקטטור.

שנותן לו תפקיד משמעותי ומבקש ממנו להישאר בממלכה ולסייע עם התקשורת העולמית וברשת האינטרנט, ועל הדרך טוראן גם מוצא אהבה חדשה.

טוראן חווה הרפתקאות רבות אשר עוזרות לו לגבש את תפיסת עולמו ממקור ראשון על מה שקורה במדינה הזו. ואשאיר לכם לקרוא את הספר כדי להבין בעצמכם את העלילה.

הספר הזה מצד אחד שעשע אותי מאוד.

הוא ספר מצחיק שכתוב בהומור רב ובדמיון רב.

אך כמו שאמרתי קודם מתחת לחזות ההומוריסטית ישנה ביקורת נוקבת על נושאים רבים וזהו ספר פוליטי לכל דבר.

מחמאות ליונתן ילון על ספר מעניין ומקורי.

קראתי כל כך הרבה דברים כבדים לאחרונה שספר כזה הוא כמו פלח אבטיח מרענן ביום חם במיוחד.

כיף היה לקרוא אותו, הוא כתוב היטב, הוא מעניין והוא בעיקר מצית את הדמיון.

נהניתי מאוד.

​מקום קטן / ג'מייקה קינקייד

הוצאת לוקוס

94 עמודים

מאנגלית: רונה משיח

אחרית דבר: עמרי הרצוג

אם אני לוקח את הסיפור כאן של ג'מייקה קינקייד אני יכול לתאר אותו כטיפול קוסמטי או איפור מוגזם.

כשאתה מסתיר במייקאפ את הפצעים ואת הצלקות הן לא באמת נעלמות מפניך, הם שם, אתה רק שם שכבה מאוד רצינית של חומר שגורם לצלקות לא להיראות. זה מבליט פתאום כמה עור פניך יפה, אסתטי, מבריק וחלק.

האם זה באמת כך?

ממש לא אבל זה מה שהאנשים רואים ולכן זה הרושם שהם מקבלים.

אפשר להתבונן כך גם על הסטוריה של מדינה.

כשאתה מגיע כתייר למקום קטן יפה ואקזוטי אתה נהנה ממנו מאוד.

כך בעצם מכניסה אותנו קינקייד למסה העוצמתית הזו שלה.

היא מתחילה מהמייקאפ וסוקרת לנו ביקור באנטיגואה ארץ מולדתה.

הפרק הראשון במסה מתאר לנו את נופיה של אנטיגואה ואת החוויות של התייר הממוצע מביקור כזה אך לאט לאט ככל שמתפוגגת תחושת ההנאה והרצון להגיע למקום מיוחד ויפה קינקייד מתחילה להסיר את המייקאפ ומכניסה אותנו פנימה.

לתוך הפצעים, לתוך הצלקות, לתוך כל מה שנסתר מהעין של בתייר הממוצע.

דברים שהמקומיים מעדיפים לא לחשוף או להוציא החוצה.

קינקייד לא באה לרחם על הקורא היא מוציאה הכל מבפנים. תחושות של כותבת מיומנת שמאוד רוצה שכולנו נראה כמה כל מה שאנחנו יודעים הוא בעצם רק מה שמראים לנו כלפי חוץ.

העדפות מתקנות כלפי תיירים על חשבון המקומיים, יחס מזלזל של השלטונות, העבדות שהיא פצע שמסרב להיסגר, הקולוניאליזם ששנים אחרי שהוא הסתיים הוא עדיין שם בכל פינה, הוא חלק מהמקום הקטן הזה ומההיסטוריה הכואבת של תושבי אנטיגואה.

קינקייד מדברת איתנו על מקום קטן ואני בא ממקום קטן.

למעשה זה לא משנה אם אתה גר באי קטן או בצורת חיים כמו קיבוץ למשל.

המאפיינים דומים בהרבה מובנים ולכן מצאתי את עצמי מזדהה עם קינקייד לא מעט.

האם זה ספר נעים לקריאה? לא הוא לא.

האם זה ספר שצריך לקרוא?

 בהחלט.

ספרות לא חייבת להיות נעימה.

לפעמים היא צריכה לפצוע אותך, להשאיר אותך מדמם ולתת לפצעים להירפא מעצמם אחרי שלמדת להתמודד עם כל מה שכרוך בכך.

אני מחפש ספרות שמעודדת אותי לחשוב, שפוצעת אותי ושגורמת לי להתבונן על החיים קצת אחרת.

קינקייד עושה זאת היטב.

כדאי מאוד לקרוא.

​טיולי יום א של ז'אן דזר / ז'אן דה לה ויל דה מירמון

הוצאת תשע נשמות

113 עמודים

תרגום: הדר קלונובר

תרגום הסערה: מיכל שליו

תרגום היסעורים: עמיר מרקסמר

אחד הדברים האהובים עלי בהוצאת תשע נשמות זה פנינים כמו הסיפור הזה של דה מירמון.

סופר שבחיים לא שמעתי עליו ולא בטוח שהייתי שומע אם תשע נשמות לא היו מביאים אותו לידיעתי ולידיעת שאר הקוראים.
ישנו קטע משעשע מאוד בסרט "לקום אתמול בבוקר"  בכיכובו של ביל מארי.

הבחור שביל מארי מגלם אומר "מה היית עושה אם כל יום היה אותו דבר ושום דבר שאתה עושה לא היה משנה?"

חברו של ביל מארי עונה: "סיכמת פחות או יותר את החיים שלי."
מהי שגרת היום עבור רוב האנשים בעולם?

לקום בבוקר וללכת לאותה עבודה אפורה ושבלונית שממלאת את יומנו וממלאת את חשבון הבנק שלנו כל אחד באופן יחסי.

לחזור הביתה לאותה מציאות יומיומית שנדמה כאילו היא בדיוק אותו הדבר.

כאלה הם חייו של ז'אן דזר.

עוד אדם אחד שחי את חייו, הכל מינורי, מינימלי, מאופק, עדין ושקט ובעיקר דומה לקודמו.

רק בימי א' ניתנה לגיבורנו ההזדמנות לחוות חוויות אחרות.

להכיר את העיר, לשוטט ברחובותיה, להתנסות בדברים שהוא לא התנסה ומסקרנים אותו ופשוט להיות הוא.

ובתווך גם למצוא מקום לאהבה חדשה, לריגוש, למשהו לא צפוי, ומשהו שגם נותן לקורא את התחושה שגם בתוך חיים שבלוניים יכול להיות מקום למשהו אחר מרגש ושונה.

הספר הזה גם אם נכתב מזמן וגם אם מה שמתואר בו זו פריז של תחילת המאה העשרים עדיין הוא רלוונטי לימינו לא פחות.

דמותו של  ז'אן דזר יכלה להיות דמות מודרנית במאה ה21 בתל אביב, הונג קונג או ניו יורק.

רובנו חיים במציאות הזו ולא משנה מאיפה באנו ולכן נורא קל להזדהות עם הספר הזה.

נובלה קטנה צנועה שכתובה להפליא ומחברת אותנו עם מציאות קיומית מדכאת אך אופטימית.

אני אהבתי מאוד גם את שני הסיפורים הקצרים מאוד שבאים מיד אחרי הסיפור של ז'אן דזר ובעיקר הראו לי שהמחבר יודע לכתוב היטב.

טיולי יום א' של ז'אן דזר ניחן במקוריות ורעננות גם אם קוראים אותו היום ואולי בעיקר כשקוראים אותו היום.

אני רוצה להעיר עוד הערה לגבי רצועת הקומיקס שבסוף הספר.

בהתחלה הייתי קצת חשדן לגבי זה ולא הבנתי למה יש צורך להוסיף רצועת קומיקס אבל התחלתי להתחבר לזה ויש בזה משהו מרענן עם הרבה הומור ואני כן חושב שזו יציאה מרעננת ולא צפויה.

אז אני די אוהב את זה.

ספרון מומלץ ומקסים של סופר כמעט לא מוכר.

כדאי.

​רונה וגיורא / ענבר אשכנזי

הוצאת פרדס

205 עמודים
יש לי חמישה חתולים ולפני שנה וחצי חתול שליווה אותי כעשור שמו היה דני נפטר אחרי מחלה.

נאלצתי להרדים אותו.

החתול הזה היה חברי הטוב ביותר.

הקשר בינינו היה מיוחד מאוד ואהבתי אותו אהבת נפש.

לא אשכח אותו.

הקשר בין אדם לחתול הוא קשר מאוד מיוחד.

בניגוד לכלבים חתולים הם יצורים עצמאיים יותר שמביעים רגש בצורה שונה לחלוטין.

הרבה מאוד מחקרים נעשו על החתול ועל הקשר שלו לאדם על התקשורת הייחודית של החתול והדרך התנהלות של היונק המיוחד הזה.

קראתי הרבה ספרים על חתולים וגם הרבה ספרים על קשר בין אדם לחתול.

רונה וגיורא הוא עוד ספר שמדבר על הקשר הזה אך הפעם הוא מובא בצורה של נובלה גרפית.

כל עמוד מלווה באיוריה של המחברת, בחלק מהעמודים יש יותר טקסט ובחלק פחות אבל זהו ספר צבעוני ויפייפה בצורת ההגשה שלו.

למעשה כל הספר מי שמספר ומביע את מחשבותיו זה החתול גיורא.

אנחנו לומדים דרך הכתיבה להכיר את החתול ואת הקשר שלו לרונה אותה הוא מלווה כ17 שנה.

קשר אינטימי של שני יצורים בודדים שצמאים לאהבה ולחיבה.

גיורא מחפש אותה אצל רונה ורונה מחפשת אותה בקשרי סקס מזדמנים וביחסיה עם החתול שלא תמיד מצליח להבין את חיפושיה של רונה כאשר מה שהיא באמת צריכה נמצא יותר קרוב ממה שהיא חושבת.

אני רוצה לדבר קצת על האיורים.

יש בהם משהו מאוד אותנטי ומאוד מעניין.

רובם בשחור לבן עם נגיעות צבע וטקסטורות.

יש בהם המון אופי, רובם גרמו לי להרגיש בדידות מסויימת והם מתכתבים מאוד יפה עם הטקסט שרובו מינימלי מאוד.

הספר מוגש בכריכה קשה והוא מהודר מאוד.

מסוג הספרים שאתה רוצה לשמור אבל גם הפורמט שלו וגם ההידור שלו קצת הזכירו לי אלבום תמונות.

אני אוהב חתולים וכל ספר שמדבר על חתול או שחתול מדבר ממנו אני מתחבר אליו באופן די טבעי.

אבל אם אתנתק לרגע מהמקום הנוח שלי ואתייחס לסיפור עצמו אני חושב שיש לנו כאן מוצר מקורי מאוד, יפה מאוד, אסתטי וכזה שכיף להחזיק ביד.

​לגיהנום ובחזרה / איאן קרשו

הוצאת עם עובד

572 עמודים

מאנגלית: כרמית גיא

אני אהבתי את יכולת הכתיבה ותיאור מאורעות ההסטוריה של איאן קרשו כשקראתי את החלק הראשון בביוגרפיה המעולה שלו על אדולף היטלר.

קרשו הוא מההסטוריונים המכובדים והמרשימים ביותר של אירופה ובעיקר של החצי הראשון של המאה העשרים באירופה.

למרות העומס הטקסטואלי והאינפורמטיבי קרשו מצליח לעניין לאורך כל הספר, כך היה גם בהיטלר וכך גם בספר הזה.

אירופה מ1914 עד 1949, את התקופה הזו קרשו סוקר בספר הזה כאשר בהמשך יגיע גם הספר השני שסוקר את אירופה מ1949.

אירופה בתקופה זו עברה שינויים קיצוניים ונעה ממלחמה אחת איומה ומלחמה איומה אף יותר אך בין שתי מלחמות ולאחריהן אירופה לא שקטה.

תוצאותיהן של מלחמות העולם היו איומות והרסניות עבור חלק מהמדינות.

אירופה ה"נאורה" של לפני מלחמת העולם הראשונה שינתה את פניה.

קשה לתאר תקופה כל כך עמוסה באירועים בספר של 500 עמודים אבל קרשו מתמקד בשינויים הגדולים ובאירועים המשמעותיים וההשלכות שלהן.

הספר מתחיל בתיאור אירופה שלפני מלחמת העולם הראשונה והסיבות לפריצתה וממשיך עם מלחמת העולם הראשונה.

אם על מלחמת העולם השניה קראתי ספרים רבים אז כאן קרשו מצליח לחדש אותי וללמד אותי על מלחמת העולם הראשונה שעליה קראתי קצת פחות.

ובהחלט קרשו מיטיב לתאר את המלחמה האיומה ההיא.

מכאן קרשו מתמקד בשינויים שעברו על אירופה בתקופה שעד מלחמת העולם השניה ובעיקר בשינויים שעברו על רוסיה עם המהפיכה הבולשביקית, איטליה עם עלייתו של מוסוליני והשלטון הפאשיסטי, מלחמת האזרחים בספרד ועלייתו של פרנקו ובעיקר השינויים שעברו על גרמניה מויימאר ועד עלייתו של היטלר לשלטון וכמובן ההשלכות של עלייתו על כל אירופה.

אירופה של אחרי המלחמה קיוותה לעתיד טוב יותר אך בפועל הבעיות היו חמורות. מדינות קרסו כלכלית, מליוני אנשים נותרו ללא דיור ועוד.

קרשו מתמקד לא מעט בהפיכות ובשינויי השלטון שהיו באירופה ובאישיותם של היטלר סטלין ומוסוליני.

הוא מנסה לנתח את הסיבות לעלייתם ומספר בצורה מאוד מעניינת את האירועים שהובילו לשינויים הפוליטיים האלו.

על מלחמת העולם השניה נכתבו אלפי ספרים וקשה לחדש אך קרשו מתאר היטב את המלחמה ההיא, ולא פוסח על שנאת היהודים ועל האירועים שהובילו בסופו של דבר לפתרון הסופי בין השאר.

אך הוא לא מרחיב יותר מדי ובצדק לטעמי.

מלחמת העולם השניה היא לא העיקר בספר אלא ההשלכות של המלחמות על אירופה.

הספר מתמקד על התקופות שבין המלחמות ועל אירופה שהולכת לגיהנום וחוזרת ממנו ושוב חוזרת לגיהנום וכן הלאה.

גם לאחר מלחמת העולם השניה אירופה לא שקטה וקרשו מתמקד בכמה נושאים חשובים ואירועים חשובים שהשפיעו על המאה העשרים אחרי מלחמת העולם השניה כמו התחזקות תנועת הפמיניזם שנתנה לנשים זכויות רבות ושיפרה את מעמדן או את מעמד הכנסיה והדת אחרי מלחמת העולם השניה.

קרשו מתאר במילים בודדות התפוררות שלטון המנדט הבריטי ועצמאותן של מדינות כמו הודו ומדינת ישראל.

אפשר לכתוב על הספר הזה רבות אך אעצור כאן ואתן לכם לחוות אותו בעצמכם.

ספר מקיף ומעניין מאוד הכתוב היטב.

קרשו לא מאכזב גם הפעם ומעלה נושאים חשובים בספר חשוב בעיני.

מחכה כבר לחלק השני.

מומלץ בחום רב.

​רעב / קנוט המסון

הוצאת שוקן

237 עמודים

מנורווגית: איתמר אבן זהר

אני לא חושב שהיה ספר בשנים האחרונות שהרגשתי אליו חיבור כה חזק כמו שהרגשתי עם "רעב".

למעשה אני בשלבים מסויימים בחיי ואפילו בתקופה זו מרגיש כאילו הדמות שבספר היא דמותי במובנים רבים.

למעשה כל אדם שמחזיק בידו עט ודפדפת נייר או כותב במקלדת צמא להכרה, צמא להכרה הזו, צמא שמישהו יקרא את כתביו, שמישהו יתן לו במה וגם יתן לו את הפרנסה הראויה עבור כתיבתו.

אבל הרעב הוא לא רק רעב והכרה בכישרון הכתיבה ולפרסום אלא רעב להכרה חברתית רעב לאהבה וגם רעב פיזי.

המסון שהוא סופר גאון לטעמי חושף לנו בספר זה את החיפוש הזה של גיבור הספר, בחור צעיר שמוצא את עצמו נתון ברעב פיזי ונאבק לקדם את כתיבתו על מנת להתפרנס ממנה.

זהו מאבק של אדם בודד והמסון מיטיב לשקף לנו את התחבטויותיו וייסוריו של הגיבור האומלל וקשה היום.

את תחושת הקושי והייסורים והאומללות.

נכון שהספר נכתב לפני יותר ממאה ועשרים שנה אך אפשר לראות בו רלוונטי לכל תקופה.

הספר לא בא להביא לנו איזה מוסר השכל חשוב במיוחד או איזו אמירה יוצאת דופן בעיני.

מה שהופך אותו לחזק זו העובדה שהמסון מחדיר אותנו פנימה ומחשבותיו של הגיבור נחשפים לנו בצורה בהירה ועוצמתית.

כמו כן דרך מחשבותיו אנחנו חווים את חייו, את החיפוש הפיזי, את החיפוש המטאפורי, את המקום שבו הוא סוף סוף יהיה שבע, מגשים את ייעודו ואת חלומו.

בספר קיים האלמנט הרומנטי, הרעב של הגיבור הוא גם רעב לאהבה, לחיבה, למין השני וגם כאן ישנה התפתחות יפה שקיים בה אכזבה וגם מקום לאופטימיות.

הרעב אם כן מובא כאן בכמה אופנים.

רעב פיזי ללחם, רעב להכרה חברתית ולהכרה בכשרונו של הגיבור ורעב לאהבה.

הספר מבוסס על יסודות  אוטוביוגרפיים אותנטיים של קנוט המסון וניכר גם דרך הכתיבה כמה קשה היתה דרכו עד התהילה שהוא זכה לה לבסוף ומקומו בהסטוריה של הספרות העולמית.

התשוקה והרעב לכתיבה מאוד דומה לתשוקה והרעב של כל אמן ויוצר שרוצה שיצירתו תרקיע שחקים ואנשים יכירו בו ויכירו באמנותו.

המסון משקף את תחושותיהם של יוצרים רבים.

ספר מעולה שבמעולים, כל כך הרבה כח יש בכתיבה שלו.

העומק בספר הזה פשוט נפלא ואהבתי מאוד את החיבור לחוויה האישית והטהורה של הגיבור מבלי לתת לנו מוסר השכל ומבלי שיש בו כל בשורה מיוחדת אלא התמקדות בעולמו הפנימי של אדם שצמא להכרה.

מומלץ בחום רב.

​לראות לויתן / רון דהן

הוצאת פרדס

109 עמודים

אני אוהב את סדרת מלח מים של הוצאת פרדס.

יש בה קול אותנטי, קצת אחר, אישי יותר אומר אפילו מקומי יותר.

בנובלה הזו של רון דהן הסדרה קצת הרחיקה מעבר לפרובינציאליות אבל נשארה במקום האישי הפרטי.

בסופו של דבר לראות לויתן מספר על חיפוש עצמי.

רון דהן לא נותן לנו זמן להכנס לספר, זו נובלה ולכן התחושה היתה שהוא רוצה להכניס אותנו מהר לאוירה והפרק הראשון נפתח כשאנחנו נכנסים ישר ללב הסערה, מצב הזוגיות שלו והמשבר בחייו.

מכאן מתחיל המסע.

כאשר המספר מבין שהזוגיות שלו הסתיימה הוא יוצא לרדוף אחר חלומו.

לראות לויתן ולכן הוא נוסע אל מעבר לים, אוסטרליה.

המסע הזה מביא את גיבורנו לפגוש דמויות רבות ומגוונות של אנשים שמשאירים בו חותם אם משמעותי יותר או אם משמעותי פחות.

המחבר לא מכניס אותנו לעומק הדמויות ולטעמי הן נשארות פלקטיות וגם על הקורא הן לא משאירות רושם חזק מאוד.

אני אוהב ספרים שעוסקים במסעות ובחיפוש.

מבחינתי הלויתן הוא רק משל, ימצא אותו או לא ימצא אותו זה לא באמת משנה.

היכולת לקום, לעזוב הכל ולנסות ללכת אחר גורלך, אחר חלומך הוא משהו שמעטים באמת עושים.

הלויתן הוא משל לחיפוש הפנימי של כל אחד מאיתנו.

הזוגיות לשעבר של גיבור הסיפור כל הזמן נמצאת שם, מרחפת לה ברקע, משרה את אווירתה.

מהמקום הרחוק באמת יוני, גיבור הספר גם מצליח להבין ש כמו שריצ'ארד באך אומר "אין מקום שהוא רחוק מדי"החיפוש האמיתי נמצא בתוכנו ולא משנה לאן נרחיק ולאן נברח. הלויתן האמיתי נמצא בתוכנו.

השמאנים רואים בסגולת הלויתן את המקום של החיבור לעומקים רגשיים ויצירתיים.

הוא קשור לנשימה ומהי הנשימה כשהיא באה פנימה והחוצה? בדיוק כמו החיפוש של יוני במשבר גיל הארבעים.

הוא מחפש אחר משמעות חדשה לחייו פנימה והחוצה.

"לחפש לויתן הוא ספר מעניין שיש לו זרימה משלו והוא כתוב היטב ועם זאת יש לי תחושת פספוס קלה בגלל שהוא משאיר אותי ברמות האלו ולא מתפתח מעבר.

הוא רוחני מדי שזה יפה כשלעצמו אך הרגשתי כשסיימתי אותו שהוא נשאר במקום ולא מביא אותי לריגוש שלו כל כך ציפיתי.

זו נובלה יפה ומרגשת אך חסר בה התבלין המנצח ולמרות הכל הוא בהחלט שווה קריאה.