קטעים מתוך חומר החיים / יצחק לבני
הוצאת נ.ב. ספרים
158 עמודים
אחרית דבר: אלאונורה לב
האמת שאני עדיין לא החלטתי אם אני אוהב את הספר הזה או לא.
אני כן יכול לומר שיצחק לבני ריתק אותי.
יש כאן יצירה לא גמורה ואולי לעולם לא תהיה גמורה ועם זאת כל כך הרבה עומק וסקרנות יש בטקסטים של לבני.
יש כאן סוג של מפעל חיים כמו שאלאונורה לב כותבת באחרית הדבר שלה בספר הזה ואני מסכים איתה.
זה טקסט שאצטרך לחזור אליו יותר מקריאה אחת נוספת כדי להתעמק בכתיבה היפה והעמוקה של לבני.
יש כאן שילוב של כמה של כתיבה ביוגרפית וסיפור חיים וכתיבה הגותית מאוד מעניינת של לבני.
יש כאן תחושה מצד אחד של חוסר סדר היררכי בחיבור של הטקסטים אבל זה מצא חן בעיני.
זה מצא חן בעיני כי כל קטע עומד כיצירה עצמאית עמוקה ומעלה הרהורים ומחשבות.
לבני כותב נפלא, הוא כותב נפלא ויוצר אצל הקורא שהקריאה הראשונה ממש לא מספקת.
זה ספר שדורש ריכוז מהקורא ומצד שני אלו קטעים קצרים שמספרים לנו על אדם, על אדם ששמו יצחק לבני.
כמה קטעים בספר הזה פשוט מצוינים.
התחברתי במיוחד לקטע שבו לבני מספר על המפגש של אביו בשירותים בבית ברנר ליד המשתנות  עם בן גוריון שבו בן גוריון שחרר נפיחה. קטע זה שיעשע אותי מאוד.
קטע נהדר ועמוק נוסף היה קטע שהוא קרא לו "משל השועלים"
על  שועל שחי בשבי על מנת שיוכלו להרוג אותו ולקחת את פרוותו אך כשניתנה לו האפשרות לברוח מהשבי על ידי אנשים שפרצו לחווה ושיחררו את החיות בחר השועל לחזור לשבי, המקום היחידי שהכיר. המקום הבטוח ששם הוא בסופו של דבר ימות מוות אכזרי עבור פרוותו.
טקסט שכתוב כמו אוסף מחשבות לא מאורגנות, תחושה שמחשבותיו יוצאות החוצה אל הדבר כאילו לספר לנו משהו, להעביר לנו מסר.
רוב הקטעים של לבני מאוד אישיים ועם זאת החיבור כך נראה לי אוניברסאלי.
כל אחד ימצא משהו שהוא מזדהה איתו בספר זה.
אני מודה שיצאתי מבולבל מקריאתו בערך כמו הסקירה הלא מאורגנת הזו.
כי יקח לי קריאה נוספת כדי לעכל את היצירה הלא שלמה הזו.
אם אתם שואלים אותי כקורא אני הייתי מעדיף לראות את הספר הזה כפרקים מטור באיזה מגזין או עיתון בסוף השבוע מאשר להוציא אותו כספר לא שלם.
אבל החליטו להוציא אותו ואני חושב שיש כאן חומר איכותי ומרתק והייתי צמא לעוד דברים שלבני כותב כי לכתוב הוא יודע.
בזה אין לי ספק.
אהבתי מאוד את אחרית הדבר של אלאונורה לב.
מעניין, מרתק, וכתוב היטב.
נותן ערך מוסף לספר ועוזר להבין אותו טיפה יותר ולמקד את הקורא.
בסך הכל ספר מרתק, עמוק מאוד  ולטעמי לא מספיק מסחרי אבל אין לי ספק שאחזור אליו כי הוא סקרן אותי ולא הבנתי אותו עד הסוף.
עצם זה שאני רוצה לחזור אליו ולקרוא בו שוב זה כבר הישג.

הוצאת פרדס
334 עמודים
גילוי נאות, לפני שהתחלתי לסקור ספרים אני קראתי כמעט רק ספרות מתורגמת ומעט מאוד ספרות עברית.
מאז שהתחלתי לסקור ספרים גיליתי מה הפסדתי, עולם הפסרות הישראלי שוקק

חיים, מגוון מאוד ובעל איכויות רבות.
אני גם שמח שהתוודעתי להוצאת הספרים פרדס שדואגת להביא לנו ספרות מקור איכותית מאוד ונותנת במה לסופרים צעירים או סופרים בראשית דרכם.
הספר "איש ללא בית" של ליאת לידה סנדומיר הוא בדיוק מסוג הספרים האלו.
זהו ספר טוב מאוד, מרגש מאוד וכתוב היטב בעיני.
הוא נוגע בחיטוט שלנו בעבר בבדיקת הזהות המחודשת שלנו ובהתמודדות עם זכרונות כואבים ופצעים שלא הגלידו.
ליבי היא רקדנית צעירה ילידת גרמניה שבמהלך שהותה המחודשת בגרמניה עוזרת לבחור בשם גור לחפש אחר חברו הטוב זוהר שנעלם בנסיבות מסתוריות.
החיפוש אחר זוהר הופך למסע אישי אחר עברה שלה ואחר עבר משפחתה בגרמניה.
במהלך מסע החיפושים היחסים בין ליבי וגור מתחזקים והופכים לרומן סוער.
ליבי התייתמה מאביה בגיל צעיר והיא מתחילה לנסות ולהבין עליו קצת יותר.
במהלך החיפושים ליבי מגיעה לאינגה המטפלת האהובה של ליבי בילדותה.
החזרה למקום הטעון כל כך כמו גרמניה של שעדיין נושאת בתוכה את תקופת מלחמת העולם השניה ומשפיעה גם גם ילידי גרמניה והדורות הבאים ניכרים היטב אצל ליבי והסערות שמתחוללות בתוכה.
ליבי נחושה להבין איזה סודות אביה הסתיר ממנה ומה עלה בגורלו.
הספר עצמו עמוק מאוד ומפתיע באיכותו, אחד הדברים שמקלים על הקריאה הם הפרקים הקצרים שנעים בין העבר להווה ויוצרים ציפייה להמשך .
זהו ספר מרתק שלא נותן מנוח , מעניין וטעון רגשית ואני אישית התחברתי מאוד לדמותה הנסערת של ליבי.
אני חייב אבל לציין את העובדה שהסופרת ניסתה ליצור אותנטיות על ידי שילוב מילים בשפה הגרמנית אבל לי אישית זה קצת הפריע לשטף הקריאה ואני לא בטוח כמה זה היה נחוץ.
היה אפשר בהחלט להסתדר בלי זה.
אני חושב שאיש ללא בית הוא הדוגמא הכי טובה ליצירה מקורית שחשוב מאוד להיות מודע אליה, חשוב לצרוך אותה וחשוב לעודד סופרים בתחילת דרכם להמשיך ליצור ולכתוב ולהתפרנס מכתיבה.
ספר מצד אחד מאוד אישי ומצד שני יש בו משהו מאוד קולקטיבי ונוגע להרבה מאיתנו שחווים את תקופת השואה דרך הסיפורים המשפחתיים ודרך הטראומות והכאבים של מי שהיה שם וחווה זאת.
מומלץ בחום.

משהו שרציתי לספר לך / אליס מונרו
הוצאת מחברות לספרות
256 עמודים
מאנגלית: אורטל אריכה
אליס מונרו היא מהסופרות האהובות עלי, זה הספר השלישי שלה שאני קורא והיא כותבת הסיפורים הקצרים הכי טובה שקראתי.
אני לא יכול להסביר לחלוטין את סוד הקסם שלה בעיני כי היא נוגעת לפחות לי במקומות הכי עמוקים וגורמת לי להתעסק עם הסיפורים שלה הרבה זמן אחרי קריאתם.
סיפוריה לא קלים לקריאה, בכלל לא.
לעיתים נדרשת קריאה שניה ושלישית כדי להבין את הסיפור, באמת להבין אותו.
בניגוד להרבה סופרים שעוסקים בסיפור הקצר אצלה אני מרגיש שאם אני עוזב סיפור באמצע והולך לעשות משהו אחר ואז חוזר אליו אני צריך לחזור לתחילת הסיפור כדי להבין מה קרה.
הסיפורים שלה עוסקים באופי האדם, ברובם קורא משהו שמשנה את מהלך העניינים שגורם לשינוי בחייו של הדמות הראשית, משהו שאתה לא מצפה לו בהתחלה ומגלה תוך כדי קריאה.
זו סופרת שאין לה סיפורים רעים,בכולם יש משהו לא מפוענח עד הסוף, וזה מעסיק את הקורא, במקרה זה אני במחשבות על הדמות גם הרבה אחרי סיום הקריאה.
רוב הדמויות הראשיות בספר זה הן נשים בדומה ובשונה מספרה המצוין "בריחה"
בספר הזה יש הרבה התעסקות עם זכרונות וההשלכות של דברים שקרו להם בעבר על ההווה והעתיד.
חשבתי עם אכנס לעומק הסיפורים בסקירה זו ואמרתי שאני עלול לעשות עוול לסיפורים הכל כך עמוקים ומיוחדים של מונרו ומי שקרא כבר ספר שלה בוודאי יודע על מה אני מדבר.
מה גם שאם אציין סיפור אחד שמצא חן בעיני ונגע בי אישית הוא לאו דווקא יעשה את אותו אפקט על קורא אחר.
אני כן בקצרה אציין כמה סיפורים שנגעו בי מאוד רק דרך ציון שמם ומבלי לתאר את תכנם כי תיאור קר וקצר של הסיפורים האלו רק יעשה להם עוול.
"משהו שרציתי לספר לך", "איך פגשתי את בעלי", "תגידי לי כן או לא", "הסירה"
כשאתה קורא את סיפוריה את בהחלט מבין למה היא קיבלה את פרס נובל לספרות.
היכולת להכניס חיים שלמים וכל כך הרבה עומק ורגש בסיפור קצר הוא משהו שלא נתקלתי בו אצל כותבי סיפורים קצרים אחרים כמעט בכלל.
אליס מונרו היא בהחלט אמנית דגולה שמלטפת לך את הרגש ומפעילה לך כקורא את השכל.
אני מצטער אם הסקירה הזו קצת מבולבלת ולא ממוקדת אבל אני מרגיש נכון לתאר לכם את השפעת הסיפורים של אליס מונרו עלי מאשר לתאר לכם את הסיפורים עצמם.
אני חושב שהכי נכון עבורכם הוא ללכת לחנות הספרים הקרובה ולרכוש לכם את אחד מספריה.
להקדיש לו ערב מבלי הפרעות ופשוט להתמסר לעומק הסיפורים והחיים השלמים שמקיפים אותם.
אליס מונרו היא סופרת ייחודית וכך גם ספריה.

זכרונותיו של דון ז'ואן צעיר / גיום אפולינר
הוצאת אסטרולוג
109 עמודים
תרגום: אבי דויטש
זהו הספר השני בסדרת "חור המנעול" של הוצאת אסטרולוג שמביא לנו נובלות אירוטיות קלסיות.
הפעם התכבדנו בספר אירוטי של המשורר הצרפתי גיום אפולינר.
בכריכה האחורית כתוב שאפולינר הקדיש את הספר הזה לחברו הטוב הצייר פאבלו פיקאסו והראשונים שקראו את הספר היו הנרי רוסו, מארק שאגאל, קוקטו וגרטרוד שטיין.
בשנים האחרונות החנויות מוצפות בספרים אירוטיים זולים לא מתוחכמים ולא מספיק נועזים שנחטפים כמו לחמניות מהחנויות של הרשתות הגדולות והספר של  אפולינר הוא בדיוק ההיפך.
הוא ספר אירוטי נועז מאוד בוטה מאוד ולא מתיימר יותר מדי.
אין כאן עלילה מתוחכמת ולמעשה אין כאן כמעט עלילה בכלל, זהו ספר אירוטי על סף הפורנוגרפי אבל הוא ספר כיפי.
אני מודה שלא לכולם הוא יהיה קל לעיכול כי יש בספר הזה גילוי עריות ומין עם חיות ועוד דברים שלא קלים לעיכול אבל השאלה היא מה אתם מצפים אם אתם קוראים ספר כזה.
העלילה מאוד פשוטה ולא מתוחכמת, נער מתבגר שמגלה את מיניותו וחוקר כל מה שאפשר במין וכל מה שמתאפשר לו.
הנשים בספר הזה מצטיירות שנשים שמתמסרות בקלות ומין מעסיק אותן והן נותנות את עצמן ללא כל מאמץ לנער הצעיר.
ישנו קטע בספר שבו הנער מאזין לוידויים השונים של נשים וגברים אצל הכומר בתא הוידויים ושם הוא מכיר את הנשים ומבין מי רוצה מה ומי אוהבת מה.
אין לספר הזה הרבה מה להציע חוץ מאירוטיקה זולה ובוטה מאוד.ואם זה מה שהקורא מחפש את זה הוא ימצא בספר זה.
מכיוון שלא כל אחד ימצא את מבוקשו בספר זה אני רק יכול לומר שהקריאה היא לשיקולו של הקורא וכמובן אם זה לטעמו.
אין ספק שאפולינר הושפע מכתביו של דה סאד כפי שגם מצוין בכריכה האחורית אך מורגש בהחלט הרצון לבטא חופש מיני ופתיחות מינית וכנראה שספרים כאלו היו מאוד פופולאריים באירופה.
היום אין צורך בספרים כאלו מכיוון שבעידן בו אנחנו חיים יש כל כך הרבה אתרים וכל כך הרבה חשיפה לסיפורים אירוטיים שכל אחד יכול לכתוב ולשתף.
פעם מי שחיפש אירוטיקה ולהתחרמן מסיפורים מסוג זה היה לו בנמצא רק ספרים מהסוג של גיום אפולינר.
אבל טוב שספר זה יצא רק כדי שניחשף לסגנון הזה