אחכה לך במוזיאון / אן יאנגסון
תמיר//סנדיק
244 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק
החיים מפתיעים גם בגיל מבוגר, ולפעמים מהדברים הכי בלתי צפויים אנחנו יכולים לקבל את מה שקיווינו, אהבה חדשה, חברות חדשה, תובנות חדשות על החיים ובעיקר לא להרגיש לבד.
אין יאנגסון מספרת כאן בספר הביכורים שלה על קשר חדש שנוצר בין שני אנשים בודדים שבדרך מקרית נוצר ביניהם דיאלוג מקסים ומרגש וחברות אמיתית.
טינה הופגוד רוצה לכתוב מכתב לארכיאולוג דני בשם פיטר גלוב ששנים לפני כן הקדיש לה ולחברותיה את ספרו "אנשי הביצות" והמכתב אכן מגיע למוזיאון סילקבורג בדנמרק שם מוצגים שרידיו של האיש מטולון, אדם ששרידיו נשמרו כאילו נהרג אתמול עקב אדמת הכבול והבוץ.
פיטר גלוב נפטר והמכתב שנשלח בדואר הגיע לידיו של אנדראס לארסן אוצר המוזיאון ולארסן עונה לה במכתב, התוצאה של אותו אירוע הוא חלופת מכתבים מרגשת בין שני אנשים מבוגרים שמוצאים מכנה משותף, שפה משותפת וחיבור רגשי, אינטלקטואלי עמוק.
מה שהתחיל בשיח מקצועי ומרתק על האיש מטולון ועל המוזיאון המשיך ולאט לאט נפתח לקשר רגשי ואמיץ בין אנשים זרים זה לזה והתוצאה היא ספר מרגש ומעניין על חברות בגיל מבוגר.
חיפשתי תובנות על החברות דרך אותו איש מטולון, אותו אדם שנקבר ונשמר כמו שהוא והתחושה היא שהוא יישאר נצחי, לא ייהפך לאפר וייאכל על ידי תולעים והמוזיאון גם דואג שאותו אדם אלמוני יישמר כמו שהוא ולפעמים יש לנו את הרצון גם שאנחנו נישאר נצחיים, שיזכרו אותנו, כשאנחנו לבד יש לנו את התחושה שהנצחיות לא תהיה חלק מנחלתנו אבל יש משהו בחברות ששומרת נצחיות מסוימת, שומרת אותנו בתודעה של אחרים וכך זה מועבר הלאה לדורות הבאים.
השיתוף ההדדי בין טינה לאנדרס, המקום להכיל מחדש, להיפתח, לספר ולשתף הופך את הספר הזה למשהו שמשמר נצחיות, כי אהבה בדיוק כמו האיש מטולון היא נצחית.
ספר מקסים ועדין מאוד.
תמיר//סנדיק
244 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק
החיים מפתיעים גם בגיל מבוגר, ולפעמים מהדברים הכי בלתי צפויים אנחנו יכולים לקבל את מה שקיווינו, אהבה חדשה, חברות חדשה, תובנות חדשות על החיים ובעיקר לא להרגיש לבד.
אין יאנגסון מספרת כאן בספר הביכורים שלה על קשר חדש שנוצר בין שני אנשים בודדים שבדרך מקרית נוצר ביניהם דיאלוג מקסים ומרגש וחברות אמיתית.
טינה הופגוד רוצה לכתוב מכתב לארכיאולוג דני בשם פיטר גלוב ששנים לפני כן הקדיש לה ולחברותיה את ספרו "אנשי הביצות" והמכתב אכן מגיע למוזיאון סילקבורג בדנמרק שם מוצגים שרידיו של האיש מטולון, אדם ששרידיו נשמרו כאילו נהרג אתמול עקב אדמת הכבול והבוץ.
פיטר גלוב נפטר והמכתב שנשלח בדואר הגיע לידיו של אנדראס לארסן אוצר המוזיאון ולארסן עונה לה במכתב, התוצאה של אותו אירוע הוא חלופת מכתבים מרגשת בין שני אנשים מבוגרים שמוצאים מכנה משותף, שפה משותפת וחיבור רגשי, אינטלקטואלי עמוק.
מה שהתחיל בשיח מקצועי ומרתק על האיש מטולון ועל המוזיאון המשיך ולאט לאט נפתח לקשר רגשי ואמיץ בין אנשים זרים זה לזה והתוצאה היא ספר מרגש ומעניין על חברות בגיל מבוגר.
חיפשתי תובנות על החברות דרך אותו איש מטולון, אותו אדם שנקבר ונשמר כמו שהוא והתחושה היא שהוא יישאר נצחי, לא ייהפך לאפר וייאכל על ידי תולעים והמוזיאון גם דואג שאותו אדם אלמוני יישמר כמו שהוא ולפעמים יש לנו את הרצון גם שאנחנו נישאר נצחיים, שיזכרו אותנו, כשאנחנו לבד יש לנו את התחושה שהנצחיות לא תהיה חלק מנחלתנו אבל יש משהו בחברות ששומרת נצחיות מסוימת, שומרת אותנו בתודעה של אחרים וכך זה מועבר הלאה לדורות הבאים.
השיתוף ההדדי בין טינה לאנדרס, המקום להכיל מחדש, להיפתח, לספר ולשתף הופך את הספר הזה למשהו שמשמר נצחיות, כי אהבה בדיוק כמו האיש מטולון היא נצחית.
ספר מקסים ועדין מאוד.
הספרים ואני 