6:29 / עמוס הראל
כנרת זמורה
413 עמודים

היום מציינים 1000 ימים לתאריך המקולל ההוא, לשבת השחורה ההיא ב7.10.23.
ודווקא בגלל זה החלטתי לכתוב היום את הסקירה לספר החשוב הזה.
דווקא היום ודווקא כי כולנו עדיין מחכים להקמת וועדת חקירה ממלכתית שפשוט לא נקבעת והתחושה היא שיש מי שזה נוח לו שזה המצב.
אני חושב שמה שכתוב בספר לא יפתיע אף אחד ועדיין זהו אולי אחד הספרים הכי חשובים שתקראו על היום ההוא שבו נרצחו ונחטפו לנו אזרחים רבים.

עמוס הראל אינו מנסה לזעזע אותנו בגילויים מסעירים או לחשוף מסמך סודי שישנה את כל מה שחשבנו. להפך. רוב העובדות כבר פורסמו לאורך החודשים האחרונים בתחקירים עיתונאיים, בעדויות של שורדים, בתחקירי צה"ל ובחשיפות שונות. אבל דווקא משום שהמידע פוזר בין מאות כתבות ואלפי שעות שידור, היה צורך בספר שיעשה סדר. ספר שיאסוף את כל החלקים, יחבר ביניהם ויציג תמונה אחת ברורה, כרונולוגית ומעמיקה. זה בדיוק מה שהראל עושה.

הספר מתחיל עוד לפני הירייה הראשונה. הוא חוזר אל תפיסות היסוד, אל הקונספציה, אל השאננות, אל האמונה שחמאס מורתע ועסוק בשיפור מצבה הכלכלי של הרצועה. משם הוא עובר אל הימים האחרונים שלפני המתקפה, אל הסימנים שהופיעו בזה אחר זה, אל ההתרעות, אל כרטיסי הסים, אל התצפיתניות שזיהו תנועות חריגות ואל ההחלטות שהתקבלו או שלא התקבלו. לאחר מכן מגיע התיאור המדויק של בוקר שבעה באוקטובר, שעה אחר שעה, ולאורך המשך הספר הראל ממשיך אל ימי הלחימה הראשונים, קבלת ההחלטות והמערכת שניסתה להבין את גודל האסון תוך כדי תנועה.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא רמת היסודיות. כמעט כל פרק נשען על מספר רב של מקורות, עדויות ותחקירים, והתחושה היא שהמחבר השקיע מאמץ עצום כדי להצליב מידע ולא להסתפק בגרסה אחת. גם כאשר הוא מבקר את המערכת, הוא משתדל להסביר כיצד התקבלו ההחלטות ולא רק להצביע על האשמים. בעיני זו כתיבה עיתונאית במיטבה.

לא פחות חשוב, הראל אינו שוכח לרגע שמאחורי כל דיון מודיעיני וכל מפת קרב עומדים בני אדם. התצפיתניות, הלוחמים, אנשי כיתות הכוננות, תושבי העוטף והחטופים אינם הופכים לנתונים סטטיסטיים. הם נשארים אנשים. דווקא השילוב בין הניתוח הקר והמדויק לבין הסיפורים האישיים מעניק לספר עוצמה רגשית גדולה מאוד.

יש מי שיחפש כאן חשיפות דרמטיות חדשות ועלול להתאכזב. בעיני זו כלל אינה חולשה. הערך האמיתי של הספר נמצא ביכולת שלו להפוך כאוס עצום לרצף ברור של אירועים. להבין לא רק מה קרה, אלא גם כיצד שורה ארוכה של הנחות שגויות, כשלים קטנים והחלטות שלא התקבלו בזמן התחברו יחד לאחד האסונות הגדולים בתולדות המדינה.

קראתי לא מעט ספרי עיון שעוסקים במלחמות, במודיעין ובאירועים היסטוריים. לא רבים מהם הצליחו לגרום לי לעצור מדי כמה עמודים, להניח את הספר בצד ולחשוב. לא בגלל דרמה ספרותית, אלא בגלל ההבנה הכואבת שאפשר לראות כיצד האסון מתקרב, שלב אחר שלב, מבלי שאיש מצליח לעצור אותו.

אני מקווה שיום אחד תקום גם ועדת חקירה ממלכתית שתשלים את התמונה ותספק תשובות נוספות. עד אז, נדמה לי שספרו של עמוס הראל הוא אחד הניסיונות הרציניים, המקיפים והחשובים ביותר להבין את היום ששינה את כולנו. בעיני זו אינה רק המלצה על ספר עיון מצוין, אלא גם קריאה לזכור, ללמוד ולוודא שהשאלות הקשות לא יישכחו גם כאשר הכותרות כבר יתחלפו.

שובר גלים / נגה דיין קמיל
הוצאת שולחן כתיבה
232 עמודים

נגה דיין קמיל רקחה כאן משהו מעניין מאוד, היא משלבת רומן התבגרות רגיש ונוגע ללב עם סיפור הסטורי מעניין. המחברת לקחה את אחת התקופות המורכבות ביותר של ישראל לאורך השנים, טראומת מלחמת יום כיפור והתקופה בה חיפשו אשמים למחדל ולתוצאות המלחמה ההיא ושילבה אותו באופן מתוחכם ורגיש עם סיפור אהבה בין נערה חכמה ותמימה לכאורה לבין חייל לשעבר קטוע רגל. כל זה על רקע העיר תל אביב של אותה תקופה ומכאן הסיפור מתחיל להסתעף.

גליה היא נערה בת שבע עשרה שנאלצת להישאר לבדה בארץ כאשר הוריה נוסעים עם אחיה החולה לטיפול בגרמניה. הבדידות שנכפית עליה פוגשת את רפאל, סטודנט לארכאולוגיה שנפצע במלחמת יום כיפור ואיבד את רגלו. הקשר שנרקם ביניהם פותח בפני גליה עולם חדש של אהבה, של משיכה, של שאלות ושל התבגרות. במקביל היא מתחילה לחשוד שרפאל מבקש לנקום במשה דיין, האיש שבעיני רבים סימל את מחדל המלחמה. מכאן מתפתח סיפור שמצליח לשלב בין מתח, התבגרות, אהבה והיסטוריה מבלי שאחד יאפיל על האחר.

מה שמצא חן בעיניי במיוחד הוא האופן שבו נגה דיין קמיל שומרת על איזון. קל היה להפוך את הספר לרומן פוליטי או לחלופין לסיפור אהבה נעורים, אבל היא בוחרת בדרך האמצע. הרקע ההסטורי אינו רק תפאורה, הוא משפיע על הדמויות ועל הבחירות שלהן, אך הוא לעולם אינו משתלט על הסיפור האנושי.

גם דמותה של גליה כתובה היטב. היא חכמה, סקרנית, רגישה ולעיתים גם נאיבית. דווקא השילוב בין התבונה שלה לבין חוסר הניסיון מעניק לה אמינות רבה. נהניתי מאוד להתלוות אליה במסע שבו היא מגלה לא רק את רפאל אלא גם את עצמה. ההתבגרות שלה אינה מתרחשת ברגע אחד דרמטי אלא נבנית בהדרגה, דרך שיחות, התלבטויות, אכזבות וגילויים קטנים.

גם הכתיבה עצמה מצאה חן בעיניי. היא זורמת, נעימה ומלאת פרטים קטנים שמחיים את התקופה. הרחובות, בתי הקפה, חוף הים, הדיסקוטקים, המוזיקה והאווירה של סוף שנות השבעים אינם מרגישים כמו רשימת נוסטלגיה אלא כמו עולם חי שהקורא מוזמן להיכנס אליו. אהבתי במיוחד את העובדה שהסופרת אינה עוצרת להסביר את התקופה אלא נותנת לה להופיע באופן טבעי דרך חיי היומיום.

לצד זאת, היו רגעים שבהם הרגשתי שהספר מתעכב מעט יותר מדי על תיאורים מסוימים. יש כמה קטעים שאפשר היה להדק והקצב היה רק מרוויח מכך. זו אינה פגיעה משמעותית, אבל היא הורגשה מדי פעם.

בסופו של דבר, שובר גלים הוא רומן רגיש, בוגר ומדויק. הוא עוסק באהבה ראשונה, בטראומה לאומית, בזיכרון, במשפחה ובהתבגרות, אך עושה זאת בשקט ובאיפוק. זה ספר שמעדיף להקשיב לדמויות שלו במקום לצעוק את המסרים שלו, ובזכות הבחירה הזאת הוא מצליח להישאר אנושי ומשכנע לאורך כל הדרך.

עירומה יותר מביום היוולדי / נורית ברמן
הוצאת קתרזיס
93 עמודים

יש בספר השירים הזה המון עדינות. עדינות שמתבטאת כבר בכריכה. היא משכה אותי. משהו בעדינות שלה גרם לי להתקרב ולבחור דווקא בו.

הכותרת המוזהבת העדינה על רקע אדום עז. האיור הקווי של דמות נשית המחזיקה חוט דק, וברקע דמות קטנה ולבנה המטיילת לה על קימורי הקו. יש כאן מסע, יש כאן תנועה, יש כאן שקט. כריכה מינימליסטית שמצליחה לספר סיפור שלם עוד לפני שקראתי מילה אחת.

וזה בדיוק מה שמצאתי גם בין דפי הספר.

אני תמיד אומר שאינני מבקר שירה. אינני מחפש לפרק שירים לגורמים או להסביר אותם. אני מחפש להרגיש אותם. לשאול מה הם מצליחים לעורר בי כקורא.

נורית ברמן כותבת שירה שנוגעת בשקט. אין כאן צורך לזעוק כדי לרגש. השירים מתבוננים בחיים מתוך בשלות, מתוך זיכרון ומתוך השלמה מסוימת עם הזמן החולף. הם נעים בין ילדות לבגרות, בין גוף לנפש, בין אהבה לפרידה, בין כאב קטן לרגעי חסד, וכל אלה מתכנסים לחוויה אנושית אחת.

במהלך הקריאה הרגשתי שאני הולך לצד המשוררת. לא בעקבותיה ולא לפניה. פשוט צועד איתה. כל שיר מוסיף עוד צעד קטן במסע ארוך של חיים. לעיתים זה זיכרון ישן שמרים ראש, לעיתים מחשבה על הגוף המשתנה, לעיתים געגוע, ולעיתים רגע קטן של תקווה. אין כאן ניסיון להרשים או להפגין תחכום. יש כאן קול שמבקש להיות כן.

אולי משום כך גם הרגשתי שהספר אינו מבקש להיות יצירה בעלת מהלך אחד ברור. הוא דומה יותר לאסופה של תחנות חיים. שירים שנכתבו בזמנים שונים, מתוך מקומות שונים, אך כולם נושאים את אותה רגישות ואת אותה יכולת להתבונן בעולם בעין סקרנית ורכה.

בסופו של דבר, התחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה הייתה אותה תחושה שעוררה בי הכריכה. הליכה איטית. מסע. תנועה מתמדת. והבנה שלפעמים דווקא השירים השקטים ביותר הם אלה שנשארים איתנו זמן רב אחרי שסגרנו את הספר.

---

מִלִּים מְחַבְּקוֹת אוֹתִי מֵאָחוֹר.

עוֹצְמוֹת אֶת עֵינַי,

מְבַקְּשׁוֹת

שֶׁאֲגַלֶּה מִי הֵן.

---

הַזִּכָּרוֹן נִשְׂרָךְ אַחֲרַי
כְּמוֹ דֻּבִּי מָרוּט שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו סְבוּכוֹת.
שְׂתוּם עַיִן
הוּא רוֹאֶה אֶת מַחֲצִית הַכּוֹס.
כְּרוּת אֹזֶן
הוּא שׁוֹמֵעַ חֶלְקֵי אֲמִתּוֹת.

אֲנִי אוֹחֶזֶת בּוֹ חָזָק:
צִפָּרְנַיִם עֲשׂוּיוֹת הֵיטֵב בְּאָדֹם דָּם,
עֲקֵבִים חוֹרְצִים שְׂרִיטוֹת עַל מִדְרֶכֶת חַיַּי.
אֲנִי אוֹחֶזֶת בּוֹ חָזָק.

מִי שֶׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרַי
וּמִלְּפָנַי וּמִכָּל הַצְּדָדִים
לֹא רוֹאֶה אוֹתוֹ

דמוקרטיה על ספסל הנאשמים / ליאב אורגד
כנרת זמורה דביר
162 עמודים

סדרת אתגרי הדמוקרטיה של הוצאת דביר ממשיכה עם ספרים מקוריים, עיוניים וחשובים שנותנים לקהל הקוראים מידע חשוב על מהות הדמוקרטיה והשלטון הישראלי, כשכותבים רבים משטחים שונים כגון האקדמיה, הפוליטיקה ומערכת המשפט כותבים ומלמדים אותנו לא מעט. אני לפחות לומד לא מעט מהסדרה החשובה הזו.

הספר הזה של ליאב אורגד, שנכתב בשיתוף עם אורן נהרי, מביא לנו את הדמוקרטיה הישראלית באופן אחר.

אנחנו הקוראים שותפים למשפט פומבי שבו הדמוקרטיה נמצאת על המוקד, או על ספסל הנאשמים, ואנחנו, חבר המושבעים, צריכים לקבוע האם הדמוקרטיה זכאית או אשמה.

זה כבר פתיח מעניין ללמידה וקריאה חווייתית.

לא מדובר בעוד ספר עיון סטנדרטי. במקום פרקים אקדמיים יבשים, אורגד בוחר במבנה של אולם משפט. יש תובע, יש סנגורית, יש שופט, יש עדים, ויש גם אותנו, הקוראים. כל פרק הופך לעימות רעיוני אחר שבוחן את אחת מהבטחותיה הגדולות של הדמוקרטיה. האם היא באמת מייצגת את רצון העם, האם היא מגינה על זכויות האדם, האם היא מצליחה למשול, והאם היא עדיין המשטר הטוב ביותר בעידן של קיטוב, רשתות חברתיות ומשבר אמון.

זהו ללא ספק הרעיון הגדול של הספר והוא גם נקודת החוזקה המרכזית שלו. המסגרת היצירתית מצליחה להפוך נושא מורכב לנגיש, מסקרן ואפילו מהנה לקריאה. אהבתי במיוחד את העובדה שאין כאן הרצאה חד צדדית אלא ניסיון אמיתי להציג טענות לכאן ולכאן ולאפשר לקורא לגבש עמדה עצמאית.

יחד עם זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שהרעיון לעיתים חזק יותר מהביצוע. לא פעם הדיונים נשארים ברמת הוויכוחים המוכרים סביב הדמוקרטיה הליברלית, משילות, בירוקרטיה, שחיתות, זכויות, פופוליזם והשפעת הטכנולוגיה. אלו נושאים חשובים, אך קיוויתי למצוא גם דיון עמוק יותר במהותה של הדמוקרטיה עצמה, בשורשיה הרעיוניים ובשאלות הפילוסופיות שמלוות אותה מאז ימי יוון העתיקה ועד ימינו.

דווקא משום שהמסגרת כל כך מקורית, ציפיתי שהיא תוביל גם לעומק רעיוני גדול יותר. במקומות מסוימים הרגשתי שהספר נוגע בשאלות גדולות אך אינו מתעכב עליהן מספיק. מי שמחפש מבוא נגיש, מעורר מחשבה וכתוב היטב יקבל כאן תמורה מצוינת. מי שמצפה למסע פילוסופי עמוק יותר, עשוי להישאר עם רצון לעוד.

ועדיין, קשה שלא להעריך את עצם הניסיון. בתקופה שבה הוויכוח על הדמוקרטיה מתנהל בדרך כלל בסיסמאות וברשתות החברתיות, אורגד מציע לעצור לרגע, להקשיב לשני הצדדים ולחשוב. גם אם לא השתכנעתי מכל הטיעונים, נהניתי מהדרך שבה הם הוצגו.

זהו ספר שמעודד דיון יותר משהוא מספק תשובות. בעיניי זו גם מעלתו הגדולה ביותר. הוא אינו מבקש לומר לקורא מה לחשוב, אלא מזמין אותו לשבת באולם, להאזין לעדויות, לשקול את הראיות, ולהכריע בעצמו האם הדמוקרטיה אשמה, או שמא דווקא אנחנו הם אלו שהעמדנו אותה למשפט.

החיים כחלום / מיטל מרגוליס לין
הוצאת כריכה
287 עמודים

כמה אנחנו מכירים את המזרח, את טייוואן.
ארץ נחבאת אל הכלים אבל עם תרבות עשירה ומנהגים מיוחדים.
בספר הזה זכינו דרך מיטל מרגוליס לין במן ממואר מיוחד במינו, שונה. אנחנו חווים את המסע האישי של המחברת לסקרנות לגבי המזרח, לגבי סין ולגבי טייוואן בעיקר, על המנהגים, התרבות, האוכל, הנופים, השפה ועוד.
אבל הסיפור של מיטל מרגוליס לין עצמו הוא מרתק מאוד והיא מנגישה אותו כל כך יפה.

מיטל מגיעה לטייוואן לשנת לימודים אחת בלבד במסגרת לימודי האנתרופולוגיה. כמו לא מעט סיפורים שמתחילים מתוך סקרנות, גם כאן החיים מקבלים תפנית בלתי צפויה. מפגש מקרי ברכבת עם לין, מי שיהפוך בהמשך לבעלה, משנה לחלוטין את מסלול חייה. מה שתוכנן להיות ביקור זמני הופך לבית, למשפחה ולזהות חדשה שנרקמת בין שתי תרבויות שונות כל כך.

מה שהכי מצא חן בעיניי הוא שהספר אינו מנסה להיות רק ספר מסע או רק סיפור אישי. הוא מצליח לשלב בין השניים באופן טבעי. דרך החוויות של מיטל למדתי להכיר את טייוואן מבפנים. את השווקים הססגוניים, את המקדשים, את האוכל המקומי, את מערכת האמונות, את השפה ואת הקודים החברתיים שמנהלים את חיי היום יום. אלו אינם פרטים יבשים אלא סיפורים שחיים ונושמים דרך העיניים שלה.

מעבר להיכרות עם טייוואן, מצאתי כאן גם סיפור על זהות. על החיים בין ישראל לבין המזרח. על הניסיון לאמץ תרבות חדשה מבלי לוותר על המקום שממנו באת. מיטל אינה מציירת תמונה מושלמת. היא מספרת גם על הקשיים, על הפערים התרבותיים ועל הרגעים שבהם היא מבינה שלמרות השנים שחלפו, חלק ממנה תמיד יישאר ישראלי. דווקא הכנות הזאת הפכה את החוויה לאמינה הרבה יותר.

גם הכתיבה עצמה נעימה מאוד. היא זורמת, סקרנית ומלאת אהבה למקום שעליו היא מספרת, אבל מבלי להפוך אותו לגלויה תיירותית. הרגשתי שמישהי שלוקחת אותי ביד ומראה לי את המקומות שהיא עצמה התאהבה בהם, לא מתוך רצון להרשים אלא מתוך רצון לשתף.

סיימתי את הקריאה בתחושה שלא רק למדתי על טייוואן, אלא גם הבנתי קצת יותר איך מפגש אמיתי עם תרבות אחרת מסוגל לשנות אדם. זה ספר שמרחיב אופקים, מעורר סקרנות ובעיקר מזכיר שלפעמים המסעות הגדולים ביותר מתחילים בהחלטה קטנה אחת לעלות על רכבת.

המסילה / אסף שור
ספרית פועלים
156 עמודים

צריך להיות כנה לפני שמתחילים את הסקירה.

הכתיבה של אסף שור לא מתאימה לכל אחד. אני לא תמיד אוהב להשתמש במושג קריאה למיטיבי לכת, אבל זה בהחלט ספר שדורש מאמץ אינטלקטואלי מהקורא. כזה שמבקש ממנו לעצור, לחשוב, לחבר חלקים ולהשלים בעצמו את הפאזל המרתק שאסף שור בונה כאן. שור הוא סופר מיומן מאוד. הוא שולט בשפה בצורה מעוררת הערכה ומייצר רצף של סיפורים המציירים חברה שנמצאת במשבר מתמשך, חברה שמחפשת מוצא, משמעות ואולי גם מעט תקווה.

אין כאן עלילה אחת שמובילה את הכול קדימה וגם לא גיבור יחיד שמחזיק את הספר על כתפיו. במקום זאת שור פורש שורה של דמויות וסיטואציות שנראות בתחילה נפרדות זו מזו. נוסעים בקרון רכבת, שני חברי ילדות שמערכת היחסים ביניהם הולכת ומסתבכת, אדם שמנסה למצוא את מקומו אחרי תאונה, ועוד רגעים קטנים שלכאורה אינם קשורים. ככל שהקריאה מתקדמת, מתחילים להיווצר חיבורים סמויים בין כל החלקים, עד שהתמונה הרחבה מתבהרת.

מה שהרשים אותי יותר מכל הוא התחושה שהספר אינו מתעניין רק בסיפורים של הדמויות, אלא במצב הקיומי שהן חיות בתוכו. יש כאן חברה שלמה שנושאת על גבה פחדים, זיכרונות, אשמה ובדידות. שור אינו מטיף ואינו מסביר. הוא סומך על הקורא שימצא בעצמו את הנתיבים שמחברים בין הדמויות ובין הרעיונות. זאת קריאה אקטיבית מאוד, וכאשר היא מצליחה, היא גם מתגמלת מאוד.

גם מבחינה סגנונית מדובר בספר יוצא דופן. העברית של שור מדויקת, עשירה ומוזיקלית, אבל לעולם אינה מרגישה מתרברבת. להפך. היא משרתת את הסיפור ואת האווירה. יש משפטים שעצרתי לקרוא פעם נוספת רק כדי ליהנות מהאופן שבו הם נכתבו. לא מפני שהם ביקשו להרשים אותי, אלא מפני שהם הצליחו לומר דבר מה בדרך שלא פוגשים לעיתים קרובות בספרות העברית.

יחד עם זאת, זה אינו ספר שאפשר לרוץ איתו. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני חייב להאט, לחזור אחורה, לקרוא שוב פסקה או פרק כדי לוודא שלא פספסתי חיבור חשוב. יש קוראים שזה יתסכל אותם. אותי זה דווקא שימח. הרגשתי שהספר מכבד את הקורא שלו ואינו מגיש לו את הכול לעוס ומפורש.

"המסילה" הוא לא ספר שאמליץ עליו לכל אחד, אבל למי שאוהב ספרות שמאתגרת אותו, ספרות שמעדיפה שאלות על פני תשובות, ואווירה על פני דרמה קלה לעיכול, מחכה כאן חוויית קריאה מיוחדת מאוד. אסף שור מזכיר שיש עדיין ספרים שמבקשים מהקורא להיות שותף מלא ליצירה, וכשהשותפות הזאת מצליחה, התוצאה נשארת איתך הרבה אחרי שסגרת את הספר.

התמונות / אינס אולנובסקי
הוצאת תשע נשמות
140 עמודים
תרגום: טליה הוס

אני אוהב ספרים כאלו כמו של אינס אולנובסקי.

ספרים שמשולבים בהם צילומים והם חלק אינטגרלי מהסיפור ומהעלילה.

אבל כאן הצילומים הם לא חלק מהעלילה, הצילומים מספרים את הסיפור עצמו.

זה הכוח של מה שהמחברת עשתה כאן.

היא מחברת אותנו דרך צילומים שהיא מצאה או אספה ומחברת אותם לעולמה ולהיסטוריה של מדינתה ארגנטינה בדרך מקורית ובכתיבה מיוחדת שקשה לא להיסחף אליה.

אולנובסקי היא צלמת, אבל בקריאה בספר הזה הרגשתי שהיא גם סוג של ארכיאולוגית של זיכרונות. היא מביטה בתצלום ישן ומתחילה לחפור. לא כדי להגיע בהכרח לאמת ההיסטורית המלאה, אלא כדי להבין מה מסתתר בין הפרטים הקטנים שבתמונה. מה הסיפור שהצילום מרמז עליו. מה הוא מגלה. מה הוא מסתיר. ואילו חיים שלמים אפשר לדמיין מתוך רגע אחד שקפא בזמן.

כל אחד משלושים ושניים הפרקים בספר יוצא מתמונה אחרת. לפעמים מדובר בתמונה משפחתית תמימה. לפעמים בתצלום שנקשר לאירוע היסטורי. לפעמים בצילום שנמצא במקרה בארכיון או בקופסה ישנה. אבל כמעט תמיד מתברר שהתמונה עצמה היא רק נקודת המוצא למסע רחב הרבה יותר.

דרך התמונות הללו נפרשת גם ההיסטוריה של ארגנטינה. תקופת פרון. שנות הדיקטטורה הצבאית. הנעלמים. אסירים פוליטיים. פיגועים. סיפורי הגירה. זיכרונות משפחתיים. אלא שאולנובסקי אינה כותבת ספר היסטוריה. היא מתעניינת באנשים שנמצאים בתוך ההיסטוריה. באישה שבתצלום. בילד שלא הכיר את אביו. בצלם שלחץ על הכפתור ברגע מסוים ולא ידע איזו משמעות תהיה לתמונה שנים אחר כך.

מה שמצא חן בעיניי במיוחד הוא שהספר אינו מחפש דרמות בכוח. יש בו סיפורים מטלטלים, אבל לצידם גם רגעים קטנים ואנושיים מאוד. תמונה שנשמרה. צילום שנמצא במקרה. אדם שנשכח. זיכרון שכמעט אבד. לפעמים דווקא הרגעים השקטים הללו היו עבורי המרגשים ביותר.

הקריאה עוררה בי מחשבות על היחס שלנו לצילומים. בעידן שבו אנחנו מצלמים מאות תמונות בטלפון ושוכחים מהן דקות אחר כך, יש משהו מרגש בהתבוננות האיטית של אולנובסקי בתצלומים ישנים. היא מתייחסת אליהם כמעט כאל יצורים חיים. כאילו כל צילום נושא בתוכו חיים שלמים שמחכים שמישהו יקדיש להם תשומת לב.

אהבתי גם את הבחירה למקם את התמונות בסוף כל פרק. מצאתי את עצמי קורא את הסיפור ורק אחר כך פוגש את התמונה. לפעמים היא הייתה שונה לגמרי ממה שדמיינתי. לפעמים היא השלימה פרט שהיה חסר לי. ובמקרים רבים היא גרמה לי לחזור אחורה ולקרוא את הטקסט מחדש בעיניים אחרות.

זהו ספר קטן בהיקפו, אבל כזה שמזכיר כמה כוח יכול להיות גם בתמונה בודדת. כמה חיים יכולים להסתתר בתוך רגע אחד קפוא. וכמה סיפורים אפשר למצוא כשעוצרים באמת להתבונן.

זהו ספר על צילומים, אבל יותר מכך זהו ספר על זיכרון, על הזמן החולף ועל הניסיון האנושי להשאיר אחרינו סימן קטן שלא ייעלם.

חוף הדתיים / דורי מנור
כנרת זמורה
349 עמודים

אחרי הקריאה בספר זה לקחתי נשימה עמוקה.

אם אתם שואלים אותי אישית אז הספר הזה של דורי מנור הוא אחד הספרים הכי חשובים שנכתבו בעברית על הניכור כלפי הומוסקסואלים בישראל ובכלל אחד הספרים הלהט"בים החשובים שנכתבו כאן.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שיש בספר הזה מוטיבים אוטוביוגרפיים.
זה ניכר, זה חזק וזה נוכח.

אבל בעיני הגדולה של חוף הדתיים אינה רק בכך שהוא עוסק בזהות מינית או בחוויית החיים כהומוסקסואל בישראל של שנות התשעים. הגדולה שלו היא בכך שהוא מצליח להפוך את החוויה הזאת לבשר ודם. לכאב. לבדידות. לפחד. לתחושת זרות עמוקה מול עולם שלא תמיד יודע להכיל את מי ששונה ממנו.

במרכז הרומן ניצב עופר, נער תל אביבי שאיבד את אביו בגיל צעיר ונאלץ להתמודד עם כניסתו של גבר חדש לחייה של אמו. במקביל הוא מתחיל לגלות את זהותו המינית, נמשך לראשונה לנער אחר ומוצא את עצמו הולך ומתרחק מהעולם שסביבו. במקביל אנו פוגשים את פול, צעיר המחפש משמעות בעולם הדת והאמונה, וגם הוא נושא עמו פצעים עמוקים משלו. המפגש בין השניים מוביל את הרומן למקומות מפתיעים ולעיתים מטלטלים.

מהרגעים הראשונים הרגשתי שמנור אינו כותב מתוך רצון להסביר או ללמד. הוא כותב מתוך צורך לספר. יש בספר הזה תחושה של כאב שנאגר במשך שנים ארוכות ומצא סוף סוף את דרכו אל הדף. התחושה הזאת מלווה כמעט כל עמוד.

אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד הוא מערכת היחסים בין עופר לבין אמו. לכאורה זהו ספר על זהות מינית, על תשוקה ועל חברה שמתקשה לקבל את האחר. בפועל זה גם ספר על אובדן. על ילד שמאבד את אביו ומרגיש בהדרגה שהוא מאבד גם את אמו. הכעס שלו עליה, הסירוב לקרוא לה "אמא" והמעבר לשימוש בשמה הפרטי בלבד, הם מהלכים ספרותיים ורגשיים חזקים מאוד שהלכו איתי הרבה אחרי שסגרתי את הספר.

מנור אינו חוסך מהקורא רגעים קשים. יש כאן מיניות בוטה, פחד מאיידס, אשפוז פסיכיאטרי, אלימות, השפלה ומצבים אנושיים שרבים היו מעדיפים להסיט מהם את המבט. אבל בעיני אף אחד מהדברים הללו אינו מופיע כאן לשם פרובוקציה. הם חלק מהמציאות שהספר מבקש לתאר. מציאות של צעירים שניסו להבין מי הם בעולם שהציע להם בעיקר בושה ופחד.

לצד התכנים הקשים אי אפשר להתעלם מהכתיבה עצמה. מנור מגיע אל הפרוזה מעולם השירה וזה מורגש היטב. לא בגלל עודף פיוטיות אלא בגלל הדיוק. בגלל היכולת לבחור את הדימוי הנכון, את המשפט הנכון ואת הפרט הקטן שמאיר סצנה שלמה.

חוף הדתיים הוא לא ספר קל. יש בו רגעים שהקשו עליי מאוד כקורא. אבל דווקא משום כך אני חושב שמדובר בספר חשוב. ספר שמבקש מאיתנו להיכנס לנעליו של מי שחי שנים בתחושת זרות, פחד והסתרה.

וכשסיימתי את הקריאה, לקחתי נשימה עמוקה. לא רק בגלל מה שקראתי, אלא בגלל הידיעה שלא כל כך מזמן המציאות הזאת הייתה כאן, קרובה הרבה יותר ממה שנדמה לנו היום.

חלאות יקרות לליבנו / ריטה קוגן
הוצאת קתרזיס
186 עמודים

כמה כיף שוב להיחשף לכתיבה של ריטה קוגן.

בעיני אחת הסופרות היצירתיות והחדות ביותר שיש לספרות המקומית להציע בשנים האחרונות.

קוגן שבאה מהשירה ומהתרבות הרוסית כותבת כמו אחת כזו, הפואטיקה בכתיבה שלה והדימויים שלה גם בכתיבה הפרוזאית שלה באים מהעולמות האלה, מהעולמות שהיא גדלה וצמחה מהם ואני מאוד אוהב לראות את זה.

אני חושב שקשה להתעלם מהשם המיוחד של הספר הזה שישר זורק אותנו לסקרנות הטבעית. איזה מן אוקסימורון מרתק. חלאות יקרות לליבנו.

זה כבר מייצר עניין וסקרנות. ואת הקורא צולל לו לתוך הסיפורים ומבין שלא רק השם מרתק כאן.

חלאות יקרות לליבנו כולל שלוש נובלות הקשורות זו לזו בקשרים דקים של דמויות ומפגשים. במרכזן ניצבים אנשים שנמצאים בשולי החברה, לא במובן הכלכלי דווקא אלא במובן הרגשי והאנושי. אלו אנשים בודדים, פגיעים, לעיתים מגוחכים, לעיתים מעוררי אי נוחות, כאלה שהספרות לא תמיד ממהרת להפנות אליהם זרקור. קוגן בוחרת להתבונן בהם מקרוב, ללא רחמים מיותרים אך גם ללא שמץ של התנשאות.

הנובלה הראשונה, בעיניי גם החזקה ביותר בקובץ, עוקבת אחר סיגלית, סטודנטית בטכניון, שמנהלת מלחמה יומיומית מול הגוף שלה, מול התשוקות שלה ומול הכמיהה הנואשת לאהבה ולהכרה. קוגן כותבת את סיגלית בצורה כל כך חשופה וכנה עד שלעיתים הרגשתי אי נוחות אמיתית. לא משום שהדמות מוגזמת אלא משום שהיא אנושית כל כך. יש משהו אמיץ ביכולת לכתוב דמות שלא מנסה למצוא חן בעיני הקורא ובכל זאת מצליחה לעורר בו חמלה.

זה אולי הדבר שהכי הרשים אותי לאורך הספר. אנחנו חיים בתקופה שאוהבת לייפות אנשים. לרכך פינות. להסתיר פצעים. קוגן עושה את ההפך. היא חושפת את המבוכה, את הכיעור, את הקנאה, את האובססיה ואת הבדידות. היא מניחה את כל אלה על הדף ומכריחה אותנו להביט. אבל בניגוד לכותבים אחרים שבוחרים בגישה צינית או אכזרית, קוגן עושה זאת מתוך אהבה גדולה לדמויות שלה. נדמה שהיא מבינה היטב שגם האנשים העלובים ביותר בעיני הסביבה ראויים לסיפור.

ומעל הכול מרחפת השפה.

קוגן היא מסוג הסופרות שאפשר לזהות אחרי כמה שורות בודדות. המשפטים שלה עשירים, מוזיקליים ומלאי דימויים בלתי צפויים. לפעמים נדמה שהיא מצליחה למצוא יופי גם במקומות שהספרות בדרך כלל מעדיפה לעקוף. ההשפעה של השירה ניכרת בכל עמוד, אבל לזכותה ייאמר שהפעם השפה אינה באה על חשבון הסיפור או הדמויות. להפך. היא מעמיקה אותן ומעניקה להן נפח נוסף.

לא כל הסיפורים בקובץ זהים בעוצמתם, אבל כיחידה אחת הם יוצרים דיוקן אנושי מרשים של אנשים שמתקשים למצוא את מקומם בעולם. אנשים שאולי החברה ממהרת לכנות חלאות, אבל קוגן מזכירה לנו שהם גם יקרים לליבנו.

זה ספר שלא מנסה לנחם את הקורא. הוא גם לא מבקש למצוא פתרונות. הוא רק מבקש להתבונן בבני אדם כפי שהם באמת. לפעמים זה כואב, לפעמים זה מצחיק, ולפעמים זה פשוט נפלא. בעיניי זו ספרות במיטבה.

באותה שעה מחר / אמה שטראוב
הוצאת אריה ניר
320 עמודים
מאנגלית: נעה שביט

באותה שעה מחר הוא ספר שהתמה שלו די מעניינת אבל לא זרה.
נתקלתי בה בסרטי קולנוע מסוימים בו הגיבור או הגיבורה קופצים אחורה או קדימה בזמן לגילאים מבוגרים יותר או לגילאי הנעורים כדי לעשות איזה תיקון בחייהם.
לכאורה זה יכול להשתמע כנושא שמקליל את הסיפור כי לרוב מדובר בסרטי קומדיה או דרמה רומנטית אבל אמה שטראוב לוקחת אותנו לתיקון קצת אחר.

אליס סטרן עומדת לחגוג יום הולדת ארבעים. החיים שלה בסך הכל סבירים. יש לה עבודה, בן זוג ודירה בניו יורק. אבל ברקע מרחפת עננה כבדה. אביה האהוב שוכב מחוסר הכרה בבית חולים לאחר מחלה קשה, ואליס מלאה בחרטות על כל מה שלא הספיקה לומר או לעשות. בלילה אחד היא מתעוררת לפתע בגיל שש עשרה ומקבלת הזדמנות לחזור לעבר. משם מתחיל מסע מוזר שבו היא שבה שוב ושוב לנקודות שונות בחייה ומנסה להבין מה אפשר לשנות, מה כדאי לשנות, והאם בכלל ניתן לברוח מן הגורל.

מה שאהבתי בספר הוא העובדה שהוא אינו הופך את המסע בזמן למופע זיקוקים עלילתי. שטראוב אינה מתעניינת בפרדוקסים או בהסברים מדעיים. היא משתמשת במסע בזמן ככלי לבחון שאלות אנושיות מאוד. מה היה קורה אילו בחרנו אחרת. אילו מילים היינו אומרים לאנשים שאנחנו אוהבים. ואילו היינו מקבלים עוד הזדמנות אחת עם אדם יקר שעומד להיעלם מחיינו.

במרכז הספר ניצבת מערכת היחסים בין אליס לאביה, וזה גם החלק החזק ביותר בעיניי. הקשר ביניהם כתוב ברגישות ובחום, וקל להבין מדוע אליס מוכנה לעשות כמעט הכל כדי להציל אותו. ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שהספר עוסק פחות בשינוי העבר ויותר בהתמודדות עם אובדן, השלמה ויכולת להמשיך הלאה.

שטראוב כותבת בשפה קולחת ונגישה מאוד. זהו ספר שקוראים בקלות, לעיתים עם חיוך ולעיתים עם צביטה בלב. לצד הרגעים המרגשים יש גם לא מעט הומור והספר מצליח לשמור על איזון נעים בין קלילות לרגש.

למרות הנושא היחסית לעוס ומוכר זהו ספר שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות ואינו מנסה להיות יצירת מופת ספרותית.

נהניתי מהקריאה בו. הוא גרם לי לחשוב על הבחירות שאנחנו עושים, על האנשים היקרים לנו ועל העובדה שלא תמיד אפשר לתקן את העבר. לפעמים כל מה שנותר הוא ללמוד להעריך את מה שהיה ולהמשיך קדימה. זה אולי מסר מוכר, אבל שטראוב מצליחה להעביר אותו בחום, ברגש ובכנות.