ימים מלוחים / נירה קמחי עוזרד
הוצאת פטל
142 עמודים

את נירה קמחי עוזרד הכרתי עוד בספר קודם שלה שסקרתי והתרשמתי ממנה לטובה ומכתיבתה.
הספר הזה גם לא מאכזב. הוא לוקח אותנו לסיפור היסטורי שלא הכרתי, ואני תוהה לעצמי כמה באמת הכירו את היישוב שהיה צמוד למפעל האשלג לפני קום המדינה. תצלום שהתגלגל לידיה של המחברת היה הטריגר לספר קטן אך מרתק, שבא לתת טעימה מאורח החיים באותה תקופה ובמקום ההוא, ומכאן זה בעצם מתחיל.

דווקא בסוף הספר, בקטע שנדמה כמעט נספחי, מופיע מפתח חשוב להבנת נקודת המוצא של ימים מלוחים. באחרית הדבר מביא פרופסור יואב אלון מידע היסטורי על השכונה העברית שליד מפעל האשלג בצפון ים המלח, והוא עושה זאת גם מתוך קשר אישי, כנכדו של מנחם ספיבק, מהנדס בחברת האשלג הארץ ישראלית. הטקסט הזה אינו משתלט על הספר ואינו מנסה להצדיק אותו בדיעבד. הוא מציב מסגרת, ומבהיר שהעולם שמתואר בפרוזה התקיים באמת, גם אם הסיפור עצמו אינו תיעוד היסטורי במובן המחקרי.

חשוב לומר זאת במפורש. ימים מלוחים אינו רומן היסטורי קלאסי, והוא גם לא ממואר מוצהר. זה ספר שפועל במרחב ביניים, בין זיכרון, דמיון ושברי מידע. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיה של גולי, ילדה החיה בשכונה עם משפחתה, ומבעד למבט הילדי הזה נחשפים חיי היומיום, בית הספר הרב גילי, הקשרים בין ילדים יהודים וערבים, העבודה של המבוגרים, והמתח השקט בין השכונה האזרחית לקיבוץ הסמוך. אין כאן רצון ללמד היסטוריה ואין ניסיון להשלים פערי ידע עבור הקורא. הדברים פשוט מתרחשים, כפי שילדה חווה אותם, בלי פרשנות ובלי הסברים.

העלילה דקה ולעיתים כמעט חמקמקה. לא קורה כאן משהו גדול במובן הדרמטי. החיים נבנים מתוך פרטים קטנים, חום כבד, ים שאי אפשר לשחות בו אלא רק לצוף, שיחות חצי שמועות, חברות בין ילדים, היעלמות של אם, תחושת שייכות שברירית. נקודת השבר מגיעה עם פינוי השכונה על רקע מלחמת השחרור, החלטה חפוזה שמוחקת קהילה שלמה. גם כאן הספר נמנע מדרמה מוצהרת. אין נאומים ואין סצנות גבורה. יש תחושת אובדן שקטה, כמעט לא מנוסחת.

פרק הפתיחה, המתרחש בהווה מתוך אבל על אח שנפטר, הוא אחד החלקים החזקים בספר. זה אינו פרק מקדים טכני אלא מסגרת רגשית שמלווה את הקריאה כולה. רק בדיעבד מבינים עד כמה החזרה אל השכונה אינה מסע נוסטלגי אלא ניסיון להתמודד עם מחיקה, אישית וקולקטיבית. זה פרק שכדאי לחזור אליו גם בסיום הקריאה.

מבחינה סגנונית, קמחי עוזרד כותבת היטב. יש לה קול ברור, מאופק, לא מתחנף ולא מתאמץ להרשים. הכתיבה קשובה לפרטים, למקצבים של דיבור פנימי, ולשתיקות שבין המשפטים. עם זאת, לעיתים נדמה שהאיפוק הזה גולש לריכוך יתר. מי שיחפש עימותים חדים, שאלות פוליטיות מפורשות או מורכבות אידאולוגית עמוקה, עשוי להרגיש שהספר בוחר להישאר באזור הבטוח של החוויה האישית.

אבל זו גם הבחירה שלו, וכנראה גם כוחו. ימים מלוחים לא מנסה להיות ספר גדול ולא מבקש לנסח תזה. הוא מבקש להשאיר עקבה. להזכיר שהיה שם מקום, והיו שם חיים, וכמעט לא נשאר מהם דבר. במובן הזה, זה ספר קטן ואינטימי שמצליח לעשות משהו לא קטן בכלל.

דד אנד
ניר רובין
הוצאת אולימפוס
222 עמודים

דד אנד הוא מסוג הספרים הכיפיים האלו שיש בהם טוויסט של מיסטיקה אפלה.
אבל לפני הכול הספר של ניר רובין בא לתת לנו הצצה אל עולם המוזיקה הבינלאומי והתככים שנמצאים בעולם הזה.
ובדרך לכך אנחנו מקבלים סיפור שיש בו רגעים מעניינים ואפלים.
יש טוויסט נחמד בשם של הספר שבא לתת לנו משמעות כפולה, ושתי המשמעויות שלו אכן תקפות למה שמתרחש בהמשך.
ועכשיו לעלילה ועל מה מדובר כאן בכלל.

הספר נפתח בדמותו של דין רוגרס, כוכב מוזיקה מזדקן, מלא אגו, כישרון, מרירות ובעיקר פחד עמוק מאיבוד הרלוונטיות. זה קול חד, מוחצן, מדבר הרבה, לפעמים מצחיק ולפעמים מעייף, אבל אי אפשר לומר שהוא אדיש. דין מתווכח עם העולם, עם תעשיית המוזיקה, עם הבת שמנהלת אותו, ובעיקר עם עצמו. המוות שמגיע מוקדם יחסית בסיפור לא סוגר את העלילה אלא פותח אותה, ומכאן הספר גולש למרחב מיסטי שבו דין נדרש לברר מי רצח אותו ולמה, תוך חזרה זמנית ומוגבלת לעולם החיים.

ברמת הז׳אנר, זה עובד. רובין יודע לבנות עלילה זורמת, קריאה ומהירה, עם דמויות שמלוות את דין במסע הזה, חלקן חביבות יותר, חלקן פחות, אבל רובן משרתות היטב את הקצב. זה לא ספר של השתהות או עומק פסיכולוגי מורכב, אלא ספר שמבקש לסחוף, לבדר, ולשמור אותך בתנועה. במובן הזה הוא עומד במטרות שלו.

החלק החזק יותר בעיניי הוא דווקא הרעיון של עולם המעבר, המקום שבין חיים למוות. יש שם פוטנציאל רעיוני מעניין, כמעט פילוסופי, על זהות, על זיכרון, על מה נשאר מאדם אחרי שהאורות כבים. חבל שהספר לא שוהה שם יותר. הוא ממהר לחזור לתעלומת הרצח עצמה, שהיא בסופו של דבר די סטנדרטית, ופחות מסקרנת מהעולם שמסביב לה.

הכתיבה עצמה קולחת, לפעמים אפילו יותר מדי. יש רגעים שבהם הקול של דין נשמע כמו נאום ולא כמו מחשבה, וההומור לעיתים מסומן מראש במקום לצמוח מתוך הסיטואציה. זה לא פוגע בהנאה הכללית, אבל כן מונע מהספר להפוך למשהו שנשאר איתך הרבה אחרי הסיום.

יש גם שאלה אחת שלא עזבה אותי לאורך הקריאה. אם אתה כותב בעברית, למה למקם את הכול דווקא בתעשיית המוזיקה האמריקאית. הבחירה הזו מובנת ז׳אנרית, היא נוחה, מוכרת, ומאפשרת לעבוד עם קלישאות מוכנות. אבל היא גם מרחיקה את הספר מהשפה שבה הוא נכתב. זה סיפור שמרגיש ישראלי בעיקר דרך העברית, ולא דרך התודעה או העולם שהוא מציג.

ובכל זאת, חשוב לומר ביושר, דד אנד לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. זה לא ספר גדול, אבל זה כן ספר מהנה. כזה שיודע לספר סיפור, לשלב מתח, מיסטיקה והומור, ולספק חוויית קריאה קלילה עם כמה מחשבות צד על תהילה, דעיכה ומה נשאר מאומן כשהקהל כבר לא מקשיב.

מי שמחפש ספרות עמוקה ומאתגרת כנראה לא ימצא כאן את מבוקשו. מי שמחפש סיפור ז׳אנרי חכם יחסית, עם רעיון נחמד וביצוע סביר, בהחלט יכול למצוא כאן ערב קריאה מוצלח.

הפרטים / איה ינברג
הוצאת אחוזת בית
129 עמודים
משוודית: רות שפירא

הספרות הסקנדינבית יש בה תמיד משהו מינימליסטי אבל מינימליזם מטעה, כי דווקא מתוך הצמצום יש עולם ומלואו, והספר של איה ינברג ממחיש את העניין הזה בצורה ממש טובה. זה ספר שעוסק בזיכרון, זיכרון באנשים, שדרך ההיכרות איתם אנחנו מרכיבים חיים שלמים של עצמנו, ועצם ההתבוננות הזו על קשרי עבר כבר מייצרת טקסט מעורר מחשבה.

הספר נכתב מנקודת מוצא של חולי ובידוד. המספרת שוכבת במיטה, הגוף חלש, התודעה פעילה, ומשם היא נסוגה לאחור אל ארבע דמויות מרכזיות בחייה. לא מדובר בסיפור חיים, לא בביוגרפיה ולא בווידוי. כל פרק הוא התבוננות באדם אחר, ובאופן שבו הנוכחות שלו נצרבה בה, נשארה, שינתה משהו באופן שבו היא חיה וחושבת גם שנים אחרי.

זה ספר קצר, קר יחסית, לא מתמסר. הוא לא מחזר אחרי הקורא ולא מנסה לרגש בכוח. להפך, יש בו ריחוק מכוון, כמעט עיקש. הקריאה בו אינה מתגמלת במובן המקובל. אין עלילה שמתפתחת, אין שיא ברור, אין רגע שבו הכול מתחבר. זו קריאה שדורשת הסכמה מראש להאט, להקשיב, להישאר בתוך מחשבה ולא בתוך סיפור.

ובתוך הקרירות הזו יש רעיון חזק למדי. ינברג מראה עד כמה הזהות שלנו אינה דבר סגור או עצמאי, אלא תוצר של חיכוך. אנשים שפגשנו, אהבנו, גרנו איתם, חלקנו איתם ספרים, מחלות, רגעים אינטימיים או חולפים, ממשיכים לחיות בתוכנו גם כשהקשר עצמו נגמר. לא כזיכרון דרמטי אלא כמשקע. כטון. כדרך להביט בעולם.

אחד הדברים היפים בספר הוא השימוש בספרים עצמם כעוגני זיכרון. ספר שנקרא עם אדם מסוים, ספר שניתן במתנה, ספר שנשאר אחרי שמישהו נעלם. הספרות כאן אינה רק נושא, אלא אמצעי. דרך להבין איך זיכרון עובד, איך חוויה נקשרת לאובייקט, ואיך הקריאה עצמה הופכת לחלק מהקשר האנושי.

עם זאת, צריך לומר ביושר, לא הכול עובד באותה מידה. הצמצום של הספר הוא גם מגבלה. יש רגעים שבהם הדמויות נותרות מעט מופשטות, יותר רעיון מאדם חי. התחושה היא שהספר יודע בדיוק מה הוא רוצה לומר, אבל לפעמים שומר על מרחק בטוח מדי מהרגש שהוא מתאר. זה לא ספר שמטלטל, אלא ספר שמנסח.

התרגום של רות שפירא נאמן לרוח הזו. עברית נקייה, מאופקת, לא מתייפייפת. זה תרגום שמשרת את הטקסט היטב, אבל גם מדגיש את אופיו הקר. מי שמחפש חום, תשוקה או דרמה, כנראה לא ימצא אותם כאן.

ובכל זאת, יש בספר משהו שנשאר. לא משפט אחד מבריק, לא סצנה בלתי נשכחת, אלא תחושה. הבנה שיחסים אינם מסתיימים באמת, שהם ממשיכים לפעול בנו גם כשהם לכאורה מאחורינו. זה ספר על האופן שבו העבר מתקיים בהווה, לא כזיכרון נוסטלגי אלא כחומר פעיל.

זה לא ספר לכל אחד. הוא דורש סבלנות, קשב, נכונות לקרוא טקסט שלא מלטף. אבל למי שמוכן לכך, הוא מציע התבוננות חדה ושקטה על איך אנחנו בנויים מאנשים אחרים, מפרטים קטנים, מקשרים שלא נסגרו לגמרי. ספר שלא מתעקש להיות גדול, ובדיוק לכן מצליח להיות מדויק.

בשבילם / ירון גוטמרק
הוצאת עם עובד
212 עמודים

גדלתי בטבע, הוא היה לידי, מולי, בגליל העליון, אהבתי לשוטט במרחבים ובשמורות הקרובות לביתי וגם היום אני אוהב לטייל.
אבל הספר הזה הוא לא ספר מסלולי טיול סטנדרטי, הוא ספר שמוקדש לגיבורי ה7.10.23
חלק מהם לשמחתנו עדיין איתנו וחלק מהם לצערנו נהרגו הן באותו יום ארור והן בשבי בנסיבות טרגיות.

הספר הזה בא לייצג ולספר על הגיוון הרב של נופי ארצנו שבא לידי ביטוי במקומות השונים מהם הגיעו אותם גיבורים, ניצולים וחללים.
ואין ספק שהוא משהו מיוחד ושונה בין ספרי הטיולים והמסלולים.

ירון גוטמרק, מהנדס אלקטרוניקה, בוגר הטכניון שכתב וחקר על גיבורי אותו היום כתב את הספר הזה גם מהמקום האישי.
עידן שתיוי ז"ל הוא אחיינו וזה מרגש זהדרך לתעד, להנציח ולשמר את זכרם של גיבורינו הוא דרך הטבע, דרך הנופים של ארצנו שעדיין חיה וקיימת למרות הנסיונות להשמידנו.

ביחד עם יואל לביא, מדריך אופניים וצלם הם תכננו את המסלולים של הטיולים, טיולים שמיועדים לכל המשפחות, ברגל, באופניים ובכל דרך שתבחרו.

הגיבורים החיים והחללים שהמסלולים מוקדשים להם הם נועם וישי סלוטקי, אדר בן סימון, עומר נאוטרה, אורי דנינו, עמית וקס, עידן שתיוי, מאלי שושנה, מוטי שמיר, רון בנימין, שני לוק ותומר שוהם, קרינה ארייב, אפיק רוזנטל, חיים פרי, אברומי דויטש ונועה זאבי, סשה טרופנוב, אריאל ורואי גורי, איתן נאמן, ברוך אביסהל.

לכל מסלול יש דרגות קושי שמתוארות באמצעות סימון, דרגות אירובי, מסלול באמצעות מפה וצילומי צבע.
בחלק מכל מסלול והסיפור על הגיבור החלל או הניצול משובצים שירים, סיפורים אודותיו או אודותיה וזהו ספר הנצחה נפלא ומקורי שלוקח אותנו לטבע ולהכרת הארץ.

מאוד אהבתי.

פתוחה / רייצ'ל קרנץ
הוצאת מטר
373 עמודים
מאנגלית: אסף כהן

בשנים האחרונות הנושא של פתיחת מערכות יחסים וחיים לא מונוגמיים הפך משולי לשיח גלוי. יותר זוגות בוחנים גבולות, מתנסים, מערערים על מוסכמות שבעבר נחשבו ברורות מאליהן. בתוך השדה הזה נכתבים לא מעט ספרים, חלקם טיפוליים, חלקם תיאורטיים, חלקם מבקשים להציע דרך. הספר של רייצ'ל קרנץ משתייך בבירור לסוג אחר. זה לא מדריך ולא מניפסט, אלא ממואר אישי מאוד, ישיר ולעיתים בוטה, שמתעקש להישאר בתוך החוויה עצמה.

קרנץ, עיתונאית צעירה מניו יורק, מתארת בגוף ראשון את כניסתה למערכת יחסים לא מונוגמית, ואת ההתנסות המינית והרגשית שמתלווה לכך. זהו תיעוד מפורט של קשר אחד מרכזי, קשר שמסעף אותה לעולמות של מיניות פתוחה, של חקירה עצמית, של טשטוש גבולות בין חופש לריצוי. היא לא כותבת מתוך עמדה מסכמת אלא מתוך תנועה. הדברים נכתבים בזמן אמת או כמעט בזמן אמת, מתוך ניסיון להבין מה קורה לה ולאן היא נסחפת.

זה ספר חושפני מאוד. לא רק במובן המיני, אלא בעיקר במובן הרגשי. יש בו הרבה חרדה, הרבה קנאה, הרבה רצון להיות נבחרת וחשובה. קרנץ אינה מציגה את החוויות שלה כאוטופיה של חופש, אבל גם לא כסיפור סבל חד משמעי. יש שם עונג, סקרנות, התרגשות, לצד בלבול מתמשך ושאלות שלא מקבלות תשובות ברורות. התחושה היא של מסע שאין לו נקודת יעד ברורה, וזה גם מקור הכוח וגם מקור הקושי של הספר.

וכאן חשוב לי להיות כן כקורא. הקריאה בפתוחה לא הייתה עבורי קלה. לא סיימתי אותו ברצף, עשיתי הפסקות, ולעיתים חשתי עייפות ממשית מהשהות הארוכה בפרטים רגשיים חוזרים. זה ספר שמתעקש להישאר בתוך אותה סיטואציה, ללעוס אותה שוב ושוב, מזוויות שונות. יש בכך אומץ, אבל יש בכך גם שחיקה. איני בטוח אם מדובר בבחירה מודעת או בחולשה של עריכה, אבל התוצאה היא ספר שיש לו פוטנציאל נטישה אצל חלק מהקוראים. מי שמחפש קצב, תנועה נרטיבית ברורה או התקדמות מובחנת, עלול להתקשות.

עם זאת, קשה להתעלם מהכנות של הטקסט. קרנץ לא מייפה, לא מציגה את עצמה כגיבורה ולא כקורבן מובהק. היא מתעדת את ההיסחפות, את יחסי הכוח, את הרצון לרצות, גם כשהדברים לא מחמיאים לה. הכתיבה העיתונאית שלה נוכחת מאוד, יש חקירה, ראיונות, ניסיון להבין את ההקשר הרחב יותר של מה שהיא חווה. אבל גם שם, העניין האמיתי הוא לא המידע אלא החיכוך בין תיאוריה לחיים עצמם.

בסופו של דבר, פתוחה הוא ספר אמיץ ומרתק, אבל גם תובעני. הוא לא מחפש להיות נעים או נגיש, אלא נאמן לחוויה. זה ספר שדורש מהקורא סבלנות ונכונות לשהות באי נוחות. עבורי זו הייתה קריאה משמעותית אך מתישה, כזו שממשיכה להדהד גם אחרי הסגירה, אך לא בהכרח מזמינה חזרה. מי שמוכן לקריאה כזו, ימצא כאן טקסט חזק וכנה. מי שלא, עדיף שיידע מראש למה הוא נכנס.

בקצה הלילה / פרידו למפה
הוצאת אפרסמון
138 עמודים
מגרמנית: שירי שפירא

מעבר להקשר ההיסטורי של הספר הזה שהוחרם על ידי הנאצים, אפשר לומר אחרי קריאתו שלפחות בעיני ההילה שלו לא קשורה לכך. אם זה לא היה ספר טוב, ואם לא היה בו משהו חי ונושם, הוא לא היה זוכה לתהודה עשרות שנים אחרי. החרמה לבדה לא מחזיקה ספר בחיים. ספר מחזיק את עצמו רק אם יש בו אמת ספרותית. וכאן יש.

אבל כן מדובר בעיני בספר טוב ומעניין, וטוב מאוד שהוא תורגם.
אני סוקר שאוהב להתייחס לכריכות כשהן טובות וזורקות אותי אל תוך העלילה, וכאן הכריכה מדויקת. הציור היפהפה מתאר לילה זרוע כוכבים בעיר אירופאית. יש בו שקט, כמעט ריח של אוויר קר. מבט מלמעלה, כמו רחפן של תקופתנו, כזה שעוד רגע ינמיך טוס וירד אל הרחוב, אל גובה העיניים. מהמבט הזה כבר צללתי אל המילים ואל הדמויות.

והצלילה הזו אינה אל סיפור אחד. אין כאן עלילה שמבקשת למשוך אותך קדימה, אין גיבור מרכזי, אין קונפליקט ברור שמחכה לפתרון. זה ספר של הליכה. של שיטוט. של תנועה מתמדת בין דמויות, מקומות, רגעים. לפעמים נדמה שאתה מציץ, לפעמים שאתה סתם עובר. הספר מתנהל כמו ערב אחד בעיר אירופאית, אולי באמצע המאה העשרים, אולי קצת לפני, ערב שבו הלילה חושף את האנשים השקופים.

אלה לא האליטות של העיר. לא אנשי הרוח, לא חוגי התרבות, לא הלילה הזוהר של קברטים וסלונים. להפך. זה לילה פשוט. מוכר נקניקיות, ילדים משוטטים, ימאים, נשים בזנות, גברים עייפים, אנשים שהעיר בולעת ביום ופולטת לרגע בלילה. למפה מתעכב עליהם בלי לייפות ובלי לשפוט. הוא לא מבקש לרגש בכוח, ולא מבקש להוכיח דבר. הוא פשוט מתבונן.

יש משהו כמעט תיעודי בפרוזה הזו. לא תיעוד קר, אלא כזה שמודע לנוכחות המצלמה. המבט נע, עוצר לכמה שורות, ממשיך הלאה. הדמויות אינן מקבלות עומק פסיכולוגי מלא, וגם לא נדרשות לכך. הן קיימות. וזה מספיק. במובן הזה הספר ויתר מראש על הדרמה הגדולה לטובת הקשבה לרחשי החיים הקטנים.

הלילה עצמו הוא הדמות המרכזית. לא כלילה רומנטי ולא כלילה מאיים בלבד, אלא כלילה שמאפשר לראות. ביום כולם ממלאים תפקידים. בלילה הם פשוט שם. לפעמים מבולבלים, לפעמים עייפים, לפעמים משתוקקים למשהו קטן מאוד. הספר לא מעניק להם משמעות גדולה, ודווקא בכך יש בו יושר.

השפה צנועה, מדויקת, לעיתים פיוטית אבל לא מתייפייפת. יש קצב שצריך להתרגל אליו. מי שיקרא מהר יחמיץ. זה ספר שמבקש קריאה איטית, כמעט הליכה בין פסקאות. לא ספר של עלילה אלא של נוכחות.

בסופו של דבר זה ספר שמזכיר למה ספרות חשובה גם כשהיא לא צועקת. הוא לא מבקש להסביר את התקופה, לא לסמן אויבים ולא להציע נחמה. הוא מבקש דבר אחד פשוט וקשה, להיות שם, לרגע, עם מי שבדרך כלל לא זוכים שיראו אותם. ובכך, בעיני, טמון כוחו.

רוחות הרפאים של תל אביב / עופר זאבי
הוצאה עצמית
180 עמודים

נחמד ומרענן לקרוא ספר ישראלי שעוסק בעל טבעי.
ספרי המיסטיקה הישראליים לרוב נישתיים מאוד ואני נתקל בהם באופן מועט בחנויות הספרים ולרוב רק בירידים שמתמקדים במיסטיקה ובעל טבעי או בפנטזיה וכו'.
עופר זאבי המחבר לוקח אותנו למסע בתל אביב דרך סיפורו של ראפי גיבורו של הספר.
אז על מה בעצם העלילה?

ראפי רחום הוא שחקן צעיר בתחילת דרכו, או ליתר דיוק, שחקן שרוצה להיות שחקן. הוא מדלג בין אודישן לאודישן, כמעט תמיד ללא הצלחה, גר עם אמו וסבתו, ומרגיש שהוא דורך במקום. הקריירה לא מתקדמת, הזוגיות לא קיימת, והתחושה הכללית היא של תקיעות שמוכרת ללא מעט צעירים בעיר הגדולה.

לתוך החיים האלו נכנס האלמנט העל טבעי. תל אביב של הספר אינה רק עיר של בתי קפה ורחובות מוכרים אלא מרחב שבו משוטטות רוחות רפאים של אנשים שחיו בה בעבר ולא הצליחו לעבור הלאה. חלקם מתו בנסיבות טראגיות, חלקם נעלמו, וחלקם פשוט נשארו תלויים בין החיים למוות.

יחד עם רונה, ידידתו הקרובה, ראפי יוזם סיורים ברחבי תל אביב בעקבות אותן רוחות. הסיורים הופכים למעין מסגרת עלילתית שמאפשרת לספר לנוע בין תחנות בעיר, בין סיפורי עבר, בין דמויות אמיתיות ובדויות, ובין ההיסטוריה העירונית לבין החיים האישיים של הגיבור. תוך כדי ההדרכה נחשפים בהדרגה הקשרים בין הרוחות השונות, וגם הקשר המשפחתי והרגשי של ראפי עצמו אל אחת מהן, סבתא רבתא חנה.

העלילה משלבת בין סיפור חניכה אישי לבין פנטזיה אורבנית. יש כאן חיפוש אחר משמעות, ניסיון להבין מה מחזיק אנשים תקועים, בין אם הם חיים ובין אם הם מתים. העיר תל אביב מתפקדת כמעט כדמות בפני עצמה, לא רק תפאורה אלא מרחב טעון בזיכרונות, באובדן, ובהומור עצמי.

הקריאה בספר קולחת וזורמת. הפרקים קצרים יחסית, המעברים בין הסיפורים ברורים, ויש תחושה של תנועה מתמדת. זה ספר שכיף לצלול אליו, כזה שמחזיק עניין בלי להכביד ובלי לדרוש מאמץ מיוחד מהקורא. ההומור והאירוניה מאזנים את העיסוק במוות וברוחות, והספר אינו מנסה להפחיד אלא לספר סיפור אנושי דרך זווית קצת אחרת.

זהו ספר מהנה, כזה שיודע בדיוק מה הוא מבקש להיות. הוא מציע חוויה נעימה של סיפור, עיר ודמיון, ומצליח לקחת את הקורא לסיבוב תל אביבי שיש בו גם חיוך וגם מחשבה קלה שנשארת אחרי סיום הקריאה.

ישן בכאילו / שי אגוזי
הוצאת גם וגם
31 עמודים
איורים: ענבל אבן

הספר הזה הוא מסוג הספרים שכשאתה מחזיק ביד ומתחיל לדפדף בוא הוא ממש זורק אותך לעבר, לנוסטלגיה.
אני כל כך אוהב את הספרים האלו, ספרי שירה מסוג זה ליוו את ילדותו של כל אחד מאיתנו, יש בהם מיזוג יפה של ילדות, התבגרות במסווה של שירה מחורזת ואיורים קסומים ונראה שעם הזמן אולי השירה השתנתה והדור השתנה אבל הספרים האלו נשארו משהו שתמיד קוסם לנו.

ברור שלא כל הספרים האלו הם מכרה זהב, ברור שלא תמיד זה מצליח לגעת וליצור איזה רגש וחיבה וברור שלא כולם יודעים לייצר חיבור בין שירה כזו לילד הפנימי כדי לגעת לא רק בילדים אלא במבוגרים שנשאר בהם שצץ ילדי כמוני וכמו עוד רבים.

הספר הזה כן מצליח בעיני לעשות את זה ומה שמצליח כאן זה מרכיב של כמה דברים.
הראשון זה הפורמט, כיף להחזיק אותו, הוא בדיוק בגודל הנכון, בכמות השירים הנכונה, הוא מעביר אותנו איזה מסע מסע של מחשבות של ילד, הוא במינון המדויק כדי לייצר חיבור ויותר מזה, לייצר חשק לעוד ממנו.

הדבר השני אלו האיורים, האיורים של ענבל אבן מאוד יפים, מאוד מסוגננים, משתלבים נהדר עם עימוד הספר והטיפוגרפיה או לצידם, לא מכבידים ומלאי תנועה.
ענבל היא מאיירת מעולה.

הדבר השלישי אלו השירים.
הם תמימים, הם מהנים, הם נוגעים בדיוק בנקודות הנכונות של הילד המבוגר שאני ובוודאי גם לילד שעדיין ילד. וגם הם, המינון מדויק גם של החריזה וגם במקומות שאין חריזה זה לא מפריע והשירה זורמת.

בעיני יופי של ספר.
עכשיו נראה מה הילדים שאני מלמד בבית הספר יחשבו עליו.

הערבה בוערת / חואן רולפו
הוצאת לוקוס
184 עמודים
תרגום הסיפורים: אדם בלומנטל, שוש נבון, משה רון, לאה פרישברג

אני מאוד אוהב ספרות מקסיקנית ומאוד אוהב ספרות שמציגה לנו סיפורים שלא מוכרים במקומותינו בסגנון ובשפה וכשמדובר בספרות אמריקאית שבאה עם אלימות בסגנון של רולפו זה זורק אותי לספרים וסופרים שקראתי והושפעתי מהם כקורא ולא רק הושפעתי, הם נחרטו בזכרוני.
מספיק שאזכיר את קורמאק מקארתי, חסוס קראסקו ואפילו דניס ג'ונסון
וכשקראתי את הסיפורים המצוינים של רולפו זה השליך אותי לאותה ספרות שאני אוהב והחיבור לסיפוריו של רולפו היה די מיידי.

החיבור הזה לא נובע מדמיון עלילתי או מסגנון חקייני אלא מתחושת עולם. העולם שרולפו מציב בפני הקורא הוא עולם מצומצם, יבש, נטול מחוות רגשיות מיותרות. זה עולם שבו האלימות קיימת לא כפרובוקציה אלא כתוצאה ישירה של קיום לחוץ, של עוני, של היעדר אופק. אין כאן רצון לזעזע אלא צורך לשרוד, וגם זה לעיתים בקושי.

מה שמרשים במיוחד בקריאה הוא האיפוק. רולפו לא מסביר, לא מפרש, לא מציע מפתח רגשי לקורא. הסיפורים קצרים, לפעמים קטועים, לפעמים נדמים כאילו הם מתחילים באמצע או מסתיימים לפני הזמן. אבל דווקא החסר הזה מייצר עומק. הקורא נדרש להשלים לבד את מה שלא נאמר, והשתיקות כבדות לא פחות מהמילים.

זו ספרות שיש בה אלימות אבל אלימות שיש לה נימוק קיומי. לא אלימות הירואית ולא אלימות רומנטית. אנשים פועלים מתוך תחושת מחנק, מתוך מציאות שלא מאפשרת להם מרחב מוסרי נקי. הבחירות קשות, לעיתים אכזריות, אבל הן לא מוצגות כבחירות דרמטיות אלא כמעט כברירת מחדל. העולם עצמו דוחק את הדמויות אל הקצה.

הנוף אצל רולפו אינו רק רקע. האדמה, היובש, הדרך, הכפרים הדלים, כל אלה פועלים ככוח פעיל בסיפור. כמו אצל קראסקו, האדמה אינה מבטיחה דבר. היא לא מחזורית, לא מנחמת, לא אם גדולה. היא פשוט שם, שוחקת, ולעיתים קובעת גורלות.

העובדה שיש מתרגמים שונים לסיפורים יכול היה להיות נקודת תורפה, אבל בפועל הוא כמעט ואינו מורגש. יש הבדלים דקים בין הסיפורים, לעיתים בטון ולעיתים במקצב, אך לא באופן שפוגע ברצף החווייתי. אולי משום שרולפו עצמו כותב בפרוזה מרוסנת מאוד, ללא עודפות לשונית, השפה העברית מצליחה לשמור על אחידות כללית ועל מתח פנימי עקבי.

זה ספר שלא מבקש אהבה קלה מהקורא. הוא דורש קשב, סבלנות, נכונות לשהות בתוך עולם לא ידידותי. אבל מי שנכנס אליו באמת, ימצא כאן ספרות חזקה, מדויקת, כזו שנשארת איתך גם אחרי שהסיפור נגמר. לא בזכות משפטים גדולים אלא בזכות תחושת אמת. זו ספרות שלא מבטיחה נחמה, אבל כן מציעה מבט צלול וישיר על חיים בקצה.

איתן פרום / אדית וורטון
הוצאת עם עובד
182 עמודים
תרגמה והוסיפה אחרית דבר: טל ניצן קרן

לוקח לי זמן להגיע לכל סדרת ספרי סדרת קלאסיכיס של עם עובד, אבל כל ספר בסדרה הזו נראה שנבחר בקפידה. יש תחושה של יד עורכת, של אמון בקורא, של רצון להביא טקסטים שלא מתחנפים ולא מתאמצים להיות רלוונטיים בכוח. חלק מהספרים כאן קראתי בעבר וחלק לראשונה, בדיוק כמו איתן פרום של אדית וורטון, שאותו אני קורא עכשיו בפעם הראשונה.

האמת היא שלא קראתי הרבה מכתביה של וורטון. הספר הזה פתח לי דלת, ובהמשך מחכה לי עוד ספר שלה. אני אוהב את הכתיבה שלה, מצד אחד מאופקת מאוד, כמעט חסכנית, ומצד שני חדה, ביקורתית, לא עושה הנחות לאנשים ולא לחברה שבתוכה הם חיים. היא כותבת על מעמדות, על מוסר, על קהילה קטנה וחונקת, ועל חיים מורכבים שלא מתפרקים לדרמה גדולה אלא נשחקים לאט. הקריאה מייצרת גם הצצה חיה לתקופה שבה וורטון כתבה, וגם אפשרות ברורה להתבונן באיתן פרום כדמות עכשווית לגמרי.

זה ספר קצר יחסית, אבל דחוס. אין בו רגעים מיותרים. העלילה מתרחשת בעיירה קפואה, לא רק במובן הגאוגרפי אלא בעיקר במובן האנושי. איתן הוא אדם אינטליגנטי, רגיש, עם פוטנציאל לחיים אחרים, אבל הוא תקוע. תקוע בנישואין אומללים, תקוע במחויבות מוסרית, תקוע בפחד מתגובת הסביבה. הקשר שהוא מפתח עם מאטי, קרובת משפחה צעירה שמכניסה לבית מעט חום ואור, לא מוצג כסיפור אהבה גדול אלא כסדק קטן במציאות אטומה.

מה שתפס אותי במיוחד הוא האופן שבו וורטון כותבת על סבל. אין כאן התפרצויות, אין מלודרמה, אין נאומים. הסבל נוכח דרך מחוות קטנות, שתיקות, מבטים, ארוחות משותפות שאין בהן שיחה. זה סבל יומיומי, כזה שאנשים מתרגלים אליו ומכנים אותו חיים. כאן גם זיהיתי את הביקורת החריפה של הספר על חיי הנישואין, או ליתר דיוק על זוגיות שהפכה למסגרת ריקה מתוכן. וורטון לא יוצאת נגד עצם המוסד, אלא נגד החיים שבהם החובה מחליפה כל רגש חי.

איתן מבין היטב את מצבו. זו לא טרגדיה של בורות אלא של פחד. הוא יודע שיש אפשרות אחרת, והוא יודע גם מה המחיר של הבחירה בה, ולכן הוא לא בוחר. וורטון לא מציגה אותו כקורבן טהור אלא כאדם שמשתף פעולה עם הכליאה של עצמו. זו נקודה לא נוחה, והיא מה שהופכת את הספר למכאיב באמת.

יש משהו אכזרי במיוחד בכך שהספר מסופר מתוך ידיעה שמשהו כבר השתבש. המסגרת הסיפורית יוצרת תחושת גורל, לא במובן המטפיזי אלא במובן החברתי והנפשי. הכול ידוע מראש, ובכל זאת אתה ממשיך לקרוא, אולי מתוך תקווה שברגע האחרון תתרחש תזוזה. היא לא מגיעה, או מגיעה בצורה שמדגישה עד כמה מאוחר מדי.

התרגום של טל ניצן קרן מדויק ושקט, לא מתאמץ לייפות את הטקסט ולא להוסיף לו רגש שאין בו. גם אחרית הדבר מוסיפה הקשר מעניין בלי להשתלט על הקריאה. זה ספר שלא מנסה להיות נעים. הוא חודר, כואב, ומשאיר אותך עם מחשבה לא פשוטה על חיים שנחיים מתוך הרגל, על זוגיות כסבל מתמשך, ועל הפער שבין הבנה לבין אומץ. אולי בגלל זה, יותר ממאה שנה אחרי שנכתב, איתן פרום מרגיש קרוב מדי.