הנערה מהבית הוורוד / ליאורה פיין הילר
הוצאת שופרא
320 עמודים

יש בספר המיוחד הזה אוטוביוגרפיה במבנה פרוזה.
כלומר יש כאן סיפור חיים של המחברת אבל זה פחות הרגיש לי כמו כתיבה אוטוביוגרפית אלא יותר סיפורית ודווקא כקורא מאוד אהבתי את הגישה הזאת שגרמה לי להתחבר יותר לעלילה ולהרגיש שאני קורא סיפור חיים מרתק והוא אכן כזה, סיפור חיים מרתק של אישה מרתקת.
לפני שנצלול פנימה זה הכח שלו בעיני.

הסיפור נפתח ברגע מכונן, כמעט אכזרי בפשטות שלו. נערה בת שש עשרה עומדת בהלוויה של אמה, ומאותו רגע העולם שלה מתארגן מחדש. האם לא הייתה נשואה לאב, יש סודות בזהות, ויש בית אחד, הבית הוורוד, שהוא גם מקום פיזי וגם עוגן רגשי שמתערער. מכאן העלילה נעה בין התבגרות מוקדמת מדי לבין ניסיון להחזיק מציאות מתפרקת, לנהל בית מלון, להתמודד עם אובדן, לבנות זהות, ולחפש שייכות בתוך סיפור חיים לא שגרתי. יש כאן גם קו היסטורי ומשפחתי רחב יותר, עם שורשים אירופיים וטראומה שמחלחלת לדור הבא, כך שהסיפור האישי נטען במשמעות רחבה יותר.

מה שמחזיק את הספר לכל אורכו הוא לא בהכרח התחכום הספרותי אלא עצם הסיפור. יש כאן חיים שמרגישים גדולים מהדף, דרמטיים, כואבים, מלאים תפניות. זה ספר שקשה להניח כי אתה רוצה לדעת מה יקרה לה, איך היא תעמוד בזה, מה יישבר ומה יישאר. במובן הזה הוא עובד, ואפילו עובד מאוד.

אבל כאן גם מגיע המקום להיות כן. לא כל מה שעובד רגשית עובד גם ספרותית. יש רגעים יפים מאוד, כמו סצנת ההלוויה והפרחים, או הרגעים מול הפסנתר, שבהם הכתיבה מצליחה לגעת בלי להתאמץ. ומנגד יש לא מעט מקומות שבהם הטקסט מסביר יותר מדי, מדגיש את הרגש במקום לתת לו להיבנות לבד. לפעמים נדמה שהחיים עצמם כל כך חזקים, עד שהכתיבה לא סומכת עליהם ומוסיפה עוד שכבה של הסבר.

בנוסף, יש עומס מסוים של מידע ורקע שמגיע מוקדם מדי ובצפיפות. במקום שהדמויות ייחשפו דרך פעולה ודיאלוג, חלק גדול מהן נמסר לנו בצורה ישירה. זה לא פוגע בעניין, אבל כן מונע מהספר להפוך למשהו עמוק יותר.

ועדיין, אני לא מזלזל בזה. להפך. יש כאן קול ברור, יש כאן כנות, ויש כאן יכולת לספר סיפור שמושך אותך פנימה. לא כל ספר יודע לעשות את זה.

בסופו של דבר זה ספר שמרוויח מהחיים שהוא מתאר, אבל גם מצליח לתרגם אותם לקריאה זורמת ומחוברת. הוא לא ספר מושלם, והוא לא מתיימר להיות כזה, אבל הוא כן מצליח לגעת, לסקרן ולהישאר איתך. לפעמים זה מספיק, ולפעמים זה אפילו הרבה.

6:29 / עמוס הראל
כנרת זמורה
413 עמודים

היום מציינים 1000 ימים לתאריך המקולל ההוא, לשבת השחורה ההיא ב7.10.23.
ודווקא בגלל זה החלטתי לכתוב היום את הסקירה לספר החשוב הזה.
דווקא היום ודווקא כי כולנו עדיין מחכים להקמת וועדת חקירה ממלכתית שפשוט לא נקבעת והתחושה היא שיש מי שזה נוח לו שזה המצב.
אני חושב שמה שכתוב בספר לא יפתיע אף אחד ועדיין זהו אולי אחד הספרים הכי חשובים שתקראו על היום ההוא שבו נרצחו ונחטפו לנו אזרחים רבים.

עמוס הראל אינו מנסה לזעזע אותנו בגילויים מסעירים או לחשוף מסמך סודי שישנה את כל מה שחשבנו. להפך. רוב העובדות כבר פורסמו לאורך החודשים האחרונים בתחקירים עיתונאיים, בעדויות של שורדים, בתחקירי צה"ל ובחשיפות שונות. אבל דווקא משום שהמידע פוזר בין מאות כתבות ואלפי שעות שידור, היה צורך בספר שיעשה סדר. ספר שיאסוף את כל החלקים, יחבר ביניהם ויציג תמונה אחת ברורה, כרונולוגית ומעמיקה. זה בדיוק מה שהראל עושה.

הספר מתחיל עוד לפני הירייה הראשונה. הוא חוזר אל תפיסות היסוד, אל הקונספציה, אל השאננות, אל האמונה שחמאס מורתע ועסוק בשיפור מצבה הכלכלי של הרצועה. משם הוא עובר אל הימים האחרונים שלפני המתקפה, אל הסימנים שהופיעו בזה אחר זה, אל ההתרעות, אל כרטיסי הסים, אל התצפיתניות שזיהו תנועות חריגות ואל ההחלטות שהתקבלו או שלא התקבלו. לאחר מכן מגיע התיאור המדויק של בוקר שבעה באוקטובר, שעה אחר שעה, ולאורך המשך הספר הראל ממשיך אל ימי הלחימה הראשונים, קבלת ההחלטות והמערכת שניסתה להבין את גודל האסון תוך כדי תנועה.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא רמת היסודיות. כמעט כל פרק נשען על מספר רב של מקורות, עדויות ותחקירים, והתחושה היא שהמחבר השקיע מאמץ עצום כדי להצליב מידע ולא להסתפק בגרסה אחת. גם כאשר הוא מבקר את המערכת, הוא משתדל להסביר כיצד התקבלו ההחלטות ולא רק להצביע על האשמים. בעיני זו כתיבה עיתונאית במיטבה.

לא פחות חשוב, הראל אינו שוכח לרגע שמאחורי כל דיון מודיעיני וכל מפת קרב עומדים בני אדם. התצפיתניות, הלוחמים, אנשי כיתות הכוננות, תושבי העוטף והחטופים אינם הופכים לנתונים סטטיסטיים. הם נשארים אנשים. דווקא השילוב בין הניתוח הקר והמדויק לבין הסיפורים האישיים מעניק לספר עוצמה רגשית גדולה מאוד.

יש מי שיחפש כאן חשיפות דרמטיות חדשות ועלול להתאכזב. בעיני זו כלל אינה חולשה. הערך האמיתי של הספר נמצא ביכולת שלו להפוך כאוס עצום לרצף ברור של אירועים. להבין לא רק מה קרה, אלא גם כיצד שורה ארוכה של הנחות שגויות, כשלים קטנים והחלטות שלא התקבלו בזמן התחברו יחד לאחד האסונות הגדולים בתולדות המדינה.

קראתי לא מעט ספרי עיון שעוסקים במלחמות, במודיעין ובאירועים היסטוריים. לא רבים מהם הצליחו לגרום לי לעצור מדי כמה עמודים, להניח את הספר בצד ולחשוב. לא בגלל דרמה ספרותית, אלא בגלל ההבנה הכואבת שאפשר לראות כיצד האסון מתקרב, שלב אחר שלב, מבלי שאיש מצליח לעצור אותו.

אני מקווה שיום אחד תקום גם ועדת חקירה ממלכתית שתשלים את התמונה ותספק תשובות נוספות. עד אז, נדמה לי שספרו של עמוס הראל הוא אחד הניסיונות הרציניים, המקיפים והחשובים ביותר להבין את היום ששינה את כולנו. בעיני זו אינה רק המלצה על ספר עיון מצוין, אלא גם קריאה לזכור, ללמוד ולוודא שהשאלות הקשות לא יישכחו גם כאשר הכותרות כבר יתחלפו.

הקול הרדום / דולסה צ׳אקון
הוצאת הקיבוץ המאוחד
295 עמודים
מספרדית: אורית עוזיאל

מלחמת האזרחים בספרד היא אחד האירועים המשמעותיים במאה העשרים באירופה
ולפעמים זה נדמה שכמעט ולא מדברים עליה כאן בישראל או לא מכירים אותה מספיק.
אבל הספר החשוב והנהדר הזה נותן לנו נקודת מבט חשובה על התקופה האפלה הזו בתולדות ספרד
ובעיקר קול חשוב.
קולן של הנשים
עדויות של נשים.

כבר מן העמודים הראשונים הרגשתי שאני לא נכנס לעוד רומן היסטורי שמנסה לספר סיפור גדול דרך דמות אחת, אלא למשהו אחר לגמרי. משהו שקט יותר, מפורק יותר, ובמובן מסוים גם אמיתי יותר. זה לא ספר שמבקש להרשים בעלילה, אלא ספר שמבקש להקשיב. וההקשבה הזו, לקולות שנדחקו לשוליים של ההיסטוריה, היא שמחזיקה אותו.

העלילה נפרשת סביב קבוצת נשים הכלואות בכלא ונטאס במדריד, בשנים שלאחר ניצחון פרנקו. הורטנסיה, צעירה בהריון שממתינה לגזר דינה, אלווירה הצעירה שמנסה לשמור על צלם אנוש בתוך חקירות ועינויים, ותומאסה ורמה שמייצגות קולות שונים של עמידה והתפרקות. במקביל מתנהל גם סיפורה של פפה, אחותה של הורטנסיה, שחיה מחוץ לכלא ומנסה לשרוד, לאהוב, ולהישאר נאמנה למי שנשארו מאחור. הסיפורים נשזרים זה בזה, לא כקו עלילתי אחד ברור אלא כרשת של חיים שנשברו וניסו להיאסף מחדש.

מה שתפס אותי במיוחד הוא הדרך שבה צ׳אקון בוחרת לספר את הסיפור. היא לא רודפת דרמה, לא מגבירה את הווליום. להפך. היא כותבת באיפוק, כמעט בלחישה. אבל דווקא מתוך הלחישה הזו עולה עוצמה גדולה יותר. רגעים קטנים כמו כפפה ממולאת בגרגרי חומוס, מכתב שנאכל כדי שלא ייתפס, או שיחה שנקטעת מול סורגי ברזל, הופכים להיות מוקדי הכאב האמיתיים של הספר.

יש כאן משהו שמרגיש כמו עדות, אבל זו לא עדות יבשה. זו פרוזה שיודעת היטב שהיא ספרות, ובכל זאת מצליחה לשמור על תחושת אמת. לא כי הכול קרה בדיוק כך, אלא כי התחושה האנושית מדויקת. הפחד, הרעב, הקור, ובעיקר הניסיון לשמור על זהות בתוך מנגנון שמנסה למחוק אותה.

הקול הנשי כאן אינו רק נושא, הוא מבנה. העולם כולו מסופר דרך הגוף הנשי, דרך הריון, דרך אובדן, דרך קשרים בין נשים. הגברים נוכחים, אבל לרוב דרך היעדרם. דרך געגוע, דרך זיכרון, דרך מכתבים. זה יוצר היפוך מעניין, שבו הסיפור הגדול של המלחמה נדחק לרקע, ומה שנשאר במרכז הוא החיים עצמם.

ובכל זאת, חשוב להגיד, יש רגעים שבהם הספר כמעט נזהר מדי. החלוקה בין טוב לרע ברורה יחסית, ואין הרבה אזורים אפורים. זה משרת את האמירה, אבל גם קצת מצמצם את המורכבות שהייתי מצפה לה. החיים תחת דיקטטורה הם לא תמיד חד משמעיים כל כך.

אבל למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, הספר הזה נשאר איתי. לא בגלל מה שקורה בו, אלא בגלל איך שהוא גורם להרגיש. הוא לא מנסה לזעזע בכוח, אלא מצטבר לאט, כמעט בלי שתשים לב, עד שאתה מבין שאתה כבר בפנים.

זה לא ספר שקוראים בשביל לברוח מהמציאות. זה ספר שנשאר קרוב מאוד אליה. ספר שמזכיר שיש קולות שנשארים רדומים לא כי אין להם מה לומר, אלא כי לא היה מי שיקשיב.

עד מתי שצריך / אליסף בוק
הוצאת קינמון
264 עמודים

יצא לי להכיר בחיי נערי קצה, יצא לי להכיר אותם בפנימיות.
העבודה החינוכית איתם היא משהו שמשאיר בך משהו, גם אצל החניך, גם אצל המדריך.
העבודה החינוכית היא כזו שמחייבת קשר אישי עמוק וחזק וליווי כזה שהוא עוצמתי וצמוד יותר מחינוך רגיל לכאורה.
אמנם לא עסקתי הלכה למעשה בחינוך של נערי קצה אבל אני מכיר את העבודה איתם במסגרות השונות.
אליסף בוק מביא לנו חווייה כזו שמקורה במפגש וליווי של חונך וחניך וההשלכות שלה בהמשך החיים.

כבר מהפתיחה של הספר, כשהדמות המרכזית מגיעה לתת עדות אופי בבית משפט, ברור שלא מדובר כאן בעוד סיפור על הצלחה חינוכית. יש כאן משהו שממשיך להתגלגל גם אחרי מה שאמור היה להיות הסוף הטוב. הקשר בין אלי לבין שרון לא נגמר כשהנער מתבגר, אלא דווקא מסתבך יותר כשהחיים האמיתיים נכנסים לתמונה.

מה שעובד בספר הוא התחושה שהוא נכתב מתוך מקום אמיתי. לא מתוך רעיון אלא מתוך חוויה. יש רגעים שבהם זה מורגש מאוד, במיוחד כשהסיפור נוגע בהתלבטות, באשמה, בתחושה שאולי פספסת משהו בדרך. אלו רגעים שיש בהם כנות, והם אלה שמחזיקים את הקריאה.

אבל לצד זה, יש גם תחושה שהספר נאחז ברעיון שהוא עצמו מנסה לבחון. הרעיון שלא מוותרים. שאלי צריך להיות שם. שזה תפקידו. במקומות מסוימים זה מדויק, אבל במקומות אחרים זה מרגיש כמו עמדה שמונחת מראש ולא באמת מתערערת. דווקא השאלה עד איפה ממשיכים ללוות אדם, ועד מתי האחריות הזו כבר הופכת למשהו אחר, לא תמיד מקבלת את המורכבות שהיא דורשת.

שרון כדמות הוא המקום שבו הספר חי באמת. יש בו משהו לא יציב, לא פתור, כזה שלא נותן לך להרגיש בנוח. הוא לא רק קורבן של נסיבות אלא גם מי שמקבל החלטות, לפעמים הרסניות. ברגעים האלה הספר מצליח להתרחק מהמסגרת החינוכית ולהפוך לסיפור אנושי מורכב יותר.

הקשר בין השניים נע כל הזמן בין קרבה עמוקה לבין תלות שקשה להתעלם ממנה. יש רגעים שבהם הרגשתי שאלי לא רק מנסה לעזור לשרון, אלא גם נאחז בו. כאילו עצם היכולת להמשיך להיות עבורו שם נותנת משמעות גם לו עצמו. זו מחשבה שהספר נוגע בה בעדינות, אבל לא תמיד מעז ללכת איתה עד הסוף.

גם הכתיבה עצמה נעה בין שני מצבים. יש בה פשטות שעובדת היטב ברגעים האישיים, אבל יש גם לא מעט רגעים שבהם היא נופלת למילים גדולות מדי, כאלה שמנסות לסכם את מה שהסיפור כבר הראה. במקומות האלה היא קצת מחלישה את מה שכבר היה שם.

מה שנשאר איתי אחרי הקריאה זו לא תחושת השראה אלא שאלה. עד כמה באמת אפשר להיות שם עבור אדם אחר. והאם יש רגע שבו עצם הניסיון לא לוותר כבר הופך לעיוורון.

זה ספר שיש בו כוח, בעיקר בגלל המקום האישי שממנו הוא נכתב. הוא מצליח לגעת, אבל לא תמיד מצליח לערער עד הסוף. ובכל זאת, גם כשהוא לא הולך עד הקצה, הוא משאיר אותך עם משהו שלא נסגר. אולי כי גם בחיים עצמם אין לזה סגירה.

הנסיך דראגו השני / ניר ארצי
הוצאת גם וגם
איורים: ינון פתחיה

הנסיך דראגו השני הוא ספר ילדים מקסים שמספר על דרקון צעיר, לא סתם דרקון, נצר למשפחת מלוכה שמחפש את הייחוד שלו בעולם.
לכל דרקון יש קסם ייחודי לו אבל דראגו לא מצא את הקסם שלו, את מה שמייחד אותו והוא יוצא למסע, מסע לחיפוש הקסם המיוחד לו.
האם דראגו ימצא את הקסם שלו, האם הוא ימצא את הייחוד שלו בעולם?

ספר הילדים המקסים הזה ממשיל לילדים באמצעות דראגו שהייחוד של כל אחד מאיתנו נמצא דווקא במקום שלא מחפשים, דווקא דרך הדברים הקטנים היומיומיים אנחנו מוצאים את הקסם האמיתי שלנו.
את מי שאנחנו.

לכל אחד מאיתנו יש משהו, איזו יכולת או כשרון שיתגלה עם הזמן וצריך להאמין שיש לך אותו.

זה ספר ילדים עם מסר מעצים והוא כתוב יפה, שנון ומאוייר להפליא.
האיורים של ינון פתחיה מקסימים, יש בהם תום, צבע והם משתלבים נפלא עם הטקסט.

יופי של ספר לילדים קטנים.
מומלץ לגיל הרך.

החיים שלי בכפר / סרחיו ביסיו

הוצאת תשע נשמות
139 עמודים
מספרדית: מיכל שליו
לכאורה ביסיו כותב כאן סיפור התבגרות של נערה צעירה.
למה לכאורה? כי זה סרחיו ביסיו, סופר שהרבה פעמים גורם לך לראות משהו אחד כשלמעשה הוא מביא אותך לנקודה אחרת, נקודת מבט שונה ממה שחשבת וזו הסיבה שהספרים שלו תמיד מייצרים חוויית קריאה שונה ומיוחדת.
אתה פותח ספר של ביסיו ומצפה למשהו מסוים ותמיד אתה מקבל איזו הפתעה, איזה גורם בלתי צפוי בעלילה.
זה מה שמייחד את ביסיו.

הספר נפתח ברגע חד ובלתי ניתן לעיכול, נערה בת שתים עשרה מקריאה שיר לאמה, וברגע כמעט שרירותי העולם נשבר. האם מתה בתאונה, והנערה נשלחת לחיות עם אב שלא ראתה שנים, בכפר מבודד שמרגיש כמו מקום שקיים קצת מחוץ למציאות. שם היא פוגשת אב מרוחק, כמעט דומם, ודמות נוספת, אליסיו, שנע בין אדישות לאלימות שקטה. אין כאן עלילה שמתקדמת בצורה ברורה, אלא רצף של התרחשויות קטנות, לעיתים יומיומיות, לעיתים חריגות, שדרכן היא מנסה להבין מהו בית ומהו המקום שלה בתוכו.

מהר מאוד הבנתי שזה לא ספר שמבקש לספר לי סיפור במובן הרגיל. ביסיו לא ממהר לשום מקום, הוא לא בונה קונפליקט ברור ולא מציע התפתחות מסודרת. במקום זה הוא יוצר תחושה מתמשכת של חוסר יציבות. הדמויות פועלות, אבל לא תמיד ברור מתוך איזה היגיון. המציאות נראית מוכרת, אבל כל הזמן זזה מעט הצידה.

יש רגעים שבהם זה עובד בצורה חדה מאוד. סצנות שנשארות בראש, לא בגלל דרמה גדולה אלא בגלל האופן שבו הן מתעקמות קצת, כמו משהו שמתחיל רגיל ונגמר אחרת לגמרי. הקריאה הופכת לחוויה של דריכות, אני כל הזמן מחפש את הקרקע, אבל היא לא לגמרי שם.

לא כל מה שביסיו עושה מחזיק באותה עוצמה. יש חלקים שנשענים יותר מדי על האווירה, על המוזרות, ופחות על תנועה אמיתית. לפעמים הרגשתי שאני נשאר בתוך אותו מצב, בלי שהספר באמת מתקדם או מעמיק.

ובכל זאת, יש משהו כן במפגש הזה. ביסיו לא מנסה לפייס את הקורא, הוא לא מסביר ולא סוגר קצוות. הוא משאיר אותי בתוך תודעה שנמצאת בתהליך, גם כשהתהליך הזה מבולבל ולא יציב. זה לא ספר שמחבק, אלא כזה שמערער, ולמרות הקשיים מצאתי את עצמי נשאר איתו ואף מרותק אליו.

בסופו של דבר, זו קריאה שלא נשענת על מה שקורה אלא על איך שזה נחווה. לא כל רגע עובד, אבל כשזה כן קורה, זה מדויק ומסקרן. אולי לא סיפור התבגרות במובן הרגיל, אלא ניסיון לגדול בתוך עולם שלא מציע שום יציבות.

מחר הורסים את הבית / נתלי רשבסקי
הוצאת עם עובד
320 עמודים

יש בספר הזה כל כך הרבה שכבות, כאילו אתה מקלף בצל ולא בצורה מטאפורית של קילוף,
הקילוף עצמו של שכבות הספר גם הוא משחרר כימיקלים של רגשות ואתה מרגיש שהספר הזה נכתב ממקום מאוד אישי.
קשה לפספס את זה.
אני לא מכיר את המחברת ומעולם לא קראתי טקסט שלה ועדיין הרגשתי צורך לחבק אותה לאחר קריאת הספר.

העלילה עצמה מתרחשת סביב ליבי, סטודנטית לקולנוע שמצלמת סרט גמר המבוסס על פרידה כואבת שחוותה. היא אוספת צוות, בוחרת שחקנית שתגלם אותה, וממקמת את הצילומים בווילה שעומדת להיהרס. רוב הספר מתנקז ללילה אחד של צילומים, לילה שבו העבודה על הסרט מתערבבת במסיבה, באלכוהול, במתחים בין הדמויות, ובמה שלא נאמר עד הסוף בין אנשים שמכירים אחד את השני יותר מדי טוב. ככל שהלילה מתקדם, גם הסיפור מתפרק. הגבולות בין מה שמצולם לבין מה שקורה באמת מתחילים להיעלם.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהתחושה הזאת לא מגיעה רק מהתוכן אלא מהמבנה. יש כאן תנועה מתמדת בין שכבות של זהות, עד לרגע שבו הן כמעט מתלכדות. ליבי מביימת את הסיפור שלה, נוגה משחקת את ליבי, ובאיזשהו שלב הרגשתי שלא מדובר רק בשתי דמויות אלא בדמות אחת שמתפרקת לגרסאות של עצמה.

וזה לא נעצר שם. התחושה היא שגם המחברת עצמה נמצאת בתוך המעגל הזה. כאילו ליבי היא כבר גרסה מעובדת שלה, ונוגה היא גרסה נוספת של ליבי. כמו מטריושקה ספרותית שבה כל שכבה מכילה את הקודמת אבל גם משנה אותה קצת.

זה יוצר חוויה מאוד לא יציבה. אתה קורא ולא בטוח למי אתה מקשיב. האם זה הזיכרון המקורי, האם זו הדרך שבה ליבי בוחרת לספר אותו, או האם זו הפרשנות של נוגה לדמות שהיא מגלמת. הגבולות לא רק מיטשטשים, הם מתמוססים.

מה שתפס אותי במיוחד הוא שהספר לא מנסה לייפות את התהליך הזה. להפך. הוא מראה עד כמה הניסיון לשלוט בטראומה דרך יצירה עלול דווקא להחריף אותה. ליבי חושבת שאם תביים את הסיפור שלה היא תוכל לסגור אותו, אבל ככל שהצילומים מתקדמים, משהו מתחיל לברוח לה מהידיים.

הבחירה למקם את רוב ההתרחשות בלילה אחד בווילה שעומדת להיהרס היא בחירה מדויקת. זה מרחב זמני, כמעט תיאטרלי, שבו הכול מתנקז. אתה מרגיש שהמקום עצמו מחזיק את הסיפור רק לזמן מוגבל, ושברגע שייגמר הלילה גם הזהויות יתפרקו מחדש.

יש כאן גם אומץ. לא כל סופר ביכורים מוכן להיכנס למקומות כל כך חשופים, ובטח לא דרך מבנה כל כך מורכב. אבל לצד זה יש רגעים שבהם המורכבות הזאת כמעט משתלטת. לפעמים הרגשתי שהרעיון מוביל את הדמויות ולא להפך.

ועדיין, זה לא מה שנשאר איתי. מה שנשאר הוא התחושה שמישהו ניסה לגעת באמת שלו דרך שכבות של ייצוג, ולא תמיד הצליח לשלוט במה שהוא גילה שם.

סיימתי את הספר עם תחושה לא פתורה, אבל גם עם הערכה גדולה. יש כאן קול אישי מאוד, חשוף מאוד, כזה שלא מתחבא מאחורי שלמות אלא נוגע ישירות בפצע. וזה, בעיניי, מה שהופך את הספר הזה למיוחד.

מי את קתרין קול / ניקי קלוק
הוצאת פן
390 עמודים
מאנגלית: אילן פן

מעניין שזה כבר ספר המתח השני שאני קורא החודש וששם הספר בעברית לא דומה לשם המקורי
דווקא השם המקורי her many faces היה יכול לעבוד נהדר בעברית ועדיין הוא שונה.
לי אישית ההחלטות האלו קצת מפריעות אבל אם אני מתעלם מזה ומתרכז בעלילה אז יש לנו כאן מותחן שיש לו נוסחה שעובדת די טוב.
קולות שונים שמספרים על דמות מסוימת ומציגים צדדים שונים בה.

העלילה נפתחת ברצח של ארבעה גברים עשירים, חברי מועדון פרטי יוקרתי, שהורעלו בלילה אחד. מי שהגישה להם את המשקאות היא קתרין, מלצרית במקום, והיא גם האחרונה שראתה אותם בחיים. כשהיא נעצרת היא לא ממש עוזרת לעצמה, והחשד סביבה מתגבש מהר מאוד. אבל הספר לא באמת מתעכב על חקירת הרצח במובן הקלאסי, אלא עובר להתמקד בשאלה אחרת, הרבה יותר חמקמקה, מי היא קתרין קול.

הסיפור נבנה דרך חמישה גברים שהכירו אותה בזמנים שונים. כל אחד מהם פונה אליה בגוף שני, מספר לה מי היא בעיניו, ונותן לה גם שם אחר. אבא שרואה בה ילדה, עורך דין שמנסה למסגר אותה, עיתונאי שמחפש כותרת, חבר קרוב, ומאהב. כל אחד מהם חושף צד אחר, אבל גם חושף את עצמו, את ההטיות שלו, את הדרך שבה הוא זוכר או מעוות את מה שקרה.

זה המהלך החזק של הספר. לא רק ריבוי נקודות מבט, אלא גם משחק מתמשך בין זיכרון, כוח ושליטה בסיפור. אתה כל הזמן שואל את עצמך לא רק מי היא, אלא מי מספר את הסיפור ולמה. יש כאן תחושה שהאמת לא נמצאת אצל אף אחד מהם, אלא אולי דווקא ברווחים שבין הגרסאות.

אני מודה שזה החזיק אותי. זה ספר שזורם טוב, שמתקדם בלי להיתקע, ושיש בו סקרנות אמיתית שמניעה את הקריאה. זה לא מתח מתפרץ אלא כזה שנבנה לאט, דרך פרטים קטנים והצטברות של עדויות.

ועדיין, יש כאן גם מגבלה ברורה. התחושה היא שהרעיון חזק יותר מהביצוע. הדמויות הגבריות מעניינות בעיקר דרך הקשר שלהן לקתרין, אבל פחות עומדות בפני עצמן. וגם קתרין, למרות כל הניסיונות לפצח אותה, נשארת במידה מסוימת מרוחקת, כמעט כמו דימוי שכל אחד משליך עליו את מה שהוא רוצה לראות.

אני גם לא בטוח שזה ספר מתח במובן הקלאסי. יש כאן תעלומה, ויש התפתחות, אבל הלב של הספר הוא לא בשאלה מי הרג, אלא בשאלה איך אנחנו מספרים אדם אחר לעצמנו.

בסופו של דבר זה ספר שקראתי בהנאה. הוא לא מחדש במיוחד, והוא נשען על מנגנון מוכר, אבל הוא מפעיל אותו בצורה מספיק טובה כדי להחזיק עניין. לא ספר שיישאר איתי לאורך זמן, אבל בהחלט חוויית קריאה שעובדת בזמן אמת.

סטאז'ר / כרמל שר
הוצאת שולחן כתיבה
166 עמודים

קשה למצוא ישראלי שלא יתלונן על מערכת הבריאות הישראלית
וזה נכון, היא לא תמיד מאורגנת, יש חוסר בכח אדם והבירוקרטיה איומה.
ועדיין קשה לנו להכנס לנעליים של הרופאים והסאז'רים בחדרי המיון והמחלקות שכן אאין לנו באמת את היכולת לדמיין מה שעובר עליהם גם באופן הפיזי אבל בעיקר באופן המנטלי.
כרמל שר בא לתת לנו את נקודת המבט הזו בספר הביכורים שלו.

כבר מהעמודים הראשונים הרגשתי שאני נכנס פנימה, לא מבחוץ כצופה אלא מבפנים, לתוך הראש של מי שנדרש לקבל החלטות כשהוא עייף, לחוץ ולא בטוח בעצמו. זה לא ספר שמנסה לייפות את המציאות, להפך, הוא מראה אותה כמו שהיא, עם כל הכאוס, האלתור והתחושה שהמערכת עובדת על הקצה.

שר כותב בצורה ישירה מאוד, כמעט בלי פילטרים. הוא מתאר משמרות ארוכות, עומס בלתי נגמר של מטופלים, רגעים של חוסר אונים וגם רגעים קטנים של הצלחה. יש כאן גם לא מעט הומור, אבל הוא לא עומד במרכז, אלא מגיע מתוך הסיטואציות עצמן, לפעמים אפילו כהגנה מפני מה שקשה להכיל.

מה שעבד לי במיוחד זו התחושה שהספר לא מנסה להיות משהו שהוא לא. הוא לא מתחכם, לא מתיימר לייצר אמירה גדולה על החיים, אלא פשוט מספר. ובתוך הפשטות הזו יש כוח. אתה מתחיל להבין איך נראה יום עבודה של סטאז'ר, כמה אחריות מונחת על כתפיים לא תמיד מוכנות, וכמה מעט שליטה יש בתוך מערכת עמוסה כל כך.

עם זאת, ככל שהקריאה מתקדמת הרגשתי שהספר קצת מתפזר. הוא נע בין חוויות שונות, בין זמנים ובין קווים אישיים כמו סיפור האהבה, ולא תמיד היה לי ברור מה החוט שמחבר הכל. יש תחושה של רצף רגעים יותר מאשר מבנה מהודק, ולעיתים רציתי ששר יעצור, יעמיק רגע אחד, במקום להמשיך הלאה.

ועדיין, נהניתי מהקריאה. לא כי זה ספר מושלם, אלא כי הוא מצליח להעביר חוויה. הוא גורם לך להרגיש את העייפות, את הלחץ ואת האנושיות שבין לבין. זה ספר שנקרא מהר, אבל משאיר אחריו מחשבה על האנשים שמאחורי המערכת שכולנו אוהבים לבקר.

זה לא ספר שיישאר איתי לאורך זמן כמו ספרות גדולה, אבל הוא כן עשה את מה שבא לעשות, והוא עשה את זה טוב. לפעמים זה בדיוק מה שצריך.

רקמת חיבור / אורית אדיבי כרמי
הוצאת קתרזיס
59 עמודים

ספר השירה הצנום הזה מכיל סיפור חיים והמון עומק ורגש וחשוב להתייחס לזה אבל לפני שאני נכנס לשם אני רוצה להתייחס לכריכה כמו שאני אוהב כשאני כותב על ספרי שירה.
הכריכה כאן מעניינת מאוד ומתעתעת. יש כאן עלה זית אבל במקום יונה יש לנו עורב
כאילו מרמז לנו משהו הפוך מהיונה שאנחנו רגילים לראות באיורים דומים
ההתנגשות הזו בין שלום ואופטימיות לציפור שמרמזת אפלה, מוות ובדידות היא חזקה בעיני.
ואז אנחנו צוללים לתוך הספר.

ומהר מאוד מתברר לי שהכריכה לא סתם יפה, היא מדויקת. זה לא ספר של פיוס נקי אלא של פיוס שמגיע מתוך מקום שבור. השירים נעים בין ילדות קשה לבין ניסיון לבנות משהו חדש, והמעבר הזה מורגש כמעט לכל אורך הקריאה. יש כאן סיפור חיים ברור מאוד, כזה שמחזיק את הספר מתחילתו ועד סופו, וזה עובד. לא הרגשתי שאני מדלג בין שירים אקראיים אלא מתקדם בתוך מסלול רגשי שיש לו התחלה, אמצע וניסיון לסגור מעגל.

יש רגעים שהספר הזה תופס אותי חזק. בעיקר כשהוא נשאר קרוב לקרקע, לגוף, לבית, לזיכרונות מוחשיים. שם משהו נהיה חד יותר, אמיתי יותר, כזה שלא צריך להסביר את עצמו. אבל לא תמיד זה קורה. לא מעט פעמים השירים עולים למקום כללי יותר, מדברים על אור, פחד, תקווה, ושם אני מרגיש שהעוצמה קצת מתפזרת. במקום רגע חד אני מקבל אמירה רחבה יותר, נכונה אולי, אבל פחות חודרת.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהכנות שיש כאן. זה ספר שלא מנסה להרשים בכוח אלא לשתף, לעבד, להבין. לפעמים זה עובד כשירה, לפעמים זה נשאר קרוב יותר לווידוי אישי, אבל גם אז יש בו משהו שמחזיק.

בסופו של דבר, החוויה שלי מהספר הזה היא חוויה של תהליך. לא של שירים בודדים שנחרטים מיד, אלא של תנועה. כמו אותו עורב שעל הכריכה, גם כאן אין ניסיון להחליף חושך באור, אלא לשאת את שניהם יחד. וזה אולי הדבר הכי מעניין שיש בספר הזה.

---

בֵּית יַלְדוּתִי מְאוּרָה אֲפֵלָה.

הוֹרַי סְפוּנִים

אִישׁ־אִישׁ בְּחַדְרוֹ.

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא.

אֲנִי שׁוֹכֶבֶת בִּתְנוּחָה עֻבָּרִית

לְמַרְגְּלוֹת הַמִּפְתָּן.

מַמְתִּינָה.

מְצַפָּה.

לִבִּי הוֹלֵם עַל דַּלְתָּם

פָּפָּם־פָּפָּם.

מְגַשֶּׁשֶׁת דַּרְכִּי

בֵּין הַכְּתָלִים

בִּזְחִילָה.

תַּנּוּר הַנֵּפְט הַבּוֹעֵר בַּמִּטְבָּח

מַזְכִּיר שֶׁיֵּשׁ פִּנָּה אַחַת חַמָּה.