שבר פתוח / גילה פפר
הוצאת שתים
238 עמודים

כתיבה בקולות שונים היא תמיד אתגר ספרותי. כשהספר מצליח להיות טוב וזה מתחבר נכון זה הופך ליצירה שכיף לקרוא ולצלול לתוכה. גילה פפר לדעתי עושה את זה טוב. היא מצליחה להעביר את הקולות השונים בכתיבה חזקה ונוגעת ללב שעובדת אצל הקורא. כך אני הרגשתי לפחות.

הסיפור מתחיל בנפילה של נחום, אדם מבוגר שמאושפז בבית חולים לאחר ששבר את המרפק ואת הירך. חברה של בתו מגיעה לבקר אותו, ומה שמתחיל כביקור הופך למסע אל תוך חיים שלמים. היא מקשיבה לנחום, אחר כך לאשתו לאה, ובהמשך גם לדויד ולרותקה, זוג החברים הקרובים שליוו אותם מאז הנעורים. כל אחד מהם מספר את אותו סיפור, אבל האמת שלו שונה מעט משל האחרים.

ככל שהספר מתקדם מתברר עד כמה הזיכרון האנושי הוא דבר חמקמק. כל אחד זוכר רגעים אחרים, מדגיש פרטים שונים ולעיתים גם מסתיר מעצמו את מה שכואב מדי לזכור. פפר אינה מחפשת דרמות גדולות או תפניות מפתיעות. היא מתבוננת באנשים רגילים שחיו חיים מלאים, הקימו משפחות, אהבו, קינאו, התפשרו ונשאו איתם לאורך עשרות שנים שאלות שלא באמת נפתרו.

אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד הוא ההבחנה בין הקולות. לא הרגשתי שאני קורא שוב ושוב את אותו אדם במסכה אחרת. לכל אחת מהדמויות יש קצב משלה, אופן התבוננות אחר ושפה שמתאימה לאישיות שלה. זה הישג לא פשוט, והוא הופך את הקריאה למעניינת גם כאשר אותם אירועים מסופרים מחדש.

אהבתי גם שהספר אינו מחפש אשמים. הוא אינו מנסה להכריע מי צדק ומי טעה, אלא מציג את המורכבות של מערכות יחסים ארוכות. לפעמים אנחנו חיים שנים ליד אנשים קרובים ועדיין איננו יודעים מה באמת עבר עליהם. לפעמים אנחנו בטוחים שהבנו סיטואציה מסוימת, ואז מגלים שלצד השני היה סיפור אחר לגמרי.

גם נושא ההחמצה מלווה את הרומן לכל אורכו. לא כהתרפקות נוסטלגית, אלא כשאלה אנושית מאוד. האם בחרנו נכון, האם יכולנו לחיות אחרת, והאם בכלל יש תשובות לשאלות האלה כשמסתכלים לאחור.

זה אינו ספר שממהר. הוא מבקש מהקורא להקשיב, לעצור ולחבר בעצמו את חלקי הפאזל. בעיני זו בדיוק אחת מנקודות הכוח שלו. גילה פפר כתבה רומן רגיש, חכם ואנושי מאוד, שמזכיר עד כמה החיים שלנו מורכבים מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ולא פחות מכך, מהסיפורים שאנחנו בוחרים שלא לספר.

כשהציבור קם / מיכה פופר
הוצאת כנרת זמורה
176 עמודים מודפסים

לא מזמן, לדעתי השנה, קראתי את ספרו הקודם של מיכה פופר, מה מומו היה אומר. התרשמתי מאוד מדרכי הניתוח שלו והדוגמאות שלו ואיך הוא רואה מנהיגות ואיך הוא מנתח תופעות חברתיות ולאומיות. זה בא לידי ביטוי גם בספר המצוין הזה שמתאר את החברה הישראלית שהשתנתה עוד לפני האסון של השבעה באוקטובר אבל בעיקר אחריו.

אנחנו גילינו את עצמנו כחברה מודעת לעצמה שנאבקת על קיומה ובמידה רבה גם אני הייתי חלק מזה ויצאתי לרחובות. מיכה פופר מציג את השינוי שעברה החברה הישראלית.

אבל זה אינו ספר על המחאה בלבד, וגם לא ספר על המלחמה. בעיני, זהו ספר על מנהיגות אזרחית. על הרגע שבו ציבור שלם מבין שהוא אינו יכול עוד להמתין שמישהו אחר יפתור את הבעיות, והוא מתחיל לפעול בעצמו. זו נקודת המוצא של פופר, וממנה הוא יוצא למסע מרתק שמחבר בין פסיכולוגיה, חברה, היסטוריה ומנהיגות.

בחלק הראשון הוא מתעד את ההתעוררות האזרחית, את המחאה, את ההתארגנויות המרשימות שנולדו מתוך החברה הישראלית ואת המעבר החד ממאבק ציבורי למערך התנדבות עצום לאחר השבעה באוקטובר. גם מי שהיה שם, כמוני, ימצא כאן זוויות הסתכלות שלא תמיד שמנו לב אליהן בזמן אמת.

אבל החלק השני הוא זה שלכד אותי באמת. כאן פופר עובר מהתיאור אל המשמעות. הוא שואל כיצד חברה בונה אמון, מהו מסגור, איך נוצר סיפור משותף, ומה גורם לחברה להאמין בעצמה או להפך, לשקוע בפסימיות ובפילוג. אהבתי במיוחד שהוא אינו מסתפק בסיסמאות. הוא משלב דוגמאות מסינגפור, מאוסטרליה, ממחקרים בפסיכולוגיה חברתית ומהיסטוריה עולמית כדי לנסות להבין מה מאפשר לחברות לשגשג לאורך זמן.

גם אם לא מסכימים עם כל מסקנה שלו, קשה שלא להעריך את הניסיון לחשוב לטווח ארוך. פופר אינו עסוק בשאלה מי ניצח בוויכוח הפוליטי, אלא בשאלה מה אפשר ללמוד מהתקופה הזו כדי לבנות כאן חברה טובה יותר. בעיני זו שאיפה הרבה יותר מעניינת והרבה יותר חשובה.

הכתיבה שלו בהירה, אינטליגנטית ונגישה. הוא מצליח לקחת רעיונות מורכבים ולהסביר אותם בשפה שכל קורא יכול להתחבר אליה, מבלי לוותר על העומק. זו תכונה נדירה למדי בספרי עיון.

אני יודע שהספר הזה יעורר מחלוקות. יש קוראים שיחלקו על הנחות היסוד שלו או על הפרשנות שהוא מעניק לאירועים. ובכל זאת, ספר עיון טוב אינו נמדד רק בשאלה אם הוא משכנע אותנו, אלא גם בשאלה אם הוא גורם לנו לחשוב מחדש על המציאות שסביבנו.

מבחינתי, כשהציבור קם עושה בדיוק את זה. הוא אינו רק ספר על השנים האחרונות בישראל, אלא ניסיון כן ואמיץ להבין מי אנחנו, מה התגלה בנו ברגעי המשבר, ואיזה סיפור נרצה לספר לעצמנו מכאן והלאה.

לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל / יערה יעקב
ידיעות ספרים
198 עמודים

הספר הזה היה חוויה אחרת עבורי, למעשה הוא הספר הראשון שהאזנתי לו ולא קראתי בו.
זו חוויה אחרת לגמרי להאזין לספר ונראה לי שאני אתחיל להתאהב בקונספט.
אבל "לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" הוא ספר טוב, נקודה. ובגלל שהוא טוב כל פורמט יכבוש את הקורא, שכן הכתיבה האותנטית של יערה יעקב היא כזו שמכניסה את הקורא ללב הסיפור וגורמת לו לשקוע בעלילה ולאהוב או לשנוא את הדמויות אבל להיות חלק ממנה. זה מה שעושה את הספר הזה כל כך מוצלח בעיני. האותנטיות שבהעברת התחושה שאתה שם, עם הילדה ועם המשפחה במגדל נחמיה, בסמי בורקס, ממש חש את הריחות והתחושות.

הסיפור מסופר כולו מנקודת מבטה של הבת הצעירה במשפחה, תחילה כילדה ובהמשך כאישה בוגרת ועיתונאית, ובמרכזו עומד אביה, נאג'י יחזקאל. צבעי במקצועו, חולם גדול ואדם שמאמין שהזכייה בטוטו תשנה את חייו. סביבו נבנה דיוקן של משפחה שעלתה מעיראק, של חיים מלאי מריבות, אהבה, אכזבות, הומור ותקווה, ושל ילדות שלא תמיד הייתה פשוטה, אך גם לא הפסיקה להיות מלאה חיים. בחלקו השני של הספר, כאשר האב מתמודד עם מחלת הסרטן, מקבלת מערכת היחסים ביניהם עומק נוסף, כזה שמאלץ את המספרת להביט מחדש על האיש שהיה אביה.

הדבר שהכי הרשים אותי הוא הקול הספרותי של יערה יעקב. זו לא כתיבה ילדית, אלא כתיבה שמצליחה לשמר את נקודת המבט של ילדה. היא מתבוננת בעולם של המבוגרים, שומעת את הרכילויות, את המריבות ואת הסודות, ולא תמיד מבינה את משמעותם המלאה. דווקא משום כך הקורא הוא זה שמשלים את החסר. זו בחירה ספרותית חכמה מאוד, והיא יוצרת תחושה טבעית להפליא, כאילו מישהי באמת יושבת מולך ומספרת לך את סיפור חייה.

אהבתי גם את העובדה שהספר אינו שופט את הדמויות שלו. נאג'י רחוק מלהיות אבא אידיאלי. הוא כעסן, אגואיסט, לעיתים פוגע באנשים הקרובים אליו, אבל יערה יעקב אינה הופכת אותו למפלצת וגם לא מבקשת להצדיק אותו. היא פשוט מציגה אותו כפי שהוא. אדם מלא סתירות, חלומות וכישלונות. ככל שהתקדמתי בקריאה מצאתי את עצמי כועס עליו ברגע אחד ומרחם עליו ברגע הבא. בעיני זו אחת ההצלחות הגדולות של הספר.

גם ההומור עובד כאן נפלא. לא הומור של בדיחות, אלא כזה שנולד מתוך הדמויות, מתוך השפה ומתוך האבסורד של החיים עצמם. לא פעם מצאתי את עצמי מחייך, ומיד אחר כך מרגיש צביטה קטנה בלב. השילוב הזה בין צחוק לעצב הוא בדיוק מה שנותן לספר את העוצמה שלו.

מעבר לכל אלה, יש כאן גם דיוקן יפהפה של משפחת עולים מעיראק ושל ישראל של שנות השמונים והתשעים. אבל הספר אינו נשען על נוסטלגיה. הוא נשען על בני אדם. על הזיכרונות שלהם, על הפצעים שלהם ועל האהבה שלהם, גם כשהיא מסתתרת מאחורי צעקות וכעס.

זהו ספר קטן בהיקפו, אבל גדול מאוד בלב שלו. ספר רגיש, מצחיק, כואב ואנושי, ובעיקר כזה שנשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי להאזין לו. אם זו הייתה הכניסה שלי לעולם הספרים הקוליים, קשה לחשוב על בחירה מוצלחת יותר.

העגורים עפים דרומה / ליסה רידצן
ספרית פועלים
341 עמודים
משוודית: דנה כספי

לצערי אין לי הורים מבוגרים וזקנים לדאוג להם, ההורים שלי כבר לא איתנו, אבל יש משהו בספר הזה שגורם לך כקורא לחשוב על ההורים שלך ואולי לדבר איתם, אולי להרהר בדרך בה אתה או את רואים אותם כפי שהם היו רוצים שיראו אותם. הספר הזה גורם לך לחשוב על זה ועל הסיטואציה הזו. כי משהו בו, בכתיבה של ליסה רידצן עושה את זה, מעורר את הרגש הכה חזק הזה של מה עושה אדם שמרגיש שחייו כבר לא בשליטתו.

בו הוא אלמן כמעט מכל דבר שהגדיר את חייו. אשתו חיה במוסד סיעודי ואינה מזהה אותו עוד, גופו כבר אינו מציית לו כפי שהיה רוצה, בנו דואג לו ומנסה לקבל עבורו החלטות, והדבר היקר ביותר שנותר לו הוא כלבו סיקסטן. כאשר גם הקשר הזה עומד בסכנה, נאלץ בו להתמודד עם השאלה הכואבת ביותר, האם עדיין נשאר לו על מה להחליט.

יש לא מעט ספרים שעוסקים בזקנה, חלקם בוחרים להכניס הומור, אחרים מקלים מעט על הקורא באמצעות קלילות או דרמה. ליסה רידצן בוחרת בדרך אחרת. היא פשוט מתבוננת. בלי לרחם על הגיבור שלה, בלי להפוך אותו לקדוש ובלי לנסות לסחוט דמעות. יש בכתיבה שלה איפוק נדיר, וככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שדווקא האיפוק הזה הוא שמעניק לספר את העוצמה שלו.

הכתיבה איטית, אבל זו איטיות שיש לה משמעות. היא מאפשרת לשהות עם בו, להקשיב למחשבות שלו, לזיכרונות, לפחדים ולרגעים הקטנים שמרכיבים את ימיו. מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאב אל תוך עולמו, לא בגלל אירועים גדולים אלא בזכות הכנות שבה הוא מספר את חייו. הרגשתי שאני לא קורא דמות ספרותית אלא אדם אמיתי שיושב מולי ומשתף אותי במה שעובר עליו.

הדבר שהכי נגע בי הוא שהמאבק של בו אינו נגד המוות. הוא נאבק על הזכות להישאר אדם שמסוגל לבחור. הוא יודע שאנשים סביבו אוהבים אותו ודואגים לו, אבל הוא גם מרגיש שבכל פעם שמחליטים במקומו, נלקח ממנו עוד חלק קטן מהעצמאות שלו. זהו כאב שקט, כזה שאינו מתפרץ, אבל מלווה כמעט כל עמוד בספר.

גם מערכת היחסים בין בו לבנו כתובה בעדינות מרשימה. אין כאן רשע ואין כאן גיבור. יש בן שמנסה לעשות את הדבר הנכון, ויש אב שמרגיש שהעולם הולך ונסגר סביבו. דווקא משום ששניהם אוהבים זה את זה, חוסר ההבנה ביניהם כואב עוד יותר.

אהבתי מאוד גם את הבחירה למקם את העלילה בכפר קטן בשוודיה. הנוף המושלג, היערות, השקט והעגורים החולפים מעל השמים מעניקים לספר תחושה כמעט מדיטטיבית. הם אינם רק תפאורה אלא חלק בלתי נפרד מהאווירה ומההתבוננות במחזור החיים.

יש ספרים שמרשימים בזכות עלילה גדולה או רעיון מבריק. העגורים עפים דרומה מרשים דווקא בזכות האנושיות שלו. הוא מזכיר בעדינות עד כמה חשוב לראות גם את האדם המבוגר לא רק דרך גילו או מגבלותיו, אלא דרך הרצונות, הפחדים והכבוד שהוא מבקש לשמור לעצמו.

העגורים עפים דרומה הוא ספר רגיש מאוד, מומלץ מאוד ובעיקר ספר כזה שנשאר אתך.
מומלץ.

מחברת פרידה, דגים / מיטל זהר
הקיבוץ המאוחד
118 עמודים

אני זוכר לחיוב את הספר הקודם שקראתי ממיטל זהר, הממואר נבדה.
זוכר את הכתיבה הנהדרת והחושפנית שלה ובעיקר את איכויות הכתיבה וגם כאן, בצמד הנובלות האלו שהם בעצם יומנים אישיים שמתארים התמודדויות מורכבות האיכויות האלו ניכרות.
אבל לפני שנצלול פנימה אני רוצה לומר משהו על הכריכה ועל הבחירה העיצובית שלה.
כשהחזקתי את הספר ביד הבנתי את נימוק הבחירה בכריכה נקיה, מינימליסטית, מחוספסת עם שמות היומנים בלבד עליהם. העיצוב כמו גם הבחירה בנייר הספציפי הזה לכריכה מזכיר מחברת, מהמחברות הפשוטות האלו שבהם כותבים באופן אותנטי מה שעובר לנו בראש.
ומיטל מנסה לשדר לנו את האותנטיות הזו של כתיבה במחברת.
האם זה עובד? כן. חד משמעית עובד.

שתי הנובלות, מחברת פרידה ודגים, שונות מאוד זו מזו מבחינת האירועים המתוארים בהן, אך הן מחוברות זו לזו בקול הכתיבה. בשתיהן מיטל זהר בוחרת לוותר כמעט לחלוטין על עלילה במובן המקובל של המילה. במקום זאת היא מגישה לנו יומן, אוסף של רגעים קטנים, מחשבות, חלומות, זיכרונות ושברי ימים, שמהם נבנית לאט תמונה שלמה.

מחברת פרידה עוסקת בהתפרקות של זוגיות ארוכה. זהו אינו סיפור על מי צודקת ומי אשמה, אלא על התחושה המטלטלת של אובדן הבית. ככל שהקריאה מתקדמת הבנתי שהבית איננו רק קירות או כתובת, אלא מקום פנימי. החיפוש אחר דירה חדשה הופך לחיפוש אחר עוגן, אחר זהות שנשמטה. יש שם לא מעט רגעים כואבים, אבל גם הומור קטן ואנושי שמופיע בדיוק ברגעים הנכונים ומונע מהטקסט לשקוע ברחמים עצמיים.

דגים, הנובלה השנייה, כבר לוקחת את הכתיבה למקום אחר. כאן זהר מתמודדת עם מחלת הסרטן, כאשר ברקע גם אירועי השבעה באוקטובר. השילוב בין ההתמודדות האישית לבין המציאות הישראלית הקשה אינו מרגיש מאולץ. להפך. הוא מדגיש עד כמה החיים ממשיכים להתקיים במקביל, גם כשהעולם הפרטי וגם העולם שבחוץ מתפרקים באותו הזמן.

מה שהרשים אותי יותר מכל הוא הכתיבה עצמה. זהר אינה מחפשת משפטים גדולים או דרמטיים. היא יודעת לעצור דווקא על הרגעים הקטנים, על ספסל, דירה, חלום, כלב שרץ על החוף או ציור של דגים בבית החולים. מתוך הפרטים האלו היא בונה רגש אמיתי. זו כתיבה שמצליחה להיות אינטימית מאוד בלי להפוך לווידוי מתאמץ ובלי להיגרר לפאתוס.

יכול להיות שמי שמחפש עלילה רחבה או קצב מהיר ירגיש שחסר כאן משהו. אחרי הכול מדובר ביומנים, והם מתקדמים בקצב של החיים עצמם. אבל עבורי זו הייתה בדיוק החוזקה של הספר. הוא אינו מנסה לרגש בכוח. הוא נותן לקורא להתקרב לאט, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי נשאב אל תוך עולמה של הכותבת.

זהו ספר קטן בהיקפו, אבל גדול ברגישות שלו. ובעיקר הוא מזכיר עד כמה מיטל זהר היא קול ספרותי ייחודי, כזה שיודע לקחת את החוויות האישיות ביותר ולהפוך אותן ליצירה שנוגעת גם במי שמעולם לא חווה את אותן נסיבות בדיוק. אחרי נבדה, גם הספר הזה רק חיזק אצלי את התחושה שמדובר באחת הכותבות המעניינות שפועלות כיום בספרות הישראלית.

המוסד השמיימי / אייזיק אסימוב
הוצאת כתר
278 עמודים
מאנגלית: עמוס גפן

תמיד קשה לכתוב על קלאסיקת מדע בדיוני שכל כך הרבה נכתב עליה ובכל זאת, לחזור לאסימוב ולסדרת המוסד אותה עדיין לא קראתי זו חוויה.
אבל לפני שניגש לתוכן הספר בא לי לרגע להתייחס לעיצוב הכריכה.
איזה כיף להחזיק ספר שמעוצב כל כך יפה וכל כך מושך.
כריכה טובה שמעוצבת כל כך טוב עושה חשק לקרוא וגם שאר הסדרה שיצאה מחדש מעוצבת כך וזה נפלא בעיני.
ואחרי שדיברנו על הכריכה בואו נצלול פנימה לעלילה למי שמכיר ולמי שרוצה להכיר.

האימפריה הגלקטית שולטת כבר אלפי שנים במיליוני עולמות ונראית יציבה מאי פעם. אלא שהמתמטיקאי הארי סלדון מפתח תחום מחקר חדש שמאפשר לחזות את התנהגותן של אוכלוסיות ענק לאורך תקופות ארוכות. לפי חישוביו, האימפריה עומדת לקרוס, ועמה יבואו אלפי שנות חושך וברבריות. כדי לקצר את התקופה הזו הוא מקים את המוסד, מרכז ידע קטן בקצה הגלקסיה שאמור לשמר את הישגי האנושות ולהניח את היסודות לעתיד חדש.

מהר מאוד הבנתי שזה אינו ספר שמנסה להרשים בקרבות חלל או בטכנולוגיות עתידניות. אסימוב בוחר בדרך אחרת. הוא בונה עולם שלם באמצעות רעיונות. כמעט כל פרק מציג משבר חדש, פוליטי, חברתי או דתי, והפתרון מגיע לא באמצעות כוח אלא באמצעות מחשבה, תכנון ויכולת להבין כיצד בני אדם וחברות פועלים.

אהבתי במיוחד את העובדה שהספר כמעט ואינו נשען על גיבור אחד. הדמויות מתחלפות, השנים חולפות, ומה שנשאר במרכז הוא הרעיון הגדול. יש בזה משהו נועז גם היום, ובוודאי כשחושבים שהספר נכתב לפני יותר משבעים שנה. התחושה היא שהדמות הראשית האמיתית היא ההיסטוריה עצמה.

אפשר בהחלט להרגיש את גילו של הספר. חלק מהדמויות אינן עמוקות במיוחד, הדיאלוגים לעיתים ישירים מאוד, ויש רגעים שבהם העלילה ממהרת אל הרעיון הבא. ובכל זאת, דווקא הפשטות הזו מאפשרת לרעיונות של אסימוב לבלוט. הם נשארו מסקרנים ורלוונטיים גם אחרי עשרות שנים.

הדבר שהכי נהניתי ממנו היה תחושת הגילוי. בכל פעם שהייתי בטוח שהבנתי לאן הסיפור הולך, אסימוב הרחיב עוד קצת את היריעה וגרם לי להסתכל על התמונה הגדולה יותר. הרגשתי שאני לא רק קורא רומן, אלא מביט בניסוי מחשבתי עצום על עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות.

אני מבין היטב למה המוסד השמיימי נחשב לאחת מאבני היסוד של המדע הבדיוני. לא רק בגלל ההשפעה האדירה שלו על סופרים שבאו אחריו, אלא משום שהוא עדיין מצליח לעורר סקרנות, מחשבה ובעיקר רצון להמשיך מיד אל הספר הבא. מבחינתי זו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לספר ראשון בסדרה.

6:29 / עמוס הראל
כנרת זמורה
413 עמודים

היום מציינים 1000 ימים לתאריך המקולל ההוא, לשבת השחורה ההיא ב7.10.23.
ודווקא בגלל זה החלטתי לכתוב היום את הסקירה לספר החשוב הזה.
דווקא היום ודווקא כי כולנו עדיין מחכים להקמת וועדת חקירה ממלכתית שפשוט לא נקבעת והתחושה היא שיש מי שזה נוח לו שזה המצב.
אני חושב שמה שכתוב בספר לא יפתיע אף אחד ועדיין זהו אולי אחד הספרים הכי חשובים שתקראו על היום ההוא שבו נרצחו ונחטפו לנו אזרחים רבים.

עמוס הראל אינו מנסה לזעזע אותנו בגילויים מסעירים או לחשוף מסמך סודי שישנה את כל מה שחשבנו. להפך. רוב העובדות כבר פורסמו לאורך החודשים האחרונים בתחקירים עיתונאיים, בעדויות של שורדים, בתחקירי צה"ל ובחשיפות שונות. אבל דווקא משום שהמידע פוזר בין מאות כתבות ואלפי שעות שידור, היה צורך בספר שיעשה סדר. ספר שיאסוף את כל החלקים, יחבר ביניהם ויציג תמונה אחת ברורה, כרונולוגית ומעמיקה. זה בדיוק מה שהראל עושה.

הספר מתחיל עוד לפני הירייה הראשונה. הוא חוזר אל תפיסות היסוד, אל הקונספציה, אל השאננות, אל האמונה שחמאס מורתע ועסוק בשיפור מצבה הכלכלי של הרצועה. משם הוא עובר אל הימים האחרונים שלפני המתקפה, אל הסימנים שהופיעו בזה אחר זה, אל ההתרעות, אל כרטיסי הסים, אל התצפיתניות שזיהו תנועות חריגות ואל ההחלטות שהתקבלו או שלא התקבלו. לאחר מכן מגיע התיאור המדויק של בוקר שבעה באוקטובר, שעה אחר שעה, ולאורך המשך הספר הראל ממשיך אל ימי הלחימה הראשונים, קבלת ההחלטות והמערכת שניסתה להבין את גודל האסון תוך כדי תנועה.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא רמת היסודיות. כמעט כל פרק נשען על מספר רב של מקורות, עדויות ותחקירים, והתחושה היא שהמחבר השקיע מאמץ עצום כדי להצליב מידע ולא להסתפק בגרסה אחת. גם כאשר הוא מבקר את המערכת, הוא משתדל להסביר כיצד התקבלו ההחלטות ולא רק להצביע על האשמים. בעיני זו כתיבה עיתונאית במיטבה.

לא פחות חשוב, הראל אינו שוכח לרגע שמאחורי כל דיון מודיעיני וכל מפת קרב עומדים בני אדם. התצפיתניות, הלוחמים, אנשי כיתות הכוננות, תושבי העוטף והחטופים אינם הופכים לנתונים סטטיסטיים. הם נשארים אנשים. דווקא השילוב בין הניתוח הקר והמדויק לבין הסיפורים האישיים מעניק לספר עוצמה רגשית גדולה מאוד.

יש מי שיחפש כאן חשיפות דרמטיות חדשות ועלול להתאכזב. בעיני זו כלל אינה חולשה. הערך האמיתי של הספר נמצא ביכולת שלו להפוך כאוס עצום לרצף ברור של אירועים. להבין לא רק מה קרה, אלא גם כיצד שורה ארוכה של הנחות שגויות, כשלים קטנים והחלטות שלא התקבלו בזמן התחברו יחד לאחד האסונות הגדולים בתולדות המדינה.

קראתי לא מעט ספרי עיון שעוסקים במלחמות, במודיעין ובאירועים היסטוריים. לא רבים מהם הצליחו לגרום לי לעצור מדי כמה עמודים, להניח את הספר בצד ולחשוב. לא בגלל דרמה ספרותית, אלא בגלל ההבנה הכואבת שאפשר לראות כיצד האסון מתקרב, שלב אחר שלב, מבלי שאיש מצליח לעצור אותו.

אני מקווה שיום אחד תקום גם ועדת חקירה ממלכתית שתשלים את התמונה ותספק תשובות נוספות. עד אז, נדמה לי שספרו של עמוס הראל הוא אחד הניסיונות הרציניים, המקיפים והחשובים ביותר להבין את היום ששינה את כולנו. בעיני זו אינה רק המלצה על ספר עיון מצוין, אלא גם קריאה לזכור, ללמוד ולוודא שהשאלות הקשות לא יישכחו גם כאשר הכותרות כבר יתחלפו.

שובר גלים / נגה דיין קמיל
הוצאת שולחן כתיבה
232 עמודים

נגה דיין קמיל רקחה כאן משהו מעניין מאוד, היא משלבת רומן התבגרות רגיש ונוגע ללב עם סיפור הסטורי מעניין. המחברת לקחה את אחת התקופות המורכבות ביותר של ישראל לאורך השנים, טראומת מלחמת יום כיפור והתקופה בה חיפשו אשמים למחדל ולתוצאות המלחמה ההיא ושילבה אותו באופן מתוחכם ורגיש עם סיפור אהבה בין נערה חכמה ותמימה לכאורה לבין חייל לשעבר קטוע רגל. כל זה על רקע העיר תל אביב של אותה תקופה ומכאן הסיפור מתחיל להסתעף.

גליה היא נערה בת שבע עשרה שנאלצת להישאר לבדה בארץ כאשר הוריה נוסעים עם אחיה החולה לטיפול בגרמניה. הבדידות שנכפית עליה פוגשת את רפאל, סטודנט לארכאולוגיה שנפצע במלחמת יום כיפור ואיבד את רגלו. הקשר שנרקם ביניהם פותח בפני גליה עולם חדש של אהבה, של משיכה, של שאלות ושל התבגרות. במקביל היא מתחילה לחשוד שרפאל מבקש לנקום במשה דיין, האיש שבעיני רבים סימל את מחדל המלחמה. מכאן מתפתח סיפור שמצליח לשלב בין מתח, התבגרות, אהבה והיסטוריה מבלי שאחד יאפיל על האחר.

מה שמצא חן בעיניי במיוחד הוא האופן שבו נגה דיין קמיל שומרת על איזון. קל היה להפוך את הספר לרומן פוליטי או לחלופין לסיפור אהבה נעורים, אבל היא בוחרת בדרך האמצע. הרקע ההסטורי אינו רק תפאורה, הוא משפיע על הדמויות ועל הבחירות שלהן, אך הוא לעולם אינו משתלט על הסיפור האנושי.

גם דמותה של גליה כתובה היטב. היא חכמה, סקרנית, רגישה ולעיתים גם נאיבית. דווקא השילוב בין התבונה שלה לבין חוסר הניסיון מעניק לה אמינות רבה. נהניתי מאוד להתלוות אליה במסע שבו היא מגלה לא רק את רפאל אלא גם את עצמה. ההתבגרות שלה אינה מתרחשת ברגע אחד דרמטי אלא נבנית בהדרגה, דרך שיחות, התלבטויות, אכזבות וגילויים קטנים.

גם הכתיבה עצמה מצאה חן בעיניי. היא זורמת, נעימה ומלאת פרטים קטנים שמחיים את התקופה. הרחובות, בתי הקפה, חוף הים, הדיסקוטקים, המוזיקה והאווירה של סוף שנות השבעים אינם מרגישים כמו רשימת נוסטלגיה אלא כמו עולם חי שהקורא מוזמן להיכנס אליו. אהבתי במיוחד את העובדה שהסופרת אינה עוצרת להסביר את התקופה אלא נותנת לה להופיע באופן טבעי דרך חיי היומיום.

לצד זאת, היו רגעים שבהם הרגשתי שהספר מתעכב מעט יותר מדי על תיאורים מסוימים. יש כמה קטעים שאפשר היה להדק והקצב היה רק מרוויח מכך. זו אינה פגיעה משמעותית, אבל היא הורגשה מדי פעם.

בסופו של דבר, שובר גלים הוא רומן רגיש, בוגר ומדויק. הוא עוסק באהבה ראשונה, בטראומה לאומית, בזיכרון, במשפחה ובהתבגרות, אך עושה זאת בשקט ובאיפוק. זה ספר שמעדיף להקשיב לדמויות שלו במקום לצעוק את המסרים שלו, ובזכות הבחירה הזאת הוא מצליח להישאר אנושי ומשכנע לאורך כל הדרך.

עירומה יותר מביום היוולדי / נורית ברמן
הוצאת קתרזיס
93 עמודים

יש בספר השירים הזה המון עדינות. עדינות שמתבטאת כבר בכריכה. היא משכה אותי. משהו בעדינות שלה גרם לי להתקרב ולבחור דווקא בו.

הכותרת המוזהבת העדינה על רקע אדום עז. האיור הקווי של דמות נשית המחזיקה חוט דק, וברקע דמות קטנה ולבנה המטיילת לה על קימורי הקו. יש כאן מסע, יש כאן תנועה, יש כאן שקט. כריכה מינימליסטית שמצליחה לספר סיפור שלם עוד לפני שקראתי מילה אחת.

וזה בדיוק מה שמצאתי גם בין דפי הספר.

אני תמיד אומר שאינני מבקר שירה. אינני מחפש לפרק שירים לגורמים או להסביר אותם. אני מחפש להרגיש אותם. לשאול מה הם מצליחים לעורר בי כקורא.

נורית ברמן כותבת שירה שנוגעת בשקט. אין כאן צורך לזעוק כדי לרגש. השירים מתבוננים בחיים מתוך בשלות, מתוך זיכרון ומתוך השלמה מסוימת עם הזמן החולף. הם נעים בין ילדות לבגרות, בין גוף לנפש, בין אהבה לפרידה, בין כאב קטן לרגעי חסד, וכל אלה מתכנסים לחוויה אנושית אחת.

במהלך הקריאה הרגשתי שאני הולך לצד המשוררת. לא בעקבותיה ולא לפניה. פשוט צועד איתה. כל שיר מוסיף עוד צעד קטן במסע ארוך של חיים. לעיתים זה זיכרון ישן שמרים ראש, לעיתים מחשבה על הגוף המשתנה, לעיתים געגוע, ולעיתים רגע קטן של תקווה. אין כאן ניסיון להרשים או להפגין תחכום. יש כאן קול שמבקש להיות כן.

אולי משום כך גם הרגשתי שהספר אינו מבקש להיות יצירה בעלת מהלך אחד ברור. הוא דומה יותר לאסופה של תחנות חיים. שירים שנכתבו בזמנים שונים, מתוך מקומות שונים, אך כולם נושאים את אותה רגישות ואת אותה יכולת להתבונן בעולם בעין סקרנית ורכה.

בסופו של דבר, התחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה הייתה אותה תחושה שעוררה בי הכריכה. הליכה איטית. מסע. תנועה מתמדת. והבנה שלפעמים דווקא השירים השקטים ביותר הם אלה שנשארים איתנו זמן רב אחרי שסגרנו את הספר.

---

מִלִּים מְחַבְּקוֹת אוֹתִי מֵאָחוֹר.

עוֹצְמוֹת אֶת עֵינַי,

מְבַקְּשׁוֹת

שֶׁאֲגַלֶּה מִי הֵן.

---

הַזִּכָּרוֹן נִשְׂרָךְ אַחֲרַי
כְּמוֹ דֻּבִּי מָרוּט שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו סְבוּכוֹת.
שְׂתוּם עַיִן
הוּא רוֹאֶה אֶת מַחֲצִית הַכּוֹס.
כְּרוּת אֹזֶן
הוּא שׁוֹמֵעַ חֶלְקֵי אֲמִתּוֹת.

אֲנִי אוֹחֶזֶת בּוֹ חָזָק:
צִפָּרְנַיִם עֲשׂוּיוֹת הֵיטֵב בְּאָדֹם דָּם,
עֲקֵבִים חוֹרְצִים שְׂרִיטוֹת עַל מִדְרֶכֶת חַיַּי.
אֲנִי אוֹחֶזֶת בּוֹ חָזָק.

מִי שֶׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרַי
וּמִלְּפָנַי וּמִכָּל הַצְּדָדִים
לֹא רוֹאֶה אוֹתוֹ

דמוקרטיה על ספסל הנאשמים / ליאב אורגד
כנרת זמורה דביר
162 עמודים

סדרת אתגרי הדמוקרטיה של הוצאת דביר ממשיכה עם ספרים מקוריים, עיוניים וחשובים שנותנים לקהל הקוראים מידע חשוב על מהות הדמוקרטיה והשלטון הישראלי, כשכותבים רבים משטחים שונים כגון האקדמיה, הפוליטיקה ומערכת המשפט כותבים ומלמדים אותנו לא מעט. אני לפחות לומד לא מעט מהסדרה החשובה הזו.

הספר הזה של ליאב אורגד, שנכתב בשיתוף עם אורן נהרי, מביא לנו את הדמוקרטיה הישראלית באופן אחר.

אנחנו הקוראים שותפים למשפט פומבי שבו הדמוקרטיה נמצאת על המוקד, או על ספסל הנאשמים, ואנחנו, חבר המושבעים, צריכים לקבוע האם הדמוקרטיה זכאית או אשמה.

זה כבר פתיח מעניין ללמידה וקריאה חווייתית.

לא מדובר בעוד ספר עיון סטנדרטי. במקום פרקים אקדמיים יבשים, אורגד בוחר במבנה של אולם משפט. יש תובע, יש סנגורית, יש שופט, יש עדים, ויש גם אותנו, הקוראים. כל פרק הופך לעימות רעיוני אחר שבוחן את אחת מהבטחותיה הגדולות של הדמוקרטיה. האם היא באמת מייצגת את רצון העם, האם היא מגינה על זכויות האדם, האם היא מצליחה למשול, והאם היא עדיין המשטר הטוב ביותר בעידן של קיטוב, רשתות חברתיות ומשבר אמון.

זהו ללא ספק הרעיון הגדול של הספר והוא גם נקודת החוזקה המרכזית שלו. המסגרת היצירתית מצליחה להפוך נושא מורכב לנגיש, מסקרן ואפילו מהנה לקריאה. אהבתי במיוחד את העובדה שאין כאן הרצאה חד צדדית אלא ניסיון אמיתי להציג טענות לכאן ולכאן ולאפשר לקורא לגבש עמדה עצמאית.

יחד עם זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שהרעיון לעיתים חזק יותר מהביצוע. לא פעם הדיונים נשארים ברמת הוויכוחים המוכרים סביב הדמוקרטיה הליברלית, משילות, בירוקרטיה, שחיתות, זכויות, פופוליזם והשפעת הטכנולוגיה. אלו נושאים חשובים, אך קיוויתי למצוא גם דיון עמוק יותר במהותה של הדמוקרטיה עצמה, בשורשיה הרעיוניים ובשאלות הפילוסופיות שמלוות אותה מאז ימי יוון העתיקה ועד ימינו.

דווקא משום שהמסגרת כל כך מקורית, ציפיתי שהיא תוביל גם לעומק רעיוני גדול יותר. במקומות מסוימים הרגשתי שהספר נוגע בשאלות גדולות אך אינו מתעכב עליהן מספיק. מי שמחפש מבוא נגיש, מעורר מחשבה וכתוב היטב יקבל כאן תמורה מצוינת. מי שמצפה למסע פילוסופי עמוק יותר, עשוי להישאר עם רצון לעוד.

ועדיין, קשה שלא להעריך את עצם הניסיון. בתקופה שבה הוויכוח על הדמוקרטיה מתנהל בדרך כלל בסיסמאות וברשתות החברתיות, אורגד מציע לעצור לרגע, להקשיב לשני הצדדים ולחשוב. גם אם לא השתכנעתי מכל הטיעונים, נהניתי מהדרך שבה הם הוצגו.

זהו ספר שמעודד דיון יותר משהוא מספק תשובות. בעיניי זו גם מעלתו הגדולה ביותר. הוא אינו מבקש לומר לקורא מה לחשוב, אלא מזמין אותו לשבת באולם, להאזין לעדויות, לשקול את הראיות, ולהכריע בעצמו האם הדמוקרטיה אשמה, או שמא דווקא אנחנו הם אלו שהעמדנו אותה למשפט.