סטאז'ר / כרמל שר
הוצאת שולחן כתיבה
166 עמודים

קשה למצוא ישראלי שלא יתלונן על מערכת הבריאות הישראלית
וזה נכון, היא לא תמיד מאורגנת, יש חוסר בכח אדם והבירוקרטיה איומה.
ועדיין קשה לנו להכנס לנעליים של הרופאים והסאז'רים בחדרי המיון והמחלקות שכן אאין לנו באמת את היכולת לדמיין מה שעובר עליהם גם באופן הפיזי אבל בעיקר באופן המנטלי.
כרמל שר בא לתת לנו את נקודת המבט הזו בספר הביכורים שלו.

כבר מהעמודים הראשונים הרגשתי שאני נכנס פנימה, לא מבחוץ כצופה אלא מבפנים, לתוך הראש של מי שנדרש לקבל החלטות כשהוא עייף, לחוץ ולא בטוח בעצמו. זה לא ספר שמנסה לייפות את המציאות, להפך, הוא מראה אותה כמו שהיא, עם כל הכאוס, האלתור והתחושה שהמערכת עובדת על הקצה.

שר כותב בצורה ישירה מאוד, כמעט בלי פילטרים. הוא מתאר משמרות ארוכות, עומס בלתי נגמר של מטופלים, רגעים של חוסר אונים וגם רגעים קטנים של הצלחה. יש כאן גם לא מעט הומור, אבל הוא לא עומד במרכז, אלא מגיע מתוך הסיטואציות עצמן, לפעמים אפילו כהגנה מפני מה שקשה להכיל.

מה שעבד לי במיוחד זו התחושה שהספר לא מנסה להיות משהו שהוא לא. הוא לא מתחכם, לא מתיימר לייצר אמירה גדולה על החיים, אלא פשוט מספר. ובתוך הפשטות הזו יש כוח. אתה מתחיל להבין איך נראה יום עבודה של סטאז'ר, כמה אחריות מונחת על כתפיים לא תמיד מוכנות, וכמה מעט שליטה יש בתוך מערכת עמוסה כל כך.

עם זאת, ככל שהקריאה מתקדמת הרגשתי שהספר קצת מתפזר. הוא נע בין חוויות שונות, בין זמנים ובין קווים אישיים כמו סיפור האהבה, ולא תמיד היה לי ברור מה החוט שמחבר הכל. יש תחושה של רצף רגעים יותר מאשר מבנה מהודק, ולעיתים רציתי ששר יעצור, יעמיק רגע אחד, במקום להמשיך הלאה.

ועדיין, נהניתי מהקריאה. לא כי זה ספר מושלם, אלא כי הוא מצליח להעביר חוויה. הוא גורם לך להרגיש את העייפות, את הלחץ ואת האנושיות שבין לבין. זה ספר שנקרא מהר, אבל משאיר אחריו מחשבה על האנשים שמאחורי המערכת שכולנו אוהבים לבקר.

זה לא ספר שיישאר איתי לאורך זמן כמו ספרות גדולה, אבל הוא כן עשה את מה שבא לעשות, והוא עשה את זה טוב. לפעמים זה בדיוק מה שצריך.

רקמת חיבור / אורית אדיבי כרמי
הוצאת קתרזיס
59 עמודים

ספר השירה הצנום הזה מכיל סיפור חיים והמון עומק ורגש וחשוב להתייחס לזה אבל לפני שאני נכנס לשם אני רוצה להתייחס לכריכה כמו שאני אוהב כשאני כותב על ספרי שירה.
הכריכה כאן מעניינת מאוד ומתעתעת. יש כאן עלה זית אבל במקום יונה יש לנו עורב
כאילו מרמז לנו משהו הפוך מהיונה שאנחנו רגילים לראות באיורים דומים
ההתנגשות הזו בין שלום ואופטימיות לציפור שמרמזת אפלה, מוות ובדידות היא חזקה בעיני.
ואז אנחנו צוללים לתוך הספר.

ומהר מאוד מתברר לי שהכריכה לא סתם יפה, היא מדויקת. זה לא ספר של פיוס נקי אלא של פיוס שמגיע מתוך מקום שבור. השירים נעים בין ילדות קשה לבין ניסיון לבנות משהו חדש, והמעבר הזה מורגש כמעט לכל אורך הקריאה. יש כאן סיפור חיים ברור מאוד, כזה שמחזיק את הספר מתחילתו ועד סופו, וזה עובד. לא הרגשתי שאני מדלג בין שירים אקראיים אלא מתקדם בתוך מסלול רגשי שיש לו התחלה, אמצע וניסיון לסגור מעגל.

יש רגעים שהספר הזה תופס אותי חזק. בעיקר כשהוא נשאר קרוב לקרקע, לגוף, לבית, לזיכרונות מוחשיים. שם משהו נהיה חד יותר, אמיתי יותר, כזה שלא צריך להסביר את עצמו. אבל לא תמיד זה קורה. לא מעט פעמים השירים עולים למקום כללי יותר, מדברים על אור, פחד, תקווה, ושם אני מרגיש שהעוצמה קצת מתפזרת. במקום רגע חד אני מקבל אמירה רחבה יותר, נכונה אולי, אבל פחות חודרת.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהכנות שיש כאן. זה ספר שלא מנסה להרשים בכוח אלא לשתף, לעבד, להבין. לפעמים זה עובד כשירה, לפעמים זה נשאר קרוב יותר לווידוי אישי, אבל גם אז יש בו משהו שמחזיק.

בסופו של דבר, החוויה שלי מהספר הזה היא חוויה של תהליך. לא של שירים בודדים שנחרטים מיד, אלא של תנועה. כמו אותו עורב שעל הכריכה, גם כאן אין ניסיון להחליף חושך באור, אלא לשאת את שניהם יחד. וזה אולי הדבר הכי מעניין שיש בספר הזה.

---

בֵּית יַלְדוּתִי מְאוּרָה אֲפֵלָה.

הוֹרַי סְפוּנִים

אִישׁ־אִישׁ בְּחַדְרוֹ.

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא.

אֲנִי שׁוֹכֶבֶת בִּתְנוּחָה עֻבָּרִית

לְמַרְגְּלוֹת הַמִּפְתָּן.

מַמְתִּינָה.

מְצַפָּה.

לִבִּי הוֹלֵם עַל דַּלְתָּם

פָּפָּם־פָּפָּם.

מְגַשֶּׁשֶׁת דַּרְכִּי

בֵּין הַכְּתָלִים

בִּזְחִילָה.

תַּנּוּר הַנֵּפְט הַבּוֹעֵר בַּמִּטְבָּח

מַזְכִּיר שֶׁיֵּשׁ פִּנָּה אַחַת חַמָּה.

המוסד השמיימי / אייזיק אסימוב
הוצאת כתר
278 עמודים
מאנגלית: עמוס גפן

תמיד קשה לכתוב על קלאסיקת מדע בדיוני שכל כך הרבה נכתב עליה ובכל זאת, לחזור לאסימוב ולסדרת המוסד אותה עדיין לא קראתי זו חוויה.
אבל לפני שניגש לתוכן הספר בא לי לרגע להתייחס לעיצוב הכריכה.
איזה כיף להחזיק ספר שמעוצב כל כך יפה וכל כך מושך.
כריכה טובה שמעוצבת כל כך טוב עושה חשק לקרוא וגם שאר הסדרה שיצאה מחדש מעוצבת כך וזה נפלא בעיני.
ואחרי שדיברנו על הכריכה בואו נצלול פנימה לעלילה למי שמכיר ולמי שרוצה להכיר.

האימפריה הגלקטית שולטת כבר אלפי שנים במיליוני עולמות ונראית יציבה מאי פעם. אלא שהמתמטיקאי הארי סלדון מפתח תחום מחקר חדש שמאפשר לחזות את התנהגותן של אוכלוסיות ענק לאורך תקופות ארוכות. לפי חישוביו, האימפריה עומדת לקרוס, ועמה יבואו אלפי שנות חושך וברבריות. כדי לקצר את התקופה הזו הוא מקים את המוסד, מרכז ידע קטן בקצה הגלקסיה שאמור לשמר את הישגי האנושות ולהניח את היסודות לעתיד חדש.

מהר מאוד הבנתי שזה אינו ספר שמנסה להרשים בקרבות חלל או בטכנולוגיות עתידניות. אסימוב בוחר בדרך אחרת. הוא בונה עולם שלם באמצעות רעיונות. כמעט כל פרק מציג משבר חדש, פוליטי, חברתי או דתי, והפתרון מגיע לא באמצעות כוח אלא באמצעות מחשבה, תכנון ויכולת להבין כיצד בני אדם וחברות פועלים.

אהבתי במיוחד את העובדה שהספר כמעט ואינו נשען על גיבור אחד. הדמויות מתחלפות, השנים חולפות, ומה שנשאר במרכז הוא הרעיון הגדול. יש בזה משהו נועז גם היום, ובוודאי כשחושבים שהספר נכתב לפני יותר משבעים שנה. התחושה היא שהדמות הראשית האמיתית היא ההיסטוריה עצמה.

אפשר בהחלט להרגיש את גילו של הספר. חלק מהדמויות אינן עמוקות במיוחד, הדיאלוגים לעיתים ישירים מאוד, ויש רגעים שבהם העלילה ממהרת אל הרעיון הבא. ובכל זאת, דווקא הפשטות הזו מאפשרת לרעיונות של אסימוב לבלוט. הם נשארו מסקרנים ורלוונטיים גם אחרי עשרות שנים.

הדבר שהכי נהניתי ממנו היה תחושת הגילוי. בכל פעם שהייתי בטוח שהבנתי לאן הסיפור הולך, אסימוב הרחיב עוד קצת את היריעה וגרם לי להסתכל על התמונה הגדולה יותר. הרגשתי שאני לא רק קורא רומן, אלא מביט בניסוי מחשבתי עצום על עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות.

אני מבין היטב למה המוסד השמיימי נחשב לאחת מאבני היסוד של המדע הבדיוני. לא רק בגלל ההשפעה האדירה שלו על סופרים שבאו אחריו, אלא משום שהוא עדיין מצליח לעורר סקרנות, מחשבה ובעיקר רצון להמשיך מיד אל הספר הבא. מבחינתי זו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לספר ראשון בסדרה.

השד של מקסוול / סטיבן הול
מחברות לספרות
300 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

איזה ספר מאתגר לכתוב עליו.
באמת שאני לא יודע מה יותר מאתגר, לקרוא אותו או לכתוב עליו.
אני אחד שאוהב ואף מחפש ספרים מאתגרים, יש בזה משהו שכקורא גורם לי לחשוב על המשמעות של ספרות ועל המשמעות של קריאה שהיא לא תמיד נוחה.
אבל אחת השאלות היא למי המחבר מייעד את הקריאה
לכאורה מותחן שמאחוריו אמירה פילוסופית
ומבוסס על פרדוקס בפיזיקה ועד כאן הכל טוב. יש רעיון, יש עלילה ויש מתח שמובנה באופן מעניין. אבל כאן מתחיל האתגר האמיתי.

כי בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מתקדם בתוך הסיפור אלא מסתובב בתוכו. כאילו נכנסתי למבוך שבו אני כן מזהה שיש היגיון, אבל הוא לא תמיד נגיש לי. היו רגעים שהרגשתי שאני מפענח משהו, שהספר נפתח, ואז הגיעו קטעים שבהם איבדתי את החוט לחלוטין. מצאתי את עצמי חוזר אחורה, מנסה להבין איפה פספסתי, האם יש כאן דפוס שלא זיהיתי או שמא הדפוס עצמו לא יציב. זה כבר לא רק אתגר אלא תחושה של נתק, וחבל, כי אני כן קורא שמוכן לעבוד קשה בשביל ספר.

מבחינת עלילה, הסיפור עוקב אחרי תומס קווין, סופר שלא ממש הצליח לפרוץ, שמקבל יום אחד הודעה מאביו שנפטר לפני שנים. מכאן מתחיל להיפתח סיפור שמערב דמויות מהעבר, סופר מסתורי נוסף, ורצף אירועים שמטשטש את הגבול בין מציאות, זיכרון וטקסט. זה מתחיל כמו מותחן עם הוק ברור, יש שאלה, יש חקירה, יש תחושת סכנה, אבל לאט לאט העלילה עצמה מתפזרת לטובת רעיונות, סטיות, קטעים כמעט עיוניים. יש כאן סיפור, אבל הוא לא תמיד במרכז, ולעיתים נדמה שהוא רק כלי להחזיק את המחשבה שמאחוריו.

והמחשבה הזו אכן מעניינת. הספר נשען על רעיון של אנטרופיה, של מעבר מסדר לאי סדר, ועל כוחו של מידע, זיכרון ושפה. הוא עוסק בשאלה מה קורה לזהות שלנו כשהיא מתפרקת, ואיך מילים וסיפורים לא רק מתארים את העולם אלא גם יוצרים אותו. יש כאן גם שכבה מטא ספרותית חזקה מאוד, עיסוק בקריאה עצמה, בכתיבה, במבנה של סיפורים וביכולת שלהם להשפיע על המציאות. זה רעיון חזק, אפילו מרשים, ויש רגעים שבהם הוא עובד מצוין.

אבל כאן בדיוק הבעיה. הרעיון כל כך דומיננטי שהוא לפעמים בא על חשבון הקריאה. במקום להעמיק את החוויה הוא מעמיס עליה. יש תחושה שהספר פונה לקורא מאוד מסוים, כזה שמוכן לקריאה כמעט חוקרת, ולא בטוח שהוא באמת מכין את הקורא לזה מההתחלה. הוא מתחיל כסיפור, אבל בהמשך משנה את הכללים.

אני כן מעריך את השאיפה, את הניסיון לעשות משהו אחר, את הכתיבה שהיא לא פעם יפה ומדויקת. אבל בסופו של דבר, עם כל הרצון להתחבר ולהבין, הרגשתי שבשלב מסוים נתקעתי באחד הקירות של המבוך הזה ולא הצלחתי למצוא נתיב ברור החוצה.

זה ספר שמאתגר את הקורא, אבל לא תמיד מתגמל אותו על המאמץ.

מוטיבציה פנימית / סטפן פאלק
הוצאת מטר
284 עמודים
מאנגלית: אינגה מיכאלי

אני תמיד אומר שז'אנר ספרי העזרה העצמית טובים כל עוד הם לא נופלים לקלישאות רדודות ונותנות כלים אמיתיים ומדודים להגיע לתוצאות.
הספר הזה והמחבר שלו באים ממוקדים מההתחלה, אין כאן מקום להתייפייפויות וליטופים וזה מחזק את הטענה שלי שאם רוכשים ספר כזה תדעו בדיוק האם הוא מתאים למטרות שלכם.
בעיני, הספר הזה עושה את העבודה.
אז על מה הוא מדבר בכלל.

פאלק מגיע מעולם מאוד ברור, ייעוץ ניהולי ואימון ביצועים, וזה מורגש כמעט בכל עמוד. הוא לא מנסה לשכנע אותך להיות אדם מאושר יותר, אלא אדם מתפקד יותר. מבחינתו, מוטיבציה היא לא רגש חמקמק אלא משהו שאפשר לבנות, לנהל, לאמן. הוא חוזר שוב ושוב לרעיון אחד מרכזי, אם אתה לא אוהב את מה שאתה עושה, הבעיה היא לא בהכרח העבודה אלא האופן שבו אתה חושב עליה.

יש בזה משהו מעורר. יש רגעים בקריאה שבהם אתה מרגיש שמישהו מנער אותך. הוא מדבר על שליטה במוח, על אימון יומיומי, על יצירת עניין בתוך משימות, על הצורך להפסיק לפעול על טייס אוטומטי. הכל מוצג בצורה ישירה, לפעמים אפילו בוטה. אין כאן ניסיון לרכך או לעדן, וזה דווקא עובד לטובתו.

אבל תוך כדי קריאה התחושה מורכבת יותר. כי לצד הכלים, ויש כאן כלים, חלקם אפילו אפקטיביים, יש גם קו מחשבה מאוד חד. לפעמים חד מדי. פאלק כמעט ולא משאיר מקום למורכבות. הוא מדבר על תירוצים, על עצלנות של המוח, על אחריות אישית מוחלטת. זה נותן כוח, אבל גם מצמצם.

מצאתי את עצמי מסכים איתו ברמה התפעולית. כן, יש ערך בלבנות הרגלים, בלחדד מטרות, בליצור חיבור פנימי למשימות. אבל ברמה עמוקה יותר, משהו הרגיש לי קצת מכני. כאילו אפשר לתכנת את עצמך לעבוד טוב יותר, מבלי לשאול האם אתה בכלל במקום הנכון.

וזה אולי הסיפור של הספר הזה. הוא יעיל. הוא ממוקד. הוא נותן כלים שאפשר לקחת ולהשתמש בהם כבר מחר בבוקר. אבל הוא פחות מתעניין בשאלות הרחבות יותר. לא למה אתה עובד, אלא איך תעבוד טוב יותר.

אז כן, אם אתה מחפש ספר שידחוף אותך קדימה וייתן לך מסגרת ברורה לפעולה, יש כאן ערך אמיתי. אם אתה מחפש עומק או התבוננות מורכבת יותר על מוטיבציה, ייתכן שתישאר עם תחושה שחסר כאן משהו.

בנו של הספר / חרבראנד באקר
ספרית פועלים
253 עמודים
מהולנדית: אירית באומן

אני חושב שהציטוט מהשיר של סיימון וגרפונקל "כמו גשר על פני מים סוערים" מתאים מאוד לספר הזה. יש כאן סיפור משפחתי עצוב שהסערות בו מתחוללות בעיקר פנימה, הכתיבה השקטה של באקר לא מעידה על מה שמתחולל באמת בדמויות שלו. המופנמות הטקסטואלית הזו מטעה בעיני. הסיפור עצמו עוסק בנסיון לפתור תעלומה רבת שנים ובנסיון לסגור מעגל אישי ומשפחתי. ומכאן זה מתחיל.

סימון הוא ספר במקצועו, חי מעל המספרה שירש מסבו, מנהל חיים מצומצמים למדי. הוא עובד כשמתחשק לו, שוחה בקביעות, שומר על שגרה שמגינה עליו יותר משהיא מקדמת אותו. האב שלו נעלם עוד לפני שנולד, באסון המטוסים בטנריף, ומאז נשאר חור שלא קיבל שם ברור. אמו נוכחת אך מרוחקת, הדמות המשפחתית הקרובה ביותר היא הסב, שגם הוא שייך יותר לעבר מאשר להווה. כאשר האם מבקשת ממנו לעזור לה בעבודה בבריכה עם בעלי צרכים מיוחדים, משהו נסדק. לא מדובר ברגע דרמטי, אלא בהסטה קלה שמתחילה להזיז את סימון מתוך הקיפאון שלו. דרך המפגש עם הבריכה, עם הדמויות שם, ועם זיכרון האב, הוא מתחיל לשאול שאלות שלא נשאלו עד כה.

מה שתפס אותי במיוחד הוא הדרך שבה באקר בונה דמות דרך היעדר. סימון כמעט ואינו מדבר, גם כאשר הוא נוכח הוא נשאר מרוחק, מתבונן. הוא לא אדם שמביע רגש אלא אדם שחי לידו. זה מתבטא גם בעבודה שלו, גם ביחסים שלו, וגם בדרך שבה הוא נוגע בעבר. אפילו החקירה על האב אינה סוערת, אלא מתנהלת בשקט עיקש, כמעט עקשנות של אדם שלא בטוח מה הוא מחפש.

יש כאן גם עיסוק עדין בזהות מינית ובתחושת זרות, אבל באקר לא מסמן את זה באור חזק. הכל נשאר מרומז, חצי גלוי. זה חלק מהיופי של הספר, אבל גם חלק מהבעיה שלו. כי בשלב מסוים הריסון הזה מתחיל להרגיש כמו ריחוק יתר. יש רגעים שבהם רציתי שהספר ישבור את השקט הזה, שייתן לדמויות להתפרק קצת, אבל הוא מסרב.

ועדיין, קשה להתעלם מהדיוק. הפרטים הקטנים, התנועות, ההרגלים, כל אלה יוצרים עולם אמין מאוד. זה ספר שלא מנסה להרשים אלא להחזיק מצב נפשי. לא תמיד זה סוחף, אבל זה כן משאיר רושם.

אני לא חושב שזה ספר לכל אחד. מי שמחפש עלילה ברורה או התקדמות חדה עלול להתאכזב. אבל מי שמוכן להישאר בתוך השקט הזה, ולתת לו לעבוד לאט, ימצא כאן משהו כן ואפילו נוגע.

בסופו של דבר, זה לא ספר על פתרון תעלומה אלא על האפשרות לחיות עם מה שלא נפתר. וזה אולי הדבר הכי אמיתי שיש בו.

סבתא רחל מתה / טל אהרוני
הוצאת סער
145 עמודים

יש לי לא מעט נקודות חיבור עם המחבר, שנינו אנשי חינוך, שנינו אוהדי הפועל, אני נולדתי וגדלתי בבת ים ומי יודע אם הצטלבו דרכינו.
אבל הספר הזה שהכותרת שלו עלולה לבלבל הוא לא רק על הסבתא, הוא ספר זכרונות ילדות שלוקח אותנו למסע אישי של המחבר שהופך לנחלת כל מי שקורא אותו, והוא אכן מצליח במידה מסוימת לגעת בקורא דרך מילים וסיפורים.

מהר מאוד מתברר שהמוות, שהוא נקודת הפתיחה, הוא רק שער. דרך הזיכרון של האם, המחבר חוזר אל ילדותו, אל רגעים קטנים, אל חברויות, אהבות ראשונות, משפחה, וגם אל אותו רעיון מסקרן של הפתק שקובע את החיים. זה רעיון חזק, כמעט פילוסופי, שמרחף מעל הסיפור ומוסיף לו שכבה נוספת של מחשבה על גורל ובחירה.

הכתיבה של אהרוני ישירה וכנה. אין כאן ניסיון להרשים או להתחכם, וזה בעיניי חלק מהכוח של הספר. הוא נקרא בקלות, זורם, כמעט כמו שיחה. יש בו רגעים שמצליחים לגעת, בעיקר כשהוא נשאר קרוב לחוויה האישית ולא מנסה להסביר יותר מדי.

ועדיין, דווקא מתוך הפשטות הזו עולות גם נקודות חולשה. לעיתים התחושה היא שהספר נשאר באזור נוח מדי. הרעיונות הגדולים שהוא מעלה לא תמיד מקבלים עומק מספק, והמבנה האפיזודי גורם לכך שאין תמיד קו רגשי מתמשך שמחזיק את הכול יחד. יש רגעים שבהם רציתי שהטקסט יעצור, יתעמק, יישאר עוד קצת במקום מסוים.

אבל לצד זה, קשה להתעלם מהכנות. יש כאן קול שמדבר בגובה העיניים, בלי מסכות, וזה משהו שלא מובן מאליו. זה ספר שמבקש לספר סיפור חיים, לא בהכרח לפרק אותו או לנתח אותו עד הסוף, ובמובן הזה הוא עומד במה שהוא מבקש להיות.

בסופו של דבר, זה ספר קריא ונעים, עם רגעים רגישים ונוגעים, שלא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. לא כל ספר צריך להיות גדול ומטלטל, ויש מקום גם לספרים כאלה, שמציעים מבט אישי, פשוט וכנה על החיים.

מחברת פרידה, דגים / מיטל זהר
הקיבוץ המאוחד
118 עמודים

אני זוכר לחיוב את הספר הקודם שקראתי ממיטל זהר, הממואר נבדה.
זוכר את הכתיבה הנהדרת והחושפנית שלה ובעיקר את איכויות הכתיבה וגם כאן, בצמד הנובלות האלו שהם בעצם יומנים אישיים שמתארים התמודדויות מורכבות האיכויות האלו ניכרות.
אבל לפני שנצלול פנימה אני רוצה לומר משהו על הכריכה ועל הבחירה העיצובית שלה.
כשהחזקתי את הספר ביד הבנתי את נימוק הבחירה בכריכה נקיה, מינימליסטית, מחוספסת עם שמות היומנים בלבד עליהם. העיצוב כמו גם הבחירה בנייר הספציפי הזה לכריכה מזכיר מחברת, מהמחברות הפשוטות האלו שבהם כותבים באופן אותנטי מה שעובר לנו בראש.
ומיטל מנסה לשדר לנו את האותנטיות הזו של כתיבה במחברת.
האם זה עובד? כן. חד משמעית עובד.

שתי הנובלות, מחברת פרידה ודגים, שונות מאוד זו מזו מבחינת האירועים המתוארים בהן, אך הן מחוברות זו לזו בקול הכתיבה. בשתיהן מיטל זהר בוחרת לוותר כמעט לחלוטין על עלילה במובן המקובל של המילה. במקום זאת היא מגישה לנו יומן, אוסף של רגעים קטנים, מחשבות, חלומות, זיכרונות ושברי ימים, שמהם נבנית לאט תמונה שלמה.

מחברת פרידה עוסקת בהתפרקות של זוגיות ארוכה. זהו אינו סיפור על מי צודקת ומי אשמה, אלא על התחושה המטלטלת של אובדן הבית. ככל שהקריאה מתקדמת הבנתי שהבית איננו רק קירות או כתובת, אלא מקום פנימי. החיפוש אחר דירה חדשה הופך לחיפוש אחר עוגן, אחר זהות שנשמטה. יש שם לא מעט רגעים כואבים, אבל גם הומור קטן ואנושי שמופיע בדיוק ברגעים הנכונים ומונע מהטקסט לשקוע ברחמים עצמיים.

דגים, הנובלה השנייה, כבר לוקחת את הכתיבה למקום אחר. כאן זהר מתמודדת עם מחלת הסרטן, כאשר ברקע גם אירועי השבעה באוקטובר. השילוב בין ההתמודדות האישית לבין המציאות הישראלית הקשה אינו מרגיש מאולץ. להפך. הוא מדגיש עד כמה החיים ממשיכים להתקיים במקביל, גם כשהעולם הפרטי וגם העולם שבחוץ מתפרקים באותו הזמן.

מה שהרשים אותי יותר מכל הוא הכתיבה עצמה. זהר אינה מחפשת משפטים גדולים או דרמטיים. היא יודעת לעצור דווקא על הרגעים הקטנים, על ספסל, דירה, חלום, כלב שרץ על החוף או ציור של דגים בבית החולים. מתוך הפרטים האלו היא בונה רגש אמיתי. זו כתיבה שמצליחה להיות אינטימית מאוד בלי להפוך לווידוי מתאמץ ובלי להיגרר לפאתוס.

יכול להיות שמי שמחפש עלילה רחבה או קצב מהיר ירגיש שחסר כאן משהו. אחרי הכול מדובר ביומנים, והם מתקדמים בקצב של החיים עצמם. אבל עבורי זו הייתה בדיוק החוזקה של הספר. הוא אינו מנסה לרגש בכוח. הוא נותן לקורא להתקרב לאט, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי נשאב אל תוך עולמה של הכותבת.

זהו ספר קטן בהיקפו, אבל גדול ברגישות שלו. ובעיקר הוא מזכיר עד כמה מיטל זהר היא קול ספרותי ייחודי, כזה שיודע לקחת את החוויות האישיות ביותר ולהפוך אותן ליצירה שנוגעת גם במי שמעולם לא חווה את אותן נסיבות בדיוק. אחרי נבדה, גם הספר הזה רק חיזק אצלי את התחושה שמדובר באחת הכותבות המעניינות שפועלות כיום בספרות הישראלית.

גנים בימי מלחמה /תיאודור צ'ריץ'
הוצאת תשע נשמות
129 עמודים
מצרפתית: אריקה מחיה

זה די מעניין הספר הזה בהקשר שלנו אפילו.
אני חובב גינון ומנסה לטפח גינה קטנה, נכון שזה לא עומד בהשוואה לגנים הנהדרים שהמחבר מציג לנו אבל דווקא בימי מלחמה מקומית או אזורית אני מוצא את עצמי שוקע יותר ויותר בטבע הקטן שיש לי ובשקט שזה נותן.
אם אני מתבונן בכריכה היפה הזו של הספר ובאיורים הנהדרים של ניקו אריספה אני מוצא את אותו דיסוננס של שקט כיאוטי, יופי והרמוניה בעולם צועק וקקפוני של הרס וחורבן.

זה ספר דק יחסית, אבל לא כזה שמרגיש קטן. להפך, יש בו תחושת צפיפות מחשבתית, כאילו כל עמוד מבקש לעצור אותך רגע. לא כדי להרשים אלא כדי שתתבונן. תיאודור צ’ריץ’ לא מנסה לספר סיפור במובן הרגיל. אין כאן עלילה שמתקדמת אלא תנועה איטית בין מקומות, בין גנים, בין אנשים שעובדים בהם או פשוט חולפים דרכם.

המסגרת הביוגרפית כן קיימת. צעיר שנמלט ממלחמה, נודד באירופה, מתפרנס מעבודות מזדמנות. אבל היא כמעט נסוגה הצידה. מה שנשאר במרכז הוא המבט. מבט עיקש, לפעמים כמעט קר, שמנסה להבין מה הופך גן למקום חי. לא רק מבחינת צמחים אלא מבחינת בחירה אנושית.

בכל גן הוא מחפש משהו אחר. לפעמים זה סדר. לפעמים דווקא היעדר סדר. לפעמים החלטה קטנה כמו אם לשים גדר או להשאיר את המקום פתוח לרוח. הדברים האלו נשמעים שוליים אבל אצלו הם הופכים לשאלות על אחריות, על שליטה, על היחס בין האדם לסביבה שהוא יוצר לעצמו.

מה שעבד לי במיוחד זה הרגעים שבהם הוא לא מסביר. כשהוא פשוט מתאר. אבן שמונחת במקום מסוים. פרחים שגדלים בתוך קרקע עוינת. גן שנראה כמעט כמו שטח נטוש ובכל זאת מתקיים. ברגעים האלה אתה מרגיש שיש כאן מחשבה שלא צריכה מילים גדולות. היא כבר נמצאת בדברים עצמם.

מצד שני, יש גם רגעים שבהם הוא כן נמשך להסבר. שם הספר נחלש בעיניי. כשהוא מנסה לנסח אמירות כלליות על חיים, על זמן, על משמעות. זה לא רע, אבל זה פחות חד. דווקא הפשטות שלו, כשהיא נשארת נאמנה למה שנמצא מול העיניים, היא הכוח האמיתי של הספר.

אי אפשר להתעלם מהקשר בין גנים למוות שעובר לכל אורך הקריאה. לא באופן דרמטי או מטיף, אלא כמעט כעובדה. גן הוא מקום של חיים, אבל גם של זיכרון. של מחזוריות. של דברים שצומחים ונעלמים. בתוך זה יש משהו שמרגיש מאוד רלוונטי גם למציאות שלנו, בלי שהספר ינסה להיות אקטואלי במובן הישיר.

אולי זו הסיבה שהוא עובד דווקא עכשיו. לא כי הוא מציע פתרון, אלא כי הוא מציע פעולה קטנה. להתבונן. לטפל. להמשיך לגדל משהו גם כשהעולם מסביב רועש.

ובכל זאת, אני לא בטוח שזה ספר לכל אחד. מי שמחפש סיפור ברור או דרמה יתאכזב. יש כאן איטיות מכוונת, חזרתיות מסוימת, ולפעמים תחושה שהוא נע באותו מעגל. אבל מי שמוכן להישאר בתוך הקצב הזה, ימצא בו משהו מדויק מאוד.

עבורי, כחובב גינון, זה היה מפגש מעניין. לא כי למדתי משהו חדש על צמחים, אלא כי קיבלתי זווית אחרת על מה שאני כבר עושה. פעולה יומיומית, כמעט טכנית, יכולה להיות גם בחירה. לא גדולה ולא הירואית. פשוט עקבית.

וזה אולי הדבר שהספר הזה מציע בסופו של דבר. לא יופי לשם יופי. אלא התעקשות שקטה לייצר אותו, גם כשאין שום הבטחה שהוא יחזיק מעמד.

גרעינית / נדב וולך
הוצאת פטל
179 עמודים

כמה כח יש לכריכה ולצילום והבחירה בצילום מלמדת כה הרבה על הספר.
כך גם בממואר הנוגע ללב הזה של נדב וולך.
דמות הילד בתחפושת הליצן בצילום על רקע נופי הדרום וחצי חיוך חמוץ שכזה.
זה צילום שלא נבחר במקרה ובאקראי מתוך האלבום, יש לו משמעות וכח וזה ממש סוחף אותנו לתוך הסיפור.

כבר בעמודים הראשונים הרגשתי שהספר הזה לא מבקש להקל עלי. וולך לא מסביר ולא מרכך, הוא מניח סצנות, לפעמים קטנות לכאורה, ונותן להן לפעול לבד. ילד שסופר סורגים, ענפים, מרפסות, ואז פתאום הגוף בוגד בו, והעונש מגיע. אין דרמה מיותרת, אין ניסיון לייצר רחמים. דווקא הפשטות הזו, כמעט קרירות, היא זו שמכניסה אותי עמוק יותר פנימה.

יש כאן כתיבה שמתחזה לפשוטה אך בפועל היא מדויקת מאוד. מנגנון הספירה, הדמיון, ההומור, כל אלו אינם קישוטים אלא דרכי הישרדות. הילד בונה לעצמו סדר בתוך עולם שאין בו יציבות. הוא ממציא לעצמו יצור בארון, הוא מודד מרחקים וזמנים, הוא נאחז בפרטים הקטנים כדי לא להתפרק. התחושה היא של מבט מבפנים ומבחוץ בו זמנית, ילד שחווה ובמקביל כבר מתבונן בעצמו.

הדמות המרכזית בחייו היא האב, ודמות זו נכתבת באופן מורכב ולא נוח. זה לא אב אלים בלבד, אלא גם מקור לאישור, לרגעי חסד, למשפטים קטנים שנצרבים עמוק. המשחקים בחדר האימונים, הקריאות, הטפיחה על הראש, כל אלו מתקיימים לצד פחד, השפלה ובלבול. אין כאן הפרדה נוחה בין טוב לרע, וזה אחד הדברים החזקים בספר. הילד רוצה את אהבתו של האב גם כשהוא מפחד ממנו, והסתירה הזו לא נפתרת.

ההומור הוא מרכיב מפתיע. לא הומור שמקל, אלא כזה שמחדד את האבסורד. יש רגעים שבהם מצאתי את עצמי מחייך ואז מיד נעצר, כי מה שמסתתר מתחת לבדיחה קשה מאוד. השילוב הזה בין קלילות רגעית לכאב עמוק עובד היטב ברבים מהקטעים ונותן לטקסט תנועה.

יחד עם זאת, ככל שהתקדמתי הרגשתי שהספר נשען לעיתים על אותם מנגנונים שוב ושוב. ההתבוננות בפרטים, המעבר החד לאלימות, השימוש בהומור, כל אלו חזקים מאוד בתחילה, אך יש רגעים שבהם הם נעשים צפויים. המבנה האפיזודי, שבו כל פרק מתמקד ברגע אחר מתוך אותה ילדות, מדגיש את זה עוד יותר. מצד אחד יש כאן הצטברות של חוויה, מצד שני לעיתים חסר שינוי משמעותי שיערער את הדפוס שנבנה.

ובכל זאת, יש כאן קול ייחודי. וולך מצליח לכתוב על ילדות קשה מבלי להפוך אותה למניפולציה רגשית. הוא לא מבקש אמפתיה, והוא גם לא בורח מהכאב. הוא פשוט מניח אותו, לפעמים בלחישה, ולפעמים דרך סצנות שקשה לשכוח. מתוך זה נבנית תמונה של ילד שמוצא דרכים להחזיק את עצמו, וגם של אדם בוגר שמביט לאחור ומנסה להבין מאיזה גרעין צמח.

זה לא ספר מושלם, אבל זה ספר שיש בו אמת, ובלא מעט רגעים גם עוצמה שלא מרפה.