מאבקי צדק מא׳ עד ת׳ / תמר ורטה זהבי
הוצאת עם עובד
232 עמודים

אנחנו חיים בעידן שבו מחאות מתקיימות כל הזמן במרחב הציבורי. כיכרות מתמלאות, שלטים מונפים, סיסמאות נזרקות לאוויר. אבל מחאות אינן המצאה עכשווית. מאז קיומה של האנושות אנשים וקבוצות יצאו נגד עוולות, לעיתים בזעם מתפרץ ולעיתים בהתעקשות שקטה. חלק מהמאבקים היו אלימים, אחרים לא, ותמר ורטה זהבי בוחרת לספר את הסיפור הזה לילדים, ואם להיות כן גם למבוגרים, בדרך מקורית ומפתיעה ולהתמקד במאבקים לא אלימים שהצליחו.

מאבקי צדק מא' עד ת' נפתח במפגש אקראי בגינה ציבורית. טיול עם כלב, ילד בשם דן, ושיחה שמתחילה בסקרנות טבעית ומתגלגלת לשאלות על צדק, אי צדק, התנגדות והעזה. זה לא פתיח תמים. זו הצהרת כוונות. הספר הזה לא בא להטיף אלא לשוחח. לא להעמיס מידע אלא לעורר מחשבה.

המבנה האלפביתי מאפשר דפדוף חופשי וקריאה לא ליניארית. כל מאבק מקבל מקום שווה, עם שם, זמן ומקום, וסיפור קצר שמנגיש היסטוריה מורכבת בלי לפשט אותה לגמרי. כך ילדים נחשפים למאבקים מוכרים יותר ולכאלו שפחות שמענו עליהם. אני מודה שגם כקורא בוגר הופתעתי. מחאת הורדים בגאורגיה, מאבקי אומת האיגבו, ודוגמאות נוספות שלא נכנסו לקאנון המוכר. יש כאן הרחבת מבט אמיתית.

האיורים והעיצוב משחקיים אך לא מתחנפים. הכלב שמטפס על האותיות, מתחבא או קופץ מהן, מייצר תחושת תנועה וחיות. המאבקים לא מוצגים כפרקים סגורים בהיסטוריה אלא כמשהו חי, אנושי, כזה שאפשר להתקרב אליו.

כן, זה ספר עם אג׳נדה ברורה. הוא מאמין בשאלות, בהתעקשות אזרחית וביכולת של אנשים לשנות מציאות. הוא לא מתעכב על כל המורכבויות והכישלונות, וזה מובן במסגרת של ספר ילדים. אבל הוא כן פותח דלת. דלת לסקרנות, לדיאלוג, ולמחשבה ביקורתית.

בשורה התחתונה, זה ספר ילדים חכם שלא מפחד מהיסטוריה, ומזמין גם מבוגרים לעצור רגע ולגלות כמה אנחנו עדיין לא יודעים.

אמריקה
אוריאל קון
תשע נשמות
236 עמודים

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה תהיתי לעצמי האם הספר גורם לי למשיכה לנסוע לאמריקה או גורם לי רתיעה, ועצם זה שהספר לא יצר אצלי החלטיות בנושא אומר שהוא עשה עבודה טובה שכן הספר גרם לי להרהר על אמריקה ומנקודת מבטו של קון אמריקה היא מקום לבדיקה והרהור, הליכה ומחשבה, יש כאן חוויה חושית ואינטלקטואלית לא שלמה אבל חזקה מאוד. אבל נחזור לזה.
לרגע הייתי רוצה להתעכב על כותרת המשנה ספר עם גלים, שכן היא מדייקת את הקצב של הספר. המטאפורה הזו של גלים מאפיינת את הכתיבה ואת התהליך שקון עובר בספר וזה די מרתק.

הכתיבה נעה קדימה ואחורה, מתקרבת ואז נסוגה, מתמסרת ואז בולמת את עצמה. אין כאן ניסיון לכבוש את אמריקה או לפצח אותה. יש ניסיון להיות בתוכה. להיסחף רגע ואז לעצור ולהביט. קון הולך וחושב, חושב והולך, וההליכה עצמה הופכת לכלי מחשבתי. הרחובות, המוזיאונים, בתי הקפה, הקמפוסים, כל אלה אינם תפאורה אלא חומר גלם. אמריקה נכתבת דרך הגוף, דרך הרגליים, דרך העיניים והאף, לא דרך סיסמאות.

זה ספר שאין בו עלילה במובן הקלאסי. הוא בנוי מרשמים, אסוציאציות, חיבורים בין תרבות, אדריכלות, מוזיקה, פילוסופיה וחיי יומיום. מי שמחפש סיפור עם התחלה אמצע וסוף, יתקשה. מי שמוכן לשהות בתוך תודעה מתבוננת, ימצא כאן קול ברור ועקבי. זרם התודעה כאן אינו פרוץ. הוא מתוכנן היטב, ערוך, נשלט. מרגישים יד מיומנת שמודעת מאוד למה נכנס ומה נשאר בחוץ.

אמריקה של קון היא מקום של הווה מתמשך. הווה שנחווה כעוצמה, כחופש, כהבטחה, אבל גם כהעמסה. הכול זמין, הכול מתרחש, הכול מתויג, מתומחר, מתועד. גם התרבות הגבוהה, גם הפנאי, גם הביקור במוזיאון. התחושה היא של עולם שפועל בלי הפסקה, עולם שמציע חוויה מלאה אבל דורש ממך להיות צרכן מדויק שלה. וזה המקום שבו נוצר המתח החזק ביותר בספר. המשיכה והרתיעה מתקיימות בו זמנית.

קון אינו כותב מתוך התנשאות וגם לא מתוך הערצה. הוא אינו מטיף ואינו מתמסר. הביקורת שלו על הקפיטליזם, על המיתוג של החיים, על האסתטיזציה של הכול, אינה נאמרת כעמדה אידאולוגית אלא נחווית דרך מבט. דרך תיאור של אנשים, של חללים, של טקסים יומיומיים. הוא רואה גם את השכבות השקופות, את העובדים הלא חוקיים, את מי שמפעיל את המערכת אך אינו שותף למיתוס שלה. אמריקה מצטיירת כחלון ראווה דו כיווני, אתה מביט בה והיא מיד מביטה בך חזרה.

חשוב לומר, זה לא ספר נוח. יש בו עומס, יש בו חזרתיות, יש רגעים שבהם הקורא נדרש לסבלנות. אבל אלה לא כשלים אלא חלק מהבחירה. זה ספר שמבקש קריאה איטית, לא רציפה, כזו שמאפשרת לעצור, להניח, לחזור. כמו גלים, לא הכול מגיע בבת אחת.

אין ספק שקון יודע לכתוב. השפה עשירה, מדויקת, בוגרת. זה טקסט הגותי שאינו אקדמי, אישי שאינו וידויי, חושי שאינו תיירותי. אמריקה כאן אינה יעד אלא מראה. מראה שבוחנת לא רק את המקום אלא גם את הקורא. בסיום הקריאה לא ידעתי אם אני רוצה להיות שם, אבל ידעתי שאני חושב אחרת על המקום הזה, וגם על עצמי. ובמקרה של ספר כזה, זה הרבה.

נרקיס וגולדמונד / הרמן הסה
הוצאת שוקן
350 עמודים
מגרמנית: ניצה בן ארי

הרמן הסה היה ועדיין אחד הסופרים הכי משפיעים עלי. גם זאב הערבות ובעיקר סידהארתה השאירו עלי רושם עמוק וגרמו לי לראות את האנושות קצת אחרת ואת המסלול שלי כאדם שנע ונד בעולם ומתפתח בדרך אחרת. גם נרקיס וגולדמונד עובד באותן תבניות של כתיבה והשראה, וטוב שתרגמו אותו מחדש לאחר הרבה שנים. לתרגום יש משמעות מעבר לנוחות הקריאה והתאמה לשפה העברית של ימינו. הוא קובע איך הספר יחיה מחדש, ואיך הקורא יפגוש אותו עכשיו, לא כקלאסיקה מאובקת אלא כטקסט נוכח.

הספר מציב במרכזו שתי דמויות מנוגדות, נרקיס וגולדמונד, שהקשר ביניהן הוא גם עלילתי וגם סימבולי. נרקיס הוא איש הרוח, השכל, הסדר והמשמעת. גולדמונד הוא איש הגוף, התשוקה, השיטוט והאמנות. כבר מהרגעים הראשונים ברור שלא מדובר בעימות פשוט בין טוב לרע או בין נכון לשגוי. הסה חכם מדי בשביל זה. הוא בונה שתי דרכים לחיות בעולם, ונותן לכל אחת מהן עומק, יופי וגם מחיר כבד.

מה שתפס אותי במיוחד בקריאה הזו הוא העובדה שהספר לא מציע פתרון. אין כאן פיוס אמיתי בין רוח לגוף, בין חוק לחירות. גולדמונד יוצא למסע חיים סוער, מלא אהבות, כאב, יצירה ונדודים, אבל הוא נשאר פצוע. יש בו חיפוש מתמיד אחר דמות האם, אחר חום ראשוני שאבד, והחיפוש הזה מנהל אותו יותר משהוא מנהל את חייו. הקשרים הרומנטיים שלו, ובראשם הקשר עם ליזה, חושפים עד כמה הוא מבקש היתוך ולא קשר, שחזור ולא מפגש אמיתי. זו כתיבה אמיצה, כי הסה לא מייפה את החופש. הוא מראה עד כמה הוא יכול להיות גם בריחה.

מולו נרקיס נראה יציב, שקול, שלם לכאורה. אבל גם זו אשליה. היציבות שלו נקנית במחיר ניתוק רגשי, כמעט עקרות פנימית. הוא מבין את גולדמונד לעומק, אולי יותר משהוא מבין את עצמו, וזה אחד הכאבים השקטים של הספר. נרקיס מייצג חיים של תודעה גבוהה, אבל חסרי מגע ממשי עם העולם. גם זו דרך פגומה, גם אם מכובדת.

הגדולה של הסה כאן היא בכך שהדמויות אינן רק רעיונות. הן חיות, טועות, מתחרטות, מתעקשות. הסמליות לא חונקת את האנושיות אלא להפך. היא מאפשרת להעמיק בה. זה ספר רוחני, אבל לא מטיף. הרוחניות בו היא תהליך, לא יעד. חיפוש מתמשך שאין לו סוף ברור, ואין בו הבטחה לגאולה.

התרגום החדש של ניצה בן ארי עושה לספר חסד גדול. העברית נקייה, מודרנית, לא מתייפייפת ולא מגויסת לרוחניות גבוהה מדי. יש בה דיוק, ולעיתים גם קור, שמאפשר למתח שבין הדמויות להישאר חי. זה תרגום שלא מנסה להפוך את הסה לנביא, אלא משאיר אותו סופר של ספק, של קרע פנימי ושל חוסר נחת. בעיני, זו הבחירה הנכונה.

לכתוב על קלאסיקה כמו נרקיס וגולדמונד זה אתגר, כי נדמה שכבר נאמר עליה הכול. ובכל זאת, בקריאה הזו הרגשתי שהספר עדיין עובד. לא בגלל רעיונות חדשים, אלא בגלל האופן שבו הוא מצליח לשקף שאלות ישנות בצורה חדה וכואבת. איך נכון לחיות. מה המחיר של חופש. מה המחיר של סדר. והאם אפשר באמת לאחד בין השניים.

זה לא ספר שמנחם. הוא לא משאיר אותך עם תחושת איזון או הארה. אבל הוא כן משאיר אותך עם מחשבה, עם אי שקט, ועם תחושה שהמסע האנושי מורכב יותר מכל תשובה פשוטה. במובן הזה, נרקיס וגולדמונד הוא בדיוק מה שאני מחפש מספר טוב, כזה שלא נסגר גם אחרי שסיימתי לקרוא את העמוד האחרון.

תרפיסט בכיס / אנני צימרמן
כנרת זמורה
299 עמודים
מאנגלית: רנה ורבין

אני מודה, לא הייתי אצל פסיכולוג הרבה שנים. התמודדתי לבד עם המורכבויות בחיי וגם טיפול פסיכולוגי כבד על הכיס בימים אלו. אבל לפעמים טוב שאתה נתקל בספרים כאלו שהם ממוקדים מאוד ונותנים כלים פרקטיים בלי לחפור יותר מדי ובעצם נותנים לקורא ולאדם שזקוק לחיבור מחודש לעצמו את הכלים הראשונים שיעזרו לו להתמודד עם אתגרים נפשיים כאלו ואחרים.

הספר הזה לא מבקש להיות טיפול. הוא גם לא מתיימר להחליף מפגש שבועי על ספה. הוא מציע משהו אחר, צנוע יותר, אבל לא מבוטל, שפה. דרך לחשוב על מה שקורה בפנים, ובעיקר דרך לשאול שאלות טובות יותר על עצמך. לא מה לא בסדר איתי, אלא מה קורה לי מתחת לפני השטח.

צימרמן בונה את הספר סביב רעיון פשוט יחסית, אבל כזה שקל לפספס ביומיום, ההתנהגויות שאנחנו סובלים מהן הן לרוב לא הבעיה אלא פתרון. פתרון לא מוצלח אולי, פתרון זמני, אבל פתרון לכאב רגשי שלא קיבל מקום. מכאן היא יוצאת למסע שמפרק סימפטומים מוכרים, אכילה רגשית, חרדה, ביקורת עצמית, דפוסים חוזרים במערכות יחסים, ומחזיר אותם לשורש רגשי עמוק יותר.

מה שעובד כאן הוא המינון. היא לא מטביעה אותך בתיאוריה, אבל גם לא זורקת סיסמאות. כל פרק קצר יחסית, בנוי מסיפור, הסבר, תרגיל או שאלה. אפשר לקרוא ברצף ואפשר לפתוח באקראי. זה ספר שמתאים לקריאה איטית, לפעמים אפילו בפרקים בודדים, כי הוא דורש ממך לעצור ולהרגיש, לא רק להבין.

הכתיבה נגישה, לעיתים מאוד רגשית, לפעמים כמעט אינטימית מדי, אבל יש בה כנות שמצליחה להחזיק. התחושה היא שמי שכתבה את הספר עברה בעצמה את הדרך שהיא מציעה, ולא מדברת מלמעלה. יש כאן הרבה הקשבה לגוף, לתחושות הקטנות, לאי נוחות, לעצב, לכעס. לא ניסיון להעלים רגשות אלא להזמין אותם פנימה.

זה גם המקום שבו חשוב להיות הוגנים. זה לא ספר שמתאים לכל אחד ובכל שלב. מי שמחפש עומק פסיכולוגי כבד או ניתוח מורכב של טראומות עלול להרגיש שזה עדין מדי. מי שנמצא במצוקה חריפה יצטרך יותר מספר. אבל כנקודת התחלה, או כבן לוויה שקט למי שכבר מכיר טיפול או מתלבט אם לפנות אליו, זה ספר שעושה עבודה טובה.

בסופו של דבר, תרפיסט בכיס הוא ספר שמכבד את הקורא. הוא לא מבטיח ניסים, לא ממהר לפתור, ולא מתיימר לדעת במקומך. הוא מציע לך לעצור, להיות סקרן, להקשיב לעצמך קצת יותר ברצינות. לפעמים זה בדיוק מה שחסר.

היא היתה סבתא שלי ואני הנכד שלה / מרסל פרוסט
הספריה החדשה
183 עמודים
מצרפתית: הלית ישורון

מעניין שעד היום קראתי רק שני טקסטים של פרוסט. אלברטין איננה והספר הזה, ונראה שאני פוגש את פרוסט כמעט רק דרך אובדן. אולי מתישהו אצליח להגיע ולהקדיש זמן כדי לקרוא את כל בעקבות הזמן האבוד בגלגול הזה או אחריו, אבל עד אז המפגש שלי עם פרוסט הוא מפגש מצומצם, חד מימדי במובן מסוים, ועם זאת חזק ועוצמתי.

הספר הזה פוגש אותי במקום שבו הזיכרון כבר לא מנסה לשחזר את מה שהיה, אלא להבין מה נשאר. זו לא קריאה של עלילה או סקרנות ספרותית, אלא קריאה של שהות. מתוך שני הטקסטים שקראתי, נדמה לי שפרוסט נגלה אלי כסופר שלא יודע לאהוב בזמן הווה, אלא רק בדיעבד. האהבה מתבררת אצלו באמת רק אחרי שהיא נגמרת, אחרי שהגוף נעלם, אחרי שהקשר כבר לא יכול להיפגע.

הסבתא כאן איננה רק דמות אהובה. היא מוקד רגשי, כמעט איבר פנימי, שדרכו המספר מבין את עצמו בדיעבד. המחוות הקטנות, הנקישות על הקיר, הנשיקות, ההליכות בגשם, העזרה בנעילת הנעליים, כולן נראות זניחות בזמן אמת. רק לאחר האובדן הן נטענות במשמעות. כך לפחות אני חווה את פרוסט מתוך הקריאה הזו, לא כמי שמתרפק על הזיכרון אלא כמי שמפרק אותו בזהירות, כמעט באכזריות שקטה.

מה שחזק במיוחד בספר הזה הוא התחושה שאין כאן סיפור אלא תהליך נפשי. ההכרה מגיעה תמיד מאוחר מדי. הרוך היה שקוף כשהתקיים, והכאב נולד רק כשהוא כבר איננו. כמו באלברטין איננה, גם כאן האובדן הוא שמפעיל את המחשבה ואת הכתיבה. הזיכרון איננו ארכיון אלא כוח פעיל שמארגן מחדש את העבר כדי לאפשר חיים בהווה.

המהלך העריכתי של הלית ישורון ברור ומוצהר. זה איננו פרוסט בשלמותו אלא פרוסט ממוקד, רצף הופעותיה של הסבתא שנכרך לכדי קשת רגשית אחת. כקורא שמכיר את פרוסט רק דרך הטקסטים האלו, הריכוז הזה עובד עלי מאוד. הוא יוצר אינטימיות, רצף, תחושת עומק. ובאותה נשימה הוא גם מחדד את מה שנשאר בחוץ. נדמה לי שמי שיקרא רק את הספר הזה, כפי שאני קראתי עד כה את פרוסט, עלול לחשוב שמדובר בסופר של חסד ורוך בלבד. אבל גם כאן, בין השורות, נוכחים האשמה, האיחור, וההבנה שהזיכרון תמיד מעוות את מה שהוא מנסה להציל.

העברית של ישורון מורגשת מאוד. היא לשון עשירה, לעתים מלטפת, כזו שמעניקה לטקסט איכות כמעט טקסית. יש בזה יופי גדול, ויש בזה גם בחירה פרשנית. לעתים נדמה לי שהרוך של העברית גובר על החספוס האפשרי של פרוסט, אבל כקורא, אני מוכן לשלם את המחיר הזה. התחושה היא של תרגום שחושב על הנשימה, על הקצב, על האפשרות לשהות בתוך משפט ארוך בלי לאבד מגע רגשי.

כמי שפוגש את פרוסט בעיקר דרך אובדן, הספר הזה מרגיש לי כן. הוא לא מנסה להשלים לי את פרוסט החסר, ולא מבטיח חוויה שלמה. הוא מציע מפגש אחד, ממוקד, טעון. הזיכרון כאן איננו מקום מפלט אלא זירה. מקום שבו אהבה נבחנת מחדש, לא כדי להחזיר את מה שהיה, אלא כדי להבין למה זה עדיין כואב.

זה ספר קטן יחסית, אבל הוא משאיר הד גדול. לא משום שהוא מספר סיפור של סבתא ונכד, אלא משום שהוא מראה כיצד קשר אנושי ממשיך לפעול גם אחרי שהגוף נעלם. לא כזיכרון מתוק, אלא ככוח שמארגן מחדש חיים שלמים. מי שיבוא אליו בציפייה לפרוסט המלא ירגיש שחסר משהו. מי שיבוא אליו עם ניסיון חיים של אובדן, ועם נכונות לפגוש סופר דרך חלק אחד בלבד שלו, עשוי להרגיש שמישהו סוף סוף נתן לו מילים.

קואלה רוצחת / קנת קוק
הוצאת תשע נשמות
162 עמודים
מאנגלית: יורם נסלבסקי

מעניינת אוסטרליה, תמיד היתה, החיים בה, האנשים בה, בעלי החיים בה.
יש בה משהו אחר. עדיין בתולי, עדיין פראי.
קנת קוק נראה לפי הכתיבה של קובץ הסיפורים האלו ניחן בכל מה שתיארתי כרגע.
איש שניחן בחוש הומור אבל בסרקזם חד מאוד.
סרקזם שלא חף מביקורת על האנושות והיחס לחיות ולטבע הפראי.
התחושה היא שבעלי החיים בספר והמרחבים הם מקור נהדר לביקורת על האנושות ועל הדרך גם לצחוק ולחייך קצת דרך הסיפורים הנהדרים בספר הזה.

קואלה רוצחת הוא קובץ סיפורים שאני קורא בו עם חיוך קבוע, לפעמים חיוך רחב ולפעמים חיוך עקום. לא כי הכול מצחיק באותו אופן, אלא כי הקול המספר יודע בדיוק מה הוא עושה. זה קול של אדם שמכניס את עצמו שוב ושוב למצבים לא חכמים במיוחד, ואז מתעקש לספר עליהם בלי גבורה ובלי פאתוס. להפך. הוא מספר כאילו הכול כמעט מובן מאליו, וכאן נולד הצחוק.

קוק כותב על הבוש האוסטרלי לא כעל תפאורה רומנטית אלא כעל זירה של טעויות אנושיות. החיות לא מוצגות כרעות או אכזריות, אלא כמי שפשוט עושות את מה שהן עושות. מי שנראה מגוחך, יהיר, ולעיתים ממש אידיוט, הוא האדם. האדם שמאמין שהוא מבין את הטבע, שולט בו, יודע למה לצפות. בכל סיפור כמעט יש רגע כזה שבו ברור שהמספר טעה, ואז מתחיל כדור השלג.

הסיפורים עצמם קצרים, חדים, בנויים כמו אנקדוטות שמובילות לפואנטה מדויקת. לא פואנטה של בדיחה אלא פואנטה של תובנה. זה יכול להיות רגע של סכנה, רגע של מבוכה, או רגע שבו ברור שהגוף האנושי הוא דבר שברירי מאוד כשמעמידים אותו מול נחש, קרוקודיל, גמל או אפילו קואלה שנמאס לה שמפריעים לה.

ההומור כאן הוא לא הומור חמים. זה הומור יבש, לפעמים אכזרי, אבל תמיד מודע לעצמו. קוק לא מנסה להצטייר כגיבור. להפך. הוא מדגיש את הפחד, את חוסר האונים, את חוסר השיפוט. הוא יודע שהצחוק נולד דווקא מהמקומות שבהם אנחנו נחשפים כקטנים ומגוחכים.

יש חזרתיות מסוימת בין הסיפורים, מבנה דומה, שוב יציאה להרפתקה, שוב הסתבכות, שוב כמעט אסון. אבל בעיניי זו חזרתיות שעובדת. כמו מופע סטנדאפ טוב שבו אותו קומיקאי חוזר שוב ושוב לאותו טיפוס של דמות, וכל פעם מזווית אחרת. זה חלק מהקסם. הקול נשאר אותו קול, והסיטואציות משתנות מספיק כדי לשמור על עניין.

התרגום של יורם נסלבסקי עושה עבודה טובה מאוד. העברית קולחת, לא מתייפייפת, שומרת על הקצב ועל הישירות של הקול המספר. זה תרגום שלא מנסה להרשים אלא לשרת את הסיפור, וזה בדיוק מה שספר כזה צריך.

קואלה רוצחת הוא לא ספר שמנסה להיות גדול מהחיים, אבל הוא כן ספר שחוגג את החיים כמו שהם, מבולגנים, מסוכנים, מגוחכים. זה ספר על אדם שניצל שוב ושוב, ובמקום לנאום על משמעות הקיום, פשוט מספר את זה בצורה מצחיקה עד דמעות. לפעמים זה כל מה שצריך מספר.

עם הצל / אורית שגיא
הוצאת קתרזיס
63 עמודים

קשה לדעת למה ספר מסוים מושך אותי לשלוף מהמדף ולמה אחר לא. לא תמיד אני יודע להסביר אבל את הספר הזה שלפתי ונכנסתי לתוכו.
הוא לא בהכרח נוגע לעולמי הפנימי או החיצוני ועם זאת הוא משך אותי.
משהו בחיצוניות שלו ובאווירה שהוא משדר גרמה לי לרצות לקרוא אותו ואני חושב שטוב שאני סומך על האינטואיציה הפנימית שלי.

הכריכה של עם הצל עושה עבודה שקטה אך מדויקת. הציפור הקטנה בין הקנים, המים העומדים, הצבעים הרכים, כל אלה משרים תחושת זמן איטי והתבוננות. אין כאן דרמה חזותית ואין ניסיון להרשים. זו כריכה שמזמינה שהייה ולא פעולה, והחוויה הזו מלווה את הקריאה לכל אורכה. מהר מאוד הבנתי שהספר לא מתכוון לטלטל אותי אלא ללוות אותי, וזהו חיבור נכון בין חוץ לפנים.

כחוויה, זה ספר של חיים. חיים משפחתיים, הורות, סבתאות, גוף שנחלש, נפש שמכירה כאב אבל יודעת גם להכיל אותו. השירים נעים בין זיכרונות ילדות להתמודדויות רפואיות, בין יחסים בין דורות לנוכחות עדינה של מציאות רחבה יותר. הכל מסופר בקול מאופק, מרוסן, כזה שלא מרים את הקול ולא מבקש תשומת לב מיותרת.

ניכר הרקע המקצועי של המשוררת כפסיכולוגית, אבל הוא לא משתלט על השירים. אין כאן תחושה טיפולית במובן הדידקטי. להפך, הפסיכולוגיה נוכחת כוויסות, כיד שיודעת מתי לעצור. לעיתים הרגשתי שהשירים עוצרים רגע לפני שהם הולכים רחוק יותר, לפני שהם מסתכנים באמת. זה לא פגם חמור, אלא בחירה ברורה.

זו לא שירה עילית. לא מהסוג שממציא שפה מחדש או חותך בבשר החי. אבל זו גם לא שירה כושלת. יש כאן קול ברור, עברית טובה, שירים שמחזיקים חוויה אנושית מוכרת בלי לזייף. ספר שכיף לדפדף בו, לקרוא שיר אחד או שניים, להניח בצד ולחזור אליו בזמן אחר.

בסופו של דבר, עם הצל הוא ספר שלא נשאר כצלקת, אלא כצל רך שמלווה. לפעמים זה בדיוק מה שצריך.

---

אַתְּ תִּרְאִי שָׁם קוֹץ,

וְתָרוּצִי אֵלָיו יְחֵפָה.

רַק אֶתְמוֹל הֵרַחְתְּ

נַרְקִיסִים.

בַּת שְׁנָתַיִם,

עֲדַיִן לֹא מְבִינָה

שֶׁדּוֹקֵר לִפְעָמִים

גַּם מַקְסִים.

וְאָבִיךְ לֹא יִרְאֶה,

אַחַר־כָּךְ יֹאמַר: "זֶה קוֹרֶה",

וְיַחְרֹז לָךְ דְּקִירָה

וְנוֹרָא.

---

אַתְּ שׁוּב מְרַצָּה
גַּם אוֹתִי, בְּרִבְצִי.
מַקְסִימָה, מְפַזֶּרֶת אָבָק שֶׁל פֵיוֹת.

אַתְּ שׁוּב מְרַצָּה,
מַזְנִיקָה זִקּוּקִים,
מְפַזֶּרֶת עָשָׁן
וְדוֹאָה.

אַתְּ שׁוּב מְרַצָּה
בְּחִיּוּךְ מְאַלְחֵשׁ
שֶׁכּוֹבֵשׁ בְּתוֹכוֹ אֶת הָאֵשׁ.

בְּתוֹכֵךְ
כְּבָר אֵינֵךְ.

שׁוּב וֶונְדִּי שֶׁבָּךְ
תּוֹפֶרֶת כִּיסִים,
מַרְדִּימָה יְלָדִים אֲבוּדִים.

בּוֹאִי אֵלַי,
תִּרְאִי: אֲנִי כָּאן,
וְיֵשׁ לָךְ לְאָן,
בְּלִי רִצּוּי.

כְּמוֹ שֶׁאַתְּ,
עִם הַצֵּל.

כפסע מהשיגעון / יאיר ניצני
הוצאת יצירה עברית
יאיר ניצני לפני הכל הוא בחור מצחיק.
הוא כותב שנון וחכם שהתובנות שלו הן כאלו שאתה אומר לעצמך, נו, מה הוא מחדש לי, אבל בגלל שהכתיבה שלו מצחיקה ושנונה זה עובר טוב וכיף לקרוא. לפעמים אפילו ספרים כאלו שלא בטוח שהייתי קורא אם זה לא היה ניצני מחליקים לי טוב בגרון. ולמה אני אומר זאת. כי כמה כבר אפשר לקרוא ספרים על גידול ילדים ומורכבות בזוגיות. ורוב הספרים שנכתבים על זה ומנסים לעשות את זה בחן ובאופן קליל נופלים כי זה שבלוני, גנרי ולא כתוב טוב. אצל ניצני זה עובד.

כפסע מהשיגעון הוא לא רומן ולא ספר הגות, אלא אוסף טקסטים קצרים על החיים עצמם. זוגיות, הורות, התבגרות, עייפות מצטברת, זיכרונות, ויתורים קטנים והבנה שמה שהיה כבר לא יהיה. אין כאן חיפוש אחרי עומק פילוסופי או ניסיון לחדש משהו מהותי. יש כאן קול. קול בטוח בעצמו, מודע לגילו, מודע למגבלותיו, ובעיקר מודע לכך שהדרך היחידה לדבר על כל זה בלי להישמע מטיף או מעיק היא דרך הומור עצמי.
ניצני לא מסתיר את הבומריות שלו. להפך. הוא משתמש בה כחומר גלם. יש כאן הסתכלות אחורה על החיים, על נישואים ארוכים, על ילדים שכבר גדלו, על הגוף שמתחיל להתעייף, ועל עולם שכבר לא תמיד מדבר באותה שפה. זה לא חדש, וזה גם לא מתיימר להיות. אבל זה נאמר בכנות, בלי פוזה, ובלי ניסיון להתחפש לצעיר או רלוונטי בכוח.

הפרקים קצרים, הקצב מהיר, והכתיבה מרגישה לעיתים כמו מונולוג מוקפד ולא כמו טור שנשלף מהמגירה. יש בדיחות שעובדות יותר ויש כאלו שפחות, אבל כמעט תמיד יש דיוק רגשי קטן שמציל את הקטע. הרגע שבו הצחוק מתחלף בהבנה שכולנו שם, פחות או יותר, גם אם לא נעים להודות.

זה לא ספר שמטלטל או נשאר איתך ימים אחרי. הוא לא משנה תודעה ולא פותח מחשבה חדשה. אבל הוא כן עושה משהו חשוב לא פחות. הוא מלווה אותך לכמה שעות נעימות, גורם לך לחייך, לפעמים לצחוק בקול, ובעיקר להרגיש שאתה לא לבד בכל הבלגן הזה.

כפסע מהשיגעון הוא ספר חמוד במובן הטוב של המילה. כזה שיודע מה הוא, לא מנסה להיות יותר מזה, ובזכות זה גם נסלח לו שהוא לא מחדש. לפעמים זה בדיוק מה שצריך.

הנרדף / סטיבן קינג
הוצאת מודן
310 עמודים
מאנגלית: אינגה מיכאלי

את הסרט החדש ל״הנרדף״ עוד לא ראיתי והסרט ההוא בכיכובו של שוורצנגר מוכר מאוד. הסיפור כבר אז היה מעניין ועתידני וחדשני והנה הזדמנות לקרוא את הספר שעליו זה מבוסס.
צריך לציין לדעתי הערה חשובה לפני שניגש לעלילה.
הספר המקורי יצא תחת שם העת ריצ׳רד בכמן.
שם עת של סטיבן קינג ונחזור לזה בהמשך הסקירה אבל ההוצאה בחרה לשים את השם של קינג מחדש. אני מעריך משיקולי מכירה כי מי מכיר את ריצ׳רד בכמן.
מעטים.
הספרים שיצאו תחת שם העת הזה כמעט ולא מוכרים לקהל הקוראים הישראלי אבל סטיבן קינג מוכר בכל בית.

ההקשר הזה לא שולי. הוא מגדיר ציפיות. הנרדף הוא לא זה, לא גרין מייל, וגם לא העמדה. זה ספר בכמן מובהק. קינג חד, רעיוני, מהיר, פחות מחויב לעומק רגשי ויותר ממוקד במנגנון. מי שמגיע אליו עם הציפייה לקינג הגדול והרחב עלול להתאכזב. מי שמבין שזה קינג במסלול עוקף, ימצא ספר שעושה בדיוק את מה שהוא מתכוון לעשות.

העלילה עצמה פשוטה יחסית. עתיד קרוב, חברה הנשלטת דרך מסכים, רשת שידור אחת שמנווטת את התודעה, ותוכניות משחק אלימות שהפכו לאמצעי שליטה. אדם אחד הופך לטרף חוקי, לריאליטי חי, למוצר. זה מרדף אחד ארוך, מתוקשר, מצולם, עם פרסים, חוקים, וצופים מהבית. יש כאן אח גדול שצופה ומנווט, אבל הוא לא אידאולוגי אלא בידורי. פחות משרד האמת, יותר רייטינג.

קשה לא לחשוב על 1984 של אורוול. גם כאן שפה מעוותת, גם כאן מציאות מתווכת, גם כאן שלטון שמייצר נרטיב אחד. אבל ההבדל מהותי. אצל אורוול השליטה שקטה, אפורה, חונקת. אצל קינג היא צעקנית, צבעונית, אלימה. לא מענים אותך במרתף, עושים ממך תוכנית. לא שוברים אותך מבפנים, רודפים אחריך עם מצלמה.

וזה גם המקום שבו הספר עובד וגם נעצר. שלב המרדף עצמו מותח, קריא, מחזיק עניין, אבל הוא שבלוני למדי. מהרגע שהפורמט נסגר, נמלט מול מערכת, אזרחים שמלשינים, ציידים מקצועיים, אין הפתעות גדולות. המתח קיים, אבל הוא ליניארי. אתה ממשיך לקרוא כי זה זז, לא כי משהו מתערער באמת.

הרעיון חזק מהביצוע. המסר עובר, אולי אפילו בצורה ישירה מדי. הביקורת על תרבות הצפייה, על אלימות כמוצר, על קהל שמוכן למחוא כפיים כל עוד זה מבדר, ברורה וחדה. אין כאן שכבות שיתגלו בקריאה שנייה ואין רגע שמכריח מחשבה חדשה. זה בידור חכם, לא פילוסופיה.

וכאן חוזר עניין בכמן. זה ספר אמצע טוב בקריירה של קינג. לא פסגה, לא נפילה. הוא לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. הבעיה היחידה היא כשהכריכה והמותג מבטיחים משהו אחר. כשהשם סטיבן קינג מודפס בגדול, נוצר פער בין הציפייה לבין מה שהספר באמת מציע.

הנרדף הוא אלגוריה אפקטיבית, מותחת, רלוונטית גם היום, שנשארת בלבל שלה ולא מנסה לשבור תקרה. לא קלאסיקה, אבל בהחלט ספר שאפשר להמליץ עליו ביושר, בתנאי שמעמידים אותו במקום הנכון.

בדרך אל ירושלים / זיו דורקם
הוצאת כנרת זמורה
240 עמודים

זיו דורקם מביא לנו בספר הזה שתי נובלות.
אחת עתידנית דיסטופית במידה מסוימת, השניה מהעבר, אלפיים שנה אחורה.
ירושלים שמוזכרת בשם הספר היא יעד, היא לא העיקר.
אבל ירושלים תמיד היתה יעד, ברגעי משבר, ברגעי מלחמה, והיא העוגן.
כך גם מתייחס אליה המחבר.
שתי הנובלות מחזיקות במכנה משותף, משבר חברתי קיומי של העם היהודי בארץ ישראל.

הנובלה הראשונה מתרחשת בעתיד לא רחוק מדי, עתיד שמרגיש מטריד דווקא משום שהוא קרוב כל כך להווה. מדינה מפוצלת, מלחמות הפרדה, שלטון קנאי, חברה יהודית שמתפרקת מבפנים. אליהו קדמי, סוכן לשעבר ובנו של ראש המוסד, חוזר לארץ כדי לחלץ את אחיו השבוי בירושלים. זהו סיפור מתח פוליטי לכאורה, אבל מתחתיו פועם סיפור משפחתי, טעון, של אב ובן, של אחריות, אשמה וניתוק.

דורקם יודע לבנות עולם. תיאורי הנחיתה, נמל התעופה המחולק, השפה הבירוקרטית האלימה, כל אלה כתובים היטב ומייצרים תחושת זרות בתוך מוכר. עם זאת, דווקא במקום שבו העולם העתידני משכנע, העלילה האישית לעיתים נחלשת. יש רגעים שבהם ההסבר גובר על הדרמה, והדמויות נדרשות לשאת על גביהן יותר רעיון מאשר חיים.

הנובלה השנייה, החוזרת אל ימי המרד הגדול, חזקה ומדויקת יותר בעיני. שמעון בן לוי, הנע בין הפלגים היהודיים הניצים בירושלים הנצורה, פוגש את ראשית הנצרות ומוצא את עצמו בלב מערבולת דתית, מוסרית ואנושית. כאן דורקם מרוויח מהמרחק ההיסטורי. הידיעה כיצד הדברים יסתיימו מעניקה לכל מחלוקת ולכל בחירה משקל טרגי. זהו טקסט מרוסן יותר, ממושמע יותר, שמצליח להראות כיצד חברה קורסת לא בגלל אויביה אלא בגלל עצמה.

מה שמחבר בין שתי הנובלות אינו עלילה אלא רעיון. חברה יהודית שמגיעה לנקודת שבר פנימית, מחלוקת שאינה מצליחה להישאר מחלוקת אלא הופכת למשבר קיומי מדיני וחברתי. הספר אינו עוסק רק בקנאות דתית אלא באובדן היכולת לנהל ויכוח מבלי לפרק את הבית.

ההיעדר הבולט הוא ההווה. דורקם בוחר לכתוב על עבר שכבר קרס ועל עתיד שכבר הקצין. אולי נובלה שלישית, שמתרחשת עכשיו, היתה הספר המסוכן באמת. ובכל זאת, גם כך מדובר בספר רציני, כתוב היטב, שמעז להסתכל על השבר היהודי מבלי להאשים רק אחרים.

זו קריאה מעוררת מחשבה, לא אחידה ברמתה, אך כנה, אינטליגנטית, ומטרידה במידה הנכונה. המלצה מסויגת, אבל לא אדישה.