חמדת / טוני מוריסון

חמדת / טוני מוריסון
הספריה החדשה
328 עמודים
מאנגלית: ניצה בן ארי

אני לא אגזים אם אומר שחמדת הוא לא רק הספר הכי טוב של טוני מוריסון בוודאות אלא גם בעיני הספר הכי טוב במחצית השניה של המאה העשרים ואחד הספרים הכי טובים באותה מאה.
חמדת כה מטלטל כי מעבר לכתיבה המהפנטת של טוני מוריסון הוא נע בצורה מופלאה בין ריאליזם נוקב ודוקר לסוריאליזם שמותיר אותך חסר מילים.
מוריסון נוגעת בנושאים קשים וכואבים ולא פוחדת להוליך אותנו לתוך הספר ולגרום לנו לזעזוע ותחושות קשות שמלוות את הקורא שנים לאחר קריאתו.
מוריסון מצליחה להעביר לנו את עוולות העבדות בצורה שקראתי במעט ספרים העוסקים בנושא, הספר עוסק באהבת אם, בטראומה ובכמה רחוק יכולה להגיע אהבת אם שרוצה לגונן על ילדיה מגורל אכזר ללא תקווה וחירות.
זהו ספר מופתי שזיכה את מוריסון בפרס פוליצר וחמש שנים לאחר כתיבתו גם בפרס נובל על מכלול יצירתה.
הספר יצא במהדורה חדשה עם אותו התרגום מלבד תיקונים קטנים בעיקר בשמות הדמויות כמו למשל סת' הפכה לסת'ה.
הספר מתחיל בשנת 1873 ומוריסון זורקת אותנו במשפט הפתיחה של הספר ישר לעניינים "124 היה זדוני, חדור ארס של תינוקות."
מה היה זדוני בבית 124 שם התגוררה סת'ה?
124 היה זדוני כי סת'ה האמינה שרוח נמצאת בבית, רוחה של התינוקת המתה שלה, אותה תינוקת שהיא עצמה הרגה בזמן בריחתה מבית השיעבוד שלה כשפחה כדי שלא תסבול מאותו גורל שלה ולא תחיה כל חייה כשפחה, סת'ה רצתה להרוג את שאר ילדיה אך הצליחו לעצור בעדה.
על המצבה של התינוקת היה רשום חמדת, סת'ה רצתה שייכתב שם חמדת ליבי אך התשלום לה הספיק ונותר השם חמדת.
שנים לאחר מכן סת'ה החופשיה מתגוררת בביתה של בייבי סאגס הזקנה יחד עם בתה דנבר, שאר ילדיה עזבו את הבית.
אל ביתם מגיע פול די, עבד לשעבר שהיה באותה חווה בשם האירוני "נווה חסד" שם גרה גם סת'ה שרוצה לפתח קשר רומנטי עם סת'ה ועוזר לה לגרש את הרוח המתגוררת בבית 124.
יום אחד מגיעה אל הבית בחורה צעירה ומוזרה מאוד שטוענת ששמה הוא חמדת, אף אחד לא יודע מאיפה היא הגיעה ומה רצונה אך היא נשארת בחווה וסת'ה משוכנעת שחמדת היא בתה.
הסיפור מסופר על ידי כמה דמויות וכמה נקודות מבט ומוריסון יוצרת כאן פסיפס שלם של סיפור עגום על העבדות הקשה ועל הטראומות שמלוות את המשוחררים שנים לאחר מכן.
הספר מבוסס על סיפורה של השפחה מרגרט גארנר שרצחה את תינוקה על מנת למנוע ממנו חיי עבדות בזמן שנמלטה מהבית בו שועבדה.
זו קריאה שניה שלי של הספר הזה וקריאה זו רק חידדה את איכותו המדהימה של הספר המופתי הזה. כדאי לקרוא, בטח שכדאי.
50985895_1758043444295554_7869445285406048256_n

24 שעות בחיי אישה / שטפן צווייג

24 שעות בחיי אישה / שטפן צווייג
תשע נשמות
95 עמודים
מגרמנית: הראל קין

שטפן צוויג עוד לא אכזב אותי באף יצירה שלו, בכל יצירה שצווייג כותב יש משהו מפתיע, משהו שגורם לך לחשוב איזה סופר גדול הוא היה, הוא מצליח לגעת ולהכנס לנפש האדם ולהכניס את הקוראים לאותה אוירה ואותה חוויה שהגיבורים שלו בספריו חווים.
זו המומחיות של צוויג, הספרים שלו תמיד גורמים לך לחשוב, הם אינם משאירים אותך אדיש לאחר קריאתם.
גם כאן בנובלה הזו צוויג מפעיל שוב את קסמיו ונותן לנו כאן מבט עמוק על נפש האישה ולוקח אותנו למסע שכולו טוויסטים בעלילה, דבר מוביל לדבר והחוויהעמוקה ומלאת הרהורים ומחשבות על אמון, על תקווה, על מוסר ועל אהבה.
פנסיון קטן בריביירה הצרפתית, שם העלילה מתרחשת, ערב אחד אישה אחת שיש לה כל מה שאדם יכול לבקש, משפחה מאושרת, ממון ובעל אוהב מחליטה לעזוב הכל ולברוח יחד עם בחור שאותו הכירה רק יום לפני הבריחה.
המספר שמלווה אותנו לאורך כל הנובלה מגן על האישה ונוצר פולמוס פילוסופי, מוסרי בפנסיון על בריחתה ומניעיה כאשר אנשים מנסים להבין למה? מה גורם לאישה אחת לקום וללכת כך.
אישה אחת מבוגרת אשר האזינה לכל זה החלטה לבחור במספר שלנו ולהזמין אותו לחדרה כדי לספר לו סיפור מעברה, כאישה צעירה שהתאלמנה בגיל צעיר היא חוותה חוויה בךלתי נשכחת במשך כ24 שעות עם גבר זר לחלוטין שאותו פגשה בקזינו במונטה קרלו.
באחת הימים היא פגשה אותו, מכייוון שלמדה להתבונן לללמוד על התנהגות בני האדם דרך הידיים בלבד היא ראתה ידיים מסוימות שריתקו אותה והיתה חייבת להביט בפניו של אותו בעל ידיים, המפגש עם אותו בחור שינה את חייה, טלטל אותה ואיך ולמה את זה תקראו בספר אבל הקורא לא יכול לנחש לאן האישה תוביל אותו, המפגש בין המספר הצעיר לאישה המבוגרת שמספרת לו את סיפורו יותר עבור הקורא חוויה מסחררת.
זוהי נובלה קסומה ונפלאה של סופר גאון.
מומלץ.
50917008_1759586500807915_4249738331140653056_n

 

שבור בשעת חירום / טים לרקין

שבור בשעת חירום / טים לרקין
הוצאת עברית / הוצאת כתר
240 עמודים
מאנגלית: יואב כ"ץ

טים לרקין הוא אדם גדול מימדים, בזמן קריאת הספר עשיתי עליו גוגל, איש גדול וחזק ששירת כקצין בצבא האמריקאי ואימן את יחידות העילית בצבא וכיום מעבר לעתיבה הוא גם מדריך אנשים ומלמד אותם להשתמש בכלים שברשותם על מנת להגן על עצמם ובעצם כאן מילת המפתח, להגן על עצמנו ועל חיינו.
נושא הספר הוא אלימות ואיך אנחנו יכולים להפוך את האלימות ככלי שמציל חיים.
רובנו מנסים לברוח מאלימות, היא משדרת משהו רע, היא הורגת ואנחנו מחנכים את ילדינו להמנע מאלימות אבל לפעמים האלימות מוצאת אותנו, וברגעים אלו אין באמת אפור, ברגעים בהם אנחנו בסכנה קיומית יש או לברוח מהאלימות ולפעמים זה פתרון רע או למצוא כל דרך אפשרית להגן על חיינו או על חיים הקרובים לנו באמצעות שימוש באלימות.
הנחות היסוד שלנו לגבי אלימות משתנות ברגע שאנחנו נמצאים בסכנה קיומית וזה המסר שלרקין מנסה להעביר לנו.
לרקין ממחיש לנו בספר הזה סיטואציות אמיתיות של סיפורים ואירועים שהתרחשו איך אנשים רנדומליים, נורמטיבים נתקלו באלימות מבלי שביקשו אותה והתוצאות שונות ומגוונות ממקרים בהם אנשים איבדו את חייהם ועד אנשים שהשתמשו באלימות בצורה נכונה ואפקטיבית על מנת להציל את חייהם.
בספר ישנם גם איורים אפקטיביים של מקומות בגוף בהם אפשר להכות את היריב ולפגוע בו בצורה שתשתק אותו והמחשות של סיטואציות.
מעבר לכך שזהו ספר עיון מעניין הוא גם כלי הדרכה לשימוש נכון באלימות ככלי להגנה עצמית.
בסך הכל זהו ספר קריא ומעניין, בהחלט אפשר לקרוא בו וללמוד ממנו.
51383400_1764033850363180_5337937805332971520_n

 

הר געש / גאולה שינה

הר געש / גאולה שינה
הוצאה עצמית
65 עמודים

גאולה שינה היא מסוג המשוררות שכותבות על חייה, כמעט כמו מסע אוטוביוגרפי שנע בין העבר להווה ובו היא משתפת את הקורא על דרך ההתבוננות שלה בעולם, כמו צופה מן הצד על המתרחש פנימה והחוצה בחייה ובחיי הסובבים אותה.
חלקי הספר מחולקים לפי אותיות הא-ב עד האות ה כאשר בכל חלק השירים נוגעים באותו נושא פחות או יותר וכך הקורא יכול לחבר את הפאזל של המשוררת.

"כן, הכאב מוציא מן הדעת.
לא, הוא לא מחשל כמו שאומרים.
כן, אני מחייכת הרבה.
כן, ניסיתי הכל, אני יודעת,
יש מגון רחב של טיפולים
ולא, אני לא מצליחה להתגבר.
וכן, הכאב מוציא מן הדעת."

מאוד אהבתי דווקא את החלק שבו המשוררת צופה באנשים ברחוב, בפארק ובקניון ויוצרת מאותה התבוננות שירה מעניינת שמחברת אותנו דרך אותם אנשים לעולמה הפנימי העשיר.

"העגלה שלי עמוסה בקניות,
לפני בקופה קשישה.
בידה מלפפונים, עגבניה, גבינה,
ידה השניה מפשפשת בארנקה.
מוציאה מטבע אחד ועוד שלושה,
"זה לא מספיק",
קולה החד של הקופאית נשמע.
מפשפשת שוב בארנקה,
מעבירה מרגל לרגל משקלה.
"את צריכה עזרה?" אני תוהה.
היא אינה מרימה מבטה,
"לא, לא צריכה", היא עונה."

ספר שירים קטן ואינטימי שיוצא מהמקומות העמוקים שחדרי ליבה של המשוררת וחושף אותנו הקוראים למשפחתה, ילדיה, אהבותיה, חוויותיה וכמיהותיה.

50650267_1750224191744146_8513195560918843392_n

 

בגידתה של ריטה הייוורת' / מנואל פואיג

בגידתה של ריטה הייוורת' / מנואל פואיג
הוצאת עם עובד
332 עמודים
מספרדית: ליה נרגד

זה הספר הראשון של מנואל פואיג שאני קורא, אבל ההכרות שלי איתו היתה עוד בסרט נשיקת אשת העכביש ולשני הספרים יש מכנה משותף ברור, אהבתו של פואיג לקולנוע, בשני הספרים לקולנוע יש מקום של כבוד וחשיבות עבור גיבורי הספר וזה נוכח בכתיבה ודרך זה פואיג הצליח להעביר בעיני סיפור אנושי מאוד של תושבי עיירה בלב הפמפס של ארגנטינה.
פואיג שהספר הזה הוא ספר הביכורים שלו יצר ספר שכולו מונולוגים של תושבי העיירה על חייהם, על הקשיים, האהבות התקוות והאכזבות של כל אחד מהדמויות המתוארות.
הדמות המרכזית בספר הזה היא דמותו של טוטו, ילד רגיש ומוכשר שהקשר המשמעותי ביותר הוא הקשר עם אימו והחיבור שלו לקולנוע שאותו הוא חולק איתה, המונולוגים העיקריים בספר זה הם שלו והוא מתואר כילד רגיש ואינטיליגנטי, הקשר שלו עם אימו והתשוקה המשותפת שלהם לעולם הקולנוע חזקים יותר מהקשר שלו עם אביו המסורתי יותר שמתקשה לקבל את השינוי בטוטו שלאט לאט מגלה גם את מיניותו.
הסרטים מהווים עבורו אסקפיזם מהחיים הלא פשוטים בשממה הארגנטינית.
מלבד טוטו ואימו מיטה ישנם עוד דמויות בעיירה שמשתפות כמו טטה נערה אובססיבית שמאמינה שתפילה תגרום לאימא שלה להבריא, דיליה, הקטור ועוד.
המונולוגים עצמם מאוד מרגשים, חלקם מצחיקים חלקם עצובים אבל כולם יוצרים את הפסיפס של אותה עיירה שכוחת אל ואת הניסיון של כל אחד מהדמויות למצוא את מקומו ולחפש נחמה וריגוש.
בעיני ספר מצוין ומיוחד של סופר מעניין מאוד.
50728635_1751960238237208_4157298484468252672_n

אלודה כתלאורי / ואז'ה פשבלה

אלודה כתלאורי / ואז'ה פשבלה
איתי בחור – הוצאה לאור
80 עמודים
מגאורגית: ממוקה בוצחריקידזה

ואז'ה פשבלה הוא הפסבדונים של לוקה רזיקשוילי, מי שנחשב לגדול משוררי גאורגיה, ואני פותח את הסקירה דווקא במידע הזה כדי להבהיר את החשיבות של כתיבתו ושירתו ובעיני חשיפה לפואמה מרתקת זו היא דבר נפלא כי אחד הדברים שאני נהנה מהם בכותב סקירות וביקורות ספרים היא היכולת שלי להיחשף לכתיבה ולשירה מתרבויות ועמים שונים ונפלה בידי הזכות להביא ולחשוף זאת לכל מי שעוקב אחרי כתיבת הסקירות שלי.
למרות שפואמה זו נכתבה במאה ה19 ושייך לאיזור החבסורתי בגאורגיה איזור ותרבות ששונה מאוד ממה שאנחנו מכירים כאן העיסוק במוסר אינדיבודואלי אל מול הקולקטיב הוא נושא שמעסיק אותנו גם היום ובכל מקום בעולם, ההתנגשות בין הבחירה האישית שלנו שמתנגשת עם התרבות והמסורות שמהם אנחנו באים.
ואז'ה פאשבלה היה המשורר שייצג את חבל החבסורתי ובשירתו תיאר את אותם לוחמים בפואמות שלו שהמפורסמת באותם פואמות היא אלודה כתלאורי.
על מה מדברת הפואמה היפה הזו בעצם?
אלודה כתלאורי הוא חבסורי שנודע בכישורי הלחימה שלו ובאחד הקרבות שלו מול לוחמים כיסטים (מוצא צ'צ'ני) הוא הרג את אותם לוחמים ולאחר הריגת לוחם צ'צ'ני בשם מוצ'אל אלודה כתלאורי הבין כמה הלוחם הזה גיבור ואמיץ בעיניו והוא מבכה את מותו ובניגוד למסורת מסרב לכרות את ידו של המת ולתלות אותה על גדר ביתו.

"לא כורת ימינו של מוצאל,
אומר: חבל עליו;
גיבור אתה, מידי נהרגת,
אלוהים יברך אותך.
תישאר ידך עמך,
ראוי אתה,
ידך תימק על חזך,
לא ישמח שער כאבי,
טוב היה האיש שחינך אותך,"

המחיר ששילם אלודה כתלאורי בעקבות החלטתו היתה משמעותית עבורו שכן הוא נודה מהכפר ומשלם מחיר גדול וכבד יותר בהמשך מבחינה אישית ומבחינה לאומית.

"הנשמע כדבר הזה,
כך את הדת להפקיר:
אלודה זובח בן בקר בעצמו,
נשמת כיסטי מזכיר,
חבסורים, ברצוני לשמוע,
את תשומת לבכם.

התיצבו בני חבסורים,
הכל-גדולים וקטנים,
נעשה דין ונשבור
שער ביתו של אלודה;
אל תחמלו,
יבכו אשתו וילדיו
יכרת
ישא עיניו לשמי נכר."

החלטתו של אלודה כתלאורי ללכת כנגד המסורת, ולבחור בדרך שונה כהערצה לאויב שמולו היא בחירה של אדם אינדיבידואל שהחליט ללכת עם האמת שלו ובכך לכבד את האויב ואת היריב.
אפשר לקחת את הפרשנות הזו של מעשיו לכל נתיב שנבחר לפרשן אותו ולכל סיטואציה של אישי מול קולקטיב, של בחירה שנוגדת את התרבות שאנחנו מכירים.
הפואמה עצמה מתורגמת מעניין, אין בה חריזה מיוחדת והיא מסופרת יותר כסיפור לירי מנוקד.
אותי עניין מאוד העניין התרבותי וההכרות עם השירה הגאורגית הקלאסית ומאוד נהניתי מהפואמה המיוחדת הזו.
שווה להכיר ולהיחשף.

50236721_1734799046619994_4652597321383542784_n

 

פצ'ינקו / מין ג'ין לי

פצ'ינקו / מין ג'ין לי
הוצאת שוקן
446 עמודים
מאנגלית: אורה דנקנר

סיפורם של מהגרים הוא תמיד מורכב ומעניין, חלקו כואב מאוד , חלקו מעניין בהשתלבות התרבותית ולכל סיפור הגירה יש את האפקט שלו על הקורא.
פצ'ינקו הוא סיפורם של הקוריאנים שניסו להשתלב ביפן לאחר כיבוש קוריאה על ידי יפן ולמעשה זהו לא ממש כיבוש אלא סיפוח, וזהו גם סיפורה של משפחה אחת שנאלצה להגר מכפרה הקטן בקוריאה ליפן ולהשתלב בחיים שם, למצוא את עצמם תרבותית,להשתלב בתעסוקה ובאורח החיים היפני, חוויה לא קלה בכלל עבור רבים מהקוריאנים שספגו השפלות רבות.
בתוך הסיפור המעניין שבספר הקוראים זוכים גם לקבל רקע וידע חשוב על תקופת השלטון היפני בקוריאה אבל הסיפור לא מסתיים בסיום השלטון היפני אלא ממשיך עוד דורות קדימה ודרך אותם מהגרים שכבר עברו כמה דורות אנחנו רואים את השינויים שחלו בקוריאה לאחר מלחמת העולם השניה כולל החלוקה לצפון ודרום.
הסיפור מתחיל בכפר דייגים קטן עם משפחה ולהם בת בשם סונג'ה, בת יחידה לזוג איכרים עני, משפחה שחיה בצניעות ובעוני ויום אחד מגיע לכפר גבר יפני איש יאקוזה שמתאהב בסונג'ה ומציע לו להתחתן איתה כשסונג'ה נכנסת להריון וכשהוא מספר לה שהוא נשוי ביפן ויש לו ילדים סונג'ה מבקשת ממנו לעזוב וכנסיון לכפר על העלבון סונג'ה מסכימה להתחתן עם איסק, כומר חולה שחפת שמתכנן נסיעה לאוסאקה ביפן ובהמשך תצטרף אליהם גם אימה של סונג'ה.
דרך החיים ביפן אנחנו חווים את קשיי המהגרים לאורך ארבעה דורות של משפחה.
הספר עצמו התחיל עבורי מעניין מאוד, החלק הראשון ריתק אותי אבל ככל שהקריאה בספר התקדמה הוא הפך בעיני לטרחני מדי, איטי מדי וקצת מעייף, אם אני צריך לסכם את הקריאה אז אני חושב שמדובר בספר טוב ומעניין ברובו למרות האיטיות שלו.
ספר שמעבר לסיפור חושף אותנו לתקופה הסטורית מרתקת ומשם כוחו לדעתי.

50217992_1738881682878397_5258978349174226944_n