גרעינית / נדב וולך
הוצאת פטל
179 עמודים

כמה כח יש לכריכה ולצילום והבחירה בצילום מלמדת כה הרבה על הספר.
כך גם בממואר הנוגע ללב הזה של נדב וולך.
דמות הילד בתחפושת הליצן בצילום על רקע נופי הדרום וחצי חיוך חמוץ שכזה.
זה צילום שלא נבחר במקרה ובאקראי מתוך האלבום, יש לו משמעות וכח וזה ממש סוחף אותנו לתוך הסיפור.

כבר בעמודים הראשונים הרגשתי שהספר הזה לא מבקש להקל עלי. וולך לא מסביר ולא מרכך, הוא מניח סצנות, לפעמים קטנות לכאורה, ונותן להן לפעול לבד. ילד שסופר סורגים, ענפים, מרפסות, ואז פתאום הגוף בוגד בו, והעונש מגיע. אין דרמה מיותרת, אין ניסיון לייצר רחמים. דווקא הפשטות הזו, כמעט קרירות, היא זו שמכניסה אותי עמוק יותר פנימה.

יש כאן כתיבה שמתחזה לפשוטה אך בפועל היא מדויקת מאוד. מנגנון הספירה, הדמיון, ההומור, כל אלו אינם קישוטים אלא דרכי הישרדות. הילד בונה לעצמו סדר בתוך עולם שאין בו יציבות. הוא ממציא לעצמו יצור בארון, הוא מודד מרחקים וזמנים, הוא נאחז בפרטים הקטנים כדי לא להתפרק. התחושה היא של מבט מבפנים ומבחוץ בו זמנית, ילד שחווה ובמקביל כבר מתבונן בעצמו.

הדמות המרכזית בחייו היא האב, ודמות זו נכתבת באופן מורכב ולא נוח. זה לא אב אלים בלבד, אלא גם מקור לאישור, לרגעי חסד, למשפטים קטנים שנצרבים עמוק. המשחקים בחדר האימונים, הקריאות, הטפיחה על הראש, כל אלו מתקיימים לצד פחד, השפלה ובלבול. אין כאן הפרדה נוחה בין טוב לרע, וזה אחד הדברים החזקים בספר. הילד רוצה את אהבתו של האב גם כשהוא מפחד ממנו, והסתירה הזו לא נפתרת.

ההומור הוא מרכיב מפתיע. לא הומור שמקל, אלא כזה שמחדד את האבסורד. יש רגעים שבהם מצאתי את עצמי מחייך ואז מיד נעצר, כי מה שמסתתר מתחת לבדיחה קשה מאוד. השילוב הזה בין קלילות רגעית לכאב עמוק עובד היטב ברבים מהקטעים ונותן לטקסט תנועה.

יחד עם זאת, ככל שהתקדמתי הרגשתי שהספר נשען לעיתים על אותם מנגנונים שוב ושוב. ההתבוננות בפרטים, המעבר החד לאלימות, השימוש בהומור, כל אלו חזקים מאוד בתחילה, אך יש רגעים שבהם הם נעשים צפויים. המבנה האפיזודי, שבו כל פרק מתמקד ברגע אחר מתוך אותה ילדות, מדגיש את זה עוד יותר. מצד אחד יש כאן הצטברות של חוויה, מצד שני לעיתים חסר שינוי משמעותי שיערער את הדפוס שנבנה.

ובכל זאת, יש כאן קול ייחודי. וולך מצליח לכתוב על ילדות קשה מבלי להפוך אותה למניפולציה רגשית. הוא לא מבקש אמפתיה, והוא גם לא בורח מהכאב. הוא פשוט מניח אותו, לפעמים בלחישה, ולפעמים דרך סצנות שקשה לשכוח. מתוך זה נבנית תמונה של ילד שמוצא דרכים להחזיק את עצמו, וגם של אדם בוגר שמביט לאחור ומנסה להבין מאיזה גרעין צמח.

זה לא ספר מושלם, אבל זה ספר שיש בו אמת, ובלא מעט רגעים גם עוצמה שלא מרפה.

כיכר פריז / צבי פרידלנדר
הוצאת התחנה
236 עמודים

הכריכה של הספר ממש מושכת עין.
היא לא רק מושכת עין היא משדרת את הלך הרוח של הספר והאוירה בו והיא חכמה מאוד.
אותי בתור אמן ויזואלי ומעצב לשעבר זה סקרן.
התנועה של הטקסט, החזרה על שמו של המחבר במעגלים, קומפוזיציה בתנועה עד ההתכנסות במרכז ושם המסמרים בשחור לבן.
בחירה אמיצה של כריכה שמייצרת חשק לצלול לספר ולהרגיש הלכה למעשה את התנועה בספר המעניין הזה.

ואכן התנועה הזאת לא נשארת על הכריכה בלבד. כבר בעמודים הראשונים הרגשתי שאני נכנס למרחב ספרותי שלא מבקש להתנהל בקו ישר. הסיפור מתרחש סביב ערב מחאה גדול בירושלים, רגע שמושך אליו דמויות שונות, קולות שונים ותודעות שונות. במקום סיפור אחד מסודר אני מקבל מעין פסיפס של רגעים. אנשים שמגיעים ממקומות אחרים, מחשבות שמתנגשות זו בזו, סיפורים קטנים שמופיעים לרגע ואז נעלמים.

בלב הספר עומדת ההתרחשות של ערב ההפגנה הגדול. אל כיכר פריז בירושלים מגיעות דמויות שונות שמבקשות להיות חלק מן הרגע הציבורי הזה. סטודנטים שמאמינים שאפשר לשנות משהו, אמנים שחיים בשוליים התרבותיים של העיר, זוגות שנמצאים במשברים אישיים וגם אנשים שפשוט נסחפים אל ההמון. בין כל אלו מופיעה גם דמות מסתורית שמלווה את העלילה ונעה בין תקופות ומקומות אחרים. המפגש בין הדמויות האלו יוצר מעין מארג שבו הסיפורים האישיים והאירוע הציבורי משתלבים זה בזה ויוצרים תמונה רחבה יותר של התקופה.

כקורא מצאתי את עצמי נע יחד עם הספר. יש רגעים של הומור ויש רגעים כמעט קודרים יותר. לפעמים אני נמצא בתוך שיחה יומיומית ולפעמים בתוך סצנה שנראית כאילו יצאה ממקום אחר לגמרי. התחושה היא של תנועה בלתי פוסקת בין מציאות מוכרת לבין אזורים יותר מוזרים ומפתיעים.

המרחב הירושלמי מתואר כאן לא רק כרקע אלא כמעט כזירה חיה. הרחובות, הדירות, האנשים והמפגש ביניהם יוצרים תחושה של עיר שמלאה באנרגיה ובמתח. יש משהו מאוד ישראלי באוסף הדמויות שמופיע כאן. אידיאליזם לצד עייפות, חלומות גדולים לצד ספקות קטנים. בתוך ההתרחשות הזאת יש גם אלמנטים שמכניסים לסיפור ממד כמעט פנטסטי. הם שוברים את המסגרת הריאליסטית ומזכירים שהספר הזה לא מתכוון להישאר במקום צפוי.

יש בספר גם רגעים של עומס. לפעמים נדמה לי שהמחבר פותח עוד דלת ועוד דלת לפני שהדלת הקודמת נסגרה. אבל דווקא בתוך העודף הזה יש גם כוח. אני מרגיש שהספר נכתב מתוך רצון לנסות הרבה דברים בבת אחת. לפעמים זה עובד בצורה מרשימה ולפעמים פחות, אבל קשה להתעלם מהאנרגיה שמניעה אותו.

מה שנשאר אצלי אחרי הקריאה הוא התחושה של ספר שלא מפחד לזוז. הוא מחפש צורה משלו ומנסה להחזיק יחד מציאות חברתית, דמויות אנושיות ורעיונות רחבים יותר על הזמן והמקום שבהם אנחנו חיים. לא כל הניסיונות מצליחים באותה מידה, אבל עצם הניסיון מעניק לספר נוכחות ייחודית.

בסופו של דבר חזרתי במחשבה שוב אל הכריכה. המערבולת הטיפוגרפית שראיתי בתחילת הקריאה הפכה אצלי למטאפורה טובה לחוויית הקריאה עצמה. הרבה קולות, הרבה תנועות, וסביבם ניסיון להבין לאן הכול מתכנס. זו לא קריאה שקטה או מסודרת, אבל היא בהחלט מסקרנת ומעוררת מחשבה.

בית לנצח / גרהם נורטון
הוצאת אריה ניר
309 עמודים
מאנגלית: יעל מוסרי

גרהם נורטון יודע לכתוב ספרים מעניינים ומותחים. הספרים שלו נבנים לאט עד שמגיע החלק המותח והטוויסט העלילתי.
גם בספר הזה הרגשתי
את סגנון הכתיבה הזה.
יש בו את מה שצריך לספר מתח טוב, דרמה משפחתית
סודות שנחשפים לאט לאט
סיפור לא צפוי.
המרכיבים האלו מייצרים את המתכון לספר לא רע וזה מה שקורה גם כאן.

במרכז הסיפור נמצאת קרול, מורה לספרות בעיירה קטנה באירלנד. היא גרושה ואם לבן בוגר שכבר עזב את הבית. חייה נכנסו לשגרה שקטה עד שהיא פוגשת את דקלן, אב לאחת מתלמידותיה. המפגש ביניהם מתחיל כמעט במקרה אך בהדרגה הופך לקשר קרוב ואוהב. דקלן מבוגר ממנה, אלמן לכאורה, ואשתו ג׳ואן נעלמה מחייו שנים קודם לכן בנסיבות שאיש בעיירה לא באמת מבין. קרול עוברת לגור איתו בביתו הישן והגדול והם מצליחים לבנות לעצמם סוג של שלווה בפרק השני של חייהם.

השלווה הזו אינה מחזיקה לנצח. כאשר דקלן מתחיל לסבול מדמנציה ילדיו מתערבים במצב, מעבירים אותו לבית אבות ומסלקים את קרול מהבית שבו חייתה איתו. היא נאלצת לחזור לבית הוריה ולהתחיל מחדש בגיל שבו כבר קיוותה ליציבות. אלא שאז מגיע הרגע שבו העלילה משנה כיוון. תלונות של שכנים על ריח רע שעולה מן הבית מובילות לגילוי שמטלטל את הסיפור כולו ומעלה מחדש שאלות על עברו של דקלן ועל היעלמותה של אשתו. מכאן מתחילה להיפרם לאט לאט תעלומה ישנה שמחברת בין בני המשפחה, בין שכנים ובין זיכרונות שלא באמת נעלמו.

הכוח של נורטון הוא ביכולת שלו לבנות עולם אנושי קטן ואמין. העיירה האירית מרגישה חיה מאוד, מלאה רכילות, חשדות ויחסים מורכבים בין אנשים שמכירים זה את זה שנים. הדמויות אינן גיבורים גדולים אלא אנשים רגילים עם חולשות, קנאה, נאמנות ופחד. גם הרגעים הקטנים של החיים מקבלים מקום בתוך הסיפור, ולכן המתח לא נשען רק על התעלומה אלא גם על מערכות היחסים בין הדמויות.

עם זאת, במהלך הקריאה הרגשתי שהספר היה יכול להיות מהודק יותר. יש רגעים שבהם העלילה מתעכבת מעט לפני שהיא נכנסת באמת לשלב המותח שלה. מצד שני, הכתיבה של נורטון זורמת מאוד ולכן גם החלקים האיטיים יותר נקראים בקלות. זה מסוג הספרים שמתקדמים בהם עוד פרק ועוד פרק עד שמגיעים לסיום.

בסופו של דבר קיבלתי כאן בדיוק את מה שאני מצפה מנורטון. ספר קריא, דרמה משפחתית עם סוד אפל שמתגלה בהדרגה ועלילה שמצליחה להחזיק את הסקרנות. זה אולי לא ספר שנשאר איתי זמן רב אחרי שסיימתי אותו, אבל הוא בהחלט סיפק כמה שעות של קריאה מהנה ומותחת.

בעלי / מוד ונטורה
הוצאת בבל
243 עמודים
מצרפתית: נטע אטינגר

הספר הזה סקרן אותי כבר בפתיחה, כבר בכריכה.
הדימוי הזה של משהו שמתחבא בתוך קליפה ולאט לאט נחשף כמו קלמנטינה יש בה משהו מאוד מעניין.
כאילו אתה חושף משהו ברגע שאתה מקלף שכבת הגנה מסוימת.
וזה מאוד מאפיין את הדמות המרכזית בספר שלמרות שכבר במילים הראשונות בעמוד הראשון היא גורמת לסקרנות וחושפת בפנינו מי היא ומה היא אנחנו צריכים עדיין לקלף שכבה אחר שכבה כדי לגלות מה מסתתר מאחורי האהבה האובססיבית שהיא חווה.

הגיבורה של מוד ונטורה היא מורה לאנגלית בתיכון, אמא לשני ילדים, נשואה כבר שנים רבות לגבר שהיא ממשיכה לאהוב בעוצמה כמעט בלתי אפשרית. לא אהבה שקטה ובשלה אלא תשוקה של התחלה. אהבה של נערה בת חמש עשרה. והיא מודעת לכך שמשהו כאן לא תקין. אהבה אמורה להשתנות עם השנים, להתרכך, להפוך להרגל נעים של חיים משותפים. אצלה זה לא קורה.

כבר בפרקים הראשונים מתברר שהאהבה שלה אינה רק רגש אלא מנגנון שלם שמנהל את חייה. היא מודדת כל מחווה של בעלה, מפרשת כל מילה, בודקת סימנים, מחשבת משמעויות. העולם כולו הופך בעיניה למערכת של רמזים שמטרתם לענות על שאלה אחת בלבד. האם בעלה עדיין אוהב אותה.

זה ספר שעוסק באובססיה יותר מאשר באהבה. הגיבורה חיה בשתי מציאויות במקביל. המציאות היומיומית של בית, ילדים, עבודה והכנת ארוחות. ולצדה מציאות פנימית אחרת לגמרי, דרמטית הרבה יותר, שבה כל פרט קטן הופך לאירוע טעון במשמעות. זמן החזרה של בעלה הביתה, סכום הכסף שהוציא בשוק, מילה שנאמרה כבדרך אגב, אפילו צבעו של יום בשבוע. הכול נרשם, הכול מתפרש, הכול נכנס לחשבון נפש מתמשך.

יש משהו כמעט מותח באופן שבו ונטורה בונה את הסיפור. אין כאן עלילה גדולה או אירוע דרמטי שמטלטל את החיים. להפך. הכול מתרחש בתוך מסגרת בורגנית רגילה לגמרי. אבל דווקא השגרה הזו מאפשרת לקורא להרגיש עד כמה העולם הפנימי של הגיבורה נעשה יותר ויותר קיצוני. היא אוהבת את בעלה עד כדי כך שהאהבה עצמה הופכת למקור של חרדה מתמדת.

אחד הדברים היפים בכתיבה של ונטורה הוא שהיא לא מציגה את הגיבורה כמפלצת. להפך. לרגעים רבים היא אפילו מעוררת חמלה. הפחד לאבד אהבה הוא פחד אנושי מאוד. אבל אצל הדמות הזו הפחד הזה גדל עד שהוא תופס את כל המקום. האהבה כבר אינה מרחב של חופש אלא מערכת של שליטה, מעקב וציפייה בלתי אפשרית לשלמות.

ככל שמתקדמים בקריאה מתבהר יותר ויותר שהספר הזה אינו רק סיפור על זוגיות. הוא עוסק גם בצורך שלנו להיות נאהבים ובפחד העמוק שהאהבה תדעך עם השנים. ונטורה לוקחת את הפחד הזה ומגדילה אותו עד שהוא הופך כמעט למעבדה פסיכולוגית.

בעלי הוא ספר מרתק ולא צפוי. ספר שקוראיו נכנסים אליו מתוך סקרנות לגבי סיפור אהבה, ומוצאים את עצמם בתוך דיוקן חד ומטריד של אובססיה וחוסר מנוחה נפשית. כמו הקלמנטינה שעל הכריכה, גם הדמות שבמרכז הסיפור מתקלפת לאט. שכבה אחר שכבה. ובסוף מתגלה עד כמה האהבה שהיא חווה רחוקה מאוד מהדימוי הרומנטי שלה.

מזמור לחג המולד / צ'ארלס דיקנס
הוצאת כרמל
104 עמודים
מאנגלית: נעם בן זאב
אני אוהב את דיקנס וחיכיתי לקרוא את התרגום החדש של "מזמור לחג המולד" זמן רב ועקב התחייבויות קריאה אחרות הוא נדחק הצידה.
ואז פיניתי לעצמי שעתיים של קריאה רצופה והתענגתי.
לקרוא קלאסיקה כזו ולהבין את ההשפעה שלה על חברה שלמה, על תרבות חג שלמה ואפילו שהיא קצת דידקטית בדרכה ועדיין להנות מהסיפור היפה ומהמשמעות שלו גם היום.
העלילה עצמה פשוטה מאוד. הקמצן הזקן סקרוג' מקבל בלילה אחד הזדמנות להביט על חייו דרך שלוש רוחות המבקרות אותו, רוח העבר, רוח ההווה ורוח העתיד. דרך המסע הזה נחשפים הפצעים הישנים שלו, הקור הרגשי שגדל בתוכו וגם המחיר האנושי של אורח החיים שבחר לעצמו.
הכוח של הסיפור אינו במורכבות העלילתית אלא בדרך שבה דיקנס מצליח בתוך נובלה קצרה לבנות עולם שלם. כבר בעמודים הראשונים אנחנו פוגשים את סקרוג', דמות קפוצה וקפואה מבפנים, אדם שכל קשר אנושי נראה לו בזבוז זמן. סביבו דיקנס מצייר עולם של עוני עירוני, של אנשים שמתקשים להתקיים ושל חברה שמעדיפה לעיתים קרובות להסיט את המבט.
דיקנס עושה זאת בדרך שמצליחה להיות גם משעשעת וגם נוקבת. יש הרבה הומור בטקסט, הרבה משחקיות של המספר עם הקורא, אבל מתחת לכך מונחת ביקורת חברתית ברורה מאוד. הרגע שבו סקרוג' שואל אם עדיין קיימים בתי הכלא ומעונות העבודה הוא לא רק בדיחה. הוא תזכורת לאכזריות החברתית של התקופה שבה נכתב הסיפור.
ובכל זאת, למרות המסר הברור, הקריאה איננה כבדה. להפך. הסיפור מתקדם בקצב נהדר, מלא בדיאלוגים חדים ובסצנות זכירות. דיקנס יודע בדיוק מתי להצחיק, מתי לרגש ומתי לעצור לרגע קטן של חמלה אנושית.
התרגום החדש של נעם בן זאב עושה כאן עבודה יפה מאוד. העברית זורמת, הקול של המספר נשמר והאירוניה הדיקנסית עוברת היטב. זה חשוב במיוחד בטקסט כזה שבו חלק גדול מהקסם נמצא בקול המספר שמדבר ישירות אל הקורא.
בסופו של דבר זו אולי נובלה דידקטית במובן מסוים. דיקנס אינו מסתיר את המסר שלו. הוא מאמין בחמלה, בנדיבות וביכולת של אדם להשתנות. אבל דווקא הפשטות הזאת היא חלק מהכוח של הסיפור. הוא מזכיר לנו שהדברים הפשוטים ביותר, לראות את הזולת, לפתוח את הלב, להיות נדיב, הם לעיתים גם הדברים הקשים ביותר.
ולכן גם כמעט מאתיים שנה אחרי שנכתב מזמור לחג המולד עדיין נקרא בשטף, עדיין מרגש, ועדיין מצליח להזכיר לקורא משהו בסיסי מאוד על בני אדם.

טוב שאבא קיבל סרטן / גלעד כהנא
יצירה עברית
101 עמודים

מרענן לראות את גלעד כהנא כותב סיפורים וזה לא מפתיע כי יש מוזיקאים שאתה יודע שנועדו לזה. הכתיבה הלירית של כהנא בשירי להקתו היא סיפורית ברובה וזה ניכר גם בסיפורים שבספר הזה. בעצם יש בספר הזה 3 סיפורים, כל אחד שונה מהשני וזה הופך את הספר הזה למענין ומגוון.

הסיפור הראשון פוגש אותנו בעיירה קטנה שמופרעת לפתע על ידי הופעתו של אדם בשם יחזקאל שמגיע להתגורר בה יחד עם שתי נשים צעירות ממנו בהרבה. עצם הנוכחות של השלושה משנה את האווירה במקום. התושבים מתבוננים בהם בסקרנות מעורבת בחשדנות, והמפגש הזה בין חיי שגרה סגורים לבין אורח חיים פרוע יותר יוצר מתח מעניין. כהנא משתמש בסיפור הזה כדי לבחון את היחס בין חירות אישית לבין החברה שמנסה להגדיר גבולות. לצד העלילה עצמה הוא מאפשר לעצמו גם להיכנס אל תוך הטקסט ולשחק עם פעולת הסיפור והכתיבה. התוצאה היא סיפור שנע בין תיאור מציאות יומיומית לבין רגעים כמעט תיאטרליים.

הסיפור השני הוא גם הסיפור שנותן לקובץ את שמו. כאן הטון משתנה והכתיבה נעשית אישית ושקטה יותר. כהנא חוזר אל תקופה שבה אביו חלה בסרטן ואל השעות הארוכות שבהן ליווה אותו בבית החולים. במקום לבנות עלילה רציפה הוא מציג רצף של סצנות קצרות שמרכיבות יחד דיוקן של קשר בין אב לבן. דווקא בתוך המצב הקשה נוצרת קרבה שלא תמיד הייתה שם קודם. השיחות הקטנות, הזכרונות וההומור שמבליח בין רגעי הדאגה יוצרים סיפור אנושי מאוד. הבחירה לכתוב אותו בצורה שמזכירה תסריט מעניקה לסיפור קצב מהיר ותחושה של רגעים שנלכדו בזמן.

הסיפור השלישי, מר ברג, לוקח את הספר למקום אחר לגמרי. המספר הוא נהג מונית שמספר על פרק מחייו שהחל בטיול אחרי הצבא והסתבך עם אהבה, חובות ואנשים שלא כדאי להסתבך איתם. אל תוך המציאות הזו נכנס מר ברג, אדם שפועל בעולם האפור של גביית חובות. הסיפור כתוב בשפה ישירה ולעיתים גם מחוספסת יותר, והוא מציג עולם שבו כוח, פחד והישרדות הם חלק בלתי נפרד מהחיים.

שלושת הסיפורים שונים מאוד זה מזה, אך יחד הם יוצרים קובץ שמציג צדדים שונים של החיים ושל בני אדם. כהנא נע בין כתיבה פיוטית לרגעים מחוספסים יותר, בין הומור לאינטימיות, ובין מבט חיצוני על דמויות לבין רגעים אישיים מאוד. זה ספר קצר, אך כזה שמציע כמה נקודות מבט שונות ומראה שיוצר שמגיע מעולם המוזיקה יכול למצוא לעצמו קול מעניין גם בפרוזה.

סימני מתיחה / מיכאל זץ
הוצאת קתרזיס
94 עמודים

מי שעוקב אחרי הסקירות שלי בעיקר של ספרי שירה יודע שאני נותן מבט ופרשנות לכריכה ומנסה לחבר אותה לשירים בספר.
הכריכה בספר של מיכאל זץ היא מינימליסטית.
ציור של zima angela.
דמות אנושית יושבת על כסא, חסרת שקט.
חצי נוכחת חצי נעלמת.
אפילו הישיבה היא דינאמית, חסרת מנוחה, טרודה. היא יכולה להיות כל אחד, אין כאן דמות מזוהה אבל נדמה שבתקופה שלנו אפשר להתחבר לזה.
ואיך זה בעצם מתחבר לשירים שבספר?

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי עד כמה הדימוי הזה מדויק לעולם הפנימי שהשירים מבקשים לגעת בו. השירים של מיכאל זץ נולדים מתוך החיים עצמם. מתוך רגעים קטנים של מחשבה, של הורות, של חרדה קלה שעוברת בגוף, של זמן שחולף ומותיר אחריו סימנים.

אלו אינם שירים שמבקשים להרשים או להדהים. הם נכתבים מתוך המקום השקט יותר של החיים. המקום שבו אדם עוצר לרגע בתוך היום יום ומתבונן במה שעובר עליו. לפעמים זו נשימה שמנסה להדביק את צעדיו המהירים של ילד שגדל מול העיניים. לפעמים זה פחד שמרגיש כמו כיסי אוויר פתאומיים בתוך שגרה לכאורה יציבה. ולפעמים זו פשוט ההבנה שהחיים מותחים אותנו שוב ושוב ומשאירים עלינו סימנים קטנים של זמן.

מצאתי את עצמי מתחבר לשירים דווקא מתוך הפשטות שלהם. זץ כותב שירה נגישה מאוד. הוא לא מנסה להעמיס דימויים מורכבים או ליצור שפה מסתורית. במקום זאת הוא מביט בדברים הקרובים ביותר לחיים ומנסה ללכוד בהם רגע של אמת.

לא כל שיר בספר הותיר בי אותה עוצמה, אבל יש לא מעט רגעים שבהם הרגשתי שהשורות פוגשות משהו מוכר מאוד. כאדם, כהורה, כמי שמנסה להבין את עצמו בתוך העולם הרועש שסביבנו.

אולי בגלל זה גם הכריכה עובדת כל כך יפה עם הספר. הדמות היושבת על הכיסא נראית כאילו הזמן עצמו עבר דרכה והשאיר עליה שכבות של תנועה. חצי נוכחת חצי נעלמת. כמו האדם בתוך חייו. כמו השירים עצמם שמבקשים לעצור לרגע בתוך התנועה ולהקשיב למה שמתרחש בפנים.

---

הַבֹּקֶר יָצָאתִי לְשׁוֹטֵט
בְּתוֹכִי.
מַצַּב הָרוּחַ
הִתְאִים.

פָּחַדְתִּי שֶׁמָּא אֶמְצָא
עֲזוּבוֹת מְנֻפָּצוֹת
בְּתוֹךְ עִיֵּי חֳרָבוֹת
וּדְמָמָה מַבְעִיתָה,
אֲבָל יָצָא שֶׁגִּלִּיתִי
נְוֵה מִדְבָּר תּוֹסֵס,
מָלֵא בִּתְנוּעָה וּבְחַיִּים.

יֵשׁ בִּי עוֹד טַעַם.

הסוכנות לתיקון עבר רב שכבתִי / אילן שיינפלד
כנרת זמורה
268 עמודים

סיפורים קצרים זו אמנות, צריך לאהוב את האמנות הזו ולהתחבר אליה אבל גם צריך לדעת לכתוב אותה ומי שעושה זאת טוב מצליח לרתק את הקוראים.
אילן שיינפלד יודע לכתוב ובחר ברוב הסיפורים בספר זה בסיפורים קצרים מאוד ולדעתי זה עובד כאן ועובד כאן טוב.

יש משהו משחרר בפורמט ששיינפלד בוחר לעצמו. אלה אינם סיפורים ארוכים עם עלילה מתפתחת וסגורה אלא רגעים קטנים, אפיזודות כמעט חולפות, מפגשים מוזרים בין אנשים, מצבים יומיומיים שמקבלים תפנית מפתיעה ולעיתים גם פנטסטית. בגלל האורך המצומצם שלהם אפשר לקרוא כמה סיפורים ברצף בלי תחושת עומס, כמו דפדוף במחברת מלאה רשמים, מחשבות ורגעים קטנים מהחיים.

אחד הדברים שעבדו עבורי במיוחד הוא הדרך שבה שיינפלד מערבב בין מציאות לפנטזיה. סיפור יכול להתחיל בסיטואציה לגמרי יומיומית ואז להסתובב לפתע לכיוון אחר. לפעמים מדובר בדימוי כמעט מיתולוגי, לפעמים בטוויסט קטן שמאיר את הסיפור באור אחר. זה קורה בלי הכנה גדולה ודווקא בגלל זה זה עובד. הקורא מקבל את המהלך הזה כמעט באופן טבעי.

גם המיניות נוכחת כאן באופן גלוי ולא מתנצל. יחסים בין אנשים, תשוקה, מבוכה, גוף וזהות, כל אלה מופיעים בסיפורים כחלק בלתי נפרד מהחיים. לפעמים זה עדין ולפעמים פרובוקטיבי, אבל כמעט תמיד יש תחושה של חופש. שיינפלד כותב בלי לנסות לרכך או להסתיר.

עוד דבר שמצא חן בעיניי הוא הגיוון. כל סיפור הולך לכיוון אחר. פעם זה רגע אינטימי בין שני אנשים, פעם סיטואציה כמעט אבסורדית, פעם מחשבה שמקבלת צורה של אגדה קטנה. המעבר בין הסיפורים יוצר תחושה של תנועה מתמדת, כאילו אנחנו עוברים בין חדרים שונים באותו בית מוזר ומסקרן.

הסיפורים אינם שואפים תמיד להיות גדולים או דרמטיים. לפעמים הם מסתפקים ברעיון אחד טוב, בתמונה חדה או בסוף קטן שמפתיע את הקורא. בעיניי זה חלק מהקסם שלהם. לא כל סיפור צריך להיות עולם שלם. לפעמים מספיק רגע אחד נכון.

בסופו של דבר זה ספר שנקרא בהנאה רבה. הוא קצר נשימה במובן הטוב של המילה, מלא דמיון, לפעמים מוזר, לפעמים משעשע ולעיתים גם נוגע ללב. מי שאוהב סיפורים קצרים ימצא כאן אוסף עשיר של רגעים ספרותיים קטנים שמצליחים להישאר בזיכרון גם אחרי שסוגרים את הספר.

אגדת כפר / בוסקו
הוצאת אחוזת בית
229 עמודים
מספרדית: מאיר כהן
הביא לדפוס: רועי צ'יקי ארד

יש משהו מאוד חווייתי לצלול לסיפור שמאחורי הסיפור.
אם לרגע נניח לעלילה של אגדת כפר בצד ונתייחס להקדמה של רועי צ'יקי ארד שמתאר את כתב היד התגלגל לידיו וההכרות עם המתרגם זה כשלעצמו סיפור אדיר.
אתה חושב לעצמך איך דברים מתגלגלים לדברים ואיך הג'וסיות של הסיפור של ארד נותן לספר עצמו של בוסקו מימד נוסף שכבר עושה חשק לקרוא.
וזה בהחלט גרם לי לקרוא כי ההקדמה הזו וגם הנספחים לספר עצמו הם לא פחות חשובים מהעלילה של בוסקו. וזה מרתק ביותר.

יש משהו כמעט ספרותי במחשבה על כתב יד שמסתובב בעולם, עובר מיד ליד, כמעט הולך לאיבוד ואז פתאום צץ מחדש. הסיפור של ארד על המפגש המוזר בסיני עם המתרגם מאיר כהן לא מרגיש כמו הקדמה רגילה אלא כמו עוד פרק ברומן. כשנכנסים כך אל הספר הקריאה כבר טעונה במתח קטן ובסקרנות.

אבל אחרי כל הסיפור שמסביב מגיע גם הרומן עצמו והוא מתגלה כמענג לא פחות.

במרכז העלילה עומד ספר מחנה פרשים נידח המכונה בפי כולם הגנרל. הוא איננו גנרל באמת כמובן. הוא ספר שמאמין שלבו הצבאי גדול ממעמדו. האיש הזה גדוש עצות אסטרטגיות מפוקפקות, בטוח שהוא מבין טוב יותר מן המפקדים כיצד יש לנהל מלחמות. עצותיו כמובן מסבכות אותו עם רשויות המחנה ובסופו של דבר הוא נאלץ לעזוב יחד עם בתו.

מכאן הרומן מקבל אופי של מסע משעשע. האב והבת נודדים בין טיפוסים משונים ונקלעים למצבים אבסורדיים עד שהם מגיעים לכפר נידח ומוזר שבו נדמה לרגע שהגנרל המדומה מצא סוף סוף מקום שבו יזכה להכרה. הכפר הזה מתגלה כקהילה משונה שמתקיימת בשילוב מוזר של שיתוף פעולה, בטלנות וחוקים אכזריים למחצה. במהרה גם כאן העניינים מסתבכים והגנרל מתחיל לנהל את הכפר כאילו היה יחידה צבאית קטנה.

זהו רגע שבו הסאטירה של הספר נעשית חדה במיוחד. האויבים לעיתים מדומיינים, המשימות מופרכות והטקסיות הצבאית משמשת בעיקר כדי לכסות על מחסור, בלבול וחוסר תוחלת. בוסקו לא מטיף נגד מלחמה. הוא פשוט מציג עולם שבו ההתלהמות הצבאית נראית מגוחכת עד היסוד.

גם השפה תורמת רבות להנאה. זהו טקסט מלא הומור, תיאורים מוגזמים במכוון ושנינות לשונית. המספר נהנה מהפיתולים של המשפטים ומהפער בין סגנון כמעט חגיגי לבין מצבים קומיים לחלוטין. לעיתים נדמה שהוא מחייך אל הקורא מעל הדף.

זה לא ספר שמנסה להיות יצירת מופת. אבל הוא בהחלט ספר מצחיק, חכם וכתוב היטב. כזה שפשוט כיף לקרוא.

ואולי השילוב בין הסאטירה המשעשעת לבין הסיפור המוזר שמאחורי הבאתו לדפוס הוא מה שהופך את אגדת כפר לחוויה מיוחדת כל כך. לפעמים ספר קטן עם קול משלו ועם סיפור רקע מסקרן מצליח להשאיר רושם גדול יותר מספרים חשובים ממנו בהרבה.

חיפה זה רחוק / מירי ליטווק
הוצאת שתים
150 עמודים

הדבר הראשון שמשך אותי בספר הזה זו הכריכה.
ישר זיהיתי שזה ציור של עמוס בידרמן ואני מאוד אוהב את האמנות של בידרמן. משיכות המכחול הפשוטות שיוצרות נופים שקטים ויפים וגם מסתוריים במידה רבה. כמעט ללא אנשים, פשוט נוף. ויש משהו אניגמטי בציור הזה כמעט אניגמטי כמו גיבורת הספר שלנו. נערה שיכולה להיות אחת מני רבות שהגיעה לארץ מרוסיה ומחפשת את עצמה, היא במן מסע אישי אינטימי מרתק ופיוטי.

אבל מהר מאוד מתברר שזה איננו רומן התבגרות רגיל. ליטווק לא מספרת את סיפורה של נטע בצורה כרונולוגית מסודרת אלא בונה את חייה מרגעים, כמעט הבזקים של זיכרון. פרקים קצרים, לפעמים כמה עמודים בלבד, שמצטרפים לאט לאט לפסיפס של חיים. ילדות בברית המועצות, העלייה לישראל, חברות, אהבות ראשונות, מבוכה, מיניות, פחד. לא תמיד ברור מה קודם למה, אבל התחושה המצטברת היא של תודעה שנעה בין זיכרונות, כמו אדם שמנסה להבין את עצמו דרך העבר.

יש משהו מאוד פיוטי בכתיבה של ליטווק. לפעמים נדמה שהיא מתקרבת יותר לשירה מאשר לפרוזה. משפטים קצרים יחסית, תיאורים עדינים, רגישות לפרטים קטנים. ריח של חדר מדרגות, מבט של שכנה מהחלון, הליכה בערב ברחוב שקט. היא יודעת לבנות עולם שלם מתוך מחווה קטנה או תמונה חולפת.

הזרות היא אולי התחושה המרכזית שמלווה את הספר. בתחילה נדמה שמדובר בזרות של עולה חדשה, ילדה שמגיעה ממוסקבה אל מציאות ישראלית אחרת לגמרי. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שהזרות הזו עמוקה יותר. היא איננה רק תוצאה של הגירה אלא מצב קיומי. נטע מתבוננת בעולם מעט מן הצד, כאילו תמיד יש מרחק קטן בינה לבין המקום שבו היא נמצאת.

גם המבנה של הספר תורם לתחושה הזו. מאחר שהפרקים אינם מסודרים כרונולוגית נוצרת חוויה של זיכרון מתפזר, של חיים שאינם מתקדמים בקו ישר אלא מורכבים מתחנות. לעיתים זה יפה מאוד, ולעיתים זה גם דורש סבלנות מהקורא. מי שמחפש עלילה ברורה שתמשוך אותו קדימה עלול להרגיש שהספר מתפזר מעט.

ובכל זאת יש משהו ייחודי בקול של ליטווק. זו כתיבה שמסרבת להיות דרמטית מדי או להסביר את עצמה. היא בוחרת ברמז, בשקט, ברגעים קטנים שמצטברים לאט. בספרות הישראלית, שלעתים קרובות נוטה אל העלילתי והישיר, זו בחירה לא מובנת מאליה.

בסופו של דבר חיפה זה רחוק הוא ספר על זיכרון, על התבגרות ועל תחושת זרות שמלווה אדם גם כשהוא כבר נמצא לכאורה במקום שלו. ספר קצר יחסית, עדין מאוד, ולעיתים גם חמקמק. כמו הנוף שעל הכריכה של בידרמן, הוא נראה פשוט במבט ראשון, אבל ככל שמביטים בו יותר מתגלים בו עוד ועוד שכבות של שקט, מסתורין וגעגוע.