הרצברג / רם גלבוע
הוצאת שתים
294 עמודים

ישראל של אחרי ה7.10 השתנתה מאוד
וכך גם לתחושתי הנושאים שבהם עוסקת הספרות הישראלית.
הרצברג הוא דמות שמאפיינת מאוד בעיני את הגבר הישראלי התלוש קצת שנמצא במקום שבו הוא מנסה למצוא משמעות חדשה לחייו בתוך מציאות כאוטית ולא יציבה.

כבר מהעמודים הראשונים הרגשתי שרם גלבוע לא מנסה לכתוב כאן רומן מלחמה רגיל. אין כאן ניסיון להפוך את המציאות לדרמה הירואית או ליצור גיבור גדול מהחיים. להפך. יוני הרצברג הוא אדם די אבוד. הוא חי בתוך עולם של מסכים, הומור ציני, סמים קלים, מחשבות קטנות על החיים ובעיקר ניסיון תמידי להתחמק ממשהו עמוק יותר שמבעבע בתוכו. דווקא בגלל זה הוא הרגיש לי אמין מאוד. לא כסמל של דור שלם אלא כאדם שמנסה להמשיך לנשום בתוך מציאות שהפכה כבדה בהרבה ממה שהוא יודע להכיל.

המלחמה שנכנסת אל תוך הספר משנה בהדרגה גם את התנועה שלו. יוני לא הופך פתאום ללוחם או לאדם אחר. גלבוע מספיק חכם כדי לא ליפול למקום הזה. במקום זה הוא בונה מסע פנימי של אדם שמבין לאט לאט שהציניות והבריחה כבר לא מספיקות כדי להחזיק את עצמו. זה ספר על חרדה, על בדידות, על גבריות קצת אבודה ועל הרצון למצוא איזושהי משמעות בעולם שמרגיש שבור.

מה שאהבתי במיוחד הוא שהספר מצליח להיות מצחיק מאוד בלי להפוך לקליל מדי. יש כאן הרבה הומור, הרבה שנינויות והרבה רגעים של מודעות עצמית, אבל מתחת לכל זה יושבת עצבות אמיתית. לפעמים אפילו תחושת ריקנות. היו רגעים שבהם צחקתי ממש ואז פתאום הגיעה שורה קטנה שהזכירה לי עד כמה הדמות הזאת מפוחדת ובודדה.

גם מבחינת הכתיבה הרגשתי שיש כאן קול מאוד ברור. גלבוע כותב בצורה קולחת, עכשווית וטבעית מאוד. הדיאלוגים עובדים היטב והתחושה היא של ספר שנכתב מתוך היכרות אמיתית עם העולם שהוא מתאר. מצד שני, היו רגעים שבהם הרגשתי שהספר מתאהב קצת יותר מדי בשנינות של עצמו. לפעמים רציתי פחות הברקות ויותר שקט. פחות משפטים שמנסים להיות חכמים ויותר רגעים שנותנים לדמויות פשוט להיות.

ועדיין, ככל שהתקדמתי בקריאה מצאתי את עצמי נקשר ליוני יותר ממה שציפיתי. דווקא בגלל שהוא לא דמות הירואית. הוא מבולבל, אנוכי לפעמים, חסר כיוון, אבל גם אנושי מאוד. יש משהו יפה בדרך שבה גלבוע מאפשר לו להתפרק בלי לשפוט אותו לחלוטין.

בסופו של דבר הרגשתי ש״הרצברג״ מצליח לתפוס משהו אמיתי מאוד מהתקופה הזאת. לא את הקרבות עצמם אלא את התחושה הנפשית שהגיעה אחריהם. את אובדן היציבות. את הצורך למצוא משמעות חדשה. את ההבנה שאי אפשר יותר להסתתר לגמרי מאחורי מסכים, בדיחות וציניות.

וזה אולי הדבר שהכי נשאר איתי מהספר הזה גם אחרי שסיימתי אותו. התחושה שמתחת לכל הרעש, החרדה והאירוניה, יש כאן אדם שפשוט מנסה להבין איך ממשיכים לחיות.

זה לא נגמר / אידה קידר־מליץ
הוצאת פטל
232 עמודים

אם יש משהו שהרשים אותי בספר הזה זו הכתיבה הכנה והפוצעת של המחברת. זה לא עוד ספר שואה, מדובר בספר מסע. בהתחקות אחרי משפחת המחברת ונסיון לחוות את המסע שלהם ואת הקשיים והמורכבויות והתוצאה היא ספר רגיש מאוד ועוצמתי.

מהרגעים הראשונים הרגשתי שאידה קידר מליץ לא מנסה לכתוב טקסט היסטורי מרוחק או ספר שמטרתו רק לתעד. היא מנסה להחזיר לחיים אנשים אמיתיים. אנשים עם פחדים, כעסים, אהבות, חולשות וזיכרונות שלא מפסיקים לרדוף אותם גם עשרות שנים אחרי שהכול נגמר כביכול. ואולי זאת בדיוק הנקודה של הספר הזה. שום דבר באמת לא נגמר.

הספר נע בין קולותיהם של פולה, אמה של הסופרת, לבין שמחה, הדוד הכריזמטי והסוער שלה. פולה מתוארת כצעירה יהודייה חכמה ונחושה בפולין שלפני המלחמה, נערה שמנסה להחזיק משפחה שלמה בתוך עולם שהולך ומתפורר סביבה. דרך העיניים שלה אנחנו רואים לא רק את האימה והרעב והרדיפות, אלא גם את החיים שהיו שם קודם. המשחקים ברחוב, הארוחות המשפחתיות, תנועות הנוער, החלומות על ארץ ישראל והניסיון להיאחז בשגרה גם כשהכול מתחיל להסריח מאסון מתקרב.

דווקא החלקים האלו היו בעיני החלקים החזקים ביותר בספר. אידה קידר מליץ מצליחה להזכיר שהשואה לא מחקה רק אנשים אלא גם עולם שלם של זיכרונות קטנים, הומור, שירים, אוכל ומשפחה. יש משהו מאוד חי בכתיבה שלה. הדמויות לא מרגישות כמו סמלים אלא כמו אנשים שאפשר כמעט לשבת לידם במטבח ולהקשיב להם מדברים.

שמחה, לעומת זאת, הוא כבר דמות אחרת לגמרי. אדם זועם, חד, בלתי מתפשר. לוחם ששרד את התופת והגיע לארץ מתוך אמונה מוחלטת במדינה היהודית וביכולת שלה להגן על יהודים. אבל ככל שהספר מתקדם, הכאב והפחד שלו מהמציאות הישראלית הולכים ותופסים יותר מקום. כאן הספר הופך ממשהו היסטורי למשהו עכשווי מאוד. שמחה מביט במדינה שהקים יחד עם דורו ושואל האם באמת למדנו משהו. אלו קטעים לא פשוטים לקריאה, לפעמים אפילו מטרידים, אבל דווקא בגלל זה הם מצליחים לחדור פנימה.

הכתיבה עצמה ישירה מאוד. לא מתייפייפת ולא מנסה להיות ספרותית בכוח. יש בה עברית מחוספסת, הרבה יידיש, מונולוגים ארוכים והתפרצויות רגשיות. לפעמים זה אפילו גולש לעומס, אבל העומס הזה מרגיש אמיתי. כמו אדם שמנסה להוציא מתוכו חיים שלמים לפני שיהיה מאוחר מדי.

זה לא ספר קל, ולא תמיד הוא מאוזן. יש רגעים שבהם התחושה היא שהמסר הפוליטי משתלט מעט על הסיפור האנושי. אבל גם כשהספר נסחף, קשה להתעלם מהלב הפועם שלו. מהתחושה שמישהי באמת נלחמת כאן נגד השכחה.

וזה אולי הדבר שהכי נשאר איתי אחרי הקריאה. לא רק הזוועות, אלא הפחד שהזיכרון עצמו ילך וייעלם.

300 דברים שלמדתי על זוגיות, קריירה ואושר / איימי בכור בוני
הוצאת כריכה
368 עמודים

איימי בכור בוני היא עורכת דין ויש לה גם פודקאסט שנקרא "האקדמיה לניהול משברים"
לכאורה כל אחד מאיתנו שעבר חיים ומתמודד עם משברים וקשיים יכל לשבת ולכתוב את התובנות שלו, לשתף את העולם ולהוציא מזה ספר, אבל רובנו לא עושים את זה ואיימי בכור בוני כן עשתה את זה.
במשך 300 ימים בשנה אחת היא פרסמה כל יום תובנה אחרת (הפסיקה לכתוב תובנות לאחר ה7.10) כך שהספר מאגד 300 תובנות כונות.

התובנות עוסקות בתחומים שונים של החיים, משפחה, קריירה, התמודדות אישית, התמודדות משפחתית, מסרים מעצימים מסוגים שונים ואפשר לקחת מה שרוצים, וזה מה שיפה בספרים מסוג זה.

אתה יכול לבחור מה לקחת ולכל אחד מאיתנו יש דברים שונים שיכולים לעזור לו ולשאת איתו בתיק העצות שלו, במחשבות שלו.

הספר מעוצב יפה, יש גם מקום לקורא לכתוב ולשתף בהרהוריו ובמחשבותיו ונראה שהושקעה בו לא מעט עבודה ומחשבה.

אז אם יש לכם מסרים משלכם ותובנות משלכם לחיים זה מצוין, אם אתם זקוקים למקום נוסף ולספר נוסף שיתן לכם עוד איזה משהו, עצה טובה, מחשבה חיובית או מסר מעצים אז הספר של איימי בכור בוני בהחלט יכול למלא את החלל הזה.

בסך הכל נחמד וחיובי וזה הכי חשוב.

תמונות מוזרות / אוקטסו
הוצאת אחוזת בית
252 עמודים
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

איזה ספר מתח מקורי, כבר בהתחלה בעמוד הראשון אנחנו רואים ציור, אוקטסו מכניס אותנו ישר לעלילה ולסגנון הספרותי שלו והוא לוקח אותנו לעולם הדימויים שלו באופן ברור וישיר.
אחד החלומות שלי הוא להתעסק בפענוח ציורים, כמטפל באמנות עתידי או כאמן בעצמי יש לציורים כח אבל כאן בספר זה פענוח הציורים לא עובד כמו בטיפול באמנות.
אוקטסו מתעתע בקוראים.
הוא לא משתמש בציורים כאניגמה אלא ככשל.

הציור הוא לא מפתח ברור לאישיות אלא עיוות של מציאות פנימית.
הספר הזה מתעתע ואניגמטי מה שגורם לקורא לשקוע בו ולא להניח אותו.
אני נכנס לספר הזה עם ציפייה לפענח, להבין, לקרוא בין השורות ובין הקווים. מהר מאוד אני מבין שאני נמצא במקום אחר. לא מדובר בפענוח קלאסי אלא בניסיון נואש לאחוז במשהו שאולי בכלל לא ניתן לאחיזה. כל ציור שנפתח מולי נדמה כרמז, אבל ככל שאני מתקדם אני מבין שהוא גם הסחה, גם מסך עשן.
העלילה נפרשת דרך כמה סיפורים שנראים תחילה מנותקים זה מזה. בלוג של גבר שמעלה ציורים של אשתו, ילד שמצייר סצנה יומיומית לכאורה, ומורה לאמנות שסופו טרגי. כל אחד מהמקרים האלו מושך אותי להאמין שיש חוקיות, שיש דרך לפענח, שיש היגיון פנימי. אבל אוקטסו שובר שוב ושוב את הביטחון הזה. הוא נותן לי תחושה שאני קרוב לפתרון ואז מערער אותה ברגע אחד קטן של ספק.

כאן בדיוק טמון הכח של הספר, אבל גם המגבלה שלו. מצד אחד אני נשאב לתוך משחק אינטלקטואלי שמפעיל אותי כקורא. אני הופך לשותף, אולי אפילו לאובססיבי. מצד שני עולה בי שאלה מטרידה יותר, האם אני באמת מבין את הדמויות או רק משליך עליהן את הפרשנות שלי.
במקום שבו טיפול באמנות מנסה לחשוף אמת רגשית, אוקטסו עושה תנועה הפוכה. הציור לא חושף אלא מסתיר. הוא לא מגלה את הנפש אלא מעוות אותה. זה יוצר תחושת אי נוחות מתמשכת. אני לא רק מנסה להבין את הציור אלא גם מטיל ספק בעצם הניסיון להבין.

הספר בנוי כמו פאזל, וכל חלק מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת. יש כאן סיפוק מסוים, תחושה של סדר שנוצר מתוך כאוס. אבל דווקא ברגע הזה עולה בי הסתייגות. כאשר הכל נסגר בצורה כל כך מדויקת, אני תוהה אם לא אבד משהו מהעמימות שהפכה את הקריאה למעניינת מלכתחילה. האם הפתרון באמת חושף אמת או רק נותן תחושה של שליטה.
גם הדמות של אוקטסו עצמו, שמסתתר מאחורי מסכה ואנונימיות, משתלבת היטב במשחק הזה. כמו הציורים וכמו הדמויות, גם היוצר עצמו מסרב להיחשף. אין כאן מקור יציב להיאחז בו, רק שכבות של הסתרה. זה מוסיף לאווירה, אבל לא בטוח שזה מוסיף עומק מעבר לכך.

נקודה נוספת שמעסיקה אותי היא עצם התרגום. הספר נכתב ביפנית, אבל התרגום לעברית נעשה דרך האנגלית. זה לא עניין טכני בלבד. כאשר מדובר בטקסט שמבוסס על רמזים, דקויות, והבדלים קטנים במשמעות, כל שכבת תיווך עלולה לשנות משהו. אני לא יודע לומר עד כמה זה פוגע בחוויה, אבל זו שאלה שמרחפת מעל הקריאה.

בסופו של דבר זו חוויית קריאה שונה. לא בהכרח עמוקה בכל רגע, ולא תמיד משכנעת ברמה הפסיכולוגית, אבל כן מסקרנת, כן מערערת, וכן גורמת לי להמשיך לחשוב גם אחרי שסיימתי. וזה אולי ההישג האמיתי של הספר, לא הפתרון שהוא מציע, אלא הספק שהוא משאיר.

עסק ביש לאור ירח / וו. סטנלי מוס
הוצאת תשע נשמות
199 עמודים
תרגום: יורם נסלבסקי

נכנסתי לספר הזה עם תחושת בלבול.
מצד אחד הפסטורליה היוונית, הנופים של כרתים
השלווה הים תיכונית לעומת הכאוס שמתרחש בשאר אירופה בתקופה ההיא ומצד שני חיילים, מלחמה ברקע ומבצע אבסורדי.
והכל מתרכז לספר אחד שקשה לא להנות ממנו.
ובסוף, הכל מתחיל ונגמר בכתיבה טובה או לא טובה.
במקרה הזה כתיבה טובה בהחלט.

הספר מביא את סיפורו של מבצע אמיתי ממלחמת העולם השניה, חטיפתו של גנרל גרמני מכרתים בידי כוח בריטי קטן שפועל בשיתוף פעולה עם המחתרת המקומית. מוס עצמו הוא חלק מהמבצע, והכתיבה בגוף ראשון נותנת תחושה של עדות חיה מתוך השטח. מהרגע שבו התוכנית יוצאת לדרך, הסיפור מתגלגל למרדף מתמשך בין הרים וכפרים, תוך התחמקות מכוחות גרמנים שמחפשים אחריהם בכל פינה. זה נשמע כמו עלילה שנלקחה מרומן הרפתקאות, אבל הידיעה שמדובר באירוע אמיתי רק מגבירה את תחושת האבסורד.

מה שתפס אותי לאורך הקריאה הוא הפער בין המציאות לבין האופן שבו היא מסופרת. מצד אחד יש כאן מלחמה, סכנה ממשית, חיילים, נשק, פחד. מצד שני יש רגעים של שקט כמעט בלתי נתפס, נופים פתוחים, מפגשים עם מקומיים שמכניסים את הדמויות לקצב אחר לגמרי. יש משהו מאוד ים תיכוני באווירה הזאת, כמעט זורבאי, תחושה של חיים שממשיכים להתקיים גם כשהעולם סביבם מתפרק.

ובתוך כל זה נכנסת הפראנויה. החיילים נעים בתוך מרחב שהם לא באמת שולטים בו, כל צעד עלול להסגיר אותם, כל מפגש יכול להיגמר אחרת. אבל דווקא בתוך המתח הזה, מוס מצליח לשמור על קלילות מפתיעה. זו לא קלילות שמבטלת את הסכנה, אלא כזו שממסגרת אותה כסיפור. הוא כותב על האירועים כאילו הוא מודע לכך שהם גדולים מהחיים, ולעיתים נדמה שהוא נהנה מההרפתקה תוך כדי שהוא מספר אותה.

וזו נקודה שצריך להתעכב עליה. ככל שהספר מהנה יותר, כך עולה השאלה עד כמה מדובר בתיעוד נאמן ועד כמה בעיצוב ספרותי של המציאות. מוס לא מסתיר את העובדות, אבל הוא כן בוחר איך לספר אותן. הוא מדגיש את הזרימה, את הרגעים האנושיים, את ההומור הדק, ופחות את הכובד והכאוס שהיינו מצפים למצוא בסיפור מלחמה.

ובסופו של דבר, זה מה שהופך את הספר הזה לכל כך קריא. לא רק מה שקרה, אלא איך זה מסופר. זה ספר שנקרא במהירות, כמעט בנשימה אחת, ומשאיר אחריו תחושה מוזרה של הנאה ממשהו שלא אמור להיות מהנה. אולי כי בתוך כל האבסורד, הוא מצליח להזכיר עד כמה המציאות עצמה לפעמים עולה על כל דמיון.

ורק אנחנו נדע / מגי אוצרי
הוצאת שתים
222 עמודים

קשה להתעלם מהספר הזה עוד לפני שצוללים אליו בגלל הכריכה הצבעונית והצעקנית שלו שציירה לילית שמבון.
הוא מושך והוא חזק והוא חסר מנוחה בדיוק כמו הדמות העיקרית בספר הזה, אסיה.
אם הייתי צריך לסכם את העלילה במילה אחת עוד לפני שאצלול פנימה הייתה אומר את המילה "אובססיה"

אסיה היא אישה שמספרת את עצמה בלי פילטרים. המונולוג שלה נמשך כמעט בלי הפוגה, והיא לוקחת אותי איתה לתוך תודעה סוערת שלא באמת מבקשת סדר. כבר בתחילת הדרך ברור שלא מדובר במספרת יציבה, לא מבחינה רגשית ולא מבחינה מוסרית, וזה בדיוק מה שהופך את הקריאה למורכבת. היא חוזרת שוב ושוב אל נקודת מפגש מכוננת מהעבר, אל בסיס צבאי ואל אבשלום, טייס כריזמטי שבקושי ראה אותה אז אבל הפך במוחה למרכז חייה. כשהם נפגשים שוב שנים לאחר מכן, בתוך מציאות ישראלית טעונה ורועשת, משהו ישן מתעורר בעוצמה גדולה יותר, כמעט מסוכנת.

אבשלום הוא דמות שקשה לפענח כי אנחנו רואים אותו רק דרך עיניה. הוא נשוי, מרוחק, נוכח ונעדר בו זמנית. היא קוראת לו דובי, מעניקה לו משמעות, בעוד שהוא נשאר לעיתים כמו צל. הקשר ביניהם מתפתח לרומן טעון, כזה שנע בין משיכה, כוח ושליטה, ובתוך כל זה אסיה הולכת ומאבדת אחיזה. היא רוצה הכרה, רוצה אהבה ברורה ומנוסחת, אבל מקבלת משהו עמום יותר, וזה רק מעמיק את האובססיה שלה.

יש בספר גם רגע שבו המציאות החיצונית חודרת בעוצמה לתוך הסיפור, והאירועים הביטחוניים משנים את הדינמיקה ביניהם. כאן עולה שאלה לא פשוטה, האם זה מהלך אורגני שמעמיק את הסיפור, או דרך להטעין אותו בעוד שכבה של דרמה. לא תמיד הרגשתי שהחיבור הזה שלם, אבל הוא כן מוסיף תחושת דחיפות שמלווה את הקריאה.

מה שמגי אוצרי עושה היטב הוא היכולת להחזיק קול אחד לאורך זמן. זה לא פשוט לכתוב מונולוג כזה בלי לאבד את הקורא, והיא מצליחה לייצר זרם תודעה שיש בו קצב, חזרתיות ולעיתים גם מעין היפנוזה. יש רגעים שהכתיבה שלה חדה ומדויקת, והיא מצליחה ללכוד תחושות של תשוקה, קנאה ותלות באופן כמעט פיזי. אני הרגשתי את זה בגוף, וזה לא דבר מובן מאליו.

ועדיין, כאן גם נמצאת נקודת החולשה של הספר. כי אותו קול חזק עלול גם לעייף. יש רגעים שבהם הרגשתי שהעוצמה נשענת על חזרתיות, שהאובססיה נאמרת שוב ושוב במקום להתפתח. השאלה האם זו בחירה מודעת שמשקפת את מצבה של אסיה, או פשוט חוסר ריסון עריכתי, נשארה פתוחה אצלי גם אחרי שסיימתי.

מעבר לזה, הספר נוגע בנושאים טעונים מאוד, יחסי כוח מגדריים, פוסט טראומה, מיניות, תלות רגשית. אוצרי לא נרתעת מהם, וזה ראוי להערכה, אבל לא כל נגיעה כזו הופכת אוטומטית לעומק. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני נחשף לעוצמה רגשית גבוהה מאוד, אבל לא בטוח שאני מבין משהו חדש מתוכה.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהאפקט של הספר. סיימתי אותו מהר, לא כי הוא קל, אלא כי יש בו כוח שמושך קדימה. אסיה היא לא דמות שקל לאהוב, אבל היא כן דמות שקשה להסיר ממנה את המבט. יש בה משהו חשוף, כמעט חסר הגנה, וזה עובד.

אני נשאר עם תחושה כפולה. מצד אחד, יש כאן כתיבה שיש בה ביטחון, קול ברור ונכונות להיכנס למקומות לא נוחים. מצד שני, לא כל מה שנאמר מצליח להתגבש לכדי אמירה שלמה. זה ספר שמרגיש לפעמים כמו התפרצות רגשית חזקה מאוד, ולפעמים כמו יצירה שמצליחה לגעת בדיוק בנקודות הכואבות.

ואולי זה גם העניין. לא ספר שמבקש להניח אותך במקום נוח, אלא כזה שמשאיר אותך עם חוסר שקט, עם שאלות, ועם דמות אחת שלא באמת יוצאת מהראש גם אחרי שסוגרים אותו.

הגיל האמיתי / ד"ר מורגן לוין
הוצאת מטר
288 עמודים
מאנגלית: אסנת הדר

הרבה ספרים נותנים לנו את הבסיס להבנה איך לשפר את חיינו בטח כשאנחנו מתבגרים, מזדקנים והגוף נחלש.
כולנו יודעים שיש דברים מסומימים שצריך לעשות כדי לשפר את חיינו ולהרבה מאיתנו קשה ליישם את זה.
אבל כאן בספר הזה ד"ר מורגן לוין לא רק באה ואומרת אני אומר לכם את מה שכולם אומרים אלא כאן המחברת מביאה את המחקר שלה ואת השיטה שלה שהיא בעצם הליבה של הספר.
מה אם בעצם יש לנו שני גילאים שונים?

זה הרעיון שתפס אותי לאורך הקריאה. לא רק הגיל שאנחנו סופרים אלא הגיל שהגוף שלנו “מרגיש” ומבטא דרך מדדים ביולוגיים. יש משהו כמעט לא נוח במחשבה הזו, כאילו מישהו מציב מראה מדויקת יותר ממה שהייתי רוצה לראות.

מצד אחד, ברור לי גם בלי לוין מה אני אמור לעשות כדי להיות בריא יותר. לישון טוב יותר, לזוז, לאכול נכון, להפחית סטרס. זה לא ידע חדש עבורי. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי לא פעם מהנהן מתוך היכרות, לפעמים אפילו עם עיקום קטן של הפה. כבר קראתי את זה, כבר שמעתי את זה.

אבל משהו כן משתנה כאן. לוין לא נשארת ברמת ההמלצה אלא מנסה למדוד. היא מדברת על גיל ביולוגי, על מדדים, על הדרך שבה הגוף מתיישן בקצב שלא תמיד תואם את המספר שמופיע בתעודת הזהות. ודווקא שם הספר הופך למעניין באמת. לא בגלל שהוא מגלה לי מה לעשות, אלא בגלל שהוא מנסה להראות לי איפה אני עומד.

המעבר הזה, מהמלצה למדידה, יוצר תחושת דחיפות אחרת. פתאום זה לא רק “כדאי לי” אלא “איפה אני ביחס למה שאני חושב על עצמי”. וזה רגע לא לגמרי נוח.

ועם זאת, ככל שהתקדמתי, הרגשתי שהמדידה מרתקת יותר מהשליטה שמגיעה אחריה. כי ברגע שעוברים מהסבר למה לעשות, אנחנו חוזרים לאותם עקרונות מוכרים. תזונה, פעילות גופנית, שינה. זה נכון, זה חשוב, אבל זה גם לא חדש.

אז נשארתי עם מתח. מצד אחד נהניתי מהקריאה. לוין כותבת בצורה בהירה, מצליחה להנגיש תחום מורכב בלי לפשט אותו יתר על המידה. מצד שני, לא יצאתי עם תחושה של גילוי גדול, אלא יותר עם חידוד של משהו שכבר ידעתי.

אולי זו הנקודה האמיתית של הספר הזה עבורי. לא ללמד אותי משהו חדש, אלא לגרום לי להסתכל מחדש על הפער בין מה שאני יודע לבין מה שאני עושה בפועל.

וזה פער שלא צריך מחקר כדי לזהות אותו, אבל כן צריך תזכורת כדי לא להתעלם ממנו.

חוצפה גירלז / ג'ולי אסתר סילברסטיין, תמי שלוסברג פרוור
ספרי טובי, הוצאת קורן
235 עמודים
תרגום: ירדן גרינספן
איורים: בלה ליין, ג'וליה שרר, ג'קלין ניקולס, דיאנה ליאוני, דפנה ברזילי, טילה קראון, ליאת פופוביץ, מורן יוגב, רבקה אדלר, רינת גלבוע, רינת הדר, שירי אלגור

לפני שנה התחלתי לעבוד על ספר משלי של דיוקנאות פלסטלינה של דמויות יהודיות, פרויקט שהוקפא, וכשהתחלתי לאסוף את הדיוקנאות והדמויות גיליתי שיש פער רציני בין גברים לנשים על רוב די מוחלט לדיוקנאות של גברים.
התחלתי לחפש דמויות יהודיות של נשים חשובות ומשמעותיות ומצאתי לא מעט כדי לייצר איזה איזון ובעיני זה חשוב כי נשים יהודיות שנים נדחקו לאחור מבחינת העשייה שלהן והתרומה שלהן, האזרלית, פוליטית, חברתית, ספורטיבית ועוד.

בין השאר בגלל המסורת והדת שגרמו לחברה שלנו לחשוב שנשים לא צריכות להיות בקדמת הבמה.
המאה העשרים שינתה זאת, הליברליות שנכנסה, החילוניות, הפמיניזם תרם רבות לשים זרקור על נשים רבות שעשו ותרמו והספר הזה בא ומראה לנו, שם את הזרקור הזה הכל כך חשוב על אותן נשים יהודיות.

יש פה מחשבה ומחקר ועבודת איסוף נהדרת של נשים שלא הכרתי לפני, נשים יהודיות ממקומות שונים בעולם שעשו ועושות למען שיפור החברה ולמען היהדות והן עוצמתיות ולכל אחת סיפור משלה ועבורי ועבור רבים זו הזדמנות להיחשף לנשים חשובות.

כל דמות מאוירת שונה, לכל דמות מוקדש טקסט והספר מעוצב נפלא, אלבום ראוי ומכובד.

ראוי עוד יותר בעיני שכל אישה תעניק לבת שלה את הספר הזה, שאם פעם ישאלו אותן מה נשים תרמו ליהדות, לחברה, לעולם איפה הנשים היהודיות החשובות מכל תקופה, מכל מקום ומכל תחום אפשר פשוט לפתוח את הספר הזה ולהראות לו. לקרוא, ללמוד וללמד.

יופי של ספר.

פרשת האוטובוס בקו 300 / יצחק זמיר
כנרת זמורה
258 עמודים

את פרשת קו 300 הכרתי לראשונה מסדרת טלויזיה שתיארה את המקרה לפני לא מעט שנים, הייתי ילד בשנות השמונים כשהאירוע התרחש.
לאחרונה הפרשה הזו צצה באופן דרמטי בהקשר של מתן החנינה לראש הממשלה והיא מעוררת פולמוסים האם יש כאן תקדים משפטי אבל לא אכנס לזה כרגע.
אני חושב שיש לספר הזה של יצחק זמיר חשיבות רבה מאוד שכן הפרשה הזו רלוונטית יותר מתמיד בהקשר האתי של איך צריך לנהוג בטרוריסטים שנשבו בחיים ובכלל על שאלות מוסר שנוגעות בשאלות חשובות של חיים ומוות.

כשניגשתי לספר ציפיתי לתיעוד של פרשה מוכרת, אולי אפילו לעוד שחזור היסטורי מסודר. מהר מאוד הבנתי שזה לא הסיפור כאן. זמיר לא רק מספר מה קרה אלא מנסה להראות איך זה קרה, ואולי חשוב יותר מזה, איך מערכת שלמה מאפשרת לדבר כזה לקרות ואז מנסה להתמודד עם ההשלכות שלו.

האירוע עצמו מוכר בקווים כלליים. חטיפת האוטובוס, ההשתלטות, שני מחבלים שנהרגים במהלך הפעולה ושניים שנתפסים בחיים. כאן לכאורה הסיפור אמור להיגמר, אבל דווקא מכאן הוא מתחיל. ההחלטה להרוג את המחבלים לאחר שנלכדו, ולא פחות מכך הניסיון להסתיר את המעשה, הם לב הספר.

מה שתפס אותי לאורך הקריאה הוא לא רק חומרת המעשה אלא הדרך שבה האמת מתעוותת. זה לא שקר אחד גדול אלא שרשרת של החלטות קטנות, של ניסוחים, של הסתרות, של העברת אחריות ממקום למקום. זמיר מתאר תהליך שבו הגבול בין נכון ללא נכון מתחיל להיטשטש עד שכמעט אי אפשר להבחין בו.

הספר לא כתוב כספר מתח, והוא גם לא מנסה להיות כזה. יש בו משהו מאוד מדויק, כמעט יבש לעיתים, אבל דווקא שם נמצא הכוח שלו. התחושה היא שאתה קורא עדות של מי שהיה בתוך המערכת ונאבק בה מבפנים. זה לא מבט חיצוני אלא ניסיון להבין את המנגנון עצמו.

אחד הדברים שהספר מצליח להבהיר הוא עד כמה הדמוקרטיה לא מובנת מאליה. היא תלויה במנגנונים, באנשים, ובעיקר בנכונות של אותם אנשים להתעקש גם כשהלחץ כבד. בלי אותה התעקשות, קל מאוד להידרדר למצב שבו שיקולים של כוח ושל נוחות גוברים על החוק.

ובכל זאת, הקריאה לא תמיד נוחה. יש רגעים שבהם הרגשתי שהדיון המשפטי משתלט על הסיפור, שיש עומס של פרטים שמרחיקים מעט מהחוויה. אבל גם זה חלק מהעניין. זו לא פרשה שניתן לספר אותה בפשטות, והניסיון לפשט אותה עלול דווקא לעוות אותה.

בסופו של דבר זה ספר שמכריח אותך להישאר עם שאלות. לא רק מה היה נכון לעשות אז, אלא מה נכון לעשות בכלל. מה הגבול בין ביטחון למוסר, עד כמה מערכת יכולה לפעול בשם מטרה שהיא תופסת כחשובה, ומה קורה כשהיא חוצה את הקו הזה.

זה לא ספר שמבקש ממך להסכים איתו אלא ספר שמבקש ממך לחשוב. ולכן למרות שהוא לא תמיד קל לקריאה, הוא כן מצליח להשאיר חותם, כזה שלא נעלם גם אחרי שסוגרים את העמוד האחרון.

לשם אני הולכת / נילי דגן
ספרי עיתון 77
56 עמודים

כמו תמיד כשאני סוקר ספרי שירה אני בודק לאן הכריכה לוקחת אותי ואיך היא מכניסה אותי לתוך השירים.
על הכריכה יש צילום של ענף שקדיה בודד על רקע לבן שצילמה רותי בית אור.
השקדיה שמסמלת לנו התחדשות וחיים מופיעה כאן בודדה, מנותקת משורשיה ועם זאת עדיין פורחת. יש בה חיים ואולי זה המתח המרגש שקיים בספר הזה ובשירים שבו.

זה ספר שמדבר על אובדן, אבל לא כאבל שנסגר אלא כאבל שממשיך לדבר. לאורך כל הספר נילי דגן מנהלת שיחה עם מי שכבר איננו. עם הבן, עם האם, עם דמויות שהיו ונשארו בתוכה. זו לא שירה שמנסה להתרחק או לעדן. להפך. היא מתקרבת מאוד, כמעט יותר מדי, ומדברת בגובה העיניים, בשפה יומיומית, ישירה, לפעמים כזו שמרגישה כמו שיחה ולא כמו שיר.

אני מודה שאני נמשך לספרים שלא מתפזרים אלא נשארים בתוך מוקד אחד. כאן המוקד ברור מאוד, אובדן והחיים שנמשכים אחריו. יש בזה כוח, כי דגן לא בורחת לשום מקום. היא נשארת בתוך אותו כאב ובודקת אותו שוב ושוב, מזוויות שונות, ברגעים קטנים של יום יום. לפעמים זה עובד מצוין. יש שירים שבהם דווקא הפשטות הזו פוגעת חזק, בלי מנגנוני הגנה, בלי תחכום מיותר. רגעים של דיבור ישיר שמרגישים כמעט לא נוחים, אבל אמיתיים.

אבל לא כל השירים מצליחים להחזיק את המתח הזה. יש מקומות שבהם השיחה נשארת שיחה, ולא תמיד עוברת את הטרנספורמציה לשירה. יש שורות שמסבירות את עצמן במקום לתת להן להישאר פתוחות. יש גם חזרתיות מסוימת, לא רק בתוכן אלא גם באינטונציה, בתחושה שהשירים חוזרים לאותה נקודה רגשית בלי תמיד לחדש.

ועדיין, גם כשזה קורה, קשה להתעלם מהקול. יש כאן קול ברור, אישי, כזה שלא מנסה להרשים אלא לדבר. וכשהוא פוגע, הוא פוגע בדיוק בגלל זה. בגלל שהוא לא מתחכם ולא מתייפה.

בסופו של דבר זו חוויית קריאה שנעה בין קרבה גדולה מאוד לבין רגעים של התרחקות. בין שירים שמצליחים להפוך כאב לצורה לבין שירים שנשארים קרובים מדי למקור. כמו הענף שעל הכריכה, גם הספר הזה חי בתוך מתח. בין ניתוק לבין המשך חיים, בין אובדן לבין התעקשות להישאר.