גופי הקיץ / מרטין פליפה קסטנייט
הוצאת תשע נשמות
180 עמודים
תרגום: טליה הוס

ספר מעורר מחשבה של הסופר הארגנטינאי המוכשר מרטין פליפה קסטנייט.
הוא מעורר מחשבה שכן הוא לוקח אותנו לעולם חדש ומסקרן בה המתים אינו סוף הדרך אלא פתח למשהו אחר, לקבלת גוף חי של מישהו אחר אבל התודעה, התודעה לא לחלוטין של המישהו האחר החדש ישן.
קסטנייט בעל דמיון עשיר ויכולת לנסח את הרעיונות שלו באופן מעורר השתאות שולח אותנו לעולם המיוחד הזה וזו קריאה מיוחדת מאוד.

העלילה מתמקדת ברמירו, אדם שחי לפני כמאה שנה, מת, התקיים כישות דיגיטלית במעין מצב ריחוף ברשת, ואז מחליט לחזור אל עולם החיים. הוא משתכן בגוף של אישה מבוגרת ושמנה, גוף שלא תואם את הזיכרון העצמי שלו. בעולם הזה המתים יכולים להפוך לשרופים, תודעות שמוטמעות בגופים אחרים, בעוד אחרים בוחרים להישאר במצב ביניים. רמירו חוזר עם מטרה אישית, כמעט קטנה ויצרית אבל המסע הזה הופך בהדרגה למסע של הסתגלות, של זהות ושל בחינה מחודשת של מהו בכלל אדם.

אני מודה, הגעתי אליו מסוקרן אבל גם חשדן. הרעיון של תודעה בענן שחוזרת לגוף אחר עלול להישמע כמו גימיק עתידני. קל מאוד להישען על ההמצאה ולהזניח את האדם. קסטנייט לא עושה זאת. הוא משתמש במנגנון כדי לחשוף סדקים בנפש.

מה שתפס אותי במיוחד הוא התחושה של לידה מחדש בלי טוהר. לכאורה מדובר בבחירה חופשית, כמעט בניצחון על המוות. בפועל זו כניסה לעולם בגוף זר, ללא התאמה מלאה בין זיכרון לבשר. רמירו חש את איבר המין הגברי שהיה לו כאילו היה איבר קטוע. הרגע הזה מערער יותר מכל הסבר טכנולוגי. הגוף הקודם איננו נמחק, הוא נוכח דרך חסרונו.

המבנה של הספר, פרקים קצרים מאוד, כמעט רסיסי מחשבה, מחזק את החוויה הזו. אין כאן אפוס רחב יריעה אלא תודעה שמנסה להרכיב את עצמה. הקריאה דינמית, אך גם שברירית. כל פרק הוא עוד ניסיון לעמוד בתוך גוף שאיננו בית טבעי.

החברה העתידית שקסטנייט מצייר איננה אוטופיה. היא מקבלת את האלמוות כמעט באדישות, אך מייצרת מעמדות חדשים ופחדים חדשים. המוות לא נעלם, הוא פשוט איבד את סופיותו. וזה אולי מפחיד יותר. אם יש אינסוף זמן, יש גם אינסוף אפשרויות לאבד את עצמך.

אני חושב שזה ספר מצוין באמת. לא כי הוא מציע חזון מבריק של עתיד נוצץ, אלא כי הוא מצליח להפוך רעיון מופרך כמעט לאנושי מאוד. הוא שואל מה נשאר מאיתנו כשהגוף מתחלף, וכמה מהזהות שלנו הוא זיכרון וכמה הוא בשר. הוא מעביר את הרעיון שלו בבהירות, באיפוק, ועם עומק רגשי שמפתיע בספר כה קצר. זו בעיני הצלחה גדולה.

מותר האדם / אסף סולומון
ספרי ניב
205 עמודים

על המחבר אסף סולומון מצוין בכריכה האחורית שהוא אוטודידקט וזהו ספרו הראשון. זהו מידע חשוב שכן ספר שעוסק באבולוציה של התודעה האנושית צריך להיבחן בעיני בהאם הוא ספר עיוני מחקרי או ספר הגות אישי שצריך לקרוא אותו בהקשר הנכון. אחרי הקריאה בו אפשר לומר שהוא ספר מהנה שיש לו הרבה מה לתת לקורא, מידע חדש למי שלא עוסק בתחום ורוצה לצלול אליו. סקירה לא עמוקה מדי של נושאים שונים בתחום התודעה וזה בסדר. ספרים כאלו לחלוטין לגיטימיים ואף מהנים.

כבר בתחילת הקריאה היה לי ברור שאני לא אוחז ביד חיבור אקדמי. אין כאן ביבליוגרפיה, אין רשימת מקורות, אין ניסיון להתעמת באופן שיטתי עם חוקרים בני זמננו במדעי המוח או בפילוסופיה של התודעה. במקום זאת מצאתי ספר שמבקש לפרוס בפני הקורא תמונת עולם רחבה, מסודרת, נגישה.

סולומון נע בין נושאים גדולים: שפה, חופש בחירה, תפיסת זמן, מדע, כסף, מוסר, דת, רוחניות, מערכות יחסים, אחריות. כל פרק קצר יחסית וממוקד. אין כאן חפירה לעומק של כל סוגיה, אלא ניסיון למפות את המרחב. במובן הזה הספר מזכיר מסע מודרך דרך מושגים, יותר מאשר מחקר שמבקש להוכיח תזה אחת חדה.

נהניתי מהבהירות. יש משהו מרענן בקריאה שאינה עמוסה בציטוטים אקדמיים או במונחים טכניים כבדים. סולומון כותב בגובה העיניים, ובונה בהדרגה את הרעיון המרכזי שלו על התודעה הנפרדת ועל האפשרות להתפתחות תודעתית רחבה יותר. לא הרגשתי שהוא מחדש מהפכה רעיונית, אבל כן הרגשתי שהוא מצליח לארגן עבור הקורא רצף מחשבתי קוהרנטי.

עם זאת חשוב לומר ביושר: מי שמחפש עומק פילוסופי שיטתי, דיון ביקורתי במסורות קיימות או תיאוריה מבוססת היטב על אבולוציה של התודעה, לא ימצא כאן את מבוקשו. זה איננו ספר מחקרי ואיננו מתיימר להוכיח מודל מדעי. זהו חיבור הגותי אישי, רחב יריעה, שמציע הסתכלות ערכית ורוחנית על האדם ועל מקומו בעולם.

ואולי כאן גם כוחו. לא כל ספר צריך לפרוץ דרך. יש מקום גם לספרים שמבקשים לפתוח שער, לעורר מחשבה, להזכיר לנו לשאול שוב שאלות יסוד על אחריות, קהילה, אלימות, טכנולוגיה ומשמעות. בעיני, אם קוראים אותו מתוך הבנה ברורה של הזאנר שלו, אפשר ליהנות ממנו מאוד.

זה ספר חביב, כן, אבל חביב במובן הטוב של המילה. הוא מסודר, קריא, מגרה מחשבה, ואינו מעמיד פנים שהוא יותר ממה שהוא. וזה בסדר גמור.

חנות הצעצועים המכושפת / אנג'לה קרטר
הוצאת עם עובד
240 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

יש כריכות שמעוצבות מאוד בחוכמה וגורמות לך להסתקרן לגבי תוכן הספר.
הכריכה של הספר הזה חכמה מאוד, היא גורמת לך לחשוב, לנסות להבין על מה הספר מדבר, הדימוי שבו.
ואין לי ספק שנעשתה כאן הרבה מחשבה. הבחירה בבובת הילדה אישה במרכזה כדמות בולטת מהשאר. תמימות מסתורית כזו עם חוטים ששולטים בה, בגד עם מחוך.

הסתכלתי עליה לא מעט לפני שהתחלתי לקרוא. השמלה הלבנה, הזר ביד, העיניים שאינן מחייכות באמת. זו לא בובת ילדות. זו דמות שמביימים אותה. מישהו מושך בחוטים והיא עומדת זקופה, יפה, מסודרת, כמעט כלה. סביב לה דמויות נוספות, נגנים, ברבור, תיאטרון קטן של עולם סגור. כבר בכריכה ברור שאין כאן סיפור תמים.

ומעבר לגותיקה של הספר ומעבר לאפלה שיש בו הוא מדבר על פמיניזם. באופן אחר אמנם אבל זהו ספר פמיניסטי חזק מאוד.

הספר נפתח בגילוי הגוף. מלאני בת חמש עשרה עומדת מול המראה ומגלה שהיא בשר ודם. לא כמשפט ביולוגי, אלא כרעידת אדמה. היא מודדת את עצמה בעיניים של ציירים, מדמיינת חתן עתידי, בוחנת את שדיה, מפחדת להשמין, מתפללת להתחתן או לפחות לחוות תשוקה. הכול מתרחש בחדר נעול, בתוך בית אמיד ומסודר מדי.

כבר שם הרגשתי אי נוחות. הגוף שלה אינו רק שלה. הוא מוצג, נבחן, מבוים. היא מדגמנת לעצמה, אבל גם למבט שאינו שם עדיין. היא מתאמנת להיות אישה כפי שסיפרו לה שאישה אמורה להיות.

ואז ההורים נהרגים. מלאני ואחיה נשלחים אל בית הדוד בלונדון, אל חנות צעצועים שבה מייצרים בובות ומריונטות. זה מעבר חד מבית נעים אל מרחב סגור וחונק. הדוד פיליפ הוא אמן ובובנאי, אבל גם שליט. בבית שלו הכול תיאטרון. תפקידים, שתיקות, מבטים. נשים מדברות מעט. גברים מכתיבים.

וכאן הבנתי עד כמה הכריכה מדויקת. מלאני איננה רק נערה מתבגרת. היא בובה בעולם שבו מישהו אחר מחזיק את החוטים. הספר עוסק בשליטה. מי רשאי לגעת בגוף. מי רשאי לביים אותו. מי קובע מהו יופי ומהי בושה.

יש בספר סצנות קשות, טעונות, לא קלות לקריאה. קרטר לא מרככת. היא לא מגישה פמיניזם מחויך ומעודן. היא חושפת את המנגנון. את הדרך שבה ילדה לומדת להיות אישה דרך פחד, דרך מבט גברי, דרך ציפייה להינשא, דרך אשמה כמעט דתית על כל מחשבה.

הגותיקה כאן אינה רק תפאורה. היא אווירה של בית סגור שבו הקירות לוחשים. היא תחושת מחנק. היא תחושה שאתה צופה בהצגה אבל אינך בטוח מי הקהל ומי השחקן. לפעמים הרגשתי שאני קורא חלום ארוך ומטריד. לפעמים רציתי יותר קרקע, יותר יציבות עלילתית. לא כל פרק מהודק באותה מידה. יש רגעים שבהם הדימוי גובר על ההתרחשות.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהעוצמה. זה ספר שמצליח לגרום לך לחשוב מחדש על רגע ההתבגרות. לא כרגע רומנטי, אלא כרגע שבו העולם מתחיל לנסח עבורך תפקיד. כרגע שבו אתה מגלה שהחוטים כבר שם, גם אם לא ראית אותם.

חנות הצעצועים המכושפת הוא לא ספר נעים. הוא גם לא מבקש להיות כזה. הוא אפל, לעיתים אכזרי, ולעיתים פיוטי מאוד. אבל הוא כן ספר שמכריח אותך להביט בבובה שעל הכריכה ולשאול מי מחזיק בה. והאם יש רגע שבו היא תחתוך את החוטים.

שבויה במשימה / שושן הרן
הוצאת ידיעות ספרים
240 עמודים

אני קורא הרבה מאוד ספרים על טבח ה7.10.23 אבל זהו הספר הראשון שאני קורא שנכתב על ידי שבוי או שבויה.
אני מאמין שאגיע גם לאחרים והספר הזה שהגיע אלי סקרן אותי מאוד.
שושן הרן היא פעילה חברתית פוליטית אקטיבית מאוד, חיה את הסכסוך, חיה בתקשורת עם האנשים מהצד השני של הגדר וזה הופך את הספר הזה להרבה יותר מספר עדות, זה הופך לספר של אישה שעברה חוויה שמטלטלת לא רק את עולמה החיצוני, את מה שעברה המשפחה, את מה שעבר הקיבוץ שלה.
שושן הרן עברה חוויה שמשנה מציאות פנימית, משנה תפיסות עולם וגרמה לה לראות אחרת את כל מה שהיא חשבה והאמינה בו.

כבר מן הפרק הראשון ברור שלא מדובר רק בתיעוד של שבי. הרן לוקחת אותנו אל חדר סגור בעזה, אל מזרנים על רצפה קרה, אל ילדים שישנים ליד קלצניקובים ורימונים. אבל היא לא כותבת כדי לזעזע בלבד. היא כותבת כדי להבין. בתוך המרחב המצומצם הזה מתנהלים לא רק מאבקי הישרדות אלא גם דיאלוגים טעונים עם אחד השובים. שם, במפגש הבלתי אפשרי בין אישה שבויה לטרוריסט שמחזיק בגורלה, מתרחש השבר האמיתי.

ואז היא חוזרת אחורה, אל העולם שלפני. אל בארי של הליכות הבוקר, של שדות תפוחי אדמה, של שיר חלוצי שמתנגן בראש, של אמונה בצבא ובטכנולוגיה, של אירועי נשים שמאמינות בשלום. המעבר הזה חד וכואב. הקורא יודע מה יקרה בעוד ימים ספורים, והפער בין האופטימיות השקטה של תחילת אוקטובר לבין האימה שעתידה לבוא צורב כמעט פיזית.

כאן נמצא לב הספר. זהו לא רק סיפור על חטיפה. זהו סיפור על קריסת תחושת הביטחון ועל סדק עמוק באתוס. הרן מציגה את עצמה כאישה שחיה כל חייה בתוך עשייה אזרחית, בתוך ניסיון לבנות גשרים, בתוך אמונה שדיאלוג אפשרי. ואז מגיעה מציאות שמעמידה את האמונה הזו במבחן אכזרי.

מה שמרשים אותי הוא שהיא לא בורחת מהממד הפוליטי. היא לא מסתתרת מאחורי תיאור רגשי בלבד. אחרי השחרור היא יוצאת למאבק בינלאומי למען החטופים, מזהה מערכה תודעתית עולמית, מדברת על אנטישמיות ועל אטימות, ועל תחושת הפקרה קשה מול קריסת ההגנה. יש כאן זעם. יש כאן תסכול. יש כאן דרישה ברורה לאחריות.

ובכל זאת, היא לא מתהפכת. היא לא מוחקת את עצמה שלפני. היא מפוכחת יותר, נוקשה יותר בהבנת האידאולוגיה שעומדת מולה, אבל היא אינה נגררת לשנאה גורפת. המתח הזה בין כאב עצום לבין סירוב לוותר על מורכבות אנושית מלווה את הספר לכל אורכו. זה מתח לא נוח, אבל דווקא לכן הוא אמין.

מבחינה ספרותית, הרן כותבת בשפה ישירה ובהירה. אין כאן תחכום לשוני מיותר ואין יומרה ספרותית גבוהה. לעיתים הסמליות גלויה מאוד, אולי אפילו מודעת מדי לעצמה, אבל במקרה הזה היא משרתת את הסיפור. המבנה של לפני ואחרי עובד היטב, יוצר ניגוד חד שמחדד את גודל השבר.

מה שהכאיב לי במיוחד הוא תחושת ההפקרה שהיא מתארת. החיבוק אחרי השחרור, הדאגה לפרטים הקטנים, כל אלה אינם מוחקים את השאלה הפשוטה והקשה, איפה היתה ההגנה כשבאמת נדרשה. הספר אינו מניפסט, אבל הוא גם לא מסתפק בעדות פרטית. הוא מבקש להבין איך זה קרה ומה המשמעות של זה עבורנו כחברה.

סיימתי את הקריאה בתחושה כבדה אך גם צלולה יותר. שבויה במשימה הוא ספר עצוב מאוד, אבל הוא גם ספר מפוכח. הוא מזכיר שהשבעה באוקטובר אינו רק אירוע ביטחוני אלא רעידת אדמה תודעתית. עבור שושן הרן זו היתה קריסה של עולם מוכר ובנייה מחודשת של זהות בתוך מציאות אכזרית.

ואולי זה מה שהופך את הספר הזה לכל כך משמעותי בעיני, הוא לא רק מספר מה קרה, הוא מנסה לברר מי אנחנו אחרי שזה קרה.

עיניים גדולות זה לא טוב / רונית בלנרו אדיב
הוצאת מטר
302 עמודים

לקיבוץ הגעתי בשנת 1983.
אחר כך עברתי לעוד קיבוץ, ילד חוץ שמגיע לבית ילדים, לחברה סגורה, למשפחה אומנת.
יש כל כך הרבה סיפורים כאלה וחוויות הקיבוץ דומות בהרבה מובנים אצל רוב הילדים שגדלו בחברה הזו, בשיטה הזו, וחלק מהחוויות שונות לחלוטין אבל יש מכנה משותף.
מחברת הספר מתארת את החיים בקיבוץ באופן מאוד אותנטי ועם זה יכולתי להזדהות כי אמנם הסיפור שלה מתואר כרונולוגית כמה שנים לפני שאני הגעתי לקיבוץ ובעשור אחר אבל הדברים לא השתנו הרבה בתקופה ההיא.
החוויה דומה ומה שלוקח אותנו למסע אחר בסיפור של רונית בלנרו אדיב זו הכתיבה שלה.

זה לא ספר עם עלילה ליניארית סוחפת. אין כאן דרמה גדולה שמתפתחת לשיא. יש יום ועוד יום, בוקרצהרייםערבלילה, טיול לשדות, הצבעה בכיתה, ישיבה במעגל, השכבה. אבל מתוך הפרטים הקטנים האלה נבנה עולם שלם, סגור, מדויק, מוכר מדי.

החיים בביתילדים נפרשים מתוך עיניים של ילדה רגישה וחכמה, כזו שקולטת חוקים גם כשלא אומרים אותם במפורש. הרוב והמיעוט, לא להתבלט, לא לרצות יותר ממה שיש, לא לעשות משהו שאף אחד אחר לא עושה. אלה לא סיסמאות, אלה מנגנונים נפשיים. כילד חוץ אתה לומד אותם מהר מאוד. אתה לומד איפה לעמוד, מתי לשתוק, מתי להרים אצבע עם כולם.

מה שעושה את הספר הזה לטוב באמת הוא השפה. הלחמי המילים אינם קישוט. ביתילדים, פינתאוכל, ארוחתעשר, אלה לא רק מושגים מקומיים אלא תודעה. אין רווחים, אין הפרדה. גם הילדה לא באמת מופרדת. היא חלק מאנחנוקיבוצי שמדבר בלשון רבים. אנחנו רצים, אנחנו מצביעים, אנחנו יודעים. בתוך האנחנו הזה יש אני קטן, לפעמים נסוג, לפעמים שותק.

הספר לא כועס. הוא גם לא מתרפק. הוא מתאר. הוא שואל תמיהות דרך הילדה, לא דרך מבוגר שמבקש לסגור חשבון. כשהיא מחכה שאבא יסתובב בדרך חזרה הביתה והוא לא מסתובב, אין כאן האשמה מפורשת. יש צביטה שקטה. מי שגדל במבנה הזה מבין את המשקל של הסיבוב הקטן הזה שלא קרה.

מצאתי את עצמי קורא וחוזר לא רק למראות אלא לריחות ולצלילים. לסנדלים בתאים הנמוכים, למיץ פטל בקלקר, לישיבה במעגל. אבל גם לצד השני שבי, הילד מבת ים, זה שלא נולד לתוך האנחנו הזה אלא נכנס אליו. הספר הזה שיקף לי עד כמה החוקים היו ברורים ועד כמה הפנמנו אותם בלי לשים לב.

אין כאן תנועה דרמטית גדולה אלא הצטברות של רגעים. לפעמים שאלתי את עצמי אם המבנה הזה יחזיק לאורך מאות עמודים. והוא מחזיק כי הקול עקבי והדיוק רגשי. כל סיפור קטן הוא יחידה של משמעות. לא הכול מבריק באותה מידה, יש קטעים שבהם החזרתיות כמעט מכבידה, אבל בסך הכול הצלילות והכנות מנצחות.

עיניים גדולות זה לא טוב הוא ספר על קיבוץ, אבל גם על כל מערכת שמבקשת לייצר שוויון ומייצרת קונפורמיות. על ילדה שרוצה להבין מהר יותר, לרצות יותר, ולומדת לעצור. על אהבה שיש בה גם חורים שהמערכת לא יודעת לתקן.

קראתי אותו מתוך היכרות אישית עם העולם הזה, ואהבתי אותו לא בגלל נוסטלגיה אלא בגלל האמת שבו. הוא לא ביקש לרגש אותי בכוח. הוא פשוט פתח דלת לעולם שחשבתי שאני זוכר, והראה לי אותו דרך שפה שעדיין מהדהדת בי.

רוד טריפ / האנה דייטש
ידיעות ספרים
317 עמודים
מאנגלית: דנה טל

בואו נתחיל ממשהו שממש עצבן אותי
ואני רואה את זה גם בסרטים
בתרגומים משפה זרה למוצרים בינלאומיים כאילו בנסיון לשווק אותם לקהל המקומי.
אם היו מתרגמים את הספר כמו שהוא היה אמור להיות שמו היה "פוטנציאל רצחני" או משהו בסגנון.
שם הספר באנגלית הוא killer potential
אז למה למען השם החליטו לשנות אותו לרוד טריפ?
שם נדוש בהרבה שמוכר מסרט אחר, מחוויית נסיעה הרפתקנית בין חברים.
לספר הזה ניתן שם טוב שמתאים לו בשפת המקור והשינוי הזה לא מצא חן בעיני.
וזה הדבר הראשון שנתקלתי בו עוד לפני שקראתי מילה אחת מתוכו.

ועכשיו לסיפור עצמו. איווי היא צעירה שקורסת תחת חובות סטודנטים ועובדת בביתם של בני עשירים במיוחד. ערב אחד היא מגיעה לעבודה ומגלה זירת רצח. במקום להיעלם בשקט ולהזעיק עזרה, היא נשאבת למנוסה יחד עם גיי, צעירה נוספת שנמצאת במקום. מהר מאוד השתיים הופכות לחשודות המרכזיות. התקשורת מרשיעה אותן עוד לפני שהמשטרה מספיקה לבסס ראיות, והן מוצאות את עצמן במסע בריחה מתמשך שהולך ומסתבך, גם בגלל טעויות שלהן וגם בגלל עולם שלא ממש מחכה לשמוע את גרסתן.

אחרי שמניחים את הטרוניה על השם בצד, צריך להודות ביושר, זה ספר מתח שעובד. הוא קצבי, חד, דוחף קדימה בלי לעצור יותר מדי להסברים. לא ספר עמוק במיוחד ולא כזה שישנה תודעה, אבל כזה שמבין היטב את כללי המשחק של הזאנר ומבצע אותם במיומנות.

מה שמחזיק את הספר באמת הוא הדינמיקה בין איווי וגיי. אם לא היה שם קשר חי, טעון, מיני, אירוני ולעיתים אפילו רך בתוך הכאוס, הספר היה נשחק מהר. העלילה לבדה לא הייתה מספיקה. אבל יש ביניהן מתח רגשי שמרגיש אמיתי מספיק כדי שאמשיך לקרוא גם כשחלק מהמהלכים העלילתיים צפויים למדי.

דייטש כותבת בביטחון מרשים לספר ראשון. יש לה הומור שחור, יש לה קול מובחן, והיא יודעת לנסח מחשבות פנימיות בצורה חדה ולעיתים אפילו מבריקה. התרגום של דנה טל זורם היטב ואינו מעיק.

הספר מבקש להיות יותר מסתם מותחן. הוא שזור בביקורת חברתית ברורה, עיסוק בפערים כלכליים, בתקשורת שממהרת לשפוט, בציבור שצמא לאשמים. כל אלה רלוונטיים מאוד למציאות האמריקאית. הבעיה בעיני היא המינון. לעיתים האמירה מודגשת מדי, כמעט מוצהרת, כאילו הסיפור נעצר כדי לוודא שהבנתי את המסר.

כשסגרתי את הספר לא נשארתי עם תחושת טלטלה או מחשבה שממשיכה להדהד ימים אחר כך. נשארתי עם חוויית קריאה טובה, מהירה, אפקטיבית. וזה לא מעט. לא כל ספר צריך להיות גדול כדי להיות מוצלח. לפעמים די בכך שהוא יודע להחזיק אותך, לגרום לך לדאוג לדמויות, ולסיים בלי תחושת החמצה.

ואת השם המקורי עדיין הייתי מחזיר. הוא היה מדויק יותר מהבחירה המקומית שקיבלנו.

לוחמות / אילה דקל
הוצאת התחנה
215 עמודים

לאחרונה שוב מתעורר ויכוח ציבורי נוקב על החשיבות של שירות נשים בצבא ועל חשיבות שירות נשים בתפקידים קרביים ונראה שהספר הזה יוצא בטיימינג מצויין שכן השיח המתעורר הזה במאה ה21 גורם לי לחשוב האם לא השתנינו, האם השמרנות עדיין לוקחת חלק משמעותי בשיח.
את הספר הזה לא ניתן לשפוט ברמה הספרותית שלו, הוא ספר עדויות נוקב וחשוב וככזה ניתן לשפוט אותו, את הערך שלו, את המשמעויות שלו עבור נשים שקוראות אותו וחולמות לעשות דברים גדולים ולפרוץ תקרות זכוכית מבלי שמישהו יאמר להן שהן לא יכולות ולא מתאימות.
הספר הזה צריך להישפט במקומות האלו.

קראתי את לוחמות לא כרומן ולא כיצירה שמבקשת להרשים בתחכום צורני, אלא כמסמך חי. עשרים מונולוגים של נשים שהיו שם. בטנקים, בחפ"ק, בחזית עזה, בגבול הצפון, במילואים בגיל חמישים ושלוש, בהריון מתקדם. הן לא מדברות בסיסמאות אלא מתארות החלטות, פחד, אחריות, בלבול, חתירה למגע.

יש משהו מטלטל ברגע שבו מפקדת טנק מספרת שהיא מרגישה קטנה כמו נמלה מול חור בגדר, ובאותו רגע ממש מבינה שאין לה פריבילגיה להישאר קטנה. יש כוח אדיר בתיאור של שלושה לא שקיבלה לאורך הדרך, ובכל פעם בחרה לא לוותר. לא כי זה נשמע טוב בהרצאה, אלא כי זו הייתה הדרך היחידה שלה להתקדם בתוך מערכת שלא תמיד האמינה בה.

הספר הזה לא מתווכח תיאורטית עם מבקרי שירות הנשים. הוא פשוט מניח עובדות. נשים היו שם. נשים פעלו. נשים קיבלו החלטות תחת אש. נשים הצילו חיים. ברגע שקוראים את העדויות האלה קשה מאוד לחזור לשיח שמצייר אותן כנטל או כקישוט.

יחד עם זאת, אני לא מתעלם מהעצב שמתלווה לקריאה. חברה בריאה לא אמורה למדוד העצמה דרך שדה קרב. יש משהו כואב בידיעה שהשוויון נבחן דרך היכולת לירות, לפקד, לסכן חיים. אבל זו המציאות הישראלית, והספר הזה לא בורח ממנה. הוא מתאר אותה כמו שהיא, מורכבת, אלימה, מחייבת.

מבחינה עריכתית אפשר לשאול שאלות. לעיתים המבנה החוזר של ספק ואז נחישות, של מכשול ואז פריצה, יוצר תחושה תבניתית. לא כל סיפור מצליח לחרוג מהמסלול הזה. הייתי שמח לראות גם רגעים שנשארים פתוחים יותר, שלא נסגרים תמיד בניצחון. אבל זו כבר שאלה של ארגון ושל בחירה מה להבליט, לא של אמינות.

הכוח האמיתי של הספר טמון בפער שבין הענווה של הדוברות לבין העוצמה של המעשים. רבות מהן פותחות באמירה שאין להן באמת סיפור. ואז מתגלה סיפור של שעות ארוכות תחת אש, של החלטות שמכריעות גורלות, של התמודדות עם זלזול מוקדם שהפך להערכה.

אני חושב על נערה צעירה שקוראת את הספר הזה. היא לא תפגוש כאן פוסטר ורוד של העצמה. היא תפגוש זיעה, בוץ, גריז, דילמות מוסריות, אחריות כבדה. והיא תבין שהשאלה אינה האם היא יכולה, אלא האם היא מוכנה לשלם את המחיר. במובן הזה הספר הזה נותן כוח אמיתי, לא מדומיין.

לוחמות הוא לא יצירה ספרותית שמבקשת פרסים. הוא מסמך תקופה. עדות חיה לרגע היסטורי שבו נשים עמדו בפרונט של שדה הקרב. בתוך ויכוח ציבורי שמבקש לעיתים להחזיר את הגלגל לאחור, הספר הזה מזכיר שהגלגל כבר הסתובב. והוא לא מסתובב בדיבורים, אלא במעשים.

מספיק מציאות / שמעון אדף
יצירה עברית
328 עמודים

אני אוהב את שמעון אדף.
אוהב אותו כי יש בו משהו אחר, יש בו איכות אחרת וסגנון אחר ושפה אחרת והוא מצליח לאתגר בכל ספר מחדש את הקורא, להפתיע, לתת ערך מוסף וזה מעניין כקורא לראות מה אדף יביא הפעם.
גם בספר הזה שמעון אדף מנסה לאתגר אותנו ומראש, כבר מהעמוד הראשון אתה מבין שאתה נכנס לספר שדורש ממך משהו אחר.
הקריאה דורשת סוג מסוים של אינטיליגנציה והתמסרות כמו שגם הכתיבה עצמה והעריכה עצמה באים לשדר משהו אחר מרוב הספרים בספרות המקומית שאנחנו נתקלים בהם.

וכשאני אומר דורש, אני מתכוון באמת דורש. לא רק שפה גבוהה ועשירה, לא רק עברית נדירה ומדויקת עד רמת הנשימה, אלא מבנה שמערער על עצמו, תודעה שמטילה ספק בכל זיכרון, בכל רצף, בכל סיפור שהיא מספרת. כבר בתחילת הרומן האני מתפצל, הזיכרון מתפורר, והמציאות איננה מובנת מאליה. אתה לא נשען על קרקע יציבה. אתה לומד ללכת בתוך ערפל.

הספר נע בין נעורים בעיירה דרומית, מוזיקה, מפעל סריגים, ובין סיפור חייהם של שושנה וראם, זוג שנפגש לכאורה במקרה אך הולך ומסתבך בתוך רשת של כוחות כלכליים, תודעתיים ומיתולוגיים. ביג דאטה, מדעי אקלים, פילוסופיה של שפה, מיתוסים עתיקים, אלגוריתמים סמויים, כולם נשזרים יחד למערכת אחת. זו איננה עלילה במובן הפשוט. זו מכונה מורכבת, ולכל בורג בה יש תפקיד, גם אם לא תמיד ברור מהו.

יש כאן רגעים של יופי צרוף. תיאורי טבע כמעט פסיכדליים, דיאלוגים חדים, שושנה חיה ונושמת בתחילת דרכה התל אביבית, ראם המוזיקאי שהופך למדען, הילדה שנקראת על שם אלה עתיקה. יש גם תחושה אמיתית של מסתורין, לא פנטסטי במובן הקל אלא כזה שמרחף מעל המציאות הכלכלית והטכנולוגית שלנו. כאילו משהו מתרחש מתחת לפני השטח ואנחנו רק רואים את ההבהובים.

ובכל זאת, אני נשאר אמביוולנטי.

לא כי הספר משעמם אותי. הוא לא. העלילה מתגמלת ויש בו עניין מתמשך. אלא משום שהקריאה בו דורשת ריכוז מוחלט. אם אתה מרפה לרגע, אם אתה עוצר ליומיים, אתה עלול לאבד חוט. לא בגלל שהשפה אינה קריאה, אלא בגלל שהמבנה עצמו מתעקש להיות מורכב. רומן כזה מבקש ממך נוכחות מלאה, כמעט טקסית.

אני נוטה לסיים ספרים. אני אוהב אתגר. ואני חושב שעצם האתגר כאן שווה את המאמץ. אבל הוא שווה אותו רק אם אתה מחויב באמת. זה איננו ספר שקוראים תוך כדי. הוא איננו סלחני. הוא לא מושך אותך בכוח בחזרה, אלא מחכה שתבחר להיכנס שוב.

אדף בונה כאן עולם שמבקש לחשוב על תבניות עומק של מציאות, על אמת ומראית עין, על זיכרון שמתפורר ועל אני שמבקש להיאחז. השאלה אם העולם הזה יישאר בי לאורך זמן עדיין פתוחה. אני באמצע הדרך, מסוקרן, מעריך, אך גם תוהה אם ההשקעה תתלכד בסוף לכדי חוויה אחת שלמה.

אולי זו בדיוק המשמעות של השם. מספיק מציאות. לא יותר מדי, לא פחות מדי. מספיק כדי לערער, מספיק כדי לחשוב, מספיק כדי להכריח אותך לשאול אם אתה מוכן באמת להיכנס פנימה.

אוצר מלחמה / ארז האסול
הוצאת שתים
336 עמודים

בכריכה כתוב על המחבר שהוא גיאולוג וחובב ארכיאולוגיה וזה מעניין וגם לא מפתיע שסופר עם רזומה כזה בחר לקחת אותנו למסע הסטורי מיסטי ומותח שהגרעין שלו הוא מרדף אחר מטבע עתיק.
אבל הספר לא עוסק רק במטבע עתיק, הוא גם עוסק בקונפליקטים המזרח תיכוניים והמחבר מנסה להעביר את זה דרך הטקסט.
ובמובנים רבים הוא גם מצליח.

כבר מן הפרקים הראשונים מורגשת היד של אדם שמכיר את השטח, את הסלעים, את ההיסטוריה ואת שכבות הזמן שנערמו זו על גבי זו באזור שלנו. הסיפור מדלג בין תקופות, בין מסע הצלב השלישי לבין ימינו, בין אבירים, סיירים, חוקרים, טרוריסטים ולוחמים, וכל הזמן חוזר אל אותו מטבע מסתורי שעובר מיד ליד ומצית שרשראות של אלימות, בגידה ותאוות כוח.

יש בספר תחושה ברורה של מסע. לא רק מסע גיאוגרפי בין מצרים, לבנון, הגולן והגליל, אלא גם מסע בזמן, דרך דורות של אנשים שחייהם נשזרים סביב חפץ קטן אחד. האסול מצליח ליצור תחושה שההיסטוריה במזרח התיכון איננה עבר רחוק אלא חומר חי, כזה שעדיין פועם מתחת לפני הקרקע ומוכן להתפרץ בכל רגע. במובן הזה הספר עובד היטב, הוא נותן תחושה של עומק ושל הקשר, ושל עולם שבו הגבולות בין דת, פוליטיקה והיסטוריה כמעט ואינם קיימים.

גם ברמת העלילה יש כאן מותחן אפקטיבי. יש רדיפות, קרבות, מארבים, שותפויות לא צפויות, ומעברים בין נקודות מבט שונות. הדמויות מגיעות מרקעים מגוונים, מצרית, דרוזי, ישראלים, לוחמי ארגונים שונים, והבחירה הזו מוסיפה צבע ותחושה אזורית אותנטית יותר. זה לא סיפור על גיבורים נקיים, אלא על אנשים שנעים בתוך מרחב אלים ומורכב.

אבל לצד החוזקות האלו, מורגשת גם החולשה המרכזית של הספר. האסול מאוהב בפרטים. בגיאולוגיה, בנשק, בתיאורי שטח, במנגנונים טכניים, במסלולי מסע ובמבנים היסטוריים. לפעמים זה מעשיר ומוסיף עומק, אבל לא פעם זה גם מכביד על הקריאה. יש קטעים שבהם הסיפור נעצר כדי לפנות מקום להסבר, והתחושה היא שהספר היה יכול להיות צנום ומהודק יותר, אולי אפילו חזק יותר, אם חלק מהידע היה נשאר מאחורי הקלעים.

גם ברמת השפה והדמויות, זה איננו ספר שמבקש להיות יצירה ספרותית מורכבת או פסיכולוגית במיוחד. הכתיבה ברורה, עניינית, פונקציונלית, משרתת את העלילה. מי שמחפש עומק רגשי גדול או קול ספרותי ייחודי, אולי לא ימצא כאן את מבוקשו. אבל מי שמחפש סיפור שמערב היסטוריה, מסתורין, קרבות ומעט מיסטיקה אזורית, יקבל חוויה קריאה ומהנה.

בסופו של דבר, אוצר מלחמה הוא ספר של ידע ותנועה. הוא לוקח אותנו למסע במזרח התיכון דרך תקופות, עמים ואמונות, ומנסה להראות עד כמה העבר עדיין חי בתוך ההווה. הוא עמוס יותר ממה שהיה צריך להיות, לפעמים אפילו כבד, אבל הוא גם מותח, סוחף ברגעיו הטובים, ומעל הכול מהנה לקריאה. לפעמים זה לא מעט בכלל.

אנחנו מגש הכסף / סתיו שפיר
הוצאת דביר
144 עמודים

סדרת אתגרי הדמוקרטיה היא חשובה וכל ספר בה עניין אותי עד כה. הנושאים שעולים בטקסטים של סדרה זו, הכותבים המעניינים והמגוונים הם מעוררי מחשבה ופותחים את הדעת בהבנה של הפוליטיקה הישראלית.
אפשר לומר שכולם נוטים לצד פוליטי מסוים אבל בעיני הטקסטים דווקא באים לחשוף ולהאיר את המחשבה החופשית ולתת לקוראים מבט נוסף ואולי בלתי מוכר על ליברליזם ודמוקרטיה באופן שלא תמיד נחשפים אליו.
סתיו שפיר מזוהה עם צד פוליטי מסוים זה ידוע, אבל סתיו שפיר גם היתה חברת כנסת שבחרה לה מאבק שנדמה קצת כמו מלחמה בתחנות רוח, להלחם ההזרמת הכספים הלא מפוקחים בתקציב המדינה.

הספר שלה לוקח אותנו אל תוך החדרים הפחות נוצצים של הכנסת, לא אל הנאומים הגדולים במליאה ולא אל הסיסמאות, אלא אל הטבלאות, ההעברות, הישיבות המאוחרות וההצבעות שנעשות כמעט על אוטומט. דרך החוויות שלה כחברת ועדת הכספים, היא מראה לקורא עד כמה התקציב הוא לא מסמך טכני אלא לב הפוליטיקה עצמה.

תוך כדי הקריאה הרגשתי שאני נכנס אל עולם שבדרך כלל מוסתר מאחורי שפה ביורוקרטית מכוונת. מספרים, סעיפים, העברות תקציביות, כל אלו נשמעים כמו עניין יבש של רואי חשבון, אבל שפיר מצליחה להראות איך כל שורה כזו קובעת את החיים שלנו. כמה תלמידים יהיו בכיתה, כמה כסף יגיע לבריאות, כמה יוזרם לפרויקטים פוליטיים שלא תמיד ברור מה טיבם.

החוזק של הספר נמצא בפשטות שלו. הוא לא מנסה להיות מחקר אקדמי כבד, אלא ספר הסבר אזרחי. שפיר כותבת בגוף ראשון, מתארת ישיבות, עימותים, איומים, רגעים של תסכול וגם של הצלחה. התחושה היא של יומן מאבק, לא של חיבור תיאורטי. לפעמים זה מרגיש אפילו כמו סיפור אישי של מי שנכנסה למערכת מתוך אמונה, וגילתה עד כמה היא מורכבת ואטומה.

יש בספר טון פוליטי ברור, ואין טעם להעמיד פנים אחרת. מי שמחפש ניתוח קר ומאוזן מכל הצדדים לא בהכרח ימצא אותו כאן. זה ספר עם עמדה, עם זעם, עם תחושת דחיפות. אבל דווקא בגלל זה הוא עובד. הוא לא מסתתר מאחורי ניטרליות מדומה אלא מציג עמדה אזרחית ברורה לגבי שקיפות, פיקוח ושימוש בכספי ציבור.

כקורא, מצאתי את עצמי פחות עסוק בשאלה אם אני מסכים עם כל מסקנה, ויותר בשאלה איך ייתכן שכל כך הרבה החלטות על מיליארדים מתקבלות כמעט בלי תשומת לב ציבורית. הספר מצליח לייצר תחושת אי נוחות בריאה, כזו שגורמת לחשוב מחדש על מושג פשוט לכאורה כמו תקציב המדינה.

זה ספר קצר, בהיר וקריא, אבל גם כזה שמשאיר אחריו מחשבות. לא מניפסט גדול ולא מחקר אקדמי, אלא קריאת השכמה אזרחית. במובן הזה הוא עושה בדיוק את מה שסדרת אתגרי הדמוקרטיה מנסה לעשות, לפתוח חלון קטן אל מנגנוני הכוח, ולתת לקורא תחושה שהוא מבין קצת יותר מה קורה מאחורי הקלעים של המדינה שלו.