בית היל הרדוף / שירלי ג'קסון
הוצאת קתרזיס
256 עמודים
מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם

הוצאת קתרזיס ממשיכה להביא לנו עם התרגומים הנהדרים של דוד ישראל ארונשטם סיפורי אימה קלאסיים ובית היל הרדוף הוא אחד מאותן קלאסיקות שיש בהם מצד אחד משהו טיפה מיושן ומצד שני עדיין מעוררות בך צמרמורות ותחושות אימה שקשה להסביר.
כבר בכריכה האדומה כמעט כמו צבע דם והאיור הלבן עליה אפוף מסתורין מושך אותך פנימה כמו דלת סתרים שאתה לא יודע מה מחכה לך בפנים.
כך זה מתחיל.

וכמו לא מעט ספרי אימה קלאסיים גם כאן צריך סבלנות. מי שמחפש קצב מהיר או פחדים מהסוג שסרטי אימה מודרניים רגילים לייצר אולי יתאכזב בהתחלה. ג'קסון בונה את העולם שלה לאט מאוד. כמעט בזהירות. אבל דווקא מתוך האיטיות הזאת מתחיל להיווצר משהו מטריד. מן תחושה שהקירות עצמם זזים קצת ממקומם ושמשהו בבית הזה פשוט לא נכון.

אל תוך בית היל מגיעים כמה אנשים במסגרת ניסיון לבדוק האם השמועות סביב הבית אכן מוצדקות. יש כאן חוקר שמתעניין בתופעות על טבעיות, צעירה מופנמת ושברירית בשם אלינור, תיאודורה החופשיה והצבעונית יותר, ולוק שקשור לבעלי הבית. מהרגע שהם נכנסים פנימה הבית מתחיל לפעול עליהם בדרכו. לא דרך זוועות גדולות אלא דרך רעשים קטנים, דפיקות, מסדרונות שנראים אינסופיים ותחושת מחנק שהולכת וגוברת מפרק לפרק.

אבל ככל שהמשכתי לקרוא הבנתי שהספר הזה בכלל לא עוסק רק בבית רדוף. הוא עוסק בבדידות. בצורך נואש להרגיש שייך למשהו. אלינור היא הלב האמיתי של הסיפור, ודמותה הולכת ונחשפת בצורה שמצליחה לעורר גם חמלה וגם אי נוחות. יש בה משהו אבוד מאוד, כאילו החיים שלה מעולם לא באמת התחילו, ודווקא הבית האפל הזה מעניק לה לראשונה תחושה שמישהו מבחין בה.

זה מה שהופך את האימה של ג'קסון לכל כך מיוחדת גם היום. היא לא מנסה להפחיד בכוח. אין כאן ניסיון להרשים את הקורא בעוד ועוד רגעי שוק. במקום זה היא מייצרת אווירה שחודרת מתחת לעור. בזמן הקריאה הרגשתי לא פעם כאילו אני צופה בסרט ישן של היצ'קוק. ברור שהקצב אחר ושהשפה שייכת לתקופה אחרת, אבל פתאום מגיע רגע קטן, מבט, קול במסדרון, משפט שנאמר כמעט כבדרך אגב, והגוף מגיב בצמרמורת.

יש משהו כמעט מהפנט בדרך שבה הבית נכתב כאן. ג'קסון גורמת למבנה עצמו להרגיש חי. המסדרונות מתעקלים בצורה מוזרה, החדרים משרים מועקה, וכל המקום עטוף בתחושת חלום רע שאי אפשר להתעורר ממנו. וגם כשהספר נגמר נשארת התחושה הזאת בראש, כאילו הבית ממשיך להתקיים איפשהו.

התרגום של דוד ישראל ארונשטם מצליח להעביר היטב את האווירה הגותית והכבדה של הספר, וזה לא דבר מובן מאליו בטקסט שנשען כל כך על קצב פנימי ועל ניואנסים של תחושה.

בית היל הרדוף אולי לא יגרום לכל קורא לפחד כמו שקוראים פחדו ממנו לפני עשרות שנים, אבל כקלאסיקת אימה הוא עדיין עובד בצורה מרשימה. לא בגלל מה שהוא מראה אלא בגלל מה שהוא גורם לך לדמיין לבד בחושך.

האישה שברחה מאושוויץ / אלי מידווד
הוצאת מטר
358 עמודים

כמעט ולא יוצא לי לכתוב על רומנים הסטורים מהסוג של מידווד.
אז אפשר לומר שעבור קורא כמוני זו היתה הזדמנות טובה לבחון את הזאנר הזה שבתוך סוגת ספרי השואה יש לו מקום ויש לו קוראים וקוראות רבים ורבות.
יש המון מלודרמטיות בספר הזה של מידווד שמתחיל כבר בכריכה המאוד סטריאוטיפית אך מצליחה בהחלט להכניס את הקוראים לאווירת הספר.

הספר מבוסס על סיפורם האמיתי של מלה צימטבאום ואדק גלינסקי, שני אסירים באושוויץ שמפתחים קשר רומנטי בתוך התופת ומחליטים לנסות לברוח מן המחנה. מלה, יהודייה חכמה ורבת תושיה שעובדת כמתורגמנית במחנה, מנצלת את מעמדה כדי לעזור לאסירים אחרים, בעוד אדק הוא אסיר פולני שמעורב בפעולות מחתרתיות. מתוך המציאות הבלתי אפשרית הזו נרקם ביניהם קשר שמעניק להם תקווה רגעית בתוך מקום שכל מטרתו היא למחוק אנושיות.

מידווד יודעת היטב מה הקוראים שלה מחפשים. היא כותבת בצורה מאוד נגישה, מאוד רגשית, מאוד קולנועית כמעט. זה מסוג הספרים שנקראים במהירות, עם הרבה רגעים שמכוונים ישירות אל הלב. לפעמים אפילו הרגש הרגיש לי מחושב מדי, כאילו הספר יודע בדיוק מתי ללחוץ על הכאב, מתי לייצר תקווה ומתי לשבור את הקורא רגשית.

ועדיין, קשה לבטל את האפקטיביות של הכתיבה הזו.

אני חושב שקל מדי לזלזל בזאנר הזה רק מפני שהוא פופולרי או מפני שהוא משתמש בכלים מלודרמטיים. בסופו של דבר, אם סופרת מצליחה לקחת אירוע היסטורי אמיתי ולהפוך אותו לחוויית קריאה שסוחפת מאות אלפי קוראים בעולם, יש כאן מיומנות אמיתית. גם אם זו לא הספרות שאני באופן אישי הכי מתחבר אליה.

תוך כדי הקריאה מצאתי את עצמי חושב לא מעט על האופן שבו התרבות של היום צורכת סיפורי שואה. ספרים מהסוג הזה לא מנסים לפרק את הקורא פילוסופית או ספרותית. הם לא הולכים למקומות הקרים, המרוחקים והבלתי פתירים של ספרות שואה קלאסית יותר. הם מתרגמים את הזוועה לשפה רגשית מאוד ברורה של אהבה, הישרדות, כאב ותקווה. כנראה שזה גם סוד ההצלחה שלהם.

אצלי זה עבד באופן חלקי בלבד. היו רגעים שבהם הרגשתי מעורבות אמיתית בגורל הדמויות, בעיקר בגלל הידיעה שמדובר באנשים אמיתיים, אבל היו גם רגעים שבהם הסנטימנטליות הרחיקה אותי מעט מהחוויה. ועדיין, אני בהחלט מבין למה הספרים האלה מצליחים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

כי בסופו של דבר, מידווד יודעת לספר סיפור. וגם זו יכולת שלא צריך לזלזל בה.

סיפורים מביכים / קארל צ'אפק
הוצאת אפרסמון
140 עמודים
תרגום: פאר פרידמן

הדבר הראשון שתפס אותי כשהחזקתי את הספר הזה בידי זה האיור שעל כריכת הספר שמעביר את האוירה של הספר בצורה מושלמת, עוד לפני שפתחנו את העמוד הראשון: כלי האוכל היומיומיים והמוכרים, הסכין, המזלג והכף, מקבלים פתאום תפנית סוריאליסטית ומטרידה, כשהעין הניבטת מתוך הכף והשפתיים שעל המזלג מייצרות תחושה של מבט בוחן, שופט ולא נוח. בדיוק כמו התמונה הזו, שמשלבת בין השגרתי למוזר, כך גם סיפוריו של צ'אפק לוקחים את חיי היומיום הרגילים ומקלפים מהם את המסכות, כדי לחשוף את המבוכות, החרדות והאבסורד שבקיום האנושי.

כבר מהסיפור הראשון הבנתי שלא מדובר כאן בקובץ סיפורים שמנסה להרשים אותנו בדרמות גדולות או בטוויסטים מתוחכמים. להפך. הכוח של צ'אפק נמצא דווקא ברגעים הקטנים והאנושיים ביותר. במבטים, בשתיקות, במשפטים שנאמרים מאוחר מדי, באנשים שמנסים להחזיק את החיים שלהם בצורה מכובדת ואז מגלים עד כמה הכול שביר, עלוב ומלא סתירות.

הסיפורים כאן קצרים מאוד ברובם, אבל כמעט כל אחד מהם מצליח להשאיר אחריו תחושה כבדה ומוזרה. לא בגלל שקורה בהם משהו קיצוני במיוחד אלא משום שצ'אפק מבין בני אדם בצורה כמעט לא נעימה בדיוק שלה. הוא מבין כמה אנשים משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. כמה הם זקוקים לאשליות קטנות כדי לשמור על הכבוד העצמי שלהם. וכמה מהר המציאות מסוגלת לחשוף אותם במערומיהם.

באחד הסיפורים אב מוביל לקבורה את הילדה שאהב בכל ליבו, בזמן שכל העיר לוחשת מאחורי גבו שהיא בכלל אינה בתו. בסיפור אחר אישה מנסה לשמור על מעט כבוד עצמי בעולם שמנצל ומשפיל אותה עד שהיא מבינה שאין לה באמת לאן לברוח. ובסיפורים אחרים אנשים עומדים מול רגעים קטנים של בושה, קנאה, פחד או חולשה, רגעים שיכלו להיראות שוליים אצל סופר אחר, אבל אצל צ'אפק הופכים לחשיפה כואבת של הנפש האנושית.

מה שהרשים אותי במיוחד זו הדרך שבה צ'אפק מצליח להיות גם אירוני וגם מלא חמלה בו זמנית. הוא לא לועג לדמויות שלו מלמעלה. הוא מבין אותן. גם כשהן קטנות, פתטיות או מגוחכות. אולי משום שהוא מבין שכל בני האדם חיים בתוך פער תמידי בין מי שהם רוצים להיות לבין מי שהם באמת.

גם התרגום של פאר פרידמן ראוי להערכה גדולה. יש בעברית של הספר משהו עשיר, אירופי וטקסי כמעט, אבל כזה שלא מרגיש כבד או מיושן. להפך. השפה מצליחה להעביר את התחושה שהסיפורים האלו נכתבו לפני מאה שנה אבל עדיין מסתכלים ישירות עלינו.

ומה שנשאר איתי אחרי הקריאה זו התחושה שצ'אפק לא כתב סיפורים על אנשים יוצאי דופן אלא על האנושות עצמה. על המבוכה שבלהיות אדם. על הניסיון הנואש לשמור על משמעות, כבוד ואהבה בתוך עולם מלא אי הבנות, חולשות ואדישות. אולי בגלל זה הסיפורים האלו מרגישים כל כך חיים גם היום.

אם רחוב ביל היה יכול לדבר / ג'יימס בולדווין
הוצאת עם עובד
210 עמודים
מאנגלית: רעות בן יעקב

כשמתבוננים על הכריכה היפה של הספר הזה יככולים להבין שהיא בעצם מספרת את כל הסיפור.
לפני הכל מדובר בסיפור אהבה אבל האהבה שבספר היא רק מעטפת שבאה לתאר את מצב השחורים ואת הגזענות הממוסדת בארצות הברית בתקופה שעליה הספר מדבר.
אבל בולדווין בא ועשה משהו חזק יותר. את סיפורם של הזוג בספר מספרת האישה
זה לא שיש משהו חדשני בספרות שאישה מספרת את הסיפור אבל כן היה אז משהו יוצא דופן שגבר שחור כותב אישה שחורה כמוצא הרגשי והמוסרי של הרומן.

טיש ופוני מכירים מאז הילדות. הם גדלים יחד בתוך הארלם קשוחה, ענייה ולעיתים אלימה, אבל גם מלאה מוזיקה, תשוקה וחיים. פוני חולם להיות פסל וטיש מתאהבת בו בצורה כמעט מוחלטת. הם מנסים לבנות לעצמם עתיד קטן בתוך מציאות שלא באמת מאפשרת להם לנשום. ואז פוני נעצר באשמת אונס שלא ביצע והחלום כולו מתחיל להתפורר. בזמן שהוא יושב בכלא וממתין למשפט, טיש מגלה שהיא בהריון, ומשם הספר הופך לסיפור על נסיון נואש להחזיק באהבה מול מערכת שלמה שמנסה למחוץ אותה.

מה שהפתיע אותי בספר הזה הוא שבולדווין לא כותב אותו כמו כתב אישום זועם בלבד. הזעם קיים בכל עמוד כמעט, אבל לצד הזעם יש המון רוך. יש משפחה, אוכל, מבטים, מגע, שיחות קטנות בין אנשים עייפים שמנסים להחזיק אחד את השני בחיים. דווקא המקומות האינטימיים האלו הופכים את הספר לכל כך כואב. כי אתה מבין שהמערכת לא הורסת רק אנשים אלא גם רגעים אנושיים פשוטים.

בולדווין גם מצליח לכתוב אהבה בצורה נדירה מאוד. לא אהבה הוליוודית נוצצת אלא אהבה גופנית, חיה, לפעמים אפילו מביכה מרוב כנות. יש בספר תיאורי מיניות מאוד חושניים אבל הם אף פעם לא מרגישים זולים או פרובוקטיביים בכוח. להפך. הם מדגישים עד כמה הדמויות נאחזות בגוף ובקרבה האנושית בתוך עולם שמנסה להפוך אותן למספרים ולחשודים.

אהבתי מאוד גם את הדרך שבה בולדווין כותב את הארלם. זו לא שכונה רומנטית וגם לא גיהנום מוחלט. היא מקום אמיתי. מלוכלך, צפוף, יפה, מוזיקלי ועצוב בו זמנית. מרגישים שבולדווין מכיר את הרחובות האלו מבפנים ולא מתבונן בהם מרחוק כסופר שמנסה "להסביר" עוני לקוראים שלו.

ומעבר לכל זה יש כאן גם משהו מאוד אקטואלי. למרות שהספר נכתב לפני עשרות שנים הוא מרגיש כאילו נכתב על עולם שלא באמת השתנה. היחס של המשטרה לשחורים, הפחד ממערכת המשפט, התחושה שאדם יכול לאבד את חייו רק בגלל צבע עורו, כל אלו הופכים את הקריאה בו למטרידה גם היום.

אבל מה שבאמת החזיק אותי לאורך הקריאה היה הקול של טיש. יש בו תמימות לצד בגרות מוקדמת, עדינות לצד כוח פנימי. בולדווין הצליח לברוא מספרת שמרגישה אנושית לחלוטין ולא סמל ספרותי או כלי להעברת מסרים. ולכן גם כשהספר פוליטי מאוד הוא נשאר חי ונושם.

זה ספר קצר יחסית אבל כזה שנשאר בראש גם אחרי שסוגרים אותו. אולי כי מתחת לכל הזעם והכאב מסתתרת בו אמונה עקשנית באהבה ובאנושיות, גם בתוך מציאות שמנסה שוב ושוב להרוס אותן.

הרגליים של מרלן דיטריך / רינה גרינוולד
הוצאת התחנה
208 עמודים

יש משהו מאוד מושך בכריכה הזו
מעבר לאיור המוצלח והמעניין אנחנו מזהים כבר בכריכה את הכיוון של הספר
והוא עוסק בנשיות, בהורות
בנסיון לגלות את תפקידה בעולם הזה והיא מוצאת אותו בין השאר דרך התעסקות בעבר שמוצא את החיבור שלה להווה ולמי שהיא רוצה להיות.
נכון שלאחרונה אנחנו נתקלים בספרים שעוסקים במציאת מכתבים ישנים שמאירים אור על הסטוריה משפחתית, זה ז'אנר שנתקלים בו לא מעט בשנים האחרונות בספרות שלנו ועם זאת בספר הזה זה עובד די טוב.

דפנה, גיבורת הספר, נמצאת במקום של עייפות כמעט קיומית. היא אוהבת את הבן שלה, רוצה להיות אמא טובה, אולי אפילו מושלמת, אבל ככל שהספר מתקדם אנחנו מבינים כמה קשה לה להודות בפני עצמה שהאימהות גם כולאת אותה. יש משהו מאוד כן באופן שבו גרינוולד מתארת את המחשבות האלו. לא מתוך רצון לזעזע אלא מתוך נסיון להסתכל על החיים בלי לייפות אותם יותר מדי.

במקביל לסיפור שלה אנחנו נחשפים גם לסיפורה של הסבתא מאשה, אישה שהתגייסה לצבא הבריטי בתקופת המנדט וסוחבת איתה סודות, כאבים והחלטות שהשפיעו על המשפחה כולה גם שנים אחר כך. החיבור בין שני הסיפורים עובד בעיקר בגלל שגרינוולד לא מנסה להפוך את העבר לסיפור הרפתקאות גדול מהחיים אלא משתמשת בו כדי לשאול שאלות על נשים, על בחירות ועל המחיר שהן משלמות כשהן מנסות להיות משהו מעבר למה שהעולם מצפה מהן להיות.

מה שאהבתי כאן הוא שהספר לא נופל לגמרי למלודרמה למרות שכל המרכיבים היו יכולים בקלות לקחת אותו לשם. יש כאן סודות משפחתיים, משברים נפשיים, תחושת החמצה ודמויות שסוחבות כאב עמוק, אבל הכתיבה נשארת יחסית מאופקת ורגישה. דווקא המקומות השקטים יותר עבדו עלי הכי חזק.

אהבתי גם את זה שהספר עוסק באימהות בלי להפוך אותה לאידיאל קדוש ובלי להפוך אותה גם לעונש מוחלט. יש כאן נסיון כן להראות את המורכבות. את האהבה הגדולה לצד הרצון לברוח לפעמים. את האשמה לצד הכמיהה לחופש. אלו רגעים שהרגישו לי אמינים מאוד.

ולמרות שהספר עוסק לא מעט ברגש ובפסיכולוגיה, הוא מצליח לשמור גם על עניין עלילתי. ככל שהסיפור מתקדם נפתחים עוד ועוד סדקים בתוך ההיסטוריה המשפחתית ואנחנו מבינים יחד עם דפנה עד כמה העבר ממשיך לחיות בתוך ההווה גם כשנדמה שהוא כבר נקבר מזמן.

זה אולי לא ספר מהפכני מבחינת המבנה או הנושא שלו, אבל יש בו אנושיות וכנות שהצליחו להחזיק אותי לאורך הקריאה. ובעיני לפעמים זה הרבה יותר חשוב מספר שמנסה להיות גדול או מתוחכם מדי.

קרבה יתרה / סלין אסייג
יצירה עברית
206 עמודים

הספר המרתק הזה של סלין אכן מתמקד בימים שאחרי טבח אוקטובר הטראומטי לכולנו אבל הוא לא נעצר שם והוא בעצם מהווה טריגר לזרם מחשבות, זכרונות ונסיונות למצוא מקום מחדש לאהבה ואבלות
ומכאן אנחנו נכנסים למסע שהוא גם פיזי וגם רגשי שיש בו זרם תודעה מובנה וחכם ובעיקר, אמיץ.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שזה לא ספר שמחפש לספר סיפור במובן הקלאסי. אין כאן באמת עלילה שמחזיקה את הקורא דרך מתח או אירועים גדולים אלא תודעה שמנסה להבין איך ממשיכים לנשום בתוך מציאות שהפכה כבדה, מאיימת וחסרת יציבות. סלין לא מרחמת על הקורא שלה וגם לא מנסה להקל עליו. היא זורקת אותו ישר לתוך הראש של הדמות שלה, לתוך חרדה, זכרונות, מחשבות, שיטוטים ורגעים קטנים של חיים שנראים פתאום אחרת לגמרי.

יש משהו מאוד ישראלי בספר הזה. לא במובן הפוליטי או הסיסמתי אלא במובן של התחושה שאין באמת הפרדה בין האישי ללאומי. האבל הפרטי, הבדידות, הזוגיות, השכנים, הרחוב, האזעקות והחדשות, הכל נדחס לאותו מרחב נפשי צפוף ומחניק. לפעמים הרגשתי שאני לא קורא ספר אלא מקשיב למישהו שמנסה להחזיק את עצמו דרך מילים.

הכתיבה של סלין דורשת ריכוז. זה לא ספר שאפשר לרפרף עליו תוך כדי הסחות דעת. יש כאן משפטים שצריך לעצור עליהם, לחזור אליהם, לתת להם לשקוע. לפעמים אפילו הרגשתי שהספר דורש יותר מקריאה אחת כדי להבין עד כמה הכל מחובר מתחת לפני השטח.

מה שתפס אותי במיוחד הוא היכולת שלה לקחת רגעים קטנים ועלובים לכאורה ולהטעין אותם במשמעות. בת ים של הספר הזה מלאה בדמויות שבורות, חנויות מתפוררות, צעקות מהדירות, בעלי חיים, אנשים אבודים ושקט כבד שמרחף מעל הכל. ודווקא מתוך המקומות האלו היא מצליחה לייצר רגעים מאוד אנושיים ויפים.

יחד עם זאת זה לא ספר קל. יש בו עומס רגשי מכוון, תחושת מחנק ולעיתים גם טשטוש מכוון בין מציאות, פחד וזכרון. מי שמחפש סיפור מסודר וברור עלול ללכת בו לאיבוד. אבל מי שמוכן להיכנס לתוך הזרם התודעתי הזה ימצא כאן ספרות עברית חכמה מאוד, כואבת מאוד ובעיקר כנה מאוד.

בין תום לתהום / עדי סגל ויסברגר
הוצאת קתרזיס
80 עמודים

כשאני כותב על ספרי שירה אני אוהב להתבונן בכריכה ומנסה להבין לאן היא שולחת אותי ואיך היא מחברת אותי לשירים.
בדרך כלל בחירה בצבע, אמורפי, בולט ושולט נעשה במודע.
מי שבוחרת בסגול כדי להכניס אותנו לאוירה מתכננת עבורנו הקוראים חווייה רוחנית
הסגול הוא צבע נוכח וחזק שמשדר יצירתיות וארוחניות ויש בו המון רגש.
ולפעמים זה מספיק כדי להבין לאן הספר הזה עשוי לקחת אותך.

ואכן, כבר מהשירים הראשונים הרגשתי שאני נכנס לעולם רגשי מאוד. עולם של געגוע, של זיכרונות משפחתיים, של כאב שלא תמיד נאמר בקול אלא נשאר תקוע בגוף, בגרון, בטעם של אוכל או בחיבוק שלא הספקנו להחזיר.

מה שאהבתי בשירים של עדי סגל ויסברגר הוא שדווקא ברגעים הכי קטנים היא מצליחה לגעת הכי חזק. לא בשורות שמנסות להיות "גדולות", אלא ברגעים אנושיים ופשוטים. קציצות מלאות שום של אמא שכבר איננה, חיבוק שתמיד ניסו לקצר, סלט חצילים שמחזיר ברגע אחד עשרות שנים אחורה אל בית סבתא.

יש משהו מאוד נגיש בשירה שלה. לא נגיש במובן הפשטני אלא במובן שבו הקורא מרגיש שהוא לא עומד מול חידה ספרותית שמנסה להרשים אותו אלא מול אדם שמנסה לשתף אותו בזיכרון או ברגש אמיתי. הרבה משוררים נופלים למלכודת שבה כל שיר מרגיש כמו ניסיון להוכיח כמה הם יודעים לכתוב שירה. כאן הרגשתי כמעט הפוך. הרגשתי שהשירים מנסים קודם כל להרגיש.

אהבתי במיוחד את הדרך שבה הגוף נוכח לאורך הספר. מילים שנבלעות פנימה, רגשות שנתקעים בבטן, זיכרונות שעולים דרך הלשון והטעם. אלו שירים שמרגישים מאוד פיזיים למרות העדינות שלהם. לפעמים נדמה שהגוף זוכר כאן יותר מהראש.

לא כל השירים פגעו בי באותה עוצמה. היו רגעים שבהם התחושה היתה מעט דרמטית או אוורירית מדי עבורי, אבל דווקא בגלל זה הרגעים שכן עבדו הצליחו לבלוט עוד יותר. וכשהם עובדים, הם עובדים בשקט. בלי לצעוק.

יש ספרי שירה שאני מסיים לקרוא ומרגיש שהערכתי את הכתיבה שלהם. כאן הרגשתי משהו אחר. הרגשתי שלכמה רגעים מישהו פתח בפני מגירה פרטית מאוד של זיכרונות, ריחות, שתיקות וגעגועים. ובספר שירה, לפעמים זו בדיוק החוויה שאני מחפש.

מילים שלא נאמרו / עדי סגל ויסברגר
בָּזוֹ אַחַר זוֹ הֵן קוֹרְסוֹת
אֶל תּוֹךְ פִּיךְ
בַּחֲזָרָה.
נִדְחָקוֹת דֶּרֶךְ הַלֹּעַ,
נִדְחָסוֹת
מַטָּה־מַטָּה
עַד שֶׁחוֹזְרוֹת לִמְקוֹם מִבְטָחָן.
כָּעֵת בִּטְנֵךְ מְלֵאָה
וְהָרֶגֶשׁ אֵינֶנּוּ אֻכַּל.

ההכרות / ויליאם גדיס
הוצאת הבה לאור
1026 עמודים
מאנגלית: ארז וולק

כשהתחלתי לקרוא את ההכרות תהיתי האם אסיים אותו, האם אצליח להבין אותו
אלו שאלות שעולות כשמתייחסים לספר כזה
ספר שנחשב שנים לספר לא פשוט לקריאה ולא פשוט להבנה ועם זאת אני לא רואה ספרות כאתגר.
או שאני נהנה וממשיך או שאני סובל ועוצר ולא משנה אם זה ספר של 80 עמודים או 1000.
אין מבחינתי מילה כזו, "אתגר" קריאת פרוזה לא אמורה להיות "אתגר" היא אמורה לספק לקורא, הנאה, חומר למחשבה, ידע, אסקפיזם וכל אחד מה שמתאים לו.
הכניסה לספר היתה חלקה, ההתחלה, הרגשתי שאני מתחבר לנושא והרגשתי שהטקסט זורם לי ולאט לאט זה נהיה מורכב יותר, עמוס יותר ולא ברור יותר ויותר.
ועדיין יש משהו בכתיבה של גדיס שאו שאתה אוהב או שאתה פשוט לא.
אני שייך לקבוצה הראשונה.
בואו נצלול פנימה.

במרכז הספר נמצא וייאט גוויון, צייר צעיר ומוכשר שנשאב לעולם של זיופי אמנות, העתקות ויצירות שמקבלות ערך רק משום שמישהו החליט שהן מקוריות. אבל די מהר הבנתי שההכרות הוא לא באמת ספר על ציור וגם לא באמת ספר על זיוף אמנותי. הזיוף אצל גדיס נמצא בכל מקום. בתוך הדמויות, בתוך השיחות, בתוך החברה עצמה.

יש משהו מאוד כאוטי בעולם שגדיס בונה. דמויות נכנסות ויוצאות, שיחות מתחילות בלי שתמיד ברור מי מדבר, סצנות נקטעות בפתאומיות והקורא צריך כל הזמן להחזיק את עצמו מרוכז כדי לא לאבד אחיזה בטקסט. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני קורא ספר רגיל יחסית ואז פתאום הספר כאילו משנה צורה מול העיניים. נהיה צפוף יותר, עמוס יותר, כמעט תוקפני כלפי הקורא שלו.

וזה אולי הדבר שהכי הפתיע אותי בקריאה. ככל שהתקדמתי לא הרגשתי שהספר "נפתח" אלא להפך. הוא נעשה קשה יותר לפענוח. היו ימים שקראתי שלושים או ארבעים עמודים והרגשתי מסופק, והיו ימים שבהם עשרה עמודים הרגישו כמו מאבק. לפעמים סגרתי אותו ליום או יומיים ורק אז חזרתי. ובאופן מוזר אני חושב שזו גם הדרך הנכונה לקרוא אותו. זה לא ספר של בליעה מהירה אלא ספר שצריך לחיות לידו תקופה מסוימת.

אבל בתוך כל העומס הזה יש גם משהו מהפנט מאוד בכתיבה של גדיס. יש רגעים שבהם דיאלוג אחד פתאום נהיה חד בצורה כמעט כואבת. יש סצנות שבהן מתוך כל הרעש והבלגן מופיעה תחושה אנושית מאוד אמיתית. ודווקא בגלל שהספר כל כך עמוס, הרגעים האלו פוגעים חזק יותר.

היו לא מעט פעמים במהלך הקריאה שבהן שאלתי את עצמי מה בדיוק גדיס רוצה ממני. האם הוא באמת מצפה מהקורא להבין כל רפרנס, כל מעבר בין דמויות, כל שיחה שנשמעת כאילו התחילה באמצע החיים. והמסקנה שלי היא שלא. נדמה לי שההכרות לא באמת דורש מהקורא להבין הכל. הוא דורש ממנו להיות נוכח בתוך הכאוס הזה.

וזה גם ספר שקשה מאוד לכתוב עליו במונחים רגילים של עלילה. כי העלילה כאן פחות חשובה מהתחושה המצטברת. התחושה של עולם שבו אנשים איבדו קשר למשהו אותנטי באמת. עולם שבו אמנות, דת, תרבות ואפילו יחסים בין אנשים הופכים לסוג של הופעה. ככל שהתקדמתי הרגשתי שגדיס לא רק כותב על זיוף אלא ממש בונה ספר שמכריח את הקורא להתמודד עם השאלה מה בכלל אמיתי בתוך כל הרעש התרבותי הזה.

מה שעוד הרשים אותי מאוד זו העובדה שלמרות שהספר נכתב בשנות החמישים הוא מרגיש מודרני בצורה כמעט מפחידה. הרבה לפני עידן האינסטגרם והרשתות החברתיות גדיס כבר כתב על אנשים שמעצבים לעצמם דימוי, שמחקים, שמציגים גרסה מלאכותית של עצמם לעולם. במובן הזה ההכרות מרגיש לפעמים עכשווי יותר מלא מעט ספרים חדשים.

אני גם חייב להתייחס לתרגום של ארז וולק, כי נדמה לי שבלי תרגום טוב ספר כזה פשוט היה קורס לתוך עצמו. גם ככה מדובר בטקסט עמוס, מהיר, עמוס ברבדים תרבותיים ובדיאלוגים צפופים מאוד, ועדיין התרגום מצליח לשמור על קצב ועל מוזיקליות מסוימת בתוך כל הכאוס הזה.

האם זה ספר לכל אחד, ממש לא. אני לגמרי מבין קוראים שינטשו אותו באמצע ואפילו די מהר. יש בו רגעים מתישים, רגעים שבהם אתה מרגיש אבוד לחלוטין, רגעים שבהם נדמה שהספר כמעט דוחה את הקורא שלו בכוונה. אבל עבורי, לצד התסכול היה גם קסם אמיתי. התחושה שאני לא קורא עוד רומן רגיל אלא פוגש מוח ספרותי חריג מאוד, סופר שלא מנסה להתחבב על הקורא שלו אלא ליצור משהו טוטאלי, צפוף, חי ולא מתנצל.

ואולי זו הסיבה שגם חודש אחרי שסיימתי אותו אני עדיין חושב עליו. לא כי "ניצחתי" ספר קשה, אלא כי בתוך כל הבלבול, העומס והרעש היו בהכרות רגעים ספרותיים שפשוט אי אפשר היה למצוא בשום מקום אחר.

חמש נקישות בדלת / ג'קי חוגי
הוצאת כנרת זמורה
198 עמודים

אני לא יכול לשכוח את היום הזה, את הבוקר הזה ואת התחושה הזו שידענו שמתישהו זה יקרה.
נראה שכל החברה הישראלית היתה שאננית ואולי זלזלה באויב,
ואולי השאלות האלו של איך לא ידענו, איך לא חשבנו, אותה תחושת ה"לנו זה לא יקרה" שקרתה באסונות לאומיים שונים קרתה גם כאן וחוגי בא לשקף לנו מראה שאולי פחדנו להתבונן בה.
וזו מראה לא עכורה, היא צלולה מדי ואולי זו הבעיה.

חמש נקישות בדלת הוא לא עוד ספר שמנסה לספר מחדש את אירועי השבעה באוקטובר דרך סיפורי הקרבות, הזוועות או גבורת הלוחמים. אלו כמובן נמצאים ברקע כל הזמן, אבל ג'קי חוגי מנסה לעשות כאן משהו אחר. הוא מנסה להבין את הדרך שהובילה אל האסון. לא רק את הכשל הצבאי או המודיעיני אלא את הלך הרוח הישראלי שאפשר לו לקרות.

מהרגעים הראשונים של הספר הרגשתי עד כמה חוגי מנסה להכריח את הקורא הישראלי להתבונן באויב בלי הזלזול הרגיל שאנחנו רגילים אליו. זה אולי הדבר הכי מטלטל בספר. חמאס של חוגי איננו חבורה כאוטית של אנשים שפועלים מתוך טירוף בלבד. להפך. מדובר בארגון שפועל מתוך אידיאולוגיה, סבלנות ותכנון ארוך טווח. ודווקא ההבנה הזו מפחידה יותר.

החלקים החזקים ביותר עבורי היו אלו שעוסקים ביחיא סינוואר. חוגי מתאר אדם אכזרי ומסוכן מאוד, אבל גם כזה שלמד אותנו במשך שנים. הוא קרא על הציונות, למד היסטוריה יהודית, עקב אחרי החברה הישראלית והבין היטב את נקודות החולשה שלה. יש משהו כמעט מצמרר בידיעה שבזמן שישראל ניסתה לשכנע את עצמה שחמאס "מורתע", האנשים שהובילו אותו ישבו ולמדו אותנו לעומק.

הספר גם מצליח להעביר היטב את תחושת העיוורון הישראלית. שוב ושוב חוגי מביא ציטוטים, ראיונות ואזהרות שנאמרו בפומבי ובכל זאת לא נלקחו ברצינות. ככל שהתקדמתי בקריאה הרגשתי תסכול אמיתי. לא בגלל שחוגי חושף כאן מידע סודי או תיאוריות קונספירציה, אלא להפך. משום שהדברים היו מול העיניים.

יש בספר גם ביקורת ברורה על התפיסה הישראלית שחשבה שאפשר לנהל את הסכסוך דרך כסף, הקלות כלכליות והכלה זמנית של חמאס. נדמה שחוגי מנסה לומר שהחברה הישראלית הפסיקה באמת להקשיב למה שהצד השני אומר על עצמו, והעדיפה להאמין לפרשנות שנוחה לה.

הכתיבה של חוגי ישירה, בהירה ולא מתיימרת להיות ספרותית מדי. דווקא בגלל זה הספר עובד. הוא נקרא מהר אבל משאיר אחריו תחושה כבדה מאוד. לא רק בגלל מה שקרה, אלא בגלל התחושה שאולי גם עכשיו אנחנו עדיין לא באמת מבינים את גודל השבר ואת הלקחים שצריך להפיק ממנו.

זה ספר חשוב דווקא משום שהוא לא נותן לקורא את הנחמה הפשוטה של "אף אחד לא היה יכול לדעת". להפך. הוא גורם להבין שאולי ידענו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות.

באביב / קרל אובה קנאוסגורד
הוצאת מודן
201 עמודים
מנורווגית: דנה כספי

לדאבוני לא יצא לי לקרוא את ספרי המאבק שלי, אני מאמין שיצא לי ואקרא אותם אבל עד כה פשוט לא קראתי כך שהספר הזה הוא ההתקלות הראשונה שלי עם טקסט של קנאוסגורד.
אחרי שקראתי את הספר הזה אז על אחת כמה וכמה אני רוצה להיחשף לטקסטים אחרים שלו.
יש משהו בעובדה שסופר יכול להפוך נושאים יומיומיים לטקסט עמוק ונוגע אבל לפני הכל התחושה היא שקנאוסגורד מחובר מאוד לעצמו ולעולם שסובב אותו באופן שמעטים מחוברים ויודעים לבטא זאת.

באביב הוא לא ספר גדול במובן הדרמטי או העלילתי של המילה. למעשה, מי שמחפש כאן סיפור סוחף או טוויסטים כנראה ימצא את עצמו מתוסכל. זה ספר שמתרחש כמעט כולו בתוך תודעה. בתוך רגעים קטנים. בתוך נסיעה, בית, ילדים, מחשבות, עייפות, אור שנופל על חפצים. אבל דווקא מתוך השקט הזה נבנה משהו עמוק מאוד.

הספר כתוב כמין פנייה של האב אל בתו הקטנה בזמן שאמה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. מתוך נקודת המוצא הזאת קנאוסגורד בונה טקסט אינטימי מאוד על משפחה, הורות, חרדה, בדידות והקיום האנושי עצמו. מה שהרשים אותי במיוחד הוא הדרך שבה הוא מצליח לכתוב על הדברים הכי טריוויאליים בעולם בלי שהם יהפכו משעממים. להפך. ככל שהוא מתעכב יותר על הפרטים הקטנים כך נוצרת תחושה חזקה יותר של חיים אמיתיים.

יש לא מעט סופרים שמנסים לכתוב ספרות "יומיומית", אבל אצל רבים מהם היומיום נשאר שטוח. אצל קנאוסגורד ההתבוננות עצמה הופכת לאירוע. הוא מסוגל לתאר שולחן מטבח, צעצועים של ילדים או נסיעה ברכב באופן שמעורר תחושה כמעט פילוסופית. לא כי הוא מנסה להיות חכם בכוח אלא כי הוא באמת קשוב לעולם. קשוב לעצמו. קשוב לתחושות הקטנות שרוב האנשים פשוט מדלגים עליהן.

תוך כדי הקריאה חשבתי לא פעם על ז'ורז' פרק ועל הניסיון שלו ללכוד את החומריות של החיים, את הדברים שבדרך כלל לא נחשבים "ספרותיים". גם כאן יש ניסיון לעצור רגעים לפני שהם נעלמים. להעניק משמעות למה שבדרך כלל חולף לידנו בלי שנשים לב.

ומה שמעניין הוא שלמרות שהספר עוסק גם במשבר נפשי ובפחד מקריסה משפחתית, אין בו כמעט היסטריה. להפך. יש בו רוך. יש בו איפוק. יש בו שקט פנימי מאוד מיוחד. התחושה היא שקנאוסגורד לא מנסה להרשים את הקורא אלא פשוט להבין את החיים דרך הכתיבה. אולי זו גם הסיבה שהספר מצליח לגעת כל כך.

אני מבין לגמרי למה יש קוראים שלא מתחברים אליו. זו ספרות שדורשת סבלנות והתמסרות לקצב שלה. אבל עבורי היה משהו כמעט מהפנט בקריאה הזאת. מן תחושה נדירה של סופר שלא מפחד להשתהות בתוך רגעים קטנים ולחפש בהם אמת.

אחרי באביב אני בהחלט מבין למה קנאוסגורד נחשב בעיני רבים לאחד הקולות הספרותיים החשובים והמעניינים של זמננו ואני בהחלט מחכה לספרים הנוספים בסדרת העונות שלו.