אול רייט. גוד נייט / הלגרד האוג
ספרית רות
137 עמודים
מגרמנית: טלי קונס

מעט מאוד שמעתי על טיסה MH370
שהמריא מקואלה למפור לבייג'ין.
הסיפור הזה מוכר אבל לא מספיק הדהד אצלי, זה רחוק ממחוזותינו, ישראלים לא נמצאים בקואלה למפור ולפחות אצלי זה הדהד בזמנו קצת ונעלם.
"נעלם" זו מילת מפתח בספר הזה שכן היא חוזרת בכמה אופנים.
הלגרד האוג לוקחת סיפור, טרגדיה אנושית קשה, תעלומה ללא פתרון ונותנת לה הדהוד עמוק ורגיש ובמקביל לוקחת אירוע אישי ומהדהדת אותו במקביל באופן מקורי מאוד.

טיסה MH370 נעלמה מן המכ"ם בשנת 2014 עם 239 נוסעים ואנשי צוות. מטוס שלם, עם אנשים חיים, נעלם אל תוך חלל לא ידוע. אין גוף, אין קבר, אין תשובה. משפחות נשארות מאחור עם טלפונים שלא מצלצלים ועם שמועות שמתפשטות מהר יותר מכל מידע אמיתי. האוג פוגשת את בני המשפחה, מקשיבה להם, מתעכבת על פרטים קטנים, על חפצים, על זיכרונות. לא המספר הסטטיסטי מעניין אותה אלא האנשים עצמם, החיים שהיו, הרגעים האחרונים, ההמתנה האינסופית.

במקביל היא מתעדת היעלמות אחרת, שקטה ואיטית יותר. אביה חולה בדמנציה. במשך שנים היא רושמת את המשפטים שהוא אומר, את השכחה, את הבלבול, את הרגעים שבהם נדמה שהוא חוזר להיות האדם שהיה ואז שוב נעלם. הגוף כאן, אבל האיש שהיה בתוכו הולך ומתרחק.

כך נוצר חיבור בין שתי טרגדיות שונות מאוד בממדיהן, אבל דומות במהותן. בשתיהן נשארים אנשים מאחור בלי סיום, בלי נקודת הכרעה. זהו מצב של אבל קפוא, אובדן שאין לו גבול ברור. הפסיכולוגית פאולין בוס קראה לזה אובדן עמום, מצב שבו אדם נוכח ואיננו בעת ובעונה אחת. אצל האוג זה לא מושג תיאורטי אלא חוויה ממשית. היא חיה אותו בבית עם אביה, והיא מזהה אותו גם אצל משפחות הנוסעים.

מה שמרשים בספר הוא האופן שבו האוג מתבוננת בכל הדמויות באותה תשומת לב. היא לא מתייחסת לנוסעי המטוס כאל כותרת חדשותית, אלא כאנשים מסוימים, עם הרגלים, עם אהבות, עם סיפורים קטנים. היא עושה כלפיהם את אותה תנועה שהיא עושה כלפי אביה, ניסיון עיקש לא לתת להם להיעלם לגמרי. אם אי אפשר להחזיר אותם, אפשר לפחות לשמר את קולם, את הזיכרון שלהם, את האנושיות שלהם.

הכתיבה עצמה מאופקת מאוד. אין כאן דרמה מתפרצת או מניפולציה רגשית. הטקסט בנוי מקטעים קצרים, כמעט רשימות, פרגמנטים של מחשבה וזיכרון. דווקא האיפוק הזה יוצר כוח. התחושה היא של קריאה במסמך חי, משהו שנכתב תוך כדי התרחשות, לא אחרי שהכול כבר נסגר והוסבר.

זה גם ספר שמרחיב בהדרגה את תחושת האי ודאות. ככל שמתקדמים בו, מתברר שאין תשובות ברורות, לא לגבי המטוס ולא לגבי האב. העולם הטכנולוגי, המודרני, זה שאמור לדעת הכול, מתגלה כחסר אונים מול היעלמות אחת גדולה ומול היעלמות אחת קטנה שמתרחשת בתוך בית פרטי.

זה ספר קצר, כמעט דקיק, אבל הוא משאיר הדהוד. לא בגלל תעלומת המטוס, אלא בגלל ההבנה הפשוטה והכואבת שאדם יכול להיעלם ביותר מדרך אחת. לפעמים הוא נעלם בשמיים מעל האוקיינוס, ולפעמים הוא נעלם לאט, בתוך הראש שלו, בזמן שאנחנו עומדים מולו ומנסים לזכור במקומו.

לאין שיעור
אנתולוגיית שירי בית ספר
הוצאת מקום לשירה
231 עמודים
עורך: גלעד מאירי

חשבתי איך לגשת לאנתולוגייה הזו, לכתיבה עליה לאחר שסיימתי לקרוא את השירים בה.
התחושה הראשונה שלי היא, אני מכיר את זה.
אני מכיר את זה כתלמיד, אני מכיר את זה כחלק מהמערכת, אני חי אותה, אני רואה את התלמידים אל מול עיני כל בוקר.
אבל אז חשבתי לעצמי.
אני לא היחידי שמכיר אותה, כל אחד מאיתנו מכיר אותה.
כל אחד מאיתנו היה תלמיד, סחב איתו צלקות, זכרונות, אהבות.
לכל אחד מאיתנו יש יותר מיום אחד שהוא נושא איתו לכל ימי חייו מבית הספר.
וזה הופך את הספר הזה כמשהו שכל אחד יכול למצוא בו מקום.

האנתולוגיה הזו זורקת כל אחד מאיתנו בחזרה לילדות. היא מכריחה את הקורא לחזור למסדרון, לריח של הכיתה, לצלצול, למחברת עם השוליים האדומים, למורה אחד שאהבת ולמורה אחר שפחדת ממנו.
בתוך השירים יש תלמידים דחויים, ילדים שחולמים בספסלים האחרונים, כאלה שמדמיינים את בית הספר עולה באש, וכאלה שמתאהבים במורה ללשון. יש אמהות שמנקות את הכיתות אחרי שהילדים הולכים הביתה, ויש מורים עייפים שמנסים לדבר וקולם כבר צרוד מהמערכת.

זה לא ספר על בית ספר אחד. זה ספר על כל בתי הספר.
כמורה, הקריאה בספר הזה היא לא קריאה נוחה. כל שיר על ילד שלא רואים אותו, על תלמיד שנדחק לשוליים, על כיתה אטומה או על מורה מותש, הוא גם מראה. לא מראה של העבר, אלא של ההווה. של היום בבוקר. של השיעור האחרון. של התלמיד שיושב בקצה הכיתה ולא מדבר.

ובאותה נשימה, יש גם שירים שמזכירים למה בכלל נכנסתי למערכת הזו. שירים על רגע אחד של הבנה, על שיעור ספרות שנשאר בלב, על מורה שהדליק ניצוץ.
הם מזכירים שבית הספר הוא לא רק מקום של מבחנים וציונים, אלא גם מקום שבו מישהו יכול להרגיש בפעם הראשונה שרואים אותו באמת.
מה שיפה באנתולוגיה הזו הוא המנעד שלה. אין בה קול אחד. יש בה זכרונות קשים לצד רגעים של חסד, ביקורת לצד אהבה, נוסטלגיה לצד עייפות.
כשקוראים את השירים ברצף מבינים שהחוויה הבית ספרית אף פעם לא הייתה דבר אחד. היא תמיד הייתה תערובת של פחד והתרגשות, שעמום וגילוי, השפלה וגאווה.

כמורה, אני לא יכול לקרוא את הספר הזה רק מתוך געגוע לתלמיד שהייתי. אני קורא אותו גם מתוך אחריות.
כל אחד מהשירים הוא תזכורת לכך שהכיתה איננה רק מקום שמעבירים בו חומר. היא מקום שבו נצרבים זכרונות שילכו עם הילדים שנים קדימה. לפעמים זכרונות טובים, לפעמים פחות.

וזה אולי הדבר הכי חזק באנתולוגיה הזו. היא לא מציעה פתרון ולא מטיפה. היא פשוט פורשת מול הקורא את המורכבות של בית הספר, כמו שהיא.
מקום שמכאיב לפעמים, מציל לפעמים, ובדרך כלל עושה את שניהם יחד.
לכן זה ספר שלא שייך רק למורים, ולא רק לחובבי שירה.
זה ספר ששייך לכל מי שיש לו זיכרון אחד לפחות מכיתה, ממורה, מצלצול.
כלומר, כמעט לכולנו.

אימפריית הסימנים / רולאן בארת
הוצאת בבל
155 עמודים
מצרפתית: אור רוזמן ועירן דורפמן

אני מאוד אוהב לקרוא את רולאן בארת ומאוד אוהב את התרבות היפנית
ושילוב של שניהם ביחד בהחלט יכול לגרום לי עונג.
כמו שבארת נגע בתחום אחר שאני אוהב, הצילום בספר אחר שלו וגרם לי להתבונן מחדש בתמונות ולגלות תובנות חדשות עליהם כך גם הוא גורם לי להתבונן על התרבות היפנית ועל הסימבוליקה שיש בה באופן שלא ראיתי בעבר ואם יש עבור קורא ממני מטרה בספרי הגות מסוג זה אז היא בין השאר היכולת שלי כקורא לראות בעקבות הטקסט דברים חדשים לגמרי וזה כל היופי בזה.

אימפריית הסימנים הוא ספר דק, מקוטע, כמעט אוורירי, אבל מאחוריו מסתתרת מחשבה עמוקה מאוד על האופן שבו תרבויות בונות משמעות. בארת לא כותב כאן מדריך ליפן, ולא מתיימר להסביר את היפנים או את ההיסטוריה שלהם. להפך. הוא מודה כמעט בגלוי שזו יפן מדומיינת, יפן של סימנים, יפן שמשמשת לו כמרחב מחשבתי שבו אפשר להיפטר מהרגלי החשיבה המערביים.

הקריאה בספר מרגישה כמו שיטוט איטי בעיר זרה. כל פרק הוא תחנה קטנה: מקלות אכילה, קופסת בנטו, קליגרפיה, תיאטרון, אריזה, רחוב, מחווה. אין כאן עלילה ואין טיעון גדול שמוליך אותך מנקודה לנקודה. יש רצף של התבוננויות. ובכל זאת, ככל שמתקדמים, מתגבשת תחושה ברורה של עולם אחר, עולם שבו הסימן אינו מחפש עומק נסתר, אלא מתקיים על פני השטח, כצורה, כמחווה, כמשחק.

אחת הדוגמאות שהכי נשארו איתי היא זו של מקלות האכילה. בארת משווה אותם למזלג המערבי, ומגלה דרכם הבדל תרבותי שלם. המזלג ננעץ באוכל, חודר אליו, כמעט תוקף אותו. מקלות האכילה לעומת זאת מרימים את המזון בעדינות. אין חדירה, אין קריעה, אין מחווה אלימה. זה רגע קטן מאוד, כמעט שולי, אבל דרכו נפתחת מחשבה רחבה יותר על תרבות שמעדיפה צמצום, עדינות ומחווה, על פני שליטה, חדירה ופירוק.

וזו בדיוק הגדולה של בארת. הוא לא מכביד על הקורא, לא מתנשא מעליו ולא בונה מערכת מושגים כבדה. הוא פשוט מציע דרך אחרת להסתכל. הוא לוקח חפצים יומיומיים, מחוות קטנות, צורות אריזה או כתיבה, ודרכן מזיז מעט את נקודת המבט שלנו. בסוף הקריאה אתה לא מרגיש שלמדת שיטה או תיאוריה, אלא שמשהו באופן שבו אתה מסתכל על העולם השתנה.

במובן הזה הספר הזכיר לי מאוד את מחשבות על הצילום. גם שם בארת לא מלמד אותך איך לנתח תמונה, אלא גורם לך להרגיש אותה אחרת. גם שם הוא משנה את המבט ולא רק את ההבנה. בשני הספרים האלה הוא מוכיח שהוא הוגה מסוג נדיר, כזה שלא רק מסביר רעיונות, אלא יוצר חוויה אינטלקטואלית שיש בה גם עדינות וגם יופי.

אימפריית הסימנים הוא ספר קטן ונעים לצלילה. אפשר לקרוא בו פרק אחד לפני השינה, או לשוטט בו באיטיות לאורך כמה ימים. זה לא ספר שמסיים אותך, אלא ספר שמרכך את המבט, מפנה מקום, וגורם לך להרגיש שהעולם מלא בסימנים שאתה עדיין לא יודע לקרוא. וזה אולי הדבר הכי יפה שספר הגות יכול לעשות.

לנהוג בתוך הים / מוריה דיין קודיש
הוצאת שתים
119 עמודים

החיים הם שבריריים, רגע אחד יכול לטלטל אותנו, לשנות אותנו, לקחת את החיים שהכרנו למקום אחר. נראה שהממואר הקטן, הדחוס והממוקד הזה בא לתאר רגע אחד כזה בחיים. המחברת, מוריה דיין קודיש עושה את זה ועושה את זה טוב. היא לוקחת אותנו למסע שמתחיל בתאונה והופך את חייה.

מדובר באירוע אחד, כמעט נקודתי בזמן, אבל כזה שפותח תהום שלמה של מחשבות, פחדים ואשמה. תאונת דרכים עם שליח אופנוע הופכת אצל קודיש לא רק לאירוע פיזי, אלא לרגע שבו המציאות עצמה מתערערת. כל מה שהיה מובן מאליו עד אז, היציבות, השגרה, הביטחון הבסיסי בכך שהחיים פשוט נמשכים, מתפורר ברגע אחד של מתכת ובשר שנפגשים בכביש.

הספר כתוב כממואר תודעתי מאוד. אין כאן עלילה רחבה או ניסיון לספר סיפור חיים שלם. הכול מתרכז סביב האירוע, סביב מה שקדם לו, ובעיקר סביב מה שבא אחריו. הפחד מהאשמה, המחשבות על האדם שנפגע, הביורוקרטיה, עורך הדין, שלילת הרישיון, כל אלה הופכים למעין מעגלים שמקיפים את אותו רגע אחד בכביש.

מה שעובד כאן במיוחד הוא הכנות. קודיש לא מנסה לייפות את עצמה ולא להצטייר כגיבורה. להפך, היא נוגעת שוב ושוב בתחושת האשמה, בפחד מהכלא, בתחושה שהחיים יכולים להיסדק בגלל שנייה אחת של חוסר תשומת לב. יש כאן חשיפה רגשית לא פשוטה, אבל היא לא מרגישה מתמסכנת או מניפולטיבית.

גם מבחינה לשונית הספר מרשים. השפה עשירה בדימויים, לפעמים כמעט שירית, אבל היא תמיד קשורה לגוף, לכביש, לפחד, לצרחה, למפגש האלים בין אדם למכונה. התאונה עצמה הופכת למעין דימוי רחב יותר, מפגש אינטימי מדי בין יצורים שחשבו שהם מוגנים בתוך המסגרות של חייהם.

יש בספר גם נגיעה במציאות הישראלית העכשווית, לא באופן פוליטי ישיר, אלא דרך הפרטים הקטנים. שליח וולט, מערכת משפט, חדשות על מתים ופצועים, תחושה כללית של עולם רועד. כל אלה חודרים אל תוך התודעה של המספרת ומערבבים בין פחד אישי לבין חרדה רחבה יותר.

הספר קצר, אבל לא מרגיש דל. להפך, הוא מרוכז מאוד, כמעט בלי שומן. כל עמוד בו הוא עוד תנועה קטנה בתוך סערה רגשית גדולה. זה לא ספר שמנסה להרשים בעלילה או בהפתעות, אלא כזה שמבקש להישאר בתוך החוויה, בתוך הרגע שבו אדם מבין עד כמה הכול יכול להישבר.

זה ממואר צנוע בהיקף שלו, אבל חזק מאוד בתחושה שהוא משאיר. ספר על רגע אחד בכביש, שהופך לרגע שממנו והלאה החיים כבר לא נראים אותו הדבר.

ויכה הברק פעמיים / אבירם ברקאי
הוצאת כנרת זמורה
288 עמודים

זה די מעניין וטרגי ביותר שאסון ה7.10 התרחש חמישים שנה בדיוק פלוס יום לאחר מלחמת יום כיפור.
ואז עולה בי התחושה האם אנחנו נחווה אסון נוסף כזה בעוד חמישים שנה.
האם לשם שינוי נלמד מהטרגדיות שהתרחשו או שנמשיך לעשות טעויות ונחווה בהנהגה זחוחה שכושלת שוב ושוב.
מי שהיה ראש אמ"ן במלחמת יום כיפור יכול לענות על הרבה שאלות ושיח איתו יכול להיות דבר מעניין.
והנה אבירם ברקאי בא ועושה זאת, פוגש את אלי זעירא לשיח כזה.
וזו מהות הספר, השיחות בין המחבר שהיה לוחם במלחמת יום כיפור לאלוף בדימוס שהיה למעשה האשם העיקרי למחדל המלחמה ההיא על פי וועדת אגרנט.

הספר בנוי מסדרה של שיחות שנערכו בין השניים לאורך יותר מעשור. לא מדובר בראיון חד פעמי, לא בתחקיר עיתונאי חד, אלא במשהו אחר, איטי יותר, אישי יותר, לעיתים אפילו אינטימי. ברקאי מגיע עם המטען שלו כלוחם, עם הכעס, עם הסקרנות, עם הצורך להבין. זעירא מגיע עם חמישים שנות האשמה ציבורית על הכתפיים, עם גרסה משלו, עם תפיסת עולם שלא תמיד מתיישבת עם הזיכרון הקולקטיבי.

יש משהו מרתק בלראות את האיש שסומן במשך שנים כאבי המחדל מדבר בגוף ראשון, לא ככותרת עיתון ולא כקריקטורה היסטורית, אלא כאדם מבוגר, חד מחשבה, עקשן, לפעמים מודה בטעות, לפעמים נאחז בעמדותיו. השיחה ביניהם לא מרגישה כמו חקירה ולא כמו טקס זיכוי. היא מתנהלת כמו דו שיח בין שני אנשים שמכירים את המחיר של המלחמה על בשרם, כל אחד ממקומו.

אחד הדברים הבולטים בשיחות הוא טענתו של זעירא שאסור לבנות על התרעה מודיעינית. מבחינתו ההיסטוריה מלאה בהפתעות, ומדינה שחיה על ההנחה שהמודיעין יתריע בזמן, מזמינה לעצמה אסון. זו תפיסה לא נוחה, כמעט צינית, אבל גם כזו שמקבלת משקל אחר לגמרי אחרי אוקטובר 2023. ברקאי לא מקבל אותה כמובן מאליו, הוא מתווכח, מקשה, חוזר ושואל מה המשמעות המעשית של מחשבה כזו, איך אפשר לחיות כמדינה בלי להישען על התרעה. שם הספר נעשה חי באמת, בתוך המתח הזה בין שתי תפיסות.

עם זאת, הספר אינו חושף סודות גדולים או מגלה עובדות חדשות על מלחמת יום כיפור. כוחו נמצא במקום אחר, בניסיון להבין תודעה של מחדל, לא רק את העובדות אלא את הדרך שבה אנשים חושבים, מצדיקים, מתחרטים, או מסרבים להתחרט. זה ספר על שיחה מתמשכת עם אדם שסחב על גבו אשמה לאומית, ועל ניסיון לבדוק האם באמת כל האשמה הייתה שלו.

כשסיימתי את הספר נשארתי פחות עם תשובות ויותר עם תחושה מטרידה. אם אדם שהיה בתוך המחדל ההוא מזהה שוב דפוסים דומים, ואם גם אחרי חמישים שנה אנחנו עדיין מדברים על זחיחות, קיבעון ואשליות של התרעה, אולי הברק באמת יכול להכות שוב. השאלה היא לא רק מה קרה אז ומה קרה עכשיו, אלא האם יש בנו בכלל יכולת ללמוד, או שאנחנו פשוט נידונים לשחזר את אותה טראומה בדורות שונים.

ציפורים / אריסטופנס
הוצאת שוקן
117 עמודים
מיוונית: אהרן שבתאי

סדרת התרגומים מיוונית של אהרן שבתאי למחזות קלאסיות זה אחד הפרוייקטים היותר מרתקים ושאפתנים של הוצאת שוקן ושל שבתאי עצמו.
לי באופן אישי זה כיף להיחשף לעולם המחזות שכן אני לא קורא הרבה מהסוגה הזו ולא כותב הרבה על הסוגה הזו וכאן אני נתקל במחזה קלאסי מאוד, עתיק מאוד ובאופן די מעניין עדיין רלוונטי מאוד.

ציפורים של אריסטופנס הוא מחזה שמתחיל כבריחה. שני אזרחים עייפים, מותשים מהעיר, מהחוקים, מהפוליטיקה ומהרעש האנושי, מחפשים מקום אחר. שקט יותר, נקי יותר, חופשי יותר. הם פונים אל הציפורים ומציעים להן חלום, להקים עיר בשמים, בין בני האדם לאלים. עיר חדשה, בלי עבר, בלי חוקים ישנים, בלי כל מה שהמאיס עליהם את החיים.

כאן המחזה מתחיל לעבוד באמת. כי מהר מאוד מתברר שהבריחה הזו היא אשליה. העיר החדשה לא רק שלא חופשית יותר, היא הופכת לזירה של כוח, של שליטה, של מניפולציות. מי שברח מהמערכת, מקים מערכת חדשה. מי שסלד מהשלטון, מוצא את עצמו שולט. אריסטופנס לא חוסך ביקורת מאף צד, והוא עושה זאת לא דרך דרמה עמוקה או דמויות מורכבות, אלא דרך רעיון שמקבל נפח, חוזר על עצמו, ומקצין עד כדי אבסורד.

מבחינה חווייתית, זה לא מחזה שקל לקרוא כמו רומן. אין כאן עלילה שזורמת קדימה בקצב מודרני. יש תחושה של מהלך רעיוני מתגלגל, לעיתים חזרתי, לעיתים בוטה. ההומור לא תמיד עדין, לפעמים הוא אפילו מעיק. אבל דווקא בזה יש כוח. זו סאטירה שלא מלטפת את הקורא אלא מציבה אותו מול מראה לא נוחה. הצחוק כאן הוא כלי, לא מטרה.

ומה שמפתיע באמת הוא עד כמה המחזה הזה מרגיש עכשווי. הרצון לברוח מהחברה, לבנות קהילה טהורה יותר, להתנתק ממוסדות ישנים ולחלום על סדר חדש, כל אלה רעיונות שממשיכים ללוות אותנו גם היום. והאזהרה של אריסטופנס חדה, אין דבר כזה אוטופיה נקייה מכוח. גם החלום הכי יפה נוטה להתעוות ברגע שהוא פוגש שליטה.

התרגום של אהרן שבתאי תורם רבות לחוויה הזו. העברית שלו חיה, ישירה, לעיתים חצופה, ולא מנסה להפוך את המחזה לאובייקט מכובד מדי. זה מרגיש כמו טקסט שנועד להיאמר, לא רק להילמד. עבור מי שלא מגיע מעולם התיאטרון, זה תרגום שמאפשר כניסה טבעית יחסית, בלי תחושת ריחוק אקדמית.

בסופו של דבר, ציפורים הוא מחזה שלא מציע נחמה. הוא מציע התבוננות. כזו שמתחילה בחיוך ומסתיימת באי נוחות. ודווקא מהמקום הזה, של קריאה חווייתית ולא מקצועית, קשה שלא להעריך עד כמה המחזה הזה עדיין פוגע במטרה.

עד קצה הגבול / עודד ליפשיץ
הוצאת הקיבוץ המאוחד
282 עמודים

עודד ליפשיץ הוא דמות טרגית.
פעיל שלום, עיתונאי, אדם שתיעד לאורך שנים את הישראליות ואת המאבקים הפוליטיים.
היה עקבי בדיעותיו ורעיונותיו ונלחם עליהם.
עודד נחטף יחד עם אשתו ועוד אזרחים חפים מפשע ב7.10.23 ביום הארור ההוא.
הוא לא חזר הביתה.
עודד השאיר אחריו לא מאמרים רבים, כתבות ומסות שמתארות את תפיסת עולמו ואת העבודה העיתונאית שלו, את החיים בקיבוץ ועוד.
יצא לי גם לפסל אותו, את דמותו ובכך גם להנציח אותו בדרכי.

קשה לקרוא את הספר הזה בקריאה נקייה. הוא מגיע טעון, פצוע, כואב. ובכל זאת, בעיני, החובה של הקורא היא לנסות, עד כמה שאפשר, להפריד בין המוות האלים לבין החיים הכתובים. הספר מבקש זאת במפורש. זה לא ספר זיכרון, אלא ספר מורשת. לא קינה, אלא עדות.

הטקסטים עצמם מגוונים מאוד. יש כאן תחקירים, רשימות דעה, כתבות תיעוד, ותגובות מיידיות לאירועי השעה. לא הכול אחיד ברמה, ולא הכול עומד במבחן הזמן. חלק מהמאמרים נקראים היום כמעט כפריט ארכיוני, תיעוד של רגע פוליטי שכבר התרחק. אחרים חדים ומטרידים דווקא משום שהם נשמעים רלוונטיים מדי, כאילו נכתבו אתמול.

עודד היה עיתונאי אקטיביסט, והספר לא מסתיר זאת. להפך. הוא מציג עמדה ברורה, שמאל ציוני שורשי, קיבוצניקי, חילוני, מחויב לרעיון של שוויון, זכויות אדם ופתרון הסכסוך. יש בכך כוח, אבל גם מגבלה. מי שמחפש ספק, התלבטות מתמשכת או ערעור פנימי עמוק, לא תמיד ימצא. הצדק אצל עודד הוא לעיתים דיכוטומי. שחור ולבן. זה מעניק לטקסטים אנרגיה מוסרית, אך לפעמים גם מקשיח אותם.

החלקים החזקים ביותר בעיני הם כתבות התיעוד. שם הכתיבה נושמת. הפליטים, המפונים, משפחות העצירים, אנשי השוליים. שם האידאולוגיה נסוגה מעט והאדם נכנס לקדמת הבמה. גם המאבקים הפנימיים בתוך השמאל הישראלי, סביב הקיבוצים, הקרקע והקשת המזרחית, מעניקים לספר עומק היסטורי אמיתי, כזה שלא תמיד נוח למחנה שממנו עודד בא.

אחרי השבעה באוקטובר, הקריאה בספר הופכת מצמררת. לא בגלל נבואות זעם, אלא בגלל הפער. הפער בין האמונה העיקשת בפרידה מהפלסטינים ובשלום אפשרי, לבין המציאות שהתפוצצה באלימות ברברית. הספר לא נותן תשובות לפער הזה, והוא גם לא יכול. אבל הוא מאפשר לשהות בו.

זה לא ספר חובה במובן הספרותי. זה כן ספר חשוב במובן האזרחי. עדות של אדם שחי על הגבול, כתב מהגבול, ונשאר נאמן לעצמו עד קצה הגבול.

בשבילה אתה נהר / ציונית פתאל־קופרווסר
הוצאת התחנה
182 עמודים

הספר הצנום הזה כולל בתוכו חיים שלמים, חיים שלמים של עבר והווה וקהילה שהיתה חיה ותוססת.
יש בו נוסטלגיה ויש בו ערגה לעבר, וההצצה שמעניקה לנו המחברת לעולמה של אמירה היא הצצה מעניינת, לא מצועצעת ולא מתרפקת יתר על המידה.
אבל לפני שנכנסים לעלילה עצמה, היה לי חשוב לעצור דווקא על הכריכה.

הכריכה והציור של טלי יאלונצקי אינם קישוט. הם הצהרה שקטה. שתי דמויות נשיות, צעירה ובוגרת, ניצבות מול נהר או חוף כלשהו, אין ביניהן מבט ישיר, אין חיבוק, אין הבטחה. יש מרחק, יש זמן, יש זרימה. הנהר כאן אינו רק מקום, אלא תודעה. משהו שנע כל הזמן קדימה, סוחף איתו זיכרונות, אנשים, שפות, חיים שלמים. המבט הנוסטלגי חודר, אבל לא מתוק. הוא מכין אותך לקריאה שלא מבקשת לפנק אלא להחזיק אמת רגשית.

הספר עצמו עושה מהלך דומה. הוא זורק אותנו אל ימי יהדות בגדאד ואל סיפורה של אמירה, אבל לא כדי לבנות אפוס היסטורי רחב. זהו סיפור משפחתי, אינטימי, כזה שמביט על ההיסטוריה דרך מטבח, סלון, דירה צפופה, רדיו שדולק כמעט כל הזמן. דרך נשים. דרך זיכרונות שלא מרפים. העבר אינו תפאורה, הוא כוח פעיל שמנהל את ההווה.

אמירה היא דמות שנשארת איתך. לא גיבורה ולא קורבן טהור. אישה שחיה בין עולמות, בין בן מת שעדיין נוכח לבין חיים שממשיכים בכוח האינרציה. הזיכרון אצלה אינו נחמה אלא הכרח. סביב לה נבנית משפחה שבה כל אחד נושא משקל אחר של אותו עבר. האם שקועה בשגרה ובמאבק קיומי. האב נוכח בהיעדרו. הילדים מנסים להבין איפה הם בתוך כל זה.

מה שעובד כאן בעיניי הוא האיפוק. הספר לא צועק קיפוח, לא מנופף בסיסמאות, לא מנסה ללמד אותך שיעור בהיסטוריה או בפוליטיקה. הוא פשוט מניח חיים. לפעמים זה חונק, לפעמים זה מרכך, ולפעמים זה בעיקר מעורר מחשבה על איך עבר רחוק ממשיך לנהל הווה קטן ודחוס.

זה ספר שכתוב טוב. לא מתאמץ, לא מתפזר, וכיף לצלול לתוכו דווקא בגלל הצניעות שלו. הוא יודע מה הוא עושה ולא מנסה להיות יותר מזה. בעיניי, זה בדיוק מה שעושה אותו אפקטיבי.

מאבקי צדק מא׳ עד ת׳ / תמר ורטה זהבי
הוצאת עם עובד
232 עמודים

אנחנו חיים בעידן שבו מחאות מתקיימות כל הזמן במרחב הציבורי. כיכרות מתמלאות, שלטים מונפים, סיסמאות נזרקות לאוויר. אבל מחאות אינן המצאה עכשווית. מאז קיומה של האנושות אנשים וקבוצות יצאו נגד עוולות, לעיתים בזעם מתפרץ ולעיתים בהתעקשות שקטה. חלק מהמאבקים היו אלימים, אחרים לא, ותמר ורטה זהבי בוחרת לספר את הסיפור הזה לילדים, ואם להיות כן גם למבוגרים, בדרך מקורית ומפתיעה ולהתמקד במאבקים לא אלימים שהצליחו.

מאבקי צדק מא' עד ת' נפתח במפגש אקראי בגינה ציבורית. טיול עם כלב, ילד בשם דן, ושיחה שמתחילה בסקרנות טבעית ומתגלגלת לשאלות על צדק, אי צדק, התנגדות והעזה. זה לא פתיח תמים. זו הצהרת כוונות. הספר הזה לא בא להטיף אלא לשוחח. לא להעמיס מידע אלא לעורר מחשבה.

המבנה האלפביתי מאפשר דפדוף חופשי וקריאה לא ליניארית. כל מאבק מקבל מקום שווה, עם שם, זמן ומקום, וסיפור קצר שמנגיש היסטוריה מורכבת בלי לפשט אותה לגמרי. כך ילדים נחשפים למאבקים מוכרים יותר ולכאלו שפחות שמענו עליהם. אני מודה שגם כקורא בוגר הופתעתי. מחאת הורדים בגאורגיה, מאבקי אומת האיגבו, ודוגמאות נוספות שלא נכנסו לקאנון המוכר. יש כאן הרחבת מבט אמיתית.

האיורים והעיצוב משחקיים אך לא מתחנפים. הכלב שמטפס על האותיות, מתחבא או קופץ מהן, מייצר תחושת תנועה וחיות. המאבקים לא מוצגים כפרקים סגורים בהיסטוריה אלא כמשהו חי, אנושי, כזה שאפשר להתקרב אליו.

כן, זה ספר עם אג׳נדה ברורה. הוא מאמין בשאלות, בהתעקשות אזרחית וביכולת של אנשים לשנות מציאות. הוא לא מתעכב על כל המורכבויות והכישלונות, וזה מובן במסגרת של ספר ילדים. אבל הוא כן פותח דלת. דלת לסקרנות, לדיאלוג, ולמחשבה ביקורתית.

בשורה התחתונה, זה ספר ילדים חכם שלא מפחד מהיסטוריה, ומזמין גם מבוגרים לעצור רגע ולגלות כמה אנחנו עדיין לא יודעים.

אמריקה
אוריאל קון
תשע נשמות
236 עמודים

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה תהיתי לעצמי האם הספר גורם לי למשיכה לנסוע לאמריקה או גורם לי רתיעה, ועצם זה שהספר לא יצר אצלי החלטיות בנושא אומר שהוא עשה עבודה טובה שכן הספר גרם לי להרהר על אמריקה ומנקודת מבטו של קון אמריקה היא מקום לבדיקה והרהור, הליכה ומחשבה, יש כאן חוויה חושית ואינטלקטואלית לא שלמה אבל חזקה מאוד. אבל נחזור לזה.
לרגע הייתי רוצה להתעכב על כותרת המשנה ספר עם גלים, שכן היא מדייקת את הקצב של הספר. המטאפורה הזו של גלים מאפיינת את הכתיבה ואת התהליך שקון עובר בספר וזה די מרתק.

הכתיבה נעה קדימה ואחורה, מתקרבת ואז נסוגה, מתמסרת ואז בולמת את עצמה. אין כאן ניסיון לכבוש את אמריקה או לפצח אותה. יש ניסיון להיות בתוכה. להיסחף רגע ואז לעצור ולהביט. קון הולך וחושב, חושב והולך, וההליכה עצמה הופכת לכלי מחשבתי. הרחובות, המוזיאונים, בתי הקפה, הקמפוסים, כל אלה אינם תפאורה אלא חומר גלם. אמריקה נכתבת דרך הגוף, דרך הרגליים, דרך העיניים והאף, לא דרך סיסמאות.

זה ספר שאין בו עלילה במובן הקלאסי. הוא בנוי מרשמים, אסוציאציות, חיבורים בין תרבות, אדריכלות, מוזיקה, פילוסופיה וחיי יומיום. מי שמחפש סיפור עם התחלה אמצע וסוף, יתקשה. מי שמוכן לשהות בתוך תודעה מתבוננת, ימצא כאן קול ברור ועקבי. זרם התודעה כאן אינו פרוץ. הוא מתוכנן היטב, ערוך, נשלט. מרגישים יד מיומנת שמודעת מאוד למה נכנס ומה נשאר בחוץ.

אמריקה של קון היא מקום של הווה מתמשך. הווה שנחווה כעוצמה, כחופש, כהבטחה, אבל גם כהעמסה. הכול זמין, הכול מתרחש, הכול מתויג, מתומחר, מתועד. גם התרבות הגבוהה, גם הפנאי, גם הביקור במוזיאון. התחושה היא של עולם שפועל בלי הפסקה, עולם שמציע חוויה מלאה אבל דורש ממך להיות צרכן מדויק שלה. וזה המקום שבו נוצר המתח החזק ביותר בספר. המשיכה והרתיעה מתקיימות בו זמנית.

קון אינו כותב מתוך התנשאות וגם לא מתוך הערצה. הוא אינו מטיף ואינו מתמסר. הביקורת שלו על הקפיטליזם, על המיתוג של החיים, על האסתטיזציה של הכול, אינה נאמרת כעמדה אידאולוגית אלא נחווית דרך מבט. דרך תיאור של אנשים, של חללים, של טקסים יומיומיים. הוא רואה גם את השכבות השקופות, את העובדים הלא חוקיים, את מי שמפעיל את המערכת אך אינו שותף למיתוס שלה. אמריקה מצטיירת כחלון ראווה דו כיווני, אתה מביט בה והיא מיד מביטה בך חזרה.

חשוב לומר, זה לא ספר נוח. יש בו עומס, יש בו חזרתיות, יש רגעים שבהם הקורא נדרש לסבלנות. אבל אלה לא כשלים אלא חלק מהבחירה. זה ספר שמבקש קריאה איטית, לא רציפה, כזו שמאפשרת לעצור, להניח, לחזור. כמו גלים, לא הכול מגיע בבת אחת.

אין ספק שקון יודע לכתוב. השפה עשירה, מדויקת, בוגרת. זה טקסט הגותי שאינו אקדמי, אישי שאינו וידויי, חושי שאינו תיירותי. אמריקה כאן אינה יעד אלא מראה. מראה שבוחנת לא רק את המקום אלא גם את הקורא. בסיום הקריאה לא ידעתי אם אני רוצה להיות שם, אבל ידעתי שאני חושב אחרת על המקום הזה, וגם על עצמי. ובמקרה של ספר כזה, זה הרבה.