משהו משלי / גלית ליפין
הוצאת תשע נשמות
198 עמודים

גלית ליפין בחרה לספר הביכורים שלה נושא מורכב מאוד, וכיאה לנושא מורכב וקשה צריך לגשת אליו נכון, עם כתיבה מדויקת ועם עריכה אחראית. התחושה שלי לאחר קריאת הספר היא שנעשתה כאן עבודה טובה. להנגיש מציאות כזו בלי ליפול לסנסציה או להטפה דורש דיוק, וליפין ברגעים רבים יודעת להיות מדויקת. אני אוהב לקרוא ספרים שעוסקים באנשי שוליים, בנערים ובנערות שחיים מחוץ לנורמה, לא מתוך רומנטיזציה אלא מתוך התעקשות להביט. זה לא פשוט, אבל אלו ספרים שמרחיבים את נקודת המבט. כך גם הספר הזה.

הספר נע בין שני קולות ושני זמנים. מצד אחד אישה בוגרת שמתקיימת ברחוב ומתפרנסת מגופה, מצד שני ילדה שננטשה והועברה מיד ליד. המעבר בין הקולות יוצר תנועה פנימית מעניינת, לא משחק צורני לשמו אלא דרך לבטא פיצול נפשי. הילדה חווה, האישה מתפקדת. הילדה פגיעה, האישה עטופה בשריון. הקריאה ביניהן מצטברת לאט ולא תמיד בנוחות, וזה חלק מהכוח של הספר.

הכתיבה של ליפין במיטבה כשהיא נותנת לסצנות לעבוד. היא יודעת לתאר רחוב, חדר, גוף, מבט, בלי להעמיס רגש בכפית. יש רגעים שבהם הקור נוכח יותר מהזעקה, ודווקא שם הספר חזק. העולם המתואר אלים לא רק במעשים אלא בהתעלמות, בהעברה ממסגרת למסגרת, בתחושת חפץ שעוברת כחוט השני. הספר לא ממהר להאשים במפורש, הוא מראה.

החיבור עם הכלב הוא אחד הצירים היפים והמורכבים בספר. לא כגימיק ולא כהמתקה, אלא כקשר ראשוני, כמעט גופני, שמאפשר חיבור רגשי בלי תנאים. יש כאן הדהוד לספרים אחרים שבהם חיה מאפשרת קשר במקום שבו בני אדם כשלו, אבל כאן זה לא מסע ולא פתרון. הכלב לא גואל ולא מציל. הוא נוכחות. הוא מאפשר רגע של נשימה בתוך מציאות חונקת. בעיניי זה שימוש נכון ומאופק במוטיב שיכול היה בקלות לגלוש לסמליות גסה.

הספר קשוח, לעיתים מאוד. הוא לא חוסך בתיאורים של ניצול, השפלה ואלימות, אבל ברוב הזמן אינו מתענג עליהם. הקושי נבנה בהדרגה, דרך חזרות, דרך תחושת אין מוצא. יחד עם זאת, הספר אינו חף מבעיות. יש רגעים שבהם ליפין מסבירה יותר מדי, סומכת פחות מדי על הקורא, או נשענת על דימויים מוכרים. אלו נקודות שמחלישות מעט את העוצמה, ומזכירות שמדובר בספר ביכורים. עם עריכה אכזרית יותר, הספר יכול היה להיות מהודק עוד יותר.

ועדיין, היתרונות עולים על החסרונות. זה ספר קריא מאוד, למרות ואולי בגלל הנושא. הוא מצליח להיות נגיש בלי להיות פשטני, רגשי בלי להיות סנטימנטלי. החשיפה למציאות של נערות בסיכון ולהידרדרות לזנות נעשית כאן דרך סיפור אחד, אנושי ומורכב, ולא ככרזה חברתית. זו ספרות שמבקשת להישאר עם הקורא גם אחרי הסגירה, לא כדי לנחם אלא כדי להשאיר שאלה פתוחה.

משהו משלי הוא ספר חשוב לא רק בגלל מה שהוא מספר, אלא בגלל האופן שבו הוא בוחר לספר. ספר שמביט בשוליים בלי להסיט מבט, וגם בלי לצעוק.

המגילה השישית / ירון פרנס
הוצאת שתים
204 עמודים

יש תופעה בספרות הישראלית שאני רואה אותה כתופעה חיובית.
ניסיונות ספרותיים להביא סיפורים מקראיים לקורא של היום, להעיר תקופות רדומות באמצעות דמויות משנה מעניינות שמספרות סיפורים מיתיים חשובים בתולדות העם בתקופת המקרא. זו חזרה לא אל המקרא כטקסט קדוש אלא כמרחב ספרותי פתוח, כזה שאפשר לשאול בו שאלות, לערער, להאט, ולהביט באנשים שחיו בתוך האירועים ולא רק בסמלים שנשארו מהם.

ירון פרנס נכנס גם הוא למשבצת הספרותית הזו בספר בכורה מעניין מאוד ובעיני גם לא שגרתי בכתיבתו. אבל תמיד נשאלת השאלה האם זה מספיק טוב כי זו יכולה להיות מלכודת. להביא את הסיפור באופן משכנע, במיוחד בשפה ובסגנון שפרנס בחר לכתוב, זה אתגר לא קטן.

המגילה השישית בוחר במספר שאינו במרכז ההיסטוריה אלא בשוליה. רעואל הוא עד, סופר, שורד, אדם שנשאר אחרי החורבן ונושא את הזיכרון ואת המגילות. הבחירה הזו מכתיבה את כל הספר. זה אינו רומן של פעולה אלא רומן של זיכרון, של קינה, של ניסיון לאחוז במה שנשמט. הקריאה מרגישה לעיתים כמו שהייה ארוכה בתוך תודעה פצועה, תודעה שמנסה לסדר את העולם דרך מילים כשהעולם עצמו כבר חרב.

יש בכתיבה של פרנס רגעים חזקים מאוד. תיאורי הרעב, המצור, המוות והפחד כתובים באופן מוחשי ולא נקי מדי. הגוף נוכח, הריח נוכח, החולשה נוכחת. אלה רגעים שבהם הספר מצליח להוריד את המקרא מהגובה המיתולוגי ולהחזיר אותו לגובה העיניים, בני אדם רעבים, טועים, מקווים לשווא. במקומות האלו הרומן עובד, ולעיתים אפילו מרשים.

אבל כאן גם מתחילה המגבלה שלו. הקול של רעואל הוא קול אחיד מאוד. הקינה נמשכת, ההיזכרות חוזרת, והספר לא תמיד יודע לעצור בזמן. יש תחושה של עומס רגשי ולשוני שמכביד על הקריאה. במקום שהכאב יעמיק הוא לעיתים מתרחב. לא כל פרק מצליח להצדיק את אורכו, ולא כל חזרה מוסיפה רובד חדש.

רעואל עצמו נשאר ברוב הספר עד יותר מאשר דמות. אנחנו יודעים מה קרה לו, מה איבד, את מי איבד, אבל פחות מכירים אותו מחוץ לאובדן. כמעט ואין זיכרון של חיים שלמים לפני החורבן, ובלי החיים האלה גם הגעגוע נשאר מופשט. זו בחירה ספרותית מודעת, אבל יש לה מחיר רגשי.

גם המתח בין רומן להיסטוריה מורגש. הידע ההיסטורי נוכח מאוד, השמות, התאריכים, הרצף. לעיתים זה מרגיש כמו שחזור מוקפד ויפה, ולעיתים כמו סיפור שמתקשה להשתחרר מן הידוע מראש. השאלה האם הספר מצליח להיות יותר מאשר פרשנות ספרותית להיסטוריה נשארת פתוחה עד סופו.

ובכל זאת, אי אפשר לפטור את המגילה השישית כתרגיל אינטלקטואלי בלבד. יש כאן רצינות, יש כוונה, ויש קול. זה ספר שלא מחזר אחרי הקורא ולא מנסה להיות קל. הוא דורש סבלנות, והוא מתגמל בעיקר קוראים שמוכנים לשהות בתוך כאב ולא למהר הלאה.

בסופו של דבר זה ספר שמעורר מחשבה יותר משהוא סוחף. ספר שיש בו רגעים חזקים לצד עומס, יופי לצד כובד. הוא חלק מתופעה ספרותית רחבה, אבל לא נבלע בה לגמרי. מי שמחפש רומן מקראי חי ונושם, לא מיתולוגי ולא דרשני, ימצא כאן עניין. מי שמחפש סיפור מהודק ודמות שמתפתחת באופן דרמטי, עלול להרגיש החמצה.

זה ספר חכם, לא מושלם, ובעיקר כזה שמעז לשאול שאלות במקום להציע תשובות. עבורי זה מספיק כדי להצדיק את הקריאה, גם אם לא כל הדרך הייתה שווה באותה מידה.

ניו יורק הישנה / אדית וורטון
הוצאת עם עובד
260 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

אני אוהב את ניו יורק ואוהב סיפורים עליה ואוהב את אדית וורטון.
וורטון היא סופרת מעניינת ורבגונית ולאחרונה יצא לי גם לקרוא ולסקור את איתן פרום שהיא כתבה.
מן הסתם איתן פרום שונה לחלוטין מאוסף הסיפורים שבספר הזה,
ארבע נובלות מעניינות שנותנות לנו נקודת מבט על ניו יורק של המאה התשע עשרה.

ניו יורק הישנה אינו ספר שמנסה לחזר אחרי הקורא. הוא מציע מבט אחורה, אל חברה סגורה, מבוססת, בטוחה בעצמה עד עיוורון. זו אינה ניו יורק של מהגרים, של רחוב רועש ושל תנועה מתמדת, אלא ניו יורק של סלונים, מוסכמות, משפחות ותיקות וקודים נוקשים. וורטון אינה מתארת עיר אלא מנגנון חברתי, כזה שיודע לשמר את עצמו, להעניש חריגים, ולכסות אלימות רגשית בשכבות של נימוס ושתיקה.

הספר בנוי מארבע נובלות, וכל אחת מהן מתרחשת בעשור אחר, אך התחושה היא של עולם כמעט קפוא בזמן. הערכים משתנים מעט, הטון זז, אבל הליבה נשארת זהה. נאמנות למעמד, פחד מסטייה, וחיים שנמדדים לא לפי אושר אלא לפי התאמה. כאן כבר מתגלה החולשה הראשונה של הספר. לא כל הסיפורים מחזיקים באותה עוצמה. יש נובלות חדות, חיות, כאלו שמצליחות לשלב ביקורת חברתית עם דרמה אנושית אמיתית, ויש אחרות איטיות יותר, כמעט תיעודיות, שמרגישות לעיתים כמו תצוגת תכלית של עולם ולא כמו סיפור שמבקש לגעת.

הנובלה שהרשימה אותי יותר מכולן היא שחר כוזב. זה הסיפור שבו וורטון מצליחה ללכוד באופן המדויק ביותר את המתח בין דור, בין רצון אישי לבין כוח משפחתי, ובין אמנות כחירות לבין אמנות כמסכה מעמדית. הדמות המרכזית אינה גיבור רומנטי אלא אדם שמגלה באיחור עד כמה גם המרד שלו מתוכנן מראש. זה סיפור חד, כואב ומפוכח, והקריאה בו מרגישה קרובה יותר לרוח של איתן פרום, גם אם הסגנון אחר לחלוטין.

שאר הנובלות מציעות רגעים חזקים, בעיקר בעיסוק בדמויות נשיות ובמחיר שהחברה גובה מהן, אך לא תמיד מצליחות לשמור על מתח אחיד. וורטון לעיתים מרוב איפוק משאירה את הקורא בחוץ. זה לא כשל מוחלט אלא בחירה ספרותית, אבל היא לא תמיד עובדת.

התרגום של מיכל אלפון ראוי לציון. זו עברית מדויקת ומאופקת, כזו שמכבדת את הריחוק של הטקסט ולא מנסה לרכך אותו. הבחירה של הוצאת עם עובד להוציא את הספר היא בחירה תרבותית חשובה, גם אם זה לא ספר שידבר לכל קורא.

ניו יורק הישנה הוא ספר מעניין, חכם, לעיתים מרשים ולעיתים מתסכל. זה לא ספר אחיד, אבל הוא כן ספר שנותן מבט חד על חברה שמעדיפה סדר על פני אמת. מי שמוכן לקריאה איטית ולמרחק רגשי ימצא כאן הרבה מה להרהר בו. מי שמחפש חוויה סוחפת ורגשית ימצא אותה אצל וורטון במקום אחר.

דברים שאין להם שם / דפנה דרוקר
הוצאת אלף
95 עמודים
עריכה: נמרוד שיין

זה ספר השירה השני של הוצאת אלף שאני סוקר, והקו שלהם כבר ברור למדי. זו הוצאה שמקפידה על שירה איכותית, מדויקת, כזו שלא מחפשת להתחבב ולא פועלת לפי נוסחאות. יש בה לעיתים משהו לא שגרתי, אבל תמיד מחשבה על הספר כשלם. עצם זה שנמרוד שיין עורך את הספרים ואת השירה אומר הרבה. מעבר להיותו משורר מצוין, הוא איש שיודע שירה ויודע לנתב ספר, לבחור, לסדר, ולבנות רצף שיש לו משמעות. וזה מורגש מאוד גם בספר הזה של דפנה דרוקר.

הקריאה ב״דברים שאין להם שם״ היא חוויה של כניסה למרחב שקט אך טעון. זה לא שקט מרגיע אלא שקט של חיים במצב ביניים. הספר לא צועק, לא מסביר, ולא מנסה לייצר רגעים גדולים. הוא מתעקש על תודעה מתמשכת של זמניות, של חוסר יציבות, של קיום שממשיך להתנהל גם כשהבסיס שלו נסדק. התחושה היא של שהות, של המתנה שאין לה יעד ברור.

הכריכה והעיצוב עושים כאן תפקיד מרכזי. האיור מינימליסטי, מאופק, דמות קטנה מול מרחב פתוח ובהיר מדי. אין דרמה, אין צבעוניות מתפרצת, אלא תחושת ריחוק ושקט שמכניסה אותך מיד לאווירה של הספר. זה איור שלא מספר סיפור אלא מכניס למצב תודעתי, וכבר לפני הקריאה ברור שזה ספר שדורש האטה ונוכחות. גם העיצוב הפנימי מרווח ונושם, מאפשר לשירים להיות ולא להידחס.

הספר נקרא כרצף אחד, לא בגלל עלילה אלא בגלל הלך רוח עקבי. יש בו סקפטיות, זהירות, היצמדות לפרטים קטנים ויומיומיים, בלי ניסיון לנחם ובלי הבטחות לעתיד. גם כשיש תנועה או חיים, הם מוצגים בזהירות, בלי להפוך לסמל מנחם.

זה ספר שירה שמבקש חוויה ולא פרשנות. הוא לא משאיר אותך עם שורה לצטט אלא עם תחושה שנשארת. ספר שקט, עקשני, מפוכח, כזה שמכבד את הקורא ולא מנסה להוביל אותו רגשית. במובן הזה, שמו מדויק מאוד. יש כאן דברים שאין להם שם, אבל יש להם משקל.

אֵיךְ זֶה שֶׁיֵּשׁ בְּחִירוֹת לְרָאשׁוּת הָעִיר
וְאֵין עִיר?
אֵיךְ זֶה שֶׁיֵּשׁ לִי כְּתֹבֶת
וְאֵין בַּיִת?
וַאֲפִלּוּ לְקַבֵּל מִכְתָּבִים
וַאֲפִלּוּ לְבַקֵּר
אֵיךְ זֶה שֶׁגָּר שָׁם חָתוּל
וַאֲנִי לֹא שָׁם לְלַטֵּף?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא שֶׁאֵין בַּיִת

---

רָאִיתִי פַּרְפַּר

זֶה הָיָה בָּרְחוֹב, בַּגֶּשֶׁם

וַדַּאי נְשָׁמָה שֶׁהִתְעַקְּשָׁה

לְבַקֵּר בָּעוֹלָם

בְּיוֹם חֹרֶף

שָׁמַעְתִּי אִוְשָׁה בַּלַּיְלָה

מַשַּׁק כַּנְפֵי מַלְאָךְ

שֶׁלֹּא נִזְהַר

אַל תִּצְחַק

אֲנִי רָאִיתִי פַּרְפַּר בַּגֶּשֶׁם.

ימים מלוחים / נירה קמחי עוזרד
הוצאת פטל
142 עמודים

את נירה קמחי עוזרד הכרתי עוד בספר קודם שלה שסקרתי והתרשמתי ממנה לטובה ומכתיבתה.
הספר הזה גם לא מאכזב. הוא לוקח אותנו לסיפור היסטורי שלא הכרתי, ואני תוהה לעצמי כמה באמת הכירו את היישוב שהיה צמוד למפעל האשלג לפני קום המדינה. תצלום שהתגלגל לידיה של המחברת היה הטריגר לספר קטן אך מרתק, שבא לתת טעימה מאורח החיים באותה תקופה ובמקום ההוא, ומכאן זה בעצם מתחיל.

דווקא בסוף הספר, בקטע שנדמה כמעט נספחי, מופיע מפתח חשוב להבנת נקודת המוצא של ימים מלוחים. באחרית הדבר מביא פרופסור יואב אלון מידע היסטורי על השכונה העברית שליד מפעל האשלג בצפון ים המלח, והוא עושה זאת גם מתוך קשר אישי, כנכדו של מנחם ספיבק, מהנדס בחברת האשלג הארץ ישראלית. הטקסט הזה אינו משתלט על הספר ואינו מנסה להצדיק אותו בדיעבד. הוא מציב מסגרת, ומבהיר שהעולם שמתואר בפרוזה התקיים באמת, גם אם הסיפור עצמו אינו תיעוד היסטורי במובן המחקרי.

חשוב לומר זאת במפורש. ימים מלוחים אינו רומן היסטורי קלאסי, והוא גם לא ממואר מוצהר. זה ספר שפועל במרחב ביניים, בין זיכרון, דמיון ושברי מידע. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיה של גולי, ילדה החיה בשכונה עם משפחתה, ומבעד למבט הילדי הזה נחשפים חיי היומיום, בית הספר הרב גילי, הקשרים בין ילדים יהודים וערבים, העבודה של המבוגרים, והמתח השקט בין השכונה האזרחית לקיבוץ הסמוך. אין כאן רצון ללמד היסטוריה ואין ניסיון להשלים פערי ידע עבור הקורא. הדברים פשוט מתרחשים, כפי שילדה חווה אותם, בלי פרשנות ובלי הסברים.

העלילה דקה ולעיתים כמעט חמקמקה. לא קורה כאן משהו גדול במובן הדרמטי. החיים נבנים מתוך פרטים קטנים, חום כבד, ים שאי אפשר לשחות בו אלא רק לצוף, שיחות חצי שמועות, חברות בין ילדים, היעלמות של אם, תחושת שייכות שברירית. נקודת השבר מגיעה עם פינוי השכונה על רקע מלחמת השחרור, החלטה חפוזה שמוחקת קהילה שלמה. גם כאן הספר נמנע מדרמה מוצהרת. אין נאומים ואין סצנות גבורה. יש תחושת אובדן שקטה, כמעט לא מנוסחת.

פרק הפתיחה, המתרחש בהווה מתוך אבל על אח שנפטר, הוא אחד החלקים החזקים בספר. זה אינו פרק מקדים טכני אלא מסגרת רגשית שמלווה את הקריאה כולה. רק בדיעבד מבינים עד כמה החזרה אל השכונה אינה מסע נוסטלגי אלא ניסיון להתמודד עם מחיקה, אישית וקולקטיבית. זה פרק שכדאי לחזור אליו גם בסיום הקריאה.

מבחינה סגנונית, קמחי עוזרד כותבת היטב. יש לה קול ברור, מאופק, לא מתחנף ולא מתאמץ להרשים. הכתיבה קשובה לפרטים, למקצבים של דיבור פנימי, ולשתיקות שבין המשפטים. עם זאת, לעיתים נדמה שהאיפוק הזה גולש לריכוך יתר. מי שיחפש עימותים חדים, שאלות פוליטיות מפורשות או מורכבות אידאולוגית עמוקה, עשוי להרגיש שהספר בוחר להישאר באזור הבטוח של החוויה האישית.

אבל זו גם הבחירה שלו, וכנראה גם כוחו. ימים מלוחים לא מנסה להיות ספר גדול ולא מבקש לנסח תזה. הוא מבקש להשאיר עקבה. להזכיר שהיה שם מקום, והיו שם חיים, וכמעט לא נשאר מהם דבר. במובן הזה, זה ספר קטן ואינטימי שמצליח לעשות משהו לא קטן בכלל.

דד אנד
ניר רובין
הוצאת אולימפוס
222 עמודים

דד אנד הוא מסוג הספרים הכיפיים האלו שיש בהם טוויסט של מיסטיקה אפלה.
אבל לפני הכול הספר של ניר רובין בא לתת לנו הצצה אל עולם המוזיקה הבינלאומי והתככים שנמצאים בעולם הזה.
ובדרך לכך אנחנו מקבלים סיפור שיש בו רגעים מעניינים ואפלים.
יש טוויסט נחמד בשם של הספר שבא לתת לנו משמעות כפולה, ושתי המשמעויות שלו אכן תקפות למה שמתרחש בהמשך.
ועכשיו לעלילה ועל מה מדובר כאן בכלל.

הספר נפתח בדמותו של דין רוגרס, כוכב מוזיקה מזדקן, מלא אגו, כישרון, מרירות ובעיקר פחד עמוק מאיבוד הרלוונטיות. זה קול חד, מוחצן, מדבר הרבה, לפעמים מצחיק ולפעמים מעייף, אבל אי אפשר לומר שהוא אדיש. דין מתווכח עם העולם, עם תעשיית המוזיקה, עם הבת שמנהלת אותו, ובעיקר עם עצמו. המוות שמגיע מוקדם יחסית בסיפור לא סוגר את העלילה אלא פותח אותה, ומכאן הספר גולש למרחב מיסטי שבו דין נדרש לברר מי רצח אותו ולמה, תוך חזרה זמנית ומוגבלת לעולם החיים.

ברמת הז׳אנר, זה עובד. רובין יודע לבנות עלילה זורמת, קריאה ומהירה, עם דמויות שמלוות את דין במסע הזה, חלקן חביבות יותר, חלקן פחות, אבל רובן משרתות היטב את הקצב. זה לא ספר של השתהות או עומק פסיכולוגי מורכב, אלא ספר שמבקש לסחוף, לבדר, ולשמור אותך בתנועה. במובן הזה הוא עומד במטרות שלו.

החלק החזק יותר בעיניי הוא דווקא הרעיון של עולם המעבר, המקום שבין חיים למוות. יש שם פוטנציאל רעיוני מעניין, כמעט פילוסופי, על זהות, על זיכרון, על מה נשאר מאדם אחרי שהאורות כבים. חבל שהספר לא שוהה שם יותר. הוא ממהר לחזור לתעלומת הרצח עצמה, שהיא בסופו של דבר די סטנדרטית, ופחות מסקרנת מהעולם שמסביב לה.

הכתיבה עצמה קולחת, לפעמים אפילו יותר מדי. יש רגעים שבהם הקול של דין נשמע כמו נאום ולא כמו מחשבה, וההומור לעיתים מסומן מראש במקום לצמוח מתוך הסיטואציה. זה לא פוגע בהנאה הכללית, אבל כן מונע מהספר להפוך למשהו שנשאר איתך הרבה אחרי הסיום.

יש גם שאלה אחת שלא עזבה אותי לאורך הקריאה. אם אתה כותב בעברית, למה למקם את הכול דווקא בתעשיית המוזיקה האמריקאית. הבחירה הזו מובנת ז׳אנרית, היא נוחה, מוכרת, ומאפשרת לעבוד עם קלישאות מוכנות. אבל היא גם מרחיקה את הספר מהשפה שבה הוא נכתב. זה סיפור שמרגיש ישראלי בעיקר דרך העברית, ולא דרך התודעה או העולם שהוא מציג.

ובכל זאת, חשוב לומר ביושר, דד אנד לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. זה לא ספר גדול, אבל זה כן ספר מהנה. כזה שיודע לספר סיפור, לשלב מתח, מיסטיקה והומור, ולספק חוויית קריאה קלילה עם כמה מחשבות צד על תהילה, דעיכה ומה נשאר מאומן כשהקהל כבר לא מקשיב.

מי שמחפש ספרות עמוקה ומאתגרת כנראה לא ימצא כאן את מבוקשו. מי שמחפש סיפור ז׳אנרי חכם יחסית, עם רעיון נחמד וביצוע סביר, בהחלט יכול למצוא כאן ערב קריאה מוצלח.

הפרטים / איה ינברג
הוצאת אחוזת בית
129 עמודים
משוודית: רות שפירא

הספרות הסקנדינבית יש בה תמיד משהו מינימליסטי אבל מינימליזם מטעה, כי דווקא מתוך הצמצום יש עולם ומלואו, והספר של איה ינברג ממחיש את העניין הזה בצורה ממש טובה. זה ספר שעוסק בזיכרון, זיכרון באנשים, שדרך ההיכרות איתם אנחנו מרכיבים חיים שלמים של עצמנו, ועצם ההתבוננות הזו על קשרי עבר כבר מייצרת טקסט מעורר מחשבה.

הספר נכתב מנקודת מוצא של חולי ובידוד. המספרת שוכבת במיטה, הגוף חלש, התודעה פעילה, ומשם היא נסוגה לאחור אל ארבע דמויות מרכזיות בחייה. לא מדובר בסיפור חיים, לא בביוגרפיה ולא בווידוי. כל פרק הוא התבוננות באדם אחר, ובאופן שבו הנוכחות שלו נצרבה בה, נשארה, שינתה משהו באופן שבו היא חיה וחושבת גם שנים אחרי.

זה ספר קצר, קר יחסית, לא מתמסר. הוא לא מחזר אחרי הקורא ולא מנסה לרגש בכוח. להפך, יש בו ריחוק מכוון, כמעט עיקש. הקריאה בו אינה מתגמלת במובן המקובל. אין עלילה שמתפתחת, אין שיא ברור, אין רגע שבו הכול מתחבר. זו קריאה שדורשת הסכמה מראש להאט, להקשיב, להישאר בתוך מחשבה ולא בתוך סיפור.

ובתוך הקרירות הזו יש רעיון חזק למדי. ינברג מראה עד כמה הזהות שלנו אינה דבר סגור או עצמאי, אלא תוצר של חיכוך. אנשים שפגשנו, אהבנו, גרנו איתם, חלקנו איתם ספרים, מחלות, רגעים אינטימיים או חולפים, ממשיכים לחיות בתוכנו גם כשהקשר עצמו נגמר. לא כזיכרון דרמטי אלא כמשקע. כטון. כדרך להביט בעולם.

אחד הדברים היפים בספר הוא השימוש בספרים עצמם כעוגני זיכרון. ספר שנקרא עם אדם מסוים, ספר שניתן במתנה, ספר שנשאר אחרי שמישהו נעלם. הספרות כאן אינה רק נושא, אלא אמצעי. דרך להבין איך זיכרון עובד, איך חוויה נקשרת לאובייקט, ואיך הקריאה עצמה הופכת לחלק מהקשר האנושי.

עם זאת, צריך לומר ביושר, לא הכול עובד באותה מידה. הצמצום של הספר הוא גם מגבלה. יש רגעים שבהם הדמויות נותרות מעט מופשטות, יותר רעיון מאדם חי. התחושה היא שהספר יודע בדיוק מה הוא רוצה לומר, אבל לפעמים שומר על מרחק בטוח מדי מהרגש שהוא מתאר. זה לא ספר שמטלטל, אלא ספר שמנסח.

התרגום של רות שפירא נאמן לרוח הזו. עברית נקייה, מאופקת, לא מתייפייפת. זה תרגום שמשרת את הטקסט היטב, אבל גם מדגיש את אופיו הקר. מי שמחפש חום, תשוקה או דרמה, כנראה לא ימצא אותם כאן.

ובכל זאת, יש בספר משהו שנשאר. לא משפט אחד מבריק, לא סצנה בלתי נשכחת, אלא תחושה. הבנה שיחסים אינם מסתיימים באמת, שהם ממשיכים לפעול בנו גם כשהם לכאורה מאחורינו. זה ספר על האופן שבו העבר מתקיים בהווה, לא כזיכרון נוסטלגי אלא כחומר פעיל.

זה לא ספר לכל אחד. הוא דורש סבלנות, קשב, נכונות לקרוא טקסט שלא מלטף. אבל למי שמוכן לכך, הוא מציע התבוננות חדה ושקטה על איך אנחנו בנויים מאנשים אחרים, מפרטים קטנים, מקשרים שלא נסגרו לגמרי. ספר שלא מתעקש להיות גדול, ובדיוק לכן מצליח להיות מדויק.

בשבילם / ירון גוטמרק
הוצאת עם עובד
212 עמודים

גדלתי בטבע, הוא היה לידי, מולי, בגליל העליון, אהבתי לשוטט במרחבים ובשמורות הקרובות לביתי וגם היום אני אוהב לטייל.
אבל הספר הזה הוא לא ספר מסלולי טיול סטנדרטי, הוא ספר שמוקדש לגיבורי ה7.10.23
חלק מהם לשמחתנו עדיין איתנו וחלק מהם לצערנו נהרגו הן באותו יום ארור והן בשבי בנסיבות טרגיות.

הספר הזה בא לייצג ולספר על הגיוון הרב של נופי ארצנו שבא לידי ביטוי במקומות השונים מהם הגיעו אותם גיבורים, ניצולים וחללים.
ואין ספק שהוא משהו מיוחד ושונה בין ספרי הטיולים והמסלולים.

ירון גוטמרק, מהנדס אלקטרוניקה, בוגר הטכניון שכתב וחקר על גיבורי אותו היום כתב את הספר הזה גם מהמקום האישי.
עידן שתיוי ז"ל הוא אחיינו וזה מרגש זהדרך לתעד, להנציח ולשמר את זכרם של גיבורינו הוא דרך הטבע, דרך הנופים של ארצנו שעדיין חיה וקיימת למרות הנסיונות להשמידנו.

ביחד עם יואל לביא, מדריך אופניים וצלם הם תכננו את המסלולים של הטיולים, טיולים שמיועדים לכל המשפחות, ברגל, באופניים ובכל דרך שתבחרו.

הגיבורים החיים והחללים שהמסלולים מוקדשים להם הם נועם וישי סלוטקי, אדר בן סימון, עומר נאוטרה, אורי דנינו, עמית וקס, עידן שתיוי, מאלי שושנה, מוטי שמיר, רון בנימין, שני לוק ותומר שוהם, קרינה ארייב, אפיק רוזנטל, חיים פרי, אברומי דויטש ונועה זאבי, סשה טרופנוב, אריאל ורואי גורי, איתן נאמן, ברוך אביסהל.

לכל מסלול יש דרגות קושי שמתוארות באמצעות סימון, דרגות אירובי, מסלול באמצעות מפה וצילומי צבע.
בחלק מכל מסלול והסיפור על הגיבור החלל או הניצול משובצים שירים, סיפורים אודותיו או אודותיה וזהו ספר הנצחה נפלא ומקורי שלוקח אותנו לטבע ולהכרת הארץ.

מאוד אהבתי.

פתוחה / רייצ'ל קרנץ
הוצאת מטר
373 עמודים
מאנגלית: אסף כהן

בשנים האחרונות הנושא של פתיחת מערכות יחסים וחיים לא מונוגמיים הפך משולי לשיח גלוי. יותר זוגות בוחנים גבולות, מתנסים, מערערים על מוסכמות שבעבר נחשבו ברורות מאליהן. בתוך השדה הזה נכתבים לא מעט ספרים, חלקם טיפוליים, חלקם תיאורטיים, חלקם מבקשים להציע דרך. הספר של רייצ'ל קרנץ משתייך בבירור לסוג אחר. זה לא מדריך ולא מניפסט, אלא ממואר אישי מאוד, ישיר ולעיתים בוטה, שמתעקש להישאר בתוך החוויה עצמה.

קרנץ, עיתונאית צעירה מניו יורק, מתארת בגוף ראשון את כניסתה למערכת יחסים לא מונוגמית, ואת ההתנסות המינית והרגשית שמתלווה לכך. זהו תיעוד מפורט של קשר אחד מרכזי, קשר שמסעף אותה לעולמות של מיניות פתוחה, של חקירה עצמית, של טשטוש גבולות בין חופש לריצוי. היא לא כותבת מתוך עמדה מסכמת אלא מתוך תנועה. הדברים נכתבים בזמן אמת או כמעט בזמן אמת, מתוך ניסיון להבין מה קורה לה ולאן היא נסחפת.

זה ספר חושפני מאוד. לא רק במובן המיני, אלא בעיקר במובן הרגשי. יש בו הרבה חרדה, הרבה קנאה, הרבה רצון להיות נבחרת וחשובה. קרנץ אינה מציגה את החוויות שלה כאוטופיה של חופש, אבל גם לא כסיפור סבל חד משמעי. יש שם עונג, סקרנות, התרגשות, לצד בלבול מתמשך ושאלות שלא מקבלות תשובות ברורות. התחושה היא של מסע שאין לו נקודת יעד ברורה, וזה גם מקור הכוח וגם מקור הקושי של הספר.

וכאן חשוב לי להיות כן כקורא. הקריאה בפתוחה לא הייתה עבורי קלה. לא סיימתי אותו ברצף, עשיתי הפסקות, ולעיתים חשתי עייפות ממשית מהשהות הארוכה בפרטים רגשיים חוזרים. זה ספר שמתעקש להישאר בתוך אותה סיטואציה, ללעוס אותה שוב ושוב, מזוויות שונות. יש בכך אומץ, אבל יש בכך גם שחיקה. איני בטוח אם מדובר בבחירה מודעת או בחולשה של עריכה, אבל התוצאה היא ספר שיש לו פוטנציאל נטישה אצל חלק מהקוראים. מי שמחפש קצב, תנועה נרטיבית ברורה או התקדמות מובחנת, עלול להתקשות.

עם זאת, קשה להתעלם מהכנות של הטקסט. קרנץ לא מייפה, לא מציגה את עצמה כגיבורה ולא כקורבן מובהק. היא מתעדת את ההיסחפות, את יחסי הכוח, את הרצון לרצות, גם כשהדברים לא מחמיאים לה. הכתיבה העיתונאית שלה נוכחת מאוד, יש חקירה, ראיונות, ניסיון להבין את ההקשר הרחב יותר של מה שהיא חווה. אבל גם שם, העניין האמיתי הוא לא המידע אלא החיכוך בין תיאוריה לחיים עצמם.

בסופו של דבר, פתוחה הוא ספר אמיץ ומרתק, אבל גם תובעני. הוא לא מחפש להיות נעים או נגיש, אלא נאמן לחוויה. זה ספר שדורש מהקורא סבלנות ונכונות לשהות באי נוחות. עבורי זו הייתה קריאה משמעותית אך מתישה, כזו שממשיכה להדהד גם אחרי הסגירה, אך לא בהכרח מזמינה חזרה. מי שמוכן לקריאה כזו, ימצא כאן טקסט חזק וכנה. מי שלא, עדיף שיידע מראש למה הוא נכנס.

בקצה הלילה / פרידו למפה
הוצאת אפרסמון
138 עמודים
מגרמנית: שירי שפירא

מעבר להקשר ההיסטורי של הספר הזה שהוחרם על ידי הנאצים, אפשר לומר אחרי קריאתו שלפחות בעיני ההילה שלו לא קשורה לכך. אם זה לא היה ספר טוב, ואם לא היה בו משהו חי ונושם, הוא לא היה זוכה לתהודה עשרות שנים אחרי. החרמה לבדה לא מחזיקה ספר בחיים. ספר מחזיק את עצמו רק אם יש בו אמת ספרותית. וכאן יש.

אבל כן מדובר בעיני בספר טוב ומעניין, וטוב מאוד שהוא תורגם.
אני סוקר שאוהב להתייחס לכריכות כשהן טובות וזורקות אותי אל תוך העלילה, וכאן הכריכה מדויקת. הציור היפהפה מתאר לילה זרוע כוכבים בעיר אירופאית. יש בו שקט, כמעט ריח של אוויר קר. מבט מלמעלה, כמו רחפן של תקופתנו, כזה שעוד רגע ינמיך טוס וירד אל הרחוב, אל גובה העיניים. מהמבט הזה כבר צללתי אל המילים ואל הדמויות.

והצלילה הזו אינה אל סיפור אחד. אין כאן עלילה שמבקשת למשוך אותך קדימה, אין גיבור מרכזי, אין קונפליקט ברור שמחכה לפתרון. זה ספר של הליכה. של שיטוט. של תנועה מתמדת בין דמויות, מקומות, רגעים. לפעמים נדמה שאתה מציץ, לפעמים שאתה סתם עובר. הספר מתנהל כמו ערב אחד בעיר אירופאית, אולי באמצע המאה העשרים, אולי קצת לפני, ערב שבו הלילה חושף את האנשים השקופים.

אלה לא האליטות של העיר. לא אנשי הרוח, לא חוגי התרבות, לא הלילה הזוהר של קברטים וסלונים. להפך. זה לילה פשוט. מוכר נקניקיות, ילדים משוטטים, ימאים, נשים בזנות, גברים עייפים, אנשים שהעיר בולעת ביום ופולטת לרגע בלילה. למפה מתעכב עליהם בלי לייפות ובלי לשפוט. הוא לא מבקש לרגש בכוח, ולא מבקש להוכיח דבר. הוא פשוט מתבונן.

יש משהו כמעט תיעודי בפרוזה הזו. לא תיעוד קר, אלא כזה שמודע לנוכחות המצלמה. המבט נע, עוצר לכמה שורות, ממשיך הלאה. הדמויות אינן מקבלות עומק פסיכולוגי מלא, וגם לא נדרשות לכך. הן קיימות. וזה מספיק. במובן הזה הספר ויתר מראש על הדרמה הגדולה לטובת הקשבה לרחשי החיים הקטנים.

הלילה עצמו הוא הדמות המרכזית. לא כלילה רומנטי ולא כלילה מאיים בלבד, אלא כלילה שמאפשר לראות. ביום כולם ממלאים תפקידים. בלילה הם פשוט שם. לפעמים מבולבלים, לפעמים עייפים, לפעמים משתוקקים למשהו קטן מאוד. הספר לא מעניק להם משמעות גדולה, ודווקא בכך יש בו יושר.

השפה צנועה, מדויקת, לעיתים פיוטית אבל לא מתייפייפת. יש קצב שצריך להתרגל אליו. מי שיקרא מהר יחמיץ. זה ספר שמבקש קריאה איטית, כמעט הליכה בין פסקאות. לא ספר של עלילה אלא של נוכחות.

בסופו של דבר זה ספר שמזכיר למה ספרות חשובה גם כשהיא לא צועקת. הוא לא מבקש להסביר את התקופה, לא לסמן אויבים ולא להציע נחמה. הוא מבקש דבר אחד פשוט וקשה, להיות שם, לרגע, עם מי שבדרך כלל לא זוכים שיראו אותם. ובכך, בעיני, טמון כוחו.