כל צבעי העלטה / כריס ויטאקר
הוצאת כנרת זמורה
605 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

כשקראתי קצת על מחבר הספר כריס ויטאקר הבנתי שכתיבת הספר הזה, המותחן הזה באה ממקום אישי ומחווייה אישית והתחושה היא שהכתיבה של הספר אמנם לא משקפת את הביוגרפיה שלו אבל כן מאפשרת לו לשחרר כל מני שדים שישבו לו על הנפש.
זה מורגש בטקסט וזה והמידע הזה מעניק לקריאה נפח אחר של רגשות והבנה עד כמה כתיבה מאפשרת לנו לבטא כאבים ותחושות
ועכשיו לספר עצמו.

בעיירה קטנה במיזורי מתרחש אירוע מטלטל, נער בשם פאץ' נחטף.
באותו הזמן חברתו הטובה סיינט מחפשת אחריו ולא מניחה לסיפור עד שימצאו את חברה הטוב ביותר. בינתיים שם בחושך בלא נודע נמצא לו פאץ שמגלה שהוא לא לבד. מישהי בשם גרייס נמצאת איתו שם, נוגעת בידו ונוטעת בו תקווה. כשפאץ מצליח לברוח מהשבי הוא לא מפסיק לחפש אחרי אותה גרייס, שנים של חיפושים והספר עוקב אחר אותם חיפושים ואותם שנים ובמקביל הוא גם עוקב אחרי סיינט שעוקבת אחרי מסעו של פאץ ומנסה למצוא את החוטף.

כקורא הרגשתי שויטאקר יודע בדיוק איך לגעת. יש לו יכולת לכתוב רגעים קטנים שמכאיבים באמת, לא מתוך מניפולציה אלא מתוך היכרות עם החומר האנושי. יש כאן כאב, בדידות, אלימות שקטה ולא מתייפייפת, ודמויות שנושאות איתן מטען רגשי כבד מאוד. במיטבו, הספר מצליח לייצר חיבור רגשי חזק מאוד, כזה שמחזיק אותך בתוך הסיפור גם כשהוא מאט.
אבל כאן גם מתחילה הבעיה.

הספר הזה ארוך מדי ביחס למה שיש לו להציע. לא משום שאין בו עומק, אלא משום שהעומק הזה לא מתרחב אלא חוזר על עצמו. ויטאקר מנסה לבנות תחושת זמן, לתת מקום לשנים שחולפות ולחיים שנשחקים לאט, וזה כיוון נכון, אבל בפועל יש לא מעט רגעים שבהם התחושה היא של חזרה על אותו מצב רגשי במקום התקדמות אמיתית.

ובכל זאת, אי אפשר לפטור את הספר הזה בקלות. יש בו משהו כן, חשוף, לא מתוחכם מדי אבל גם לא שטחי. הוא לא יצירת מופת בעיני, במיוחד כשמשווים אותו לרומנים גדולים יותר שעוסקים בטראומה ובזיכרון, אבל הוא כן מצליח לגעת ולהשאיר חותם.
אולי זה בסופו של דבר כוחו האמיתי, לא ספר שמחזיק עולם שלם על הכתפיים, אלא ספר שמצליח, לפרקים, להיכנס מתחת לעור.

קווים חוצים גבולות / עידית בר
הוצאת גלילי
381 עמודים

אני באתי מעולם האיור והקריקטורה, שם התחלתי והתמחיתי במקום לימודי האקדמאים. בעיני הקריקטורות מלמדות אותי לא מעט על תפיסה תרבותית, חברתית ופוליטית, יש בה חמלה, רגש, כאב וגם כח להסית ולשנות תפיסה חברתית ופוליטית.
לאיור יש כח רב.
כמי שרוצה ללמוד ולהבין את החברה הערבית הספר הזה דרך הקריקטורות מעניק לי נקודת פתיחה טובה.

מהר מאוד הבנתי שלא מדובר כאן בספר עיון במובן הרגיל. זה לא ספר שיושבים וקוראים ברצף, אלא כזה שמדפדפים בו, נעצרים, מתבוננים, חוזרים אחורה. כמעט קטלוג. אוסף רחב מאוד של קריקטורות שמגיעות ממקורות שונים בעולם הערבי, ומנסות לשרטט דרך דימויים את הלך הרוח, את הפחדים, את הכעסים ואת נקודות המתח.

כמי שבא מהתחום, הקריאה שלי היתה קודם כל ויזואלית. הסתכלתי על הקווים, על הבחירות, על הסמלים שחוזרים שוב ושוב. דימויים פוליטיים חדים שלא משאירים מקום לפרשנות עדינה. יש כאן שפה ברורה, לעיתים בוטה, לעיתים חכמה מאוד בפשטות שלה.

אבל לצד ההתרשמות הזו, יש גם שכבה נוספת, והיא הטקסטים שמלווים את הקריקטורות. עידית בר לא מסתפקת בהצגה, היא מפרשת, ממסגרת, נותנת הקשר. לעיתים זה מעשיר את הקריאה ומכוון את המבט לנקודות שלא הייתי בהכרח מזהה לבד, ולעיתים זה מצמצם את האפשרות שלי לקרוא את הדימוי בדרכים אחרות. הרגשתי לא פעם שהציור פתוח יותר מההסבר שלו.

החוזק הגדול של הספר הוא בהיקף. יש כאן מאות קריקטורות, והחזרתיות שלהן יוצרת דפוסים. אתה מתחיל לזהות איך דימויים נבנים, איך אויבים מצוירים, איך ביקורת פנימית מתבטאת. זו כבר לא קריקטורה בודדת אלא שדה שלם של תודעה חזותית.

מצד שני, ההיקף הזה גם חושף מגבלה. לא כל קריקטורה עמוקה. חלקן חוזרות על אותו רעיון שוב ושוב, לעיתים בצורה ישירה מאוד. זה יוצר תחושה של העצמה של מסר מסוים, ולא בהכרח תמונה רחבה ומורכבת של מציאות.

ובכל זאת, כנקודת פתיחה, הספר עובד. הוא לא נותן תשובות מלאות, והוא גם לא מתיימר באמת להכיל עולם שלם. אבל הוא כן פותח דלת. הוא מאפשר הצצה לאופן שבו חברה מבטאת את עצמה דרך דימויים, דרך הומור, דרך הקצנה.

יצאתי ממנו עם תחושה כפולה. מצד אחד התפעלות מהעבודה ומהאיסוף, ומהיכולת לייצר מארג רעיוני מתוך חומר ויזואלי. מצד שני, צורך להמשיך ולשאול שאלות, לא לקבל כל פרשנות כמובן מאליו, ולזכור שגם קריקטורה, כמו כל שפה, מספרת סיפור חלקי בלבד.

האיצחקיה / יצחק בן נר
יצירה עברית
364 עמודים

למרות הבדלי השנים והתקופות יש לי נקודות חיבור עם יצחק בן נר
בעיקר ההזדהות עם החיים הכפריים ועם המרחבים של העמק.
כאילו נקודות פתיחה דומות
אמנם אני בקיבוץ בעמק החולה והוא במושב ובתקופות אחרות ועדיין החיבור קיים כמו גם האהבה לעולם התרבות ואהבת הקריאה.
אז לצלול לספר האוטוביוגרפי (או אנטיביוגרפי כמו שכתוב בכריכה) שלו היה משהו שסקרן אותי מאוד.

יצחק בן נר לוקח אותנו לתחנות בחייו, במושב, בצבא, ובעולם התרבות שאליו הוא נכנס בהמשך. הוא עושה זאת דרך גוף שלישי, בחירה שמייצרת מרחק מעניין, כמעט כאילו הוא מתבונן בעצמו מהצד. זה עובד היטב בפרקים רבים, כי זה מאפשר לו להפוך את הזיכרון לחומר ספרותי, לא רק לעדות. איציק הופך לדמות, לא רק למספר, וזה מעניק לספר תחושה של סיפור ולא של יומן.

יש כאן כתיבה שמאוד קל להיסחף איתה. התיאורים של הילדות בכפר, של העבודה, של הריחות והטעמים, של השגרה הפשוטה לכאורה, כולם כתובים בדיוק ובאהבה לפרטים. יש רגעים שבהם ממש הרגשתי שאני חוזר למרחבים שאני מכיר, לא כי הם זהים, אלא כי התחושה דומה. יש משהו מאוד כן באופן שבו הוא מתאר את העולם הזה, בלי לייפות יותר מדי ובלי להפוך אותו למיתוס מושלם.

כשהספר פוגש את ההיסטוריה, הוא נהיה מעניין יותר. הדמויות שנכנסות ויוצאות, חלקן אמיתיות וחלקן בדויות, יוצרות תחושה של תקופה שלמה שנפרשת מולך. יש רגעים חזקים במיוחד, כמו הסיפור של דב'לה, שבהם הספר יוצא מהנוסטלגיה ונוגע בכאב אמיתי, כזה שנשאר איתך.

אבל לצד זה, יש גם בעיה שלא נעלמת. הספר לא תמיד יודע לעצור. יש עומס של פרטים, רשימות, תיאורים, שלפעמים מרגישים ארוכים מדי ולא משרתים את התנועה של הקריאה. מה שמתחיל כעושר הופך לא פעם לעומס. במקום להעמיק רגע מסוים, הוא ממשיך הלאה לעוד ועוד פרטים, והאפקט המצטבר הוא עייפות מסוימת.

גם הבחירה בגוף שלישי, שלרגעים עובדת מצוין, יוצרת לפעמים ריחוק רגשי. יש מקומות שבהם רציתי להתקרב יותר, להרגיש את הדמות מבפנים, אבל נשארתי כצופה מהצד. זה לא פוגע לגמרי, אבל כן מגביל את העוצמה הרגשית שהספר יכול היה להגיע אליה.

ובכל זאת, יש כאן ספר עם נוכחות. יצחק בן נר יודע לכתוב, וזה מורגש כמעט בכל עמוד. הוא מצליח לבנות עולם, להעביר תקופה, ולתת לקורא הצצה לחיים של אדם שהפך את הזיכרון לחומר גלם ספרותי.

זו לא קריאה מושלמת, ויש כאן צורך בעריכה הדוקה יותר, אבל זו כן קריאה שיש בה רגעים יפים מאוד, כאלה שנשארים איתך גם אחרי שסוגרים את הספר.

העיר השחורה / בוריס אקונין
ספרי עליית הגג
423 עמודים
מרוסית: יגאל ליברנט

לא קראתי את כל סדרת פנדורין אבל 2-3 הספרים שקראתי גרמו לי להבין את האיכות של בוריס אקונין בכתיבת מתח שהוא הרבה יותר מאפקטיבי
הוא עמוק ואיכותי יותר וזה מה שהופך את הסדרה הזו לטובה כל כך
אקונין לוקח אותנו הפעם לבאקו שבאזרבייג'אן שלפני מלחמת העולם הראשונה
עיר שבתקופה ההיא היתה מרכז חשוב מאוד והיא גם מרכז הספר מהרבה בחינות

מהר מאוד הבנתי שבמובן מסוים העיר היא הדמות הראשית
לא רק זירה להתרחשות אלא כוח פעיל בתוך הסיפור
זו עיר של נפט ושל כסף גדול אבל גם של אלימות שקטה שמבעבעת מתחת לפני השטח
של מתחים בין עמים ושל אינטרסים שמתנגשים בלי הרף
יש תחושה שכל דבר יכול להתלקח בכל רגע וזה נותן לספר שכבה נוספת מעבר לעלילה הבלשית

פנדורין נכנס לתוך הכאוס הזה כדי לרדוף אחרי טרוריסט חמקמק
אבל מהר מאוד החקירה הופכת למשהו רחב יותר
הוא צריך לנווט בתוך מערכת סבוכה של דמויות
אנשי שלטון אנשי עסקים פושעים ואנשים שפשוט מנסים לשרוד בתוך מציאות לא יציבה
וזה בדיוק המקום שבו אקונין מראה את הכוח שלו
הוא לא רק מספר סיפור אלא בונה מערכת

יש משהו מאוד מדויק בכתיבה שלו
המשפטים נקיים
הקצב נשמר
והקריאה זורמת בלי מאמץ
אבל זה לא רק עניין טכני
יש כאן גם ידע היסטורי ונוכחות תרבותית שמורגשת כל הזמן
אתה לא מרגיש שמדובר ברקע מודבק אלא בעולם שיש לו היגיון פנימי

ועדיין צריך להגיד את האמת
זה ספר טוב מאוד אבל לא ספר גדול

העלילה מעניינת ומחזיקה
יש רגעים של מתח אמיתי
אבל היא לא שוברת את הגבולות של הז'אנר
אין כאן מהלך אחד שמטלטל באמת או גורם לך לעצור ולחשוב
זה עובד מצוין תוך כדי הקריאה אבל פחות נשאר אחרי

גם הדמויות המשניות למרות הריבוי שלהן לא תמיד מצליחות להתייצב
יש תחושה שחלקן שם כדי להניע את העלילה ולא מעבר לזה
פנדורין עצמו כן מחזיק את המרכז
יש בו שילוב של חדות אינטלקטואלית עם סדקים אנושיים
והוא לא בלתי פגיע כמו שנדמה לפעמים

מה שכן נשאר חזק גם אחרי הסיום זו התחושה של התקופה
1914 רגע לפני שהעולם משתנה
המתח שמורגש באוויר
הידיעה שמשהו גדול עומד לקרות גם אם הדמויות עצמן עדיין לא מבינות את זה עד הסוף

ואולי זה הדבר שהכי עבד עבורי
לא פתרון התעלומה אלא התחושה של עולם שנמצא על סף שינוי

זה לא ספר שיגרום לי לומר שמדובר ביצירה קלאסית
אבל זה כן ספר שמראה איך כותבים מתח ברמה גבוהה
עם שליטה עם ידע ועם כבוד לקורא

וזה כבר יותר ממה שרוב הספרים בז'אנר מצליחים לתת

הנערה מהבית הוורוד / ליאורה פיין הילר
הוצאת שופרא
320 עמודים

יש בספר המיוחד הזה אוטוביוגרפיה במבנה פרוזה.
כלומר יש כאן סיפור חיים של המחברת אבל זה פחות הרגיש לי כמו כתיבה אוטוביוגרפית אלא יותר סיפורית ודווקא כקורא מאוד אהבתי את הגישה הזאת שגרמה לי להתחבר יותר לעלילה ולהרגיש שאני קורא סיפור חיים מרתק והוא אכן כזה, סיפור חיים מרתק של אישה מרתקת.
לפני שנצלול פנימה זה הכח שלו בעיני.

הסיפור נפתח ברגע מכונן, כמעט אכזרי בפשטות שלו. נערה בת שש עשרה עומדת בהלוויה של אמה, ומאותו רגע העולם שלה מתארגן מחדש. האם לא הייתה נשואה לאב, יש סודות בזהות, ויש בית אחד, הבית הוורוד, שהוא גם מקום פיזי וגם עוגן רגשי שמתערער. מכאן העלילה נעה בין התבגרות מוקדמת מדי לבין ניסיון להחזיק מציאות מתפרקת, לנהל בית מלון, להתמודד עם אובדן, לבנות זהות, ולחפש שייכות בתוך סיפור חיים לא שגרתי. יש כאן גם קו היסטורי ומשפחתי רחב יותר, עם שורשים אירופיים וטראומה שמחלחלת לדור הבא, כך שהסיפור האישי נטען במשמעות רחבה יותר.

מה שמחזיק את הספר לכל אורכו הוא לא בהכרח התחכום הספרותי אלא עצם הסיפור. יש כאן חיים שמרגישים גדולים מהדף, דרמטיים, כואבים, מלאים תפניות. זה ספר שקשה להניח כי אתה רוצה לדעת מה יקרה לה, איך היא תעמוד בזה, מה יישבר ומה יישאר. במובן הזה הוא עובד, ואפילו עובד מאוד.

אבל כאן גם מגיע המקום להיות כן. לא כל מה שעובד רגשית עובד גם ספרותית. יש רגעים יפים מאוד, כמו סצנת ההלוויה והפרחים, או הרגעים מול הפסנתר, שבהם הכתיבה מצליחה לגעת בלי להתאמץ. ומנגד יש לא מעט מקומות שבהם הטקסט מסביר יותר מדי, מדגיש את הרגש במקום לתת לו להיבנות לבד. לפעמים נדמה שהחיים עצמם כל כך חזקים, עד שהכתיבה לא סומכת עליהם ומוסיפה עוד שכבה של הסבר.

בנוסף, יש עומס מסוים של מידע ורקע שמגיע מוקדם מדי ובצפיפות. במקום שהדמויות ייחשפו דרך פעולה ודיאלוג, חלק גדול מהן נמסר לנו בצורה ישירה. זה לא פוגע בעניין, אבל כן מונע מהספר להפוך למשהו עמוק יותר.

ועדיין, אני לא מזלזל בזה. להפך. יש כאן קול ברור, יש כאן כנות, ויש כאן יכולת לספר סיפור שמושך אותך פנימה. לא כל ספר יודע לעשות את זה.

בסופו של דבר זה ספר שמרוויח מהחיים שהוא מתאר, אבל גם מצליח לתרגם אותם לקריאה זורמת ומחוברת. הוא לא ספר מושלם, והוא לא מתיימר להיות כזה, אבל הוא כן מצליח לגעת, לסקרן ולהישאר איתך. לפעמים זה מספיק, ולפעמים זה אפילו הרבה.

6:29 / עמוס הראל
כנרת זמורה
413 עמודים

היום מציינים 1000 ימים לתאריך המקולל ההוא, לשבת השחורה ההיא ב7.10.23.
ודווקא בגלל זה החלטתי לכתוב היום את הסקירה לספר החשוב הזה.
דווקא היום ודווקא כי כולנו עדיין מחכים להקמת וועדת חקירה ממלכתית שפשוט לא נקבעת והתחושה היא שיש מי שזה נוח לו שזה המצב.
אני חושב שמה שכתוב בספר לא יפתיע אף אחד ועדיין זהו אולי אחד הספרים הכי חשובים שתקראו על היום ההוא שבו נרצחו ונחטפו לנו אזרחים רבים.

עמוס הראל אינו מנסה לזעזע אותנו בגילויים מסעירים או לחשוף מסמך סודי שישנה את כל מה שחשבנו. להפך. רוב העובדות כבר פורסמו לאורך החודשים האחרונים בתחקירים עיתונאיים, בעדויות של שורדים, בתחקירי צה"ל ובחשיפות שונות. אבל דווקא משום שהמידע פוזר בין מאות כתבות ואלפי שעות שידור, היה צורך בספר שיעשה סדר. ספר שיאסוף את כל החלקים, יחבר ביניהם ויציג תמונה אחת ברורה, כרונולוגית ומעמיקה. זה בדיוק מה שהראל עושה.

הספר מתחיל עוד לפני הירייה הראשונה. הוא חוזר אל תפיסות היסוד, אל הקונספציה, אל השאננות, אל האמונה שחמאס מורתע ועסוק בשיפור מצבה הכלכלי של הרצועה. משם הוא עובר אל הימים האחרונים שלפני המתקפה, אל הסימנים שהופיעו בזה אחר זה, אל ההתרעות, אל כרטיסי הסים, אל התצפיתניות שזיהו תנועות חריגות ואל ההחלטות שהתקבלו או שלא התקבלו. לאחר מכן מגיע התיאור המדויק של בוקר שבעה באוקטובר, שעה אחר שעה, ולאורך המשך הספר הראל ממשיך אל ימי הלחימה הראשונים, קבלת ההחלטות והמערכת שניסתה להבין את גודל האסון תוך כדי תנועה.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא רמת היסודיות. כמעט כל פרק נשען על מספר רב של מקורות, עדויות ותחקירים, והתחושה היא שהמחבר השקיע מאמץ עצום כדי להצליב מידע ולא להסתפק בגרסה אחת. גם כאשר הוא מבקר את המערכת, הוא משתדל להסביר כיצד התקבלו ההחלטות ולא רק להצביע על האשמים. בעיני זו כתיבה עיתונאית במיטבה.

לא פחות חשוב, הראל אינו שוכח לרגע שמאחורי כל דיון מודיעיני וכל מפת קרב עומדים בני אדם. התצפיתניות, הלוחמים, אנשי כיתות הכוננות, תושבי העוטף והחטופים אינם הופכים לנתונים סטטיסטיים. הם נשארים אנשים. דווקא השילוב בין הניתוח הקר והמדויק לבין הסיפורים האישיים מעניק לספר עוצמה רגשית גדולה מאוד.

יש מי שיחפש כאן חשיפות דרמטיות חדשות ועלול להתאכזב. בעיני זו כלל אינה חולשה. הערך האמיתי של הספר נמצא ביכולת שלו להפוך כאוס עצום לרצף ברור של אירועים. להבין לא רק מה קרה, אלא גם כיצד שורה ארוכה של הנחות שגויות, כשלים קטנים והחלטות שלא התקבלו בזמן התחברו יחד לאחד האסונות הגדולים בתולדות המדינה.

קראתי לא מעט ספרי עיון שעוסקים במלחמות, במודיעין ובאירועים היסטוריים. לא רבים מהם הצליחו לגרום לי לעצור מדי כמה עמודים, להניח את הספר בצד ולחשוב. לא בגלל דרמה ספרותית, אלא בגלל ההבנה הכואבת שאפשר לראות כיצד האסון מתקרב, שלב אחר שלב, מבלי שאיש מצליח לעצור אותו.

אני מקווה שיום אחד תקום גם ועדת חקירה ממלכתית שתשלים את התמונה ותספק תשובות נוספות. עד אז, נדמה לי שספרו של עמוס הראל הוא אחד הניסיונות הרציניים, המקיפים והחשובים ביותר להבין את היום ששינה את כולנו. בעיני זו אינה רק המלצה על ספר עיון מצוין, אלא גם קריאה לזכור, ללמוד ולוודא שהשאלות הקשות לא יישכחו גם כאשר הכותרות כבר יתחלפו.

הקול הרדום / דולסה צ׳אקון
הוצאת הקיבוץ המאוחד
295 עמודים
מספרדית: אורית עוזיאל

מלחמת האזרחים בספרד היא אחד האירועים המשמעותיים במאה העשרים באירופה
ולפעמים זה נדמה שכמעט ולא מדברים עליה כאן בישראל או לא מכירים אותה מספיק.
אבל הספר החשוב והנהדר הזה נותן לנו נקודת מבט חשובה על התקופה האפלה הזו בתולדות ספרד
ובעיקר קול חשוב.
קולן של הנשים
עדויות של נשים.

כבר מן העמודים הראשונים הרגשתי שאני לא נכנס לעוד רומן היסטורי שמנסה לספר סיפור גדול דרך דמות אחת, אלא למשהו אחר לגמרי. משהו שקט יותר, מפורק יותר, ובמובן מסוים גם אמיתי יותר. זה לא ספר שמבקש להרשים בעלילה, אלא ספר שמבקש להקשיב. וההקשבה הזו, לקולות שנדחקו לשוליים של ההיסטוריה, היא שמחזיקה אותו.

העלילה נפרשת סביב קבוצת נשים הכלואות בכלא ונטאס במדריד, בשנים שלאחר ניצחון פרנקו. הורטנסיה, צעירה בהריון שממתינה לגזר דינה, אלווירה הצעירה שמנסה לשמור על צלם אנוש בתוך חקירות ועינויים, ותומאסה ורמה שמייצגות קולות שונים של עמידה והתפרקות. במקביל מתנהל גם סיפורה של פפה, אחותה של הורטנסיה, שחיה מחוץ לכלא ומנסה לשרוד, לאהוב, ולהישאר נאמנה למי שנשארו מאחור. הסיפורים נשזרים זה בזה, לא כקו עלילתי אחד ברור אלא כרשת של חיים שנשברו וניסו להיאסף מחדש.

מה שתפס אותי במיוחד הוא הדרך שבה צ׳אקון בוחרת לספר את הסיפור. היא לא רודפת דרמה, לא מגבירה את הווליום. להפך. היא כותבת באיפוק, כמעט בלחישה. אבל דווקא מתוך הלחישה הזו עולה עוצמה גדולה יותר. רגעים קטנים כמו כפפה ממולאת בגרגרי חומוס, מכתב שנאכל כדי שלא ייתפס, או שיחה שנקטעת מול סורגי ברזל, הופכים להיות מוקדי הכאב האמיתיים של הספר.

יש כאן משהו שמרגיש כמו עדות, אבל זו לא עדות יבשה. זו פרוזה שיודעת היטב שהיא ספרות, ובכל זאת מצליחה לשמור על תחושת אמת. לא כי הכול קרה בדיוק כך, אלא כי התחושה האנושית מדויקת. הפחד, הרעב, הקור, ובעיקר הניסיון לשמור על זהות בתוך מנגנון שמנסה למחוק אותה.

הקול הנשי כאן אינו רק נושא, הוא מבנה. העולם כולו מסופר דרך הגוף הנשי, דרך הריון, דרך אובדן, דרך קשרים בין נשים. הגברים נוכחים, אבל לרוב דרך היעדרם. דרך געגוע, דרך זיכרון, דרך מכתבים. זה יוצר היפוך מעניין, שבו הסיפור הגדול של המלחמה נדחק לרקע, ומה שנשאר במרכז הוא החיים עצמם.

ובכל זאת, חשוב להגיד, יש רגעים שבהם הספר כמעט נזהר מדי. החלוקה בין טוב לרע ברורה יחסית, ואין הרבה אזורים אפורים. זה משרת את האמירה, אבל גם קצת מצמצם את המורכבות שהייתי מצפה לה. החיים תחת דיקטטורה הם לא תמיד חד משמעיים כל כך.

אבל למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, הספר הזה נשאר איתי. לא בגלל מה שקורה בו, אלא בגלל איך שהוא גורם להרגיש. הוא לא מנסה לזעזע בכוח, אלא מצטבר לאט, כמעט בלי שתשים לב, עד שאתה מבין שאתה כבר בפנים.

זה לא ספר שקוראים בשביל לברוח מהמציאות. זה ספר שנשאר קרוב מאוד אליה. ספר שמזכיר שיש קולות שנשארים רדומים לא כי אין להם מה לומר, אלא כי לא היה מי שיקשיב.

עד מתי שצריך / אליסף בוק
הוצאת קינמון
264 עמודים

יצא לי להכיר בחיי נערי קצה, יצא לי להכיר אותם בפנימיות.
העבודה החינוכית איתם היא משהו שמשאיר בך משהו, גם אצל החניך, גם אצל המדריך.
העבודה החינוכית היא כזו שמחייבת קשר אישי עמוק וחזק וליווי כזה שהוא עוצמתי וצמוד יותר מחינוך רגיל לכאורה.
אמנם לא עסקתי הלכה למעשה בחינוך של נערי קצה אבל אני מכיר את העבודה איתם במסגרות השונות.
אליסף בוק מביא לנו חווייה כזו שמקורה במפגש וליווי של חונך וחניך וההשלכות שלה בהמשך החיים.

כבר מהפתיחה של הספר, כשהדמות המרכזית מגיעה לתת עדות אופי בבית משפט, ברור שלא מדובר כאן בעוד סיפור על הצלחה חינוכית. יש כאן משהו שממשיך להתגלגל גם אחרי מה שאמור היה להיות הסוף הטוב. הקשר בין אלי לבין שרון לא נגמר כשהנער מתבגר, אלא דווקא מסתבך יותר כשהחיים האמיתיים נכנסים לתמונה.

מה שעובד בספר הוא התחושה שהוא נכתב מתוך מקום אמיתי. לא מתוך רעיון אלא מתוך חוויה. יש רגעים שבהם זה מורגש מאוד, במיוחד כשהסיפור נוגע בהתלבטות, באשמה, בתחושה שאולי פספסת משהו בדרך. אלו רגעים שיש בהם כנות, והם אלה שמחזיקים את הקריאה.

אבל לצד זה, יש גם תחושה שהספר נאחז ברעיון שהוא עצמו מנסה לבחון. הרעיון שלא מוותרים. שאלי צריך להיות שם. שזה תפקידו. במקומות מסוימים זה מדויק, אבל במקומות אחרים זה מרגיש כמו עמדה שמונחת מראש ולא באמת מתערערת. דווקא השאלה עד איפה ממשיכים ללוות אדם, ועד מתי האחריות הזו כבר הופכת למשהו אחר, לא תמיד מקבלת את המורכבות שהיא דורשת.

שרון כדמות הוא המקום שבו הספר חי באמת. יש בו משהו לא יציב, לא פתור, כזה שלא נותן לך להרגיש בנוח. הוא לא רק קורבן של נסיבות אלא גם מי שמקבל החלטות, לפעמים הרסניות. ברגעים האלה הספר מצליח להתרחק מהמסגרת החינוכית ולהפוך לסיפור אנושי מורכב יותר.

הקשר בין השניים נע כל הזמן בין קרבה עמוקה לבין תלות שקשה להתעלם ממנה. יש רגעים שבהם הרגשתי שאלי לא רק מנסה לעזור לשרון, אלא גם נאחז בו. כאילו עצם היכולת להמשיך להיות עבורו שם נותנת משמעות גם לו עצמו. זו מחשבה שהספר נוגע בה בעדינות, אבל לא תמיד מעז ללכת איתה עד הסוף.

גם הכתיבה עצמה נעה בין שני מצבים. יש בה פשטות שעובדת היטב ברגעים האישיים, אבל יש גם לא מעט רגעים שבהם היא נופלת למילים גדולות מדי, כאלה שמנסות לסכם את מה שהסיפור כבר הראה. במקומות האלה היא קצת מחלישה את מה שכבר היה שם.

מה שנשאר איתי אחרי הקריאה זו לא תחושת השראה אלא שאלה. עד כמה באמת אפשר להיות שם עבור אדם אחר. והאם יש רגע שבו עצם הניסיון לא לוותר כבר הופך לעיוורון.

זה ספר שיש בו כוח, בעיקר בגלל המקום האישי שממנו הוא נכתב. הוא מצליח לגעת, אבל לא תמיד מצליח לערער עד הסוף. ובכל זאת, גם כשהוא לא הולך עד הקצה, הוא משאיר אותך עם משהו שלא נסגר. אולי כי גם בחיים עצמם אין לזה סגירה.

הנסיך דראגו השני / ניר ארצי
הוצאת גם וגם
איורים: ינון פתחיה

הנסיך דראגו השני הוא ספר ילדים מקסים שמספר על דרקון צעיר, לא סתם דרקון, נצר למשפחת מלוכה שמחפש את הייחוד שלו בעולם.
לכל דרקון יש קסם ייחודי לו אבל דראגו לא מצא את הקסם שלו, את מה שמייחד אותו והוא יוצא למסע, מסע לחיפוש הקסם המיוחד לו.
האם דראגו ימצא את הקסם שלו, האם הוא ימצא את הייחוד שלו בעולם?

ספר הילדים המקסים הזה ממשיל לילדים באמצעות דראגו שהייחוד של כל אחד מאיתנו נמצא דווקא במקום שלא מחפשים, דווקא דרך הדברים הקטנים היומיומיים אנחנו מוצאים את הקסם האמיתי שלנו.
את מי שאנחנו.

לכל אחד מאיתנו יש משהו, איזו יכולת או כשרון שיתגלה עם הזמן וצריך להאמין שיש לך אותו.

זה ספר ילדים עם מסר מעצים והוא כתוב יפה, שנון ומאוייר להפליא.
האיורים של ינון פתחיה מקסימים, יש בהם תום, צבע והם משתלבים נפלא עם הטקסט.

יופי של ספר לילדים קטנים.
מומלץ לגיל הרך.

החיים שלי בכפר / סרחיו ביסיו

הוצאת תשע נשמות
139 עמודים
מספרדית: מיכל שליו
לכאורה ביסיו כותב כאן סיפור התבגרות של נערה צעירה.
למה לכאורה? כי זה סרחיו ביסיו, סופר שהרבה פעמים גורם לך לראות משהו אחד כשלמעשה הוא מביא אותך לנקודה אחרת, נקודת מבט שונה ממה שחשבת וזו הסיבה שהספרים שלו תמיד מייצרים חוויית קריאה שונה ומיוחדת.
אתה פותח ספר של ביסיו ומצפה למשהו מסוים ותמיד אתה מקבל איזו הפתעה, איזה גורם בלתי צפוי בעלילה.
זה מה שמייחד את ביסיו.

הספר נפתח ברגע חד ובלתי ניתן לעיכול, נערה בת שתים עשרה מקריאה שיר לאמה, וברגע כמעט שרירותי העולם נשבר. האם מתה בתאונה, והנערה נשלחת לחיות עם אב שלא ראתה שנים, בכפר מבודד שמרגיש כמו מקום שקיים קצת מחוץ למציאות. שם היא פוגשת אב מרוחק, כמעט דומם, ודמות נוספת, אליסיו, שנע בין אדישות לאלימות שקטה. אין כאן עלילה שמתקדמת בצורה ברורה, אלא רצף של התרחשויות קטנות, לעיתים יומיומיות, לעיתים חריגות, שדרכן היא מנסה להבין מהו בית ומהו המקום שלה בתוכו.

מהר מאוד הבנתי שזה לא ספר שמבקש לספר לי סיפור במובן הרגיל. ביסיו לא ממהר לשום מקום, הוא לא בונה קונפליקט ברור ולא מציע התפתחות מסודרת. במקום זה הוא יוצר תחושה מתמשכת של חוסר יציבות. הדמויות פועלות, אבל לא תמיד ברור מתוך איזה היגיון. המציאות נראית מוכרת, אבל כל הזמן זזה מעט הצידה.

יש רגעים שבהם זה עובד בצורה חדה מאוד. סצנות שנשארות בראש, לא בגלל דרמה גדולה אלא בגלל האופן שבו הן מתעקמות קצת, כמו משהו שמתחיל רגיל ונגמר אחרת לגמרי. הקריאה הופכת לחוויה של דריכות, אני כל הזמן מחפש את הקרקע, אבל היא לא לגמרי שם.

לא כל מה שביסיו עושה מחזיק באותה עוצמה. יש חלקים שנשענים יותר מדי על האווירה, על המוזרות, ופחות על תנועה אמיתית. לפעמים הרגשתי שאני נשאר בתוך אותו מצב, בלי שהספר באמת מתקדם או מעמיק.

ובכל זאת, יש משהו כן במפגש הזה. ביסיו לא מנסה לפייס את הקורא, הוא לא מסביר ולא סוגר קצוות. הוא משאיר אותי בתוך תודעה שנמצאת בתהליך, גם כשהתהליך הזה מבולבל ולא יציב. זה לא ספר שמחבק, אלא כזה שמערער, ולמרות הקשיים מצאתי את עצמי נשאר איתו ואף מרותק אליו.

בסופו של דבר, זו קריאה שלא נשענת על מה שקורה אלא על איך שזה נחווה. לא כל רגע עובד, אבל כשזה כן קורה, זה מדויק ומסקרן. אולי לא סיפור התבגרות במובן הרגיל, אלא ניסיון לגדול בתוך עולם שלא מציע שום יציבות.