מזמור לחג המולד / צ'ארלס דיקנס
הוצאת כרמל
104 עמודים
מאנגלית: נעם בן זאב
אני אוהב את דיקנס וחיכיתי לקרוא את התרגום החדש של "מזמור לחג המולד" זמן רב ועקב התחייבויות קריאה אחרות הוא נדחק הצידה.
ואז פיניתי לעצמי שעתיים של קריאה רצופה והתענגתי.
לקרוא קלאסיקה כזו ולהבין את ההשפעה שלה על חברה שלמה, על תרבות חג שלמה ואפילו שהיא קצת דידקטית בדרכה ועדיין להנות מהסיפור היפה ומהמשמעות שלו גם היום.
העלילה עצמה פשוטה מאוד. הקמצן הזקן סקרוג' מקבל בלילה אחד הזדמנות להביט על חייו דרך שלוש רוחות המבקרות אותו, רוח העבר, רוח ההווה ורוח העתיד. דרך המסע הזה נחשפים הפצעים הישנים שלו, הקור הרגשי שגדל בתוכו וגם המחיר האנושי של אורח החיים שבחר לעצמו.
הכוח של הסיפור אינו במורכבות העלילתית אלא בדרך שבה דיקנס מצליח בתוך נובלה קצרה לבנות עולם שלם. כבר בעמודים הראשונים אנחנו פוגשים את סקרוג', דמות קפוצה וקפואה מבפנים, אדם שכל קשר אנושי נראה לו בזבוז זמן. סביבו דיקנס מצייר עולם של עוני עירוני, של אנשים שמתקשים להתקיים ושל חברה שמעדיפה לעיתים קרובות להסיט את המבט.
דיקנס עושה זאת בדרך שמצליחה להיות גם משעשעת וגם נוקבת. יש הרבה הומור בטקסט, הרבה משחקיות של המספר עם הקורא, אבל מתחת לכך מונחת ביקורת חברתית ברורה מאוד. הרגע שבו סקרוג' שואל אם עדיין קיימים בתי הכלא ומעונות העבודה הוא לא רק בדיחה. הוא תזכורת לאכזריות החברתית של התקופה שבה נכתב הסיפור.
ובכל זאת, למרות המסר הברור, הקריאה איננה כבדה. להפך. הסיפור מתקדם בקצב נהדר, מלא בדיאלוגים חדים ובסצנות זכירות. דיקנס יודע בדיוק מתי להצחיק, מתי לרגש ומתי לעצור לרגע קטן של חמלה אנושית.
התרגום החדש של נעם בן זאב עושה כאן עבודה יפה מאוד. העברית זורמת, הקול של המספר נשמר והאירוניה הדיקנסית עוברת היטב. זה חשוב במיוחד בטקסט כזה שבו חלק גדול מהקסם נמצא בקול המספר שמדבר ישירות אל הקורא.
בסופו של דבר זו אולי נובלה דידקטית במובן מסוים. דיקנס אינו מסתיר את המסר שלו. הוא מאמין בחמלה, בנדיבות וביכולת של אדם להשתנות. אבל דווקא הפשטות הזאת היא חלק מהכוח של הסיפור. הוא מזכיר לנו שהדברים הפשוטים ביותר, לראות את הזולת, לפתוח את הלב, להיות נדיב, הם לעיתים גם הדברים הקשים ביותר.
ולכן גם כמעט מאתיים שנה אחרי שנכתב מזמור לחג המולד עדיין נקרא בשטף, עדיין מרגש, ועדיין מצליח להזכיר לקורא משהו בסיסי מאוד על בני אדם.

טוב שאבא קיבל סרטן / גלעד כהנא
יצירה עברית
101 עמודים

מרענן לראות את גלעד כהנא כותב סיפורים וזה לא מפתיע כי יש מוזיקאים שאתה יודע שנועדו לזה. הכתיבה הלירית של כהנא בשירי להקתו היא סיפורית ברובה וזה ניכר גם בסיפורים שבספר הזה. בעצם יש בספר הזה 3 סיפורים, כל אחד שונה מהשני וזה הופך את הספר הזה למענין ומגוון.

הסיפור הראשון פוגש אותנו בעיירה קטנה שמופרעת לפתע על ידי הופעתו של אדם בשם יחזקאל שמגיע להתגורר בה יחד עם שתי נשים צעירות ממנו בהרבה. עצם הנוכחות של השלושה משנה את האווירה במקום. התושבים מתבוננים בהם בסקרנות מעורבת בחשדנות, והמפגש הזה בין חיי שגרה סגורים לבין אורח חיים פרוע יותר יוצר מתח מעניין. כהנא משתמש בסיפור הזה כדי לבחון את היחס בין חירות אישית לבין החברה שמנסה להגדיר גבולות. לצד העלילה עצמה הוא מאפשר לעצמו גם להיכנס אל תוך הטקסט ולשחק עם פעולת הסיפור והכתיבה. התוצאה היא סיפור שנע בין תיאור מציאות יומיומית לבין רגעים כמעט תיאטרליים.

הסיפור השני הוא גם הסיפור שנותן לקובץ את שמו. כאן הטון משתנה והכתיבה נעשית אישית ושקטה יותר. כהנא חוזר אל תקופה שבה אביו חלה בסרטן ואל השעות הארוכות שבהן ליווה אותו בבית החולים. במקום לבנות עלילה רציפה הוא מציג רצף של סצנות קצרות שמרכיבות יחד דיוקן של קשר בין אב לבן. דווקא בתוך המצב הקשה נוצרת קרבה שלא תמיד הייתה שם קודם. השיחות הקטנות, הזכרונות וההומור שמבליח בין רגעי הדאגה יוצרים סיפור אנושי מאוד. הבחירה לכתוב אותו בצורה שמזכירה תסריט מעניקה לסיפור קצב מהיר ותחושה של רגעים שנלכדו בזמן.

הסיפור השלישי, מר ברג, לוקח את הספר למקום אחר לגמרי. המספר הוא נהג מונית שמספר על פרק מחייו שהחל בטיול אחרי הצבא והסתבך עם אהבה, חובות ואנשים שלא כדאי להסתבך איתם. אל תוך המציאות הזו נכנס מר ברג, אדם שפועל בעולם האפור של גביית חובות. הסיפור כתוב בשפה ישירה ולעיתים גם מחוספסת יותר, והוא מציג עולם שבו כוח, פחד והישרדות הם חלק בלתי נפרד מהחיים.

שלושת הסיפורים שונים מאוד זה מזה, אך יחד הם יוצרים קובץ שמציג צדדים שונים של החיים ושל בני אדם. כהנא נע בין כתיבה פיוטית לרגעים מחוספסים יותר, בין הומור לאינטימיות, ובין מבט חיצוני על דמויות לבין רגעים אישיים מאוד. זה ספר קצר, אך כזה שמציע כמה נקודות מבט שונות ומראה שיוצר שמגיע מעולם המוזיקה יכול למצוא לעצמו קול מעניין גם בפרוזה.

סימני מתיחה / מיכאל זץ
הוצאת קתרזיס
94 עמודים

מי שעוקב אחרי הסקירות שלי בעיקר של ספרי שירה יודע שאני נותן מבט ופרשנות לכריכה ומנסה לחבר אותה לשירים בספר.
הכריכה בספר של מיכאל זץ היא מינימליסטית.
ציור של zima angela.
דמות אנושית יושבת על כסא, חסרת שקט.
חצי נוכחת חצי נעלמת.
אפילו הישיבה היא דינאמית, חסרת מנוחה, טרודה. היא יכולה להיות כל אחד, אין כאן דמות מזוהה אבל נדמה שבתקופה שלנו אפשר להתחבר לזה.
ואיך זה בעצם מתחבר לשירים שבספר?

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי עד כמה הדימוי הזה מדויק לעולם הפנימי שהשירים מבקשים לגעת בו. השירים של מיכאל זץ נולדים מתוך החיים עצמם. מתוך רגעים קטנים של מחשבה, של הורות, של חרדה קלה שעוברת בגוף, של זמן שחולף ומותיר אחריו סימנים.

אלו אינם שירים שמבקשים להרשים או להדהים. הם נכתבים מתוך המקום השקט יותר של החיים. המקום שבו אדם עוצר לרגע בתוך היום יום ומתבונן במה שעובר עליו. לפעמים זו נשימה שמנסה להדביק את צעדיו המהירים של ילד שגדל מול העיניים. לפעמים זה פחד שמרגיש כמו כיסי אוויר פתאומיים בתוך שגרה לכאורה יציבה. ולפעמים זו פשוט ההבנה שהחיים מותחים אותנו שוב ושוב ומשאירים עלינו סימנים קטנים של זמן.

מצאתי את עצמי מתחבר לשירים דווקא מתוך הפשטות שלהם. זץ כותב שירה נגישה מאוד. הוא לא מנסה להעמיס דימויים מורכבים או ליצור שפה מסתורית. במקום זאת הוא מביט בדברים הקרובים ביותר לחיים ומנסה ללכוד בהם רגע של אמת.

לא כל שיר בספר הותיר בי אותה עוצמה, אבל יש לא מעט רגעים שבהם הרגשתי שהשורות פוגשות משהו מוכר מאוד. כאדם, כהורה, כמי שמנסה להבין את עצמו בתוך העולם הרועש שסביבנו.

אולי בגלל זה גם הכריכה עובדת כל כך יפה עם הספר. הדמות היושבת על הכיסא נראית כאילו הזמן עצמו עבר דרכה והשאיר עליה שכבות של תנועה. חצי נוכחת חצי נעלמת. כמו האדם בתוך חייו. כמו השירים עצמם שמבקשים לעצור לרגע בתוך התנועה ולהקשיב למה שמתרחש בפנים.

---

הַבֹּקֶר יָצָאתִי לְשׁוֹטֵט
בְּתוֹכִי.
מַצַּב הָרוּחַ
הִתְאִים.

פָּחַדְתִּי שֶׁמָּא אֶמְצָא
עֲזוּבוֹת מְנֻפָּצוֹת
בְּתוֹךְ עִיֵּי חֳרָבוֹת
וּדְמָמָה מַבְעִיתָה,
אֲבָל יָצָא שֶׁגִּלִּיתִי
נְוֵה מִדְבָּר תּוֹסֵס,
מָלֵא בִּתְנוּעָה וּבְחַיִּים.

יֵשׁ בִּי עוֹד טַעַם.

הסוכנות לתיקון עבר רב שכבתִי / אילן שיינפלד
כנרת זמורה
268 עמודים

סיפורים קצרים זו אמנות, צריך לאהוב את האמנות הזו ולהתחבר אליה אבל גם צריך לדעת לכתוב אותה ומי שעושה זאת טוב מצליח לרתק את הקוראים.
אילן שיינפלד יודע לכתוב ובחר ברוב הסיפורים בספר זה בסיפורים קצרים מאוד ולדעתי זה עובד כאן ועובד כאן טוב.

יש משהו משחרר בפורמט ששיינפלד בוחר לעצמו. אלה אינם סיפורים ארוכים עם עלילה מתפתחת וסגורה אלא רגעים קטנים, אפיזודות כמעט חולפות, מפגשים מוזרים בין אנשים, מצבים יומיומיים שמקבלים תפנית מפתיעה ולעיתים גם פנטסטית. בגלל האורך המצומצם שלהם אפשר לקרוא כמה סיפורים ברצף בלי תחושת עומס, כמו דפדוף במחברת מלאה רשמים, מחשבות ורגעים קטנים מהחיים.

אחד הדברים שעבדו עבורי במיוחד הוא הדרך שבה שיינפלד מערבב בין מציאות לפנטזיה. סיפור יכול להתחיל בסיטואציה לגמרי יומיומית ואז להסתובב לפתע לכיוון אחר. לפעמים מדובר בדימוי כמעט מיתולוגי, לפעמים בטוויסט קטן שמאיר את הסיפור באור אחר. זה קורה בלי הכנה גדולה ודווקא בגלל זה זה עובד. הקורא מקבל את המהלך הזה כמעט באופן טבעי.

גם המיניות נוכחת כאן באופן גלוי ולא מתנצל. יחסים בין אנשים, תשוקה, מבוכה, גוף וזהות, כל אלה מופיעים בסיפורים כחלק בלתי נפרד מהחיים. לפעמים זה עדין ולפעמים פרובוקטיבי, אבל כמעט תמיד יש תחושה של חופש. שיינפלד כותב בלי לנסות לרכך או להסתיר.

עוד דבר שמצא חן בעיניי הוא הגיוון. כל סיפור הולך לכיוון אחר. פעם זה רגע אינטימי בין שני אנשים, פעם סיטואציה כמעט אבסורדית, פעם מחשבה שמקבלת צורה של אגדה קטנה. המעבר בין הסיפורים יוצר תחושה של תנועה מתמדת, כאילו אנחנו עוברים בין חדרים שונים באותו בית מוזר ומסקרן.

הסיפורים אינם שואפים תמיד להיות גדולים או דרמטיים. לפעמים הם מסתפקים ברעיון אחד טוב, בתמונה חדה או בסוף קטן שמפתיע את הקורא. בעיניי זה חלק מהקסם שלהם. לא כל סיפור צריך להיות עולם שלם. לפעמים מספיק רגע אחד נכון.

בסופו של דבר זה ספר שנקרא בהנאה רבה. הוא קצר נשימה במובן הטוב של המילה, מלא דמיון, לפעמים מוזר, לפעמים משעשע ולעיתים גם נוגע ללב. מי שאוהב סיפורים קצרים ימצא כאן אוסף עשיר של רגעים ספרותיים קטנים שמצליחים להישאר בזיכרון גם אחרי שסוגרים את הספר.

אגדת כפר / בוסקו
הוצאת אחוזת בית
229 עמודים
מספרדית: מאיר כהן
הביא לדפוס: רועי צ'יקי ארד

יש משהו מאוד חווייתי לצלול לסיפור שמאחורי הסיפור.
אם לרגע נניח לעלילה של אגדת כפר בצד ונתייחס להקדמה של רועי צ'יקי ארד שמתאר את כתב היד התגלגל לידיו וההכרות עם המתרגם זה כשלעצמו סיפור אדיר.
אתה חושב לעצמך איך דברים מתגלגלים לדברים ואיך הג'וסיות של הסיפור של ארד נותן לספר עצמו של בוסקו מימד נוסף שכבר עושה חשק לקרוא.
וזה בהחלט גרם לי לקרוא כי ההקדמה הזו וגם הנספחים לספר עצמו הם לא פחות חשובים מהעלילה של בוסקו. וזה מרתק ביותר.

יש משהו כמעט ספרותי במחשבה על כתב יד שמסתובב בעולם, עובר מיד ליד, כמעט הולך לאיבוד ואז פתאום צץ מחדש. הסיפור של ארד על המפגש המוזר בסיני עם המתרגם מאיר כהן לא מרגיש כמו הקדמה רגילה אלא כמו עוד פרק ברומן. כשנכנסים כך אל הספר הקריאה כבר טעונה במתח קטן ובסקרנות.

אבל אחרי כל הסיפור שמסביב מגיע גם הרומן עצמו והוא מתגלה כמענג לא פחות.

במרכז העלילה עומד ספר מחנה פרשים נידח המכונה בפי כולם הגנרל. הוא איננו גנרל באמת כמובן. הוא ספר שמאמין שלבו הצבאי גדול ממעמדו. האיש הזה גדוש עצות אסטרטגיות מפוקפקות, בטוח שהוא מבין טוב יותר מן המפקדים כיצד יש לנהל מלחמות. עצותיו כמובן מסבכות אותו עם רשויות המחנה ובסופו של דבר הוא נאלץ לעזוב יחד עם בתו.

מכאן הרומן מקבל אופי של מסע משעשע. האב והבת נודדים בין טיפוסים משונים ונקלעים למצבים אבסורדיים עד שהם מגיעים לכפר נידח ומוזר שבו נדמה לרגע שהגנרל המדומה מצא סוף סוף מקום שבו יזכה להכרה. הכפר הזה מתגלה כקהילה משונה שמתקיימת בשילוב מוזר של שיתוף פעולה, בטלנות וחוקים אכזריים למחצה. במהרה גם כאן העניינים מסתבכים והגנרל מתחיל לנהל את הכפר כאילו היה יחידה צבאית קטנה.

זהו רגע שבו הסאטירה של הספר נעשית חדה במיוחד. האויבים לעיתים מדומיינים, המשימות מופרכות והטקסיות הצבאית משמשת בעיקר כדי לכסות על מחסור, בלבול וחוסר תוחלת. בוסקו לא מטיף נגד מלחמה. הוא פשוט מציג עולם שבו ההתלהמות הצבאית נראית מגוחכת עד היסוד.

גם השפה תורמת רבות להנאה. זהו טקסט מלא הומור, תיאורים מוגזמים במכוון ושנינות לשונית. המספר נהנה מהפיתולים של המשפטים ומהפער בין סגנון כמעט חגיגי לבין מצבים קומיים לחלוטין. לעיתים נדמה שהוא מחייך אל הקורא מעל הדף.

זה לא ספר שמנסה להיות יצירת מופת. אבל הוא בהחלט ספר מצחיק, חכם וכתוב היטב. כזה שפשוט כיף לקרוא.

ואולי השילוב בין הסאטירה המשעשעת לבין הסיפור המוזר שמאחורי הבאתו לדפוס הוא מה שהופך את אגדת כפר לחוויה מיוחדת כל כך. לפעמים ספר קטן עם קול משלו ועם סיפור רקע מסקרן מצליח להשאיר רושם גדול יותר מספרים חשובים ממנו בהרבה.

חיפה זה רחוק / מירי ליטווק
הוצאת שתים
150 עמודים

הדבר הראשון שמשך אותי בספר הזה זו הכריכה.
ישר זיהיתי שזה ציור של עמוס בידרמן ואני מאוד אוהב את האמנות של בידרמן. משיכות המכחול הפשוטות שיוצרות נופים שקטים ויפים וגם מסתוריים במידה רבה. כמעט ללא אנשים, פשוט נוף. ויש משהו אניגמטי בציור הזה כמעט אניגמטי כמו גיבורת הספר שלנו. נערה שיכולה להיות אחת מני רבות שהגיעה לארץ מרוסיה ומחפשת את עצמה, היא במן מסע אישי אינטימי מרתק ופיוטי.

אבל מהר מאוד מתברר שזה איננו רומן התבגרות רגיל. ליטווק לא מספרת את סיפורה של נטע בצורה כרונולוגית מסודרת אלא בונה את חייה מרגעים, כמעט הבזקים של זיכרון. פרקים קצרים, לפעמים כמה עמודים בלבד, שמצטרפים לאט לאט לפסיפס של חיים. ילדות בברית המועצות, העלייה לישראל, חברות, אהבות ראשונות, מבוכה, מיניות, פחד. לא תמיד ברור מה קודם למה, אבל התחושה המצטברת היא של תודעה שנעה בין זיכרונות, כמו אדם שמנסה להבין את עצמו דרך העבר.

יש משהו מאוד פיוטי בכתיבה של ליטווק. לפעמים נדמה שהיא מתקרבת יותר לשירה מאשר לפרוזה. משפטים קצרים יחסית, תיאורים עדינים, רגישות לפרטים קטנים. ריח של חדר מדרגות, מבט של שכנה מהחלון, הליכה בערב ברחוב שקט. היא יודעת לבנות עולם שלם מתוך מחווה קטנה או תמונה חולפת.

הזרות היא אולי התחושה המרכזית שמלווה את הספר. בתחילה נדמה שמדובר בזרות של עולה חדשה, ילדה שמגיעה ממוסקבה אל מציאות ישראלית אחרת לגמרי. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שהזרות הזו עמוקה יותר. היא איננה רק תוצאה של הגירה אלא מצב קיומי. נטע מתבוננת בעולם מעט מן הצד, כאילו תמיד יש מרחק קטן בינה לבין המקום שבו היא נמצאת.

גם המבנה של הספר תורם לתחושה הזו. מאחר שהפרקים אינם מסודרים כרונולוגית נוצרת חוויה של זיכרון מתפזר, של חיים שאינם מתקדמים בקו ישר אלא מורכבים מתחנות. לעיתים זה יפה מאוד, ולעיתים זה גם דורש סבלנות מהקורא. מי שמחפש עלילה ברורה שתמשוך אותו קדימה עלול להרגיש שהספר מתפזר מעט.

ובכל זאת יש משהו ייחודי בקול של ליטווק. זו כתיבה שמסרבת להיות דרמטית מדי או להסביר את עצמה. היא בוחרת ברמז, בשקט, ברגעים קטנים שמצטברים לאט. בספרות הישראלית, שלעתים קרובות נוטה אל העלילתי והישיר, זו בחירה לא מובנת מאליה.

בסופו של דבר חיפה זה רחוק הוא ספר על זיכרון, על התבגרות ועל תחושת זרות שמלווה אדם גם כשהוא כבר נמצא לכאורה במקום שלו. ספר קצר יחסית, עדין מאוד, ולעיתים גם חמקמק. כמו הנוף שעל הכריכה של בידרמן, הוא נראה פשוט במבט ראשון, אבל ככל שמביטים בו יותר מתגלים בו עוד ועוד שכבות של שקט, מסתורין וגעגוע.

לשחק בכוח / דברה גרונפלד
הוצאת מטר
274 עמודים
תרגום: עפר קובר

בז'אנר ספרי העזרה העצמית מדובר בספר חשוב
הוא חשוב כי תמיד נדמה שהמושג כוח שייך לקבוצה מסוימת בעוד קבוצה אחרת נמנעת מלהשתמש בו.
אבל כוח הוא כלי שכל אחד יכול להשתמש בו ולא רק בעבודה אל מול מעסיק אלא בכל תחום בחיים.
את הדבר הזה באה פרופ' דברה גרונפלד להנגיש לנו בספר שכדאי מאוד לקרוא ולצלול לתוכו.

גרונפלד היא פסיכולוגית חברתית מאוניברסיטת סטנפורד, והספר הזה צמח מתוך שנים של מחקר ומתוך קורס מבוקש שהיא מלמדת בבית הספר למנהל עסקים. כבר מן העמודים הראשונים ברור שהמטרה שלה איננה ללמד את הקורא איך לשלוט באחרים אלא להבין מהו כוח באמת וכיצד הוא פועל במערכות היחסים האנושיות שמרכיבות את חיינו.

אחד הרעיונות המרכזיים של הספר הוא שכוח איננו תכונה אישית אלא תפקיד שאנו ממלאים בתוך סיטואציה חברתית. לפעמים אנחנו בעמדה שמובילה אחרים, לפעמים אנחנו חלק מקבוצה, לפעמים אנחנו נדרשים להציב גבולות ולפעמים דווקא לדעת להנמיך את הנוכחות שלנו. במובן הזה גרונפלד משתמשת בדימוי יפה מעולם התיאטרון. כולנו שחקנים על במה משתנה, וכוח הוא היכולת להבין איזה תפקיד אנחנו ממלאים וכיצד לגלם אותו נכון.

הגישה הזו הופכת את הספר לפרקטי מאוד. במקום לדבר על כוח במונחים מופשטים, גרונפלד מציגה מצבים יומיומיים מוכרים. מישהו שקוטע אותנו באמצע משפט, קולגה שמנסה למתוח גבולות, סיטואציה שבה אנחנו נדרשים לסרב או לעמוד על שלנו. דרך הדוגמאות האלו היא מראה כיצד כוח מתבטא לא רק במילים אלא גם בשפת גוף, בנוכחות, וביכולת לשדר ביטחון גם כאשר איננו מרגישים כך באמת.

הספר בנוי מארבעה חלקים שמובילים את הקורא בהדרגה מן השאלה מהו כוח, דרך הדרכים שבהן אנחנו מבטאים אותו או מצניעים אותו, ועד לרגע שבו אנו צריכים להתמודד עם ניצול לרעה של כוח. גרונפלד אינה מתעלמת מן הצד האפל של המושג הזה. היא מראה כיצד כוח עלול לשחוק עכבות מוסריות וכיצד אנשים בעמדות השפעה עלולים לגלוש להתנהגות פוגענית. לצד זאת היא מדגישה שגם לאנשים שנמצאים בעמדה חלשה יחסית יש אפשרות לפעול, להציב גבול ולהגיב.

אחד הדברים היפים בספר הוא האיזון בין מחקר אקדמי לבין שפה נגישה. גרונפלד מסתמכת על ניסויים בפסיכולוגיה חברתית ועל ניסיון מחקרי רב שנים, אבל הכתיבה נשארת בהירה ומזמינה. היא מספרת סיפורים, מציגה מצבים מוכרים ומאפשרת לקורא לזהות את עצמו בתוך הדוגמאות.

בסופו של דבר המסר של הספר פשוט אך חשוב. כוח איננו רק עניין של מעמד, כסף או סמכות פורמלית. הוא קיים כמעט בכל אינטראקציה אנושית. כאשר אנחנו מבינים זאת אנו יכולים להשתמש בו בצורה אחראית יותר, מודעת יותר וגם יעילה יותר.

לכן בעיני זהו ספר עזרה עצמית מוצלח. הוא איננו מתיימר להיות ספר פילוסופי על טבעו של הכוח, אבל הוא מעניק לקורא כלים לחשוב על המושג הזה מחדש ולהשתמש בו בצורה חכמה יותר בתוך החיים עצמם.

ליבו של הג'ירף גדול להפליא / סופיה שנפרו
הוצאת קרן
181 עמודים
איירה: אמנדה שנפרו
תרגמה משוודית: דנה כספי

ספר הילדים הנהדר הזה זכה בפרס פינלנדיה לצעירים.
פרס פינלנדיה הוא הפרס החשוב ביותר לספרות ילדים בפינלנד ולא סתם אני מדגיש את הפרט הזה שכן קודם כל ספרות הילדים הסקנדינבית ידועה באיכותה ואם הספר הזה זכה בפרס כה חשוב ככל הנראה יש בו משהו מיוחד.
לאחר הקריאה בו אני יכול לומר בהחלט שיש בו משהו מיוחד.
זהו ספר בעל עומק.
עומק שלא תמיד רואים בספרות ילדים ואפשר להגדירו גם כפנטזיה לנוער צעיר.
אבל לפני הכל מדובר פשוט ביצירה שכיף להחזיק ביד ולצלול לתוך הטקסטים והאיורים המדהימים שבו.

וגה בת תשע חיה עם אביה באי הג'ירף. אמא איננה. לא מתה ולא נוכחת, פשוט חור פעור שאיש אינו מוכן לדבר עליו. וגה מוקפת בעלי חיים דמיוניים שרק היא רואה, בוני אספלט, יצורים מוזרים ומלאי חן. אביה מתקשה לשאת את הדמיון הזה, וסבה, דמות חמה ומסתורית יותר, נע בין שיתוף לשתיקה. כאשר נכנסת לחיי האב אישה חדשה וקרה שמקפיאה את הסביבה כולה, מחליטה וגה לצאת למסע חיפוש אחר האם. אליה מצטרף נלסון, ילד סקרן שפולט עובדות על עולם החי כאילו היו לחשים.

אפשר לקרוא את העלילה כסיפור חיפוש די קלאסי, אבל זה יהיה לצמצם אותה. הספר פועל בכמה רבדים במקביל. הוא עוסק בכמיהה לאם שאיננה, בשתיקות משפחתיות שמקפיאות לבבות, בקשר רב דורי עדין בין סב לנכדה, ובעיקר בכוחה של הדמיון לשמש שפה במקום שבו המבוגרים נאלמים.

נהניתי מן האיטיות שלו. זה איננו ספר של ראשית קריאה. הוא איננו מנוקד, השפה עשירה, הטון מהורהר. אני מעריך שכיתות ה ו ואף גילאי חטיבה צעירים ימצאו בו עומק אמיתי. הוא אינו מאכיל בכפית ואינו ממהר לספק פתרונות. יש בו עצב שקט אך גם חמימות אנושית.

אי אפשר לדבר על הספר מבלי להתעכב על איוריה הנהדרים של אמנדה שנפרו. אלה אינם איורים שמלווים את הטקסט בלבד אלא יוצרים עולם חזותי שלם, מלא פרטים, צבע ומסתורין. לעיתים הרגשתי שאני שוהה בדפים יותר מאשר מתקדם בעלילה. יש כאן שילוב נדיר בין טקסט פיוטי לאיור שמרחיב אותו ולא מצמצם אותו. התרגום של דנה כספי זורם בטבעיות ומכבד את המקור מבלי לפשט אותו יתר על המידה.

ליבו של הג'ירף גדול להפליא הוא ספר ילדים משובח משום שהוא מאמין בקוראיו הצעירים. הוא מניח שיש בהם סבלנות, רגש, ויכולת להתמודד עם חסר ועם מורכבות. הוא מזמין שיחה בין הורה לילד על היעדר, על קנאה, על אהבה ועל פחד להקפיא את הלב.

כשסגרתי אותו לא נשארתי עם טוויסט דרמטי אלא עם תחושה. תחושה של לב גדול באמת, כזה שמסוגל להכיל גם כאב וגם דמיון. ובעיני זו מחמאה גדולה לכל ספר ילדים.

מוסר תחת אש / עמיחי פישר
הוצאת כנרת זמורה
381 עמודים

עמיחי פישר הוא דמות מאוד מעניינת. גדל בציונות הדתית ועשה מעבר לחילוניות ולמעשה מייצג באופן די מעניין את החברה הישראלית על הקונפליקטים שבה דרך השינויים בחייו. ההכרה של שני העולמות מאפשרת לו לכתוב עליהם באופן מאוד מעניין וכנה ולייצר תמונת עולם רחבה של המצב בישראל מבחינה פוליטית. הספר הזה הוא מסע, מסע פוליטי, היסטורי ורעיוני להבנת הסכסוך הפנימי בינינו ומכאן זה מתחיל.

פישר אינו מנסה לכתוב עוד ספר תגובה לשבעה באוקטובר. הוא מנסה לספר את הסיפור כולו. מהסטטוס קוו הארוך שבו שקענו, דרך עלייתו של הימין הדתי לאומי והיחלשות השמאל, דרך המרכז שנולד מתוך עייפות אידאולוגית, ועד לקרע הפנימי שהתפוצץ אל תוך המהפכה המשפטית והמלחמה. הוא מבקש להבין לא רק מה קרה לנו אלא מה הנחות היסוד הערכיות שהובילו אותנו לשם.

אחת התרומות הגדולות של הספר בעיני היא עצם החזרת השפה המוסרית לדיון. שנים דיברנו ביטחון, דיברנו טקטיקה, דיברנו ניהול סכסוך. פישר מחזיר את השאלות הגדולות: מהו מוסר בעידן של כוח, האם אפשר להיות גם חזקים וגם צודקים, ומה תובעת מאיתנו הזהות היהודית כאשר אנו מחזיקים ריבונות וכוח צבאי. הוא אינו פוטר את הימין כחשוך ואינו פוטר את השמאל כנאיבי. הוא מנסה למפות את נקודות האמת של שני המחנות ואת הכשלים של כל אחד מהם.

בלב הספר עומד רעיון ההכרה ההדדית. הדרישה שלנו להכרה בזכותנו כאן מחייבת אותנו, לטענתו, להכיר גם באחר. זהו ניסיון לשרטט דרך שאינה רק שיח זכויות אוניברסלי ואינה רק שימור זהות שבטית מתכנסת. הרעיון פשוט לכאורה, כמעט אינטואיטיבי, אך פישר מראה עד כמה הוא קשה ליישום במציאות של חוסר אמון עמוק, וביתר שאת לאחר הטבח.

הקריאה הייתה עבורי חווייתית במובן המחשבתי. לא זזתי עמדה פוליטית בגללו, אך מצאתי את עצמי מבין טוב יותר את ההבדלים המהותיים בין תפיסות העולם. הספר הצליח לנסח תובנות שהיו אצלי עמומות ולחדד שאלות שלא רציתי לנסח עד הסוף. הוא אינו מציע פתרון מדיני מפורט אלא מסגרת מוסרית שבתוכה אפשר להתווכח בלי לאבד זה את זה.

ועם זאת, היומרה כאן גדולה מאוד. לטעון שאפשר לכרוך יחד מוסר וביטחון, יהדות ואוניברסליות, אסטרטגיה וגיאופוליטיקה, זו משימה עצומה. לעיתים נדמה שהמציאות מורכבת אפילו יותר מן המסגרת שהוא מציע, וששאלת האמון בין העמים אינה ניתנת להתרה באמצעות עיקרון אחד, חשוב ככל שיהיה. פישר מודע לקושי הזה, אך ההכרה ההדדית נשארת לעיתים כאידיאל שמרחף מעל תהום של חשדנות הדדית.

ובכל זאת, בתוך מרחב ציבורי רווי ציניות וצעקה, יש ערך עצום בספר שמבקש לדבר ברצינות על מוסר. לא כסיסמה אלא כיסוד שמכוון אסטרטגיה. מוסר תחת אש הוא ספר שאינו מתחנף לאף מחנה ואינו מציע נחמה קלה. הוא תובע מאיתנו להישיר מבט אל הסכסוך, אל השבר ואל הזהות שלנו, ולשאול מי אנחנו רוצים להיות כאן בעשורים הבאים.

זה אינו ספר של תשובות מוחלטות. זה ספר של מסגרת. ובעת הזאת, גם מסגרת מחשבתית בהירה היא דבר נדיר ויקר.

גופי הקיץ / מרטין פליפה קסטנייט
הוצאת תשע נשמות
180 עמודים
תרגום: טליה הוס

ספר מעורר מחשבה של הסופר הארגנטינאי המוכשר מרטין פליפה קסטנייט.
הוא מעורר מחשבה שכן הוא לוקח אותנו לעולם חדש ומסקרן בה המתים אינו סוף הדרך אלא פתח למשהו אחר, לקבלת גוף חי של מישהו אחר אבל התודעה, התודעה לא לחלוטין של המישהו האחר החדש ישן.
קסטנייט בעל דמיון עשיר ויכולת לנסח את הרעיונות שלו באופן מעורר השתאות שולח אותנו לעולם המיוחד הזה וזו קריאה מיוחדת מאוד.

העלילה מתמקדת ברמירו, אדם שחי לפני כמאה שנה, מת, התקיים כישות דיגיטלית במעין מצב ריחוף ברשת, ואז מחליט לחזור אל עולם החיים. הוא משתכן בגוף של אישה מבוגרת ושמנה, גוף שלא תואם את הזיכרון העצמי שלו. בעולם הזה המתים יכולים להפוך לשרופים, תודעות שמוטמעות בגופים אחרים, בעוד אחרים בוחרים להישאר במצב ביניים. רמירו חוזר עם מטרה אישית, כמעט קטנה ויצרית אבל המסע הזה הופך בהדרגה למסע של הסתגלות, של זהות ושל בחינה מחודשת של מהו בכלל אדם.

אני מודה, הגעתי אליו מסוקרן אבל גם חשדן. הרעיון של תודעה בענן שחוזרת לגוף אחר עלול להישמע כמו גימיק עתידני. קל מאוד להישען על ההמצאה ולהזניח את האדם. קסטנייט לא עושה זאת. הוא משתמש במנגנון כדי לחשוף סדקים בנפש.

מה שתפס אותי במיוחד הוא התחושה של לידה מחדש בלי טוהר. לכאורה מדובר בבחירה חופשית, כמעט בניצחון על המוות. בפועל זו כניסה לעולם בגוף זר, ללא התאמה מלאה בין זיכרון לבשר. רמירו חש את איבר המין הגברי שהיה לו כאילו היה איבר קטוע. הרגע הזה מערער יותר מכל הסבר טכנולוגי. הגוף הקודם איננו נמחק, הוא נוכח דרך חסרונו.

המבנה של הספר, פרקים קצרים מאוד, כמעט רסיסי מחשבה, מחזק את החוויה הזו. אין כאן אפוס רחב יריעה אלא תודעה שמנסה להרכיב את עצמה. הקריאה דינמית, אך גם שברירית. כל פרק הוא עוד ניסיון לעמוד בתוך גוף שאיננו בית טבעי.

החברה העתידית שקסטנייט מצייר איננה אוטופיה. היא מקבלת את האלמוות כמעט באדישות, אך מייצרת מעמדות חדשים ופחדים חדשים. המוות לא נעלם, הוא פשוט איבד את סופיותו. וזה אולי מפחיד יותר. אם יש אינסוף זמן, יש גם אינסוף אפשרויות לאבד את עצמך.

אני חושב שזה ספר מצוין באמת. לא כי הוא מציע חזון מבריק של עתיד נוצץ, אלא כי הוא מצליח להפוך רעיון מופרך כמעט לאנושי מאוד. הוא שואל מה נשאר מאיתנו כשהגוף מתחלף, וכמה מהזהות שלנו הוא זיכרון וכמה הוא בשר. הוא מעביר את הרעיון שלו בבהירות, באיפוק, ועם עומק רגשי שמפתיע בספר כה קצר. זו בעיני הצלחה גדולה.