האבן של לנה
תום בייקין אוחיון
הוצאת פנק
392 עמודים

את תום בייקין אוחיון למדתי להכיר מכל מני פרויקטים ספרותיים שהוא עושה הן במסגרת ההוצאה הייחודית שלו והן בכל מני מהלכים אחרים. ולמדתי להעריך את העשייה הזו ועכשיו גם זכיתי להכיר את הכתיבה של תום ממקום אחר. הספר הזה עוסק במלחמה, ואנחנו שחיינו במשך שנתיים במלחמה משלנו יכולים להזדהות לא מעט עם ספרים שעוסקים במלחמה במקום אחר, והקשר של המחבר למלחמה ההיא לא מקרי שכן החיבור הוא משפחתי ולנה היא דמות אמיתית באוקראינה. ועם זאת המחבר לקח את הסיפור של לנה קרובת משפחתו והפך את זה למשהו הרבה יותר גדול, מרשים ומעורר השראה.

כאן נכנסת לתמונה הכריכה. איור שמיד מכניס אותך לאוירה ואולי אפילו רומז על מה שהספר מנסה לעשות. דמות של אישה צעירה עם שיער אדמוני פרוע, זר חמניות על הראש, עיניים שמופנות לשמיים ואבן שמוחזקת ביד כמו חפץ טקסי. מאחוריה בניין הרוס ורוח של חורבן. זו כריכה שלא מתנצלת. יש בה משהו מיתי, כמעט פולחני, כאילו לנה היא לא רק אישה אלא סמל של ארץ של זיכרון ושל כוח. גם אם האיור נוצר בכלי דיגיטלי יש בו מחשבה מדויקת. החמניות הופכות לאות של אוקראינה, האבן היא גם משקל וגם גחלת של התחלה חדשה, והבעת הפנים היא שילוב של כאב ושל עמידה. המיתיות הזו לא סתם בחירה אסתטית, היא תיאום מלא עם האופן שבו הספר מבקש לקרוא את לנה כדמות גדולה מהחיים ועם זה מתחיל המסע.

העלילה עצמה נפתחת רגע אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה. לנה, אישה שעוד לפני המלחמה ניסתה לייצר לעצמה חיים יציבים וברורים, מוצאת את עצמה רודפת אחר קיום בסיסי. הבית כבר לא בית, הרחובות כבר לא מוכרים, והאדמה עצמה נמצאת במאבק. תום בייקין אוחיון מתאר היטב את השבר הראשוני של המציאות, את החיפוש אחר מחסה, את המפגש עם מקלטים שלא באמת מגנים ואת הרגעים שבהם הגוף מבין לפני הנפש שעולם שלם התפרק. לנה מנסה לעבור ממקום למקום, מנסה לשמור על עצמה ועל מי שסביבה, והספר רושם את הדרך הזו בלי קישוטים מיותרים. אין כאן גבורה במובן הקלאסי אלא הישרדות ומאמץ יום יומי שלא נגמר. בהמשך הספר רואים גם את התנועה הפנימית שלה, לא רק כפליטה או כאזרחית אלא כאישה שנדרשת לבנות מחדש את עצמה. החלקים האלה הם החזקים ביותר כי הם לא מתמסרים למלודרמה אלא מתארים את הבלבול, את הפחד ואת הכוח שמתגלה לפעמים רק אחרי שהכל קרס.

הבחירה של המחבר להיעמד בין תיעוד לבין יצירה ספרותית יוצרת מתח מעניין. מצד אחד הסיפור מבוסס על המציאות של לנה, הצד המשפחתי עליו דיברת מורגש, ומצד שני הספר לא מתנהל כמו יומן מלחמה או עדות קלאסית. יש בו שאיפה ליצור רומן בעל עומק רגשי ורוחני. לפעמים השאיפה הזו מתממשת בצורה מדויקת מאוד, במיוחד ברגעים שבהם הלשון הופכת צלולה וישירה. לפעמים הרצון להגדיל את לנה ולתת לה תפקיד סמי מיתי מחליש אותה כדמות ריאליסטית. יש רגעים שבהם היא יותר ייצוג מאשר אדם, וזה יוצר ריחוק. עם זאת ברוב הדרך בייקין אוחיון מצליח לשמור על איזון בין האישי לטוטאלי, בין הכאב הקטן לבין הסיפור הלאומי.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא האופן שבו הספר מציב מראות עדינות גם לקורא הישראלי. לא בהכרח בצעקה אלא ברמיזות, בתחושת הזדהות. אתה לא יכול לקרוא על עיר שמופגזת בלי לחזור לחוויות משלך, ולא יכול לקרוא על אובדן הבית בלי לחשוב על אלו שנדדו כאן. זה ספר שמדבר על אוקראינה אבל הוא גם ספר שמדבר על האנושי בכלל. על הפחד שמחלחל ועל היכולת ליצור משמעות גם כשאין שום ודאות.

הספר מצליח למתוח קו בין מציאות ליצירה ולהגיש סיפור שיש בו עוצמה ושבריריות יחד. גם אם יש בו רגעים פחות מדויקים או חלקים שמרגישים מורחבים מדי, הוא משאיר אחריו הד. הוא מזמין את הקורא לא רק להבין את לנה אלא להרגיש אותה.

דרור חייב למות / רז קלמנוביץ
הוצאת התחנה
191 עמודים

רז קלמנוביץ הוא איש ספר במלוא מובן המילה, כותב, מייעץ, מבקר, חי את עולם הספרות, יודע לכתוב, להתבטא, כתב סדרת ספרי ילדים קסומה ועכשיו מתנסה לראשונה בפרוזה למבוגרים והוא עושה זאת עם קריצה, הומור שחור והרבה חן.

אני נכנס אל העולם של דליה כמעט בלי בחירה, אישה מבוגרת שמנסה להחזיק בכבוד בזקנתה, אישה שמבינה שהגוף כבר לא שותף מלא ושמירה על הבית, על העצמאות, על הכסף, הופכת למאבק יומיומי. יש בה משהו מהסבתות שגדלתי לידן, נשים שלא שואלות רשות כדי להתקיים. ואז מגיע דרור, הבן היחיד, והדמות שלו מעלה בי אי נחת מיידית. לא בגלל שהוא מוצג כעצלן או תאב בצע, אלא בגלל שהספר מחייב אותי לשאול עד כמה הסיפור מסופר מתוך עיניה של דליה ועד כמה אפשר לסמוך על נקודת המבט הזו. אולי היא רואה נכון, אולי היא לא מסוגלת להכיר בכאב או בחולשה של בנה. אני לא יודע אם דרור רע באמת, אבל אני יודע שאני מפחד לרגעים לחשוב מה קורה במשפחות שבהן המתח הזה אמיתי ולא רק על הדף.

הספר משווק כקומדיה, ובאמת יש בו קטעים שמזיזים את השפתיים לחיוך, בעיקר כשהחשדנות של דליה מובילה אותה ואת חברתה הטובה מירה לעקוב אחר דרור, לעבד תחושות פרנויה לקונספירציה כמעט בלשית ולפגוש את שמיל הירקן, אולי האיש הכי צבעוני בספר. ועדיין, הקומדיה כאן נעה בתוך שדה מוקשים. ההומור לפעמים מכסה על פחד גדול יותר, על האפשרות שמישהו באמת מנסה להשתלט על חייך, לא כי את עשירה אלא כי את נחלשת. הצחוק לא מוחק את החרדה אלא מחדד אותה. אני מרגיש שלרגעים הספר מחזיק מראה מול חברה שלא יודעת איך להסתכל על זקניה בלי הפטרונות שמריחה כמו חמלה מזויפת.

דליה בשיאים מסוימים מצחיקה בהחלט, אבל יש בה גם פגיעות שקשה לעכל. לפעמים התנהגותה מזכירה לי נפש שמנסה להחזיק את עצמה בלי שיפול עליה החושך. היה רגע שבו חשבתי שהיא אולי טועה ובונה אויב מדמיון שניזון מבדידות עמוקה. ואז מגיע רגע אחר שבו חשבתי שהיא אולי צלולה ומבינה היטב שהבן שלה אכן מחכה לשעת חולשתה. הספר משחק איתי בין האפשרויות האלו, ואני אוהב יצירה שלא נותנת לי לעמוד במקום בטוח.

יש כאן סיפור על אימהות מזדקנת, על בן שמתעייף או נאבק או מנצל, על חברות שמתעקשת להיות רשת הצלה כשהכול נסדק. זה סיפור על מה שנשאר מאדם כששוללים ממנו את זכות ההגדרה העצמית שלו. בשורה התחתונה, מצאתי כאן ספר שלא משנה אם הוא קומדיה עם ניחוח של מתח או דרמה עם קישוטי צחוק, הוא אומר אמת לא נעימה על החיים. הוא נוגע במקום שמעט ספרים מסתכנים לגעת בו: פחד מזקנה, פחד מהיום שבו הקרובים אלינו ישתנו מולנו ויהפכו לאיום.

ועוד כמה מילים על הכריכה המדליקה, כזו שמושכת את הקורא לקחת מהמדף ולדפדף.
כבר ציינתי שרז מבין ספרות, אז הוא גם מבין עיצוב, מבין מה מושך את הלקוח שרוצה לקרוא. לעיצוב הכריכה יש חשיבות שלא תמיד שמים דגש אליה.

רוצות / ג'יליאן אנדרסון
כנרת זמורה
399 עמודים
תרגום: תום קלנר

יש לספר הזה כמה נקודות משיכה מעניינות מאוד. קודם כל הנושא הפרובוקטיבי והמושך, הכריכה המינימליסטית והורודה וכמובן שם המחברת או למעשה יותר נכון לומר אוספת העדויות, השחקנית והפעילה החברתית ג'יליאן אנדרסון. וזה כשלעצמו מסקרן. עכשיו בואו ניגש לתוכן של הספר.

כשפתחתי את הספר הרגשתי שאני נכנס לאזור טעון שבו נשים מקבלות סוף סוף מרחב לומר מה הן רוצות, מה הן מדמיינות, מה מסעיר אותן ומה מפחיד אותן. יש בעדויות משהו חשוף מאוד ועם זאת לא חשוף כלל, מפני שהאנונימיות יוצרת מצב מוזר שבו אני חש קרבה אפילו בלי לדעת שום דבר על הדוברת. אין כאן שם ואין פנים, יש רקע כללי ויש רצון. וגם אם זה מייצר תחושת ריחוף, לעיתים זו דווקא נקודת הזדהות מעניינת. אני לא יודע מי דיברה, אבל אני יודע שהיא קיימת בעולם, והיא חשבה את מחשבותיה בקול, לפחות על הדף.

הספר מציע רצף של פנטזיות מיניות נשיות שנאספו ממקומות שונים בעולם. יש קטעים שמגיעים עם רוך מפתיע, יש קטעים שמופיעים כזעם ארוטי או כמפלט מציאותי. יש פנטזיות על שליטה, על כניעה, על חופש מוחלט, גם על איסור. הכתיבה מתחלפת בין תמציתיות של משפט אחד ובין מונולוגים מעט ארוכים יותר, ובכל פעם עולה מחדש השאלה מה בעצם קורה בתוך הראש של מי שדיברה כאן, ואיך הפנטזיה הזו התקיימה אצלה. יש רגעים שבהם יכולתי למצוא את עצמי מתבונן לא רק בדוברת אלא בתרבות שלמה שממשיכה להיאבק על הזכות לדבר על רצון בלי להרגיש אשמה.

יחד עם זאת, יש בספר גם מימד מתיש. אחרי מספר לא קטן של עדויות הבנתי שאין כאן הרבה מעבר להן. האנונימיות היא לא רק הגנה אלא גם מגבלה. בלי הקשר אישי, בלי תהליך שמארגן את הקולות, קשה לפעמים לראות תנועה רעיונית. לא נוצרת ממש תובנה, לא מתפתחת מחשבה רחבה על החברה, על יחסי כוח ועל הדרכים שבהן נשים לומדות להסתיר את תשוקתן או לשאת אותה בשקט. יש אמירה ברורה שהפנטזיה הנשית חיה ולא מתנצלת, וזה חשוב, אבל הספר כמעט לא הולך צעד נוסף. הוא אוסף, אך לא מפרש. הוא חושף, אך לא מעבד.

ועדיין, יש כאן ערך. עצם העובדה שהקולות נאספו ונרשמו ויצאו לאור היא משמעותית. יש בתקציר חווייתי כזה מקום לתת לנשים להשמיע את מה שלא נאמר בקול, לעיתים אף לא לבני זוגן. אני לא מרגיש שזה ספר שחייבים לקרוא ברצף, אלא להפך, הוא מזמין כניסה מדורגת, דפדוף, עצירה, מחשבה. ייתכן שהכוח שלו דווקא בכך שאין לו מבנה סגור, אלא מרחב פתוח שבו כל קוראת וקורא יחפשו את עצמם.

בסוף אני נשאר עם תחושה מורכבת. הספר יפה במוקד הרעיוני שלו, חיוני במובן החברתי, אך לעיתים חסר עומק מחשבתי. הוא מייצר חופש ובו בזמן מצמצם אותו. גם אם הוא לא מספק את כל מה שקיוויתי למצוא, הוא בהחלט מציב מראה לנושא שיש עליו מעט מדי דיבור ישיר. ואם ספר מצליח להזיז אותנו ממקומנו, אפילו קצת, אולי כבר יש לו זכות קיום בעולם.

רטוריקה של כנות / שלמה שלטון
הוצאת תשע נשמות
163 עמודים

את שלמה שלטון לא הכרתי לפני קריאת הספר
הסגנון שלו, סגנון הכתיבה הוא כזה שקל להתחבר אליו מכמה סיבות, הסיפורים הקצרים מאוד שלא מעייפים אותך כקורא.
העסיסיות שבהם, חלקם ממש מסקרנים בדרך הכתיבה הנגישה, וכל הדרך תהיתי לעצמי האם שלטון מתעתע בנו? האם זה מן ממואר של חוויות קצרות שנשארות בזכרון או האם הוא מספר לנו סיפורים מומצאים והתפר הזה שבין לבין הוא מה שיפה כאן לטעמי.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהספר בכלל לא מבקש שאכריע. להפך, הוא שואב כוח בדיוק מן המקום המטושטש הזה. שלטון משתמש בזיכרונות, או במה שנדמים לזיכרונות, לא כמסמך חיים אלא כחומר גלם שמאפשר לו לשחק עם הגבול בין אמת לבין בדיה. יש תחושה שהוא מנסה לייצר כנות ולא בהכרח להיות כנה. זה לא חיסרון אלא בחירה סיפורית מודעת. הכנות בספר אינה עובדתית אלא רגשית. היא לא מבקשת ממני להאמין לכל פרט, היא מבקשת שאקשיב לצליל.

הסיפורים הקצרצרים מעניקים לו חופש. הם מאפשרים להציג אנקדוטות שאולי התרחשו ואולי לעולם לא קרו. חלקם מסתיימים בחיוך קצר, חלקם בחריקה עמומה של כאב או ריקנות. הדמויות הנשים שעוברות בסיפורים מבליחות ונעלמות כמו שברי מפגש. יש בהם מתח, מבוכה, משחקי הבנה ובלבול. יש בהם גם גוף, מיניות, קירבה שנפתחת ונסגרת בלי הודעה מוקדמת. הכל מוגש בפשטות שלא מנסה להרשים. דווקא זה מייצר יופי.

ובהמשך מגיעים גם הסיפורים שעוסקים בחוויות מלחמה ומילואים. אלה קטעים שאינם מחפשים הדר, לא מבקשים פאתוס. הם מונחים על הדף כמעט באותה אדישות שבה זיכרונות כואבים נטמעים בחיים. אין כאן ניסיון לייצר דרמה גדולה. שלטון כותב אותם כמו עוד שכבה בביוגרפיה גברית ישראלית, שכבה שנוכחת תמיד גם כשהיא כבר לא מפתיעה.

אני קורא את הספר ומרגיש שהוא לא ספר של מסקנות. הוא ספר של הבזקי חיים. רגעים קטנים שנשארים בזיכרון דווקא משום שאינם מסודרים, אינם מהודקים, אינם מבקשים להוליך עלילה גדולה. המפגש הזה בין הומור, עצב, מבוכה, תשוקה וחוסר רצינות מכוונת יוצר חוויית קריאה קלילה ונעימה, אבל גם מעלה בי תהיות עמוקות יותר על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את חיינו. מה אנחנו זוכרים באמת ומה אנחנו ממציאים בלי לשים לב.

הספר כולו מרגיש כמו ניסיון להחזיק רגעים לפני שהם נעלמים. לא לחפש משמעות יתרה, אלא לתת למבט לגעת, לפעמים בחום ולפעמים בקהות. זה ספר שלא מתיימר להיות גדול, וזה בדיוק הכוח שלו. הוא מראה שניתן לכתוב פשוט בלי להיות פשטני, לגעת בלי דרמה, להצחיק בלי רעש.

מצאתי את עצמי נהנה מהקריאה, לא בגלל דיוק ספרותי מושלם אלא בגלל האנושיות הלא מתאמצת שנוכחת בכל סיפור. האנקדוטות כאן מושכות, משעשעות, מעוררות עניין. הן לא מבטיחות אמת מוחלטת, הן מבטיחות סקרנות. וזה יותר ממספיק כדי להחזיק ספר שלם.

לב בגודל של אגרוף / דורון בראונר
הוצאת שתים
303 עמודים

פחות או יותר בתקופה שהספר מדבר אליה אני הגעתי לקיבוץ, ילד בן תשע, אמנם בצפון גדלתי ולא בדרום אבל קיבוץ הוא קיבוץ, אוירה זו אוירה וחיים משותפים היו דומים אז כמעט בכל מקום. התבגרתי וגדלתי בצל מלחמת לבנון, עם איומים מתמידים והכרתי ילדים בגילי שהתמודדו עם אובדן של אחים, קרובים, בצבא, אף בכיתתי ובבית הילדים בו גדלתי כך שחווייתית יש לי איזו קרבה לספר כי אני מכיר ומזדהה.

משם נכנסתי אל הספר כמעט בלי הגנות. הסביבה, השפה, המבנה החברתי, כל אלה היו מוכרים לי כמעט באופן גופני. נדב, נער בן שלוש עשרה שמנסה למצוא את מקומו בין חברים, הורים ומערכת גדולה ממנו, הזכיר לי ילדים מהמחסן, מהחדר אוכל, מהפנימייה. יש משהו באופן שבו בראונר מצייר את הילד הזה, שמנמן מעט, חסר שקט, מבולבל בין רצונות לאחריות שמוטלת עליו, שגרם לי לחזור לרגש שהיה שמור שנים רחוקות מתחת לפני השטח. הוא בונה דמות שלא מנסה להיות גדולה מהחיים אלא דווקא קטנה, אנושית, פגיעה. והתנועה הזו בין ילדות לבין הכרח להתמודד עם מציאות קשוחה היא נקודה שהספר מצליח לתפוס לא רע.

העלילה עצמה נוגעת בכמה קווים מרכזיים. נדב נדרש לקחת אחריות על אורווה בקיבוץ לאחר שאחיו הבכור מתגייס ונפצע באופן קשה בלבנון. הפציעה הזו מרחפת מעל כל הדמות, לא רק כאירוע עלילתי אלא ככוח שמושך את ההורים, משתק אותם, ומייצר חלל שמוטל על נדב למלא. לצד זאת הספר מתאר את הקיבוץ של תחילת שנות השמונים, עולם שיש בו עבודה, ילדים, פנימיות, חוקים שלא תמיד נאמרים בקול אבל כולם מכירים. נדב נע בין החובה לדאוג לסוסים לבין הידידות המתמוססת עם בני גילו, בין הרצון להשתייך לבין תחושת גוף לא פשוטה. העלילה לא תמיד דוחפת קדימה, אבל הרגעים שבהם נדב נאבק בין מה שהוא רוצה לבין מה שהמציאות מכתיבה מצליחים לייצר מתח רגשי אמיתי.

ועדיין, לצד החיבור האישי ולצד האמפתיה שהספר מעורר, מצאתי את עצמי מבקש לעיתים משהו ממוקד יותר. הכתיבה של בראונר רגישה ויש בה כוונה טובה, אך לעיתים היא נוטה להתפזר בין מחשבות נעריות לבין תובנות גדולות מדי לגיל הדמות. יש קטעים שבהם השפה עוטפת ברגש במקום לתת לסצנה לדבר בעצמה. הייתי רוצה שהשבר של נדב, הפער בין גופו למעמסה שנוחתת עליו, יבוא לידי ביטוי דרך הפעולה ולא רק דרך ההרהור. יש בסיפור הזה פוטנציאל דרמטי משמעותי, והוא מתממש בעיקר ברגעים שבהם העולם החיצוני דוחק בדמות ולא כשהספר מנסה להסביר את תחושותיה.

ובכל זאת אין כאן ספר קל. הוא פותח חלון לתקופה ולחוויה ישראלית מאוד מסוימת, חוויה שלא מעט מאיתנו נושאים בתוכנו בלי לומר מילה. הוא מזכיר מה זה להיות ילד במקום שבו המלחמה היא לא רעש רקע אלא תנאי בסיסי של ההוויה. וכאן הספר כן מצליח. הוא מראה כיצד אהבת אחים, אחריות בלתי אפשרית ומציאות ביטחונית משובשת הופכות התבגרות פשוטה למשהו הרבה כבד יותר. אני יצאתי ממנו עם תחושה של זיכרון שעבר לידי אבל לא אינסופי, משהו שמזכיר לי היכן גדלתי ומה למדתי שם על פחד, על משפחה ועל החוסן שנבנה לאט ולא תמיד מרצון.

הפולני / ג.מ. קוטזי
הוצאת אפרסמון
137 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

היה לי ממש כיף להתקל בספר של קוטזי שעוד לא קראתי. לפחות עבורי זה הסופר החי הטוב ביותר והאיכותי ביותר. הפולני הוא לא מהטובים בספריו אבל מדובר עדיין בספר מאוד מעניין שכתוב בשפה גבוהה ומרתק את הקורא. יש בו איזה שקט וכח דווקא מהמקום המאופק שבו והנושא המרכזי שקוטזי לוקח אותנו אליו הפעם הוא אהבה.

הסיפור נפתח במפגש בין ויטולד, פסנתרן פולני מבוגר, לבין ביאטריס, אשת חברה ספרדייה נשואה. הוא מגיע לברצלונה כדי להשתתף בקונצרט של יצירות שופן והיא נמשכת אליו בתחילה מתוך סקרנות תרבותית, אולי מתוך חמלה. בין השניים נוצר קשר שלא מתפתח לרומן אלא נשאר מרחף בין כמיהה להתרחקות. קוטזי מתאר את ההתקרבות הזו לא דרך עלילה סוערת אלא דרך התכתבות, שיחות, ותחושת אי נחת מתמדת. הוא משרטט את הדרך שבה אהבה יכולה להפוך ממרחב של אפשרות למקום של תסכול, איך הרצון בקשר נוגע לא רק בתשוקה אלא בצורך שליטה, הערכה, ואפילו מושיעוּת.

במובן מסוים זהו ספר על מה שלא נאמר. הדיאלוגים הכלואים בין השניים, המרחק התרבותי, הגיל, השפה, כל אלה יוצרים מתח מתמשך שמוחזק ביד יציבה מאוד. קוטזי כמעט אינו כותב על מעשה אלא על רטט, על תחושה חולפת, על רגעים שבהם הקשר כמעט נוגע אך לא מתממש. הוא מאפשר לקורא להתבונן באהבה כמערכת מורכבת של מבטים, של אי הבנות, של כוח ושל פגיעות.

יש משהו יפה בכך שקוטזי, שבספריו הגדולים עסק בכוח, צדק, מוסר ופוליטיקה, בוחר כאן לוותר על הרעש ולהתבונן במיקרוסקופ. זה ספר קטן במובן הטוב של המילה, כזה שלא מתחרה על מקום בפנתיאון של יצירותיו הגדולות אלא על תשומת לבו של הקורא הרגיש. נדמה שהוא נכתב ממקום של השלמה, אולי של גיל מאוחר, שבו השאלות אינן עוד על צדק אלא על משמעות, על אנושיות, על היכולת לראות את האחר באמת.

אני חושב שהכוח של הספר נובע דווקא מן הצמצום שלו. אין כאן אמירה חברתית רחבה, אין התפרצויות מוסריות, אין דרמה. יש שליטה, איזון, כמעט נזירות לשונית. קוטזי שולט במשפטיו כמו פסנתרן ששולט בפרזות של שופן, וכל תו שקול ונמדד. יש מי שיראה בכך קרירות או יובש, אבל בעיני זהו ביטוי של עידון ושל דיוק. זה ספר שמזמין קריאה איטית, עם תשומת לב לפרטים הקטנים, לטון של המשפט, לנשימה שבין השורות.

בסוף הקריאה הרגשתי משהו שקשה להגדיר. לא ריגוש גדול, לא הזדהות, אלא מין תחושת שלווה עצובה, כזו שמגיעה כשמבינים שהאהבה, כמו האמנות, לעולם אינה שייכת לגמרי לאף אחד. קוטזי מצליח להעביר את התחושה הזו מבלי לנקוב בה, וזה בדיוק סוד כוחו. הפולני אולי איננו פסגת יצירתו, אבל הוא תזכורת עדינה לכך שגם בשתיקה ובאיפוק יש אמת גדולה, ולפעמים הספרים הקטנים ביותר הם אלה שנשארים בלב זמן רב אחרי הסוף.

מעל הצללים / דותן נווה
הוצאת מילים מדברות
272 עמודים

הספר הזה של דותן נווה חשף אותי למידע ולנושא שטרם הכרתי ונחשפתי אליו. וזה כשלעצמו משהו שסקרן אותי שכן אני מאוד אוהב ללמוד דברים חדשים. אז כן, כולנו מכירים את מבצע אנטבה ואת סבנה אבל כמה מאיתנו מכירים מעבר לאירועי הטרור המוכרים והידועים סיפורים אחרים, את עבודת האבטחה הסמויה והגלויה. נראה שנעשתה כאן עבודת רצינית ומקיפה על מה שמכונה הטרור האווירי ומידע חדש שכזה כשהוא כתוב מעניין כבר עושה לי טוב.

מעל הצללים הוא מסוג הספרים שנכנסים לאט, אבל ברגע שאתה בפנים אתה מגלה עולם כמעט בלתי נראה. זה לא ספר מתח, לא רומן, אלא תיעוד רחב יריעה של דוקומנטריסט שחקר את הנושא עד לפרט האחרון. דותן נווה בחר לספר את ההיסטוריה של הטרור האווירי ואת הדרך שבה ישראל בנתה את מערך האבטחה שלה באוויר, צעד אחר צעד, אירוע אחר אירוע. כבר מן הפרקים הראשונים ברור שמדובר באיסוף מרשים של עדויות, מסמכים ותחקירים שמרכיבים יחד את מה שעד היום נותר סגור וחשאי.

מה שהפתיע אותי הוא עד כמה הספר מצליח לשמור על עניין לאורך עשרות סיפורים דומים לכאורה. נווה כותב בשפה עניינית, כמעט עיתונאית, שמצליחה בכל זאת להחזיק מתח ולהעביר תחושת סכנה מתמדת. הוא עובר מחטיפות מטוסים בשנות השישים והשבעים דרך ניסיונות פיגוע באירופה ועד לאיומי סייבר עכשוויים, ומראה איך כל גל של טרור אילץ את ישראל לחשוב מחדש על תפיסת הביטחון שלה. זה לא מחקר אקדמי ולא ספר תיאוריה, אלא פסיפס של סצנות, עדויות וסיפורים שמתחברים לתמונה רחבה מאוד.

מה שמורגש לכל אורך הדרך הוא הכבוד שנווה רוחש לגיבורים השקטים שלו. המאבטחים, אנשי השטח, הקצינים והמאמנים מוצגים כולם כדמויות שפועלות ממניעים של שליחות, אחריות וערכים. לפעמים התחושה היא שהספר מהלל יותר משהוא בוחן, אבל הקורא מבין שזה נובע מהערכה אמיתית. יש רגעים שבהם התיעוד הזה נוגע ללב: עדויות של מאבטחים שזוכרים פיגוע עשרות שנים אחר כך, או תיאורים של אימונים מפרכים שמחדדים עד כמה מדובר בתפקיד נדיר.

עם זאת, כשמסתכלים מנקודת מבט ביקורתית, ברור שהספר פחות מעוניין לשאול שאלות מאשר להציג מציאות. נווה מתאר היטב את האירועים, אך כמעט לא נוגע בשאלות רחבות של מוסר, כוח או מחיר אישי. אין כאן עיסוק באותם אזורים אפורים של מערכת הביטחון, ואין ניסיון לחשוף את המחיר הנפשי של חיים מתמשכים בצל סכנה. הוא מספר את הסיפור מבפנים, באמפתיה ובאהדה, לא מהפרספקטיבה המרוחקת של חוקר. במובן הזה הספר מרתק אבל חד כיווני: הוא מאיר את גבורת המאבטחים אך פחות את המורכבות האנושית שמאחוריה.

הסגנון העיתונאי עובד היטב לפרקים מסוימים, בעיקר כשהוא מתאר אירועים היסטוריים כמו הירי בציריך או חטיפות המטוסים הראשונות. נווה בונה את המתח היטב ומצליח לגרום לך לדמיין את הסיטואציות לפרטי פרטים. אבל לעיתים התחושה היא של עודף פרטים שמכביד על הקריאה. יש רגעים שבהם הסיפור רוצה לנשום, להתעכב על מחשבה או דילמה, אך נווה ממשיך הלאה אל התיעוד הבא. זה ספר שנע בקצב גבוה, שכתוב מתוך תשוקה לחומר, אך לעיתים חסרה בו השהייה שמאפשרת עיבוד רגשי.

ובכל זאת, קשה שלא להעריך את ההיקף והיסודיות. נווה מצליח לאסוף תקופה שלמה, חצי מאה של טרור אווירי, ולהפוך אותה לקריאה נגישה וברורה. הוא מראה איך עולם האבטחה התפתח לא רק מתוקף פחד, אלא מתוך חיפוש תמידי אחר סדר ויציבות. הספר נותן מקום לאנשים שנשארו מאחורי הקלעים של ההיסטוריה ומחזיר להם את שמם ואת סיפורם.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי קורא את מעל הצללים כמי שנכנס למוזיאון של ביטחון ישראלי. כל פרק הוא תצוגה, כל עדות היא מיצג. זה ספר שמאיר את ההיסטוריה מזווית נדירה, אך גם מזמין מחשבה על מה שנשאר מחוץ לפריים. מי שמחפש קריאה דוקומנטרית עשירה, כתובה היטב ומעוררת סקרנות, ימצא כאן ספר יוצא דופן. מי שמבקש עיון ביקורתי על גבולות הכוח והפחד, יישאר אולי עם טעם של עוד, אך גם עם הערכה אמיתית לכתיבה שנעשתה בזהירות ובאהבה גדולה לנושא.

אטלנטיס / רון מיברג
הוצאת יצירה עברית
349 עמודים

רון מיברג הוא דינוזאור, אבל הוא דינוזאור שאני מאוד מחובר אליו ותמיד נהניתי לקרוא את הטורים שלו. למה הוא דינוזאור? שכן מיברג עוסק בנושאים שכמעט אף אחד לא עוסק בהם, הוא כותב עם ידע כה רב על נושאים כה רבים שנראה שהאיש לא רק יודע ונהנה מדברים נשכחים אלא ממש חי אותם. הוא חי מוזיקה ומוזיקה טובה, הוא חי קולנוע וקולנוע טוב, הוא חי תרבות וחי פוליטיקה וכותב מתוך ידע, סקרנות, חקר עמוק. אין עיתונאים כמו רון מיברג ולכן הוא דינוזאור וחסרים לי עיתונאים כמו מיברג ולכן כל כך נהניתי מהספר הזה שאפשר לחזור שוב ושוב למאמרים ולטורים ולמסות ולידע הכה רב שלו ולהרגיש לרגע שאתה באמת לומד משהו.

אטלנטיס הוא קובץ מאמרים ומסות שנכתבו בתקופה שמיברג חי בארצות הברית, במדינת מיין. זו לא עוד אסופה עיתונאית אלא ספר שמרכיב דיוקן תרבותי ואישי של אדם שגדל בישראל, נשם כאן עיתונות ותרבות, ואז עבר לעולם אחר לגמרי ובוחן אותו בעיניים חדות של מי שמכיר את שני הצדדים. הוא לא מהגר תמים ולא מעריץ נלהב של אמריקה, אלא מתבונן חקרן, מתעמת עם מה שהוא רואה, מנתח, מפרק ומרכיב מחדש את המציאות סביבו.

מה שמרתק באטלנטיס הוא האופן שבו מיברג מצליח לשלב בין עולמות שונים וליצור מהם פסיפס תרבותי רחב. יש שם טורים על מוזיקה ועל קולנוע, על אוכל, על עיירות קטנות, על עיתונות, על פוליטיקה, על הסדר החברתי באמריקה, וגם על חייו האישיים. כל טור הוא שיעור קטן בתרבות, בשפה, במבט מפוכח על העולם. מיברג כותב לא כדי להרשים אלא כדי להבין, לא כדי להטיף אלא כדי לחלוק את מה שהוא למד בדרך.

הקריאה בו מעלה געגוע לעיתונות שהייתה פעם. כזו שהייתה איטית ומדויקת, שנכתבה מתוך סקרנות אמיתית ולא מתוך רצון לייצר כותרת. יש משהו כמעט אצילי בסגנון הזה, ביכולת לשבת, לחשוב, להעמיק, ולתת לכל נושא את הכבוד הראוי לו. זה ספר שאי אפשר למהר איתו. כל מסה דורשת רגע נשימה, זמן עיכול, ופתיחות לחוויה אינטלקטואלית אמיתית.

יש גם צד אישי חזק שניכר כמעט בכל טקסט. מיברג כותב מתוך תחושת זרות וגעגוע, כמו אדם שמביט על שני עולמות שאף אחד מהם כבר לא לגמרי שלו. הוא כותב מתוך בית ישן במיין, מוקף שלג, ומתוך הזיכרון של עיתונות ישראלית חיה ותוססת שהייתה פעם. המתח הזה, בין המקום החדש לבין המקום שעזב, בין הכתיבה לבין החיים עצמם, יוצר שכבה אנושית מאוד יפה. יש שם בדידות, אבל גם פיוס, השלמה, ואהבה גדולה לעולם למרות הכול.

העושר התרבותי שלו כמעט מכביד לעיתים, אבל גם כשהוא נסחף אל שמות, אל סרטים ואל אמנים שנדמה שנעלמו מהעולם, אתה מבין שהמטרה היא לא נוסטלגיה אלא חיבור. הוא מנסה להזכיר לנו שהתרבות היא סיפור אנושי, שהידע הוא דבר חי ונושם, ושההתבוננות בעולם דורשת מאמץ, אבל גם מתגמלת.

אטלנטיס הוא ספר שכתוב בשפה עשירה, לעיתים כמעט פיוטית, אך לא מתנשאת. יש בו חום, שנינות, יושרה. הוא ספר שמזמין אותך לקרוא לאט, אולי אפילו בקול, ולהיזכר למה בכלל התחלת לאהוב מילים.

כשסגרתי את הספר הרגשתי שזכיתי לשיחה ארוכה עם אדם נדיר. לא רק עיתונאי ותיק, אלא אדם שחי את התרבות כמו שאחרים חיים את היום־יום. אדם שחושב במוזיקה, שנושם ספרים, שחי בקולנוע. אולי זו המשמעות האמיתית של דינוזאור. לא יצור קדמון, אלא אחד מהאחרונים שעדיין מאמין שהעולם אפשר להבין דרך תרבות, דרך מילים, דרך סקרנות אמיתית.
אטלנטיס הוא ספר שמחזיר את האמונה הזו, ובשביל זה בלבד – כבר שווה לקרוא אותו.

פסע / שירז אפיק
הוצאת המקור
170 עמודים

קראתי את רוב ספריה של שירז אפיק עד כה, ספרי פרוזה מגוונים ומעניינים בתכנים שלהם ובכתיבה מיומנת של סופרת מנוסה. זו הפעם הראשונה שאני קורא קובץ סיפורים קצרים שלה. זה היה מעניין לראות איך שירז מתייחסת לז'אנר הזה של הסיפורים הקצרים ונטמעת בו וכמו כן מביאה את יכולות הכתיבה שלה. התוצאה, מעניינת מאוד.

הסיפורים ב"פסע" מתגלים לאט, אחד אחד, כמו חדרים סגורים שנפתחים בזה אחר זה ומכניסים פנימה אור רך של הבנה. כל סיפור עומד בפני עצמו, ובכל זאת נוצר ביניהם חוט דק של משמעות, כמעט בלתי נראה, שמחבר בין כולם. נדמה שכל אחד מהם מתרחש בנקודה שבה החיים נעצרים, ברגע שבו משהו קורס או עומד להשתנות, בפסע אחד בין הבנה לשיגעון, בין שתיקה לחשיפה. שירז אפיק יודעת לעצור את הסצנה בדיוק בשבריר השנייה שבו הרגש מתעורר, ומכאן נובעת העוצמה של הספר.

בכל אחד מהסיפורים ניצבת דמות במצב של קצה, דמות שמנסה להחזיק את עולמה כשהקרקע מתחתיה רועדת. יש מי שמנסה לשמור על מוסריות בעולם ציני, יש מי שמסתגר מהחיים ומעדיף דממה על פני מגע, יש מי שנאבק בתחושת אשמה, יש מי שמחפש משמעות בתוך שגרה מתפוררת, ויש מי שמבקש להינצל מאיום ממשי. הדמויות כולן נוגעות באותו קו דק של פחד, אובדן ושל רצון לשרוד, וכל אחת מהן חושפת דרך אחרת להתמודד עם המציאות.

אהבתי את האיפוק של הכתיבה. אין כאן דרמות קולניות ואין ניסיון לרגש בכוח. אפיק כותבת מתוך דיוק רגשי נדיר, כזה שמאפשר לקורא לחוש את התזוזה הפנימית מבלי שתיכתב במפורש. היא מצליחה להעמיד עולם שלם בכמה משפטים, להכניס לתוך רגע שקט משמעות רחבה של חיים שלמים. לפעמים המשפט הקטן ביותר, כמו מבט או מחשבה חולפת, מחליף עמודים של תיאורים. זה כוח שמגיע מסופרת שיודעת להקשיב לנפש לפני שהיא כותבת אותה.

הקובץ הזה נוגע במשהו עמוק יותר מסך הדמויות שבו. הוא מציג מצב תודעתי של תקופה. התחושה שהאסון, האיום או הקריסה כבר כאן, ושהחיים מתנהלים על סף תהום. גם כשאין אזכור ישיר, רוח התקופה נוכחת כמעט בכל סצנה ובכל שתיקה. נדמה שהסיפורים כתובים מתוך חרדה שקטה, מתוך הצורך לתקן משהו שנשבר אך לא ניתן לתיקון מלא. ועדיין, למרות הכול, יש בהם אור.

הסיום מותיר תחושה של תקווה זהירה. אחרי כל הפחד, כל הפצע, נותרת האפשרות לבנות מחדש. לא מגדל גבוה אלא יסודות רחבים ויציבים, כאלו שמזמינים בנייה איטית ועמוקה. זו אולי התשובה של הספר כולו וגם של שירז אפיק כסופרת: לכתוב לא מתוך ייאוש אלא מתוך תנועה איטית אל תיקון.

"פסע" הוא ספר שמבקש להישאר זמן מה בלב. הוא לא מספק נחמה מהירה, אבל הוא מציע התבוננות אמיצה, כנה ומדויקת. אחרי סיום הקריאה נותרת תחושת פסיעה, קטנה, אנושית, כזו שמרחיקה אותנו צעד אחד מהחושך וקרבה אותנו אל עצמנו.

ההר החי / נאן שפרד
הוצאת אסיה
170 עמודים
תרגם: תום דולב

אני מתחבר מאוד לספרים שעוסקים בטבע, בהתרשמות מהטבע, בחוויה של הכותב ממה שמסביבו. ויש ספרי טבע ויש ספרי טבע.
אם אני מתבונן לרגע לאן אני משייך את ההר החי אז הוא מתחבר לי לטבע הפילוסופי, ההתרשמותי, הפיוטי.
נאן שפרד לא רק לוקחת אותנו למסע אל ההר ומה שמסביבו אלא למסע פנימי, אל תוכה.
החוויה מקריאת טקסט כזה היא עמוקה ומעוררת השראה.

ההר החי הוא מסוג הספרים שאתה לא קורא ברצף, אלא חי איתם. הספר נכתב לפני כמעט מאה שנה, אבל התחושה בזמן הקריאה היא של נוכחות עכשווית, של תודעה ערה שמזכירה לנו איך זה לחוות את העולם דרך החושים, דרך תשומת לב אמיתית. הכתיבה של נאן שפרד אינה על ההר, אלא מתוך ההר. היא מתבוננת, נוגעת, מתמזגת ברגעים, אך לעולם אינה מאבדת את עצמה בתוכו. זה לא ספר של כיבוש, אלא של הקשבה. היא מתבוננת בהר כמו בחבר קרוב, כזה שאתה רוצה רק להיות איתו, לא להבין אותו עד הסוף.

יש משהו כמעט מדיטטיבי בדרך שבה שפרד מתארת את ההליכה, את האוויר, את המים, את השקט. כל פרט מקבל נוכחות, כל שינוי באור או ברוח הוא רגע שיש לעצור בו. זה לא מסע אל פסגה, אלא מסע אל עומק החוויה. היא מצליחה ללמד אותנו שהרוחניות נמצאת דווקא בחומרי, שהקדושה נמצאת בתוך האבנים, המים, העשב. הכתיבה שלה מפעימה בפשטותה, והיא דורשת מקוראיה להיות שם באמת, לא רק לקרוא אלא להאט.

קשה שלא לחשוב תוך כדי קריאה על הבז של ג'. א. בייקר, אחד מספרי הטבע הגדולים של המאה הקודמת. כמו בייקר, גם שפרד רואה בטבע משהו שאי אפשר להפריד ממנו את האדם. שניהם מתבוננים בחוץ כדי למצוא את הפנים. אבל בניגוד לבייקר, שנמוג אל תוך הבז, ששאף להיעלם בתוך היצור שהוא מתאר, שפרד אינה מתמזגת עם ההר אלא נשארת מולו. היא שומרת על הגבול בין האדם לטבע, ומוצאת דווקא שם את העומק, את היופי. היא לא מוחקת את האנושי, אלא מרחיבה אותו.

זו כתיבה עדינה אך ממוקדת, כמעט תיעודית אך רוויה נשמה. נדמה שהיא מנסה לרשום את תנועת המחשבה באותו אופן שבו רוח נוגעת בפני ההר, קלות אך בעקביות. היא שומרת על ריחוק מסוים, על כבוד למושא ההתבוננות, ובכל זאת יש בה חמימות אנושית נדירה. יש משהו בחיבור הזה, בין דיוק מדעי כמעט לבין פיוט פנימי, שיוצר תחושת שלווה שקשה להסביר. אתה מרגיש שההר מדבר אליה, והיא עונה לו בשפה משלה, שפה של הקשבה.

אחד הדברים המרשימים בספר הוא ההבנה שלה שההליכה עצמה היא מצב תודעתי. זה לא רק אמצעי להגיע למקום אחר אלא דרך להיות בעולם. כשאתה הולך, הגוף והנפש מתאזנים, וכל צעד הופך למדיטציה קטנה. היא מצליחה להעביר את התחושה הזו בלי מילים גדולות, בלי דרמטיות, רק מתוך נוכחות מלאה. זה ספר שמזכיר כמה שכחנו לראות, כמה אנחנו חולפים על פני הדברים מבלי לעצור באמת.

תרגומו של תום דולב שומר על הניקיון והזרימה של המקור, ויש בו מוזיקליות נעימה שמכבדת את קולה של שפרד. אך עיקר הכוח נמצא בטקסט עצמו, ביכולת שלו לגעת בך לאט, בלי מאמץ. זה ספר שקט, אבל עקשן. הוא נשאר איתך גם אחרי הסגירה, כמו נוף שאתה זוכר מתוך חלום.

בסוף הקריאה הרגשתי שהספר הזה הוא לא רק על הר, אלא על האדם שמבקש לפגוש את עצמו דרך העולם. נאן שפרד מזכירה לנו שטבע הוא לא רק מקום, אלא דרך להתבונן, דרך להרגיש. זו כתיבה שמחברת את הפראי עם האנושי, את הפיזי עם הרוחני, בלי להפריד ביניהם. ספר נדיר ביופיו, שקט ומלא חיים, שמחזיר אותך לפשטות של להיות, פשוט להיות עם ההר, כמו עם חבר ותיק, ולהקשיב.