רעש התקופה / אריאנה הרוויץ

רעש התקופה / אריאנה הרוויץ
הוצאת תשע נשמות
138 עמודים
מספרדית: מיכל שליו

ספר מאוד לא שגרתי של אריאנה הרוויץ, מאוד מיוחד ומאוד מאתגר לקריאה.
לפני שניכנס לספר עצמו ולמה ועל מה שהרוויץ כותבת אני מתרשם שהיא סופרת מאוד אמיצה.
זה למעשה הספר הראשון שלה שיוצא לי לקרוא ונראה שהרוויץ היא עם בטן מלאה ומלאת ביקורת על התרבות העכשווית ומשטרת המחשבות אבל בעיקר לדעתי זהו ספר של סופרת שכותבת על סופרים, על כתיבה ועל עצמה והחופש האמנותי שלה.

ככל שהתקדמתי בקריאה הרגשתי שהרוויץ לא רק חושפת את דעתה על התקופה שלנו אלא מפשפשת בנפש של עצמה בחיפוש אחר חופש יצירתי שלא מקבל אישור מאף אחד. היא כותבת בפרגמנטים קצרים, כמעט רשומיים, כמו מי שחיה בתוך זרם תודעה שמסרב להתעגל או להתפייס. זה יוצר חוויית קריאה שאינה נעימה תמיד ואולי זו בדיוק הנקודה. היא לא מנסה למצוא חן אצל הקורא, לא מפנה מקום לנוחות, לא מציגה עמדה שמתנצלת. יש כאן קול חד, כמעט דוקרני, שמרגיש כמו סופרת שמנהלת ויכוח קיומי עם העולם ועם עצמה בו בזמן.

הספר כולו בנוי כסדרה של מחשבות שמופיעות ונעלמות, לפעמים מבהירות רעיון עד הסוף ולפעמים נשארות כתנועה לא גמורה. בעיני זה עובד בעיקר כי זה משקף את האופן שבו היא תופסת יצירה. כתיבה אינה מקצוע שמבצעים, היא מצב תודעה שלא תמיד מאפשר אחיזה יציבה. הרוויץ מתארת כתיבה כעומס, כמאבק פנימי, כנקודת חיכוך עם המציאות. היא חדה במיוחד כשהיא מדברת על האופן שבו שפה יכולה להפוך לבית זר, כיצד כל מילה נושאת בתוכה סכנה של זיוף. שום דבר אינו בטוח, שום דבר אינו סגור, וכל משפט שהיא מניחה על הדף מרגיש כמו ניסיון להיאחז באמת שלא מתיישבת בשקט.

בחלקים רבים היא כותבת על פחד. לא פחד מהקהל ולא פחד מהביקורת, אלא פחד עמוק מביטול עצמי. התקופה שאנו חיים בה נוכחת בכל עמוד, לא כמסגרת אלא ככוח שמאיים לקעקע את החופש היצירתי. היא לא פוסחת על המציאות הפוליטית בארגנטינה ומאפשרת לעצמה להביע תסכול וכעס בלי לייפות ובלי לתרגם את הזעם שלה לתמונה פשוטה. יש בפרקים מסוימים תחושה של התפרצות, של מי שמרגישה שהעולם מחייב אותה לשתוק והיא מסרבת להזדקף בתפקיד המבוית שמציעים לה.

בסופו של דבר הספר הזה הוא לא מסה רגילה ולא יומן ולא ספר עיון. הוא ניסיון לתאר מהי יצירה בתקופה שמבקשת ליישר קו, לטשטש קצוות, להגדיר מראש מה מותר ומה אסור להגיד. הרוויץ מתעקשת לפרק את הגבולות האלה מבפנים. היא כותבת מתוך תסיסה מתמדת, מתוך תחושת אי נחת שלא פוחתת, מתוך אמונה שהספרות לא נועדה להרגיע אלא לחשוף.

האם זה תמיד מצליח. לא. יש רגעים שבהם הטון שלה כמעט חופר לתוך עצמו, שבהם העמדה שלה מתקבעת במקום להתפתח. יש פרקים שמרגישים כתגובה מהירה יותר מאשר מחשבה עמוקה. אבל גם במקומות האלה יש משהו מעניין, כי הם חושפים את החלקים הלא מלוטשים של הרוויץ, אלה שלא עברו דרך מסננת של נימוס או של חשש. היא לא מנסה לצייר את עצמה כסופרת נעלה, היא פשוט כותבת מתוך דחף שאי אפשר להחזיק בו יותר מדי זמן.

אני מסיים את הספר בתחושה שהרוויץ לא מנסה ללמד אותנו שום דבר. היא לא מציעה פתרונות ולא בונה תיאוריה. היא מציבה מולנו מראה של תקופה ונותנת לנו להרגיש את הרעש. יש בספר הזה כוח של אמת לא נוחה, יש בו מחשבה שאינה רוצה להתיישר, ויש בו רצון לגעת בשורש של החוויה האנושית בתוך עולם שמעדיף מסכות.

זוהי קריאה שדורשת מהקורא להיות אמיץ לא פחות ממנה, כי היא לא מפנה לך מקום לעמוד מהצד. היא מכניסה אותך לשיחה שבה אתה נדרש לשאול את עצמך מהו חופש יצירתי, מהו פחד, ומה בכלל המשמעות של כתיבה כאשר המציאות מסביב צורחת.

זה הכל / נוה אריאלי

זה הכל / נוה אריאלי
הוצאת שתים
238 עמודים

ספר הביכורים של נוה אריאלי זורק אותנו הקוראים למשבר שליווה אותנו תקופה ונראה היום רחוק מאוד אבל הוא לא, הוא די קרוב למען האמת, פשוט שכחנו מקיומו בגלל המלחמה אבל הקורונה היתה כאן והיא היתה משמעותית גם בגלל משברים רבים שאנשים חוו ועסקים רבים שקרסו אבל היא גם השפיעה על התא המשפחתי שלנו. אבל זו אחת מנקודות המבט בספר המעניין הזה של נוה אריאלי.

מאוד הופתעתי לגלות עד כמה מהר הספר הזה הצליח לגרום לי לחזור אל התקופה ההיא, אל אותו ערבוב מסומם של פחד, בלבול ושגרה שבורה. אבל בניגוד לכל הטקסטים שנכתבו על הקורונה מנקודת מבט חברתית או פוליטית, כאן הכול עובר דרך תודעה אחת של גבר שמוצא את עצמו לבד ברומא. והשקט הזה, המקום שבו אין ילדים סביבו ואין מבוגרים שמסבירים מה נכון, מכריח אותו להתמודד עם עצמו. זה אולי הדיוק הכי מהותי של הספר הזה. הוא לא מחזיר אותנו למגפה, הוא מחזיר אותנו לאדם בתוך המגפה.

אורי הוא גבר בתחילת שנות הארבעים לחייו. הוא נשוי, אב לשלושה, עובד כמגייס תרומות. לכאורה הכול ברור, הכול מסודר, הכול נע קדימה. אבל הספר עושה פעולה יפה של קילוף. שכבה אחר שכבה מתפוררת. העבודה כבר לא יציבה, הכסף לא מגיע, התורמים מתחבאים מאחורי מסיכות ודלתות סגורות, והבדידות שלו הולכת ונפתחת כמו סדק באבן. יש משהו מאוד מדויק בדרך שבה אריאלי מצייר את חוסר האונים הזה. אורי לא מתפרק בצעקות, הוא מתפרק בשקט. והוא מתפרק בתוכו.

הספר עוסק גם בגבריות. לא בגבריות רעשנית אלא בגבריות מהוססת, מבולבלת, כזו שנשענת על פנטזיות קטנות כדי לא לקרוס. הוא מנסה להיאחז ברות המזכירה, אבל זה לא באמת פיתוי, זו בקשה לנשום. הוא נאחז בזיכרונות ישנים של נרי אשתו, וגם שם הוא מגלה פערים שלא ידע לראות קודם. הוא נע בין דמיון למציאות, בין מה שהוא רוצה לחשוב על עצמו לבין מה שקיים באמת. זה לא סיפור של בגידה או של רומן אסור. זה סיפור של גבר שמנסה להבין איפה נגמרת הפנטזיה ואיפה מתחילה האחריות.

אני מודה שלא כל חלק בספר עובד. יש רגעים שבהם הדמות של אורי נשענת קצת יותר מדי על קלישאות של משבר ארבעים. יש מקומות שבהם התודעה שלו מסתחררת בלי להתקדם. ויש גם כמה פיתולי עלילה שפחות חידדו את הסיפור ויותר טשטשו אותו. אבל גם כשהספר נופל, הוא נופל מתוך ניסיון אמיתי לגעת במשהו אנושי. והוא כן מצליח. הוא מצליח במיוחד ברגעים שבהם אורי מבין שהסיפור שלו קטן יותר ממה שחשב אבל גם אמיתי יותר ממה שהתכוון.

בסופו של דבר מדובר בספר ביכורים נחמד, קריא, ולעיתים גם מרגש. יש בו כנות, יש בו מצוקה, יש בו הומור שמופיע בדיוק כשצריך, ויש בו מבט חומל על אדם שמנסה לשרוד תקופה שלא בחר בה. גם אם לא הכול מהודק וגם אם יש רגעים שבהם רציתי חדות רבה יותר, הספר הזה עשה משהו פשוט ויפה וזה מצליח.

ההרגלים הנסתרים של הגאונים / קרייג רייט

ההרגלים הנסתרים של הגאונים / קרייג רייט
הוצאת מטר
344 עמודים
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

לא מזמן סקרתי ספר מאוד דומה סגנונית לספר שאני סוקר עכשיו סוקרטס אקספרס של אריק ויינר שגם הוא בהוצאת מטר. למה הוא דומה? כי יש בו משהו קליל מאוד ומצד שני לא רדוד שמאפשר לנו להתחקות אחר ההרגלים של אנשים משפיעים וחשובים. אבל אם הספר ההוא עסק בתובנות לחיים של פילוסופים אז הספר הזה לוקח אותנו למסע חקר אחר הגאונות, מהי גאונות, איך מזהים אותה ומה ואיך המאפיינים שלה מתחברים לאישים כאלו ואחרים מתחומים שונים שמוגדרים כגאונים בתחומם או גאונים בכלל.

בקריאה שלי מצאתי את עצמי נמשך דווקא לאופן שבו קרייג רייט בוחר לפרק את המושג הגדול והמאיים הזה שנקרא גאונות. הוא לא מפיל עליי תיאוריה סדורה ולא מנסה לבנות מערכת מושגים מורכבת. הוא יוצא מנקודת מבט הרבה יותר פשוטה ואנושית. ההרגלים. הדפוסים הקטנים. הדברים שאנשים גדולים עשו בלי לחשוב שהם בונים לעצמם מיתוס. זו גישה שאני מעריך. גישה שמבינה שהביוגרפיה המלאה יכולה לחנוק את החוויה ושדווקא נקודת מבט צרה ומדויקת יכולה לפתוח את הראש יותר.

הספר בנוי כרצף פרקים שכל אחד מהם עוסק בהרגל אחר. חשיבה מחוץ למסגרת. יכולת לשהות בשעמום. משחק בלתי פוסק. סקרנות ילדותית. חריגות חברתית. עקשנות כמעט טורדנית. רייט מראה איך כל אחד מן ההרגלים האלו מופיע שוב ושוב אצל אנשים שאנו נוטים להגדיר כגאונים. וכאן טמונה החוזקה של הספר. הוא מאפשר לנו להכיר את הדמויות הענקיות הללו בלי לשקוע בביצות של ביוגרפיות כבדות ועמוסות. הוא מחבר בינינו לבינם דרך מסלול פשוט. מה הם עשו. איך הם פעלו. איך נראו חייהם מבפנים.

זו לא גאונות כמיתוס אלא גאונות כהתנהלות. ואני מודה שזה היה מרענן מאוד עבורי. לא הרגשתי שאני נכנס למסע בומבסטי אלא למרחב סקרני ופתוח שהקריאה בו זורמת כמעט מעצמה. רייט לא מנסה להרשים. הוא מנסה להסביר. וזה בדיוק מה שהופך את הספר לכל כך נגיש.

כמו בסוקרטס אקספרס גם כאן מצאתי את עצמי נהנה מן המשחק בין רעיון לבין דמות. רייט בוחר נושא ואז פונה לדמויות כמו קירי איינשטיין מוצרט או מאסק כדי להראות כיצד ההרגל הזה התבטא בחיים שלהם. הוא לא מחפש קו מושלם אלא התאמה מסקרנת. זה מה שמאפשר לקריאה להיות מהנה. פתאום אתה לא קורא על איינשטיין מהמקום הקלאסי של פיזיקה או תיאוריה. אתה קורא על הרצון שלו ללכת שעות. על הנטייה שלו לשקוע במחשבות תוך כדי הליכה. על איך הרגל יומיומי הפך לשער יצירתי.

הספר הזה מאפשר מרחק נכון בין הקורא לבין האישים. הוא לא הופך אותם למלאכים ולא למפלצות. הוא פשוט בוחן אותם כמי שהיו. בני אדם חריגים עם דפוסי חיים מסוימים שהביאו אותם להיות מה שהיו. והאמת היא שזה מה שאני מצפה מספר כזה לעשות. לא לבנות אותי מחדש ולא למכור לי הבטחה. רק לשים מולי כמה תובנות שמגרות לי את הראש.

בסיכום הקריאה נותרתי בתחושה שמדובר בספר שאפשר לשתות אותו מהר אבל הוא משאיר אחריו מחשבות קטנות שממשיכות לנוע. הוא לא עמוק כמו מחקר אקדמי והוא לא מתיימר להיות כזה. אבל הוא מרתק בדרכו. הוא מעורר סקרנות. הוא מזמין אותך להתבונן בהרגלים של אנשים גדולים ואז לשאול בשקט האם משהו מן ההרגלים הללו קיים גם בי.

הסטודנט, חדר עבודה, מיכל בן נפתלי

הסטודנט, חדר עבודה, מיכל בן נפתלי
הוצאת יצירה עברית
128 עמודים

זה ישמע מוזר אבל עדיין לא יצא לי לקרוא מספריה של מיכל בן נפתלי וזה הראשון שאני קורא מכתביה. יש בכתיבה שלה משהו אחר, ובכלל כל הסדרה הזו עד כה משדרת לי וייב אחר, תחושה שאני ניגש לכתיבה מאוד אינטלקטואלית, מהרהרת, כזו שמעוררת חשיבה, כזו שלא בהכרח נותנת לך קריאה נוחה וקלה אלא מעודדת את הקורא להתאמץ ולחשוב קצת ואני אוהב את זה. מה שאני עוד אוהב זה שהנובלות שונות זו מזו ואם זאת יש ביניהן מכנה משותף ברור ומדויק.

עוד לפני הקריאה עצמה עמדתי מול הכריכה ועצרתי. יש בה משהו נקי מאוד, מאופק כמעט קפוא. בחירה מודעת להציב טקסט מתוך הספר כבר בחזית, כאילו הפתיחה לא מחכה לדפדוף פנימי אלא יוצאת לקורא ומציגה לו את הטון. לצד זה מונח איור של שולחן עבודה. שולחן ריק, כמעט סכמטי, שמחזיק הרבה יותר ממשמעות פונקציונלית. בעיני זה מפתח לשתי הנובלות. מקום שבו תודעה מתכווצת ומתפתחת, מקום שאפשר לגעת בו פיזית אבל הוא גם מרחב של מחשבה. הבחירה המינימליסטית הזו מתכתבת היטב עם הכתיבה, עם הכלליות המכוונת, עם חיפוש שאינו מבקש להתחבב אלא לבנות אווירה. כבר ברגע הראשון ברור שזה ספר שלא מנסה לפתות, אלא מציע שקט וחספוס, מבט פנימי, התכנסות.

הנובלה הראשונה, הסטודנט, מטפלת באובדן מסוג שקט, כזה שלא צועק אלא חודר. הדמות המרכזית חווה את העדרו של צעיר ששהה בביתה, וההיעדר הזה הופך לשאלה שמרחפת מעל כל פרט. הזמן נמס לתוך עצמו, הזיכרון דולף, מה שהיה ברור יום אחד נעשה עמום ביום אחר. הקריאה לא ליניארית, כמעט כמו תודעה שמנסה ללקט שברים. יש תחושה שאני מסתובב בתוך בית שאינו מצליח להחזיק את עצמו, שכל חפץ בו זוכר משהו אחר. בן נפתלי כותבת בדיוק כזה שמחטט, לא מרכך ולא מדלג, ויוצרת תנועה פנימית עדינה אך חדה, כזו שמבקשת מהקורא להישאר קרוב אל הדמות בלי להכתיב לו רגש.

חדר עבודה הוא משהו אחר, ולי דווקא זה עבד. כתיבה מנקודת מבט של ילדה שמתגוררת בחדר העבודה של אביה ומגלה בו את הכתיבה. זה לא סיפור התבגרות במובן הרחב אלא סיפור של מרחב. איך חדר הופך לעולם, איך מגירה יכולה להיות סוד, איך ספרים ולוחות ופתקים יכולים להפוך למפת דרכים. יש כאן תיעוד של רגע שבו מחשבה מתחילה לקבל צורה, ואותו שולחן עבודה מהכריכה פתאום מופיע בחיים. הכתיבה עצמה מינימלית כמעט כמו הציור, קווים דקים, אותיות שמגונות מפני רגש גלוי, אבל דווקא בגלל זה נוצר עומק. תחושה של ילדה שמבינה שהמילים הן לא רק כלי אלא שטח מחיה. זה טקסט שמקפל בתוכו גם אמפתיה וגם ניכור, גם חיפוש וגם צל של בדידות.

שתי הנובלות מתכתבות זו עם זו בלי להתאחד. שתיהן עוסקות במרחב, בזיכרון, בציפייה למשהו לא מוחשי. שתיהן חוקרות קשר בין בית לבין תודעה, בין שקט חיצוני לבין סערה פנימית. ובעיקר שתיהן מצריכות מהקורא להיות נוכח. לא למהר, לא לרפרף, אלא להיכנס אל תוך האוויר שהדמויות נושמות. זו ספרות שלא פונה לקהל רחב במובן של בידור, אלא לקורא שמחפש חוויה אחרת, קשובה, תובענית מעט, אך מתגמלת במחשבה ובהדהוד שנשאר זמן אחרי הקריאה.

הספר הזה חידד לי את הערך של כתיבה שמבקשת מרחב ולא מחווה. כתיבה שמניחה בפני הקורא שולחן ריק ומבקשת ממנו לשבת, לפתוח מחברת דמיונית, ולחפש יחד איתה מה נשאר בתוך החדר.

מעבר בטוח / בוריס פסטרנק

מעבר בטוח / בוריס פסטרנק
הוצאת אפרסמון
195 עמודים
מרוסית: סיון בסקין

מלבד דוקטור ז'יוואגו שאותו קראתי בקושי רב לפני הרבה שנים אני לא הספקתי להכיר הרבה מפועלו וכתביו של בוריס פסטרנק. הספר הזה הוא הזדמנות טובה עבורי להפתח קצת לסופר הדגול והחשוב הזה, לטקסטים יותר אישיים שלו ולדרך שעיצבה אותו. כשסופר גדול כמוהו כותב טקסטים אישיים כאלו זה מאוד משמח אותי. הצצה פנימית כזו עוזרת להבין את נפשו של הסופר ואת דרכו בעולם.

הדבר הראשון שהרגשתי כאן הוא הקלה. אחרי ז'יוואגו שזכור לי כרומן כבד, עמוס וזקוק לנשימה ארוכה, מגיע ספר קטן ומרוכז יותר שמציג את פסטרנק לא כאגדה ספרותית אלא כאדם צעיר שמנסה להבין את עצמו. זו לא אוטוביוגרפיה מסודרת ולא סיפור חיים, אלא אוסף מסות ותובנות שמגלה צד אחר שלו, קרוב יותר לקול הפנימי שלו ופחות למבנים האפיים שכולם זוכרים ממנו. משהו כאן פתוח יותר, כמעט בלתי רשמי, כאילו הוא כותב לעצמו לפני שהוא כותב לקהל.

המסות בספר משוטטות בין זיכרונות ילדות, מחשבות על יצירה, רגעים של ספק, שאלות על ייעוד ועל האחריות של אמן בעולם שאינו תמיד מבין מה הוא רוצה ממנו. הוא מתאר את בית האמנים שבו גדל, את הלחץ ואת ההשראה, את המעבר מילד שמסתכל החוצה אל יוצר שמנסה לנסח לעצמו מהי אמת. הדברים כתובים בפשטות אבל עם רגישות שמזכירה עד כמה פסטרנק היה קודם כל אדם שחי בתוך שאלות, לא על גבי תשובות.

מה שאהבתי במיוחד הוא שהטקסטים לא מנסים להרשים. אין כאן פאתוס מיותר או ניסיון לייצר מסר גדול. להפך, הם מבקשים לפענח מה קורה בתוך הרגעים הקטנים, איך נולדת שורה, איך מחשבה צוברת משמעות, איך אמן מתמודד עם העולם שסביבו והעולם שבתוכו. זה מאפשר לי כקורא להרגיש קרוב אליו, כמעט שותף לתהליך שהוא מתאר. יש כאן תנועה עדינה בין חיצוני לפנימי, בין התבוננות במציאות לתנועה מחשבתית שמתגלגלת בשקט.

התרגום של סיון בסקין עושה טוב לטקסט. היא מצליחה לשמור על הליריות של פסטרנק בלי להפוך אותה לעמומה. המילים נשארות חיות וצלולות, גם כשהמסה נוטה להיות מרוכזת או עמוסה. זה תרגום שמכבד את המקור אבל גם חושב על הקורא העברי, ומאפשר לו להיכנס לרובד הפואטי בלי להסתבך בשפה כבדה מדי.

הספר הזה נתן לי רגע נדיר של רענון. לקרוא את פסטרנק בלי משקל של רומן אפי על הכתפיים, בלי הדיבור ההיסטורי שמלווה את שמו, בלי כל מה שמעמיד אותו במקום מרוחק ומקודש מדי. כאן הוא מדבר בגובה העיניים על הדברים שמניעים אותו, על הפחדים ועל ההיסוסים, על שמחת היצירה ועל הבלבול של השנים הראשונות. במובן מסוים זה ספר שמאפשר להכיר את פסטרנק לא דרך הפסלים שנבנו סביבו אלא דרך הקול הפשוט שעולה מבפנים.

אני יוצא מהספר הזה בתחושה שפגשתי אדם ולא רק שם גדול. פגשתי יוצר שמנסה להבין מהי היצירה שלו לפני שהיא הופכת לתרבות, שמנסה לזקק אמת מתוך חיים, לא מתוך מיתוס. עבורי זו לא רק קריאה אלא גם תזכורת לכך שסופרים גדולים לא צנחו לעולם כמוגמרים, הם עברו דרך, חיפשו, טעו, כתבו מחדש. הספר הזה נותן מבט נדיר על הדרך הזו, ומחזיר את פסטרנק למקום אנושי ונגיש.

משדר מלחמה / ניר דבורי

משדר מלחמה / ניר דבורי
הוצאת דביר
206 עמודים

אני אוהב את ניר דבורי. אין לי חיבה מיוחדת לפרשנים צבאיים יותר מהאחרים אבל מכל הפרשנים הצבאיים בערוצי החדשות השונים ניר דבורי הוא הכי מקצוען ומעניין בעיני וזה כמובן דעה בלבד. איני מומחה בנושא. הספר הזה שכתב דבורי מעניין מכמה נקודות מבט. קודם כל לקרוא על עבודתו של כתב צבאי זה מעניין לכל מי שאוהב תקשורת ומתעניין בעיתונאות. הדבר השני הוא לקרוא על המלחמה מנקודת המבט של פרשן צבאי כי עד עכשיו שמענו עדויות של חטופים, חיילים, שורדי נובה, ועוד בעלי תפקידים שונים מכוחות הביטחון והנה נקודת מבט אחרת וזה מרענן ומעניין.

משדר מלחמה הוא ספר שלא מנסה להתחפש למשהו אחר. הוא לא מתיימר להיות תחקיר מדעי ולא מסמך היסטורי קנוני אלא פשוט ניסיון כן לתעד מה שעבר על אדם אחד בזמן שהכל סביבו קרס. זה היופי שלו וגם הגבול שלו. דבורי מספר את הסיפור שלו כמו שהוא רגיל לדבר על המסך. ישיר, צלול, בלי משחקים ובלי עטיפה ספרותית שאין בה צורך. אתה נכנס איתו לרכב, לחמ"ל, לשטח, לאולפן, ומבין איך נראה יום עבודה כשהיום הזה הוא היום שבו המדינה מאבדת שליטה.

ככל שהעמקתי בקריאה התחזק אצלי משהו בסיסי. המקצוע הזה של כתב צבאי הוא מקצוע כמעט בלתי אפשרי. מצד אחד אתה צריך לחשוב כמו חייל. להבין פרטים מבצעיים, לזהות סכנות, לנוע בין אזורי לחימה, לתפקד בתוך רעש אינסופי. מצד שני אתה צריך לחשוב כמו אזרח שמדווח לציבור שצמא למידע אבל לא תמיד מסוגל לשאת אותו. דבורי מצליח להעביר היטב את הפער הזה. את הכפילות הזו. את המצב שבו אתה חלק מהמערכת הצבאית אבל גם מישהו שמותר לו לשאול שאלות ולפעמים אסור לו לשאול בכלל.

אחד החלקים החזקים בספר הוא דווקא הסיפור האישי שלו. איך הגיע למקצוע הזה, מה משך אותו לתפקיד כל כך תובעני, ואיך השנים בשטח עיצבו אותו. הוא מתאר את זה בלי לנסות להצטייר כמיוחד. להפך. יש בו צניעות מקצועית שמורגשת לאורך כל הדרך. אתה מבין שהוא איש עבודה, לא איש מיתוס. זה נותן לספר תחושת אמינות חזקה יותר מכל מסמך מפואר.

הפרקים שעוסקים בימים הראשונים של אוקטובר הם הליבה של הספר. שם הכול הופך לקונקרטי. הוא מתאר את שטף הידיעות, את הקריסות, את המידע הסותר, את הקולות מהשטח, ואת תחושת החוסר אונים המוחלטת. לא כדרמה ספרותית אלא כתיעוד יומיומי של מצב שאין לו הגדרה אחרת חוץ מאסון. הכנות הזו, היכולת לומר אני לא יודע, אני לא מבין, אני רק מנסה לדייק, הופכת את הקריאה למשתפת מאוד. אתה לא עומד מהצד, אתה מצטרף למסע הזה.

בסופו של דבר יצאתי מהספר בתחושה שהוא עושה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות. הוא נותן עוד זווית על האסון, זווית שלא שמענו מספיק. הוא מציג את המציאות של כתב ופרשן צבאי שנאלץ לעמוד בקו האש הדיווחי בזמן שהעולם סביבו נשבר. אולי זה לא הספר שינתח את המלחמה לעומק ואולי זה גם לא תפקידו. זה ספר שנותן קול לעבודה העיתונאית עצמה. כתיבה ישירה, כנה, בגובה העיניים. בדיוק כמו דבורי על המסך.

אנשים וגורלות, סטפן צווייג

אנשים וגורלות, סטפן צווייג
זמורה ביתן
167 עמודים
מגרמנית: צבי ארד
לפני חודש נתקלתי בספר הזה במדפי חנות הספרים והופתעתי מאוד. כמעט כל יצירה של צווייג תורגמה מחדש בשנים האחרונות, את זה לא הכרתי ולא קראתי ואני חובב גדול של הכתיבה הביוגרפית של צווייג. בעיני צווייג הוא מטובי כותבי הביוגרפיות. הספר הזה סקרן אותי מאוד שכן צווייג נכנס חזק לתודעת הקורא הישראלי מחדש וכיף להתקל בספר שעוד לא קראתי. כשצללתי לתוכו תהיתי לא מעט לגבי למה הוציאו אותו במהדורה מחודשת, איך זה שלא הכרתי אותו, ועלו גם שאלות עריכתיות ושיווקיות שחשבתי לשים עליהם את הדעת בסקירה זו מעבר לתוכן ולאנשים שעליהם כתב צווייג את המסות בספר הזה.

ברגע שפתחתי את הספר חוויתי דיסוננס. הכריכה רעננה ונקייה, מריחה כמו מוצר חדש שמכוון לקורא של היום, אבל ברגע שהעיניים פוגשות את הדף אתה שולף את עצמך אחורה בזמן. הפונט ישן וצפוף, כמעט מחניק, ובאופן ברור לא עודכן מאז המהדורה המקורית של שנות השמונים. זה לא עניין של טעם אישי אלא עניין של חוויית קריאה. אחרי סדרה של תרגומים מחודשים וקפדניים ליצירות של צווייג, עם גופנים מודרניים ועימוד שמכבד את הנשימה של הטקסט, הבחירה לשמר את הפנים הישנים דווקא במהדורה חדשה יוצרת תחושת ארכאיות. כאילו חיברו עטיפה מודרנית לגוף ספר שנשאר קפוא בזמן. בעיני זה פספוס. לא מפני שהפונט פוגע בערך הספר, אלא מפני שהמהדורה החדשה היתה הזדמנות להגיש אותו מחדש לקהל צעיר, להאיר אותו באור טיפוגרפי נעים יותר, בדיוק כפי שעשו למהדורות אחרות של צווייג. במקום זאת נוצר פער בין הרצון לחדש לבין ההחלטה שלא להשקיע בעדכון שממש מתבקש.

אבל נעבור אל הספר עצמו. צווייג תמיד היה בעיני אחד הכותבים הגדולים של ביוגרפיה ספרותית. הוא יודע לזקק אדם למרכז הכובד הנפשי שלו, לפתוח את נפשו בלי להפוך אותו לקריקטורה, ולבנות מסע שלם סביב נקודת מפנה אחת. ארסמוס, מארי אנטואנט, בלזק, יוזף פושה, כל אלה הם דוגמאות למיומנות עמוקה, כמעט אדריכלית, של סופר שמבין את נפש האדם דרך ההיסטוריה. זו היכולת שמחזיקה את הכתיבה שלו גם היום. הצמצום לא מחליש אותה, אבל משנה את אופיה.

באנשים וגורלות צווייג פועל בזירה אחרת. כאן אין פרישה רחבה של חיים שלמים, אלא מסות קצרות על אישים שנקלעו לרגעים דרמטיים שהגדירו את גורלם. אלו פרקי רוח, לא ביוגרפיות. צווייג מתבונן במנהיגים, מדענים, אנשי רוח, דמויות שנלכדו בצומת שבו ההיסטוריה הפכה אותם לסמל. הוא מחפש את הרגע שבו אדם מגלה לעולם מה הוא באמת, או הרגע שבו חולשה אחת שלו יוצרת תנועה אדירה של גורל. זה חומר גלם שמרתק אותו, והוא יודע להאיר אותו בצורה חדה ומדויקת.

העלילה של כל פרק בנויה סביב נקודה אחת בוערת. לפעמים זו טעות, לפעמים זו החלטה אמיצה, לפעמים זו היסוס שבדיעבד נראה כמו רגע של עיוורון. צוויג הולך עם הדמויות שלו אל הרגע שבו הן נשברות או מתעלות. הוא לוקח את הקורא למסע דחוס, כמעט חטוף, שמבליט את הפאתוס האנושי בלי לעטוף אותו בצדקת הדרך. חלק מהמסות חזקות מאוד ונשארות בראש גם אחרי הקריאה, אחרות מרגישות יותר כמו וינייטה היסטורית שמסתיימת מהר מדי. דווקא מי שמכיר את צווייג הביוגרפי במלוא רוחב נשמתו ירגיש את החסר. לא במובן של כשל, אלא במובן של צמא. אתה קורא ומרגיש שיש כאן סיפור שיכול היה להפוך ליצירה של מאתיים עמודים, אבל נקטע אחרי עשרים.

ובכל זאת יש ערך אמיתי בספר הזה. הוא מזכיר את כוחו של צווייג לגעת במהות האנושית גם כשהוא מצמצם את עצמו. הוא חושף את היכולת שלו לראות היסטוריה דרך רגש ולא דרך עובדות יבשות. הוא מצביע על האופן שבו אדם יחיד יכול להפוך לנקודת רתיחה של זמן שלם. מי שאוהב את צווייג ימצא כאן אוסף של מחשבות מרתקות, גם אם לא כל מסה מגיעה אל העוצמה של הכתבים הביוגרפיים הגדולים.

בסופו של דבר הספר הזה הוא חלון צדדי אל דרכו של סופר ענק, ויחד עם זאת הוא מזמין מחשבה על איך מגישים קלאסיקה לקורא של היום. דווקא בגלל שהטקסט שורד כל כך יפה, חבל שהמהדורה החדשה לא קיבלה את הנשימה העיצובית שמגיעה לו. אולי זו הזדמנות לתהות לא רק על גורלם של האנשים שעליהם כתב צווייג, אלא גם על גורלם של הספרים עצמם כשהם עוברים מדור לדור.

מה מומו היה אומר / מיכה פופר

מה מומו היה אומר / מיכה פופר
הוצאת כנרת זמורה
143 עמודים

כמי שלמד במכון מנדל למנהיגות שאלת מהי מנהיגות תמיד מלווה אותי, איך אנחנו מניעים לפעולה, סוחפים אנשים, מייצרים תקשורת שסוחפת, מייצרים את הדינמיקות והכריזמה שבהובלת אנשים. נראה שמיכה פופר בא לתת לנו אנקדוטות וסיפורים שונים שלוקחים אותנו למסע הזה של חקר המנהיגות והבנת היכולת האנושית הזו, שהיא מורכבת, לפעמים טבעית ולפעמים נרכשת אבל היא תמיד היתה כאן, מאז ומעולם.

הקריאה בספר מתחילה כמו שיחה פנימית מוכרת. אני פותח פסקה אחת ומיד מרגיש שפופר לא מנסה להרשים אלא לזקק. הוא לוקח מושגים כבדים כמו אמון, השפעה, כריזמה או תודעה קבוצתית ומחזיר אותם לרגעים יומיומיים, לאנשי שטח, לאנשים שמובילים בלי ללבוש גלימת מנהיגות. דווקא הפשטות הזו מעוררת מחשבה. לא מתוך נוחות אלא מתוך מיקוד. מנהיגות היא אחת המילים השחוקות ביותר, וכל ספר שמנסה להגדיר אותה מחדש צריך לעבור מבחן פשוט: האם הוא מצליח לגרום לי לחשוב אחרת על עצמי ועל האנשים שאני מוביל. במקרה של פופר התשובה ברובה חיובית.

אחת התובנות החזקות שעולות מהספר היא ההבנה שהמנהיגות מתקיימת תמיד בתוך הקשר. מנהיגים שלא מצליחים מחוץ לסיטואציה שעליה הם נבנו אינם טעות סטטיסטית אלא תזכורת לכך שהמנהיג הוא לא תכונה מבודדת אלא יחסי גומלין. פעמים רבות אנחנו רואים דמויות שכאשר הן יוצאות מהזירה הטבעית שלהן הן מתקשות להוביל מחדש. פופר מדבר על כך בעדינות, אבל מבלי להתחמק מהשאלה הכואבת: האם אנחנו מאמינים במנהיגים בגלל שהם באמת מתאימים או בגלל שאנחנו רוצים שיתאימו.

הספר מסמן גם את הדינמיקה הרגשית בין מנהיגים למונהגים. זהו חלק שהיכה בי במיוחד, כי מנהיגות נתפסת לעתים כמשחק שכלי, שיקול קר ומדוד, בעוד שבפועל היא מתרחשת בתוך מרחב רגשי צפוף. החיבור שמנהיג מייצר עם האנשים שמולו אינו רק טכני. הוא מבוסס על יכולת לראות, להכיל, לפעמים גם על פרדוקס מוזר: המונהגים נמשכים לדמות שמחזיקה עבורם משהו שהם עצמם מחפשים. פופר נותן דוגמאות שממחישות היטב איך הרגש מנהל אותנו גם כשאנחנו מדברים על שכל ישר.

לצד זה מצאתי את עצמי משלים את הספר באמצעות תובנות ממקומות אחרים. ממנדל למדתי שהמנהיגות אינה נמדדת רק בהנעה לפעולה אלא ביכולת לעמוד לבד ברגעים שבהם הפעולה אינה ברורה. ממנהלים שפגשתי ראיתי שמנהיגות אמיתית נוצרת דווקא כאשר הכוח אינו מובן מאליו אלא דורש עבודה מודעת, כזו שמכירה בחולשות לא פחות מהחוזקות. ומספרי מחשבה אחרים הבנתי שהכריזמה עצמה היא לא סגולה אלא מנגנון פסיכולוגי שמניע אנשים לחפש משמעות בדמות אחת כדי להימנע מהמורכבות של המציאות.

פופר מתכתב עם כל אלו גם אם לא במילים מפורשות. הוא מציע קריאה שאינה מתיימרת להיות מפת דרכים. אין כאן הוראות הפעלה. יש כאן הזמנה. הזמנה לשבת רגע עם הסיפורים ולשאול את עצמנו מה אנחנו לוקחים מהם לשדות שבהם אנחנו פועלים. הספר קצר אך הוא מדויק, מעלה שאלות ולא סוגר אותן, ומאפשר לראות את שאלת המנהיגות כסוג של כתב חידה אישי שכל קורא צריך לפתור בעצמו.

בסופו של דבר זו קריאה שמשאירה אותי עם מחשבה עמוקה אחת. מנהיגות אינה מתרחשת רק כשאנשים הולכים אחריך. היא מתרחשת קודם כל כשאתה מוכן לראות את עצמך בלי מסכות. פופר לא אומר את זה בצורה ישירה, אבל זה נמצא בכל פינה בספר. וזה כנראה מה שמומו היה אומר.

איך להתעשר / רמיט סייתי

איך להתעשר / רמיט סייתי
הוצאת מטר
304 עמודים
תרגום: ענבל נקדימון

אני ממעט לקרוא ספרי עזרה עצמית, לפעמים התחושה היא שקראת אחד קראת את כולם אבל כשמישהו רוצה ללמד אותך להתעשר אני מסתקרן מה יש לו לחדש לי. באמת מדהים כמה ספרים בנושא, בארץ ובעולם יוצאים. לפעמים על ידי גורואים מטעם עצמם, שרלטנים למיניהם ולפעמים על ידי אנשי מקצוע רציניים. במה סייתי שונה מהם בעצם?

הדבר הראשון שמבינים כשנכנסים לספר הוא שסייתי לא מבטיח חלום אלא מציע משמעת. הכותרת מייצרת תחושה של מסע להון גדול אבל התוכן נשאר צנוע הרבה יותר. הוא לא עוסק בקסמים ולא מדבר על נוסחאות סודיות. הוא מתמקד בניהול כספים בסיסי עם דגש על יצירת מערכת אוטומטית שהקורא יכול להפעיל לאורך זמן. זה ספר שמתעסק בהרגלים, בהגדרת סדרי עדיפויות ובהבנה שהפחד מהכסף מסוכן יותר מהכסף עצמו.

הכל פרקטי, מגובה בדוגמאות פשוטות ויומיומיות, כמעט בלי ניסיון להרשים. הוא מדבר על חשבונות עוש, על כרטיסי אשראי, על השקעות בסיסיות במדדים ועל צמצום עומס נפשי. אין כאן עומק תיאורטי ואין תחכום. במקום זה יש סדר. ולמען האמת, זה הרבה יותר נדיר ממה שנדמה. רוב האנשים לא מצליחים לנהל אפילו את היסודות. סייתי מטפל בדיוק בזה.

הבעיה שלי מתחילה במקום אחר. ברגע שאתה נותן לשיטה שלך שם שמתקרב להבטחה טוטאלית, אני מצפה שתקיים אותו. הספר לא מלמד להתעשר. הוא מלמד להתנהל. זו אמת פשוטה שסותרת את המותג שלו. העובדה הזו מייצרת דיסוננס בין ההבטחה לבין המוצר. אם מישהו מגיע לכאן עם ציפייה לפריצה פיננסית גדולה הוא יתאכזב. אם הוא מגיע לשפר את ההרגלים ולהכניס סדר בכאוס הכלכלי, הוא יפיק ערך אמיתי.

עוד נקודה שמחדדת את העניין היא ההקשר האמריקאי. סייתי חי ופועל במערכת פיננסית שונה מאוד מזו שלנו. הוא מתאר נגישות לחשבונות זולים, השקעות ללא עמלות כמעט ותחרות אמיתית בין מוסדות פיננסיים. בישראל אין את זה. אז חלק מהתהליך שהוא מציע עובד היטב גם אצלנו וחלק דורש התאמות עמוקות יותר. הספר לא מתייחס למורכבות הזו וזה חיסרון משמעותי למי שקורא אותו בעיניים מקומיות.

ובכל זאת, מבחינתי זה ספר מועיל. לא כבשורה כלכלית ולא כמדריך להתעשרות, אלא ככלי שמחזיר את הקורא למקום הפשוט והברור של ניהול חכם. הוא מאלץ אותך לשאול שאלות על סדרי העדיפויות שלך, לזהות דפוסי בזבוז ולבנות מערכת שמפחיתה את העומס המחשבתי. זה פחות נוצץ ממה שהעטיפה מבטיחה אבל הרבה יותר אמיתי.

אז אם לסכם את העניין. למרות שאני לא מת על ספרי עזרה עצמית לקחתי מסייתי כמה רעיונות וכמה מחשבות ליישום ואני חושב שאנסה אותם. אז אולי לא "אתעשר" אבל סיכוי סביר שאתאזן כלכלית קצת יותר.

האבן של לנה/תום בייקין אוחיון

האבן של לנה
תום בייקין אוחיון
הוצאת פנק
392 עמודים

את תום בייקין אוחיון למדתי להכיר מכל מני פרויקטים ספרותיים שהוא עושה הן במסגרת ההוצאה הייחודית שלו והן בכל מני מהלכים אחרים. ולמדתי להעריך את העשייה הזו ועכשיו גם זכיתי להכיר את הכתיבה של תום ממקום אחר. הספר הזה עוסק במלחמה, ואנחנו שחיינו במשך שנתיים במלחמה משלנו יכולים להזדהות לא מעט עם ספרים שעוסקים במלחמה במקום אחר, והקשר של המחבר למלחמה ההיא לא מקרי שכן החיבור הוא משפחתי ולנה היא דמות אמיתית באוקראינה. ועם זאת המחבר לקח את הסיפור של לנה קרובת משפחתו והפך את זה למשהו הרבה יותר גדול, מרשים ומעורר השראה.

כאן נכנסת לתמונה הכריכה. איור שמיד מכניס אותך לאוירה ואולי אפילו רומז על מה שהספר מנסה לעשות. דמות של אישה צעירה עם שיער אדמוני פרוע, זר חמניות על הראש, עיניים שמופנות לשמיים ואבן שמוחזקת ביד כמו חפץ טקסי. מאחוריה בניין הרוס ורוח של חורבן. זו כריכה שלא מתנצלת. יש בה משהו מיתי, כמעט פולחני, כאילו לנה היא לא רק אישה אלא סמל של ארץ של זיכרון ושל כוח. גם אם האיור נוצר בכלי דיגיטלי יש בו מחשבה מדויקת. החמניות הופכות לאות של אוקראינה, האבן היא גם משקל וגם גחלת של התחלה חדשה, והבעת הפנים היא שילוב של כאב ושל עמידה. המיתיות הזו לא סתם בחירה אסתטית, היא תיאום מלא עם האופן שבו הספר מבקש לקרוא את לנה כדמות גדולה מהחיים ועם זה מתחיל המסע.

העלילה עצמה נפתחת רגע אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה. לנה, אישה שעוד לפני המלחמה ניסתה לייצר לעצמה חיים יציבים וברורים, מוצאת את עצמה רודפת אחר קיום בסיסי. הבית כבר לא בית, הרחובות כבר לא מוכרים, והאדמה עצמה נמצאת במאבק. תום בייקין אוחיון מתאר היטב את השבר הראשוני של המציאות, את החיפוש אחר מחסה, את המפגש עם מקלטים שלא באמת מגנים ואת הרגעים שבהם הגוף מבין לפני הנפש שעולם שלם התפרק. לנה מנסה לעבור ממקום למקום, מנסה לשמור על עצמה ועל מי שסביבה, והספר רושם את הדרך הזו בלי קישוטים מיותרים. אין כאן גבורה במובן הקלאסי אלא הישרדות ומאמץ יום יומי שלא נגמר. בהמשך הספר רואים גם את התנועה הפנימית שלה, לא רק כפליטה או כאזרחית אלא כאישה שנדרשת לבנות מחדש את עצמה. החלקים האלה הם החזקים ביותר כי הם לא מתמסרים למלודרמה אלא מתארים את הבלבול, את הפחד ואת הכוח שמתגלה לפעמים רק אחרי שהכל קרס.

הבחירה של המחבר להיעמד בין תיעוד לבין יצירה ספרותית יוצרת מתח מעניין. מצד אחד הסיפור מבוסס על המציאות של לנה, הצד המשפחתי עליו דיברת מורגש, ומצד שני הספר לא מתנהל כמו יומן מלחמה או עדות קלאסית. יש בו שאיפה ליצור רומן בעל עומק רגשי ורוחני. לפעמים השאיפה הזו מתממשת בצורה מדויקת מאוד, במיוחד ברגעים שבהם הלשון הופכת צלולה וישירה. לפעמים הרצון להגדיל את לנה ולתת לה תפקיד סמי מיתי מחליש אותה כדמות ריאליסטית. יש רגעים שבהם היא יותר ייצוג מאשר אדם, וזה יוצר ריחוק. עם זאת ברוב הדרך בייקין אוחיון מצליח לשמור על איזון בין האישי לטוטאלי, בין הכאב הקטן לבין הסיפור הלאומי.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא האופן שבו הספר מציב מראות עדינות גם לקורא הישראלי. לא בהכרח בצעקה אלא ברמיזות, בתחושת הזדהות. אתה לא יכול לקרוא על עיר שמופגזת בלי לחזור לחוויות משלך, ולא יכול לקרוא על אובדן הבית בלי לחשוב על אלו שנדדו כאן. זה ספר שמדבר על אוקראינה אבל הוא גם ספר שמדבר על האנושי בכלל. על הפחד שמחלחל ועל היכולת ליצור משמעות גם כשאין שום ודאות.

הספר מצליח למתוח קו בין מציאות ליצירה ולהגיש סיפור שיש בו עוצמה ושבריריות יחד. גם אם יש בו רגעים פחות מדויקים או חלקים שמרגישים מורחבים מדי, הוא משאיר אחריו הד. הוא מזמין את הקורא לא רק להבין את לנה אלא להרגיש אותה.

בלוג בוורדפרס.קום.

למעלה ↑