בקצה הלילה / פרידו למפה
הוצאת אפרסמון
138 עמודים
מגרמנית: שירי שפירא

מעבר להקשר ההיסטורי של הספר הזה שהוחרם על ידי הנאצים, אפשר לומר אחרי קריאתו שלפחות בעיני ההילה שלו לא קשורה לכך. אם זה לא היה ספר טוב, ואם לא היה בו משהו חי ונושם, הוא לא היה זוכה לתהודה עשרות שנים אחרי. החרמה לבדה לא מחזיקה ספר בחיים. ספר מחזיק את עצמו רק אם יש בו אמת ספרותית. וכאן יש.

אבל כן מדובר בעיני בספר טוב ומעניין, וטוב מאוד שהוא תורגם.
אני סוקר שאוהב להתייחס לכריכות כשהן טובות וזורקות אותי אל תוך העלילה, וכאן הכריכה מדויקת. הציור היפהפה מתאר לילה זרוע כוכבים בעיר אירופאית. יש בו שקט, כמעט ריח של אוויר קר. מבט מלמעלה, כמו רחפן של תקופתנו, כזה שעוד רגע ינמיך טוס וירד אל הרחוב, אל גובה העיניים. מהמבט הזה כבר צללתי אל המילים ואל הדמויות.

והצלילה הזו אינה אל סיפור אחד. אין כאן עלילה שמבקשת למשוך אותך קדימה, אין גיבור מרכזי, אין קונפליקט ברור שמחכה לפתרון. זה ספר של הליכה. של שיטוט. של תנועה מתמדת בין דמויות, מקומות, רגעים. לפעמים נדמה שאתה מציץ, לפעמים שאתה סתם עובר. הספר מתנהל כמו ערב אחד בעיר אירופאית, אולי באמצע המאה העשרים, אולי קצת לפני, ערב שבו הלילה חושף את האנשים השקופים.

אלה לא האליטות של העיר. לא אנשי הרוח, לא חוגי התרבות, לא הלילה הזוהר של קברטים וסלונים. להפך. זה לילה פשוט. מוכר נקניקיות, ילדים משוטטים, ימאים, נשים בזנות, גברים עייפים, אנשים שהעיר בולעת ביום ופולטת לרגע בלילה. למפה מתעכב עליהם בלי לייפות ובלי לשפוט. הוא לא מבקש לרגש בכוח, ולא מבקש להוכיח דבר. הוא פשוט מתבונן.

יש משהו כמעט תיעודי בפרוזה הזו. לא תיעוד קר, אלא כזה שמודע לנוכחות המצלמה. המבט נע, עוצר לכמה שורות, ממשיך הלאה. הדמויות אינן מקבלות עומק פסיכולוגי מלא, וגם לא נדרשות לכך. הן קיימות. וזה מספיק. במובן הזה הספר ויתר מראש על הדרמה הגדולה לטובת הקשבה לרחשי החיים הקטנים.

הלילה עצמו הוא הדמות המרכזית. לא כלילה רומנטי ולא כלילה מאיים בלבד, אלא כלילה שמאפשר לראות. ביום כולם ממלאים תפקידים. בלילה הם פשוט שם. לפעמים מבולבלים, לפעמים עייפים, לפעמים משתוקקים למשהו קטן מאוד. הספר לא מעניק להם משמעות גדולה, ודווקא בכך יש בו יושר.

השפה צנועה, מדויקת, לעיתים פיוטית אבל לא מתייפייפת. יש קצב שצריך להתרגל אליו. מי שיקרא מהר יחמיץ. זה ספר שמבקש קריאה איטית, כמעט הליכה בין פסקאות. לא ספר של עלילה אלא של נוכחות.

בסופו של דבר זה ספר שמזכיר למה ספרות חשובה גם כשהיא לא צועקת. הוא לא מבקש להסביר את התקופה, לא לסמן אויבים ולא להציע נחמה. הוא מבקש דבר אחד פשוט וקשה, להיות שם, לרגע, עם מי שבדרך כלל לא זוכים שיראו אותם. ובכך, בעיני, טמון כוחו.

רוחות הרפאים של תל אביב / עופר זאבי
הוצאה עצמית
180 עמודים

נחמד ומרענן לקרוא ספר ישראלי שעוסק בעל טבעי.
ספרי המיסטיקה הישראליים לרוב נישתיים מאוד ואני נתקל בהם באופן מועט בחנויות הספרים ולרוב רק בירידים שמתמקדים במיסטיקה ובעל טבעי או בפנטזיה וכו'.
עופר זאבי המחבר לוקח אותנו למסע בתל אביב דרך סיפורו של ראפי גיבורו של הספר.
אז על מה בעצם העלילה?

ראפי רחום הוא שחקן צעיר בתחילת דרכו, או ליתר דיוק, שחקן שרוצה להיות שחקן. הוא מדלג בין אודישן לאודישן, כמעט תמיד ללא הצלחה, גר עם אמו וסבתו, ומרגיש שהוא דורך במקום. הקריירה לא מתקדמת, הזוגיות לא קיימת, והתחושה הכללית היא של תקיעות שמוכרת ללא מעט צעירים בעיר הגדולה.

לתוך החיים האלו נכנס האלמנט העל טבעי. תל אביב של הספר אינה רק עיר של בתי קפה ורחובות מוכרים אלא מרחב שבו משוטטות רוחות רפאים של אנשים שחיו בה בעבר ולא הצליחו לעבור הלאה. חלקם מתו בנסיבות טראגיות, חלקם נעלמו, וחלקם פשוט נשארו תלויים בין החיים למוות.

יחד עם רונה, ידידתו הקרובה, ראפי יוזם סיורים ברחבי תל אביב בעקבות אותן רוחות. הסיורים הופכים למעין מסגרת עלילתית שמאפשרת לספר לנוע בין תחנות בעיר, בין סיפורי עבר, בין דמויות אמיתיות ובדויות, ובין ההיסטוריה העירונית לבין החיים האישיים של הגיבור. תוך כדי ההדרכה נחשפים בהדרגה הקשרים בין הרוחות השונות, וגם הקשר המשפחתי והרגשי של ראפי עצמו אל אחת מהן, סבתא רבתא חנה.

העלילה משלבת בין סיפור חניכה אישי לבין פנטזיה אורבנית. יש כאן חיפוש אחר משמעות, ניסיון להבין מה מחזיק אנשים תקועים, בין אם הם חיים ובין אם הם מתים. העיר תל אביב מתפקדת כמעט כדמות בפני עצמה, לא רק תפאורה אלא מרחב טעון בזיכרונות, באובדן, ובהומור עצמי.

הקריאה בספר קולחת וזורמת. הפרקים קצרים יחסית, המעברים בין הסיפורים ברורים, ויש תחושה של תנועה מתמדת. זה ספר שכיף לצלול אליו, כזה שמחזיק עניין בלי להכביד ובלי לדרוש מאמץ מיוחד מהקורא. ההומור והאירוניה מאזנים את העיסוק במוות וברוחות, והספר אינו מנסה להפחיד אלא לספר סיפור אנושי דרך זווית קצת אחרת.

זהו ספר מהנה, כזה שיודע בדיוק מה הוא מבקש להיות. הוא מציע חוויה נעימה של סיפור, עיר ודמיון, ומצליח לקחת את הקורא לסיבוב תל אביבי שיש בו גם חיוך וגם מחשבה קלה שנשארת אחרי סיום הקריאה.

ישן בכאילו / שי אגוזי
הוצאת גם וגם
31 עמודים
איורים: ענבל אבן

הספר הזה הוא מסוג הספרים שכשאתה מחזיק ביד ומתחיל לדפדף בוא הוא ממש זורק אותך לעבר, לנוסטלגיה.
אני כל כך אוהב את הספרים האלו, ספרי שירה מסוג זה ליוו את ילדותו של כל אחד מאיתנו, יש בהם מיזוג יפה של ילדות, התבגרות במסווה של שירה מחורזת ואיורים קסומים ונראה שעם הזמן אולי השירה השתנתה והדור השתנה אבל הספרים האלו נשארו משהו שתמיד קוסם לנו.

ברור שלא כל הספרים האלו הם מכרה זהב, ברור שלא תמיד זה מצליח לגעת וליצור איזה רגש וחיבה וברור שלא כולם יודעים לייצר חיבור בין שירה כזו לילד הפנימי כדי לגעת לא רק בילדים אלא במבוגרים שנשאר בהם שצץ ילדי כמוני וכמו עוד רבים.

הספר הזה כן מצליח בעיני לעשות את זה ומה שמצליח כאן זה מרכיב של כמה דברים.
הראשון זה הפורמט, כיף להחזיק אותו, הוא בדיוק בגודל הנכון, בכמות השירים הנכונה, הוא מעביר אותנו איזה מסע מסע של מחשבות של ילד, הוא במינון המדויק כדי לייצר חיבור ויותר מזה, לייצר חשק לעוד ממנו.

הדבר השני אלו האיורים, האיורים של ענבל אבן מאוד יפים, מאוד מסוגננים, משתלבים נהדר עם עימוד הספר והטיפוגרפיה או לצידם, לא מכבידים ומלאי תנועה.
ענבל היא מאיירת מעולה.

הדבר השלישי אלו השירים.
הם תמימים, הם מהנים, הם נוגעים בדיוק בנקודות הנכונות של הילד המבוגר שאני ובוודאי גם לילד שעדיין ילד. וגם הם, המינון מדויק גם של החריזה וגם במקומות שאין חריזה זה לא מפריע והשירה זורמת.

בעיני יופי של ספר.
עכשיו נראה מה הילדים שאני מלמד בבית הספר יחשבו עליו.

הערבה בוערת / חואן רולפו
הוצאת לוקוס
184 עמודים
תרגום הסיפורים: אדם בלומנטל, שוש נבון, משה רון, לאה פרישברג

אני מאוד אוהב ספרות מקסיקנית ומאוד אוהב ספרות שמציגה לנו סיפורים שלא מוכרים במקומותינו בסגנון ובשפה וכשמדובר בספרות אמריקאית שבאה עם אלימות בסגנון של רולפו זה זורק אותי לספרים וסופרים שקראתי והושפעתי מהם כקורא ולא רק הושפעתי, הם נחרטו בזכרוני.
מספיק שאזכיר את קורמאק מקארתי, חסוס קראסקו ואפילו דניס ג'ונסון
וכשקראתי את הסיפורים המצוינים של רולפו זה השליך אותי לאותה ספרות שאני אוהב והחיבור לסיפוריו של רולפו היה די מיידי.

החיבור הזה לא נובע מדמיון עלילתי או מסגנון חקייני אלא מתחושת עולם. העולם שרולפו מציב בפני הקורא הוא עולם מצומצם, יבש, נטול מחוות רגשיות מיותרות. זה עולם שבו האלימות קיימת לא כפרובוקציה אלא כתוצאה ישירה של קיום לחוץ, של עוני, של היעדר אופק. אין כאן רצון לזעזע אלא צורך לשרוד, וגם זה לעיתים בקושי.

מה שמרשים במיוחד בקריאה הוא האיפוק. רולפו לא מסביר, לא מפרש, לא מציע מפתח רגשי לקורא. הסיפורים קצרים, לפעמים קטועים, לפעמים נדמים כאילו הם מתחילים באמצע או מסתיימים לפני הזמן. אבל דווקא החסר הזה מייצר עומק. הקורא נדרש להשלים לבד את מה שלא נאמר, והשתיקות כבדות לא פחות מהמילים.

זו ספרות שיש בה אלימות אבל אלימות שיש לה נימוק קיומי. לא אלימות הירואית ולא אלימות רומנטית. אנשים פועלים מתוך תחושת מחנק, מתוך מציאות שלא מאפשרת להם מרחב מוסרי נקי. הבחירות קשות, לעיתים אכזריות, אבל הן לא מוצגות כבחירות דרמטיות אלא כמעט כברירת מחדל. העולם עצמו דוחק את הדמויות אל הקצה.

הנוף אצל רולפו אינו רק רקע. האדמה, היובש, הדרך, הכפרים הדלים, כל אלה פועלים ככוח פעיל בסיפור. כמו אצל קראסקו, האדמה אינה מבטיחה דבר. היא לא מחזורית, לא מנחמת, לא אם גדולה. היא פשוט שם, שוחקת, ולעיתים קובעת גורלות.

העובדה שיש מתרגמים שונים לסיפורים יכול היה להיות נקודת תורפה, אבל בפועל הוא כמעט ואינו מורגש. יש הבדלים דקים בין הסיפורים, לעיתים בטון ולעיתים במקצב, אך לא באופן שפוגע ברצף החווייתי. אולי משום שרולפו עצמו כותב בפרוזה מרוסנת מאוד, ללא עודפות לשונית, השפה העברית מצליחה לשמור על אחידות כללית ועל מתח פנימי עקבי.

זה ספר שלא מבקש אהבה קלה מהקורא. הוא דורש קשב, סבלנות, נכונות לשהות בתוך עולם לא ידידותי. אבל מי שנכנס אליו באמת, ימצא כאן ספרות חזקה, מדויקת, כזו שנשארת איתך גם אחרי שהסיפור נגמר. לא בזכות משפטים גדולים אלא בזכות תחושת אמת. זו ספרות שלא מבטיחה נחמה, אבל כן מציעה מבט צלול וישיר על חיים בקצה.

איתן פרום / אדית וורטון
הוצאת עם עובד
182 עמודים
תרגמה והוסיפה אחרית דבר: טל ניצן קרן

לוקח לי זמן להגיע לכל סדרת ספרי סדרת קלאסיכיס של עם עובד, אבל כל ספר בסדרה הזו נראה שנבחר בקפידה. יש תחושה של יד עורכת, של אמון בקורא, של רצון להביא טקסטים שלא מתחנפים ולא מתאמצים להיות רלוונטיים בכוח. חלק מהספרים כאן קראתי בעבר וחלק לראשונה, בדיוק כמו איתן פרום של אדית וורטון, שאותו אני קורא עכשיו בפעם הראשונה.

האמת היא שלא קראתי הרבה מכתביה של וורטון. הספר הזה פתח לי דלת, ובהמשך מחכה לי עוד ספר שלה. אני אוהב את הכתיבה שלה, מצד אחד מאופקת מאוד, כמעט חסכנית, ומצד שני חדה, ביקורתית, לא עושה הנחות לאנשים ולא לחברה שבתוכה הם חיים. היא כותבת על מעמדות, על מוסר, על קהילה קטנה וחונקת, ועל חיים מורכבים שלא מתפרקים לדרמה גדולה אלא נשחקים לאט. הקריאה מייצרת גם הצצה חיה לתקופה שבה וורטון כתבה, וגם אפשרות ברורה להתבונן באיתן פרום כדמות עכשווית לגמרי.

זה ספר קצר יחסית, אבל דחוס. אין בו רגעים מיותרים. העלילה מתרחשת בעיירה קפואה, לא רק במובן הגאוגרפי אלא בעיקר במובן האנושי. איתן הוא אדם אינטליגנטי, רגיש, עם פוטנציאל לחיים אחרים, אבל הוא תקוע. תקוע בנישואין אומללים, תקוע במחויבות מוסרית, תקוע בפחד מתגובת הסביבה. הקשר שהוא מפתח עם מאטי, קרובת משפחה צעירה שמכניסה לבית מעט חום ואור, לא מוצג כסיפור אהבה גדול אלא כסדק קטן במציאות אטומה.

מה שתפס אותי במיוחד הוא האופן שבו וורטון כותבת על סבל. אין כאן התפרצויות, אין מלודרמה, אין נאומים. הסבל נוכח דרך מחוות קטנות, שתיקות, מבטים, ארוחות משותפות שאין בהן שיחה. זה סבל יומיומי, כזה שאנשים מתרגלים אליו ומכנים אותו חיים. כאן גם זיהיתי את הביקורת החריפה של הספר על חיי הנישואין, או ליתר דיוק על זוגיות שהפכה למסגרת ריקה מתוכן. וורטון לא יוצאת נגד עצם המוסד, אלא נגד החיים שבהם החובה מחליפה כל רגש חי.

איתן מבין היטב את מצבו. זו לא טרגדיה של בורות אלא של פחד. הוא יודע שיש אפשרות אחרת, והוא יודע גם מה המחיר של הבחירה בה, ולכן הוא לא בוחר. וורטון לא מציגה אותו כקורבן טהור אלא כאדם שמשתף פעולה עם הכליאה של עצמו. זו נקודה לא נוחה, והיא מה שהופכת את הספר למכאיב באמת.

יש משהו אכזרי במיוחד בכך שהספר מסופר מתוך ידיעה שמשהו כבר השתבש. המסגרת הסיפורית יוצרת תחושת גורל, לא במובן המטפיזי אלא במובן החברתי והנפשי. הכול ידוע מראש, ובכל זאת אתה ממשיך לקרוא, אולי מתוך תקווה שברגע האחרון תתרחש תזוזה. היא לא מגיעה, או מגיעה בצורה שמדגישה עד כמה מאוחר מדי.

התרגום של טל ניצן קרן מדויק ושקט, לא מתאמץ לייפות את הטקסט ולא להוסיף לו רגש שאין בו. גם אחרית הדבר מוסיפה הקשר מעניין בלי להשתלט על הקריאה. זה ספר שלא מנסה להיות נעים. הוא חודר, כואב, ומשאיר אותך עם מחשבה לא פשוטה על חיים שנחיים מתוך הרגל, על זוגיות כסבל מתמשך, ועל הפער שבין הבנה לבין אומץ. אולי בגלל זה, יותר ממאה שנה אחרי שנכתב, איתן פרום מרגיש קרוב מדי.

האם אנו לבדנו ביקום? / מריו ליביו וג׳ק שוסטק
הוצאת אריה ניר
303 עמודים
מאנגלית: עדנה נתן

כותרת הספר הזה היא אחת השאלות שהכי מסקרנות את האדם מהרגע שהוא הבין את גודל היקום שלנו ואת המרחב האינסופי.
האדם חשב שנים שהוא לבדו ביקום הזה, ומרגע שהבנו עד כמה גדול היקום שסביבנו התחלנו לפקפק במחשבה האגוצנטרית הזו שאנחנו ייחודיים, אבל הוכחות לא היו בידינו.
הספר הזה מנסה לתת תשובות לשאלות האלו.
האם הוא מצליח בכך?

אני אענה כבר עכשיו, כן ולא.
וזו לא התחמקות, אלא תמצית החוויה שלי מהקריאה.

מריו ליביו וג׳ק שוסטק הם מדענים רציניים מאוד, וזה מורגש בכל עמוד. אין כאן סיסמאות, אין מיסטיקה, ואין ניסיון לרגש בכוח. זה ספר שמכבד את המדע ואת חוסר הוודאות שבו. אבל הוא פחות מכבד את הקורא הממוצע שמגיע אליו מתוך סקרנות קיומית ולא מתוך רקע בכימיה, ביולוגיה או פיזיקה.

החלק הראשון של הספר מוקדש כמעט כולו לאביוגנזה, כלומר לשאלה כיצד נוצרו החיים הראשונים על פני כדור הארץ. זה דיון חשוב, אין ספק, והוא כתוב ברמה מדעית גבוהה מאוד. ליביו אף מזהיר מראש שהחלק הזה יהיה עמוס בפרטים מדעיים. האזהרה הזו הוגנת, אבל היא לא פותרת את הבעיה. בפועל מדובר בעשרות רבות של עמודים שבהם הקורא הלא מקצועי עלול ללכת לאיבוד, ולעיתים גם להשתעמם. לא בגלל חוסר אינטליגנציה, אלא בגלל עומס, ריבוי מונחים, והיעדר מסגור רעיוני רחב שמסביר למה כל זה חשוב בשלב הזה של הספר.

כאן בעיניי טמונה הבעיה המרכזית. רק סביב עמוד 129 הספר מתחיל באמת לעסוק בשאלות שהכותרת מבטיחה. האם כדור הארץ ייחודי. מה המשמעות של גילוי כוכבי לכת אחרים. מה ניתן להסיק מהתקדמות האסטרונומיה והטכנולוגיה לגבי סיכוי לחיים מחוץ למערכת השמש. עד אז הקורא נדרש להשקיע מאמץ גדול לפני שהוא מקבל סיבה מחשבתית או רגשית ברורה להשקיע אותו.

וכשזה קורה, הספר משתנה. החצי השני פתוח יותר, רחב יותר, ומעניין יותר לקריאה. הדיון עובר מהמעבדה אל היקום. שאלת החיים מחוץ לכדור הארץ מקבלת הקשר אסטרונומי, פילוסופי וטכנולוגי. כאן הספר סוף סוף מרגיש כמו מסע מחשבתי ולא כמו סקירת מחקר. כאן גם מתברר עד כמה ליביו ושוסטק זהירים ואחראים. הם לא מבטיחים תשובות שאין לנו, לא מנפחים השערות, ולא מנסים לסגור את השאלה הגדולה בכוח. הם מציעים תמונה מורכבת ולעיתים מתסכלת של מדע שמתקדם לאט, בזהירות, ומתוך ספק מתמיד.

ועדיין, התחושה שנשארתי איתה היא של פספוס מבני. אילו הספר היה נפתח בכמה עשרות עמודים שממסגרים את השאלות הגדולות ורק אחר כך צולל לעומק המדעי, החוויה היתה שונה לגמרי. כך הקורא היה מבין למה הוא מתאמץ. כאן המאמץ מגיע לפני ההבטחה, וזה מחיר לא קטן.

זה ספר חכם, רציני, ולעיתים מרתק, אבל הוא לא מכויל היטב לקהל שלו. מי שיתמיד ימצא בו ערך רב. מי שיגיע בציפייה למסע רעיוני רחב עלול להתייאש מוקדם מדי. ובספר שעוסק בשאלה כל כך מסעירה, זו כבר בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה.

תמונות ילדות / יון פוסה
ספרית פועלים
214 עמודים
מנורווגית: דנה כספי

כבר בספר הראשון של פוסה שתורגם לעברית וגם יצא בספרית פועלים, יום וערב, אפשר היה להבחין בכתיבה השקטה, הכמעט מופנמת של הסופר הנורווגי, זוכה פרס נובל לספרות.
הספר הזה הוא הזדמנות נוספת להיחשף לכתביו, ואני תמה מאוד מדוע לא תורגמו רבים מהם לעברית.
ואם מתייחסים לקובץ הסיפורים כאן, ההתרשמות שלי נשארת דומה. מופנמות שאינה מייצרת שקט בהכרח, אלא מופנמות שמייצרת מתח ועניין. הכתיבה של פוסה לא מרגיעה, היא מהדקת. היא שקטה על פני השטח, אבל מתחת לשקט הזה יש תנועה מתמדת של מחשבה, פחד, ואי נחת.

תמונות ילדות הוא קובץ סיפורים קצרים, לא רומן ולא נובלה. אין כאן עלילה רחבה ואין ניסיון לבנות עולם שלם. כל סיפור עומד בפני עצמו, ובכל זאת ברור שמדובר באותו קול ספרותי, באותה תודעה. פוסה כותב מצבים נפשיים יותר משהוא כותב אירועים. הוא מתעניין במה שקורה בתוך הדמויות כשהעולם סביבן זז, נסדק, או פשוט נמשך בלי להתחשב בהן.

הסיפור תמונות ילדות עצמו עוסק בזיכרון ילדות, אבל לא באופן נוסטלגי. זו ילדות שאינה בטוחה, שאינה מוסברת, ילדות שבה דברים מתרחשים בלי שהילד באמת מבין אותם. הזיכרון אצל פוסה הוא לא סיפור שמסופר לאחור, אלא חוויה שנוכחת בזמן הווה. משהו שלא נרגע, שלא התיישב. יש כאן תחושת איום דקה, כמעט בלתי נראית, והיא זו שמניעה את הסיפור.

מבין שאר הסיפורים בקובץ, השיער של לינה בלט עבורי במיוחד. זהו סיפור המסופר מנקודת מבט של ילד שהוריו נפרדים. אבל שוב, פוסה לא כותב על פרידה, אלא על מה שקורה לתודעה של ילד כשמשהו בסיסי מתפרק. אין ניתוח רגשי, אין הסברים פסיכולוגיים, יש מבט. השיער של לינה הופך למוקד, לאובייקט טעון, לדבר קטן שמכיל בתוכו עולם שלם של בלבול, געגוע וחוסר אונים. זה סיפור שממחיש עד כמה פוסה יודע לכתוב ילדות בלי להקטין אותה ובלי לרכך אותה.

ואז הכלב כבר יכול לבוא הוא סיפור אחר לגמרי בטון שלו, אבל לא ברוח. זה סיפור שנע סביב רעיון של נקמה, או ליתר דיוק סביב מה שמתחולל בנפשו של מי שנאחז ברעיון כזה. אין כאן פעולה דרמטית של ממש, אלא שהייה בתוך מחשבה אחת שחוזרת שוב ושוב. הנקמה אצל פוסה אינה מעשה, אלא מצב תודעתי סגור. משהו שמצמצם את האדם, סוגר אותו בתוך עצמו. זה סיפור מטריד דווקא בגלל האיפוק שבו הוא כתוב.

מה שמחבר בין כל הסיפורים בקובץ הוא השקט. אבל זה שקט פנימי, לא שלווה. זה שקט שמכריח אותך להישאר בתוך הסיטואציה, בתוך הראש של הדמות, בלי מוצא ובלי פתרון. הקריאה בפוסה דורשת סבלנות ונכונות לשהות. מי שמחפש עלילה ברורה או אמירה חד משמעית ירגיש כאן תסכול. מי שמוכן לקריאה איטית, קשובה, יגלה כתיבה מדויקת, אינטימית, וכזו שנשארת איתך גם אחרי שסגרת את הספר.

התרגום של דנה כספי שומר על הפשטות ועל הקצב של פוסה, בלי לייפות ובלי להכביד. זה תרגום שמבין את החזרות, את השתיקות, ואת המוזיקליות הדקה של הטקסט. ספרית פועלים ממשיכה כאן קו ברור של בחירה בספרות שאינה מתחנפת, וזה ראוי לציון.

תמונות ילדות אינו ספר גדול בהיקפו, אבל הוא ספר מדויק. כזה שלא מנסה להרשים, אלא להיות נאמן לעצמו. ובמקרה של פוסה, זה הרבה.

עצב הראיה / מריה גאינסה
הוצאת תשע נשמות
216 עמודים
מספרדית: רינת שניידובר

מעניין עבורי היה לגשת לכתיבה על הספר הזה.
אני איש שחי בין עולמות התוכן של הספר, מצד אחד קורא וכותב על ספרים וחי את עולם הספרות.
מצד שני אני אמן יוצר, מפרסם את אמנותי, חשוף לביקורת, מלמד אמנות ומפיץ את אמנותי לכל דורש.
הספר הזה הוא ייחודי אפילו בספרות הארגנטינאית הנסיונית והחדשנית שמביאה לקוראים ספרות אחרת ומאתגרת, כזו שהיא לא בנאלית ושגרתית.
אפילו בנוף הזה היא ייחודית ומריה גאינסה היא סופרת אמיצה לא רק בכתיבה שלה אלא בדרך בה היא מספרת על עצמה דרך האמנות והאמנים.

עצב הראיה איננו רומן במובן הקלאסי וגם לא מסה עיונית על אמנות. זהו ספר שנע בין זיכרון אישי, התבוננות ביצירות אמנות ומחשבה על החיים כפי שהם נחווים דרך המבט. גאינסה לא משתמשת באמנות כקישוט או כהפגנת ידע. הציורים והאמנים שהיא פוגשת הם שער. כל יצירה פותחת סדק קטן דרכו נכנסים כאב, משפחה, גוף, חרדה, אהבה וזמן.

כאמן שחי אמנות ביום יום, לא יכולתי שלא לזהות את הדיוק שבו היא כותבת על המפגש עם יצירה. לא ההתלהבות הגדולה של מוזיאון, אלא הרגע השקט שבו ציור פתאום נוגע בנקודה אישית. היא כותבת מתוך עמדה של מי שחיה עם אמנות, לא כמי שמסבירה אותה לאחרים. יש כאן הקשבה עמוקה למה שעולה כשמביטים, וגם למה שלא נאמר.

כקורא וכמבקר ספרות, היה לי ברור שזה ספר שמסרב להיות מוסבר עד הסוף. הוא לא משרטט מסקנות, לא בונה טיעון, ולא מוביל את הקורא ביד. הפרקים קצרים, לעיתים כמעט חמקמקים, והקשר ביניהם נבנה דרך תחושה ולא דרך עלילה. זה ספר שמבקש קריאה איטית, כזו שמוכנה לעצור, לחזור אחורה, לשהות במשפט.

הכתיבה של גאינסה מדויקת וחסכונית. אין בה עודפות רגשית ואין בה דרמה מיותרת. דווקא הפשטות הלשונית היא שמאפשרת לעומק להופיע. היא כותבת על חוויות אישיות לא כדי להתוודות, אלא כדי להבין. האני הכותב שלה נוכח, אך לא משתלט. זה אני שמתבונן, לא אני שמכריז.

החיבור בין אמנות לחיים בספר אינו רעיון תיאורטי אלא אופן קיום. ציור אינו מוסבר אלא נחווה, וכך גם החיים עצמם. במובן הזה, הספר מדבר באותה שפה שבה אמנות אמיתית פועלת. הוא לא אומר לך מה לחשוב אלא מזמין אותך לראות.

כמי שמלמד אמנות, הרגשתי שהספר הזה מזכיר דבר חשוב. לא כל מפגש עם יצירה צריך להסתיים בפרשנות. לפעמים די בכך שהיא משנה מעט את האופן שבו אנחנו רואים. גאינסה אינה מבקשת להגביה את הקורא או לבחון את ידיעותיו. היא מבקשת להיות לצידו.

עצב הראיה הוא ספר קטן במידותיו אך עשיר בשכבותיו. הוא לא יוצר סערה ולא מבקש להיות אירוע. הוא עובד בשקט, בעקביות, ומותיר רושם שנשאר גם אחרי הסיום. זה ספר שמתאים למי שחי בין מילים לדימויים, בין מחשבה לחומר, בין אמנות לחיים. עבורי, זה היה מפגש מדויק, כזה שמרגיש לא רק קריאה אלא שיחה.

המוח האידאולוגי / ליאור זמיגרוד
הוצאת כנרת זמורה
316 עמודים
תרגום: עופר קובר

ליאור זמיגרוד היא חוקרת צעירה ומעניינת.
והשאלה של הספר שגם כתובה בכריכה האחורית היא מדוע אנשים הופכים לקיצוניים.
איך אידאולוגיות מעצבות את המוח האנושי ואיך נוכל לשחרר את מוחנו ממחשבות רעילות.
אלו שאלות מסקרנות שהספר עוסק בהן, ובעידן שלנו שבו אנשים נגררים בקלות אל הקצוות הפוליטיים, קל להיכנס לאזורים האלו אבל קשה מאוד לצאת מהם.
אבל אחת השאלות הראשונות שעלו לי תוך כדי הקריאה היא שאלה בסיסית יותר, מהי בכלל קיצוניות. איך מגדירים אדם קיצוני.

הספר של זמיגרוד יוצא מנקודת מוצא שמבקשת להזיז את הדיון מהתוכן אל הצורה. פחות מה אנשים חושבים, ויותר איך הם חושבים. פחות אידאולוגיה כעמדה פוליטית, ויותר אידאולוגיה כדפוס קוגניטיבי. זה מהלך חכם, וגם לא נוח. הוא מאלץ את הקורא להפסיק להצביע החוצה ולהתחיל לבדוק את עצמו. עד כמה אני גמיש. עד כמה אני מסוגל לשאת ספק. עד כמה אני באמת פתוח, ולא רק אוהב לחשוב כך.

זמיגרוד אינה רופאה ואינה ביולוגית, והיא גם לא מתיימרת להיות כזו. היא פסיכולוגית קוגניטיבית, והמחקר שלה נשען על ניסויים התנהגותיים, על מדדים של גמישות מחשבתית, תגובה לאי ודאות, עיבוד מידע ויכולת לשנות אסטרטגיה. דרך המבחנים הללו היא מצביעה שוב ושוב על קשר בין נוקשות קוגניטיבית לבין דוגמטיות אידאולוגית. אנשים שמתקשים לשנות דפוסי חשיבה, שמעדיפים סדר חד וברור, שמתקשים להכיל עמימות, נוטים יותר להיאחז באידאולוגיות קשיחות.

זו מסקנה שלא באמת מפתיעה, ונדמה שאפשר היה להגיע אליה גם בלי מעבדה. אבל היתרון של הספר הוא לא בגילוי מפתיע, אלא בניסיון לבסס את האינטואיציה הזו באופן שיטתי. זמיגרוד פורשת מחקרים, השוואות, דוגמאות, ומחברת בין פוליטיקה, דת, כתות, קונספירציות וזהות. היא מנסה להראות שאידאולוגיה היא לא רק מערכת רעיונות אלא גם מקום נפשי, לפעמים אפילו מקלט.

כאן גם מתחילה הבעיה. ככל שהספר מתקדם, עולה תחושה של הרחבה יתרה. יש רגעים שבהם נדמה שהחומר היה מרוויח מהידוק, ממאמר חד וממוקד יותר. יש גם פיתוי מסוים לרדוקציה. הקורא עלול לחשוב שהנה נמצא ההסבר, שהכול עניין של מוח, של מבנה, של נטייה. כאן חשוב לעצור. הספר מדבר על נטיות, לא על גורלות. על הסתברויות, לא על אבחנות.

שאלה נוספת שמלווה את הקריאה היא שאלת הסימטריה. קיצוניות מוצגת כבעיה קוגניטיבית, אבל לא תמיד ברור אם כל הקצוות זוכים לאותה מידה של חשד וביקורת. האם דוגמטיות היא תמיד שם אצל האחר, או גם אצל מי שמגדיר את עצמו נאור, פתוח, מתקדם. ברגע שהשיח אינו סימטרי לחלוטין, משהו באמינות נסדק.

ובכל זאת, למרות ההסתייגויות, זה ספר שמעורר מחשבה. הוא לא מספק תשובות סגורות, והוא גם לא צריך. הערך שלו הוא בפתיחת זווית חדשה להתבוננות. לא על אידאולוגיות מסוימות, אלא על האופן שבו אנחנו נאחזים ברעיונות, מגינים עליהם, ומתקשים לשחרר גם כשנדמה שהם כבר פוגעים ביכולת שלנו לראות את המציאות.

קראתי את הספר לא מתוך חיפוש אחר אמת מוחלטת, אלא כמי שמוכן להסתכן באי נוחות. בעיניי זו הדרך הנכונה לקרוא אותו. לא ככלי נשק, לא כהוכחה מדעית לכך שמישהו אחר טועה, אלא כהזמנה לבדוק עד כמה גם המחשבה שלי עצמה גמישה באמת. ספק כאן הוא לא חולשה אלא תנאי קריאה הכרחי. אולי זו גם האירוניה היפה של הספר, ספר על דוגמטיות שדורש מהקורא בדיוק את ההפך.

סיפורי ילדים / פטר ביכסל
הוצאת מקום לשירה
67 עמודים
מגרמנית: חנן אלשטיין

הספרון הקטן הזה, והוא באמת ספרון, דק, קטן מעט עמודים, כולל בתוכו לא מעט מחשבות ואמירות והסיפורים שבו גורמים לך לתהות על אילו סיפורי ילדים הוא מדבר.
יש בספר הזה המון אניגמה, עוקצנות, דמיון מפותח.
הספר הזה הוא לא ספר רגיל וכך גם הסיפורים הקצרים שבו.
ביכסל לא בא להאכיל אותנו בכפית, הוא רוצה לגרום לנו לחשוב גם דרך שם הספר וגם דרך הסיפורים שבו.

קראתי את הספר לאט, לא כי הוא קשה, אלא כי הוא מסרב לזרום בקצב המקובל. כל סיפור קצר נדמה בתחילה כמו רעיון קטן, כמעט בדיחה שקטה, אבל אז הוא נתקע בראש. ביכסל כותב על אנשים שנמצאים קצת מחוץ למסלול, כאלה שלא מבינים למה העולם עובד כמו שהוא עובד, או כאלה שמבינים טוב מדי ולכן מתקשים להשתלב. אלה לא ילדים, ואלה גם לא מבוגרים במובן הבטוח והמתפקד של המילה. יש כאן תודעה שנמצאת תמיד בצד, מתבוננת, שואלת, מתעקשת לא לקבל כמובן מאליו.

הסיפורים לא מחפשים רגש גדול. אין כאן דרמה, אין התפתחות, אין פתרון. דווקא הפשטות והיובש יוצרים תחושה לא נוחה. משהו חסר, משהו לא מסתדר. אתה מסיים סיפור ומרגיש שהוא לא נגמר, שהוא פשוט הפסיק לדבר. זו תחושה שמלווה את כל הקריאה, כמו דממה שנשארת בחדר אחרי שמישהו יצא.

יש כאן הומור, אבל הוא חד וקר. יש אבסורד, אבל כזה שלא נועד להצחיק אלא לחדד. ביכסל מתבונן בשפה, בזיכרון, בהרגלים אנושיים, לא כדי להסביר אותם אלא כדי לערער עליהם. הוא לא מציע אלטרנטיבה, ולא מספק מסקנות. הוא פשוט מצביע על הסדקים.

התרגום של חנן אלשטיין מדויק ורגיש. הוא שומר על הפשטות, על הקצב האיטי, על המשפטים שלא מנסים להיות יפים מדי. זה תרגום שמבין שביכסל עובד דרך צמצום, לא דרך הרחבה.

אחרית הדבר של חנן אלשטיין עושה לנו קצת הכרות עם ביכסל ופועלו ודרך המחשבה שלו וכדאי גם לקרוא אותה.
ספר קטן ומומלץ מאוד.