לחפש בן אדם / מתי פרידמן
הוצאת דביר
255 עמודים

על חנה סנש נכתב כל כך הרבה, היא מיתוס ולא רק היא, כל מי שצנח, המבצעים והגיבורים האלו הם אבן דרך בסיפורה של אומה. מי שחקר וקרא עליה מעבר למיתוסים הנפוצים והשירים המוכרים תוהה לעצמו כמה אפשר לחדש עליה.

אני חושב שמתי פרידמן מביא לנו נקודת מבט חדשה ומעניינת.

בעיני לפחות הספר הזה הוא הרבה יותר מביוגרפיה. הוא מסע חקר פנימי של אנשים שראו לפניהם מטרה גדולה מהם עצמם, ומזה אפשר להתחיל.

פרידמן אינו מנסה לנפץ מיתוסים, אבל גם אינו מסתפק בהנצחתם. הוא מחזיר את חנה סנש, אנצו סרני, חביבה רייק, חיים חרמש ושאר צנחני היישוב אל נקודת הזמן שבה עדיין לא היו סמלים. הם היו צעירים וצעירות שנאלצו לקבל החלטות בלתי נתפסות. לחזור מרצונם אל אירופה הבוערת, אל מקום שממנו הצליחו להימלט, מתוך הבנה שהסיכוי לשנות את המציאות קטן מאוד.

אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד הוא שהספר אינו עסוק רק בשאלה מה קרה, אלא בעיקר למה. למה אנשים בוחרים לצאת למשימה שכמעט מראש נידונה לכישלון. למה אדם מסכן את חייו גם כאשר ברור לו שלא יצליח להציל עם שלם. אלו שאלות שמלוות את הקריאה כולה, ופרידמן אינו מציע תשובות פשוטות.

הכתיבה שלו היא אחת מנקודות החוזקה הגדולות של הספר. זהו ספר עיון, אבל הוא נקרא כמו רומן היסטורי משובח. הוא משלב תחקיר יסודי עם כתיבה ספרותית, יודע מתי לעצור על פרט קטן ומרגש, ומתי להרחיב את המבט אל התמונה ההיסטורית הרחבה. התחושה היא שלא קוראים רק על אירועים, אלא צועדים לצד האנשים שחיו אותם.

אהבתי במיוחד את הדרך שבה פרידמן מתאר את המעבר של אותם צעירים מקורבנות ללוחמים. שינויי השמות, המעבר בין שפות, בין יבשות ובין זהויות, כולם מקבלים משמעות עמוקה יותר. אלו אינם רק פרטים ביוגרפיים, אלא חלק מסיפור גדול יותר של תחייה לאומית ושל חיפוש אחר זהות חדשה.

הספר גם מצליח להפתיע. למרות שהגעתי אליו בתחושה שאני כבר מכיר היטב את סיפורה של חנה סנש, מצאתי את עצמי מסמן שוב ושוב קטעים שעוררו בי מחשבה. לא משום שחשפו עובדות מסעירות שלא הכרתי, אלא משום שהאירו את העובדות המוכרות מזווית אחרת. זה בעיני ההישג הגדול של הספר.

יש כאן גם אמירה רחבה יותר. פרידמן מציע שהשליחות של הצנחנים לא נמדדה רק במספר האנשים שהצליחו להציל או במידת ההצלחה הצבאית שלה. היא נמדדה גם בכוחו של סיפור. ביכולת להצית תקווה, לעצב תודעה ולהפוך לדוגמה עבור הדורות שבאו אחריהם. במובן הזה, הספר אינו רק על מלחמת העולם השנייה. הוא עוסק באופן שבו אומות בונות את הזיכרון שלהן ובאופן שבו בני אדם בוחרים להעניק משמעות לחייהם.

זהו ספר מרתק, כתוב להפליא ומעורר מחשבה. גם אם נדמה לכם שכבר קראתם הכול על חנה סנש, מתי פרידמן מוכיח שעדיין אפשר לספר את הסיפור מחדש, ובעיקר, למצוא מחדש את בני האדם שהפכו עם השנים למיתוס.

רחוקה מהבית / איילת הלפרין קייטס
הוצאת שתים
280 עמודים

זה הספר השני של איילת הלפרין קייטס ונראה שמספר לספר היא מגבשת לעצמה שפה ואמירה.
אני קראתי את הספר הזה בעניין רב.
התחושה בזמן הקריאה היא שאנחנו נכנסים למסע.
מסע של חיפוש עצמי אצל הדמות הראשית בספר, אודיה.
אישה דתייה, נשואה, שנמצאת במשבר קיומי של זהות.
מי היא ומה היא בעולם ובקהילה שלה.
אנחנו עוקבים צעד צעד אחר החיפוש הזה והוא מסקרן מאוד.

אודיה חיה לכאורה את החיים שתמיד ציפו ממנה לחיות. היא נשואה לינון, מגדלת שלוש בנות ומנהלת אורח חיים דתי ביישוב קהילתי. אבל מתחת לפני השטח היא מתחילה להרגיש שהעולם שבתוכו גדלה כבר אינו מצליח להכיל את השאלות שמעסיקות אותה. במקביל למאבק שלה לאפשר לבתה לחגוג בת מצווה בדרך שתבטא גם את מקומן של נשים בבית הכנסת, היא מתמודדת עם משברים נוספים במשפחה, בזוגיות ובאמונה. מפגש מחודש עם חבר ילדות מהעבר מציף אפשרויות חיים אחרות, אך הוא אינו יוצר את המשבר אלא רק מאיר אותו באור חדש.

מה שאהבתי במיוחד הוא שהלפרין קייטס לא מחפשת קיצורי דרך. היא לא מייצרת אירוע אחד שמטלטל את חייה של אודיה ומשנה הכול. להפך. המשבר כבר קיים, והוא נבנה במשך שנים. הוא בא לידי ביטוי בזוגיות, באימהות, במקום של נשים בעולם הדתי, וברצון להבין האם אפשר להמשיך להשתייך לקהילה מבלי לוותר על עצמך.

אפשר היה בקלות להפוך את הספר הזה לעימות חד בין דת לחילוניות, אבל בעיני זו לא המטרה שלו. זהו ספר על אדם שמנסה להבין האם המקום שבו גדל עדיין מאפשר לו להיות מי שהוא. לכן גם מי שלא גדל בבית דתי ימצא כאן שאלות אנושיות מאוד על שייכות, על בחירה ועל המחיר של שינוי.

אחד הדברים שהרשימו אותי הוא האופן שבו הלפרין קייטס בונה את אודיה. היא אינה גיבורה מושלמת. גם כשהיא מבקשת להשתחרר מתפיסות ישנות, היא מגלה עד כמה הן עדיין חיות בתוכה. הסתירות האלה הופכות אותה לדמות אמינה מאוד. גם הדמויות שסביבה אינן משמשות רק תפאורה, אלא מאירות זוויות שונות במסע שאודיה עוברת.

גם הכתיבה עצמה ראויה לציון. היא קולחת, רגישה ומלאה ברגעים קטנים שמצליחים לומר הרבה. אין כאן ניסיון להרשים בשפה גבוהה או במבנים מורכבים. הכוח של הספר נמצא דווקא בפשטות שלו וביכולת לעצור על רגע יומיומי ולהפוך אותו למשמעותי.

אם יש לי הסתייגות מסוימת, היא שלעיתים הרגשתי שחלק מהתחנות במסע היו יכולות להיות מעט מהודקות יותר. יש רגעים שבהם הספר מתעכב יותר מן הדרוש. אבל זו הערה קטנה ביחס לחוויה הכוללת.

רחוקה מהבית הוא ספר שמבקש מהקורא ללוות אישה ברגע שבו כל מה שהיה בטוח ומוכר מתחיל להיסדק. הוא אינו מנסה לספק תשובות פשוטות, אלא מזמין אותנו להקשיב לשאלות. וזה מה שעושה אותו לטוב ומעניין בעיני.
מומלץ.

הזדמנות לפני אחרונה / דרור משעני
הוצאת אחוזת בית
141 עמודים

הדבר הראשון שמשך אותי בספר הזה זו הכריכה.
המחבר בחר בעיצוב נוארי ולא במקרה.
הכריכה אומרת משהו על הספר ועל התוכן שלו וכשבוחרים בעיצוב כזה יש לו אמירה.

הדבר השני שמשך אותי זה סגנון הכתיבה של משעני בספר הזה.
דרור משעני כותב את העלילה בגוף שני, דבר שכמעט לא נתקלים בו בפרוזה. אבל זו בחירה מודעת וניגע בה בהמשך.

ואז אנחנו צוללים לסיפור ולעלילה.

אלי הוא אלמן בן חמישים ושתיים, מתרגם ספרי מתח מצרפתית, אדם שחייו נדמה שכבר התייצבו במקום שבו לא מצפים להפתעות גדולות. מפגש מקרי עם ליה, צ'לנית שמצליחה לעורר בו מחדש תקווה שכמעט אבדה, גורם לו להאמין שאולי החיים בכל זאת שמרו עבורו מתנה אחת אחרונה.

מכאן אני בכוונה לא רוצה לומר הרבה.

זהו ספר מתח, אבל לא מהסוג שמבקש מהקורא לפתור תעלומת רצח או לנחש מי אשם. המתח כאן צומח ממקום אחר לגמרי. הוא נולד מהבחירות הקטנות של הדמויות, מהחלטות שנראות חסרות משמעות באותו רגע, ומהידיעה שכל צעד נוסף עלול להוביל למקום שממנו כבר אי אפשר יהיה לחזור.

כאן גם מגיעה אחת ההחלטות הספרותיות המעניינות ביותר של משעני. הבחירה לכתוב את כל הספר בגוף שני. במקום "אני" או "הוא", מישהו פונה אל אלי לכל אורך הספר ואומר לו "אתה". בהתחלה זה מפתיע, אפילו מעט זר, אבל ככל שהעלילה מתקדמת מבינים שהבחירה הזאת אינה תרגיל סגנוני אלא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו הספר יוצר מתח. יש תחושה שמישהו יודע יותר מן הגיבור, שמישהו מלווה אותו, מזהיר אותו, ואולי אפילו שופט אותו. התחושה הזאת מלווה את הקריאה כמעט בכל עמוד.

אהבתי גם את הדרך שבה משעני משחק עם הז'אנר שהוא עצמו מזוהה איתו. הגיבור שלו מתרגם ספרי מתח, מכיר היטב את חוקי הז'אנר ואת כל ההסתבכויות האפשריות, אבל החיים אינם מתנהלים כמו ספר שהוא יכול לערוך מחדש. יש כאן רעיון יפה על הפער שבין ידע לבין היכולת לקבל את ההחלטה הנכונה ברגע האמת.

למרות שמדובר בנובלה קצרה, הרגשתי שמשעני מצליח לבנות דמות אנושית מאוד. אלי אינו גיבור גדול ואינו אדם יוצא דופן. דווקא הרגילות שלו היא שהופכת את הסיפור לאמין כל כך. אפשר להבין כמעט כל החלטה שהוא מקבל, גם כשהיא מובילה אותו למקומות שפחות נעים להיות בהם.

בסופו של דבר, הרגשתי ש"הזדמנות לפני אחרונה" הוא הרבה יותר מספר מתח. זהו ספר על בדידות, על אהבה שמופיעה ברגע שבו כבר הפסקת לצפות לה, ועל הרגעים הקטנים שבהם החיים נותנים לנו עוד אפשרות אחת, ואנחנו צריכים להחליט מה לעשות איתה.

זו אולי הנובלה הראשונה של דרור משעני שאני קורא, אבל אם היא מייצגת את היכולת שלו לבנות מתח מתוך בני אדם ולא מתוך פעלולים עלילתיים, אני בהחלט מבין למה הוא נחשב לאחד מכותבי המתח הבולטים בישראל.

מה שאפשר לדעת / איאן מקיואן
הוצאת עם עובד
352 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

לספר הזה של איאן מקיואן בחרתי להאזין.
אני שמח שבחרתי בכך שכן דרך ההאזנה יש לה קצב אחר מקריאה, והקצב שהכתיב לי הקריין המצוין גרם לי להתמקד אף יותר בדמויות ולתת המון תשומת לב לניואנסים בעלילה.
בעיני מדובר באחד הרומנים הכי טובים של מקיואן, לא רק בשנים האחרונות אלא בכל קריירת הכתיבה שלו.
הוא משוטט בספר הזה בין כמה תמות שכולן עובדות לו כמו שצריך ומייצרות ספר מורכב מאוד בעיני, אבל גם חזק מאוד ומעורר מחשבה.
מקיואן לוקח אותנו לעולם עתידני, עולם שאחרי אסונות גדולים, ועדיין לא מדובר בספר מדע בדיוני אלא בספר אנושי מאוד.

כבר בתחילת הספר היה לי ברור שמקיואן כלל לא מנסה להרשים אותנו בתיאורי טכנולוגיה או בהמצאות עתידניות. העולם שהוא בונה הוא בעיקר אמצעי. מרחק של יותר ממאה שנים מאפשר לו להתבונן בתקופה שלנו כאילו הייתה ממצא ארכאולוגי. פתאום הודעות דואר אלקטרוני, ארכיונים, יצירות ספרות ומסיבות ספרותיות הופכים לשרידים של עולם שאבד. זה רעיון נפלא שמלווה את הספר כולו.

במרכז העלילה עומד תומס מטקלף, חוקר ספרות שמקדיש את חייו לניסיון למצוא כתב יד אבוד בשם "כליל הסונטות". את היצירה כתב המשורר הנערץ פרנסיס בלנדי והעניק אותה במתנה לאשתו ויוויאן בעותק יחיד, שנעלם ללא עקבות. תומס יוצא בעקבותיו דרך יומנים, מכתבים, תכתובות ועדויות שנותרו מאחור, ובמהלך המחקר מנסה להרכיב מחדש את חייהם של בני הזוג ושל המעגל הספרותי שסבב אותם. על פניו מדובר במחקר אקדמי, אבל ככל שהעלילה מתקדמת החיפוש אחר כתב היד הופך לחיפוש אחר אנשים, אחר אהבות, אחר זיכרונות ואחר האמת, או לפחות אחר מה שאפשר לדעת ממנה. זה גם הרגע שבו הבנתי עד כמה שם הספר מדויק.

זה גם ספר שמבקש סבלנות. הקצב שלו איטי יותר מספרים אחרים של מקיואן, אבל בעיני זו אינה חולשה אלא בחירה ספרותית. דווקא משום שהאזנתי לו הרגשתי שהקצב הזה הכתיב גם את קצב ההקשבה שלי. לא רציתי למהר. מצאתי את עצמי מקשיב לדיאלוגים, למשפטים ולניואנסים הקטנים במקום לרדוף אחרי העלילה. זו הייתה חוויית האזנה כמעט מהפנטת.

הספר גם מחולק לשני חלקים שונים מאוד באופיים. החלק הראשון עוקב אחר המחקר של תומס ונבנה באיטיות ובסבלנות. בחלק השני אנחנו עוברים אל יומניה האישיים של ויוויאן, רעייתו של בלנדי, והספר משנה לחלוטין את הקצב ואת נקודת המבט שלו. בעיני זה גם החלק החזק יותר של הרומן. פתאום הדמויות מפסיקות להיות מושא למחקר והופכות לבני אדם חיים, עם אהבות, בגידות, ויתורים, פחדים וגעגועים. המעבר הזה מצליח להאיר מחדש גם את כל מה שקדם לו.

אהבתי גם את העובדה שמקיואן אינו נותן תשובות פשוטות. הוא עוסק בזיכרון, באהבה, בזהות, באמנות, בשירה, במשבר האקלים, בהיסטוריה ובשאלה מי מחליט מה יישאר לדורות הבאים ומה ייעלם. כל אחת מהתמות הללו הייתה יכולה להחזיק ספר שלם בפני עצמה, אבל איכשהו הן משתלבות כאן באופן טבעי ואינן מרגישות כמו רשימת רעיונות שהודבקו זה לזה.

אני גם חושב שזהו אחד הספרים השאפתניים ביותר שמקיואן כתב. אחרי כמה ספרים טובים, אך בעיני פחות מרשימים מיצירות השיא שלו, הרגשתי שכאן הוא חזר לכתוב רומן רחב, מורכב ובטוח בעצמו. כזה שאינו חושש להתעכב, לחשוב ולהאמין באינטליגנציה של קוראיו.

זה אולי לא הספר הראשון שהייתי ממליץ למי שמעולם לא קרא את מקיואן. אבל למי שמוכן להיכנס לרומן שמבקש ממנו סבלנות, הקשבה וחשיבה, מצפה חוויה ספרותית יוצאת דופן. בעיני, זו אחת הפסגות של מקיואן, ספר נפלא ועמוק.
מומלץ מאוד.

להקת הכובענים החשמליים / משה בשן
הוצאת אלף
152 עמודים

אני מאוד אוהב את הוצאת אלף.
הוצאה מתפתחת שכל פעם מכניסה עומק נוסף לספרים שהיא בוחרת להוציא ומתמקדת בספרות מקור ייחודית בין אם זה שירה או בין אם זה בפרוזה כמו בספר הזה של משה בשן.
ספר שכבר בכריכה אתה יודע שמצפה לך חוויית קריאה שמלווה בחיוך.
קשה שלא לחייך לעיצוב כריכה של אישה שנבלעת לתוך גרמופון.
אבל ברוח הדברים אנחנו צוללים לספר ומקבלים ארבעה סיפורים קצרים שבקריאתם אתה תוהה לעצמך מהי מציאות ומהי בדיה.
והאמת היא שזה גם לא כל כך משנה, לפחות לא לי.

מהר מאוד הבנתי שהכוח הגדול של הספר הזה אינו דווקא בעלילות שלו אלא בקול הייחודי של משה בשן. זהו קול שנון, אסוציאטיבי, פרוע ומלא דמיון, כזה שמסוגל לעבור באותה נשימה ממדענית יפהפייה אל כרישים, מכלבי ים אל פטפון נייד, ומשם אל אהבה גדולה שנדמה שרק הוא באמת מאמין בה. לפעמים הרגשתי שאני לא קורא ספר אלא יושב מול אדם שמספר לי סיפור בהתלהבות כזו שגם כשהוא מגזים, אני פשוט ממשיך להקשיב.

הגיבור, צלם טבע והרפתקן חסר תקנה, נשלח למשימות שנראות כמעט בלתי אפשריות, אבל מהר מאוד מתברר שהמסעות עצמם הם רק תירוץ. הספר עוסק לא פחות באובססיה, בתשוקה, בצורך למצוא משמעות, ובקו הדק שמפריד בין אומץ לבין פזיזות. זהו עולם שבו כל פרט קטן יכול להפוך להרפתקה וכל מפגש יכול להוליד סיפור חדש.

לצד כל המחמאות, הרגשתי שהספר היה יכול להרוויח מעריכה מעט הדוקה יותר. בשן הוא אדם שופע רעיונות, ולפעמים נדמה שהוא פשוט מסרב לוותר על אף אחד מהם. יש רגעים שבהם העומס הזה מענג ומצחיק, ויש רגעים שבהם הוא מאט את הקצב ומרחיק מעט את העלילה. ועדיין, זו בעיני חולשה שנובעת דווקא מעודף יצירתיות ולא ממחסור בה.

מה שנשאר איתי אחרי שסיימתי את הספר הוא התחושה שפגשתי דמות שקשה מאוד למצוא בספרות הישראלית. משה בשן אינו מנסה להיות גיבור מושלם או אדם הגיוני. הוא רומנטיקן חסר תקנה, מספר סיפורים, הרפתקן, ולעיתים גם נוכל קטן. השילוב הזה הופך אותו לדמות בלתי צפויה, ובמידה רבה גם ללב הפועם של הספר.

זה אולי לא ספר שיתאים לכל קורא, אבל מי שיסכים להיכנס לעולם המוזר והמשועשע שבשן בורא כאן, יגלה חוויית קריאה מקורית, כזו שלא דומה כמעט לשום דבר אחר שקראתי לאחרונה בספרות המקור הישראלית.

מוקף בנרקסיסטים / תומס אריקסון
הוצאת כנרת זמורה
299 עמודים
מאנגלית: אמיר צוקרמן

זה הספר הראשון של תומס אריקסון שאני קורא ולאחר שסיימתי אותו אני יכול להבין למה הספרים שלו הם רבי מכר וכל כך פופולריים.
הקהל צמא למידע פסיכופתולוגי נגיש ולא מעיק ואקדמי.
כזה שכל אחד יכול להבין וללמוד על הפרעות אישיות שקיימות אצל מליוני אנשים או לדעת לזהות כל מני טיפוסים שונים שאתה פחות רוצה בקרבתם או אולי לזהות דפוסים כאלו אצל עצמך.
אריקסון כותב באופן נגיש מאוד ובשפה מאוד פשוטה ומתוחכמת.
אבל בתחכום הזה יש גם סיכון מסוים.

אריקסון מצליח לקחת נושא מורכב כמו נרקסיזם ולהפוך אותו לקריא, מסקרן ואפילו מהנה. הוא משלב הסברים, דוגמאות מהחיים, סיפורים והמלצות מעשיות, כך שהתחושה היא שאתה לא קורא ספר לימוד אלא יושב לשיחה עם אדם שמצליח להסביר רעיונות מסובכים בשפה שכל אחד יכול להבין. זו בעיני אחת הסיבות המרכזיות להצלחה העצומה שלו.

הספר עוסק בשאלה כיצד לזהות אנשים בעלי מאפיינים נרקסיסטיים, כיצד הם פועלים בתוך מערכות יחסים, במקום העבודה ובמשפחה, ואיך אפשר להתמודד מולם מבלי להישאב למעגלי המניפולציות שהם מייצרים. אריקסון אינו מסתפק בזיהוי הדפוסים אלא גם מעניק לקורא כלים להצבת גבולות ולהתמודדות יומיומית.

אלא שכאן בדיוק גם מגיעה ההסתייגות שלי.

כשספר מנגיש תחום מורכב כל כך הוא גם עלול ליצור תחושה שכל קורא מסוגל להפוך למאבחן. פתאום כל בוס שתלטן הוא נרקסיסט, כל בן זוג אנוכי הוא נרקסיסט וכל קרוב משפחה שקשה להסתדר איתו נכנס לאותה משבצת. המציאות כמובן מורכבת הרבה יותר. יש אנשים אגואיסטים, יש אנשים מניפולטיביים, יש אנשים שפשוט מתנהגים בצורה לא נעימה, ולא כל אחד מהם סובל מהפרעת אישיות.

לכן בעיני חשוב לקרוא את הספר מתוך הבנה שמדובר בהנגשה ולא בספר אבחון. אריקסון מעניק לקורא שפה חדשה להבין דפוסי התנהגות, וזו מתנה גדולה. אבל עם השפה הזו מגיעה גם אחריות. המטרה אינה להדביק תוויות לכל אדם שפוגש אותנו, אלא להבין טוב יותר מערכות יחסים וללמוד כיצד להגן על עצמנו במקומות שבהם באמת יש צורך בכך.

מעבר לכך, נהניתי מאוד מהקריאה. הספר זורם, קצבי, כתוב היטב, והיה לי קשה להניח אותו מהיד. אני גם חושב שיש מקום לספרים כאלו. לא כל קורא רוצה לצלול לספרות אקדמית כבדה כדי להבין מושגים בפסיכולוגיה, ואריקסון ממלא את החלל הזה בצורה מוצלחת מאוד.

בסופו של דבר, בעיני זהו ספר שכדאי לקרוא, כל עוד זוכרים את תמרור האזהרה שמתלווה אליו. קראו אותו כדי להבין דפוסים, כדי ללמוד להציב גבולות וכדי לשאול שאלות על מערכות היחסים שלכם. אל תקראו אותו כדי לאבחן את השכן, את הבוס או את אחותכם. את זה מוטב להשאיר לאנשי המקצוע.

אגדת עטרה / דפנה ברשילון
הוצאת התחנה
192 עמודים

דפנה ברשילון רוקחת כאן ספר שיש בו כמה רבדים ומוטיבים שמובילים אותו.
אבל בעיני השאלה המרכזית שמובילה את הספר היא מי בוחר מה אנחנו זוכרים ואת מה אנחנו מוקירים.
מי ירשם בדפי ההיסטוריה ומי ישכח.
זו שאלה שליוותה אותי כקורא לאורך כל הספר ובעיני השאלה הזו היא העוגן שמוביל את כל התמות בספר הזה לכדי נקודת התלכדות אחת.

שחר, מדריכה במוזיאון קטן העוסק בראשית ההתיישבות, מוקסמת מדמותה של עטרה שטורמן. עבורה עטרה אינה רק עוד חלוצה מן העבר אלא סמל. אלא שיום אחד מתחיל להתרחש דבר בלתי נתפס. עטרה נמחקת בהדרגה. האזכורים שלה נעלמים, הארכיונים מתרוקנים, חוקרים מטילים ספק בעצם קיומה, ומה שנראה עד לא מזמן כעובדה היסטורית הופך לפתע לאגדה. מכאן יוצא הספר למסע שיש בו גם חקירה בלשית, גם מסע אישי וגם דיון מרתק באופן שבו נבנה הזיכרון הקולקטיבי.

הרעיון הזה עובד מצוין משום שברשילון אינה מסתפקת בשאלה האם עטרה הייתה קיימת. היא שואלת מי מחליט מה יישאר בזיכרון שלנו. האם ההיסטוריה היא אוסף של עובדות, או שמא היא סיפור שנכתב שוב ושוב על ידי כל דור מחדש. ככל שהעלילה מתקדמת מצאתי את עצמי פחות עסוק בגורלה של עטרה ויותר עסוק במחשבה כמה מן הדברים שאני בטוח בהם היום יכולים להיעלם מחר אם פשוט יפסיקו לדבר עליהם.

יש כאן גם רובד פמיניסטי מעניין מאוד, אבל אהבתי שהוא אינו הופך למניפסט. דרך דמותה של עטרה עולה השאלה מה מקומן של נשים בזיכרון הלאומי. האם הן זוכות להיזכר בזכות עצמן או בעיקר דרך הגברים שסביבן. ברשילון אינה נותנת תשובות פשוטות, אלא מזמינה את הקורא להתמודד עם השאלות בעצמו, וזה בעיני הרבה יותר אפקטיבי.

לצד הרעיונות הגדולים יש כאן גם סיפור אנושי. שחר היא גיבורה שקל להתחבר אליה, והאהבה שלה להיסטוריה ולסיפורים מעניקה לספר לב פועם. גם ההומור שמפוזר לאורך הדרך מונע מן הספר להפוך לכבד מדי, למרות העיסוק בנושאים מורכבים.

יחד עם זאת, הרגשתי שלא כל קווי העלילה תורמים באותה מידה לסיפור המרכזי. יש רגעים שבהם הספר מתעכב על דמויות ועל התרחשויות שמעשירות את העולם שהוא בונה, אבל גם מסיטות מעט את תשומת הלב מן השאלה הגדולה שנמצאת במרכזו. עבורי, דווקא החקירה סביב עטרה הייתה החלק המסקרן ביותר, והייתי שמח לבלות איתה עוד יותר זמן.

זהו ספר שמעורר מחשבה הרבה אחרי שסוגרים אותו. לא בגלל התעלומה בלבד, אלא משום שהוא גורם לשאול מי כותב את ההיסטוריה, מי מחליט אילו סיפורים יסופרו לדורות הבאים, ומי ייעלם מהם כמעט מבלי שנשים לב. זו שאלה שאין לה תשובה אחת, אבל ברשילון מצליחה להפוך אותה לסיפור קריא, מסקרן ומעורר מחשבה.

קריאתו של קת'ולהו, האבן השחורה / הווארד פיליפס לאבקראפט, רוברט א. הווארד
הוצאת קתרזיס
81 עמודים
מאנגלית: יואב גלבוע

את כתביו של לאבקראפט, כולל תרגום אחר של קריאתו של קת'ולהו קראתי דרך הוצאת פרדס כשהם פרסמו צמד נובלות של סופר האימה המשובח הזה.
את רוברט א. הווארד הכרתי דרך התרגומים המעולים של הוצאת קתרזיס.
כאן הוצאת קתרזיס עשו מהלך מעניין מאוד. הם חיברו את קריאתו של קת'ולהו בתרגום חדש של יואב גלבוע והוסיפו אליו סיפור קצר של הווארד, האבן השחורה, גם היא בתרגומו של גלבוע.
החיבור הזה לא מקרי ועוד נדבר עליו בהמשך הסקירה אבל לקרוא שוב את קריאתו של קת'ולהו היה מעניין עבורי.
זה סיפור שכל קריאה בו מגלה עוד שכבה שלא קראת קודם.
יש בו אימה סאבטקסטית שגורמת לקורא להבין משהו אחר שהוא פספס בקריאה הקודמת. אימה שקטה, כזו שמחלחלת.

מה מיוחד בעצם בחיבור הזה בין לאבקראפט להווארד?

התשובה נמצאת הרבה מעבר לשתי היצירות עצמן.

לאבקראפט והווארד היו חברים קרובים שהתכתבו במשך שנים. הם החליפו רעיונות, העירו זה לזה על סיפורים והשפיעו זה על יצירתו של זה. כאשר מדברים על מיתוס קת'ולהו נוטים לייחס אותו ללאבקראפט בלבד, אבל בפועל הוא נבנה מתוך דיאלוג ספרותי. לאבקראפט פתח את הדלת, הווארד נכנס דרכה והוסיף לעולם הזה נדבך משלו. לכן הבחירה להצמיד את שתי היצירות אינה רק עריכה חכמה אלא גם אמירה ספרותית. היא מזכירה שהעולמות האלו נוצרו מתוך שיתוף פעולה בין יוצרים ולא מתוך עבודה של סופר אחד בלבד.

לכאורה מדובר בשני סיפורים שונים, אבל ככל שקוראים אותם ברצף מגלים עד כמה הם דומים ברוחם. בשניהם האימה כמעט אינה נוכחת באופן ישיר. היא נמצאת באוויר. בתחושה שמשהו אינו כשורה. ברסיסי מידע, בעדויות חלקיות, באגדות מקומיות ובתחושה המתמדת שהאדם עומד מול כוחות עתיקים שאין לו שום יכולת להבין באמת.

זו אולי הסיבה שהאימה שלהם ממשיכה לעבוד גם כמעט מאה שנים אחרי שנכתבו. הם אינם נשענים על הפחד מרגע מסוים אלא על אווירה מתמשכת. כל פרט קטן מוסיף עוד שכבה של אי נוחות עד שהקורא מבין שהתמונה השלמה מפחידה הרבה יותר מכל מפלצת שאפשר לתאר במפורש.

עם זאת, אפשר גם לראות את ההבדל בין שני הסופרים. אצל לאבקראפט האימה היא קוסמית. האדם מגלה שהוא חסר משמעות ביקום עצום ואדיש. אצל הווארד האימה נטועה יותר בהיסטוריה, בפולקלור ובשרידים של תרבויות עתיקות. נקודת המוצא שונה, אבל התחושה שהם מייצרים אצל הקורא דומה מאוד.

גם התרגום של יואב גלבוע ראוי לציון. לא מדובר רק בהעברה של הטקסט לעברית אלא בשמירה על הקצב, על התחושה ועל השפה הגבוהה שמאפיינת את שני הסופרים מבלי להפוך אותה למסורבלת.

בסופו של דבר הספר הזה אינו רק הזדמנות לקרוא מחדש את אחת הקלאסיקות הגדולות של ספרות האימה. הוא גם הזדמנות להבין כיצד רעיונות נודדים בין סופרים, כיצד יוצרים מפרים זה את זה וכיצד עולם ספרותי שלם נבנה מתוך שיחה מתמשכת בין שני כותבים מוכשרים. בעיני, זה בדיוק הערך המוסף של המהדורה הזו, והיא מצליחה להאיר את שתי היצירות באור חדש.

בנים על אבותם / מוישה גוטמן
ספרי עליית הגג
765 עמודים

בשנים האחרונות, בעיקר מאז פרוץ המלחמה, אנחנו כחברה עוסקים לא מעט בנושא גיוס החרדים לצבא. הנושא הזה מעסיק את החברה הישראלית, עם דעות לכאן ולכאן, ודעתי בנושא ידועה. אבל לצד הוויכוח הציבורי מצאתי את עצמי תוהה עד כמה אנחנו באמת מבינים מה עוברת משפחה חרדית כאשר בן מחליט לעזוב את כל מה שעליו גדל, את האמונה, את אורח החיים ואת תפיסת העולם, ולעבור לצד השני.

מה המחירים שהמשפחה משלמת. מה המחירים שמשלם אותו צעיר שבוחר לעזוב ולהתגייס. אלו השאלות שהספר הזה מציב במרכזו, ובעיקר מעניק לקורא הזדמנות נדירה לעצור לרגע ולהתבונן גם בצד השני.

מוישה גוטמן הוא סופר מוכר במגזר החרדי ופחות מוכר לקהל הרחב. זהו ספרו הראשון הפונה גם לקוראים שאינם חרדים, ובעיני זו גם החשיבות הגדולה שלו.

כאשר מוטי, בן בכור במשפחה חרדית מבני ברק, מחליט לעזוב את הבית, את הישיבה ואת הדת, הוא לא רק משנה את חייו שלו. ההחלטה הזו מטלטלת את המשפחה כולה. ההורים מתמודדים עם כאב עצום, האחים משלמים מחיר חברתי, השידוכים נפגעים, הפרנסה מתערערת, והמשפחה כולה נאלצת להתמודד עם השאלה האם להמשיך לראות במוטי בן אהוב או אדם שמת מבחינה רוחנית.

הדמות שהכי עניינה אותי הייתה דווקא האם. היא קרועה בין נאמנות מוחלטת לעולם הערכים שעליו גדלה לבין האינסטינקט האימהי שלא מוכן לוותר על בנה. זהו מאבק אנושי שנוגע בכל קורא, גם אם הוא רחוק מאוד מהעולם החרדי. גם האב כתוב היטב. קל היה להפוך אותו לקריקטורה של קנאי דתי, אבל גוטמן בוחר להציג אדם שפועל מתוך אמונה עמוקה ועקבית, גם כאשר הבחירות שלו קשות מאוד לעיכול.

זו אולי מעלתו הגדולה ביותר של הספר. הוא אינו מנסה לשכנע את הקורא לאמץ את תפיסת העולם החרדית, אלא להבין אותה. בתקופה שבה השיח סביב החברה החרדית הפך טעון ומקוטב, יש ערך גדול לספר שמאפשר להציץ אל העולם הזה מבפנים. לא מתוך כתבת טלוויזיה או דיון פוליטי, אלא מתוך חיי היומיום של משפחה אחת. גם אם בסופו של דבר איננו מסכימים עם הדמויות, אנחנו לפחות מבינים טוב יותר את מערכת הערכים שמניעה אותן ואת עומק השבר שהן חוות.

מבחינתי, זו הייתה החוויה המשמעותית ביותר בקריאה.

יחד עם זאת, הייתה לי הסתייגות משמעותית אחת. הספר פשוט ארוך מדי. אין לי שום בעיה עם רומנים רחבי יריעה כאשר כל עמוד מצדיק את קיומו, אבל כאן לא השתכנעתי שזה המצב. לא פעם הרגשתי שעריכה הדוקה יותר הייתה הופכת את הספר לחזק יותר. יש דיאלוגים שמתארכים מעבר לנדרש, יש חזרות, ולעיתים נדמה שהרעיון כבר הועבר, אך הספר ממשיך להתעכב עליו.

ועדיין, למרות ההסתייגות הזו, מדובר בספר חשוב. לא רק בזכות הסיפור שהוא מספר, אלא בזכות נקודת המבט הנדירה שהוא מעניק לקורא. בתקופה שבה קל מאוד לדבר על החברה החרדית מבחוץ, מוישה גוטמן מזמין אותנו להיכנס פנימה, להקשיב, להבין, ורק אחר כך לגבש עמדה. עבורי, זו הייתה קריאה מאתגרת, מעוררת מחשבה, ובעיקר אנושית.

כוחו של עוד אחד / אד מיילט
הוצאת מטר
240 עמודים
מאנגלית: שאול לוין

ספרי עזרה עצמית כגון ספר זה נמדדים בעיני באפקטיביות שלהם.
האם הכלים שהם נותנים הם יישומיים ופרקטיים.
אם צריך לענות על השאלה הזו בהקשר לספר הזה אז כן, הוא עונה על הציפיות.
אחת הבעיות שלי עם ספרים כאלו זה שבסוף הם סובבים סביב מכנה משותף מסוים והרעיון הגדול בכולם דומה. אבל המיקוד, הנקודה הייחודית של כל ספר היא לבסוף מה שעושה את ההבדל וכאן יש נקודה מסוימת שאגיע אליה בהמשך הסקירה והיא למעשה מופיעה בשמו של הספר עצמו.
נקודה השניה הוא האם אני כקורא ספקן בכל מה שקשור לספרי עזרה עצמית לקחתי ממנו משהו.
גם כאן התשובה היא כן. הרעיון עצמו הוא משהו שפרקטי עבורי.

מיילט אינו מנסה להמציא מחדש את עולם ההתפתחות האישית. הוא מדבר על התמדה, על הרגלים, על הצבת יעדים, על מערכות יחסים, על ניהול זמן ועל בחירה בסטנדרטים גבוהים יותר. אלו רעיונות שכבר פגשתי לא פעם בספרים מהסוג הזה. ההבדל הוא שהוא מצליח לארוז אותם סביב רעיון אחד פשוט שקל מאוד לזכור.

אותו רעיון הוא כוחו של עוד אחד.

עוד ניסיון אחד לפני שמוותרים. עוד שאלה אחת ששואלים את עצמנו. עוד שיחת טלפון. עוד עמוד לקרוא. עוד צעד קטן בדרך למטרה. במקום לחפש שינוי דרמטי ומהפכני, מיילט מציע להתמקד בתוספת קטנה אחת שעם הזמן מצטברת לשינוי גדול. דווקא הפשטות הזו היא בעיני הכוח של הספר.

אהבתי גם את העובדה שהספר אינו נשאר ברמת הסיסמאות. כל פרק מלווה בדוגמאות מחייו של המחבר, בסיפורים אישיים ובשאלות שהקורא מוזמן להפנות לעצמו. לא כל הסיפורים ריגשו אותי באותה מידה, אבל הם בהחלט הופכים את הקריאה לאנושית יותר ופחות תאורטית.

ועדיין, מי שמחפש כאן רעיונות חדשים או מחקרים פסיכולוגיים פורצי דרך כנראה לא ימצא אותם. זה אינו ספר שמנסה לחדש אלא ספר שמנסה לגרום לקורא ליישם. בעיני זו מטרה לגיטימית, משום שבסופו של דבר רובנו יודעים מה כדאי לעשות, אבל מתקשים לעשות אותו בעקביות.

כשסגרתי את הספר לא יצאתי ממנו עם תפיסת עולם חדשה. כן יצאתי עם רעיון קטן שליווה אותי גם אחרי הקריאה. לפעמים במקום לחשוב על המרחק הגדול עד היעד, מספיק לשאול את עצמך מהו אותו עוד אחד שאתה יכול לעשות עכשיו. אם ספר מצליח לגרום לקורא לקחת פעולה אחת נוספת שלא היה עושה קודם, מבחינתי הוא עשה את העבודה שלו.