המוח האידאולוגי / ליאור זמיגרוד
הוצאת כנרת זמורה
316 עמודים
תרגום: עופר קובר

ליאור זמיגרוד היא חוקרת צעירה ומעניינת.
והשאלה של הספר שגם כתובה בכריכה האחורית היא מדוע אנשים הופכים לקיצוניים.
איך אידאולוגיות מעצבות את המוח האנושי ואיך נוכל לשחרר את מוחנו ממחשבות רעילות.
אלו שאלות מסקרנות שהספר עוסק בהן, ובעידן שלנו שבו אנשים נגררים בקלות אל הקצוות הפוליטיים, קל להיכנס לאזורים האלו אבל קשה מאוד לצאת מהם.
אבל אחת השאלות הראשונות שעלו לי תוך כדי הקריאה היא שאלה בסיסית יותר, מהי בכלל קיצוניות. איך מגדירים אדם קיצוני.

הספר של זמיגרוד יוצא מנקודת מוצא שמבקשת להזיז את הדיון מהתוכן אל הצורה. פחות מה אנשים חושבים, ויותר איך הם חושבים. פחות אידאולוגיה כעמדה פוליטית, ויותר אידאולוגיה כדפוס קוגניטיבי. זה מהלך חכם, וגם לא נוח. הוא מאלץ את הקורא להפסיק להצביע החוצה ולהתחיל לבדוק את עצמו. עד כמה אני גמיש. עד כמה אני מסוגל לשאת ספק. עד כמה אני באמת פתוח, ולא רק אוהב לחשוב כך.

זמיגרוד אינה רופאה ואינה ביולוגית, והיא גם לא מתיימרת להיות כזו. היא פסיכולוגית קוגניטיבית, והמחקר שלה נשען על ניסויים התנהגותיים, על מדדים של גמישות מחשבתית, תגובה לאי ודאות, עיבוד מידע ויכולת לשנות אסטרטגיה. דרך המבחנים הללו היא מצביעה שוב ושוב על קשר בין נוקשות קוגניטיבית לבין דוגמטיות אידאולוגית. אנשים שמתקשים לשנות דפוסי חשיבה, שמעדיפים סדר חד וברור, שמתקשים להכיל עמימות, נוטים יותר להיאחז באידאולוגיות קשיחות.

זו מסקנה שלא באמת מפתיעה, ונדמה שאפשר היה להגיע אליה גם בלי מעבדה. אבל היתרון של הספר הוא לא בגילוי מפתיע, אלא בניסיון לבסס את האינטואיציה הזו באופן שיטתי. זמיגרוד פורשת מחקרים, השוואות, דוגמאות, ומחברת בין פוליטיקה, דת, כתות, קונספירציות וזהות. היא מנסה להראות שאידאולוגיה היא לא רק מערכת רעיונות אלא גם מקום נפשי, לפעמים אפילו מקלט.

כאן גם מתחילה הבעיה. ככל שהספר מתקדם, עולה תחושה של הרחבה יתרה. יש רגעים שבהם נדמה שהחומר היה מרוויח מהידוק, ממאמר חד וממוקד יותר. יש גם פיתוי מסוים לרדוקציה. הקורא עלול לחשוב שהנה נמצא ההסבר, שהכול עניין של מוח, של מבנה, של נטייה. כאן חשוב לעצור. הספר מדבר על נטיות, לא על גורלות. על הסתברויות, לא על אבחנות.

שאלה נוספת שמלווה את הקריאה היא שאלת הסימטריה. קיצוניות מוצגת כבעיה קוגניטיבית, אבל לא תמיד ברור אם כל הקצוות זוכים לאותה מידה של חשד וביקורת. האם דוגמטיות היא תמיד שם אצל האחר, או גם אצל מי שמגדיר את עצמו נאור, פתוח, מתקדם. ברגע שהשיח אינו סימטרי לחלוטין, משהו באמינות נסדק.

ובכל זאת, למרות ההסתייגויות, זה ספר שמעורר מחשבה. הוא לא מספק תשובות סגורות, והוא גם לא צריך. הערך שלו הוא בפתיחת זווית חדשה להתבוננות. לא על אידאולוגיות מסוימות, אלא על האופן שבו אנחנו נאחזים ברעיונות, מגינים עליהם, ומתקשים לשחרר גם כשנדמה שהם כבר פוגעים ביכולת שלנו לראות את המציאות.

קראתי את הספר לא מתוך חיפוש אחר אמת מוחלטת, אלא כמי שמוכן להסתכן באי נוחות. בעיניי זו הדרך הנכונה לקרוא אותו. לא ככלי נשק, לא כהוכחה מדעית לכך שמישהו אחר טועה, אלא כהזמנה לבדוק עד כמה גם המחשבה שלי עצמה גמישה באמת. ספק כאן הוא לא חולשה אלא תנאי קריאה הכרחי. אולי זו גם האירוניה היפה של הספר, ספר על דוגמטיות שדורש מהקורא בדיוק את ההפך.

סיפורי ילדים / פטר ביכסל
הוצאת מקום לשירה
67 עמודים
מגרמנית: חנן אלשטיין

הספרון הקטן הזה, והוא באמת ספרון, דק, קטן מעט עמודים, כולל בתוכו לא מעט מחשבות ואמירות והסיפורים שבו גורמים לך לתהות על אילו סיפורי ילדים הוא מדבר.
יש בספר הזה המון אניגמה, עוקצנות, דמיון מפותח.
הספר הזה הוא לא ספר רגיל וכך גם הסיפורים הקצרים שבו.
ביכסל לא בא להאכיל אותנו בכפית, הוא רוצה לגרום לנו לחשוב גם דרך שם הספר וגם דרך הסיפורים שבו.

קראתי את הספר לאט, לא כי הוא קשה, אלא כי הוא מסרב לזרום בקצב המקובל. כל סיפור קצר נדמה בתחילה כמו רעיון קטן, כמעט בדיחה שקטה, אבל אז הוא נתקע בראש. ביכסל כותב על אנשים שנמצאים קצת מחוץ למסלול, כאלה שלא מבינים למה העולם עובד כמו שהוא עובד, או כאלה שמבינים טוב מדי ולכן מתקשים להשתלב. אלה לא ילדים, ואלה גם לא מבוגרים במובן הבטוח והמתפקד של המילה. יש כאן תודעה שנמצאת תמיד בצד, מתבוננת, שואלת, מתעקשת לא לקבל כמובן מאליו.

הסיפורים לא מחפשים רגש גדול. אין כאן דרמה, אין התפתחות, אין פתרון. דווקא הפשטות והיובש יוצרים תחושה לא נוחה. משהו חסר, משהו לא מסתדר. אתה מסיים סיפור ומרגיש שהוא לא נגמר, שהוא פשוט הפסיק לדבר. זו תחושה שמלווה את כל הקריאה, כמו דממה שנשארת בחדר אחרי שמישהו יצא.

יש כאן הומור, אבל הוא חד וקר. יש אבסורד, אבל כזה שלא נועד להצחיק אלא לחדד. ביכסל מתבונן בשפה, בזיכרון, בהרגלים אנושיים, לא כדי להסביר אותם אלא כדי לערער עליהם. הוא לא מציע אלטרנטיבה, ולא מספק מסקנות. הוא פשוט מצביע על הסדקים.

התרגום של חנן אלשטיין מדויק ורגיש. הוא שומר על הפשטות, על הקצב האיטי, על המשפטים שלא מנסים להיות יפים מדי. זה תרגום שמבין שביכסל עובד דרך צמצום, לא דרך הרחבה.

אחרית הדבר של חנן אלשטיין עושה לנו קצת הכרות עם ביכסל ופועלו ודרך המחשבה שלו וכדאי גם לקרוא אותה.
ספר קטן ומומלץ מאוד.

קפה לורנץ / רון עמיקם
הוצאת כנרת זמורה
239 עמודים

את רון עמיקם אני הכרתי מעבודתו העיתונאית ככתב ספורט
אני אוהב את כתיבתו העיתונאית ואת הידע שלו בספורט ואני גם יודע שהוא איש יפו ותל אביב ופעיל במועדון מכבי קביליו יפו המחודש, וכאחד שגדל בבת ים והלך למשחקים של יפו באיצטדיון גאון המיתולוגי כילד אז כבר יש לי חיבור אל מחבר הספר.
והספר עצמו עוסק בתל אביב, תל אביב של לפני קום המדינה, בספרו הראשון רון נשאר במקום שהוא מכיר ואוהב ונראה שנעשה כאן תחקיר מעניין על התקופה מאת המחבר.

את הספר קראתי מתוך תחושת היכרות מוקדמת עם המרחב, עם הרחובות, עם הטון. לא חיפשתי הפתעות ספרותיות גדולות אלא רציתי לראות איך אדם שמגיע מעולם העיתונות מתמודד עם סיפור, עם דמויות, עם תקופה היסטורית טעונה. קפה לורנץ מתגלה כרומן היסטורי שנשען על מקום אחד מרכזי, בית קפה, והבחירה הזו חכמה. זה לא רק לוקיישן, זה צומת. הכל עובר שם, מבטים, שיחות, מתחים, זהויות.

מקס, הדמות המרכזית, הוא לא גיבור במובן הקלאסי. הוא אנוכי, נהנתן, לפעמים אפילו מעורר אי נוחות. אבל הוא אמין. דרך מקס חווים את התקופה בלי אידיאליזציה, בלי נאומים, אלא דרך הישרדות, פחד, אהבה, משיכה. הוא לא מייצג אידיאולוגיה אלא אדם שנסחף בין כוחות גדולים ממנו.

סיפור האהבה שבמרכז הספר הוא עדין ולא מתאמץ להיות גדול מהחיים. אין כאן רומנטיקה מתפרצת אלא תחושה מתמדת של משהו שברירי, כזה שמתקשה להתקיים במציאות שבה כל קבוצה נסגרת בתוך עצמה. זה מה שעבד עלי. הספר לא מוכר אשליה אלא מציע רגש מוגבל, כמעט זמני.

העיסוק בתקופה נעשה ברגישות. מורגש שהמחבר מכיר את הרקע ההיסטורי אבל לא נותן לו להשתלט על הסיפור. ההיסטוריה נמצאת שם כל הזמן, אבל ככוח שמכביד, לא כשיעור. זה יתרון משמעותי, במיוחד ברומן ביכורים.

מבחינה סגנונית, הכתיבה קריאה וזורמת. אין כאן יומרה לשונית או ניסוי צורני. לפעמים הרגשתי שהספר בוחר ללכת על בטוח ולא לוקח סיכון אמנותי ממשי, אבל גם זה חלק מאופיו. הוא רוצה שיקראו אותו, שישהו בו, לא שיתאמצו מולו.

בסופו של דבר, קפה לורנץ הוא ספר ביכורים רציני ומכבד. לא ספר שיטלטל את הספרות העברית, אבל ספר שמחיה תקופה ומספר סיפור אנושי מתוך חיבור אמיתי למקום. רון עמיקם נשאר כאן נאמן למה שהוא מכיר, וזה ניכר גם לטוב וגם למגבלה. בעיני, זו התחלה ראויה.

במי הנביעה
צפנת בן דוד
הוצאת קתרזיס
114 עמודים

כשצללתי לספר השירה הזה של צפנת בן דוד לרגע חזרתי לימים שלי בקיבוץ, פתאום נגעתי שוב בשיבולים, ישבתי על הדשא לגדות הירדן ונשמתי אויר נקי.
זו התחושה הראשונה שהשירים בספר לקחו אותי אליהם.
וזה נורא יפה, ופיוטי. הטבע הוא פיוטי מעצם הווייתו.
אבל לפני השירים ישנה כריכה שיש בה כח ומרמזת לנו מה יקרה לנו כשנצלול פנימה.

הכריכה הזו אינה קישוט. היא אינה באה ליפות או לפתות. היא מונחת כמו גוף בתוך אדמה, כמעט נטמעת בה, גבולותיה רכים, קוויה נמסים אל המצע שמסביב. יש בה אנושיות בלי פנים ברורות, גוף ללא זהות, שוכב או נמס או נח. היא מזמינה כניסה שקטה. לא קריאה דרוכה אלא השהיה. מבט ראשון שכבר מודיע שהספר הזה לא מבקש לעמוד מולך אלא לקחת אותך פנימה, אל מקום שבו האדם והאדמה חדלים להיות נפרדים. עוד לפני דף ראשון ברור שהחוויה כאן תהיה איטית, חושית, לא מתגוננת.

וכך באמת מתרחשת הקריאה. זה ספר שלא קראתי בו שירים אחד אחד אלא שהיתי בו. נתתי לו להוביל אותי בקצב שלו, בעונות שלו, בנשימות הקטנות. התחושה הדומיננטית היא של הליכה בשדה מוכר ובכל זאת משתנה. משהו מהקריאה מזכיר זיכרון גוף יותר מזיכרון מחשבתי. התחככות בעשבים, חום קל של קיץ, תחושת מעבר. לא חוויה סיפורית אלא רצף תחושות שמצטבר לאט.

יופי של ספר, כזה שיש בו שקט פנימי ויופי חיצוני וביחד הם מתמזגים לפיוטיות וחן.
מומלץ.

---

שִׁבּוֹלֵי שׁוּעָל יְרַקְרַקּוֹת
עַכְבְּרוֹנֵי זַרְעֵיהֶן מֻשְׁלָכִים
עַל כְּתֵפַיִם קְטַנּוֹת
חֻלְצָה פִּרְחוֹנִית בַּשָּׁרָב הָרִאשׁוֹן
אָבִיב רָץ בַּשָּׂדוֹת

רֵאשִׁית קוֹצִים דְּקִירוֹת קְטַנּוֹת
רוּחַ בְּכִיסֵי הַקַּיִץ
דִּלּוּג צַמּוֹתַיִם מֵעֹרֶף אֶל רֹאשׁ
זְרוֹעוֹת הַגִּבְעָה נִפְתָּחוֹת
הֵד קְרִיאוֹתַי מִתְעַלֵּף
עַל חָזֵהוּ הָרַךְ שֶׁל הַגַּיְא

הרבע הנותר / אביבית משמרי
הוצאת פטל
116 עמודים

הספר הזה, העדין והיפה הזה, זרק אותי לסיפורים של משפחתי שלי, לאובדן של משפחתי שלי, ולעובדה שכולנו בשלב מסוים מאבדים את הקרובים אלינו, חלק מהגיל, חלק מהעולם, וחלק מההתמודדות עם העולם הזה. מה שנשאר לנו הם זיכרונות וסיפורים, ואת זה משמרי פותחת על השולחן כמו קלפים, גלויים מצד אחד וזהירים מצד אחר, כמו הכריכה היפה של הספר שמרמזת על שכבות, על מה שנמצא בחוץ ועל מה שמחכה למי שמוכן להתעכב ולהקשיב.

כבר מן העמודים הראשונים ברור לי שזה אינו ספר שמבקש רחמים. הוא אינו מרים קול ואינו מבקש תשומת לב. להפך, זהו טקסט שמתנהל בקול שקט מאוד, כמעט יומיומי, אבל כזה שמלא חדות. משמרי אינה כותבת את האבל כדרמה אלא כחומר חיים, משהו שנוכח בתוך החלטות קטנות, בתוך מחשבות שמופיעות דווקא כשנדמה שאין בהן חשיבות מיוחדת. דווקא שם, בדברים שנאמרים כבדרך אגב, נמצא הכאב במלוא עוצמתו.

הכתיבה פרגמנטרית, קטעים קצרים, תנועה בין זמנים, בין מחשבה פרטית להתבוננות רחבה יותר. אבל אין כאן פיזור. יש תחושה של יד שיודעת בדיוק מתי לעצור, מתי לא להסביר, מתי להשאיר משהו פתוח. זה ספר שמכבד את הקורא במובן העמוק, הוא אינו מאכיל ברגש ואינו מסכם עבורי מה עלי להרגיש. הוא נותן לי להיות שם לבד, עם הזיכרונות שלי, עם האנשים שלי.

אחד הדברים החזקים בעיניי הוא האופן שבו משמרי כותבת על זיכרון בלי לייפות אותו. הזיכרון כאן אינו נוסטלגי ואינו מנחם בהכרח. הוא לפעמים מביך, לפעמים מבלבל, לפעמים כואב בצורה לא דרמטית אלא מתישה. יש רגעים שבהם הכתיבה כמעט קלינית, תיעוד של מוסדות, של שגרות, של מצבים אנושיים שנמצאים בדרך כלל מחוץ לספרות, ודווקא שם נוצר עומק רגשי חזק מאוד.

כקורא, הרגשתי שהספר לא מנסה להציע פתרון. אין כאן מסר של סגירה או של נחמה גדולה. יש ניסיון כן להבין איך חיים עם מה שאין לו פתרון. איך ממשיכים כאשר הזיכרון אינו טקס קבוע אלא משהו שמשתנה כל הזמן, לפי מצב הרוח, לפי המרחק, לפי החיים שנמשכים ממילא.

הרבע הנותר הוא ספר קטן בהיקפו אבל רחב מאוד בתחושה שהוא משאיר. זה ספר שלא קראתי במהירות, אלא חזרתי אליו, עצרתי, הנחתי אותו בצד וחזרתי. לא בגלל קושי אלא בגלל הצורך לתת לדברים לשקוע. הוא מזכיר לי למה אני אוהב ספרות כזו שלא מנסה להרשים אלא להיות נאמנה לעצמה, ולמה לפעמים דווקא ספר עדין הוא זה שנשאר איתי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא.

מתנה וצלקת / אודי נוימן
הוצאת עם עובד
213 עמודים

אני חושב שדרוש הרבה אומץ להתייחס בספר הביכורים שלך לנושא כה רגיש כמו נתינה באופן שבו אודי נוימן כותב עליה וכאן הוא לוקח את הנתינה למקומות המורכבים שלה, לנתינה שנמצאת על קו התפר בין החיים למוות. כתיבה כזו דורשת מיומנות ואני התרשמתי שלמחבר יש את המיומנות הזו וזה עזר לי לצלול פנימה לתוך הסיפורים מבלי לפחד לצלול למקומות של בנאליות.

ככל שהתקדמתי בשתי הנובלות שבספר הרגשתי שאני נע בין שני עולמות שונים לגמרי ובכל זאת שניהם נוגעים באותו מרחב פנימי. זה מרחב שבו אדם נותן משהו מעצמו לא מתוך רצון להרשים או מתוך אידיאל גדול אלא כי משהו בתוכו מבקש תיקון או חיבור מחודש לעצמו. זו נתינה שמגיעה בשקט, בלי הצהרות, ולעיתים גם מתוך כאב. אולי בגלל זה קל היה לי להתקרב אל הדמויות. יש בהן מידה של ישירות, מידה של פגיעוּת שלא מבקשת מחווה גדולה אלא פשוט התבוננות.

הנובלה הראשונה מתנה וצלקת מלווה את מיכאלה ברגע מכריע של חייה. החלטתה לתרום כליה לילד זר מציפה מיד את השאלה הפנימית שלא נאמרת בקול. מה בעצם מניע אדם לעשות מעשה כזה. נוימן מציג אותה לא כקדושה ולא כמי שמבקשת תהילה. היא יותר כמו מי שמנסה לייצר לעצמה רצף חדש, תחושת שייכות שלא מצאה במקומות אחרים. הפעולה שלה גדולה וחריפה אבל העולם הפנימי שלה דווקא עדין ומלא תהיות. זה מה שהפך את הסיפור למעניין בעיני. לא הדרמה שבתרומה אלא ההבנה שהמעשה הזה הוא הדרך שלה לגעת במה שלא התקיים בחייה.

הנובלה השנייה הפי אנד מתמקדת ברענן, צעיר שמתנדב בהוספיס ומוצא את עצמו מבלה זמן עם אנשים שנמצאים בסוף דרכם. ההתנדבות שלו נראית פשוטה כמעט, אבל הקריאה חושפת שהוא מבקש בתוכה משהו עמוק יותר. לא הכרה ולא צלש אלא תחושה של קרבה למקום שבו החיים נראים חדים יותר ופחות מפוזרים. יש בו רצון להבין את עצמו דרך הנוכחות ליד האחרים. משהו בסיפור הזה יוצר רגעים שקטים אך משמעותיים. הוא מזכיר שהמפגש עם קצוות החיים יכול להיות גם מפגש עם מה שאנחנו לא יודעים לומר על עצמנו.

מה שמחבר בין שתי הנובלות אינו עלילה משותפת אלא אווירה. שתיהן מתרחשות במקום שבו פעולות גדולות מתקיימות לצד חיים יומיומיים מאוד. הדמויות מבצעות מעשה של נתינה וקבלה, אך הן לא מבקשות להפוך את עצמן לדמויות מופת. הן פשוט מנסות להתמודד עם מה שמניחים על ליבן. הקו ביניהן הוא הקו שבו נתינה הופכת לאמצעי לשמור על יציבות פנימית. זה קו דק אבל הוא מחזיק את שתי העלילות ומעניק להן מבט אנושי ואמיתי.

כספר ביכורים מתנה וצלקת מרגיש בשל. נוימן כותב ברגישות ובביטחון. הוא לא מעמיס על הקורא רגש יתר והוא לא מנסה להפתיע במקומות שאינם דורשים הפתעה. הוא מאפשר לדמויות לנוע בקצב שלהן ולהתפתח מול עינינו בלי צורך בתחכום מיותר. שתי הנובלות עומדות זו ליד זו כמו שתי דרכים שונות להתבונן באותו צורך אנושי פשוט. הרצון לתת משהו מעצמך כדי להרגיש שיש לך עוד מה להחזיק בעולם.

ספר נהדר בעיני ומומלץ מאוד.

סיפורה של תזמורת החיות / קתי פלינט
הוצאת שוקן
איורים: ג'סיקה קורטני־טיקל

הספר החביב והמאויר למופת הזה הוא בעל מעט עמודים אבל הוא בא ומנגיש לילדים בעיקר את עולם המוזיקה הקלאסית ובעיקר את היצירה הספציפית קרנבל החיות של המלחין קאמי סן־סנס.

הסיפור רקע בספר הוא מאוד פשוט, האחים ג'יימס ותומס המשועממים במקום לסדר את החדר מעדיפים לקרוא ספר על חיות שונות בכדור הארץ ולפתע נפתחת דלת סתרים שמפגישה אותם עם חיות נהדרות בכל העולם, אריות, צבי ים, פילים טרופיים מלכותיים, יצורי ים מקסימים, עופות צבעוניים ועוד.

בכל עמוד יש כפתור שלוקח אותנו למסע מוזיקלי של חלק מהיצירה וחושף אותנו לכלים שונים ולהכרות עם יצירה חשובה ומיוחדת במוזיקה הקלאסית.
לבסוף גם הכרות על המלחין עצמו בכפולה מיוחדת וצבעונית עם כפתורים רבים וצלילים שונים.

הספר הזה מושקע מאוד, בעיצוב שלו, בכריכה, בטכנולוגיה הזו שחושפת ילדים למוזיקה, קריאה, ציורים נפלאים ועוד ומייצרת עבור ילדים חוויה קסומה של מוזיקה ואמנות גם יחד.

ילדים בגילאים צעירים יאהבו את זה מאוד.

1936
אורן קסלר
הוצאת שוקן
341 עמודים
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

אורן קסלר הוא עיתונאי ישראלי שחי וכותב בשפה האנגלית ואחד הדברים שהוא כתב בכריכה האחורית של הספר הוא שלא נכתב עדיין ספר לקהל הרחב בנושא המרד הגדול של 1936 וממחקר קטן שעשיתי נראה שקסלר צודק. וזה מעניין כשלעצמו למה שום ספר הסטורי לא באמת התייחס לכך. אז ניגשתי והתחלתי לקרוא ובעידן של היום כל מידע חדש ומעמיק שיש על הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא מעניין ורלוונטי לפחות עבורי.

ככל שהתקדמתי הרגשתי שקסלר בנה כאן ספר שמנסה לתפוס תווך שעד עכשיו כמעט לא ניגשו אליו. הוא לא כותב כמו הסטוריונים כבדים שלא מוותרים על שום הערת שוליים והוא גם לא כותב כמו מי שמחפש לייצר פרובוקציה פוליטית. הוא נמצא במקום האמצע שבו אפשר לספר סיפור רחב על תקופה טעונה בלי לשתק את הקורא בעומס ובלי לגלוש להתנחמדות. הספר כתוב באופן קריא מאוד אבל זה לא מקרי זה חלק מהבחירה הרעיונית של קסלר להנגיש תקופה הסטורית מורכבת בלי לוותר על העומק שלה.

מה שמרשים כאן הוא היכולת שלו להחזיק סיפור שמכיל שלושה כוחות גדולים מאוד מנדט בריטי ציבור ערבי מתעורר ויישוב יהודי שהולך ומתגבש. קסלר לא נותן לשום צד להיעלם ואולי זו הנקודה שבה הספר מרוויח את ייחודו. הוא מראה איך כל אחד משלושת הגושים האלה פועל מתוך פחדים שונים ומתוך שאיפות שונות וכמה מהר הכל מדרדר לעימות שלא ברור אם אי פעם היה ניתן לעצור אותו. הוא מדגים את הדינמיקה בין החלטות בריטיות שנעות בין חוסר יציבות לבין חוסר הבנה של המציאות בשטח ובין מנהיגות ערבית שמתפצלת לאינספור כיוונים ובין הנהגה יהודית שמנסה להיאחז ברעיון הציוני גם כשהקרקע זזה מתחת לרגליים.

הכוח של הספר הוא לא רק בהצגת העובדות אלא בבחירה להציב אותן בתוך רצף אנושי. קסלר משתמש בדמויות מרכזיות כמו בן גוריון זאב זבוטינסקי חאג׳ אמין אל חוסייני ופקידי מנדט בריטיים שונים אבל הוא עושה זאת מתוך רצון לייצר הבנה של תהליכים ולא מתוך הערצה או דמוניזציה. הוא בוחר לסרב לכתוב את הדמות הטובה מול הדמות הרעה והוא מאפשר לקורא להבין כמה מחשבות שונות פעלו במקביל וכמה מעט אנשים באמת שלטו במתרחש. הספר מצטיין ביכולת לשלב עדויות יומיום לצד תהליכים היסטוריים ולייצר תחושת עומק בלי להעמיס.

כקורא שלא מחפש להכריע בסכסוך אלא להבין אותו טוב יותר הרגשתי שהספר מצליח להאיר נקודת זמן קריטית שהרבה מאיתנו שמע עליה רק ככותרת רחוקה. קסלר מסביר איך המרד של 1936 לא היה רק התפרצות אלימה אלא רגע שבו שתי תנועות לאומיות התגבשו באופן סופי ואולי אפילו בלתי הפיך. הוא מראה כיצד הרצון הבריטי לרצות את כולם יצר מצב שבו אף אחד לא יצא מרוצה וכיצד החלטות פוליטיות מושכות זמן הפכו את הארץ למוקד לחץ שלא הפסיק להתפוצץ. יש כאן הרבה תסכול הסטורי אבל גם הרבה בהירות.

הקריאה לא קלה מבחינת התוכן אבל היא זורמת במובן הכי פשוט. קסלר מסתמך על מחקר רחב אבל לא כופה אותו על הקורא. אין כאן רצף אינסופי של פרטים אלא בחירה סלקטיבית שנועדה לספר סיפור שלם וברור. התחושה שלי היתה שאני קורא ספר שמאתגר אותי אבל לא מטביע אותי וזה נדיר בספרי הסטוריה.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מסיים את הספר עם תחושת הבנה עמוקה יותר של התקופה ועם תחושת החמצה על כך שלא נכתב עד היום ספר כזה. קסלר לא מנסה לפתור את הסכסוך ולא לייצר תקווה מזויפת הוא פשוט מאפשר לראות איך הכל התחיל. וזה הרבה יותר חשוב מכל ניסיון לבנות מהספר עמדה פוליטית. עבורי זו היתה קריאה מרתקת ומעשירה שהצליחה לחבר אותי ללב של אחת התקופות הדרמטיות ביותר שקמו כאן.

רעש התקופה / אריאנה הרוויץ
הוצאת תשע נשמות
138 עמודים
מספרדית: מיכל שליו

ספר מאוד לא שגרתי של אריאנה הרוויץ, מאוד מיוחד ומאוד מאתגר לקריאה.
לפני שניכנס לספר עצמו ולמה ועל מה שהרוויץ כותבת אני מתרשם שהיא סופרת מאוד אמיצה.
זה למעשה הספר הראשון שלה שיוצא לי לקרוא ונראה שהרוויץ היא עם בטן מלאה ומלאת ביקורת על התרבות העכשווית ומשטרת המחשבות אבל בעיקר לדעתי זהו ספר של סופרת שכותבת על סופרים, על כתיבה ועל עצמה והחופש האמנותי שלה.

ככל שהתקדמתי בקריאה הרגשתי שהרוויץ לא רק חושפת את דעתה על התקופה שלנו אלא מפשפשת בנפש של עצמה בחיפוש אחר חופש יצירתי שלא מקבל אישור מאף אחד. היא כותבת בפרגמנטים קצרים, כמעט רשומיים, כמו מי שחיה בתוך זרם תודעה שמסרב להתעגל או להתפייס. זה יוצר חוויית קריאה שאינה נעימה תמיד ואולי זו בדיוק הנקודה. היא לא מנסה למצוא חן אצל הקורא, לא מפנה מקום לנוחות, לא מציגה עמדה שמתנצלת. יש כאן קול חד, כמעט דוקרני, שמרגיש כמו סופרת שמנהלת ויכוח קיומי עם העולם ועם עצמה בו בזמן.

הספר כולו בנוי כסדרה של מחשבות שמופיעות ונעלמות, לפעמים מבהירות רעיון עד הסוף ולפעמים נשארות כתנועה לא גמורה. בעיני זה עובד בעיקר כי זה משקף את האופן שבו היא תופסת יצירה. כתיבה אינה מקצוע שמבצעים, היא מצב תודעה שלא תמיד מאפשר אחיזה יציבה. הרוויץ מתארת כתיבה כעומס, כמאבק פנימי, כנקודת חיכוך עם המציאות. היא חדה במיוחד כשהיא מדברת על האופן שבו שפה יכולה להפוך לבית זר, כיצד כל מילה נושאת בתוכה סכנה של זיוף. שום דבר אינו בטוח, שום דבר אינו סגור, וכל משפט שהיא מניחה על הדף מרגיש כמו ניסיון להיאחז באמת שלא מתיישבת בשקט.

בחלקים רבים היא כותבת על פחד. לא פחד מהקהל ולא פחד מהביקורת, אלא פחד עמוק מביטול עצמי. התקופה שאנו חיים בה נוכחת בכל עמוד, לא כמסגרת אלא ככוח שמאיים לקעקע את החופש היצירתי. היא לא פוסחת על המציאות הפוליטית בארגנטינה ומאפשרת לעצמה להביע תסכול וכעס בלי לייפות ובלי לתרגם את הזעם שלה לתמונה פשוטה. יש בפרקים מסוימים תחושה של התפרצות, של מי שמרגישה שהעולם מחייב אותה לשתוק והיא מסרבת להזדקף בתפקיד המבוית שמציעים לה.

בסופו של דבר הספר הזה הוא לא מסה רגילה ולא יומן ולא ספר עיון. הוא ניסיון לתאר מהי יצירה בתקופה שמבקשת ליישר קו, לטשטש קצוות, להגדיר מראש מה מותר ומה אסור להגיד. הרוויץ מתעקשת לפרק את הגבולות האלה מבפנים. היא כותבת מתוך תסיסה מתמדת, מתוך תחושת אי נחת שלא פוחתת, מתוך אמונה שהספרות לא נועדה להרגיע אלא לחשוף.

האם זה תמיד מצליח. לא. יש רגעים שבהם הטון שלה כמעט חופר לתוך עצמו, שבהם העמדה שלה מתקבעת במקום להתפתח. יש פרקים שמרגישים כתגובה מהירה יותר מאשר מחשבה עמוקה. אבל גם במקומות האלה יש משהו מעניין, כי הם חושפים את החלקים הלא מלוטשים של הרוויץ, אלה שלא עברו דרך מסננת של נימוס או של חשש. היא לא מנסה לצייר את עצמה כסופרת נעלה, היא פשוט כותבת מתוך דחף שאי אפשר להחזיק בו יותר מדי זמן.

אני מסיים את הספר בתחושה שהרוויץ לא מנסה ללמד אותנו שום דבר. היא לא מציעה פתרונות ולא בונה תיאוריה. היא מציבה מולנו מראה של תקופה ונותנת לנו להרגיש את הרעש. יש בספר הזה כוח של אמת לא נוחה, יש בו מחשבה שאינה רוצה להתיישר, ויש בו רצון לגעת בשורש של החוויה האנושית בתוך עולם שמעדיף מסכות.

זוהי קריאה שדורשת מהקורא להיות אמיץ לא פחות ממנה, כי היא לא מפנה לך מקום לעמוד מהצד. היא מכניסה אותך לשיחה שבה אתה נדרש לשאול את עצמך מהו חופש יצירתי, מהו פחד, ומה בכלל המשמעות של כתיבה כאשר המציאות מסביב צורחת.

זה הכל / נוה אריאלי
הוצאת שתים
238 עמודים

ספר הביכורים של נוה אריאלי זורק אותנו הקוראים למשבר שליווה אותנו תקופה ונראה היום רחוק מאוד אבל הוא לא, הוא די קרוב למען האמת, פשוט שכחנו מקיומו בגלל המלחמה אבל הקורונה היתה כאן והיא היתה משמעותית גם בגלל משברים רבים שאנשים חוו ועסקים רבים שקרסו אבל היא גם השפיעה על התא המשפחתי שלנו. אבל זו אחת מנקודות המבט בספר המעניין הזה של נוה אריאלי.

מאוד הופתעתי לגלות עד כמה מהר הספר הזה הצליח לגרום לי לחזור אל התקופה ההיא, אל אותו ערבוב מסומם של פחד, בלבול ושגרה שבורה. אבל בניגוד לכל הטקסטים שנכתבו על הקורונה מנקודת מבט חברתית או פוליטית, כאן הכול עובר דרך תודעה אחת של גבר שמוצא את עצמו לבד ברומא. והשקט הזה, המקום שבו אין ילדים סביבו ואין מבוגרים שמסבירים מה נכון, מכריח אותו להתמודד עם עצמו. זה אולי הדיוק הכי מהותי של הספר הזה. הוא לא מחזיר אותנו למגפה, הוא מחזיר אותנו לאדם בתוך המגפה.

אורי הוא גבר בתחילת שנות הארבעים לחייו. הוא נשוי, אב לשלושה, עובד כמגייס תרומות. לכאורה הכול ברור, הכול מסודר, הכול נע קדימה. אבל הספר עושה פעולה יפה של קילוף. שכבה אחר שכבה מתפוררת. העבודה כבר לא יציבה, הכסף לא מגיע, התורמים מתחבאים מאחורי מסיכות ודלתות סגורות, והבדידות שלו הולכת ונפתחת כמו סדק באבן. יש משהו מאוד מדויק בדרך שבה אריאלי מצייר את חוסר האונים הזה. אורי לא מתפרק בצעקות, הוא מתפרק בשקט. והוא מתפרק בתוכו.

הספר עוסק גם בגבריות. לא בגבריות רעשנית אלא בגבריות מהוססת, מבולבלת, כזו שנשענת על פנטזיות קטנות כדי לא לקרוס. הוא מנסה להיאחז ברות המזכירה, אבל זה לא באמת פיתוי, זו בקשה לנשום. הוא נאחז בזיכרונות ישנים של נרי אשתו, וגם שם הוא מגלה פערים שלא ידע לראות קודם. הוא נע בין דמיון למציאות, בין מה שהוא רוצה לחשוב על עצמו לבין מה שקיים באמת. זה לא סיפור של בגידה או של רומן אסור. זה סיפור של גבר שמנסה להבין איפה נגמרת הפנטזיה ואיפה מתחילה האחריות.

אני מודה שלא כל חלק בספר עובד. יש רגעים שבהם הדמות של אורי נשענת קצת יותר מדי על קלישאות של משבר ארבעים. יש מקומות שבהם התודעה שלו מסתחררת בלי להתקדם. ויש גם כמה פיתולי עלילה שפחות חידדו את הסיפור ויותר טשטשו אותו. אבל גם כשהספר נופל, הוא נופל מתוך ניסיון אמיתי לגעת במשהו אנושי. והוא כן מצליח. הוא מצליח במיוחד ברגעים שבהם אורי מבין שהסיפור שלו קטן יותר ממה שחשב אבל גם אמיתי יותר ממה שהתכוון.

בסופו של דבר מדובר בספר ביכורים נחמד, קריא, ולעיתים גם מרגש. יש בו כנות, יש בו מצוקה, יש בו הומור שמופיע בדיוק כשצריך, ויש בו מבט חומל על אדם שמנסה לשרוד תקופה שלא בחר בה. גם אם לא הכול מהודק וגם אם יש רגעים שבהם רציתי חדות רבה יותר, הספר הזה עשה משהו פשוט ויפה וזה מצליח.