יוצא לאור / מקסים הרקין
כנרת זמורה
240 עמודים

בשבילך להבין באמת את מה שמקסים הרקין עבר צריך לדלג לרגע על הקריאה וללכת לסוף הספר, לתמונות. לראות איך נראה מקסים הרקין כשהוא חזר מהשבי.
אבל הזעזוע מהתמונה ומהמראה הרזה של הרקין לא מספיק שכן הסיפור שלו הוא מדהים.

אני אוהב ספרי שבויים (אוהב זו מילה קשה, אבל הקריאה בהם מעוררת בי מחשבות רבות) סיפורי העדויות שלהם הקשים המורכבים הם מסמכים שבעתיד יהיו החשובים ביותר כשנתבונן על מה שהם עברו בשבי, וגם על מה שאנחנו עברנו כחברה.

מקסים הרקין סיים קורס קצינים לפני שנשבה ושמר על זה בסוד וזה ככל הנראה הציל את חייו אבל הסיפור שלו קשה, קשוח, וקשה לדמיין מה הם עברו שם.

כל סיפור של חטוף הוא מורכב ומקסין שניהל יומן בסתר מספר את סיפורו וחושף אותו לעולם כולו.
רגע החטיפה, המפגש עם החטופים האחרים, מעברי הדירות, הירידה למנהרות וההשרדות שלו.

אנחנו לא יכולים לדמיין מה זה אומר להיות שם ולעולם לא נוכל.
הספרים האלו הם לא ספרות, הם תיעוד, הם עדות, הם אמירה לעולם כולו.
מקסים מדבר עליו, על חייו שם, על משפחתו, על התקווה ועל הכוחות שמגלים תוך כדי הנסיון לשרוד בכל מחיר.

העדויות האלו ישמרו כמו עדויות השואה ויקראו בהם גם עוד שנים רבות.
חשוב מאוד שכל חטוף יכתוב את סיפורו, חשוב מאוד שזה יופץ, שיתורגם, חשוב מאוד.

כמו כן חשוב לציין שאת הרקין ראיינה וכתבה בשמו רות עפרוני. זה חשוב שכן לא כולם יודעים לכתוב וטוב שיש מי שעושה את זה ומעביר את הסיפור הלאה.

קריאה חשובה מאוד ועדות חשובה מאוד.

האורחת האחרונה / ג'ייסון רקולאק
ידיעות ספרים
358 עמודים
מאנגלית: אמנון כץ

האורחת האחרונה הוא ספר מתח אפקטיבי כמו שספר מתח אמור להיות. לייצר אצל הקורא שעות של הנאה והתנתקות מהסביבה ומהחיים המלחיצים ומצד שני ספר מתח טוב לוקח גם נושא חשוב או מעניין ובונה סביבו את העלילה וכאן לדעתי זה עובד בשני המקרים. הבחירה של הנושא שסביבו נבנה המתח והכתיבה עצמה של ג'ייסון רקולאק.

העלילה נפתחת כאשר פרנק ז'וטובסקי, נהג משלוחים ואלמן בשנות החמישים לחייו, מקבל שיחת טלפון מפתיעה מבתו מגי. הקשר ביניהם נותק לפני מספר שנים וכעת היא מבשרת לו שהיא עומדת להתחתן ומזמינה אותו לחתונה. אלא שככל שפרנק מתקרב אל החתונה ואל משפחת החתן העשירה והמקושרת, כך הוא מתחיל להבין שמשהו אינו כשורה. סודות נרמזים מכל עבר, אנשים מסתירים מידע ותחושת אי נוחות הולכת ומתגברת עד שהקורא, יחד עם פרנק, מוכרח להבין מה באמת מתרחש מאחורי החזות המושלמת.

מה שמצא חן בעיניי במיוחד הוא שרקולאק לא בונה כאן תעלומת רצח קלאסית שבה הקורא מחפש את האשם בין החשודים. המתח נובע ממקום אחר לגמרי. התחושה המתמדת שמשהו נסתר מן העין. שיש פער בין מה שנאמר לבין מה שבאמת קורה. זה סוג של מתח פסיכולוגי עדין יותר, כזה שגורם להפוך עוד פרק ועוד פרק רק כדי להבין מה בדיוק מסתירים ממך.

אבל מתחת למעטפת המתח מסתתר הנושא שמעניין את רקולאק באמת. היחסים בין הורים לילדיהם. עד כמה אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו. עד כמה ילדים מכירים את הוריהם. ומה קורה כאשר אהבה, נאמנות וקשרי משפחה מתנגשים עם שאלות של מוסר ויושרה.

פרנק הוא גיבור שקל להתחבר אליו. הוא לא בלש מבריק ולא גיבור פעולה. הוא אדם רגיל לחלוטין שנקלע למצב חריג ומנסה להבין אם בתו נמצאת במקום בטוח. דווקא הפשטות הזו הופכת אותו לדמות אמינה ומעוררת הזדהות. ככל שהספר מתקדם הרגשתי שאני חוקר יחד איתו ולא רק צופה מן הצד.

האם מדובר ביצירת מופת ספרותית? לא. וגם לא נדמה לי שזו הייתה מטרתו של הספר. רקולאק מבקש לספר סיפור טוב, למתוח את הקורא, לסקרן אותו ולגרום לו לרצות לקרוא עוד פרק לפני השינה. במובן הזה הוא מצליח מאוד.

בסופו של דבר קיבלתי בדיוק את מה שחיפשתי. ספר קריא מאוד, מהנה, מותח, עם תמה אנושית מעניינת במרכזו. לפעמים זה כל מה שצריך מספר, והאורחת האחרונה עושה זאת היטב.

קבר דוהר / רוברט גלבריית
ספרי עליית הגג
960 עמודים
מאנגלית: אמיר צוקרמן

זה בסך הכל הספר השני בסדרת קורמורן סטרייק שיצא לי לקרוא (מתוך שבעה) של הסופר רוברט גלבריית שהוא שם העט של ג'יי קיי רולינג. אבל זו סדרה שכל ספר עומד בפני עצמו וזה לא בעייתי לקרוא אותו.

אם נתעלם מאורכו של הספר, שאל הנושא הזה אגע בהמשך הסקירה, גלבריית, רולינג מייצרת עבורנו חוויית קריאה זורמת ומעניינת שמתעסקת בנושא לא קל. נושא כתות, או למעשה במקרה שלנו, כת ספציפית אחת.

העלילה נפתחת כאשר אדם מודאג פונה אל הבלש הפרטי קורמורן סטרייק ומבקש ממנו לסייע בהוצאת בנו מתוך ארגון בשם "הכנסייה ההומניטרית האוניברסלית". כלפי חוץ מדובר בארגון רוחני ושוחר טוב, אבל ככל שהחקירה מתקדמת מתברר שהמציאות מורכבת ואפלה הרבה יותר. כדי לחשוף את המתרחש מבפנים, שותפתו של סטרייק, רובין אלקוט, חודרת אל הכת בזהות בדויה ומסכנת את עצמה במבצע שהופך בהדרגה למרכזו של הספר.

מהר מאוד הבנתי שהשאלה מי ביצע פשע כזה או אחר היא לא באמת לב הסיפור. החקירה הבלשית קיימת, אבל בעיני היא משמשת בעיקר מסגרת לדיון רחב יותר במנגנוני שליטה, בכריזמה של מנהיגים ובאופן שבו אנשים נורמטיביים לחלוטין מוצאים את עצמם נשאבים לתוך מערכות שמנתקות אותם מהמשפחה, מהחברים ולעיתים גם מהיכולת לחשוב באופן עצמאי.

זה החלק החזק ביותר בספר. רולינג מצליחה לתאר בצורה משכנעת את החיים בתוך הכת. את הבידוד, את הלחץ החברתי, את השחיקה המתמשכת ואת האופן שבו כל צעד קטן מוביל את האדם עמוק יותר פנימה. דווקא משום שהיא לא מציגה את חברי הכת כאנשים טיפשים או קיצוניים, התוצאה מטרידה הרבה יותר.

וכאן גם נמצא היתרון הגדול של הספר. למרות כמעט אלף עמודים, הקריאה זורמת מאוד. הפרקים קצרים יחסית, הדמויות ברורות, והסקרנות לדעת מה יקרה לרובין בתוך הארגון מחזיקה את הקורא לאורך מאות עמודים. לא פעם מצאתי את עצמי קורא עוד פרק ועוד פרק בלי לשים לב לכמות העמודים שכבר עברתי.

אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. הספר ארוך מדי. הרבה יותר מדי. אני מתקשה לחשוב על ספר מתח שבאמת זקוק לכמעט אלף עמודים כדי לספר את סיפורו. יש כאן קווי משנה, שיחות ופרטים רבים שניתן היה לקצר בלי לפגוע במהות. העובדה שהספר נשאר מהנה אינה מבטלת את התחושה שהיה אפשר להדק אותו משמעותית.

ובכל זאת, בסופו של דבר, נהניתי מהקריאה. לא בגלל שמדובר ביצירת מופת ספרותית, אלא משום שזה ספר מתח עשוי היטב שיודע לספר סיפור. רולינג אולי לא תמיד יודעת מתי לעצור, אבל היא בהחלט יודעת איך לגרום לקורא להמשיך לדפדף. בעולם שבו לא מעט ספרי מתח נשכחים דקות אחרי סיומם, "קבר דוהר" לפחות מצליח להשאיר אחריו מחשבה אחת מטרידה: כמה קל לאנשים לחפש משמעות, וכמה קל למישהו אחר לנצל את החיפוש הזה.

גברים בלי נשים / ארנסט המינגוויי
הספריה החדשה
185 עמודים
מאנגלית: משה רון

מאוד מעניין היה להיחשף לסיפורים הקצרים של המינגוויי, אני הכרתי אותו עד היום ככותב רומנים מרתקים ונובלות חזקות ועוצמתיות.
הסיפורים הקצרים המעולים שיש באסופה הזו מעידים על העומק בכתיבה של המינגווי ועל היכולת שלו לתאר מצבים בחיים של אנשים באופן מאופק ומינימליסטי אך אתה לא יכול לפספס את מה שנסתר מעין ואת הסערות שמתחוללות במה שלא כתוב.
ואולי זה הייחוד הכי גדול בסיפורים שבספר הזה.

במהלך הקריאה מצאתי את עצמי שוב ושוב חוזר אחורה לפסקאות שכבר קראתי. לא משום שלא הבנתי אותן אלא משום שהרגשתי שיש בהן יותר ממה שנאמר. המינגוויי כמעט אף פעם לא מסביר לקורא מה עליו לחשוב. הוא אינו מנתח את נפש הדמויות ואינו מגיש את המשמעות על מגש. הוא מניח לפנינו שיחה, מבט, מחווה קטנה או שתיקה ארוכה, ומצפה מאיתנו להשלים את החסר.

התחושה הזאת בולטת כמעט בכל הסיפורים שבקובץ. גברים ונשים מדברים זה עם זה, חיילים ממתינים, מתאגרפים נאבקים, נוסעים חולפים ברכבות, אבל מאחורי כל אלה מסתתרת דרמה גדולה יותר. לעיתים זו אהבה שנגמרה, לעיתים אכזבה, לעיתים פחד, ולעיתים הידיעה שמשהו בחיים כבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

הסיפור שהרשים אותי יותר מכל הוא "גבעות כמו פילים לבנים". לכאורה זהו סיפור פשוט מאוד. גבר ואישה יושבים בתחנת רכבת בספרד ומנהלים שיחה. אבל ככל שהשיחה מתקדמת הקורא מבין שהנושא האמיתי שלה כמעט אינו נאמר במפורש. מדובר בסיפור שכל כוחו נמצא בין המשפטים. זה אחד מאותם סיפורים נדירים שבהם כל מילה חשובה וכל שתיקה חשובה אפילו יותר. גם היום, כמעט מאה שנים אחרי שנכתב, הוא מרגיש מודרני וחד להפליא.

לצדו אהבתי מאוד את "הרוצחים", אולי הסיפור המפורסם ביותר בקובץ. כאן המתח נבנה בדרך שונה לחלוטין. שני גברים נכנסים למסעדה קטנה והקורא מבין בהדרגה שמשהו רע עומד לקרות. זהו סיפור קצר, כמעט חסכוני, אך הוא מצליח ליצור תחושת איום שממשיכה ללוות גם לאחר סיומו. יותר מסיפור פשע, זהו סיפור על גורל ועל חוסר היכולת לברוח ממנו.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהכותרת "גברים בלי נשים" אינה עוסקת רק בהיעדרן של נשים. זהו ספר על בדידות. על אנשים שמתקשים לתקשר זה עם זה. על דמויות שנושאות בתוכן פצעים, זיכרונות ואכזבות שאינם נאמרים בקול רם. המלחמה נוכחת בחלק מהסיפורים, האהבה נוכחת באחרים, אך התחושה האנושית הבסיסית שמחברת את כולם היא תחושת ניתוק.

זוהי אינה אסופת סיפורים שמבקשת להרשים באמצעות עלילות גדולות או תפניות דרמטיות. הכוח שלה נמצא בדיוק במקום ההפוך. ביכולת לקחת רגע קטן ולחשוף דרכו עולם שלם. עבורי זו הייתה הזדמנות מצוינת להכיר צד נוסף של המינגוויי, ואחרי הקריאה הזו אין לי ספק שהוא היה אמן הסיפור הקצר לא פחות משהיה סופר רומנים גדול.

מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר / ורסנו
הוצאת שתים
223 עמודים

מיהו ורסנו?

שם עט, מישהו שלא מוכן להיחשף.

אבל זה משנה בעצם?

הרי היומן והמחשבות שמתוארות בספר, החוויות והתחושות הן כאלו שכל חייל ישראלי, מילואימניק, סדירניק יכול לתאר כי ההווי הזה, ההתרחשויות אלו דברים שחיילים ישראלים עם שם, ללא שם, חווים כל הזמן.

לכן ורסנו הוא אדם מסוים אבל הוא כל חייל ישראלי באשר הוא.

זה גם אחד הדברים שהופכים את הספר הזה למעניין כל כך. למרות שהוא כתוב בגוף ראשון ומבוסס על חוויות אישיות מאוד, לא הרגשתי שאני קורא רק את סיפורו של אדם אחד. הרגשתי שאני קורא קולקטיב שלם דרך זוג עיניים אחד. קולקטיב שמדבר בסלנג צבאי, מתווכח על פוליטיקה, מתגעגע הביתה, מנקה שירותים, מחפש קליטה לטלפון ובעיקר מנסה להבין מה בדיוק הוא עושה שם.

הספר בנוי כסדרה של מכתבים, מחשבות, אנקדוטות ורגעים שנכתבו במהלך חודשי המילואים. אין כאן עלילה במובן המקובל. אין משימה גדולה שמובילה את הסיפור ואין שיא דרמטי שמחכה מעבר לפינה. דווקא בגלל זה הספר מצליח ללכוד משהו אמיתי יותר. התחושה היא של ישיבה ממושכת עם אדם שמספר לך על התקופה המוזרה ביותר בחייו.

מה שאהבתי במיוחד הוא שהמלחמה כמעט תמיד נמצאת ברקע. ורסנו לא כותב ספר קרבות. הוא כותב ספר על אנשים שנמצאים במלחמה. על החברויות שנוצרות, על הוויכוחים שלא נגמרים, על השעמום, על הצפיפות, על הניסיון לשמור על שפיות בתוך מציאות שאיבדה את ההיגיון שלה.

אחד הקטעים הזכורים ביותר עבורי עוסק בחיילים שמסתובבים בלילה בצאלים ומדברים בטלפון עם בנות הזוג שלהם. ורסנו מדמה אותם לשיבולים ברוח. הדימוי הזה נשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא. לא רק בגלל היופי שבו אלא בגלל מה שמסתתר מאחוריו. לאורך כל הספר יש תחושה של איום מתמיד. לא כזה שמופיע בכותרות או בתיאורי קרב, אלא פחד שקט שנמצא מתחת לפני השטח. הפחד מהמוות. הפחד מהטלפון שיגיע. הפחד ממה שעלול לקרות בעוד שעה או מחר.

דווקא משום שהדמויות ממשיכות להתווכח על ערוץ 14, על ההתנתקות, על כדורגל ועל קפה, האימה הזאת מורגשת יותר. החיים נמשכים כרגיל, אבל כולם יודעים שהם נמצאים במקום שבו שום דבר אינו רגיל.

ורסנו כותב היטב. יש לו עין חדה לפרטים קטנים ויכולת למצוא רגעים אנושיים במקומות הכי לא צפויים. לפעמים הוא מאריך מעט בהסברים ובמחשבות פילוסופיות, אבל ברוב המקרים הקול שלו מספיק חם, מצחיק וכן כדי לסחוב את הקורא הלאה.

כשסיימתי את הספר לא הרגשתי שקראתי ספר על מלחמת חרבות ברזל. הרגשתי שקיבלתי הצצה נדירה לתודעה של אנשים שחיו אותה מבפנים. לא דרך מבצעים, מפות ופקודות אלא דרך שיחות, בדיחות, געגועים ופחדים.

אולי בגלל זה הספר הזה עובד כל כך טוב. בסופו של דבר מלחמה היא לא רק טנקים, נשק וקרבות. מלחמה היא גם האנשים שמחכים, חושבים, אוהבים ומפחדים בתוכה. את האנשים האלה ורסנו מצליח להראות היטב.

לילה טוב ארץ יתומה / קובי פרחי
הוצאת יצירה עברית
366 עמודים

אני מודה, אני לא שמעתי הרבה מהמוזיקה של אורפנד לנד, להקתו של קובי פרחי.
אבל פרחי הוא דמות, דמות שקשה לפספס, הוא אישיות והוא נוכח והוא ישראלי שלא רק שר וכותב אלא חי כאן ומרגיש את המקום, את הקונפליקטים, את הדו קיום וחולם חלומות.
האוטוביוגרפיה העוצמתית הזו שלו באה לספר את הסיפור של אותם חלומות שאת חלקם הוא הגשים ועל חלקם הוא עדיין חולם אבל זה הבסיס לספר הזה.
לחלום ולהגשים ולהיות ישראלי.

אלא שהספר הזה הוא הרבה יותר מסיפור על להקת מטאל מצליחה. זהו ספר על זהות. על אדם שמנסה להבין מי הוא בתוך המציאות הישראלית המורכבת, ולעיתים הכואבת, שבתוכה גדל. פרחי חוזר אל ילדותו ונעוריו ביפו, עיר שהיא כמעט דמות בפני עצמה לאורך הספר. יפו של יהודים וערבים, של בולגרים ויוונים, של כנסיות, בתי כנסת ומסגדים, של חברות אמיצה לצד פחד, אלימות וסכסוך. כמי שבילה חלק גדול מילדותו אצל סבי וסבתי ביפו, מצאתי את עצמי לא פעם מחייך בהכרה. הריחות, הרחובות, הדמויות, השפות והתרבויות השזורות זו בזו, כל אלה קמים כאן לתחייה באופן חי ומוחשי.

פרחי כותב היטב. יש לו קול ברור והוא יודע לספר סיפור. הספר כתוב בשפה נגישה מאוד אך אינו שטחי לרגע. להפך. ככל שהקריאה מתקדמת נחשפת מורכבותו של האיש ושל העולם שממנו צמח. הוא אינו מסתיר את המקומות הפחות מחמיאים בחייו. הוא מספר בכנות על כעס, על שנאה, על משברים, על טעויות ועל תהליכי התבגרות. דווקא משום כך קל להאמין לו גם כשהוא מדבר על תקווה, על פיוס ועל האפשרות לראות את האדם שמעבר להגדרות הלאומיות והדתיות.

מטבע הדברים אורפנד לנד נמצאת בלב הסיפור. הספר מלווה את הקמת הלהקה, את הקשיים, ההצלחות, האלבומים וההופעות בארץ ובעולם. אך באופן מעניין אלו אינם החלקים שהכי נשארו איתי. יותר מהסיפורים על במות ועל אולפנים, נשארו איתי הסיפורים על בני המשפחה, על החברים ועל האנשים שפגש בדרך. סבתו היהודייה וחברתה הערבייה, אביו שלחם במלחמה אך שמר על אנושיותו, קרובי המשפחה שנשאו איתם את צלקות הקרבות. אלו הסיפורים שמעניקים לספר את עוצמתו הרגשית.

אחד הדברים שמצאו חן בעיניי במיוחד הוא שפרחי אינו מסתפק בסיסמאות. הוא כותב מתוך כאב אמיתי ומתוך היכרות עמוקה עם המציאות הישראלית. הוא אינו מתעלם מהטרור, מהפחד ומהדם שנשפך כאן. הוא פשוט מסרב לקבל את המסקנה שאין ברירה אלא לשנוא. אפשר להסכים איתו ואפשר לחלוק עליו, אבל קשה שלא להעריך את העקביות ואת הנאמנות שלו לדרך שבה בחר.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי קורא ספר שאמנם נכתב בידי מוזיקאי, אך חורג הרבה מעבר לעולם המוזיקה. זהו ספר על ישראליות, על זהות יהודית, על משפחה, על חלומות ועל המחיר של הניסיון להישאר בן אדם בעולם שמנסה שוב ושוב לדחוף אותנו למחנות ברורים ומנוגדים.

גם מי שאינו מכיר היטב את המוזיקה של אורפנד לנד ימצא כאן הרבה עניין. אני יודע שאני מצאתי. לא משום שהפכתי לפתע למומחה למטאל, אלא משום שפגשתי אדם שמוכן לחשוף את עצמו באמת, על יופיו ועל פגמיו, ולספר סיפור ישראלי מרתק, מורכב ואנושי.

הסופרים והקיסרים / יובל שמעוני
הוצאת עם עובד
255 עמודים

כשהקורא הממוצא פותח ספר של יובל שמעוני, בין אם זו פרוזה או בין אם זה ספר מסות כמו כאן הוא יודע שהוא הולך לקבל חוויה ספרותית.
שמעוני הוא כותב עילאי בעיני, אולי הטוב שיש כיום בספרות הישראלית ודווקא בגלל זה הוא מאתגר אותי כקורא ומעניק לי חוויית קריאה שונה שמשאירה משהו גם לאחר הקריאה.
עד כה קראתי רק את הפרוזה של שמעוני וכאן אני נכנס לראשונה לכתיבה המסאית שלו והיא מיוחדת ועמוקה.
בכל המסות כאן יש איזה חוט מקשר, מכנה משותף, והמכנה הזה הוא צמדים.

שמעוני בוחר ארבעה צמדים שונים מאוד זה מזה. פלובר וקפקא, וינסנט ואן גוך ואחיו תיאו, דוד שמעוני ודינה פפירמייסטר, ולבסוף יהודים וערבים בארץ ישראל. במבט ראשון קשה להבין מה מחבר בין כל אלה, אך ככל שהקריאה מתקדמת מתברר שהספר כולו עוסק במערכות יחסים. לא רק במפגשים בין בני אדם אלא גם בדיאלוגים שנוצרים בין רעיונות, תקופות, זהויות וגורלות.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא הדרך שבה שמעוני מצליח ליצור שיחה גם במקום שבו מעולם לא התקיימה שיחה ממשית. פלובר וקפקא, למשל, לא נפגשו מעולם. פלובר מת שנים לפני שקפקא החל לפרסם את יצירתו. ובכל זאת שמעוני מצליח להעמיד אותם זה מול זה ולבחון את הקשרים, ההבדלים וההדהודים שנוצרים ביניהם. הוא אינו מסתפק בעובדות ביוגרפיות אלא מבקש להבין מה קורה כאשר שני עולמות ספרותיים מונחים זה לצד זה.

זו גם הסיבה שהספר אינו מרגיש כמו מסה אקדמית. יש בו ידע רב, לעיתים ידע עצום, אבל הוא לעולם אינו נכתב כדי להרשים. שמעוני משתמש בידע כדי לבנות מחשבה. הוא אוסף פרטים, מכתבים, אירועים ביוגרפיים ורמזים היסטוריים ומתוכם יוצר תמונה רחבה יותר על יצירה, אהבה, נאמנות, בדידות והשפעה.

כמו ברבים מספריו, גם כאן ניכרת הסקרנות האינסופית שלו. הוא אינו מחפש תשובות פשוטות ואינו מנסה לכפות מסקנה אחת על הקורא. להפך. פעמים רבות הרגשתי שהוא מזמין אותי להשתתף בחקירה. לעצור, לחשוב, להשוות ולשאול שאלות משלי.

המסה האחרונה, העוסקת ביהודים וערבים בארץ ישראל, מרחיבה את גבולות הספר ומעבירה אותו מהעולם הספרותי אל המרחב ההיסטורי והפוליטי. גם כאן שמעוני ממשיך לעסוק בצמד, אך הפעם מדובר בשני עמים החולקים מרחב משותף. זו מסה מורכבת, שאפתנית ולעיתים גם לא נוחה לקריאה, אך היא משתלבת היטב ברעיון המרכזי של הספר.

זה אינו ספר לכל קורא. מי שמחפש עלילה מהירה או קריאה קלילה כנראה לא ימצא כאן את מבוקשו. אבל עבור קוראים שאוהבים ספרות שמאתגרת, מרחיבה אופקים ומעודדת מחשבה, יש כאן עושר אינטלקטואלי ורגשי יוצא דופן.

כשסגרתי את הספר לא הרגשתי שסיימתי לקרוא ארבע מסות. הרגשתי שלקחתי חלק בארבע שיחות ארוכות עם אחד האנשים המבריקים הפועלים כיום בספרות העברית. וכמו שקורה לי לא פעם עם יובל שמעוני, גם הפעם נשארתי עם מחשבות שהמשיכו ללוות אותי הרבה אחרי שהספר חזר למדף.

בוסיה / אהוד הלוי
אפיק / התחנה
373 עמודים

כבר בכריכה נמשכתי לספר הזה.
האיור הדיגיטלי של דמות חלוצית עם בגדי חאקי מחזיקה פירות ולידה מרחפת דבורה. יש בה משהו שמשך אותי והספר שנפתח לפני הוא ספר שזורק אותנו אחורה בזמן אל דמותה של בוסיה.
אבל בוסיה שעוד מעט נגיע אליה היא לא הדמות המרכזית היחידה בספר הזה. הספר הזה הוא שילוב של רומן היסטורי מעורבב בביוגרפיה פרוזאית והשילוב הזה מייצר ספר מרתק לקריאה.

אהוד הלוי לוקח את סיפור חייה של סבתו ומרחיב אותו לכדי סאגה משפחתית רחבת יריעה שנעה בין אוקראינה של ראשית המאה העשרים לבין ארץ ישראל המתהווה. זהו ספר על משפחה, על אדמה, על חלוציות, על הגירה, על אהבה ועל הישרדות. אבל יותר מכל זהו ספר על אנשים פשוטים שחייהם נשזרו באירועים היסטוריים גדולים מהם.

הספר נפתח באופן מפתיע דווקא בדמותו של נסטור מאכנו, המהפכן והאנרכיסט האוקראיני. במשך עשרות עמודים הלוי בונה עולם שלם של מהפכות, מלחמות אזרחים, איכרים, קוזאקים וצבאות מתנגשים. לרגעים נדמה שאנחנו קוראים רומן היסטורי על אוקראינה ולא את סיפורה של בוסיה. אלא שככל שהקריאה מתקדמת מתברר שהבחירה הזאת אינה מקרית. הלוי מבקש לצייר לא רק אישה אחת אלא עולם שלם שממנו צמחה.

בוסיה עצמה אינה גיבורה ספרותית מן הסוג המקובל. אין בה כריזמה יוצאת דופן או רצון לכבוש את העולם. דווקא הפשטות שלה היא מה שהופך אותה לדמות מעניינת. דרך עיניה אנחנו פוגשים מושבות יהודיות חקלאיות באוקראינה, פוגרומים, חלומות ציוניים, מסעות הגירה ואת ראשית ההתיישבות בארץ. אלו עולמות שרובנו כמעט ואיננו מכירים, והלוי מצליח להחיות אותם בפרטים קטנים ובתחושת אמת משכנעת.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא רוחב היריעה. זהו ספר שמבקש להכיל היסטוריה, פוליטיקה, משפחה, אידיאולוגיה ותרבות. לעיתים הוא אפילו מבקש להכיל יותר מדי. יש פרקים ותיאורים שניתן היה להדק ולקצר. יש רגעים שבהם הלוי מתאהב בפרטי הרקע ובדמויות המשנה עד שהעלילה עצמה מאטה את קצב התקדמותה. ובכל זאת, דווקא העודפות הזאת היא גם חלק מהקסם של הספר. היא מעניקה לו תחושה של עולם חי ונושם.

השפה היא אולי המרכיב הבולט ביותר בספר. הלוי כותב בעברית עשירה, חגיגית ולעיתים כמעט ארכאית. יש קוראים שעלולים למצוא אותה כבדה. אני מצאתי את עצמי נהנה ממנה. היא התאימה לתקופה, לדמויות ולאווירה הכללית ותרמה לתחושה שאני מאזין לסיפור משפחתי ישן שעבר מדור לדור.

בסופו של דבר, בוסיה הוא ספר על זיכרון. על הרצון להציל חיים של אנשים רגילים משכחה. אהוד הלוי מעניק לסבתו ולבני דורה מתנה יפה, אבל גם לקוראים. הוא מזכיר לנו שההיסטוריה הגדולה מורכבת מאינספור סיפורים קטנים, ושמאחורי כל חלוץ, איכר או מהגרת מסתתר עולם שלם שראוי שיסופר.

גן עדן לחתולים / זולא, סאקי, קיפלינג, סוסקי
הוצאת תשע נשמות
77 עמודים
תרגומים: מיכל שליו, אירית ויינברג
איורים: נגה טנדלר

אני מגדל חתולים מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היה בהם משהו מסתורי, אחר, נסתר מהעין.
לא בתם סופרים אוהבים לעסוק בהם ולא סתם נכתבים הרבה ספרים על חתולים שכן יש בהם משהו סאבטקסטי.
נסתר יותר ממה שגלוי, דורש הבנה מעמיקה, התבוננות חקרנית וגם זה לא תמיד ניתן לפענוח.
זה הספר הראשון שאני סוקר מסדרת אוצרות של הוצאת תשע נשמות.
סדרה שבאה להנגיש לקורא ספרות קלאסית מאוירת של סופרים ידועים וכל ספר בסדרה עוסק בנושאים אחרים.
כאן אנחנו רואים סופרים נהדרים ומגוונים שמתבוננים דרך הטקסט, כל אחד בסגנונו בחתול.

הספר הקטן הזה כולל ארבעה סיפורים קצרים מאת אמיל זולא, סאקי, רודיארד קיפלינג ונאצומה סוסקי. על פניו מדובר באוסף סיפורי חתולים, אבל כבר אחרי כמה עמודים הבנתי שהחתולים הם רק נקודת המוצא. כל אחד מהסופרים משתמש בהם כדי לספר משהו על בני אדם, על חופש, על צביעות, על בדידות ועל היחסים המורכבים שבין הרצון להשתייך לבין הרצון להישאר עצמאי.

הסיפור הראשון, "גן עדן לחתולים" של זולא, היה עבורי אחד משיאי הספר. חתול בית מפונק יוצא לחפש את החופש הגדול שעליו חלם ומגלה שהמציאות פחות רומנטית ממה שנדמה לו. יש משהו משעשע בסיפור הזה, אבל גם משהו אנושי מאוד. כמה פעמים אנחנו משוכנעים שהאושר נמצא מעבר לפינה, במקום אחר, בחיים אחרים, רק כדי לגלות שגם לחלומות יש מחיר.

"טוברמורי" של סאקי הוא כנראה הסיפור המצחיק ביותר בקובץ. הרעיון פשוט וגאוני. מה היה קורה אילו חתול היה מסוגל לדבר ולחשוף את כל מה שהוא יודע על בני האדם שסביבו. התוצאה היא סאטירה שנונה וחדה שעדיין מצליחה להצחיק גם יותר ממאה שנה לאחר שנכתבה.

"החתול שהלך בדד" של קיפלינג לוקח אותנו לכיוון אחר לגמרי. זהו סיפור אגדה מלא קסם שמנסה להסביר כיצד בויתו בעלי החיים השונים ומדוע החתול נותר יצור עצמאי גם כשהסכים להתקרב אל האדם. מכל הסיפורים בקובץ זה אולי הסיפור שהכי מזכיר מדוע חתולים ממשיכים לרתק אותנו עד היום.

את הספר חותם סוסקי עם "קברו של חתול", הסיפור המהורהר והעצוב ביותר באוסף. כאן כבר פחות מתבוננים בחתול ויותר בבני האדם שסביבו. זה סיפור קצר, אבל כזה שנשאר איתי גם אחרי שסיימתי לקרוא.

מעבר לטקסטים עצמם נהניתי מאוד מהרעיון שמאחורי הסדרה. יש משהו מרענן במפגש עם יצירות קצרות של סופרים קלאסיים שלא תמיד זוכות להגיע לקהל הרחב. האיורים של נגה טנדלר והעיצוב המוקפד מעניקים לספר תחושה של חפץ קטן ויפה שכיף להחזיק ביד.

בסופו של דבר, זהו לא ספר על חתולים בלבד. זה ספר על בני אדם דרך עיניהם של חתולים. וכמו החתולים עצמם, גם הסיפורים שבו מצליחים להישאר מעט מסתוריים, מעט חמקמקים, ולא לגמרי ניתנים לפענוח. אולי זו בדיוק הסיבה שהם עובדים כל כך טוב.

רוח חיה / רו כהן עילם
הוצאת לוקוס
240 עמודים

באחד הפרקים בספר, באחד המפגשים עם בעל חיים כלשהו מתוך מפגשים רבים מציינת המחברת את סידהארתא של הרמן הסה וכשקראתי את הספר ואת המסע האישי שמתואר בו על ידי המחברת זיהיתי לא מעט קווי דמיון בין הגיבור בספרו של הסה לבין מחברת רוח חיה.
התהליך הרוחני המרתק שמתואר בו, החיפוש פנימה והחוצה מהדת והחיבור לטבע ולנשגב האמיתי נוגע בשני הספרים באותה נקודה.
וזו מחשבה שליוותה אותי לאורך כל הקריאה של הממואר הנהדר הזה.
אתחיל ואומר שהספר לא הרגיש לי כמו ספר ביכורים, יש משהו מאוד בשל ועמוק בכתיבה שלה אבל הרבה יותר מכך, פיוטי מאוד וחד מאוד.
וזה כבר הישג נפלא בפני עצמו.

רוח חיה הוא ממואר יוצא דופן שמצליח לספר סיפור חיים שלם בדרך מקורית ומרעננת. במקום לבחור במבנה כרונולוגי רגיל, כהן עילם בונה את חייה דרך מפגשים עם בעלי חיים. כל פרק מוקדש ליצור אחר, החל בסנאי שפגשה בילדותה בארצות הברית, דרך נשרים, צבועים, סנוניות, גיריות, כינת ראש, נמרה, עטלף ועוד רבים אחרים. החיות אינן קישוט ספרותי ואינן גימיק. הן הופכות לשערי כניסה לזיכרונות, לתחנות חיים ולשאלות הגדולות שמלוות את המחברת לאורך הדרך.

דרך הפרקים הקצרים נפרש מסלול חיים מרתק. ילדות מלאת טבע והרפתקאות, שנות נעורים במדבר, משברים נפשיים ורוחניים, חזרה בתשובה, חיים בעולם החרדי, הקמת משפחה, ובהמשך גם יציאה ממנו וחיפוש אחר דרך חדשה. אך למרות שמדובר בסיפור חיים, התחושה אינה של קריאת כרונולוגיה מסודרת אלא של הליכה בשביל מתפתל, כזה שמוביל את הקורא דרך נופי נפש, זיכרונות ורגעי התבוננות.

אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד הוא האופן שבו הטבע נוכח בספר. לא כרקע ולא כתפאורה אלא כחלק מהזהות עצמה. נדמה שבעלי החיים והמפגש איתם הם השפה שדרכה המחברת מבינה את העולם ואת עצמה. יש כאן אהבה גדולה לטבע, לבעלי החיים ולמדבר, אהבה שעוברת בכל עמוד ומורגשת היטב גם אצל מי שאינו חובב טבע מושבע.

הכתיבה עצמה מצליחה לשלב בין תיאור מדויק של המציאות לבין מבט רוחני ופיוטי. יש בה רגעים של יופי גדול, אך גם כנות מרשימה. כהן עילם אינה מציגה את עצמה כמי שמצאה תשובות מוחלטות אלא כאדם שנמצא בתנועה מתמדת של חיפוש. דווקא משום כך המסע שלה מרגיש אמיתי ומשכנע. היא מוכנה לחשוף ספקות, בלבולים, כאבים וטעויות, והדבר מעניק לספר עומק רגשי ואנושי.

זה גם ספר שלא ממהר. למרות שהפרקים קצרים יחסית, מצאתי את עצמי עוצר לא פעם בין פרק לפרק. יש בו מחשבות ורעיונות שדורשים זמן לעיכול. זו אינה קריאה מהירה אלא קריאה שמזמינה התבוננות.

בסיום הקריאה נשארתי בעיקר עם תחושת הערכה. הערכה ליכולת לקחת סיפור חיים אישי מאוד ולהפוך אותו ליצירה ספרותית בעלת קול ייחודי. ספר שמחבר בין טבע, רוח, זהות וזיכרון בדרך מקורית ומעוררת מחשבה. עבור ספר ביכורים מדובר בעיני בהישג מרשים במיוחד, ובעיקר בהבטחה מסקרנת מאוד להמשך הדרך הספרותית של רו כהן עילם.