כפסע מהשיגעון / יאיר ניצני
הוצאת יצירה עברית
יאיר ניצני לפני הכל הוא בחור מצחיק.
הוא כותב שנון וחכם שהתובנות שלו הן כאלו שאתה אומר לעצמך, נו, מה הוא מחדש לי, אבל בגלל שהכתיבה שלו מצחיקה ושנונה זה עובר טוב וכיף לקרוא. לפעמים אפילו ספרים כאלו שלא בטוח שהייתי קורא אם זה לא היה ניצני מחליקים לי טוב בגרון. ולמה אני אומר זאת. כי כמה כבר אפשר לקרוא ספרים על גידול ילדים ומורכבות בזוגיות. ורוב הספרים שנכתבים על זה ומנסים לעשות את זה בחן ובאופן קליל נופלים כי זה שבלוני, גנרי ולא כתוב טוב. אצל ניצני זה עובד.

כפסע מהשיגעון הוא לא רומן ולא ספר הגות, אלא אוסף טקסטים קצרים על החיים עצמם. זוגיות, הורות, התבגרות, עייפות מצטברת, זיכרונות, ויתורים קטנים והבנה שמה שהיה כבר לא יהיה. אין כאן חיפוש אחרי עומק פילוסופי או ניסיון לחדש משהו מהותי. יש כאן קול. קול בטוח בעצמו, מודע לגילו, מודע למגבלותיו, ובעיקר מודע לכך שהדרך היחידה לדבר על כל זה בלי להישמע מטיף או מעיק היא דרך הומור עצמי.
ניצני לא מסתיר את הבומריות שלו. להפך. הוא משתמש בה כחומר גלם. יש כאן הסתכלות אחורה על החיים, על נישואים ארוכים, על ילדים שכבר גדלו, על הגוף שמתחיל להתעייף, ועל עולם שכבר לא תמיד מדבר באותה שפה. זה לא חדש, וזה גם לא מתיימר להיות. אבל זה נאמר בכנות, בלי פוזה, ובלי ניסיון להתחפש לצעיר או רלוונטי בכוח.

הפרקים קצרים, הקצב מהיר, והכתיבה מרגישה לעיתים כמו מונולוג מוקפד ולא כמו טור שנשלף מהמגירה. יש בדיחות שעובדות יותר ויש כאלו שפחות, אבל כמעט תמיד יש דיוק רגשי קטן שמציל את הקטע. הרגע שבו הצחוק מתחלף בהבנה שכולנו שם, פחות או יותר, גם אם לא נעים להודות.

זה לא ספר שמטלטל או נשאר איתך ימים אחרי. הוא לא משנה תודעה ולא פותח מחשבה חדשה. אבל הוא כן עושה משהו חשוב לא פחות. הוא מלווה אותך לכמה שעות נעימות, גורם לך לחייך, לפעמים לצחוק בקול, ובעיקר להרגיש שאתה לא לבד בכל הבלגן הזה.

כפסע מהשיגעון הוא ספר חמוד במובן הטוב של המילה. כזה שיודע מה הוא, לא מנסה להיות יותר מזה, ובזכות זה גם נסלח לו שהוא לא מחדש. לפעמים זה בדיוק מה שצריך.

הנרדף / סטיבן קינג
הוצאת מודן
310 עמודים
מאנגלית: אינגה מיכאלי

את הסרט החדש ל״הנרדף״ עוד לא ראיתי והסרט ההוא בכיכובו של שוורצנגר מוכר מאוד. הסיפור כבר אז היה מעניין ועתידני וחדשני והנה הזדמנות לקרוא את הספר שעליו זה מבוסס.
צריך לציין לדעתי הערה חשובה לפני שניגש לעלילה.
הספר המקורי יצא תחת שם העת ריצ׳רד בכמן.
שם עת של סטיבן קינג ונחזור לזה בהמשך הסקירה אבל ההוצאה בחרה לשים את השם של קינג מחדש. אני מעריך משיקולי מכירה כי מי מכיר את ריצ׳רד בכמן.
מעטים.
הספרים שיצאו תחת שם העת הזה כמעט ולא מוכרים לקהל הקוראים הישראלי אבל סטיבן קינג מוכר בכל בית.

ההקשר הזה לא שולי. הוא מגדיר ציפיות. הנרדף הוא לא זה, לא גרין מייל, וגם לא העמדה. זה ספר בכמן מובהק. קינג חד, רעיוני, מהיר, פחות מחויב לעומק רגשי ויותר ממוקד במנגנון. מי שמגיע אליו עם הציפייה לקינג הגדול והרחב עלול להתאכזב. מי שמבין שזה קינג במסלול עוקף, ימצא ספר שעושה בדיוק את מה שהוא מתכוון לעשות.

העלילה עצמה פשוטה יחסית. עתיד קרוב, חברה הנשלטת דרך מסכים, רשת שידור אחת שמנווטת את התודעה, ותוכניות משחק אלימות שהפכו לאמצעי שליטה. אדם אחד הופך לטרף חוקי, לריאליטי חי, למוצר. זה מרדף אחד ארוך, מתוקשר, מצולם, עם פרסים, חוקים, וצופים מהבית. יש כאן אח גדול שצופה ומנווט, אבל הוא לא אידאולוגי אלא בידורי. פחות משרד האמת, יותר רייטינג.

קשה לא לחשוב על 1984 של אורוול. גם כאן שפה מעוותת, גם כאן מציאות מתווכת, גם כאן שלטון שמייצר נרטיב אחד. אבל ההבדל מהותי. אצל אורוול השליטה שקטה, אפורה, חונקת. אצל קינג היא צעקנית, צבעונית, אלימה. לא מענים אותך במרתף, עושים ממך תוכנית. לא שוברים אותך מבפנים, רודפים אחריך עם מצלמה.

וזה גם המקום שבו הספר עובד וגם נעצר. שלב המרדף עצמו מותח, קריא, מחזיק עניין, אבל הוא שבלוני למדי. מהרגע שהפורמט נסגר, נמלט מול מערכת, אזרחים שמלשינים, ציידים מקצועיים, אין הפתעות גדולות. המתח קיים, אבל הוא ליניארי. אתה ממשיך לקרוא כי זה זז, לא כי משהו מתערער באמת.

הרעיון חזק מהביצוע. המסר עובר, אולי אפילו בצורה ישירה מדי. הביקורת על תרבות הצפייה, על אלימות כמוצר, על קהל שמוכן למחוא כפיים כל עוד זה מבדר, ברורה וחדה. אין כאן שכבות שיתגלו בקריאה שנייה ואין רגע שמכריח מחשבה חדשה. זה בידור חכם, לא פילוסופיה.

וכאן חוזר עניין בכמן. זה ספר אמצע טוב בקריירה של קינג. לא פסגה, לא נפילה. הוא לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. הבעיה היחידה היא כשהכריכה והמותג מבטיחים משהו אחר. כשהשם סטיבן קינג מודפס בגדול, נוצר פער בין הציפייה לבין מה שהספר באמת מציע.

הנרדף הוא אלגוריה אפקטיבית, מותחת, רלוונטית גם היום, שנשארת בלבל שלה ולא מנסה לשבור תקרה. לא קלאסיקה, אבל בהחלט ספר שאפשר להמליץ עליו ביושר, בתנאי שמעמידים אותו במקום הנכון.

בדרך אל ירושלים / זיו דורקם
הוצאת כנרת זמורה
240 עמודים

זיו דורקם מביא לנו בספר הזה שתי נובלות.
אחת עתידנית דיסטופית במידה מסוימת, השניה מהעבר, אלפיים שנה אחורה.
ירושלים שמוזכרת בשם הספר היא יעד, היא לא העיקר.
אבל ירושלים תמיד היתה יעד, ברגעי משבר, ברגעי מלחמה, והיא העוגן.
כך גם מתייחס אליה המחבר.
שתי הנובלות מחזיקות במכנה משותף, משבר חברתי קיומי של העם היהודי בארץ ישראל.

הנובלה הראשונה מתרחשת בעתיד לא רחוק מדי, עתיד שמרגיש מטריד דווקא משום שהוא קרוב כל כך להווה. מדינה מפוצלת, מלחמות הפרדה, שלטון קנאי, חברה יהודית שמתפרקת מבפנים. אליהו קדמי, סוכן לשעבר ובנו של ראש המוסד, חוזר לארץ כדי לחלץ את אחיו השבוי בירושלים. זהו סיפור מתח פוליטי לכאורה, אבל מתחתיו פועם סיפור משפחתי, טעון, של אב ובן, של אחריות, אשמה וניתוק.

דורקם יודע לבנות עולם. תיאורי הנחיתה, נמל התעופה המחולק, השפה הבירוקרטית האלימה, כל אלה כתובים היטב ומייצרים תחושת זרות בתוך מוכר. עם זאת, דווקא במקום שבו העולם העתידני משכנע, העלילה האישית לעיתים נחלשת. יש רגעים שבהם ההסבר גובר על הדרמה, והדמויות נדרשות לשאת על גביהן יותר רעיון מאשר חיים.

הנובלה השנייה, החוזרת אל ימי המרד הגדול, חזקה ומדויקת יותר בעיני. שמעון בן לוי, הנע בין הפלגים היהודיים הניצים בירושלים הנצורה, פוגש את ראשית הנצרות ומוצא את עצמו בלב מערבולת דתית, מוסרית ואנושית. כאן דורקם מרוויח מהמרחק ההיסטורי. הידיעה כיצד הדברים יסתיימו מעניקה לכל מחלוקת ולכל בחירה משקל טרגי. זהו טקסט מרוסן יותר, ממושמע יותר, שמצליח להראות כיצד חברה קורסת לא בגלל אויביה אלא בגלל עצמה.

מה שמחבר בין שתי הנובלות אינו עלילה אלא רעיון. חברה יהודית שמגיעה לנקודת שבר פנימית, מחלוקת שאינה מצליחה להישאר מחלוקת אלא הופכת למשבר קיומי מדיני וחברתי. הספר אינו עוסק רק בקנאות דתית אלא באובדן היכולת לנהל ויכוח מבלי לפרק את הבית.

ההיעדר הבולט הוא ההווה. דורקם בוחר לכתוב על עבר שכבר קרס ועל עתיד שכבר הקצין. אולי נובלה שלישית, שמתרחשת עכשיו, היתה הספר המסוכן באמת. ובכל זאת, גם כך מדובר בספר רציני, כתוב היטב, שמעז להסתכל על השבר היהודי מבלי להאשים רק אחרים.

זו קריאה מעוררת מחשבה, לא אחידה ברמתה, אך כנה, אינטליגנטית, ומטרידה במידה הנכונה. המלצה מסויגת, אבל לא אדישה.

גישור כאומנות לחימה / נדב נישרי
הוצאת כנרת זמורה
255 עמודים

גישור הוא כלי בסיסי שלא נלמד מספיק ולא נגיש מספיק לכולם.
אנחנו נתקלים בו בסכסוכים רציניים כמו סכסוכים משפחתיים או עסקיים, אבל אם זה היה תלוי בי הייתי מכניס את כלי הגישור ככלי לימודי לבתי הספר, שכן ילדים צריכים ללמוד מגיל צעיר איך לפתור סכסוכים בדרכים של שיח. אחד היתרונות של הספר הזה הוא ההנגשה של נושא הגישור ככלי אפקטיבי, וזה כבר משהו חשוב.

גישור כאומנות לחימה של נדב נישרי הוא ספר שמבקש לעשות סדר. לא סדר פילוסופי ולא סדר אקדמי, אלא סדר פרקטי. נישרי לא מנסה להרשים בעומק תיאורטי אלא להראות איך דברים עובדים בפועל. הוא מדבר מתוך חדרי גישור, מתוך קונפליקטים אמיתיים, ומתוך ניסיון מצטבר של שנים. זה מורגש לכל אורך הספר. יש כאן שפה ברורה, מבנה מסודר, ורצון כן ללמד ולא רק להסביר.

הדימוי של אומנות לחימה מלווה את הספר מתחילתו. גישור לא כמאבק כוח אלא כיכולת להחזיק שקט, להקשיב, לזהות תגובות אוטומטיות ולעצור אותן בזמן. בעיניי זה דימוי שעובד, גם אם לעיתים הוא נמתח מעבר לנדרש. נישרי מציג את הגישור כדרך חיים ולא רק ככלי לפתרון סכסוך נקודתי, ומכאן גם החיבור שלו לזוגיות, למשפחה, לעבודה ולהורות.

הספר בנוי בצורה שיטתית מאוד. לפעמים אפילו מסודרת מדי. יש עקרונות, כללים, תהליכים וטכניקות, וכל אחד מהם מקבל מקום ברור. זה הופך את הספר לנוח לשימוש, כזה שאפשר לחזור אליו ולפתוח פרק מסוים לפי הצורך, אבל זה גם יוצר תחושה של קורס כתוב. מי שמחפש חוויה ספרותית ימצא כאן פחות עניין, מי שמחפש כלים ימצא לא מעט.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר גם בספר שמקדם שיטה ממותגת ועסק פעיל. שותפות חדשה אינה רק תפיסה רעיונית אלא גם שם של פרקטיקה ומערך שירותים. זה נוכח בטקסט, ולא תמיד בעדינות. בעיניי זה לא פגם, כל עוד הקורא מודע לכך. נישרי מאמין בדרך שלו, חי ממנה, ומציע אותה לקורא בלי להסוות זאת.

מה שפחות נוכח הוא דיון במגבלות. כמעט ואין עיסוק במקרים שבהם גישור נכשל, במצבים של חוסר איזון חריף בין הצדדים, או באנשים שאינם פנויים לדיאלוג. זו בחירה מודעת, והיא משרתת את מטרת הספר, אבל גם משאירה אותו באזור הבטוח.

בסופו של דבר, זה ספר שימושי. ספר שמנגיש שפה, מציע כלים, ומנסה להכניס שיח אחר למקומות שבהם לרוב יש צעקות, פחד ושליטה. הוא לא ספר שמטלטל מחשבתית, אבל הוא בהחלט יכול לשנות את האופן שבו נכנסים לריב הבא. ובמציאות שבה רוב האנשים לא יודעים לריב נכון, זה ערך לא מבוטל.

ציפור משונה / טל נוימן
ידיעות ספרים
270 עמודים

לכאורה מדובר בספר ביכורים של סופרת.
אמרתי לכאורה שכן לא ניכר בכתיבתה של טל נוימן שזהו אכן ספר ביכורים.
יש בכתיבה של הספר הזה משהו מאוד בוגר, מאוד מיומן, מישהי שעוסקת בכתיבה כל חייה וכך הרגשתי מהרגע הראשון.
ציפור משונה הוא לא ספר שגרתי, הוא מסוג הספרים שאתה צריך להתמסר אליו.
מיהי ערבה, הדמות המרכזית, מהו סיפורה?

ערבה היא אישה צעירה שמספרת את סיפורה מתוך לילה ארוך אחד, לילה של ערות, זיכרון, אשמה ותשוקה. זה אינו סיפור שנפרש בקו ישר. הוא נע קדימה ואחורה, בין ירושלים לאשקלון, בין הווה טעון לעבר שמסרב להישאר מאחור. דרך הקול שלה נחשפת מערכת יחסים עם יואל, אמן צעיר וכריזמטי, ודרכה גם סיפור עמוק וכואב על אחותה מאיה, ועל הגבול הדק שבין יצירתיות, רגישות ושבר נפשי.

זה ספר שמתקיים קודם כול בתוך תודעה. העלילה קיימת, אך היא משנית לחוויה. ערבה אינה מספרת לנו מה קרה אלא איך זה נחווה. היא מתבוננת בעולם דרך דימויים, צבעים, מרקמים, צלילים. כל דבר נטען במשמעות, כל תנועה קטנה הופכת סימן. יש רגעים שבהם התחושה היא של זרם תודעה כמעט רציף, דיבור שאינו פוסק, ניסיון נואש לקשור עבר והווה באמצעות מילים.

כאן גם טמון החוזק של הספר וגם הקושי שבו. הכתיבה של נוימן עשירה מאוד, פיוטית, לעיתים כמעט מסחררת. יש קטעים שבהם התיאורים מדויקים ויפים עד כדי כאב, במיוחד בתיאורי הציור, הגוף והחלום. היא יודעת לכתוב גוף, יודעת לכתוב מבט, יודעת לכתוב תשוקה וחרדה בלי להיגרר לוולגריות או לפשטנות. יש לה שליטה מרשימה בשפה.

אבל זו גם כתיבה שלא מרפה. כמעט אין רגעים של נשימה. כל משפט מבקש להיות משמעותי, כל פסקה מבקשת להעמיק. לעיתים הרגשתי שהספר מתקשה לשחרר, שהוא חוזר שוב ושוב לאותם אזורי כאב דרך דימויים שונים. זה לא פגם חמור, אבל זו דרישה ברורה מהקורא. מי שמחפש עלילה מהודקת, התפתחות חדה או פתרונות ברורים, יתקשה כאן.

מה שכן עובד היטב הוא המתח המתמיד בין שתי האחיות. ערבה, שמפרשת את העולם דרך מטאפורות, ומאיה, שרואה דברים שאינם קיימים. הספר שואל בלי להכריע מהו ההבדל בין ראייה יוצרת לבין ראייה חולה, בין רגישות לבין שבר. זו שאלה לא פשוטה, והספר לא מציע תשובות נוחות. הוא מעדיף להישאר באזורי האי נוחות, וזה בעיניי מה שהופך אותו ליצירה רצינית.

זה אינו ספר שנועד להיות רב מכר, וניכר שזה נעשה במכוון. הוא אינו מתחנף, אינו מנסה להקל על הקורא, ואינו מתנצל על כך. הוא דורש התמסרות, סבלנות, ונכונות ללכת לאיבוד בתוך שפה צפופה ותודעה פצועה. עבורי, זו הייתה חוויה משמעותית. לא קריאה מהירה, לא קריאה קלה, אבל קריאה שנשארת.

ציפור משונה הוא ספר למי שאוהב ספרות שמבקשת יותר מאשר לספר סיפור. למי שמוכן להיכנס לעולם פנימי סבוך ולשהות בו. זה לא ספר מושלם, אבל הוא כן ספר שיש בו קול ברור, בחירה מודעת, ואומץ ספרותי. עבור קורא שמחפש חוויה נפשית ולא רק עלילה, זו קריאה ראויה מאוד.

מימין לציונות / אבי שילון עורך
הוצאת עם עובד
334 עמודים

הספר הזה מאוד סקרן אותי.
הוא סקרן אותי כי עם כמה שברצוני להכיר את הצד הימני של המפה, את הצד הרוויזיוניסטי, אני חי כבר שנים בתחושה שהצד הזה איבד את דרכו. השתנה אבולוציונית ואיבד את כוונתו המקורית.
זו תחושה שאני נושא איתי זמן רב, ואפילו שבשנים האחרונות התקרסתי ימינה מבחינת דעותי הפוליטיות, חזרתי שמאלה עוד לפני הקריאה בספר, מתוך אי נוחות עמוקה מהכיוון שאליו הימין הולך, קיצוניות דתית ולאומנות מצמצמת שלא מתאימות לתפיסת העולם שלי.
ובכל זאת הלכתי על זה וקראתי את הספר.
והנה המסקנות שלי.

זה איננו ספר תעמולה, וגם לא כתב הגנה. זה קובץ מאמרים מחקריים, כתובים ברצינות, שמנסים להבין מה היה הימין הציוני, כיצד הוא התעצב לאורך השנים, ואיך נוצר הפער בין המקורות הרעיוניים שלו לבין הופעותיו הפוליטיות בהווה. ככל שהתקדמתי בקריאה התחזקה אצלי התחושה שהספר לא רק מתאר סטייה, אלא כמעט בונה תיק ראיות מצטבר לכך, בזהירות, בלי הצהרות דרמטיות, ודווקא משום כך באופן משכנע.

הדמויות שעולות כאן, זאב זבוטינסקי, מנחם בגין, אנשי חרות, וגם פלגים רדיקליים יותר בתוך הרוויזיוניזם, נחשפות במורכבות שלא מתיישבת עם השימוש השגור שעושים בהן היום. זבוטינסקי של הספר הזה איננו סמל ריק או כרזה. הוא מתגלה כהוגה ליברלי לאומי, אדם ששם את היחיד במרכז, שדיבר על זכויות אזרח, על שוויון למיעוטים, על מדינה יהודית שאיננה מדינת שלטון כוחני. גם בגין מצטייר כאן כמי שניסה לשמור על איזון מתמיד בין לאומיות תקיפה לבין ריסון מוסדי, בין כוח לבין אחריות, בין הכרעה לבין גבולות.

מול זה נבנית בהדרגה תמונה אחרת, של ימין עכשווי. לא רק ימין כוחני יותר, אלא ימין שמוותר על הממד הליברלי, שמעדיף רגש על פני מורכבות, שמחליף תפיסת עולם סדורה בשפה לעומתית. לא תמיד נאמר כאן במפורש שזהו כישלון אידאולוגי, אבל התחושה הזו נוכחת כמעט בכל מאמר. הימין לא רק השתנה, הוא הצטמצם. מרחב הרעיונות שלו הצטמצם, היכולת שלו להכיל סתירות הצטמצמה, והנכונות שלו לחשוב מעבר לרגע הפוליטי הצטמצמה.

אחד הדברים החזקים בספר הוא הפירוק הפנימי של המחנה. אין כאן ימין אחד. יש ימין אזרחי, ימין רדיקלי, ימין דתי, ימין כלכלי, ימין פופוליסטי. ההבחנות הללו אינן קישוט אקדמי, הן לב העניין. דווקא דרכן מתברר עד כמה הרוויזיוניזם המקורי נדחק לשוליים, ועד כמה מה שנשאר ממנו בשיח הציבורי הוא בעיקר אוסף של סמלים, מחוות ושברי ציטוטים שנותקו מההקשר הרעיוני שלהם.

הקריאה אינה נוחה. לעיתים היא מרגישה מרוחקת מדי מהחיים עצמם, מהרחוב, מהכאב ומהכעס. יש רגעים שבהם מתחשק שהטקסט יהיה פחות מאופק, שייקח אחריות רגשית על ההווה. אבל ככל שהתקדמתי הבנתי שזו בחירה מודעת. הספר לא מבקש להטיף ולא לגייס, אלא להראות. ומי שמוכן לקרוא אותו ברצינות מתקשה להתחמק מן המסקנה שהפער בין המקור לבין ההווה איננו מקרי.

המסקנה שלי איננה שהימין טועה תמיד או שאין לו מה להציע. המסקנה שלי היא שהימין הרוויזיוניסטי, כפי שהוא מתגלה כאן דרך ההיסטוריה, הרעיונות והדמויות, איננו הימין שמכתיב היום את הטון הציבורי. יש פער עמוק בין ההדר לבין הוולגריות, בין מורכבות לבין קיטוב, בין מחשבה רעיונית לבין פוליטיקה של תגובה.

הספר הזה לא החזיר אותי שמאלה. החזרה הזו קרתה עוד לפניו, מתוך אי נוחות עמוקה מהכיוון שאליו הימין הולך בשנים האחרונות, קיצוניות דתית ולאומנות שמצמצמות את מרחב החשיבה והחירות. מה שהספר כן עשה הוא לחדד עבורי את הפער. הוא נתן מילים, הקשר והיסטוריה לתחושת ניכור שכבר הייתה שם. הוא הראה לי שיש ימין רעיוני עשיר ומורכב, כזה שאפשר להתווכח איתו בכנות, ומה שמופיע היום בזירה הפוליטית רחוק ממנו מאוד. במובן הזה, מימין לציונות איננו ספר שמנסה לשכנע או להחזיר הביתה, אלא ספר שמעמיד מראה, ומזכיר עד כמה הסטייה מן המקור איננה תאונה, אלא תוצאה של בחירות מצטברות. זו קריאה לא נוחה, אבל בעיניי קריאה נחוצה.

משהו משלי / גלית ליפין
הוצאת תשע נשמות
198 עמודים

גלית ליפין בחרה לספר הביכורים שלה נושא מורכב מאוד, וכיאה לנושא מורכב וקשה צריך לגשת אליו נכון, עם כתיבה מדויקת ועם עריכה אחראית. התחושה שלי לאחר קריאת הספר היא שנעשתה כאן עבודה טובה. להנגיש מציאות כזו בלי ליפול לסנסציה או להטפה דורש דיוק, וליפין ברגעים רבים יודעת להיות מדויקת. אני אוהב לקרוא ספרים שעוסקים באנשי שוליים, בנערים ובנערות שחיים מחוץ לנורמה, לא מתוך רומנטיזציה אלא מתוך התעקשות להביט. זה לא פשוט, אבל אלו ספרים שמרחיבים את נקודת המבט. כך גם הספר הזה.

הספר נע בין שני קולות ושני זמנים. מצד אחד אישה בוגרת שמתקיימת ברחוב ומתפרנסת מגופה, מצד שני ילדה שננטשה והועברה מיד ליד. המעבר בין הקולות יוצר תנועה פנימית מעניינת, לא משחק צורני לשמו אלא דרך לבטא פיצול נפשי. הילדה חווה, האישה מתפקדת. הילדה פגיעה, האישה עטופה בשריון. הקריאה ביניהן מצטברת לאט ולא תמיד בנוחות, וזה חלק מהכוח של הספר.

הכתיבה של ליפין במיטבה כשהיא נותנת לסצנות לעבוד. היא יודעת לתאר רחוב, חדר, גוף, מבט, בלי להעמיס רגש בכפית. יש רגעים שבהם הקור נוכח יותר מהזעקה, ודווקא שם הספר חזק. העולם המתואר אלים לא רק במעשים אלא בהתעלמות, בהעברה ממסגרת למסגרת, בתחושת חפץ שעוברת כחוט השני. הספר לא ממהר להאשים במפורש, הוא מראה.

החיבור עם הכלב הוא אחד הצירים היפים והמורכבים בספר. לא כגימיק ולא כהמתקה, אלא כקשר ראשוני, כמעט גופני, שמאפשר חיבור רגשי בלי תנאים. יש כאן הדהוד לספרים אחרים שבהם חיה מאפשרת קשר במקום שבו בני אדם כשלו, אבל כאן זה לא מסע ולא פתרון. הכלב לא גואל ולא מציל. הוא נוכחות. הוא מאפשר רגע של נשימה בתוך מציאות חונקת. בעיניי זה שימוש נכון ומאופק במוטיב שיכול היה בקלות לגלוש לסמליות גסה.

הספר קשוח, לעיתים מאוד. הוא לא חוסך בתיאורים של ניצול, השפלה ואלימות, אבל ברוב הזמן אינו מתענג עליהם. הקושי נבנה בהדרגה, דרך חזרות, דרך תחושת אין מוצא. יחד עם זאת, הספר אינו חף מבעיות. יש רגעים שבהם ליפין מסבירה יותר מדי, סומכת פחות מדי על הקורא, או נשענת על דימויים מוכרים. אלו נקודות שמחלישות מעט את העוצמה, ומזכירות שמדובר בספר ביכורים. עם עריכה אכזרית יותר, הספר יכול היה להיות מהודק עוד יותר.

ועדיין, היתרונות עולים על החסרונות. זה ספר קריא מאוד, למרות ואולי בגלל הנושא. הוא מצליח להיות נגיש בלי להיות פשטני, רגשי בלי להיות סנטימנטלי. החשיפה למציאות של נערות בסיכון ולהידרדרות לזנות נעשית כאן דרך סיפור אחד, אנושי ומורכב, ולא ככרזה חברתית. זו ספרות שמבקשת להישאר עם הקורא גם אחרי הסגירה, לא כדי לנחם אלא כדי להשאיר שאלה פתוחה.

משהו משלי הוא ספר חשוב לא רק בגלל מה שהוא מספר, אלא בגלל האופן שבו הוא בוחר לספר. ספר שמביט בשוליים בלי להסיט מבט, וגם בלי לצעוק.

המגילה השישית / ירון פרנס
הוצאת שתים
204 עמודים

יש תופעה בספרות הישראלית שאני רואה אותה כתופעה חיובית.
ניסיונות ספרותיים להביא סיפורים מקראיים לקורא של היום, להעיר תקופות רדומות באמצעות דמויות משנה מעניינות שמספרות סיפורים מיתיים חשובים בתולדות העם בתקופת המקרא. זו חזרה לא אל המקרא כטקסט קדוש אלא כמרחב ספרותי פתוח, כזה שאפשר לשאול בו שאלות, לערער, להאט, ולהביט באנשים שחיו בתוך האירועים ולא רק בסמלים שנשארו מהם.

ירון פרנס נכנס גם הוא למשבצת הספרותית הזו בספר בכורה מעניין מאוד ובעיני גם לא שגרתי בכתיבתו. אבל תמיד נשאלת השאלה האם זה מספיק טוב כי זו יכולה להיות מלכודת. להביא את הסיפור באופן משכנע, במיוחד בשפה ובסגנון שפרנס בחר לכתוב, זה אתגר לא קטן.

המגילה השישית בוחר במספר שאינו במרכז ההיסטוריה אלא בשוליה. רעואל הוא עד, סופר, שורד, אדם שנשאר אחרי החורבן ונושא את הזיכרון ואת המגילות. הבחירה הזו מכתיבה את כל הספר. זה אינו רומן של פעולה אלא רומן של זיכרון, של קינה, של ניסיון לאחוז במה שנשמט. הקריאה מרגישה לעיתים כמו שהייה ארוכה בתוך תודעה פצועה, תודעה שמנסה לסדר את העולם דרך מילים כשהעולם עצמו כבר חרב.

יש בכתיבה של פרנס רגעים חזקים מאוד. תיאורי הרעב, המצור, המוות והפחד כתובים באופן מוחשי ולא נקי מדי. הגוף נוכח, הריח נוכח, החולשה נוכחת. אלה רגעים שבהם הספר מצליח להוריד את המקרא מהגובה המיתולוגי ולהחזיר אותו לגובה העיניים, בני אדם רעבים, טועים, מקווים לשווא. במקומות האלו הרומן עובד, ולעיתים אפילו מרשים.

אבל כאן גם מתחילה המגבלה שלו. הקול של רעואל הוא קול אחיד מאוד. הקינה נמשכת, ההיזכרות חוזרת, והספר לא תמיד יודע לעצור בזמן. יש תחושה של עומס רגשי ולשוני שמכביד על הקריאה. במקום שהכאב יעמיק הוא לעיתים מתרחב. לא כל פרק מצליח להצדיק את אורכו, ולא כל חזרה מוסיפה רובד חדש.

רעואל עצמו נשאר ברוב הספר עד יותר מאשר דמות. אנחנו יודעים מה קרה לו, מה איבד, את מי איבד, אבל פחות מכירים אותו מחוץ לאובדן. כמעט ואין זיכרון של חיים שלמים לפני החורבן, ובלי החיים האלה גם הגעגוע נשאר מופשט. זו בחירה ספרותית מודעת, אבל יש לה מחיר רגשי.

גם המתח בין רומן להיסטוריה מורגש. הידע ההיסטורי נוכח מאוד, השמות, התאריכים, הרצף. לעיתים זה מרגיש כמו שחזור מוקפד ויפה, ולעיתים כמו סיפור שמתקשה להשתחרר מן הידוע מראש. השאלה האם הספר מצליח להיות יותר מאשר פרשנות ספרותית להיסטוריה נשארת פתוחה עד סופו.

ובכל זאת, אי אפשר לפטור את המגילה השישית כתרגיל אינטלקטואלי בלבד. יש כאן רצינות, יש כוונה, ויש קול. זה ספר שלא מחזר אחרי הקורא ולא מנסה להיות קל. הוא דורש סבלנות, והוא מתגמל בעיקר קוראים שמוכנים לשהות בתוך כאב ולא למהר הלאה.

בסופו של דבר זה ספר שמעורר מחשבה יותר משהוא סוחף. ספר שיש בו רגעים חזקים לצד עומס, יופי לצד כובד. הוא חלק מתופעה ספרותית רחבה, אבל לא נבלע בה לגמרי. מי שמחפש רומן מקראי חי ונושם, לא מיתולוגי ולא דרשני, ימצא כאן עניין. מי שמחפש סיפור מהודק ודמות שמתפתחת באופן דרמטי, עלול להרגיש החמצה.

זה ספר חכם, לא מושלם, ובעיקר כזה שמעז לשאול שאלות במקום להציע תשובות. עבורי זה מספיק כדי להצדיק את הקריאה, גם אם לא כל הדרך הייתה שווה באותה מידה.

ניו יורק הישנה / אדית וורטון
הוצאת עם עובד
260 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

אני אוהב את ניו יורק ואוהב סיפורים עליה ואוהב את אדית וורטון.
וורטון היא סופרת מעניינת ורבגונית ולאחרונה יצא לי גם לקרוא ולסקור את איתן פרום שהיא כתבה.
מן הסתם איתן פרום שונה לחלוטין מאוסף הסיפורים שבספר הזה,
ארבע נובלות מעניינות שנותנות לנו נקודת מבט על ניו יורק של המאה התשע עשרה.

ניו יורק הישנה אינו ספר שמנסה לחזר אחרי הקורא. הוא מציע מבט אחורה, אל חברה סגורה, מבוססת, בטוחה בעצמה עד עיוורון. זו אינה ניו יורק של מהגרים, של רחוב רועש ושל תנועה מתמדת, אלא ניו יורק של סלונים, מוסכמות, משפחות ותיקות וקודים נוקשים. וורטון אינה מתארת עיר אלא מנגנון חברתי, כזה שיודע לשמר את עצמו, להעניש חריגים, ולכסות אלימות רגשית בשכבות של נימוס ושתיקה.

הספר בנוי מארבע נובלות, וכל אחת מהן מתרחשת בעשור אחר, אך התחושה היא של עולם כמעט קפוא בזמן. הערכים משתנים מעט, הטון זז, אבל הליבה נשארת זהה. נאמנות למעמד, פחד מסטייה, וחיים שנמדדים לא לפי אושר אלא לפי התאמה. כאן כבר מתגלה החולשה הראשונה של הספר. לא כל הסיפורים מחזיקים באותה עוצמה. יש נובלות חדות, חיות, כאלו שמצליחות לשלב ביקורת חברתית עם דרמה אנושית אמיתית, ויש אחרות איטיות יותר, כמעט תיעודיות, שמרגישות לעיתים כמו תצוגת תכלית של עולם ולא כמו סיפור שמבקש לגעת.

הנובלה שהרשימה אותי יותר מכולן היא שחר כוזב. זה הסיפור שבו וורטון מצליחה ללכוד באופן המדויק ביותר את המתח בין דור, בין רצון אישי לבין כוח משפחתי, ובין אמנות כחירות לבין אמנות כמסכה מעמדית. הדמות המרכזית אינה גיבור רומנטי אלא אדם שמגלה באיחור עד כמה גם המרד שלו מתוכנן מראש. זה סיפור חד, כואב ומפוכח, והקריאה בו מרגישה קרובה יותר לרוח של איתן פרום, גם אם הסגנון אחר לחלוטין.

שאר הנובלות מציעות רגעים חזקים, בעיקר בעיסוק בדמויות נשיות ובמחיר שהחברה גובה מהן, אך לא תמיד מצליחות לשמור על מתח אחיד. וורטון לעיתים מרוב איפוק משאירה את הקורא בחוץ. זה לא כשל מוחלט אלא בחירה ספרותית, אבל היא לא תמיד עובדת.

התרגום של מיכל אלפון ראוי לציון. זו עברית מדויקת ומאופקת, כזו שמכבדת את הריחוק של הטקסט ולא מנסה לרכך אותו. הבחירה של הוצאת עם עובד להוציא את הספר היא בחירה תרבותית חשובה, גם אם זה לא ספר שידבר לכל קורא.

ניו יורק הישנה הוא ספר מעניין, חכם, לעיתים מרשים ולעיתים מתסכל. זה לא ספר אחיד, אבל הוא כן ספר שנותן מבט חד על חברה שמעדיפה סדר על פני אמת. מי שמוכן לקריאה איטית ולמרחק רגשי ימצא כאן הרבה מה להרהר בו. מי שמחפש חוויה סוחפת ורגשית ימצא אותה אצל וורטון במקום אחר.

דברים שאין להם שם / דפנה דרוקר
הוצאת אלף
95 עמודים
עריכה: נמרוד שיין

זה ספר השירה השני של הוצאת אלף שאני סוקר, והקו שלהם כבר ברור למדי. זו הוצאה שמקפידה על שירה איכותית, מדויקת, כזו שלא מחפשת להתחבב ולא פועלת לפי נוסחאות. יש בה לעיתים משהו לא שגרתי, אבל תמיד מחשבה על הספר כשלם. עצם זה שנמרוד שיין עורך את הספרים ואת השירה אומר הרבה. מעבר להיותו משורר מצוין, הוא איש שיודע שירה ויודע לנתב ספר, לבחור, לסדר, ולבנות רצף שיש לו משמעות. וזה מורגש מאוד גם בספר הזה של דפנה דרוקר.

הקריאה ב״דברים שאין להם שם״ היא חוויה של כניסה למרחב שקט אך טעון. זה לא שקט מרגיע אלא שקט של חיים במצב ביניים. הספר לא צועק, לא מסביר, ולא מנסה לייצר רגעים גדולים. הוא מתעקש על תודעה מתמשכת של זמניות, של חוסר יציבות, של קיום שממשיך להתנהל גם כשהבסיס שלו נסדק. התחושה היא של שהות, של המתנה שאין לה יעד ברור.

הכריכה והעיצוב עושים כאן תפקיד מרכזי. האיור מינימליסטי, מאופק, דמות קטנה מול מרחב פתוח ובהיר מדי. אין דרמה, אין צבעוניות מתפרצת, אלא תחושת ריחוק ושקט שמכניסה אותך מיד לאווירה של הספר. זה איור שלא מספר סיפור אלא מכניס למצב תודעתי, וכבר לפני הקריאה ברור שזה ספר שדורש האטה ונוכחות. גם העיצוב הפנימי מרווח ונושם, מאפשר לשירים להיות ולא להידחס.

הספר נקרא כרצף אחד, לא בגלל עלילה אלא בגלל הלך רוח עקבי. יש בו סקפטיות, זהירות, היצמדות לפרטים קטנים ויומיומיים, בלי ניסיון לנחם ובלי הבטחות לעתיד. גם כשיש תנועה או חיים, הם מוצגים בזהירות, בלי להפוך לסמל מנחם.

זה ספר שירה שמבקש חוויה ולא פרשנות. הוא לא משאיר אותך עם שורה לצטט אלא עם תחושה שנשארת. ספר שקט, עקשני, מפוכח, כזה שמכבד את הקורא ולא מנסה להוביל אותו רגשית. במובן הזה, שמו מדויק מאוד. יש כאן דברים שאין להם שם, אבל יש להם משקל.

אֵיךְ זֶה שֶׁיֵּשׁ בְּחִירוֹת לְרָאשׁוּת הָעִיר
וְאֵין עִיר?
אֵיךְ זֶה שֶׁיֵּשׁ לִי כְּתֹבֶת
וְאֵין בַּיִת?
וַאֲפִלּוּ לְקַבֵּל מִכְתָּבִים
וַאֲפִלּוּ לְבַקֵּר
אֵיךְ זֶה שֶׁגָּר שָׁם חָתוּל
וַאֲנִי לֹא שָׁם לְלַטֵּף?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא שֶׁאֵין בַּיִת

---

רָאִיתִי פַּרְפַּר

זֶה הָיָה בָּרְחוֹב, בַּגֶּשֶׁם

וַדַּאי נְשָׁמָה שֶׁהִתְעַקְּשָׁה

לְבַקֵּר בָּעוֹלָם

בְּיוֹם חֹרֶף

שָׁמַעְתִּי אִוְשָׁה בַּלַּיְלָה

מַשַּׁק כַּנְפֵי מַלְאָךְ

שֶׁלֹּא נִזְהַר

אַל תִּצְחַק

אֲנִי רָאִיתִי פַּרְפַּר בַּגֶּשֶׁם.