הרקדנית / פטריק מודיאנו
הוצאת אפרסמון
86 עמודים
תרגום: יורי מירון

כשאתה פותח ספר של מודיאנו אתה בדרך כלל יודע למה לצפות.
מודיאנו עוסק תמיד בזכרון, על שלל צורותיו והבעותיו.
הוא עושה זאת טוב וכך גם בנובלה הצנועה הזו.
אתה יודע שמודיאנו לוקח אותך למסע איטי של מחשבות, של זמן, של תחושות וזה מסע איטי ופיוטי גם בנובלה צנועה וצנומה שכזו.

במרכז הנובלה ניצבת דמותה של רקדנית צעירה, אישה שהמספר הכיר שנים רבות קודם לכן וכעת הוא מנסה לשוב אליה דרך הזכרון. כמו לא מעט גיבורים אצל מודיאנו, גם הוא אינו מבקש לפתור תעלומה גדולה או לחשוף סוד דרמטי. הוא פשוט מנסה לאחוז מחדש ברגעים, בפנים, בקולות ובתחושות שכמעט ונמוגו עם השנים.

העלילה עצמה דקה מאוד. למעשה, נדמה שלא העלילה היא שמניעה את הספר אלא הזכרון עצמו. מודיאנו נע בין רגעים, בין מקומות ובין אנשים, ומרכיב בהדרגה פסיפס עדין של תקופה ושל קשר אנושי שלא תמיד ברור עד הסוף. אבל דווקא העמימות הזו היא חלק מהקסם. החיים עצמם אינם מסודרים בקווים ישרים, וגם הזכרונות שלנו אינם מגיעים בשלמותם. הם שבים אלינו ברסיסים, בהבזקים, בפרטים קטנים שנושאים בתוכם עולם שלם.

זהו אחד הדברים שאני אוהב אצל מודיאנו. הוא אינו כופה על הקורא הסברים. הוא אינו ממהר לסגור פינות או לספק תשובות. הוא מאפשר לזכרונות לנוע בחופשיות ומזמין את הקורא ללכת בעקבותיהם. לפעמים נדמה שהדמויות עצמן מטושטשות מעט, אך התחושה שהן מותירות אחריהן חדה וברורה.

גם כאן הכתיבה שלו מצליחה ליצור אווירה מיוחדת. יש בה מלנכוליה, אך לא כזו שמכבידה על הקריאה. יש בה געגוע, אך לא התרפקות מוגזמת. ובעיקר יש בה אנושיות. התחושה שאנשים חולפים בחיינו, משאירים חותם כלשהו, ולאחר שנים אנחנו מגלים שהם עדיין מלווים אותנו בדרכים שלא תמיד הבנו.

האם זו אחת היצירות הגדולות של מודיאנו? לדעתי לא. קראתי ממנו ספרים חזקים ומרשימים יותר. יש יצירות שבהן הצליח לגעת בי עמוק יותר ולהותיר רושם עז יותר. ובכל זאת, לא התאכזבתי כלל.

"הרקדנית" היא נובלה טובה של סופר גדול שממשיך לעסוק במה שמעסיק אותו לאורך כל הקריירה. היא קצרה, אלגנטית, כתובה היטב ומצליחה לייצר את אותה תחושת חלום עדינה שמאפיינת את מיטב כתיבתו. לפעמים זה כל מה שספר צריך לעשות, והספר הזה עושה זאת היטב.

לנסוע באוטו מישראל לשיראז / הילה ושיץ ברק
הוצאת התחנה
197 עמודים

ברשותכם, לפני שנצלול לסקירה עצמה תרשו לי להתייחס לכריכה.

גם בספר הקודם של הילה ושיץ ברק שאותו לא יצא לי לקרוא לצערי היה בכריכה משהו אחר. אין ספק שהמחברת יודעת לתת תשומת לב למשיכת תשומת לב הקוראים הפוטנציאליים על ידי כריכה שבולטת על המדפים.

החיפושית המעוטרת והצבעונית על רקע צהוב זועק עושה את העבודה מצוין וכבר גורמת לך לצלול פנימה.

אבל יש משהו בכריכה שגם אומר משהו על הסיפורים שבתוכו.

כמו החיפושית שעל העטיפה, גם הסיפורים של ושיץ ברק הם שילוב של המוכר והיומיומי עם משהו אחר. צבעוני יותר, פרוע יותר, ולעיתים גם בלתי צפוי. אלו סיפורים שנמצאים עם רגל אחת במציאות הישראלית המוכרת ועם רגל שנייה בעולם של דמיון, אסוציאציות, זיכרונות ורעיונות מקוריים.

מהר מאוד הבנתי שהכוח הגדול של הקובץ הזה אינו בעלילות עצמן אלא בקול הספרותי של ושיץ ברק. יש כאן סופרת שאוהבת מילים, נהנית לשחק איתן ומצליחה להעניק לכל סיפור אופי משלו מבלי לאבד את החוט המחבר בין כולם. השפה שלה נגישה וזורמת, אך מתחת לפני השטח מסתתרת מלאכת מחשבת של ממש. נדמה שכל משפט נמצא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות.

אהבתי במיוחד את הדרך שבה היא נעה בין הומור לרגש. יש רגעים משעשעים מאוד, כמעט אבסורדיים, ולצידם רגעים של געגוע, בדידות וחיפוש אחר שייכות. המעברים הללו נעשים בטבעיות מרשימה, בלי מאמץ מורגש ובלי להכביד על הקורא.

ושיץ ברק מרבה לעסוק גם בעצם פעולת הכתיבה. הגבול בין מציאות לבדיה מיטשטש לא פעם, דמויות מחפשות את מקומן בתוך הסיפור והסיפור עצמו הופך לחלק מהעלילה. זה מעניק לחלק מהטקסטים רובד נוסף של משחקיות ואינטימיות, כאילו הקורא מוזמן להציץ לרגע אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה.

יש בקובץ הזה גם הרבה מאוד אנושיות. הדמויות שונות זו מזו, הרקעים מגוונים והסיטואציות משתנות מסיפור לסיפור, אך כמעט בכולן מצאתי עיסוק בשאלות של בית, זיכרון, שייכות וגעגוע. אלו אינם סיפורים שמבקשים לספק תשובות חד משמעיות. להפך. פעמים רבות הם משאירים מקום למחשבה ולהשלמת פערים מצד הקורא.

זהו קובץ סיפורים שנהניתי מאוד לקרוא. לא רק בגלל הרעיונות היצירתיים שבו, אלא בעיקר בזכות הקול הייחודי של הילה ושיץ ברק. קול ספרותי חם, חכם, מלא דמיון ורגישות, כזה שממשיך להדהד גם אחרי שסוגרים את הספר.

קרח שחור / בראד תור
דני ספרים
392 עמודים
תרגום: חגי ברקת

סדרת הספרים של בראד תור על סוכן הביון סקוט הארוות משולה מבחינתי לצפייה בסדרת סרטי פעולה עם הכוכב הכי חם בהוליווד.

אקשן צפוי, יריות, ריגול והנאה מובטחת.

זה עובד כי הנוסחה עובדת. זה קצבי, הקורא הממוצע שחי על ספרים כאלו יודע מה הולך לקרות ועדיין נהנה מכל רגע.

ובראד תור מיומן בכתיבה של הז'אנר הזה.

ולמרות הסגנון עמוס הקלישאות והמרובה האקשן מדי פעם בספרים תור נוגע בנקודה פוליטית שחשוב לשים עליה את האצבע וכך גם בספר הזה.

הפעם לוקח אותנו תור אל אחד האזורים הפחות מדוברים בעולם, הקוטב הצפוני. אזור שנראה לרבים כמקום מרוחק, קפוא וחסר חשיבות, אך למעשה הופך בשנים האחרונות לזירת התגוששות בין מעצמות. הקרחונים הנמסים פותחים נתיבי שיט חדשים וחושפים משאבי טבע עצומים, ומדינות כמו רוסיה, סין וארצות הברית מבינות היטב את הפוטנציאל הטמון באזור הזה.

סקוט הארוות, שנמצא בנורבגיה ומנסה ליהנות מזמן שקט עם בת זוגו, נתקל במקרה בדמות מעברו. מפגש אחד בלתי צפוי שולח אותו למסע חקירה שמוביל לרשת של מזימות, סוכנים חשאיים, אינטרסים בינלאומיים ומאבקי כוח מסוכנים. מכאן העלילה תופסת תאוצה וממשיכה קדימה כמעט בלי לעצור לנשום.

מה שאני אוהב אצל בראד תור הוא שהוא לא מתבייש במה שהוא כותב. הוא לא מנסה להיות ספרות גבוהה, לא מחפש להדהים את הקורא בתובנות פילוסופיות ולא מתיימר לכתוב רומן פסיכולוגי עמוק. הוא בא לספק חוויית קריאה מהנה ומותחת, וברוב המוחלט של הזמן הוא מצליח בכך.

הפרקים קצרים, הקצב מהיר והמעברים בין הזירות השונות שומרים על תחושת דחיפות מתמדת. גם כאשר ברור פחות או יותר מי הטובים ומי הרעים, עדיין יש מספיק הפתעות קטנות בדרך כדי להשאיר את הדפים בתנועה.

מצד שני, מי שמחפש דמויות מורכבות במיוחד או עומק רגשי יוצא דופן לא ימצא כאן הרבה. הארוות הוא גיבור פעולה קלאסי. קשוח, חד, נחוש ומסוגל להתמודד כמעט עם כל איום. זה חלק מהקסם של הסדרה, אבל גם אחת ממגבלותיה.

בסופו של דבר קרח שחור הוא בדיוק מה שהוא מבטיח להיות. מותחן ריגול מהיר, מקצועי ומהנה, עם נגיעות של פוליטיקה עכשווית והרבה מאוד אקשן. לא כל ספר חייב לשנות את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם. לפעמים מספיק שהוא יעניק כמה שעות של בריחה מוצלחת מהמציאות, וקרח שחור עושה את זה היטב.

ההמצאה האחרונה / אודי דנינו
354 עמודים
הוצאת מטר

לפני כמה שנים כשכתבתי ביקורות בגלובס תרבות התייחסתי לספר שנקרא תכנת היצירתיות של מרכוס דה סוטוי.
דה סוטוי ניסה להניח את העתיד דרך היצירתיות של הבינה המלאכותית שעדיין לא היתה חלק מחיינו כפי שהיא היום.

זה מאוד מעניין לקרוא ספרים על התפתחות הבינה המלאכותית ארבע שנים אחרי הביקורת על הספר ההוא. הספר של אודי דנינו מדבר גם על העתיד אבל בעיקר על ההווה שכן אם נרצה או לא נרצה הבינה המלאכותית נמצאת בכל חלק ואספקט מחיינו והיא רק מתפתחת כל יום ומתעצמת. היא מובנית בכל מכשיר שאנחנו משתמשים בו, היא כלי עבודה לכל דבר והיא משנה את חיינו.

ההמצאה האחרונה הוא ספר עיון נגיש, בהיר וכתוב היטב שמנסה לעשות סדר באחת המהפכות הגדולות והמשמעותיות ביותר של תקופתנו. דנינו אינו פונה רק למהנדסים, למתכנתים או לאנשי טכנולוגיה. הוא פונה לכל קורא שרוצה להבין מה בדיוק קורה סביבו, איך הגענו לנקודה הזאת ולאן כל זה עשוי להוביל.

אחד הדברים שמצאו חן בעיניי הוא הבחירה שלא להסתפק בדיון טכנולוגי יבש. דנינו מספר גם את סיפורם של האנשים שמאחורי המהפכה. מטיורינג ואסימוב ועד סם אלטמן, גוגל, OpenAI ואנבידיה. דרך הסיפורים הללו הוא משרטט את המסע הארוך שהוביל אותנו אל העידן שבו מכונה מסוגלת לנהל שיחה, לכתוב טקסט, לייצר תמונה, לנתח מידע ואפילו לסייע בקבלת החלטות.

הספר מסביר בצורה פשוטה יחסית כיצד מחשבים לומדים, מהי למידת מכונה, כיצד פועלים מודלי השפה הגדולים ומדוע הם מצליחים לעשות דברים שלפני שנים ספורות נראו כמו מדע בדיוני. מי שחושש מספר עיון עמוס במונחים מקצועיים יגלה כאן כתיבה ידידותית שמצליחה להנגיש נושאים מורכבים לקהל רחב.

אהבתי גם את העובדה שדנינו אינו מסתפק בהתפעלות מהטכנולוגיה. לצד היתרונות הוא עוסק בהזיות של מודלים, בהטיות, בפרטיות, בפייק ניוז, בשינויים בשוק העבודה ובשאלות אתיות הנוגעות לעתיד החברה האנושית. הוא אמנם נותר אופטימי בסופו של דבר, אך האופטימיות שלו אינה עיוורת.

אחד הפרקים המעניינים עבורי עסק דווקא בשימוש המעשי בבינה מלאכותית. כמי שמשתמש בכלים הללו כמעט מדי יום, היה מעניין לקרוא על הדרך שבה ניתן לעבוד נכון יותר עם מודלי שפה ועל חשיבות הניסוח של הפרומפט. זהו פרק פרקטי שנותן לקורא כלים ממשיים ולא רק חומר למחשבה.

עם זאת, בעיניי החלק המעניין ביותר בספר אינו ההסבר הטכנולוגי אלא השאלות האנושיות שהוא מעלה. מה יקרה למקצועות רבים כאשר חלק מהיכולות הקוגניטיביות שלנו יעברו אוטומציה? כיצד תיראה מערכת החינוך? מה יהיה תפקידו של האדם בעולם שבו מכונות מסוגלות לבצע יותר ויותר משימות שבעבר נחשבו לייחודיות לנו?

דנינו אינו מתיימר לספק תשובות מוחלטות. איש אינו יודע באמת כיצד ייראה העולם בעוד עשרים שנה. אבל הוא מצליח להמחיש עד כמה המהפכה כבר כאן ועד כמה היא משפיעה על כולנו.

ההמצאה האחרונה הוא ספר עיון מרתק, עדכני ונגיש שמצליח להסביר היטב את המציאות החדשה שנוצרה סביבנו. גם אם חלק מהתחזיות יתבררו בעתיד כאופטימיות מדי או פסימיות מדי, עצם הניסיון להבין את הרגע ההיסטורי שבו אנחנו חיים הופך את הקריאה בו למעניינת ולחשובה.

יוצא לאור / מקסים הרקין
כנרת זמורה
240 עמודים

בשבילך להבין באמת את מה שמקסים הרקין עבר צריך לדלג לרגע על הקריאה וללכת לסוף הספר, לתמונות. לראות איך נראה מקסים הרקין כשהוא חזר מהשבי.
אבל הזעזוע מהתמונה ומהמראה הרזה של הרקין לא מספיק שכן הסיפור שלו הוא מדהים.

אני אוהב ספרי שבויים (אוהב זו מילה קשה, אבל הקריאה בהם מעוררת בי מחשבות רבות) סיפורי העדויות שלהם הקשים המורכבים הם מסמכים שבעתיד יהיו החשובים ביותר כשנתבונן על מה שהם עברו בשבי, וגם על מה שאנחנו עברנו כחברה.

מקסים הרקין סיים קורס קצינים לפני שנשבה ושמר על זה בסוד וזה ככל הנראה הציל את חייו אבל הסיפור שלו קשה, קשוח, וקשה לדמיין מה הם עברו שם.

כל סיפור של חטוף הוא מורכב ומקסין שניהל יומן בסתר מספר את סיפורו וחושף אותו לעולם כולו.
רגע החטיפה, המפגש עם החטופים האחרים, מעברי הדירות, הירידה למנהרות וההשרדות שלו.

אנחנו לא יכולים לדמיין מה זה אומר להיות שם ולעולם לא נוכל.
הספרים האלו הם לא ספרות, הם תיעוד, הם עדות, הם אמירה לעולם כולו.
מקסים מדבר עליו, על חייו שם, על משפחתו, על התקווה ועל הכוחות שמגלים תוך כדי הנסיון לשרוד בכל מחיר.

העדויות האלו ישמרו כמו עדויות השואה ויקראו בהם גם עוד שנים רבות.
חשוב מאוד שכל חטוף יכתוב את סיפורו, חשוב מאוד שזה יופץ, שיתורגם, חשוב מאוד.

כמו כן חשוב לציין שאת הרקין ראיינה וכתבה בשמו רות עפרוני. זה חשוב שכן לא כולם יודעים לכתוב וטוב שיש מי שעושה את זה ומעביר את הסיפור הלאה.

קריאה חשובה מאוד ועדות חשובה מאוד.

האורחת האחרונה / ג'ייסון רקולאק
ידיעות ספרים
358 עמודים
מאנגלית: אמנון כץ

האורחת האחרונה הוא ספר מתח אפקטיבי כמו שספר מתח אמור להיות. לייצר אצל הקורא שעות של הנאה והתנתקות מהסביבה ומהחיים המלחיצים ומצד שני ספר מתח טוב לוקח גם נושא חשוב או מעניין ובונה סביבו את העלילה וכאן לדעתי זה עובד בשני המקרים. הבחירה של הנושא שסביבו נבנה המתח והכתיבה עצמה של ג'ייסון רקולאק.

העלילה נפתחת כאשר פרנק ז'וטובסקי, נהג משלוחים ואלמן בשנות החמישים לחייו, מקבל שיחת טלפון מפתיעה מבתו מגי. הקשר ביניהם נותק לפני מספר שנים וכעת היא מבשרת לו שהיא עומדת להתחתן ומזמינה אותו לחתונה. אלא שככל שפרנק מתקרב אל החתונה ואל משפחת החתן העשירה והמקושרת, כך הוא מתחיל להבין שמשהו אינו כשורה. סודות נרמזים מכל עבר, אנשים מסתירים מידע ותחושת אי נוחות הולכת ומתגברת עד שהקורא, יחד עם פרנק, מוכרח להבין מה באמת מתרחש מאחורי החזות המושלמת.

מה שמצא חן בעיניי במיוחד הוא שרקולאק לא בונה כאן תעלומת רצח קלאסית שבה הקורא מחפש את האשם בין החשודים. המתח נובע ממקום אחר לגמרי. התחושה המתמדת שמשהו נסתר מן העין. שיש פער בין מה שנאמר לבין מה שבאמת קורה. זה סוג של מתח פסיכולוגי עדין יותר, כזה שגורם להפוך עוד פרק ועוד פרק רק כדי להבין מה בדיוק מסתירים ממך.

אבל מתחת למעטפת המתח מסתתר הנושא שמעניין את רקולאק באמת. היחסים בין הורים לילדיהם. עד כמה אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו. עד כמה ילדים מכירים את הוריהם. ומה קורה כאשר אהבה, נאמנות וקשרי משפחה מתנגשים עם שאלות של מוסר ויושרה.

פרנק הוא גיבור שקל להתחבר אליו. הוא לא בלש מבריק ולא גיבור פעולה. הוא אדם רגיל לחלוטין שנקלע למצב חריג ומנסה להבין אם בתו נמצאת במקום בטוח. דווקא הפשטות הזו הופכת אותו לדמות אמינה ומעוררת הזדהות. ככל שהספר מתקדם הרגשתי שאני חוקר יחד איתו ולא רק צופה מן הצד.

האם מדובר ביצירת מופת ספרותית? לא. וגם לא נדמה לי שזו הייתה מטרתו של הספר. רקולאק מבקש לספר סיפור טוב, למתוח את הקורא, לסקרן אותו ולגרום לו לרצות לקרוא עוד פרק לפני השינה. במובן הזה הוא מצליח מאוד.

בסופו של דבר קיבלתי בדיוק את מה שחיפשתי. ספר קריא מאוד, מהנה, מותח, עם תמה אנושית מעניינת במרכזו. לפעמים זה כל מה שצריך מספר, והאורחת האחרונה עושה זאת היטב.

קבר דוהר / רוברט גלבריית
ספרי עליית הגג
960 עמודים
מאנגלית: אמיר צוקרמן

זה בסך הכל הספר השני בסדרת קורמורן סטרייק שיצא לי לקרוא (מתוך שבעה) של הסופר רוברט גלבריית שהוא שם העט של ג'יי קיי רולינג. אבל זו סדרה שכל ספר עומד בפני עצמו וזה לא בעייתי לקרוא אותו.

אם נתעלם מאורכו של הספר, שאל הנושא הזה אגע בהמשך הסקירה, גלבריית, רולינג מייצרת עבורנו חוויית קריאה זורמת ומעניינת שמתעסקת בנושא לא קל. נושא כתות, או למעשה במקרה שלנו, כת ספציפית אחת.

העלילה נפתחת כאשר אדם מודאג פונה אל הבלש הפרטי קורמורן סטרייק ומבקש ממנו לסייע בהוצאת בנו מתוך ארגון בשם "הכנסייה ההומניטרית האוניברסלית". כלפי חוץ מדובר בארגון רוחני ושוחר טוב, אבל ככל שהחקירה מתקדמת מתברר שהמציאות מורכבת ואפלה הרבה יותר. כדי לחשוף את המתרחש מבפנים, שותפתו של סטרייק, רובין אלקוט, חודרת אל הכת בזהות בדויה ומסכנת את עצמה במבצע שהופך בהדרגה למרכזו של הספר.

מהר מאוד הבנתי שהשאלה מי ביצע פשע כזה או אחר היא לא באמת לב הסיפור. החקירה הבלשית קיימת, אבל בעיני היא משמשת בעיקר מסגרת לדיון רחב יותר במנגנוני שליטה, בכריזמה של מנהיגים ובאופן שבו אנשים נורמטיביים לחלוטין מוצאים את עצמם נשאבים לתוך מערכות שמנתקות אותם מהמשפחה, מהחברים ולעיתים גם מהיכולת לחשוב באופן עצמאי.

זה החלק החזק ביותר בספר. רולינג מצליחה לתאר בצורה משכנעת את החיים בתוך הכת. את הבידוד, את הלחץ החברתי, את השחיקה המתמשכת ואת האופן שבו כל צעד קטן מוביל את האדם עמוק יותר פנימה. דווקא משום שהיא לא מציגה את חברי הכת כאנשים טיפשים או קיצוניים, התוצאה מטרידה הרבה יותר.

וכאן גם נמצא היתרון הגדול של הספר. למרות כמעט אלף עמודים, הקריאה זורמת מאוד. הפרקים קצרים יחסית, הדמויות ברורות, והסקרנות לדעת מה יקרה לרובין בתוך הארגון מחזיקה את הקורא לאורך מאות עמודים. לא פעם מצאתי את עצמי קורא עוד פרק ועוד פרק בלי לשים לב לכמות העמודים שכבר עברתי.

אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. הספר ארוך מדי. הרבה יותר מדי. אני מתקשה לחשוב על ספר מתח שבאמת זקוק לכמעט אלף עמודים כדי לספר את סיפורו. יש כאן קווי משנה, שיחות ופרטים רבים שניתן היה לקצר בלי לפגוע במהות. העובדה שהספר נשאר מהנה אינה מבטלת את התחושה שהיה אפשר להדק אותו משמעותית.

ובכל זאת, בסופו של דבר, נהניתי מהקריאה. לא בגלל שמדובר ביצירת מופת ספרותית, אלא משום שזה ספר מתח עשוי היטב שיודע לספר סיפור. רולינג אולי לא תמיד יודעת מתי לעצור, אבל היא בהחלט יודעת איך לגרום לקורא להמשיך לדפדף. בעולם שבו לא מעט ספרי מתח נשכחים דקות אחרי סיומם, "קבר דוהר" לפחות מצליח להשאיר אחריו מחשבה אחת מטרידה: כמה קל לאנשים לחפש משמעות, וכמה קל למישהו אחר לנצל את החיפוש הזה.

גברים בלי נשים / ארנסט המינגוויי
הספריה החדשה
185 עמודים
מאנגלית: משה רון

מאוד מעניין היה להיחשף לסיפורים הקצרים של המינגוויי, אני הכרתי אותו עד היום ככותב רומנים מרתקים ונובלות חזקות ועוצמתיות.
הסיפורים הקצרים המעולים שיש באסופה הזו מעידים על העומק בכתיבה של המינגווי ועל היכולת שלו לתאר מצבים בחיים של אנשים באופן מאופק ומינימליסטי אך אתה לא יכול לפספס את מה שנסתר מעין ואת הסערות שמתחוללות במה שלא כתוב.
ואולי זה הייחוד הכי גדול בסיפורים שבספר הזה.

במהלך הקריאה מצאתי את עצמי שוב ושוב חוזר אחורה לפסקאות שכבר קראתי. לא משום שלא הבנתי אותן אלא משום שהרגשתי שיש בהן יותר ממה שנאמר. המינגוויי כמעט אף פעם לא מסביר לקורא מה עליו לחשוב. הוא אינו מנתח את נפש הדמויות ואינו מגיש את המשמעות על מגש. הוא מניח לפנינו שיחה, מבט, מחווה קטנה או שתיקה ארוכה, ומצפה מאיתנו להשלים את החסר.

התחושה הזאת בולטת כמעט בכל הסיפורים שבקובץ. גברים ונשים מדברים זה עם זה, חיילים ממתינים, מתאגרפים נאבקים, נוסעים חולפים ברכבות, אבל מאחורי כל אלה מסתתרת דרמה גדולה יותר. לעיתים זו אהבה שנגמרה, לעיתים אכזבה, לעיתים פחד, ולעיתים הידיעה שמשהו בחיים כבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

הסיפור שהרשים אותי יותר מכל הוא "גבעות כמו פילים לבנים". לכאורה זהו סיפור פשוט מאוד. גבר ואישה יושבים בתחנת רכבת בספרד ומנהלים שיחה. אבל ככל שהשיחה מתקדמת הקורא מבין שהנושא האמיתי שלה כמעט אינו נאמר במפורש. מדובר בסיפור שכל כוחו נמצא בין המשפטים. זה אחד מאותם סיפורים נדירים שבהם כל מילה חשובה וכל שתיקה חשובה אפילו יותר. גם היום, כמעט מאה שנים אחרי שנכתב, הוא מרגיש מודרני וחד להפליא.

לצדו אהבתי מאוד את "הרוצחים", אולי הסיפור המפורסם ביותר בקובץ. כאן המתח נבנה בדרך שונה לחלוטין. שני גברים נכנסים למסעדה קטנה והקורא מבין בהדרגה שמשהו רע עומד לקרות. זהו סיפור קצר, כמעט חסכוני, אך הוא מצליח ליצור תחושת איום שממשיכה ללוות גם לאחר סיומו. יותר מסיפור פשע, זהו סיפור על גורל ועל חוסר היכולת לברוח ממנו.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהכותרת "גברים בלי נשים" אינה עוסקת רק בהיעדרן של נשים. זהו ספר על בדידות. על אנשים שמתקשים לתקשר זה עם זה. על דמויות שנושאות בתוכן פצעים, זיכרונות ואכזבות שאינם נאמרים בקול רם. המלחמה נוכחת בחלק מהסיפורים, האהבה נוכחת באחרים, אך התחושה האנושית הבסיסית שמחברת את כולם היא תחושת ניתוק.

זוהי אינה אסופת סיפורים שמבקשת להרשים באמצעות עלילות גדולות או תפניות דרמטיות. הכוח שלה נמצא בדיוק במקום ההפוך. ביכולת לקחת רגע קטן ולחשוף דרכו עולם שלם. עבורי זו הייתה הזדמנות מצוינת להכיר צד נוסף של המינגוויי, ואחרי הקריאה הזו אין לי ספק שהוא היה אמן הסיפור הקצר לא פחות משהיה סופר רומנים גדול.

מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר / ורסנו
הוצאת שתים
223 עמודים

מיהו ורסנו?

שם עט, מישהו שלא מוכן להיחשף.

אבל זה משנה בעצם?

הרי היומן והמחשבות שמתוארות בספר, החוויות והתחושות הן כאלו שכל חייל ישראלי, מילואימניק, סדירניק יכול לתאר כי ההווי הזה, ההתרחשויות אלו דברים שחיילים ישראלים עם שם, ללא שם, חווים כל הזמן.

לכן ורסנו הוא אדם מסוים אבל הוא כל חייל ישראלי באשר הוא.

זה גם אחד הדברים שהופכים את הספר הזה למעניין כל כך. למרות שהוא כתוב בגוף ראשון ומבוסס על חוויות אישיות מאוד, לא הרגשתי שאני קורא רק את סיפורו של אדם אחד. הרגשתי שאני קורא קולקטיב שלם דרך זוג עיניים אחד. קולקטיב שמדבר בסלנג צבאי, מתווכח על פוליטיקה, מתגעגע הביתה, מנקה שירותים, מחפש קליטה לטלפון ובעיקר מנסה להבין מה בדיוק הוא עושה שם.

הספר בנוי כסדרה של מכתבים, מחשבות, אנקדוטות ורגעים שנכתבו במהלך חודשי המילואים. אין כאן עלילה במובן המקובל. אין משימה גדולה שמובילה את הסיפור ואין שיא דרמטי שמחכה מעבר לפינה. דווקא בגלל זה הספר מצליח ללכוד משהו אמיתי יותר. התחושה היא של ישיבה ממושכת עם אדם שמספר לך על התקופה המוזרה ביותר בחייו.

מה שאהבתי במיוחד הוא שהמלחמה כמעט תמיד נמצאת ברקע. ורסנו לא כותב ספר קרבות. הוא כותב ספר על אנשים שנמצאים במלחמה. על החברויות שנוצרות, על הוויכוחים שלא נגמרים, על השעמום, על הצפיפות, על הניסיון לשמור על שפיות בתוך מציאות שאיבדה את ההיגיון שלה.

אחד הקטעים הזכורים ביותר עבורי עוסק בחיילים שמסתובבים בלילה בצאלים ומדברים בטלפון עם בנות הזוג שלהם. ורסנו מדמה אותם לשיבולים ברוח. הדימוי הזה נשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא. לא רק בגלל היופי שבו אלא בגלל מה שמסתתר מאחוריו. לאורך כל הספר יש תחושה של איום מתמיד. לא כזה שמופיע בכותרות או בתיאורי קרב, אלא פחד שקט שנמצא מתחת לפני השטח. הפחד מהמוות. הפחד מהטלפון שיגיע. הפחד ממה שעלול לקרות בעוד שעה או מחר.

דווקא משום שהדמויות ממשיכות להתווכח על ערוץ 14, על ההתנתקות, על כדורגל ועל קפה, האימה הזאת מורגשת יותר. החיים נמשכים כרגיל, אבל כולם יודעים שהם נמצאים במקום שבו שום דבר אינו רגיל.

ורסנו כותב היטב. יש לו עין חדה לפרטים קטנים ויכולת למצוא רגעים אנושיים במקומות הכי לא צפויים. לפעמים הוא מאריך מעט בהסברים ובמחשבות פילוסופיות, אבל ברוב המקרים הקול שלו מספיק חם, מצחיק וכן כדי לסחוב את הקורא הלאה.

כשסיימתי את הספר לא הרגשתי שקראתי ספר על מלחמת חרבות ברזל. הרגשתי שקיבלתי הצצה נדירה לתודעה של אנשים שחיו אותה מבפנים. לא דרך מבצעים, מפות ופקודות אלא דרך שיחות, בדיחות, געגועים ופחדים.

אולי בגלל זה הספר הזה עובד כל כך טוב. בסופו של דבר מלחמה היא לא רק טנקים, נשק וקרבות. מלחמה היא גם האנשים שמחכים, חושבים, אוהבים ומפחדים בתוכה. את האנשים האלה ורסנו מצליח להראות היטב.

לילה טוב ארץ יתומה / קובי פרחי
הוצאת יצירה עברית
366 עמודים

אני מודה, אני לא שמעתי הרבה מהמוזיקה של אורפנד לנד, להקתו של קובי פרחי.
אבל פרחי הוא דמות, דמות שקשה לפספס, הוא אישיות והוא נוכח והוא ישראלי שלא רק שר וכותב אלא חי כאן ומרגיש את המקום, את הקונפליקטים, את הדו קיום וחולם חלומות.
האוטוביוגרפיה העוצמתית הזו שלו באה לספר את הסיפור של אותם חלומות שאת חלקם הוא הגשים ועל חלקם הוא עדיין חולם אבל זה הבסיס לספר הזה.
לחלום ולהגשים ולהיות ישראלי.

אלא שהספר הזה הוא הרבה יותר מסיפור על להקת מטאל מצליחה. זהו ספר על זהות. על אדם שמנסה להבין מי הוא בתוך המציאות הישראלית המורכבת, ולעיתים הכואבת, שבתוכה גדל. פרחי חוזר אל ילדותו ונעוריו ביפו, עיר שהיא כמעט דמות בפני עצמה לאורך הספר. יפו של יהודים וערבים, של בולגרים ויוונים, של כנסיות, בתי כנסת ומסגדים, של חברות אמיצה לצד פחד, אלימות וסכסוך. כמי שבילה חלק גדול מילדותו אצל סבי וסבתי ביפו, מצאתי את עצמי לא פעם מחייך בהכרה. הריחות, הרחובות, הדמויות, השפות והתרבויות השזורות זו בזו, כל אלה קמים כאן לתחייה באופן חי ומוחשי.

פרחי כותב היטב. יש לו קול ברור והוא יודע לספר סיפור. הספר כתוב בשפה נגישה מאוד אך אינו שטחי לרגע. להפך. ככל שהקריאה מתקדמת נחשפת מורכבותו של האיש ושל העולם שממנו צמח. הוא אינו מסתיר את המקומות הפחות מחמיאים בחייו. הוא מספר בכנות על כעס, על שנאה, על משברים, על טעויות ועל תהליכי התבגרות. דווקא משום כך קל להאמין לו גם כשהוא מדבר על תקווה, על פיוס ועל האפשרות לראות את האדם שמעבר להגדרות הלאומיות והדתיות.

מטבע הדברים אורפנד לנד נמצאת בלב הסיפור. הספר מלווה את הקמת הלהקה, את הקשיים, ההצלחות, האלבומים וההופעות בארץ ובעולם. אך באופן מעניין אלו אינם החלקים שהכי נשארו איתי. יותר מהסיפורים על במות ועל אולפנים, נשארו איתי הסיפורים על בני המשפחה, על החברים ועל האנשים שפגש בדרך. סבתו היהודייה וחברתה הערבייה, אביו שלחם במלחמה אך שמר על אנושיותו, קרובי המשפחה שנשאו איתם את צלקות הקרבות. אלו הסיפורים שמעניקים לספר את עוצמתו הרגשית.

אחד הדברים שמצאו חן בעיניי במיוחד הוא שפרחי אינו מסתפק בסיסמאות. הוא כותב מתוך כאב אמיתי ומתוך היכרות עמוקה עם המציאות הישראלית. הוא אינו מתעלם מהטרור, מהפחד ומהדם שנשפך כאן. הוא פשוט מסרב לקבל את המסקנה שאין ברירה אלא לשנוא. אפשר להסכים איתו ואפשר לחלוק עליו, אבל קשה שלא להעריך את העקביות ואת הנאמנות שלו לדרך שבה בחר.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי קורא ספר שאמנם נכתב בידי מוזיקאי, אך חורג הרבה מעבר לעולם המוזיקה. זהו ספר על ישראליות, על זהות יהודית, על משפחה, על חלומות ועל המחיר של הניסיון להישאר בן אדם בעולם שמנסה שוב ושוב לדחוף אותנו למחנות ברורים ומנוגדים.

גם מי שאינו מכיר היטב את המוזיקה של אורפנד לנד ימצא כאן הרבה עניין. אני יודע שאני מצאתי. לא משום שהפכתי לפתע למומחה למטאל, אלא משום שפגשתי אדם שמוכן לחשוף את עצמו באמת, על יופיו ועל פגמיו, ולספר סיפור ישראלי מרתק, מורכב ואנושי.