סבתא בורחת מהבית / מאירה ברנע גולדברג
הוצאת כנרת זמורה
219 עמודים

למאירה ברנע גולדברג יש סגנון ברור, זה ניכר.
בין אם אלו ספרי הילדים שלה או ספרי המבוגרים שלה מאירה ניחנת בכתיבה שקל לזהות אותה שכן זו מן סוג של חותמת איכות או סימן זיהוי ואני אומר את זה כמחמאה.
מזהים משהו שמאירה כתבה גם מבלי ששמה רשום מעל.
כך גם בספר החביב מאוד הזה שקל להתחבר אליו ולהזדהות איתו.

יש משהו מרגיע בכניסה לעולם כתיבה שאתה כבר מכיר. הקצב ידוע, ההומור נוכח, הדמויות מתנהלות בתוך מרחב שמצד אחד מרגיש יומיומי מאוד ומצד שני יודע לייצר דרמה קטנה מהחיים עצמם. מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאב פנימה, לא מתוך סקרנות גדולה לגבי מה יקרה אלא מתוך רצון פשוט להישאר עוד קצת עם הדמויות ועם הסיטואציות שהספר מזמן.

העלילה נפתחת במשפט שמניע את הכול, סבתא ברחה מהבית. לאה, בת תשעים ושמונה, מסרבת לקבל את ההחלטות שמתקבלות עבורה, ובעיקר את הניסיון לצמצם את עצמאותה. מכאן יוצא לדרך מסע שבו משתלבים נכדיה, כל אחד עם המטען שלו, ובתוך התנועה הזו נחשפים גם מתחים משפחתיים ישנים, גם סודות מן העבר וגם ניסיון להבין מה באמת חשוב כשכל מה שמוכר מתחיל להתערער. לצד זה נכנס גם אלמנט של חיפוש, כמעט בלשי, סביב סיפור משפחתי ישן שמוסיף רובד נוסף לקריאה.

הדמות של לאה היא הלב של הספר. יש בה חדות, עקשנות, הומור ולעיתים גם משהו נוגע ללב ואפילו מטריד. היא נאחזת בפרטים הקטנים של חייה כאילו הם עוגן בעולם שמשתנה מהר מדי, והקול שלה, גם כשהוא מצחיק, נושא בתוכו תחושת אובדן של שליטה שקשה להתעלם ממנה. דרך הדמות הזו עולים בעדינות נושאים של זקנה, עצמאות, תלות והמרחק שנוצר בין דורות, מבלי שהספר הופך כבד או מטיף.

ועם זאת, לצד החוזקות, הרגשתי לא פעם שאני נע בתוך אזור מוכר מדי. הדמויות שסביב לאה נעות לעיתים בתוך תבניות ברורות, והסיטואציות, גם כשהן משעשעות, לא תמיד מצליחות להפתיע באמת. יש תחושה של חזרה על מה שכבר עבד בעבר, של כתיבה שמעדיפה להישאר במקום הבטוח שלה ולא לנסות לזוז צעד נוסף. זה לא פוגע בהנאה, אבל כן מצמצם את העומק האפשרי.

בסופו של דבר, סבתא בורחת מהבית הוא ספר מהנה, זורם, כזה שקל לקרוא ולהיסחף איתו לכמה שעות טובות. הוא לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא, ואולי דווקא שם נמצא הקסם שלו. מי שיגיע אליו עם ציפייה לקריאה קלילה שיש בה הומור, רגש ונגיעה קלה של מסתורין, יקבל בדיוק את זה. מי שיחפש משהו שיטלטל או יישאר הרבה אחרי סיום הקריאה, יגלה שהוא נשאר בגבולות הנחמד.

הנוסע / קורמאק מקארתי
הוצאת מודן
467 עמודים
מאנגלית: אמיר צוקרמן

חיכיתי לספר הזה.
אני מעריץ של מקארתי, ממש. מאז שקראתי את הדרך ואת קו אורך דם אני באמת חושב שהוא אחד הסופרים הגדולים בחמישים השנים האחרונות. לצערנו מקארתי הלך לעולמו אבל השאיר לנו שני ספרים אחרונים. הנוסע, שעליו אני כותב עכשיו וסטלה מאריס, החלק השני של היצירה הזו שאני מחכה שיתורגם לעברית. לצלול שוב למקארתי זו חוויה גם אם לפחות בעיני זה לא הטוב בספריו ואסביר זאת בסקירה.

כבר מהעמודים הראשונים ברור שמדובר במקארתי אחר. יש כאן פתיחה מהפנטת, כמעט טקסית, כזו שמחזירה אותי מיד לאיכויות הלשוניות האדירות שלו. אבל מהר מאוד הספר משנה כיוון. העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, נעה סביב בובי ווסטרן, צוללן שמוזמן לבדוק מטוס שהתרסק בים. נוסע אחד חסר, הקופסה השחורה איננה, וסימני שאלה מתחילים להיערם. מכאן הסיפור מתפצל למשהו הרבה פחות בלשי והרבה יותר קיומי.

במקביל נוכחת כל הזמן דמותה של אליסיה, אחותו של בובי, גאונה מתמטית המתמודדת עם מציאות נפשית מתפוררת. הקשר ביניהם הוא לב הספר, והוא טעון, אפל, ולעיתים לא נוח לקריאה. הדיאלוגים שלה עם הדמויות שמופיעות בתודעתה הם מהקטעים הזכורים ביותר כאן. יש בהם חדות, הומור שחור, ולעיתים גם אימה שקטה. אלה רגעים שבהם מקארתי מזכיר למה הוא כל כך גדול.

אבל כאן גם מתחילה הבעיה. הספר הזה איטי יותר, מהורהר יותר, פחות קצבי. זה לא בהכרח חיסרון, אבל הוא דורש סבלנות אמיתית. יש פרקים שלמים שמרגישים כמו שיחות פילוסופיות ארוכות מדי, שבהן הדמויות משמשות יותר ככלי להעברת רעיונות מאשר כבני אדם חיים. מקארתי תמיד היה פילוסופי, אבל בעבר הוא ידע לעטוף את הרעיונות בתוך עלילה חיה. כאן הוא לעיתים מוותר על העטיפה.

יש גם עומס. פיזיקה, מתמטיקה, תיאולוגיה, טראומה, אשמה בין דורית. כל אלה נוכחים כאן, ולא תמיד מתחברים למקשה אחת. יש רגעים שזה מרשים מאוד, ויש רגעים שזה מרגיש כמו טיוטה רעיונית שלא עברה הידוק מלא.

ועדיין, אי אפשר להתעלם מהעוצמה. יש כאן תיאורים יפהפיים, רגעים של שקט טעון, ותחושה מתמדת של עולם שמתפרק מבפנים. זה מקארתי מבוגר יותר, אולי גם עייף יותר, אבל עדיין חד. האמריקאיות שלו כאן אחרת, פחות אלימה, יותר מהורהרת, אבל עדיין נוכחת בכל שורה.

הנוסע אינו עומד לגמרי בפני עצמו. הוא מרגיש כמו חצי יצירה, חלק מפאזל רחב יותר שמושלם בסטלה מאריס. התחושה הזו של חוסר שלמות היא גם חולשה וגם כוח. היא משאירה אותך עם שאלות, עם אי נחת, עם רצון להמשיך.

בסופו של דבר, זו לא פסגת היצירה של מקארתי. הוא לא מגיע כאן לעוצמות של קו אורך דם או הדרך. אבל גם כשהוא לא בשיאו, הוא עדיין כותב ברמה שרוב הסופרים לא מתקרבים אליה.

זה ספר שדורש מהקורא לעבוד. לפעמים אפילו להיאבק. לא כל אחד יתחבר אליו. אבל למי שמוכן להיכנס לעומק, יש כאן חוויה ספרותית לא שגרתית. ואני מודה, למרות הקשיים, אני מחכה לסטלה מאריס.

סיפור למאזין שותק / ניבה רטנר
הוצאת קתרזיס
162 עמודים

הדמויות המרכזיות בסיפורים של ניבה רטנר הן נשים, נשים שמתמודדות עם חיים שלא בהכרח מיטיבים איתן והן צריכות למצוא דרכים יצירתיות למצוא את עצמן ואת זהותן בעולם הכיאוטי ובעיני זה הייחוד בספר הזה שכולל 3 סיפורים ונובלה אחת.

כבר מהעמודים הראשונים הרגשתי שאני נכנס למרחב לא נוח. זה לא ספר שמלטף את הקורא אלא כזה שמבקש ממנו להישאר גם כשלא נעים. הנשים של רטנר חיות בשוליים, לא בהכרח שוליים חברתיים ברורים אלא שוליים פנימיים. הן נשואות, עובדות, מתפקדות כלפי חוץ, אבל בפנים משהו חורק, מתפורר, מחפש מוצא.

הנובלה שפותחת את הקובץ מציבה את הטון. דמות שמדברת אל מאזין שותק, כמעט מכריחה אותו להישאר. היא מספרת, מתוודה, מפתה, בוחנת את גבולות ההקשבה שלו ושל עצמה. יש כאן מודעות חדה למעשה הסיפור עצמו. היא לא רק חיה את חייה אלא גם עורכת אותם תוך כדי דיבור. זה יוצר מתח מעניין בין אותנטיות לבין מניפולציה, בין רצון להיחשף לבין שליטה בדרך שבה היא נתפסת.

אחד הדברים הבולטים בספר הוא הגוף. הגוף כמקום של תשוקה, של בושה, של כוח ושל חולשה. המיניות כאן אינה רק אקט אלא שפה. דרך לבחון יחסים, דרך לפרק היררכיות, ולפעמים גם דרך לשחזר אותן. זה עובד היטב כשהכתיבה נשארת חדה ולא מתנצלת, אבל יש רגעים שבהם הדמויות מסבירות את עצמן יותר מדי, כאילו הן חוששות שלא נבין, ושם משהו מהכוח מתעמעם.

שלושת הסיפורים הנוספים ממשיכים את הקו הזה, כל אחד מזווית אחרת. אישה שמסתגרת בעולם דיגיטלי ומחפשת מוצא, אם שמתקשה לראות את בתה ונגררת למקומות אלימים, אישה זקנה שמבקשת לפרוץ את גבולות חייה רגע לפני הסוף. יש כאן ניסיון מובהק לכתוב קולות שונים, ובחלק מהמקרים זה מצליח, בעיקר דרך הסיטואציות והדמויות, אבל מתחת לפני השטח מורגש מנגנון דומה שמניע את כולן, שילוב של בדידות, מודעות עצמית חריפה וציניות.

הסיפור האחרון הוא גם החזק ביותר וגם המתסכל ביותר. יש בו דמות חדה, חכמה, כזו שאתה רוצה להישאר איתה עוד קצת. אבל דווקא שם הרגשתי שהטקסט נחתך מוקדם מדי, כאילו לא נתנו לה למצות את הפוטנציאל שלה עד הסוף. זה רגע שמעלה שאלה רחבה יותר על הספר כולו, עד כמה רטנר סומכת על הדמויות שלה ועד כמה היא ממהרת לעבור הלאה.

זה לא ספר אחיד, וזה לא בהכרח חיסרון. יש בו רגעים חזקים מאוד לצד רגעים פחות מדויקים. אבל יש בו קול, ויש בו אומץ. הוא לא מנסה למצוא חן והוא לא תמיד מצליח, וזה בעיני חלק מהכוח שלו. מי שמחפש קריאה נוחה לא ימצא כאן את מבוקשו, אבל מי שמוכן להישאר בתוך אי הנוחות ימצא כאן לא מעט רגעים שנשארים איתו.

לקסיקון לחברה משותפת
הוצאת תשע נשמות
382 עמודים
עורכים: שולי דיכטר ואמיר פאח'ורי

בעברי הייתי מאוד נטוע לצד השמאלי ואולי לפני כעשור הייתי מסכים עם כל סעיף וסעיף בלקסיקון הזה.
עברתי מאז דרך והתמתנתי ולפי תפיסתי הדרך להגיע למצב בו לקסיקון כזה הוא ישים היא ארוכה מאוד ולא ישימה בשלב הזה.
ועם זאת אני מעודד ומפרגן לטקסטים כאלו שפותחים לנו דלת לשיח שמאתגר את החברה שיותר ויותר הולכת ימינה ומקצינה.
האתגור הוא חשוב לחברה מפולגת ושונאת כמו שאנחנו חיים בה.
נתחיל מזה שהלקסיקון הזה שהוא כרך א מה שמרמז שיהיה לו המשך הוא דו לשוני וזה מן הסתם חשוב ויש לו עורכת יהודיה ועורך ערבי ונמשיך בזה שמאוד מעניין לעיין בו.

זה לא ספר שקוראים ברצף. זה לא רומן וגם לא ספר עיון קלאסי. זה אוסף של מושגים שמנסים לעשות פעולה מורכבת יותר מאשר להסביר מציאות, הם מנסים לעצב אותה מחדש. כל ערך הוא ניסיון לפרק מילה שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים, ולבנות אותה מחדש בתוך חזון של חברה אחרת.

הקריאה בו מעוררת אצלי תחושה כפולה. מצד אחד יש כאן אינטלקטואליות מרשימה, ניסיון כן להתמודד עם מושגים כמו שותפות, דו קיום, רב תרבותיות, ולבחון מה הם באמת אומרים בתוך המציאות הישראלית. מצד שני יש רגעים שבהם אני מרגיש שהשפה מקדימה את המציאות בכמה צעדים טובים, כאילו המילים כבר חיות בעולם אחר, רגוע יותר, מאוזן יותר, כזה שעדיין לא קיים כאן.

הספר לא מסתפק בהצעת מושגים חדשים, הוא גם מבקר מושגים ישנים. הוא מערער על דו קיום במובן הפשטני שלו, מצביע על יחסי כוח, על חוסר סימטריה, על המקומות שבהם השפה עצמה מסתירה יותר משהיא מגלה. זה מהלך חכם, ולעיתים גם לא נוח, כי הוא מכריח אותי לבחון מחדש מילים שאני משתמש בהן בלי לחשוב עליהן יותר מדי.

אבל כאן גם מגיע הקושי הגדול שלי עם הספר. יש בו רגעים שבהם הניסיון לייצר שפה חדשה מוביל לטשטוש של הבדלים מהותיים. יש מקומות שבהם נוצרת תחושה של סימטריה שלא באמת קיימת, והמעבר הזה בין ניתוח מושגי לבין השלכות היסטוריות ופוליטיות מרגיש לי לעיתים חד מדי, כמעט קופצני.

זה לא מבטל את הספר, אבל זה כן מציב לו גבול ברור. כי שפה לבדה לא משנה מציאות. היא יכולה לפתוח אפשרות, לייצר סדק, אבל היא לא מחליפה כוח, אינטרסים, פחדים, זהויות.

ובכל זאת קשה לי לפטור את הלקסיקון הזה כעוד טקסט נאיבי. דווקא בגלל שהוא לא ישים כרגע, דווקא בגלל שהוא מתרחק מהשיח הרווח, יש בו ערך. הוא מסרב לקבל את המילים שאנחנו חיים בתוכן כמובן מאליו. הוא דורש לעצור, לשאול, לפרק.

באקלים הנוכחי, שבו השיח הציבורי נע לכיוון חד וברור, יש משהו כמעט חריג בניסיון לכתוב טקסט שמבקש לחשוב אחרת. לא בהכרח להסכים, אלא לחשוב.

אני לא קונה את החזון כפי שהוא מוצג כאן. הדרך אליו, אם בכלל קיימת, רחוקה מאוד. אבל אני כן מעריך את עצם הניסיון. לא כי הוא מציע פתרון, אלא כי הוא מנסה להזיז את נקודת המבט.

וזה אולי הדבר המרכזי שלקחתי מהקריאה, לא תשובות, אלא חוסר נוחות. וזה, במציאות שבה אנחנו חיים, לא מעט.

חבר קרוב / שי אספריל
הוצאת עם עובד
255 עמודים

שי אספריל הוא כותב מיומן, גם את ספריו האחרים מאוד אהבתי.
גם הספר הזה מיוחד והיה כיף לצלול אליו והוא עוסק בשאלות מוסריות.
נושא המוסר ושאלות של קבלת החלטות גורליות הוא נושא שמעסיק את המחבר גם בספרים אחרים שלו אבל במיומנות הוא מצליח להביא אותם בכל ספר שלו באופן אחר.
כך גם בספר הזה.

כבר מהעמודים הראשונים הרגשתי שאני בידיים בטוחות. יש משהו בכתיבה של אספריל שהוא מדויק ולא מתאמץ, חד אבל לא צועק. הוא יודע לבנות דמויות מבלי לרחם עליהן ומבלי לשפוט אותן, וזה איזון לא פשוט. שירלי, הדמות המרכזית, מוצגת כאישה שחיה בין עולמות, בין המעמד שממנו באה לבין זה שאליו טיפסה, בין הרצון ליציבות לבין הדחף לפרוץ אותה. יש בה ציניות שנבנתה לאורך השנים, ויש בה גם צורך עמוק להצדיק את עצמה.

לצידה עומד אסף, דמות שונה ממנה אך גם משלימה אותה במובנים מסוימים. הוא חי חיים זהירים יותר, כמעט מהוססים, אדם שמעדיף להישאר באזור הבטוח שלו ולא להתחייב עד הסוף. הקשר ביניהם, שמתחיל כרומן, נטען כבר מההתחלה במתח רגשי ומוסרי, לא רק בגלל עצם הבגידה אלא בגלל הדרך שבה כל אחד מהם מפרש אותה לעצמו.

העלילה מקבלת תפנית חדה כאשר אירוע בלתי צפוי קושר ביניהם מחדש ומכניס אותם למצב קיצוני שמאלץ אותם לקבל החלטות שלא ניתן לחזור מהן. מכאן ואילך הספר נע בין דרמה פסיכולוגית לבין מתח של ממש. מצד אחד, הקצב עולה והקריאה הופכת סוחפת מאוד, יש תחושה של הידוק ושל סכנה מתקרבת. מצד שני, זה גם המקום שבו התחלתי להרגיש אי נוחות מסוימת.

כי ככל שהעלילה מתקדמת, נדמה שהספר זז ממקום של התבוננות עמוקה בבני אדם למקום שמבקש להעצים את הדרמה. יש רגע שבו הדמויות נדרשות לבחור, והבחירה הזו הרגישה לי פחות אורגנית ויותר מכוונת. לא משום שהיא בלתי אפשרית, אלא משום שלא הייתי משוכנע לחלוטין שזה מה שהן היו עושות באמת. כאן נכנס סדק קטן, לא ביכולת הכתיבה אלא באמינות הפנימית של ההתפתחות.

ועדיין, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהספר עובד. הוא מחזיק, הוא מסקרן, הוא גורם לרצות להמשיך. אספריל יודע לספר סיפור, והוא יודע להכניס את הקורא לתוך עולם שבו שאלות של אמת ושקר, נאמנות ואינטרס, אהבה והישרדות, מתערבבות זו בזו עד שקשה להפריד ביניהן.

יצאתי מהקריאה עם תחושה כפולה. מצד אחד, הנאה אמיתית מספר שכתוב היטב ומצליח ללכוד את הקורא. מצד שני, תחושה שבנקודה מסוימת ההנאה הזו באה על חשבון העומק שהספר עצמו הבטיח בתחילתו. אולי זה חלק מהקסם שלו, ואולי זו בדיוק החולשה שלו.

הקרבות הגדולים ששינו את ההסטוריה / אורן נהרי ויואב לימור
הוצאת דביר
202 עמודים

אני לא מכיר מספיק הסטוריה צבאית. אני מכיר קרבות מסוימים שלמדתי עליהם בשיעורי הסטוריה ובעיקר מקושרים למלחמות של המאה העשרים ומלחמות ישראל וכן, כאיש ספר בעצמי אני נחשף לקרבות פה ושם אבל הידע שלי בתחום חלש יחסית.
כאן נכנסים לתמונה יואב לימור ואורן נהרי עם הספר הזה.
אם מתבוננים במוצר הזה שאני כותב עליו כרגע מדובר בספר שבא לדחוס לקורא הממוצע מידע לא מעמיק מדי על קרבות מפורסמים בעולם אבל מידע שמספיק עבור הקורא הממוצע כדי להכיר את הקרבות האלו ולדעת עליהם ידע בסיסי.
וזה לא מעט.

מהר מאוד הבנתי שזה לא ספר הסטוריה במובן הקלאסי, אלא משהו אחר לגמרי. זה אלבום. אלבום עשיר, צבעוני, כזה שמזמין אותך לדפדף, לעצור, להסתכל על מפה, לקרוא כמה פסקאות, להכיר דמות, ולהמשיך הלאה. אין כאן ניסיון להעמיס, אין יומרה לנתח עד הסוף, אלא לייצר מפגש ראשוני עם אירועים מכוננים.

הספר נע בין קרבות שונים מאוד זה מזה, מימי קדם ועד העת החדשה, וכל פרק מצליח לתת תחושת מסגרת ברורה. מי נלחם, איפה, למה זה קרה, ומה הייתה התוצאה. זה אולי נשמע בסיסי, אבל עבור מי שלא מגיע עם ידע מוקדם, זה בדיוק מה שצריך. התחושה היא שמישהו פותח לך דלת לעולם רחב, בלי להכביד עליך בדרך.

יש משהו מאוד נגיש בכתיבה של אורן נהרי ושל יואב לימור. הם יודעים לספר סיפור, לבחור את הפרטים הנכונים, ולשמור על קצב שמחזיק אותך בתוך הקריאה. לא הרגשתי שאני טובע בפרטים, אלא להפך, קיבלתי עוגנים. שמות, מקומות, רגעים.

יחד עם זאת, ככל שהתקדמתי, היה לי ברור שהפשטות הזו היא גם הגבול של הספר. הקרבות מוצגים בצורה חדה וברורה, אבל לא תמיד נפתחת המורכבות שמסתתרת מאחוריהם. לפעמים נדמה שהקרב עצמו עומד במרכז, בעוד שהתהליכים הפוליטיים, הכלכליים או החברתיים שקדמו לו או נבעו ממנו נשארים ברקע. זה לא פגם, אלא בחירה, אבל כדאי להיות מודעים לה.

ועדיין, יש כאן ערך גדול. עבורי, זה היה ספר שמעורר סקרנות. מצאתי את עצמי רוצה להמשיך ולקרוא על קרבות מסוימים, להבין לעומק מה באמת קרה שם. במובן הזה, הספר עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות, הוא לא מספק תשובות מלאות, אלא פותח תיאבון.

בסופו של דבר, זה לא ספר למי שמחפש ניתוח היסטורי מעמיק, אלא למי שרוצה להכיר, לגעת, ולהבין בקווים כלליים. וככזה, הוא עובד היטב. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל מסע.

כל צבעי העלטה / כריס ויטאקר
הוצאת כנרת זמורה
605 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

כשקראתי קצת על מחבר הספר כריס ויטאקר הבנתי שכתיבת הספר הזה, המותחן הזה באה ממקום אישי ומחווייה אישית והתחושה היא שהכתיבה של הספר אמנם לא משקפת את הביוגרפיה שלו אבל כן מאפשרת לו לשחרר כל מני שדים שישבו לו על הנפש.
זה מורגש בטקסט וזה והמידע הזה מעניק לקריאה נפח אחר של רגשות והבנה עד כמה כתיבה מאפשרת לנו לבטא כאבים ותחושות
ועכשיו לספר עצמו.

בעיירה קטנה במיזורי מתרחש אירוע מטלטל, נער בשם פאץ' נחטף.
באותו הזמן חברתו הטובה סיינט מחפשת אחריו ולא מניחה לסיפור עד שימצאו את חברה הטוב ביותר. בינתיים שם בחושך בלא נודע נמצא לו פאץ שמגלה שהוא לא לבד. מישהי בשם גרייס נמצאת איתו שם, נוגעת בידו ונוטעת בו תקווה. כשפאץ מצליח לברוח מהשבי הוא לא מפסיק לחפש אחרי אותה גרייס, שנים של חיפושים והספר עוקב אחר אותם חיפושים ואותם שנים ובמקביל הוא גם עוקב אחרי סיינט שעוקבת אחרי מסעו של פאץ ומנסה למצוא את החוטף.

כקורא הרגשתי שויטאקר יודע בדיוק איך לגעת. יש לו יכולת לכתוב רגעים קטנים שמכאיבים באמת, לא מתוך מניפולציה אלא מתוך היכרות עם החומר האנושי. יש כאן כאב, בדידות, אלימות שקטה ולא מתייפייפת, ודמויות שנושאות איתן מטען רגשי כבד מאוד. במיטבו, הספר מצליח לייצר חיבור רגשי חזק מאוד, כזה שמחזיק אותך בתוך הסיפור גם כשהוא מאט.
אבל כאן גם מתחילה הבעיה.

הספר הזה ארוך מדי ביחס למה שיש לו להציע. לא משום שאין בו עומק, אלא משום שהעומק הזה לא מתרחב אלא חוזר על עצמו. ויטאקר מנסה לבנות תחושת זמן, לתת מקום לשנים שחולפות ולחיים שנשחקים לאט, וזה כיוון נכון, אבל בפועל יש לא מעט רגעים שבהם התחושה היא של חזרה על אותו מצב רגשי במקום התקדמות אמיתית.

ובכל זאת, אי אפשר לפטור את הספר הזה בקלות. יש בו משהו כן, חשוף, לא מתוחכם מדי אבל גם לא שטחי. הוא לא יצירת מופת בעיני, במיוחד כשמשווים אותו לרומנים גדולים יותר שעוסקים בטראומה ובזיכרון, אבל הוא כן מצליח לגעת ולהשאיר חותם.
אולי זה בסופו של דבר כוחו האמיתי, לא ספר שמחזיק עולם שלם על הכתפיים, אלא ספר שמצליח, לפרקים, להיכנס מתחת לעור.

קווים חוצים גבולות / עידית בר
הוצאת גלילי
381 עמודים

אני באתי מעולם האיור והקריקטורה, שם התחלתי והתמחיתי במקום לימודי האקדמאים. בעיני הקריקטורות מלמדות אותי לא מעט על תפיסה תרבותית, חברתית ופוליטית, יש בה חמלה, רגש, כאב וגם כח להסית ולשנות תפיסה חברתית ופוליטית.
לאיור יש כח רב.
כמי שרוצה ללמוד ולהבין את החברה הערבית הספר הזה דרך הקריקטורות מעניק לי נקודת פתיחה טובה.

מהר מאוד הבנתי שלא מדובר כאן בספר עיון במובן הרגיל. זה לא ספר שיושבים וקוראים ברצף, אלא כזה שמדפדפים בו, נעצרים, מתבוננים, חוזרים אחורה. כמעט קטלוג. אוסף רחב מאוד של קריקטורות שמגיעות ממקורות שונים בעולם הערבי, ומנסות לשרטט דרך דימויים את הלך הרוח, את הפחדים, את הכעסים ואת נקודות המתח.

כמי שבא מהתחום, הקריאה שלי היתה קודם כל ויזואלית. הסתכלתי על הקווים, על הבחירות, על הסמלים שחוזרים שוב ושוב. דימויים פוליטיים חדים שלא משאירים מקום לפרשנות עדינה. יש כאן שפה ברורה, לעיתים בוטה, לעיתים חכמה מאוד בפשטות שלה.

אבל לצד ההתרשמות הזו, יש גם שכבה נוספת, והיא הטקסטים שמלווים את הקריקטורות. עידית בר לא מסתפקת בהצגה, היא מפרשת, ממסגרת, נותנת הקשר. לעיתים זה מעשיר את הקריאה ומכוון את המבט לנקודות שלא הייתי בהכרח מזהה לבד, ולעיתים זה מצמצם את האפשרות שלי לקרוא את הדימוי בדרכים אחרות. הרגשתי לא פעם שהציור פתוח יותר מההסבר שלו.

החוזק הגדול של הספר הוא בהיקף. יש כאן מאות קריקטורות, והחזרתיות שלהן יוצרת דפוסים. אתה מתחיל לזהות איך דימויים נבנים, איך אויבים מצוירים, איך ביקורת פנימית מתבטאת. זו כבר לא קריקטורה בודדת אלא שדה שלם של תודעה חזותית.

מצד שני, ההיקף הזה גם חושף מגבלה. לא כל קריקטורה עמוקה. חלקן חוזרות על אותו רעיון שוב ושוב, לעיתים בצורה ישירה מאוד. זה יוצר תחושה של העצמה של מסר מסוים, ולא בהכרח תמונה רחבה ומורכבת של מציאות.

ובכל זאת, כנקודת פתיחה, הספר עובד. הוא לא נותן תשובות מלאות, והוא גם לא מתיימר באמת להכיל עולם שלם. אבל הוא כן פותח דלת. הוא מאפשר הצצה לאופן שבו חברה מבטאת את עצמה דרך דימויים, דרך הומור, דרך הקצנה.

יצאתי ממנו עם תחושה כפולה. מצד אחד התפעלות מהעבודה ומהאיסוף, ומהיכולת לייצר מארג רעיוני מתוך חומר ויזואלי. מצד שני, צורך להמשיך ולשאול שאלות, לא לקבל כל פרשנות כמובן מאליו, ולזכור שגם קריקטורה, כמו כל שפה, מספרת סיפור חלקי בלבד.

האיצחקיה / יצחק בן נר
יצירה עברית
364 עמודים

למרות הבדלי השנים והתקופות יש לי נקודות חיבור עם יצחק בן נר
בעיקר ההזדהות עם החיים הכפריים ועם המרחבים של העמק.
כאילו נקודות פתיחה דומות
אמנם אני בקיבוץ בעמק החולה והוא במושב ובתקופות אחרות ועדיין החיבור קיים כמו גם האהבה לעולם התרבות ואהבת הקריאה.
אז לצלול לספר האוטוביוגרפי (או אנטיביוגרפי כמו שכתוב בכריכה) שלו היה משהו שסקרן אותי מאוד.

יצחק בן נר לוקח אותנו לתחנות בחייו, במושב, בצבא, ובעולם התרבות שאליו הוא נכנס בהמשך. הוא עושה זאת דרך גוף שלישי, בחירה שמייצרת מרחק מעניין, כמעט כאילו הוא מתבונן בעצמו מהצד. זה עובד היטב בפרקים רבים, כי זה מאפשר לו להפוך את הזיכרון לחומר ספרותי, לא רק לעדות. איציק הופך לדמות, לא רק למספר, וזה מעניק לספר תחושה של סיפור ולא של יומן.

יש כאן כתיבה שמאוד קל להיסחף איתה. התיאורים של הילדות בכפר, של העבודה, של הריחות והטעמים, של השגרה הפשוטה לכאורה, כולם כתובים בדיוק ובאהבה לפרטים. יש רגעים שבהם ממש הרגשתי שאני חוזר למרחבים שאני מכיר, לא כי הם זהים, אלא כי התחושה דומה. יש משהו מאוד כן באופן שבו הוא מתאר את העולם הזה, בלי לייפות יותר מדי ובלי להפוך אותו למיתוס מושלם.

כשהספר פוגש את ההיסטוריה, הוא נהיה מעניין יותר. הדמויות שנכנסות ויוצאות, חלקן אמיתיות וחלקן בדויות, יוצרות תחושה של תקופה שלמה שנפרשת מולך. יש רגעים חזקים במיוחד, כמו הסיפור של דב'לה, שבהם הספר יוצא מהנוסטלגיה ונוגע בכאב אמיתי, כזה שנשאר איתך.

אבל לצד זה, יש גם בעיה שלא נעלמת. הספר לא תמיד יודע לעצור. יש עומס של פרטים, רשימות, תיאורים, שלפעמים מרגישים ארוכים מדי ולא משרתים את התנועה של הקריאה. מה שמתחיל כעושר הופך לא פעם לעומס. במקום להעמיק רגע מסוים, הוא ממשיך הלאה לעוד ועוד פרטים, והאפקט המצטבר הוא עייפות מסוימת.

גם הבחירה בגוף שלישי, שלרגעים עובדת מצוין, יוצרת לפעמים ריחוק רגשי. יש מקומות שבהם רציתי להתקרב יותר, להרגיש את הדמות מבפנים, אבל נשארתי כצופה מהצד. זה לא פוגע לגמרי, אבל כן מגביל את העוצמה הרגשית שהספר יכול היה להגיע אליה.

ובכל זאת, יש כאן ספר עם נוכחות. יצחק בן נר יודע לכתוב, וזה מורגש כמעט בכל עמוד. הוא מצליח לבנות עולם, להעביר תקופה, ולתת לקורא הצצה לחיים של אדם שהפך את הזיכרון לחומר גלם ספרותי.

זו לא קריאה מושלמת, ויש כאן צורך בעריכה הדוקה יותר, אבל זו כן קריאה שיש בה רגעים יפים מאוד, כאלה שנשארים איתך גם אחרי שסוגרים את הספר.

העיר השחורה / בוריס אקונין
ספרי עליית הגג
423 עמודים
מרוסית: יגאל ליברנט

לא קראתי את כל סדרת פנדורין אבל 2-3 הספרים שקראתי גרמו לי להבין את האיכות של בוריס אקונין בכתיבת מתח שהוא הרבה יותר מאפקטיבי
הוא עמוק ואיכותי יותר וזה מה שהופך את הסדרה הזו לטובה כל כך
אקונין לוקח אותנו הפעם לבאקו שבאזרבייג'אן שלפני מלחמת העולם הראשונה
עיר שבתקופה ההיא היתה מרכז חשוב מאוד והיא גם מרכז הספר מהרבה בחינות

מהר מאוד הבנתי שבמובן מסוים העיר היא הדמות הראשית
לא רק זירה להתרחשות אלא כוח פעיל בתוך הסיפור
זו עיר של נפט ושל כסף גדול אבל גם של אלימות שקטה שמבעבעת מתחת לפני השטח
של מתחים בין עמים ושל אינטרסים שמתנגשים בלי הרף
יש תחושה שכל דבר יכול להתלקח בכל רגע וזה נותן לספר שכבה נוספת מעבר לעלילה הבלשית

פנדורין נכנס לתוך הכאוס הזה כדי לרדוף אחרי טרוריסט חמקמק
אבל מהר מאוד החקירה הופכת למשהו רחב יותר
הוא צריך לנווט בתוך מערכת סבוכה של דמויות
אנשי שלטון אנשי עסקים פושעים ואנשים שפשוט מנסים לשרוד בתוך מציאות לא יציבה
וזה בדיוק המקום שבו אקונין מראה את הכוח שלו
הוא לא רק מספר סיפור אלא בונה מערכת

יש משהו מאוד מדויק בכתיבה שלו
המשפטים נקיים
הקצב נשמר
והקריאה זורמת בלי מאמץ
אבל זה לא רק עניין טכני
יש כאן גם ידע היסטורי ונוכחות תרבותית שמורגשת כל הזמן
אתה לא מרגיש שמדובר ברקע מודבק אלא בעולם שיש לו היגיון פנימי

ועדיין צריך להגיד את האמת
זה ספר טוב מאוד אבל לא ספר גדול

העלילה מעניינת ומחזיקה
יש רגעים של מתח אמיתי
אבל היא לא שוברת את הגבולות של הז'אנר
אין כאן מהלך אחד שמטלטל באמת או גורם לך לעצור ולחשוב
זה עובד מצוין תוך כדי הקריאה אבל פחות נשאר אחרי

גם הדמויות המשניות למרות הריבוי שלהן לא תמיד מצליחות להתייצב
יש תחושה שחלקן שם כדי להניע את העלילה ולא מעבר לזה
פנדורין עצמו כן מחזיק את המרכז
יש בו שילוב של חדות אינטלקטואלית עם סדקים אנושיים
והוא לא בלתי פגיע כמו שנדמה לפעמים

מה שכן נשאר חזק גם אחרי הסיום זו התחושה של התקופה
1914 רגע לפני שהעולם משתנה
המתח שמורגש באוויר
הידיעה שמשהו גדול עומד לקרות גם אם הדמויות עצמן עדיין לא מבינות את זה עד הסוף

ואולי זה הדבר שהכי עבד עבורי
לא פתרון התעלומה אלא התחושה של עולם שנמצא על סף שינוי

זה לא ספר שיגרום לי לומר שמדובר ביצירה קלאסית
אבל זה כן ספר שמראה איך כותבים מתח ברמה גבוהה
עם שליטה עם ידע ועם כבוד לקורא

וזה כבר יותר ממה שרוב הספרים בז'אנר מצליחים לתת