במי הנביעה
צפנת בן דוד
הוצאת קתרזיס
114 עמודים

כשצללתי לספר השירה הזה של צפנת בן דוד לרגע חזרתי לימים שלי בקיבוץ, פתאום נגעתי שוב בשיבולים, ישבתי על הדשא לגדות הירדן ונשמתי אויר נקי.
זו התחושה הראשונה שהשירים בספר לקחו אותי אליהם.
וזה נורא יפה, ופיוטי. הטבע הוא פיוטי מעצם הווייתו.
אבל לפני השירים ישנה כריכה שיש בה כח ומרמזת לנו מה יקרה לנו כשנצלול פנימה.

הכריכה הזו אינה קישוט. היא אינה באה ליפות או לפתות. היא מונחת כמו גוף בתוך אדמה, כמעט נטמעת בה, גבולותיה רכים, קוויה נמסים אל המצע שמסביב. יש בה אנושיות בלי פנים ברורות, גוף ללא זהות, שוכב או נמס או נח. היא מזמינה כניסה שקטה. לא קריאה דרוכה אלא השהיה. מבט ראשון שכבר מודיע שהספר הזה לא מבקש לעמוד מולך אלא לקחת אותך פנימה, אל מקום שבו האדם והאדמה חדלים להיות נפרדים. עוד לפני דף ראשון ברור שהחוויה כאן תהיה איטית, חושית, לא מתגוננת.

וכך באמת מתרחשת הקריאה. זה ספר שלא קראתי בו שירים אחד אחד אלא שהיתי בו. נתתי לו להוביל אותי בקצב שלו, בעונות שלו, בנשימות הקטנות. התחושה הדומיננטית היא של הליכה בשדה מוכר ובכל זאת משתנה. משהו מהקריאה מזכיר זיכרון גוף יותר מזיכרון מחשבתי. התחככות בעשבים, חום קל של קיץ, תחושת מעבר. לא חוויה סיפורית אלא רצף תחושות שמצטבר לאט.

יופי של ספר, כזה שיש בו שקט פנימי ויופי חיצוני וביחד הם מתמזגים לפיוטיות וחן.
מומלץ.

---

שִׁבּוֹלֵי שׁוּעָל יְרַקְרַקּוֹת
עַכְבְּרוֹנֵי זַרְעֵיהֶן מֻשְׁלָכִים
עַל כְּתֵפַיִם קְטַנּוֹת
חֻלְצָה פִּרְחוֹנִית בַּשָּׁרָב הָרִאשׁוֹן
אָבִיב רָץ בַּשָּׂדוֹת

רֵאשִׁית קוֹצִים דְּקִירוֹת קְטַנּוֹת
רוּחַ בְּכִיסֵי הַקַּיִץ
דִּלּוּג צַמּוֹתַיִם מֵעֹרֶף אֶל רֹאשׁ
זְרוֹעוֹת הַגִּבְעָה נִפְתָּחוֹת
הֵד קְרִיאוֹתַי מִתְעַלֵּף
עַל חָזֵהוּ הָרַךְ שֶׁל הַגַּיְא

הרבע הנותר / אביבית משמרי
הוצאת פטל
116 עמודים

הספר הזה, העדין והיפה הזה, זרק אותי לסיפורים של משפחתי שלי, לאובדן של משפחתי שלי, ולעובדה שכולנו בשלב מסוים מאבדים את הקרובים אלינו, חלק מהגיל, חלק מהעולם, וחלק מההתמודדות עם העולם הזה. מה שנשאר לנו הם זיכרונות וסיפורים, ואת זה משמרי פותחת על השולחן כמו קלפים, גלויים מצד אחד וזהירים מצד אחר, כמו הכריכה היפה של הספר שמרמזת על שכבות, על מה שנמצא בחוץ ועל מה שמחכה למי שמוכן להתעכב ולהקשיב.

כבר מן העמודים הראשונים ברור לי שזה אינו ספר שמבקש רחמים. הוא אינו מרים קול ואינו מבקש תשומת לב. להפך, זהו טקסט שמתנהל בקול שקט מאוד, כמעט יומיומי, אבל כזה שמלא חדות. משמרי אינה כותבת את האבל כדרמה אלא כחומר חיים, משהו שנוכח בתוך החלטות קטנות, בתוך מחשבות שמופיעות דווקא כשנדמה שאין בהן חשיבות מיוחדת. דווקא שם, בדברים שנאמרים כבדרך אגב, נמצא הכאב במלוא עוצמתו.

הכתיבה פרגמנטרית, קטעים קצרים, תנועה בין זמנים, בין מחשבה פרטית להתבוננות רחבה יותר. אבל אין כאן פיזור. יש תחושה של יד שיודעת בדיוק מתי לעצור, מתי לא להסביר, מתי להשאיר משהו פתוח. זה ספר שמכבד את הקורא במובן העמוק, הוא אינו מאכיל ברגש ואינו מסכם עבורי מה עלי להרגיש. הוא נותן לי להיות שם לבד, עם הזיכרונות שלי, עם האנשים שלי.

אחד הדברים החזקים בעיניי הוא האופן שבו משמרי כותבת על זיכרון בלי לייפות אותו. הזיכרון כאן אינו נוסטלגי ואינו מנחם בהכרח. הוא לפעמים מביך, לפעמים מבלבל, לפעמים כואב בצורה לא דרמטית אלא מתישה. יש רגעים שבהם הכתיבה כמעט קלינית, תיעוד של מוסדות, של שגרות, של מצבים אנושיים שנמצאים בדרך כלל מחוץ לספרות, ודווקא שם נוצר עומק רגשי חזק מאוד.

כקורא, הרגשתי שהספר לא מנסה להציע פתרון. אין כאן מסר של סגירה או של נחמה גדולה. יש ניסיון כן להבין איך חיים עם מה שאין לו פתרון. איך ממשיכים כאשר הזיכרון אינו טקס קבוע אלא משהו שמשתנה כל הזמן, לפי מצב הרוח, לפי המרחק, לפי החיים שנמשכים ממילא.

הרבע הנותר הוא ספר קטן בהיקפו אבל רחב מאוד בתחושה שהוא משאיר. זה ספר שלא קראתי במהירות, אלא חזרתי אליו, עצרתי, הנחתי אותו בצד וחזרתי. לא בגלל קושי אלא בגלל הצורך לתת לדברים לשקוע. הוא מזכיר לי למה אני אוהב ספרות כזו שלא מנסה להרשים אלא להיות נאמנה לעצמה, ולמה לפעמים דווקא ספר עדין הוא זה שנשאר איתי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא.

מתנה וצלקת / אודי נוימן
הוצאת עם עובד
213 עמודים

אני חושב שדרוש הרבה אומץ להתייחס בספר הביכורים שלך לנושא כה רגיש כמו נתינה באופן שבו אודי נוימן כותב עליה וכאן הוא לוקח את הנתינה למקומות המורכבים שלה, לנתינה שנמצאת על קו התפר בין החיים למוות. כתיבה כזו דורשת מיומנות ואני התרשמתי שלמחבר יש את המיומנות הזו וזה עזר לי לצלול פנימה לתוך הסיפורים מבלי לפחד לצלול למקומות של בנאליות.

ככל שהתקדמתי בשתי הנובלות שבספר הרגשתי שאני נע בין שני עולמות שונים לגמרי ובכל זאת שניהם נוגעים באותו מרחב פנימי. זה מרחב שבו אדם נותן משהו מעצמו לא מתוך רצון להרשים או מתוך אידיאל גדול אלא כי משהו בתוכו מבקש תיקון או חיבור מחודש לעצמו. זו נתינה שמגיעה בשקט, בלי הצהרות, ולעיתים גם מתוך כאב. אולי בגלל זה קל היה לי להתקרב אל הדמויות. יש בהן מידה של ישירות, מידה של פגיעוּת שלא מבקשת מחווה גדולה אלא פשוט התבוננות.

הנובלה הראשונה מתנה וצלקת מלווה את מיכאלה ברגע מכריע של חייה. החלטתה לתרום כליה לילד זר מציפה מיד את השאלה הפנימית שלא נאמרת בקול. מה בעצם מניע אדם לעשות מעשה כזה. נוימן מציג אותה לא כקדושה ולא כמי שמבקשת תהילה. היא יותר כמו מי שמנסה לייצר לעצמה רצף חדש, תחושת שייכות שלא מצאה במקומות אחרים. הפעולה שלה גדולה וחריפה אבל העולם הפנימי שלה דווקא עדין ומלא תהיות. זה מה שהפך את הסיפור למעניין בעיני. לא הדרמה שבתרומה אלא ההבנה שהמעשה הזה הוא הדרך שלה לגעת במה שלא התקיים בחייה.

הנובלה השנייה הפי אנד מתמקדת ברענן, צעיר שמתנדב בהוספיס ומוצא את עצמו מבלה זמן עם אנשים שנמצאים בסוף דרכם. ההתנדבות שלו נראית פשוטה כמעט, אבל הקריאה חושפת שהוא מבקש בתוכה משהו עמוק יותר. לא הכרה ולא צלש אלא תחושה של קרבה למקום שבו החיים נראים חדים יותר ופחות מפוזרים. יש בו רצון להבין את עצמו דרך הנוכחות ליד האחרים. משהו בסיפור הזה יוצר רגעים שקטים אך משמעותיים. הוא מזכיר שהמפגש עם קצוות החיים יכול להיות גם מפגש עם מה שאנחנו לא יודעים לומר על עצמנו.

מה שמחבר בין שתי הנובלות אינו עלילה משותפת אלא אווירה. שתיהן מתרחשות במקום שבו פעולות גדולות מתקיימות לצד חיים יומיומיים מאוד. הדמויות מבצעות מעשה של נתינה וקבלה, אך הן לא מבקשות להפוך את עצמן לדמויות מופת. הן פשוט מנסות להתמודד עם מה שמניחים על ליבן. הקו ביניהן הוא הקו שבו נתינה הופכת לאמצעי לשמור על יציבות פנימית. זה קו דק אבל הוא מחזיק את שתי העלילות ומעניק להן מבט אנושי ואמיתי.

כספר ביכורים מתנה וצלקת מרגיש בשל. נוימן כותב ברגישות ובביטחון. הוא לא מעמיס על הקורא רגש יתר והוא לא מנסה להפתיע במקומות שאינם דורשים הפתעה. הוא מאפשר לדמויות לנוע בקצב שלהן ולהתפתח מול עינינו בלי צורך בתחכום מיותר. שתי הנובלות עומדות זו ליד זו כמו שתי דרכים שונות להתבונן באותו צורך אנושי פשוט. הרצון לתת משהו מעצמך כדי להרגיש שיש לך עוד מה להחזיק בעולם.

ספר נהדר בעיני ומומלץ מאוד.

סיפורה של תזמורת החיות / קתי פלינט
הוצאת שוקן
איורים: ג'סיקה קורטני־טיקל

הספר החביב והמאויר למופת הזה הוא בעל מעט עמודים אבל הוא בא ומנגיש לילדים בעיקר את עולם המוזיקה הקלאסית ובעיקר את היצירה הספציפית קרנבל החיות של המלחין קאמי סן־סנס.

הסיפור רקע בספר הוא מאוד פשוט, האחים ג'יימס ותומס המשועממים במקום לסדר את החדר מעדיפים לקרוא ספר על חיות שונות בכדור הארץ ולפתע נפתחת דלת סתרים שמפגישה אותם עם חיות נהדרות בכל העולם, אריות, צבי ים, פילים טרופיים מלכותיים, יצורי ים מקסימים, עופות צבעוניים ועוד.

בכל עמוד יש כפתור שלוקח אותנו למסע מוזיקלי של חלק מהיצירה וחושף אותנו לכלים שונים ולהכרות עם יצירה חשובה ומיוחדת במוזיקה הקלאסית.
לבסוף גם הכרות על המלחין עצמו בכפולה מיוחדת וצבעונית עם כפתורים רבים וצלילים שונים.

הספר הזה מושקע מאוד, בעיצוב שלו, בכריכה, בטכנולוגיה הזו שחושפת ילדים למוזיקה, קריאה, ציורים נפלאים ועוד ומייצרת עבור ילדים חוויה קסומה של מוזיקה ואמנות גם יחד.

ילדים בגילאים צעירים יאהבו את זה מאוד.

1936
אורן קסלר
הוצאת שוקן
341 עמודים
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

אורן קסלר הוא עיתונאי ישראלי שחי וכותב בשפה האנגלית ואחד הדברים שהוא כתב בכריכה האחורית של הספר הוא שלא נכתב עדיין ספר לקהל הרחב בנושא המרד הגדול של 1936 וממחקר קטן שעשיתי נראה שקסלר צודק. וזה מעניין כשלעצמו למה שום ספר הסטורי לא באמת התייחס לכך. אז ניגשתי והתחלתי לקרוא ובעידן של היום כל מידע חדש ומעמיק שיש על הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא מעניין ורלוונטי לפחות עבורי.

ככל שהתקדמתי הרגשתי שקסלר בנה כאן ספר שמנסה לתפוס תווך שעד עכשיו כמעט לא ניגשו אליו. הוא לא כותב כמו הסטוריונים כבדים שלא מוותרים על שום הערת שוליים והוא גם לא כותב כמו מי שמחפש לייצר פרובוקציה פוליטית. הוא נמצא במקום האמצע שבו אפשר לספר סיפור רחב על תקופה טעונה בלי לשתק את הקורא בעומס ובלי לגלוש להתנחמדות. הספר כתוב באופן קריא מאוד אבל זה לא מקרי זה חלק מהבחירה הרעיונית של קסלר להנגיש תקופה הסטורית מורכבת בלי לוותר על העומק שלה.

מה שמרשים כאן הוא היכולת שלו להחזיק סיפור שמכיל שלושה כוחות גדולים מאוד מנדט בריטי ציבור ערבי מתעורר ויישוב יהודי שהולך ומתגבש. קסלר לא נותן לשום צד להיעלם ואולי זו הנקודה שבה הספר מרוויח את ייחודו. הוא מראה איך כל אחד משלושת הגושים האלה פועל מתוך פחדים שונים ומתוך שאיפות שונות וכמה מהר הכל מדרדר לעימות שלא ברור אם אי פעם היה ניתן לעצור אותו. הוא מדגים את הדינמיקה בין החלטות בריטיות שנעות בין חוסר יציבות לבין חוסר הבנה של המציאות בשטח ובין מנהיגות ערבית שמתפצלת לאינספור כיוונים ובין הנהגה יהודית שמנסה להיאחז ברעיון הציוני גם כשהקרקע זזה מתחת לרגליים.

הכוח של הספר הוא לא רק בהצגת העובדות אלא בבחירה להציב אותן בתוך רצף אנושי. קסלר משתמש בדמויות מרכזיות כמו בן גוריון זאב זבוטינסקי חאג׳ אמין אל חוסייני ופקידי מנדט בריטיים שונים אבל הוא עושה זאת מתוך רצון לייצר הבנה של תהליכים ולא מתוך הערצה או דמוניזציה. הוא בוחר לסרב לכתוב את הדמות הטובה מול הדמות הרעה והוא מאפשר לקורא להבין כמה מחשבות שונות פעלו במקביל וכמה מעט אנשים באמת שלטו במתרחש. הספר מצטיין ביכולת לשלב עדויות יומיום לצד תהליכים היסטוריים ולייצר תחושת עומק בלי להעמיס.

כקורא שלא מחפש להכריע בסכסוך אלא להבין אותו טוב יותר הרגשתי שהספר מצליח להאיר נקודת זמן קריטית שהרבה מאיתנו שמע עליה רק ככותרת רחוקה. קסלר מסביר איך המרד של 1936 לא היה רק התפרצות אלימה אלא רגע שבו שתי תנועות לאומיות התגבשו באופן סופי ואולי אפילו בלתי הפיך. הוא מראה כיצד הרצון הבריטי לרצות את כולם יצר מצב שבו אף אחד לא יצא מרוצה וכיצד החלטות פוליטיות מושכות זמן הפכו את הארץ למוקד לחץ שלא הפסיק להתפוצץ. יש כאן הרבה תסכול הסטורי אבל גם הרבה בהירות.

הקריאה לא קלה מבחינת התוכן אבל היא זורמת במובן הכי פשוט. קסלר מסתמך על מחקר רחב אבל לא כופה אותו על הקורא. אין כאן רצף אינסופי של פרטים אלא בחירה סלקטיבית שנועדה לספר סיפור שלם וברור. התחושה שלי היתה שאני קורא ספר שמאתגר אותי אבל לא מטביע אותי וזה נדיר בספרי הסטוריה.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מסיים את הספר עם תחושת הבנה עמוקה יותר של התקופה ועם תחושת החמצה על כך שלא נכתב עד היום ספר כזה. קסלר לא מנסה לפתור את הסכסוך ולא לייצר תקווה מזויפת הוא פשוט מאפשר לראות איך הכל התחיל. וזה הרבה יותר חשוב מכל ניסיון לבנות מהספר עמדה פוליטית. עבורי זו היתה קריאה מרתקת ומעשירה שהצליחה לחבר אותי ללב של אחת התקופות הדרמטיות ביותר שקמו כאן.

רעש התקופה / אריאנה הרוויץ
הוצאת תשע נשמות
138 עמודים
מספרדית: מיכל שליו

ספר מאוד לא שגרתי של אריאנה הרוויץ, מאוד מיוחד ומאוד מאתגר לקריאה.
לפני שניכנס לספר עצמו ולמה ועל מה שהרוויץ כותבת אני מתרשם שהיא סופרת מאוד אמיצה.
זה למעשה הספר הראשון שלה שיוצא לי לקרוא ונראה שהרוויץ היא עם בטן מלאה ומלאת ביקורת על התרבות העכשווית ומשטרת המחשבות אבל בעיקר לדעתי זהו ספר של סופרת שכותבת על סופרים, על כתיבה ועל עצמה והחופש האמנותי שלה.

ככל שהתקדמתי בקריאה הרגשתי שהרוויץ לא רק חושפת את דעתה על התקופה שלנו אלא מפשפשת בנפש של עצמה בחיפוש אחר חופש יצירתי שלא מקבל אישור מאף אחד. היא כותבת בפרגמנטים קצרים, כמעט רשומיים, כמו מי שחיה בתוך זרם תודעה שמסרב להתעגל או להתפייס. זה יוצר חוויית קריאה שאינה נעימה תמיד ואולי זו בדיוק הנקודה. היא לא מנסה למצוא חן אצל הקורא, לא מפנה מקום לנוחות, לא מציגה עמדה שמתנצלת. יש כאן קול חד, כמעט דוקרני, שמרגיש כמו סופרת שמנהלת ויכוח קיומי עם העולם ועם עצמה בו בזמן.

הספר כולו בנוי כסדרה של מחשבות שמופיעות ונעלמות, לפעמים מבהירות רעיון עד הסוף ולפעמים נשארות כתנועה לא גמורה. בעיני זה עובד בעיקר כי זה משקף את האופן שבו היא תופסת יצירה. כתיבה אינה מקצוע שמבצעים, היא מצב תודעה שלא תמיד מאפשר אחיזה יציבה. הרוויץ מתארת כתיבה כעומס, כמאבק פנימי, כנקודת חיכוך עם המציאות. היא חדה במיוחד כשהיא מדברת על האופן שבו שפה יכולה להפוך לבית זר, כיצד כל מילה נושאת בתוכה סכנה של זיוף. שום דבר אינו בטוח, שום דבר אינו סגור, וכל משפט שהיא מניחה על הדף מרגיש כמו ניסיון להיאחז באמת שלא מתיישבת בשקט.

בחלקים רבים היא כותבת על פחד. לא פחד מהקהל ולא פחד מהביקורת, אלא פחד עמוק מביטול עצמי. התקופה שאנו חיים בה נוכחת בכל עמוד, לא כמסגרת אלא ככוח שמאיים לקעקע את החופש היצירתי. היא לא פוסחת על המציאות הפוליטית בארגנטינה ומאפשרת לעצמה להביע תסכול וכעס בלי לייפות ובלי לתרגם את הזעם שלה לתמונה פשוטה. יש בפרקים מסוימים תחושה של התפרצות, של מי שמרגישה שהעולם מחייב אותה לשתוק והיא מסרבת להזדקף בתפקיד המבוית שמציעים לה.

בסופו של דבר הספר הזה הוא לא מסה רגילה ולא יומן ולא ספר עיון. הוא ניסיון לתאר מהי יצירה בתקופה שמבקשת ליישר קו, לטשטש קצוות, להגדיר מראש מה מותר ומה אסור להגיד. הרוויץ מתעקשת לפרק את הגבולות האלה מבפנים. היא כותבת מתוך תסיסה מתמדת, מתוך תחושת אי נחת שלא פוחתת, מתוך אמונה שהספרות לא נועדה להרגיע אלא לחשוף.

האם זה תמיד מצליח. לא. יש רגעים שבהם הטון שלה כמעט חופר לתוך עצמו, שבהם העמדה שלה מתקבעת במקום להתפתח. יש פרקים שמרגישים כתגובה מהירה יותר מאשר מחשבה עמוקה. אבל גם במקומות האלה יש משהו מעניין, כי הם חושפים את החלקים הלא מלוטשים של הרוויץ, אלה שלא עברו דרך מסננת של נימוס או של חשש. היא לא מנסה לצייר את עצמה כסופרת נעלה, היא פשוט כותבת מתוך דחף שאי אפשר להחזיק בו יותר מדי זמן.

אני מסיים את הספר בתחושה שהרוויץ לא מנסה ללמד אותנו שום דבר. היא לא מציעה פתרונות ולא בונה תיאוריה. היא מציבה מולנו מראה של תקופה ונותנת לנו להרגיש את הרעש. יש בספר הזה כוח של אמת לא נוחה, יש בו מחשבה שאינה רוצה להתיישר, ויש בו רצון לגעת בשורש של החוויה האנושית בתוך עולם שמעדיף מסכות.

זוהי קריאה שדורשת מהקורא להיות אמיץ לא פחות ממנה, כי היא לא מפנה לך מקום לעמוד מהצד. היא מכניסה אותך לשיחה שבה אתה נדרש לשאול את עצמך מהו חופש יצירתי, מהו פחד, ומה בכלל המשמעות של כתיבה כאשר המציאות מסביב צורחת.

זה הכל / נוה אריאלי
הוצאת שתים
238 עמודים

ספר הביכורים של נוה אריאלי זורק אותנו הקוראים למשבר שליווה אותנו תקופה ונראה היום רחוק מאוד אבל הוא לא, הוא די קרוב למען האמת, פשוט שכחנו מקיומו בגלל המלחמה אבל הקורונה היתה כאן והיא היתה משמעותית גם בגלל משברים רבים שאנשים חוו ועסקים רבים שקרסו אבל היא גם השפיעה על התא המשפחתי שלנו. אבל זו אחת מנקודות המבט בספר המעניין הזה של נוה אריאלי.

מאוד הופתעתי לגלות עד כמה מהר הספר הזה הצליח לגרום לי לחזור אל התקופה ההיא, אל אותו ערבוב מסומם של פחד, בלבול ושגרה שבורה. אבל בניגוד לכל הטקסטים שנכתבו על הקורונה מנקודת מבט חברתית או פוליטית, כאן הכול עובר דרך תודעה אחת של גבר שמוצא את עצמו לבד ברומא. והשקט הזה, המקום שבו אין ילדים סביבו ואין מבוגרים שמסבירים מה נכון, מכריח אותו להתמודד עם עצמו. זה אולי הדיוק הכי מהותי של הספר הזה. הוא לא מחזיר אותנו למגפה, הוא מחזיר אותנו לאדם בתוך המגפה.

אורי הוא גבר בתחילת שנות הארבעים לחייו. הוא נשוי, אב לשלושה, עובד כמגייס תרומות. לכאורה הכול ברור, הכול מסודר, הכול נע קדימה. אבל הספר עושה פעולה יפה של קילוף. שכבה אחר שכבה מתפוררת. העבודה כבר לא יציבה, הכסף לא מגיע, התורמים מתחבאים מאחורי מסיכות ודלתות סגורות, והבדידות שלו הולכת ונפתחת כמו סדק באבן. יש משהו מאוד מדויק בדרך שבה אריאלי מצייר את חוסר האונים הזה. אורי לא מתפרק בצעקות, הוא מתפרק בשקט. והוא מתפרק בתוכו.

הספר עוסק גם בגבריות. לא בגבריות רעשנית אלא בגבריות מהוססת, מבולבלת, כזו שנשענת על פנטזיות קטנות כדי לא לקרוס. הוא מנסה להיאחז ברות המזכירה, אבל זה לא באמת פיתוי, זו בקשה לנשום. הוא נאחז בזיכרונות ישנים של נרי אשתו, וגם שם הוא מגלה פערים שלא ידע לראות קודם. הוא נע בין דמיון למציאות, בין מה שהוא רוצה לחשוב על עצמו לבין מה שקיים באמת. זה לא סיפור של בגידה או של רומן אסור. זה סיפור של גבר שמנסה להבין איפה נגמרת הפנטזיה ואיפה מתחילה האחריות.

אני מודה שלא כל חלק בספר עובד. יש רגעים שבהם הדמות של אורי נשענת קצת יותר מדי על קלישאות של משבר ארבעים. יש מקומות שבהם התודעה שלו מסתחררת בלי להתקדם. ויש גם כמה פיתולי עלילה שפחות חידדו את הסיפור ויותר טשטשו אותו. אבל גם כשהספר נופל, הוא נופל מתוך ניסיון אמיתי לגעת במשהו אנושי. והוא כן מצליח. הוא מצליח במיוחד ברגעים שבהם אורי מבין שהסיפור שלו קטן יותר ממה שחשב אבל גם אמיתי יותר ממה שהתכוון.

בסופו של דבר מדובר בספר ביכורים נחמד, קריא, ולעיתים גם מרגש. יש בו כנות, יש בו מצוקה, יש בו הומור שמופיע בדיוק כשצריך, ויש בו מבט חומל על אדם שמנסה לשרוד תקופה שלא בחר בה. גם אם לא הכול מהודק וגם אם יש רגעים שבהם רציתי חדות רבה יותר, הספר הזה עשה משהו פשוט ויפה וזה מצליח.

ההרגלים הנסתרים של הגאונים / קרייג רייט
הוצאת מטר
344 עמודים
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

לא מזמן סקרתי ספר מאוד דומה סגנונית לספר שאני סוקר עכשיו סוקרטס אקספרס של אריק ויינר שגם הוא בהוצאת מטר. למה הוא דומה? כי יש בו משהו קליל מאוד ומצד שני לא רדוד שמאפשר לנו להתחקות אחר ההרגלים של אנשים משפיעים וחשובים. אבל אם הספר ההוא עסק בתובנות לחיים של פילוסופים אז הספר הזה לוקח אותנו למסע חקר אחר הגאונות, מהי גאונות, איך מזהים אותה ומה ואיך המאפיינים שלה מתחברים לאישים כאלו ואחרים מתחומים שונים שמוגדרים כגאונים בתחומם או גאונים בכלל.

בקריאה שלי מצאתי את עצמי נמשך דווקא לאופן שבו קרייג רייט בוחר לפרק את המושג הגדול והמאיים הזה שנקרא גאונות. הוא לא מפיל עליי תיאוריה סדורה ולא מנסה לבנות מערכת מושגים מורכבת. הוא יוצא מנקודת מבט הרבה יותר פשוטה ואנושית. ההרגלים. הדפוסים הקטנים. הדברים שאנשים גדולים עשו בלי לחשוב שהם בונים לעצמם מיתוס. זו גישה שאני מעריך. גישה שמבינה שהביוגרפיה המלאה יכולה לחנוק את החוויה ושדווקא נקודת מבט צרה ומדויקת יכולה לפתוח את הראש יותר.

הספר בנוי כרצף פרקים שכל אחד מהם עוסק בהרגל אחר. חשיבה מחוץ למסגרת. יכולת לשהות בשעמום. משחק בלתי פוסק. סקרנות ילדותית. חריגות חברתית. עקשנות כמעט טורדנית. רייט מראה איך כל אחד מן ההרגלים האלו מופיע שוב ושוב אצל אנשים שאנו נוטים להגדיר כגאונים. וכאן טמונה החוזקה של הספר. הוא מאפשר לנו להכיר את הדמויות הענקיות הללו בלי לשקוע בביצות של ביוגרפיות כבדות ועמוסות. הוא מחבר בינינו לבינם דרך מסלול פשוט. מה הם עשו. איך הם פעלו. איך נראו חייהם מבפנים.

זו לא גאונות כמיתוס אלא גאונות כהתנהלות. ואני מודה שזה היה מרענן מאוד עבורי. לא הרגשתי שאני נכנס למסע בומבסטי אלא למרחב סקרני ופתוח שהקריאה בו זורמת כמעט מעצמה. רייט לא מנסה להרשים. הוא מנסה להסביר. וזה בדיוק מה שהופך את הספר לכל כך נגיש.

כמו בסוקרטס אקספרס גם כאן מצאתי את עצמי נהנה מן המשחק בין רעיון לבין דמות. רייט בוחר נושא ואז פונה לדמויות כמו קירי איינשטיין מוצרט או מאסק כדי להראות כיצד ההרגל הזה התבטא בחיים שלהם. הוא לא מחפש קו מושלם אלא התאמה מסקרנת. זה מה שמאפשר לקריאה להיות מהנה. פתאום אתה לא קורא על איינשטיין מהמקום הקלאסי של פיזיקה או תיאוריה. אתה קורא על הרצון שלו ללכת שעות. על הנטייה שלו לשקוע במחשבות תוך כדי הליכה. על איך הרגל יומיומי הפך לשער יצירתי.

הספר הזה מאפשר מרחק נכון בין הקורא לבין האישים. הוא לא הופך אותם למלאכים ולא למפלצות. הוא פשוט בוחן אותם כמי שהיו. בני אדם חריגים עם דפוסי חיים מסוימים שהביאו אותם להיות מה שהיו. והאמת היא שזה מה שאני מצפה מספר כזה לעשות. לא לבנות אותי מחדש ולא למכור לי הבטחה. רק לשים מולי כמה תובנות שמגרות לי את הראש.

בסיכום הקריאה נותרתי בתחושה שמדובר בספר שאפשר לשתות אותו מהר אבל הוא משאיר אחריו מחשבות קטנות שממשיכות לנוע. הוא לא עמוק כמו מחקר אקדמי והוא לא מתיימר להיות כזה. אבל הוא מרתק בדרכו. הוא מעורר סקרנות. הוא מזמין אותך להתבונן בהרגלים של אנשים גדולים ואז לשאול בשקט האם משהו מן ההרגלים הללו קיים גם בי.

הסטודנט, חדר עבודה, מיכל בן נפתלי
הוצאת יצירה עברית
128 עמודים

זה ישמע מוזר אבל עדיין לא יצא לי לקרוא מספריה של מיכל בן נפתלי וזה הראשון שאני קורא מכתביה. יש בכתיבה שלה משהו אחר, ובכלל כל הסדרה הזו עד כה משדרת לי וייב אחר, תחושה שאני ניגש לכתיבה מאוד אינטלקטואלית, מהרהרת, כזו שמעוררת חשיבה, כזו שלא בהכרח נותנת לך קריאה נוחה וקלה אלא מעודדת את הקורא להתאמץ ולחשוב קצת ואני אוהב את זה. מה שאני עוד אוהב זה שהנובלות שונות זו מזו ואם זאת יש ביניהן מכנה משותף ברור ומדויק.

עוד לפני הקריאה עצמה עמדתי מול הכריכה ועצרתי. יש בה משהו נקי מאוד, מאופק כמעט קפוא. בחירה מודעת להציב טקסט מתוך הספר כבר בחזית, כאילו הפתיחה לא מחכה לדפדוף פנימי אלא יוצאת לקורא ומציגה לו את הטון. לצד זה מונח איור של שולחן עבודה. שולחן ריק, כמעט סכמטי, שמחזיק הרבה יותר ממשמעות פונקציונלית. בעיני זה מפתח לשתי הנובלות. מקום שבו תודעה מתכווצת ומתפתחת, מקום שאפשר לגעת בו פיזית אבל הוא גם מרחב של מחשבה. הבחירה המינימליסטית הזו מתכתבת היטב עם הכתיבה, עם הכלליות המכוונת, עם חיפוש שאינו מבקש להתחבב אלא לבנות אווירה. כבר ברגע הראשון ברור שזה ספר שלא מנסה לפתות, אלא מציע שקט וחספוס, מבט פנימי, התכנסות.

הנובלה הראשונה, הסטודנט, מטפלת באובדן מסוג שקט, כזה שלא צועק אלא חודר. הדמות המרכזית חווה את העדרו של צעיר ששהה בביתה, וההיעדר הזה הופך לשאלה שמרחפת מעל כל פרט. הזמן נמס לתוך עצמו, הזיכרון דולף, מה שהיה ברור יום אחד נעשה עמום ביום אחר. הקריאה לא ליניארית, כמעט כמו תודעה שמנסה ללקט שברים. יש תחושה שאני מסתובב בתוך בית שאינו מצליח להחזיק את עצמו, שכל חפץ בו זוכר משהו אחר. בן נפתלי כותבת בדיוק כזה שמחטט, לא מרכך ולא מדלג, ויוצרת תנועה פנימית עדינה אך חדה, כזו שמבקשת מהקורא להישאר קרוב אל הדמות בלי להכתיב לו רגש.

חדר עבודה הוא משהו אחר, ולי דווקא זה עבד. כתיבה מנקודת מבט של ילדה שמתגוררת בחדר העבודה של אביה ומגלה בו את הכתיבה. זה לא סיפור התבגרות במובן הרחב אלא סיפור של מרחב. איך חדר הופך לעולם, איך מגירה יכולה להיות סוד, איך ספרים ולוחות ופתקים יכולים להפוך למפת דרכים. יש כאן תיעוד של רגע שבו מחשבה מתחילה לקבל צורה, ואותו שולחן עבודה מהכריכה פתאום מופיע בחיים. הכתיבה עצמה מינימלית כמעט כמו הציור, קווים דקים, אותיות שמגונות מפני רגש גלוי, אבל דווקא בגלל זה נוצר עומק. תחושה של ילדה שמבינה שהמילים הן לא רק כלי אלא שטח מחיה. זה טקסט שמקפל בתוכו גם אמפתיה וגם ניכור, גם חיפוש וגם צל של בדידות.

שתי הנובלות מתכתבות זו עם זו בלי להתאחד. שתיהן עוסקות במרחב, בזיכרון, בציפייה למשהו לא מוחשי. שתיהן חוקרות קשר בין בית לבין תודעה, בין שקט חיצוני לבין סערה פנימית. ובעיקר שתיהן מצריכות מהקורא להיות נוכח. לא למהר, לא לרפרף, אלא להיכנס אל תוך האוויר שהדמויות נושמות. זו ספרות שלא פונה לקהל רחב במובן של בידור, אלא לקורא שמחפש חוויה אחרת, קשובה, תובענית מעט, אך מתגמלת במחשבה ובהדהוד שנשאר זמן אחרי הקריאה.

הספר הזה חידד לי את הערך של כתיבה שמבקשת מרחב ולא מחווה. כתיבה שמניחה בפני הקורא שולחן ריק ומבקשת ממנו לשבת, לפתוח מחברת דמיונית, ולחפש יחד איתה מה נשאר בתוך החדר.

מעבר בטוח / בוריס פסטרנק
הוצאת אפרסמון
195 עמודים
מרוסית: סיון בסקין

מלבד דוקטור ז'יוואגו שאותו קראתי בקושי רב לפני הרבה שנים אני לא הספקתי להכיר הרבה מפועלו וכתביו של בוריס פסטרנק. הספר הזה הוא הזדמנות טובה עבורי להפתח קצת לסופר הדגול והחשוב הזה, לטקסטים יותר אישיים שלו ולדרך שעיצבה אותו. כשסופר גדול כמוהו כותב טקסטים אישיים כאלו זה מאוד משמח אותי. הצצה פנימית כזו עוזרת להבין את נפשו של הסופר ואת דרכו בעולם.

הדבר הראשון שהרגשתי כאן הוא הקלה. אחרי ז'יוואגו שזכור לי כרומן כבד, עמוס וזקוק לנשימה ארוכה, מגיע ספר קטן ומרוכז יותר שמציג את פסטרנק לא כאגדה ספרותית אלא כאדם צעיר שמנסה להבין את עצמו. זו לא אוטוביוגרפיה מסודרת ולא סיפור חיים, אלא אוסף מסות ותובנות שמגלה צד אחר שלו, קרוב יותר לקול הפנימי שלו ופחות למבנים האפיים שכולם זוכרים ממנו. משהו כאן פתוח יותר, כמעט בלתי רשמי, כאילו הוא כותב לעצמו לפני שהוא כותב לקהל.

המסות בספר משוטטות בין זיכרונות ילדות, מחשבות על יצירה, רגעים של ספק, שאלות על ייעוד ועל האחריות של אמן בעולם שאינו תמיד מבין מה הוא רוצה ממנו. הוא מתאר את בית האמנים שבו גדל, את הלחץ ואת ההשראה, את המעבר מילד שמסתכל החוצה אל יוצר שמנסה לנסח לעצמו מהי אמת. הדברים כתובים בפשטות אבל עם רגישות שמזכירה עד כמה פסטרנק היה קודם כל אדם שחי בתוך שאלות, לא על גבי תשובות.

מה שאהבתי במיוחד הוא שהטקסטים לא מנסים להרשים. אין כאן פאתוס מיותר או ניסיון לייצר מסר גדול. להפך, הם מבקשים לפענח מה קורה בתוך הרגעים הקטנים, איך נולדת שורה, איך מחשבה צוברת משמעות, איך אמן מתמודד עם העולם שסביבו והעולם שבתוכו. זה מאפשר לי כקורא להרגיש קרוב אליו, כמעט שותף לתהליך שהוא מתאר. יש כאן תנועה עדינה בין חיצוני לפנימי, בין התבוננות במציאות לתנועה מחשבתית שמתגלגלת בשקט.

התרגום של סיון בסקין עושה טוב לטקסט. היא מצליחה לשמור על הליריות של פסטרנק בלי להפוך אותה לעמומה. המילים נשארות חיות וצלולות, גם כשהמסה נוטה להיות מרוכזת או עמוסה. זה תרגום שמכבד את המקור אבל גם חושב על הקורא העברי, ומאפשר לו להיכנס לרובד הפואטי בלי להסתבך בשפה כבדה מדי.

הספר הזה נתן לי רגע נדיר של רענון. לקרוא את פסטרנק בלי משקל של רומן אפי על הכתפיים, בלי הדיבור ההיסטורי שמלווה את שמו, בלי כל מה שמעמיד אותו במקום מרוחק ומקודש מדי. כאן הוא מדבר בגובה העיניים על הדברים שמניעים אותו, על הפחדים ועל ההיסוסים, על שמחת היצירה ועל הבלבול של השנים הראשונות. במובן מסוים זה ספר שמאפשר להכיר את פסטרנק לא דרך הפסלים שנבנו סביבו אלא דרך הקול הפשוט שעולה מבפנים.

אני יוצא מהספר הזה בתחושה שפגשתי אדם ולא רק שם גדול. פגשתי יוצר שמנסה להבין מהי היצירה שלו לפני שהיא הופכת לתרבות, שמנסה לזקק אמת מתוך חיים, לא מתוך מיתוס. עבורי זו לא רק קריאה אלא גם תזכורת לכך שסופרים גדולים לא צנחו לעולם כמוגמרים, הם עברו דרך, חיפשו, טעו, כתבו מחדש. הספר הזה נותן מבט נדיר על הדרך הזו, ומחזיר את פסטרנק למקום אנושי ונגיש.