הסופרים והקיסרים / יובל שמעוני
הוצאת עם עובד
255 עמודים

כשהקורא הממוצא פותח ספר של יובל שמעוני, בין אם זו פרוזה או בין אם זה ספר מסות כמו כאן הוא יודע שהוא הולך לקבל חוויה ספרותית.
שמעוני הוא כותב עילאי בעיני, אולי הטוב שיש כיום בספרות הישראלית ודווקא בגלל זה הוא מאתגר אותי כקורא ומעניק לי חוויית קריאה שונה שמשאירה משהו גם לאחר הקריאה.
עד כה קראתי רק את הפרוזה של שמעוני וכאן אני נכנס לראשונה לכתיבה המסאית שלו והיא מיוחדת ועמוקה.
בכל המסות כאן יש איזה חוט מקשר, מכנה משותף, והמכנה הזה הוא צמדים.

שמעוני בוחר ארבעה צמדים שונים מאוד זה מזה. פלובר וקפקא, וינסנט ואן גוך ואחיו תיאו, דוד שמעוני ודינה פפירמייסטר, ולבסוף יהודים וערבים בארץ ישראל. במבט ראשון קשה להבין מה מחבר בין כל אלה, אך ככל שהקריאה מתקדמת מתברר שהספר כולו עוסק במערכות יחסים. לא רק במפגשים בין בני אדם אלא גם בדיאלוגים שנוצרים בין רעיונות, תקופות, זהויות וגורלות.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא הדרך שבה שמעוני מצליח ליצור שיחה גם במקום שבו מעולם לא התקיימה שיחה ממשית. פלובר וקפקא, למשל, לא נפגשו מעולם. פלובר מת שנים לפני שקפקא החל לפרסם את יצירתו. ובכל זאת שמעוני מצליח להעמיד אותם זה מול זה ולבחון את הקשרים, ההבדלים וההדהודים שנוצרים ביניהם. הוא אינו מסתפק בעובדות ביוגרפיות אלא מבקש להבין מה קורה כאשר שני עולמות ספרותיים מונחים זה לצד זה.

זו גם הסיבה שהספר אינו מרגיש כמו מסה אקדמית. יש בו ידע רב, לעיתים ידע עצום, אבל הוא לעולם אינו נכתב כדי להרשים. שמעוני משתמש בידע כדי לבנות מחשבה. הוא אוסף פרטים, מכתבים, אירועים ביוגרפיים ורמזים היסטוריים ומתוכם יוצר תמונה רחבה יותר על יצירה, אהבה, נאמנות, בדידות והשפעה.

כמו ברבים מספריו, גם כאן ניכרת הסקרנות האינסופית שלו. הוא אינו מחפש תשובות פשוטות ואינו מנסה לכפות מסקנה אחת על הקורא. להפך. פעמים רבות הרגשתי שהוא מזמין אותי להשתתף בחקירה. לעצור, לחשוב, להשוות ולשאול שאלות משלי.

המסה האחרונה, העוסקת ביהודים וערבים בארץ ישראל, מרחיבה את גבולות הספר ומעבירה אותו מהעולם הספרותי אל המרחב ההיסטורי והפוליטי. גם כאן שמעוני ממשיך לעסוק בצמד, אך הפעם מדובר בשני עמים החולקים מרחב משותף. זו מסה מורכבת, שאפתנית ולעיתים גם לא נוחה לקריאה, אך היא משתלבת היטב ברעיון המרכזי של הספר.

זה אינו ספר לכל קורא. מי שמחפש עלילה מהירה או קריאה קלילה כנראה לא ימצא כאן את מבוקשו. אבל עבור קוראים שאוהבים ספרות שמאתגרת, מרחיבה אופקים ומעודדת מחשבה, יש כאן עושר אינטלקטואלי ורגשי יוצא דופן.

כשסגרתי את הספר לא הרגשתי שסיימתי לקרוא ארבע מסות. הרגשתי שלקחתי חלק בארבע שיחות ארוכות עם אחד האנשים המבריקים הפועלים כיום בספרות העברית. וכמו שקורה לי לא פעם עם יובל שמעוני, גם הפעם נשארתי עם מחשבות שהמשיכו ללוות אותי הרבה אחרי שהספר חזר למדף.

בוסיה / אהוד הלוי
אפיק / התחנה
373 עמודים

כבר בכריכה נמשכתי לספר הזה.
האיור הדיגיטלי של דמות חלוצית עם בגדי חאקי מחזיקה פירות ולידה מרחפת דבורה. יש בה משהו שמשך אותי והספר שנפתח לפני הוא ספר שזורק אותנו אחורה בזמן אל דמותה של בוסיה.
אבל בוסיה שעוד מעט נגיע אליה היא לא הדמות המרכזית היחידה בספר הזה. הספר הזה הוא שילוב של רומן היסטורי מעורבב בביוגרפיה פרוזאית והשילוב הזה מייצר ספר מרתק לקריאה.

אהוד הלוי לוקח את סיפור חייה של סבתו ומרחיב אותו לכדי סאגה משפחתית רחבת יריעה שנעה בין אוקראינה של ראשית המאה העשרים לבין ארץ ישראל המתהווה. זהו ספר על משפחה, על אדמה, על חלוציות, על הגירה, על אהבה ועל הישרדות. אבל יותר מכל זהו ספר על אנשים פשוטים שחייהם נשזרו באירועים היסטוריים גדולים מהם.

הספר נפתח באופן מפתיע דווקא בדמותו של נסטור מאכנו, המהפכן והאנרכיסט האוקראיני. במשך עשרות עמודים הלוי בונה עולם שלם של מהפכות, מלחמות אזרחים, איכרים, קוזאקים וצבאות מתנגשים. לרגעים נדמה שאנחנו קוראים רומן היסטורי על אוקראינה ולא את סיפורה של בוסיה. אלא שככל שהקריאה מתקדמת מתברר שהבחירה הזאת אינה מקרית. הלוי מבקש לצייר לא רק אישה אחת אלא עולם שלם שממנו צמחה.

בוסיה עצמה אינה גיבורה ספרותית מן הסוג המקובל. אין בה כריזמה יוצאת דופן או רצון לכבוש את העולם. דווקא הפשטות שלה היא מה שהופך אותה לדמות מעניינת. דרך עיניה אנחנו פוגשים מושבות יהודיות חקלאיות באוקראינה, פוגרומים, חלומות ציוניים, מסעות הגירה ואת ראשית ההתיישבות בארץ. אלו עולמות שרובנו כמעט ואיננו מכירים, והלוי מצליח להחיות אותם בפרטים קטנים ובתחושת אמת משכנעת.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא רוחב היריעה. זהו ספר שמבקש להכיל היסטוריה, פוליטיקה, משפחה, אידיאולוגיה ותרבות. לעיתים הוא אפילו מבקש להכיל יותר מדי. יש פרקים ותיאורים שניתן היה להדק ולקצר. יש רגעים שבהם הלוי מתאהב בפרטי הרקע ובדמויות המשנה עד שהעלילה עצמה מאטה את קצב התקדמותה. ובכל זאת, דווקא העודפות הזאת היא גם חלק מהקסם של הספר. היא מעניקה לו תחושה של עולם חי ונושם.

השפה היא אולי המרכיב הבולט ביותר בספר. הלוי כותב בעברית עשירה, חגיגית ולעיתים כמעט ארכאית. יש קוראים שעלולים למצוא אותה כבדה. אני מצאתי את עצמי נהנה ממנה. היא התאימה לתקופה, לדמויות ולאווירה הכללית ותרמה לתחושה שאני מאזין לסיפור משפחתי ישן שעבר מדור לדור.

בסופו של דבר, בוסיה הוא ספר על זיכרון. על הרצון להציל חיים של אנשים רגילים משכחה. אהוד הלוי מעניק לסבתו ולבני דורה מתנה יפה, אבל גם לקוראים. הוא מזכיר לנו שההיסטוריה הגדולה מורכבת מאינספור סיפורים קטנים, ושמאחורי כל חלוץ, איכר או מהגרת מסתתר עולם שלם שראוי שיסופר.

גן עדן לחתולים / זולא, סאקי, קיפלינג, סוסקי
הוצאת תשע נשמות
77 עמודים
תרגומים: מיכל שליו, אירית ויינברג
איורים: נגה טנדלר

אני מגדל חתולים מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היה בהם משהו מסתורי, אחר, נסתר מהעין.
לא בתם סופרים אוהבים לעסוק בהם ולא סתם נכתבים הרבה ספרים על חתולים שכן יש בהם משהו סאבטקסטי.
נסתר יותר ממה שגלוי, דורש הבנה מעמיקה, התבוננות חקרנית וגם זה לא תמיד ניתן לפענוח.
זה הספר הראשון שאני סוקר מסדרת אוצרות של הוצאת תשע נשמות.
סדרה שבאה להנגיש לקורא ספרות קלאסית מאוירת של סופרים ידועים וכל ספר בסדרה עוסק בנושאים אחרים.
כאן אנחנו רואים סופרים נהדרים ומגוונים שמתבוננים דרך הטקסט, כל אחד בסגנונו בחתול.

הספר הקטן הזה כולל ארבעה סיפורים קצרים מאת אמיל זולא, סאקי, רודיארד קיפלינג ונאצומה סוסקי. על פניו מדובר באוסף סיפורי חתולים, אבל כבר אחרי כמה עמודים הבנתי שהחתולים הם רק נקודת המוצא. כל אחד מהסופרים משתמש בהם כדי לספר משהו על בני אדם, על חופש, על צביעות, על בדידות ועל היחסים המורכבים שבין הרצון להשתייך לבין הרצון להישאר עצמאי.

הסיפור הראשון, "גן עדן לחתולים" של זולא, היה עבורי אחד משיאי הספר. חתול בית מפונק יוצא לחפש את החופש הגדול שעליו חלם ומגלה שהמציאות פחות רומנטית ממה שנדמה לו. יש משהו משעשע בסיפור הזה, אבל גם משהו אנושי מאוד. כמה פעמים אנחנו משוכנעים שהאושר נמצא מעבר לפינה, במקום אחר, בחיים אחרים, רק כדי לגלות שגם לחלומות יש מחיר.

"טוברמורי" של סאקי הוא כנראה הסיפור המצחיק ביותר בקובץ. הרעיון פשוט וגאוני. מה היה קורה אילו חתול היה מסוגל לדבר ולחשוף את כל מה שהוא יודע על בני האדם שסביבו. התוצאה היא סאטירה שנונה וחדה שעדיין מצליחה להצחיק גם יותר ממאה שנה לאחר שנכתבה.

"החתול שהלך בדד" של קיפלינג לוקח אותנו לכיוון אחר לגמרי. זהו סיפור אגדה מלא קסם שמנסה להסביר כיצד בויתו בעלי החיים השונים ומדוע החתול נותר יצור עצמאי גם כשהסכים להתקרב אל האדם. מכל הסיפורים בקובץ זה אולי הסיפור שהכי מזכיר מדוע חתולים ממשיכים לרתק אותנו עד היום.

את הספר חותם סוסקי עם "קברו של חתול", הסיפור המהורהר והעצוב ביותר באוסף. כאן כבר פחות מתבוננים בחתול ויותר בבני האדם שסביבו. זה סיפור קצר, אבל כזה שנשאר איתי גם אחרי שסיימתי לקרוא.

מעבר לטקסטים עצמם נהניתי מאוד מהרעיון שמאחורי הסדרה. יש משהו מרענן במפגש עם יצירות קצרות של סופרים קלאסיים שלא תמיד זוכות להגיע לקהל הרחב. האיורים של נגה טנדלר והעיצוב המוקפד מעניקים לספר תחושה של חפץ קטן ויפה שכיף להחזיק ביד.

בסופו של דבר, זהו לא ספר על חתולים בלבד. זה ספר על בני אדם דרך עיניהם של חתולים. וכמו החתולים עצמם, גם הסיפורים שבו מצליחים להישאר מעט מסתוריים, מעט חמקמקים, ולא לגמרי ניתנים לפענוח. אולי זו בדיוק הסיבה שהם עובדים כל כך טוב.

רוח חיה / רו כהן עילם
הוצאת לוקוס
240 עמודים

באחד הפרקים בספר, באחד המפגשים עם בעל חיים כלשהו מתוך מפגשים רבים מציינת המחברת את סידהארתא של הרמן הסה וכשקראתי את הספר ואת המסע האישי שמתואר בו על ידי המחברת זיהיתי לא מעט קווי דמיון בין הגיבור בספרו של הסה לבין מחברת רוח חיה.
התהליך הרוחני המרתק שמתואר בו, החיפוש פנימה והחוצה מהדת והחיבור לטבע ולנשגב האמיתי נוגע בשני הספרים באותה נקודה.
וזו מחשבה שליוותה אותי לאורך כל הקריאה של הממואר הנהדר הזה.
אתחיל ואומר שהספר לא הרגיש לי כמו ספר ביכורים, יש משהו מאוד בשל ועמוק בכתיבה שלה אבל הרבה יותר מכך, פיוטי מאוד וחד מאוד.
וזה כבר הישג נפלא בפני עצמו.

רוח חיה הוא ממואר יוצא דופן שמצליח לספר סיפור חיים שלם בדרך מקורית ומרעננת. במקום לבחור במבנה כרונולוגי רגיל, כהן עילם בונה את חייה דרך מפגשים עם בעלי חיים. כל פרק מוקדש ליצור אחר, החל בסנאי שפגשה בילדותה בארצות הברית, דרך נשרים, צבועים, סנוניות, גיריות, כינת ראש, נמרה, עטלף ועוד רבים אחרים. החיות אינן קישוט ספרותי ואינן גימיק. הן הופכות לשערי כניסה לזיכרונות, לתחנות חיים ולשאלות הגדולות שמלוות את המחברת לאורך הדרך.

דרך הפרקים הקצרים נפרש מסלול חיים מרתק. ילדות מלאת טבע והרפתקאות, שנות נעורים במדבר, משברים נפשיים ורוחניים, חזרה בתשובה, חיים בעולם החרדי, הקמת משפחה, ובהמשך גם יציאה ממנו וחיפוש אחר דרך חדשה. אך למרות שמדובר בסיפור חיים, התחושה אינה של קריאת כרונולוגיה מסודרת אלא של הליכה בשביל מתפתל, כזה שמוביל את הקורא דרך נופי נפש, זיכרונות ורגעי התבוננות.

אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד הוא האופן שבו הטבע נוכח בספר. לא כרקע ולא כתפאורה אלא כחלק מהזהות עצמה. נדמה שבעלי החיים והמפגש איתם הם השפה שדרכה המחברת מבינה את העולם ואת עצמה. יש כאן אהבה גדולה לטבע, לבעלי החיים ולמדבר, אהבה שעוברת בכל עמוד ומורגשת היטב גם אצל מי שאינו חובב טבע מושבע.

הכתיבה עצמה מצליחה לשלב בין תיאור מדויק של המציאות לבין מבט רוחני ופיוטי. יש בה רגעים של יופי גדול, אך גם כנות מרשימה. כהן עילם אינה מציגה את עצמה כמי שמצאה תשובות מוחלטות אלא כאדם שנמצא בתנועה מתמדת של חיפוש. דווקא משום כך המסע שלה מרגיש אמיתי ומשכנע. היא מוכנה לחשוף ספקות, בלבולים, כאבים וטעויות, והדבר מעניק לספר עומק רגשי ואנושי.

זה גם ספר שלא ממהר. למרות שהפרקים קצרים יחסית, מצאתי את עצמי עוצר לא פעם בין פרק לפרק. יש בו מחשבות ורעיונות שדורשים זמן לעיכול. זו אינה קריאה מהירה אלא קריאה שמזמינה התבוננות.

בסיום הקריאה נשארתי בעיקר עם תחושת הערכה. הערכה ליכולת לקחת סיפור חיים אישי מאוד ולהפוך אותו ליצירה ספרותית בעלת קול ייחודי. ספר שמחבר בין טבע, רוח, זהות וזיכרון בדרך מקורית ומעוררת מחשבה. עבור ספר ביכורים מדובר בעיני בהישג מרשים במיוחד, ובעיקר בהבטחה מסקרנת מאוד להמשך הדרך הספרותית של רו כהן עילם.

בית היל הרדוף / שירלי ג'קסון
הוצאת קתרזיס
256 עמודים
מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם

הוצאת קתרזיס ממשיכה להביא לנו עם התרגומים הנהדרים של דוד ישראל ארונשטם סיפורי אימה קלאסיים ובית היל הרדוף הוא אחד מאותן קלאסיקות שיש בהם מצד אחד משהו טיפה מיושן ומצד שני עדיין מעוררות בך צמרמורות ותחושות אימה שקשה להסביר.
כבר בכריכה האדומה כמעט כמו צבע דם והאיור הלבן עליה אפוף מסתורין מושך אותך פנימה כמו דלת סתרים שאתה לא יודע מה מחכה לך בפנים.
כך זה מתחיל.

וכמו לא מעט ספרי אימה קלאסיים גם כאן צריך סבלנות. מי שמחפש קצב מהיר או פחדים מהסוג שסרטי אימה מודרניים רגילים לייצר אולי יתאכזב בהתחלה. ג'קסון בונה את העולם שלה לאט מאוד. כמעט בזהירות. אבל דווקא מתוך האיטיות הזאת מתחיל להיווצר משהו מטריד. מן תחושה שהקירות עצמם זזים קצת ממקומם ושמשהו בבית הזה פשוט לא נכון.

אל תוך בית היל מגיעים כמה אנשים במסגרת ניסיון לבדוק האם השמועות סביב הבית אכן מוצדקות. יש כאן חוקר שמתעניין בתופעות על טבעיות, צעירה מופנמת ושברירית בשם אלינור, תיאודורה החופשיה והצבעונית יותר, ולוק שקשור לבעלי הבית. מהרגע שהם נכנסים פנימה הבית מתחיל לפעול עליהם בדרכו. לא דרך זוועות גדולות אלא דרך רעשים קטנים, דפיקות, מסדרונות שנראים אינסופיים ותחושת מחנק שהולכת וגוברת מפרק לפרק.

אבל ככל שהמשכתי לקרוא הבנתי שהספר הזה בכלל לא עוסק רק בבית רדוף. הוא עוסק בבדידות. בצורך נואש להרגיש שייך למשהו. אלינור היא הלב האמיתי של הסיפור, ודמותה הולכת ונחשפת בצורה שמצליחה לעורר גם חמלה וגם אי נוחות. יש בה משהו אבוד מאוד, כאילו החיים שלה מעולם לא באמת התחילו, ודווקא הבית האפל הזה מעניק לה לראשונה תחושה שמישהו מבחין בה.

זה מה שהופך את האימה של ג'קסון לכל כך מיוחדת גם היום. היא לא מנסה להפחיד בכוח. אין כאן ניסיון להרשים את הקורא בעוד ועוד רגעי שוק. במקום זה היא מייצרת אווירה שחודרת מתחת לעור. בזמן הקריאה הרגשתי לא פעם כאילו אני צופה בסרט ישן של היצ'קוק. ברור שהקצב אחר ושהשפה שייכת לתקופה אחרת, אבל פתאום מגיע רגע קטן, מבט, קול במסדרון, משפט שנאמר כמעט כבדרך אגב, והגוף מגיב בצמרמורת.

יש משהו כמעט מהפנט בדרך שבה הבית נכתב כאן. ג'קסון גורמת למבנה עצמו להרגיש חי. המסדרונות מתעקלים בצורה מוזרה, החדרים משרים מועקה, וכל המקום עטוף בתחושת חלום רע שאי אפשר להתעורר ממנו. וגם כשהספר נגמר נשארת התחושה הזאת בראש, כאילו הבית ממשיך להתקיים איפשהו.

התרגום של דוד ישראל ארונשטם מצליח להעביר היטב את האווירה הגותית והכבדה של הספר, וזה לא דבר מובן מאליו בטקסט שנשען כל כך על קצב פנימי ועל ניואנסים של תחושה.

בית היל הרדוף אולי לא יגרום לכל קורא לפחד כמו שקוראים פחדו ממנו לפני עשרות שנים, אבל כקלאסיקת אימה הוא עדיין עובד בצורה מרשימה. לא בגלל מה שהוא מראה אלא בגלל מה שהוא גורם לך לדמיין לבד בחושך.

האישה שברחה מאושוויץ / אלי מידווד
הוצאת מטר
358 עמודים

כמעט ולא יוצא לי לכתוב על רומנים הסטורים מהסוג של מידווד.
אז אפשר לומר שעבור קורא כמוני זו היתה הזדמנות טובה לבחון את הזאנר הזה שבתוך סוגת ספרי השואה יש לו מקום ויש לו קוראים וקוראות רבים ורבות.
יש המון מלודרמטיות בספר הזה של מידווד שמתחיל כבר בכריכה המאוד סטריאוטיפית אך מצליחה בהחלט להכניס את הקוראים לאווירת הספר.

הספר מבוסס על סיפורם האמיתי של מלה צימטבאום ואדק גלינסקי, שני אסירים באושוויץ שמפתחים קשר רומנטי בתוך התופת ומחליטים לנסות לברוח מן המחנה. מלה, יהודייה חכמה ורבת תושיה שעובדת כמתורגמנית במחנה, מנצלת את מעמדה כדי לעזור לאסירים אחרים, בעוד אדק הוא אסיר פולני שמעורב בפעולות מחתרתיות. מתוך המציאות הבלתי אפשרית הזו נרקם ביניהם קשר שמעניק להם תקווה רגעית בתוך מקום שכל מטרתו היא למחוק אנושיות.

מידווד יודעת היטב מה הקוראים שלה מחפשים. היא כותבת בצורה מאוד נגישה, מאוד רגשית, מאוד קולנועית כמעט. זה מסוג הספרים שנקראים במהירות, עם הרבה רגעים שמכוונים ישירות אל הלב. לפעמים אפילו הרגש הרגיש לי מחושב מדי, כאילו הספר יודע בדיוק מתי ללחוץ על הכאב, מתי לייצר תקווה ומתי לשבור את הקורא רגשית.

ועדיין, קשה לבטל את האפקטיביות של הכתיבה הזו.

אני חושב שקל מדי לזלזל בזאנר הזה רק מפני שהוא פופולרי או מפני שהוא משתמש בכלים מלודרמטיים. בסופו של דבר, אם סופרת מצליחה לקחת אירוע היסטורי אמיתי ולהפוך אותו לחוויית קריאה שסוחפת מאות אלפי קוראים בעולם, יש כאן מיומנות אמיתית. גם אם זו לא הספרות שאני באופן אישי הכי מתחבר אליה.

תוך כדי הקריאה מצאתי את עצמי חושב לא מעט על האופן שבו התרבות של היום צורכת סיפורי שואה. ספרים מהסוג הזה לא מנסים לפרק את הקורא פילוסופית או ספרותית. הם לא הולכים למקומות הקרים, המרוחקים והבלתי פתירים של ספרות שואה קלאסית יותר. הם מתרגמים את הזוועה לשפה רגשית מאוד ברורה של אהבה, הישרדות, כאב ותקווה. כנראה שזה גם סוד ההצלחה שלהם.

אצלי זה עבד באופן חלקי בלבד. היו רגעים שבהם הרגשתי מעורבות אמיתית בגורל הדמויות, בעיקר בגלל הידיעה שמדובר באנשים אמיתיים, אבל היו גם רגעים שבהם הסנטימנטליות הרחיקה אותי מעט מהחוויה. ועדיין, אני בהחלט מבין למה הספרים האלה מצליחים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

כי בסופו של דבר, מידווד יודעת לספר סיפור. וגם זו יכולת שלא צריך לזלזל בה.

סיפורים מביכים / קארל צ'אפק
הוצאת אפרסמון
140 עמודים
תרגום: פאר פרידמן

הדבר הראשון שתפס אותי כשהחזקתי את הספר הזה בידי זה האיור שעל כריכת הספר שמעביר את האוירה של הספר בצורה מושלמת, עוד לפני שפתחנו את העמוד הראשון: כלי האוכל היומיומיים והמוכרים, הסכין, המזלג והכף, מקבלים פתאום תפנית סוריאליסטית ומטרידה, כשהעין הניבטת מתוך הכף והשפתיים שעל המזלג מייצרות תחושה של מבט בוחן, שופט ולא נוח. בדיוק כמו התמונה הזו, שמשלבת בין השגרתי למוזר, כך גם סיפוריו של צ'אפק לוקחים את חיי היומיום הרגילים ומקלפים מהם את המסכות, כדי לחשוף את המבוכות, החרדות והאבסורד שבקיום האנושי.

כבר מהסיפור הראשון הבנתי שלא מדובר כאן בקובץ סיפורים שמנסה להרשים אותנו בדרמות גדולות או בטוויסטים מתוחכמים. להפך. הכוח של צ'אפק נמצא דווקא ברגעים הקטנים והאנושיים ביותר. במבטים, בשתיקות, במשפטים שנאמרים מאוחר מדי, באנשים שמנסים להחזיק את החיים שלהם בצורה מכובדת ואז מגלים עד כמה הכול שביר, עלוב ומלא סתירות.

הסיפורים כאן קצרים מאוד ברובם, אבל כמעט כל אחד מהם מצליח להשאיר אחריו תחושה כבדה ומוזרה. לא בגלל שקורה בהם משהו קיצוני במיוחד אלא משום שצ'אפק מבין בני אדם בצורה כמעט לא נעימה בדיוק שלה. הוא מבין כמה אנשים משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. כמה הם זקוקים לאשליות קטנות כדי לשמור על הכבוד העצמי שלהם. וכמה מהר המציאות מסוגלת לחשוף אותם במערומיהם.

באחד הסיפורים אב מוביל לקבורה את הילדה שאהב בכל ליבו, בזמן שכל העיר לוחשת מאחורי גבו שהיא בכלל אינה בתו. בסיפור אחר אישה מנסה לשמור על מעט כבוד עצמי בעולם שמנצל ומשפיל אותה עד שהיא מבינה שאין לה באמת לאן לברוח. ובסיפורים אחרים אנשים עומדים מול רגעים קטנים של בושה, קנאה, פחד או חולשה, רגעים שיכלו להיראות שוליים אצל סופר אחר, אבל אצל צ'אפק הופכים לחשיפה כואבת של הנפש האנושית.

מה שהרשים אותי במיוחד זו הדרך שבה צ'אפק מצליח להיות גם אירוני וגם מלא חמלה בו זמנית. הוא לא לועג לדמויות שלו מלמעלה. הוא מבין אותן. גם כשהן קטנות, פתטיות או מגוחכות. אולי משום שהוא מבין שכל בני האדם חיים בתוך פער תמידי בין מי שהם רוצים להיות לבין מי שהם באמת.

גם התרגום של פאר פרידמן ראוי להערכה גדולה. יש בעברית של הספר משהו עשיר, אירופי וטקסי כמעט, אבל כזה שלא מרגיש כבד או מיושן. להפך. השפה מצליחה להעביר את התחושה שהסיפורים האלו נכתבו לפני מאה שנה אבל עדיין מסתכלים ישירות עלינו.

ומה שנשאר איתי אחרי הקריאה זו התחושה שצ'אפק לא כתב סיפורים על אנשים יוצאי דופן אלא על האנושות עצמה. על המבוכה שבלהיות אדם. על הניסיון הנואש לשמור על משמעות, כבוד ואהבה בתוך עולם מלא אי הבנות, חולשות ואדישות. אולי בגלל זה הסיפורים האלו מרגישים כל כך חיים גם היום.

אם רחוב ביל היה יכול לדבר / ג'יימס בולדווין
הוצאת עם עובד
210 עמודים
מאנגלית: רעות בן יעקב

כשמתבוננים על הכריכה היפה של הספר הזה יככולים להבין שהיא בעצם מספרת את כל הסיפור.
לפני הכל מדובר בסיפור אהבה אבל האהבה שבספר היא רק מעטפת שבאה לתאר את מצב השחורים ואת הגזענות הממוסדת בארצות הברית בתקופה שעליה הספר מדבר.
אבל בולדווין בא ועשה משהו חזק יותר. את סיפורם של הזוג בספר מספרת האישה
זה לא שיש משהו חדשני בספרות שאישה מספרת את הסיפור אבל כן היה אז משהו יוצא דופן שגבר שחור כותב אישה שחורה כמוצא הרגשי והמוסרי של הרומן.

טיש ופוני מכירים מאז הילדות. הם גדלים יחד בתוך הארלם קשוחה, ענייה ולעיתים אלימה, אבל גם מלאה מוזיקה, תשוקה וחיים. פוני חולם להיות פסל וטיש מתאהבת בו בצורה כמעט מוחלטת. הם מנסים לבנות לעצמם עתיד קטן בתוך מציאות שלא באמת מאפשרת להם לנשום. ואז פוני נעצר באשמת אונס שלא ביצע והחלום כולו מתחיל להתפורר. בזמן שהוא יושב בכלא וממתין למשפט, טיש מגלה שהיא בהריון, ומשם הספר הופך לסיפור על נסיון נואש להחזיק באהבה מול מערכת שלמה שמנסה למחוץ אותה.

מה שהפתיע אותי בספר הזה הוא שבולדווין לא כותב אותו כמו כתב אישום זועם בלבד. הזעם קיים בכל עמוד כמעט, אבל לצד הזעם יש המון רוך. יש משפחה, אוכל, מבטים, מגע, שיחות קטנות בין אנשים עייפים שמנסים להחזיק אחד את השני בחיים. דווקא המקומות האינטימיים האלו הופכים את הספר לכל כך כואב. כי אתה מבין שהמערכת לא הורסת רק אנשים אלא גם רגעים אנושיים פשוטים.

בולדווין גם מצליח לכתוב אהבה בצורה נדירה מאוד. לא אהבה הוליוודית נוצצת אלא אהבה גופנית, חיה, לפעמים אפילו מביכה מרוב כנות. יש בספר תיאורי מיניות מאוד חושניים אבל הם אף פעם לא מרגישים זולים או פרובוקטיביים בכוח. להפך. הם מדגישים עד כמה הדמויות נאחזות בגוף ובקרבה האנושית בתוך עולם שמנסה להפוך אותן למספרים ולחשודים.

אהבתי מאוד גם את הדרך שבה בולדווין כותב את הארלם. זו לא שכונה רומנטית וגם לא גיהנום מוחלט. היא מקום אמיתי. מלוכלך, צפוף, יפה, מוזיקלי ועצוב בו זמנית. מרגישים שבולדווין מכיר את הרחובות האלו מבפנים ולא מתבונן בהם מרחוק כסופר שמנסה "להסביר" עוני לקוראים שלו.

ומעבר לכל זה יש כאן גם משהו מאוד אקטואלי. למרות שהספר נכתב לפני עשרות שנים הוא מרגיש כאילו נכתב על עולם שלא באמת השתנה. היחס של המשטרה לשחורים, הפחד ממערכת המשפט, התחושה שאדם יכול לאבד את חייו רק בגלל צבע עורו, כל אלו הופכים את הקריאה בו למטרידה גם היום.

אבל מה שבאמת החזיק אותי לאורך הקריאה היה הקול של טיש. יש בו תמימות לצד בגרות מוקדמת, עדינות לצד כוח פנימי. בולדווין הצליח לברוא מספרת שמרגישה אנושית לחלוטין ולא סמל ספרותי או כלי להעברת מסרים. ולכן גם כשהספר פוליטי מאוד הוא נשאר חי ונושם.

זה ספר קצר יחסית אבל כזה שנשאר בראש גם אחרי שסוגרים אותו. אולי כי מתחת לכל הזעם והכאב מסתתרת בו אמונה עקשנית באהבה ובאנושיות, גם בתוך מציאות שמנסה שוב ושוב להרוס אותן.

הרגליים של מרלן דיטריך / רינה גרינוולד
הוצאת התחנה
208 עמודים

יש משהו מאוד מושך בכריכה הזו
מעבר לאיור המוצלח והמעניין אנחנו מזהים כבר בכריכה את הכיוון של הספר
והוא עוסק בנשיות, בהורות
בנסיון לגלות את תפקידה בעולם הזה והיא מוצאת אותו בין השאר דרך התעסקות בעבר שמוצא את החיבור שלה להווה ולמי שהיא רוצה להיות.
נכון שלאחרונה אנחנו נתקלים בספרים שעוסקים במציאת מכתבים ישנים שמאירים אור על הסטוריה משפחתית, זה ז'אנר שנתקלים בו לא מעט בשנים האחרונות בספרות שלנו ועם זאת בספר הזה זה עובד די טוב.

דפנה, גיבורת הספר, נמצאת במקום של עייפות כמעט קיומית. היא אוהבת את הבן שלה, רוצה להיות אמא טובה, אולי אפילו מושלמת, אבל ככל שהספר מתקדם אנחנו מבינים כמה קשה לה להודות בפני עצמה שהאימהות גם כולאת אותה. יש משהו מאוד כן באופן שבו גרינוולד מתארת את המחשבות האלו. לא מתוך רצון לזעזע אלא מתוך נסיון להסתכל על החיים בלי לייפות אותם יותר מדי.

במקביל לסיפור שלה אנחנו נחשפים גם לסיפורה של הסבתא מאשה, אישה שהתגייסה לצבא הבריטי בתקופת המנדט וסוחבת איתה סודות, כאבים והחלטות שהשפיעו על המשפחה כולה גם שנים אחר כך. החיבור בין שני הסיפורים עובד בעיקר בגלל שגרינוולד לא מנסה להפוך את העבר לסיפור הרפתקאות גדול מהחיים אלא משתמשת בו כדי לשאול שאלות על נשים, על בחירות ועל המחיר שהן משלמות כשהן מנסות להיות משהו מעבר למה שהעולם מצפה מהן להיות.

מה שאהבתי כאן הוא שהספר לא נופל לגמרי למלודרמה למרות שכל המרכיבים היו יכולים בקלות לקחת אותו לשם. יש כאן סודות משפחתיים, משברים נפשיים, תחושת החמצה ודמויות שסוחבות כאב עמוק, אבל הכתיבה נשארת יחסית מאופקת ורגישה. דווקא המקומות השקטים יותר עבדו עלי הכי חזק.

אהבתי גם את זה שהספר עוסק באימהות בלי להפוך אותה לאידיאל קדוש ובלי להפוך אותה גם לעונש מוחלט. יש כאן נסיון כן להראות את המורכבות. את האהבה הגדולה לצד הרצון לברוח לפעמים. את האשמה לצד הכמיהה לחופש. אלו רגעים שהרגישו לי אמינים מאוד.

ולמרות שהספר עוסק לא מעט ברגש ובפסיכולוגיה, הוא מצליח לשמור גם על עניין עלילתי. ככל שהסיפור מתקדם נפתחים עוד ועוד סדקים בתוך ההיסטוריה המשפחתית ואנחנו מבינים יחד עם דפנה עד כמה העבר ממשיך לחיות בתוך ההווה גם כשנדמה שהוא כבר נקבר מזמן.

זה אולי לא ספר מהפכני מבחינת המבנה או הנושא שלו, אבל יש בו אנושיות וכנות שהצליחו להחזיק אותי לאורך הקריאה. ובעיני לפעמים זה הרבה יותר חשוב מספר שמנסה להיות גדול או מתוחכם מדי.

קרבה יתרה / סלין אסייג
יצירה עברית
206 עמודים

הספר המרתק הזה של סלין אכן מתמקד בימים שאחרי טבח אוקטובר הטראומטי לכולנו אבל הוא לא נעצר שם והוא בעצם מהווה טריגר לזרם מחשבות, זכרונות ונסיונות למצוא מקום מחדש לאהבה ואבלות
ומכאן אנחנו נכנסים למסע שהוא גם פיזי וגם רגשי שיש בו זרם תודעה מובנה וחכם ובעיקר, אמיץ.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שזה לא ספר שמחפש לספר סיפור במובן הקלאסי. אין כאן באמת עלילה שמחזיקה את הקורא דרך מתח או אירועים גדולים אלא תודעה שמנסה להבין איך ממשיכים לנשום בתוך מציאות שהפכה כבדה, מאיימת וחסרת יציבות. סלין לא מרחמת על הקורא שלה וגם לא מנסה להקל עליו. היא זורקת אותו ישר לתוך הראש של הדמות שלה, לתוך חרדה, זכרונות, מחשבות, שיטוטים ורגעים קטנים של חיים שנראים פתאום אחרת לגמרי.

יש משהו מאוד ישראלי בספר הזה. לא במובן הפוליטי או הסיסמתי אלא במובן של התחושה שאין באמת הפרדה בין האישי ללאומי. האבל הפרטי, הבדידות, הזוגיות, השכנים, הרחוב, האזעקות והחדשות, הכל נדחס לאותו מרחב נפשי צפוף ומחניק. לפעמים הרגשתי שאני לא קורא ספר אלא מקשיב למישהו שמנסה להחזיק את עצמו דרך מילים.

הכתיבה של סלין דורשת ריכוז. זה לא ספר שאפשר לרפרף עליו תוך כדי הסחות דעת. יש כאן משפטים שצריך לעצור עליהם, לחזור אליהם, לתת להם לשקוע. לפעמים אפילו הרגשתי שהספר דורש יותר מקריאה אחת כדי להבין עד כמה הכל מחובר מתחת לפני השטח.

מה שתפס אותי במיוחד הוא היכולת שלה לקחת רגעים קטנים ועלובים לכאורה ולהטעין אותם במשמעות. בת ים של הספר הזה מלאה בדמויות שבורות, חנויות מתפוררות, צעקות מהדירות, בעלי חיים, אנשים אבודים ושקט כבד שמרחף מעל הכל. ודווקא מתוך המקומות האלו היא מצליחה לייצר רגעים מאוד אנושיים ויפים.

יחד עם זאת זה לא ספר קל. יש בו עומס רגשי מכוון, תחושת מחנק ולעיתים גם טשטוש מכוון בין מציאות, פחד וזכרון. מי שמחפש סיפור מסודר וברור עלול ללכת בו לאיבוד. אבל מי שמוכן להיכנס לתוך הזרם התודעתי הזה ימצא כאן ספרות עברית חכמה מאוד, כואבת מאוד ובעיקר כנה מאוד.