מתנה וצלקת / אודי נוימן

מתנה וצלקת / אודי נוימן
הוצאת עם עובד
213 עמודים

אני חושב שדרוש הרבה אומץ להתייחס בספר הביכורים שלך לנושא כה רגיש כמו נתינה באופן שבו אודי נוימן כותב עליה וכאן הוא לוקח את הנתינה למקומות המורכבים שלה, לנתינה שנמצאת על קו התפר בין החיים למוות. כתיבה כזו דורשת מיומנות ואני התרשמתי שלמחבר יש את המיומנות הזו וזה עזר לי לצלול פנימה לתוך הסיפורים מבלי לפחד לצלול למקומות של בנאליות.

ככל שהתקדמתי בשתי הנובלות שבספר הרגשתי שאני נע בין שני עולמות שונים לגמרי ובכל זאת שניהם נוגעים באותו מרחב פנימי. זה מרחב שבו אדם נותן משהו מעצמו לא מתוך רצון להרשים או מתוך אידיאל גדול אלא כי משהו בתוכו מבקש תיקון או חיבור מחודש לעצמו. זו נתינה שמגיעה בשקט, בלי הצהרות, ולעיתים גם מתוך כאב. אולי בגלל זה קל היה לי להתקרב אל הדמויות. יש בהן מידה של ישירות, מידה של פגיעוּת שלא מבקשת מחווה גדולה אלא פשוט התבוננות.

הנובלה הראשונה מתנה וצלקת מלווה את מיכאלה ברגע מכריע של חייה. החלטתה לתרום כליה לילד זר מציפה מיד את השאלה הפנימית שלא נאמרת בקול. מה בעצם מניע אדם לעשות מעשה כזה. נוימן מציג אותה לא כקדושה ולא כמי שמבקשת תהילה. היא יותר כמו מי שמנסה לייצר לעצמה רצף חדש, תחושת שייכות שלא מצאה במקומות אחרים. הפעולה שלה גדולה וחריפה אבל העולם הפנימי שלה דווקא עדין ומלא תהיות. זה מה שהפך את הסיפור למעניין בעיני. לא הדרמה שבתרומה אלא ההבנה שהמעשה הזה הוא הדרך שלה לגעת במה שלא התקיים בחייה.

הנובלה השנייה הפי אנד מתמקדת ברענן, צעיר שמתנדב בהוספיס ומוצא את עצמו מבלה זמן עם אנשים שנמצאים בסוף דרכם. ההתנדבות שלו נראית פשוטה כמעט, אבל הקריאה חושפת שהוא מבקש בתוכה משהו עמוק יותר. לא הכרה ולא צלש אלא תחושה של קרבה למקום שבו החיים נראים חדים יותר ופחות מפוזרים. יש בו רצון להבין את עצמו דרך הנוכחות ליד האחרים. משהו בסיפור הזה יוצר רגעים שקטים אך משמעותיים. הוא מזכיר שהמפגש עם קצוות החיים יכול להיות גם מפגש עם מה שאנחנו לא יודעים לומר על עצמנו.

מה שמחבר בין שתי הנובלות אינו עלילה משותפת אלא אווירה. שתיהן מתרחשות במקום שבו פעולות גדולות מתקיימות לצד חיים יומיומיים מאוד. הדמויות מבצעות מעשה של נתינה וקבלה, אך הן לא מבקשות להפוך את עצמן לדמויות מופת. הן פשוט מנסות להתמודד עם מה שמניחים על ליבן. הקו ביניהן הוא הקו שבו נתינה הופכת לאמצעי לשמור על יציבות פנימית. זה קו דק אבל הוא מחזיק את שתי העלילות ומעניק להן מבט אנושי ואמיתי.

כספר ביכורים מתנה וצלקת מרגיש בשל. נוימן כותב ברגישות ובביטחון. הוא לא מעמיס על הקורא רגש יתר והוא לא מנסה להפתיע במקומות שאינם דורשים הפתעה. הוא מאפשר לדמויות לנוע בקצב שלהן ולהתפתח מול עינינו בלי צורך בתחכום מיותר. שתי הנובלות עומדות זו ליד זו כמו שתי דרכים שונות להתבונן באותו צורך אנושי פשוט. הרצון לתת משהו מעצמך כדי להרגיש שיש לך עוד מה להחזיק בעולם.

ספר נהדר בעיני ומומלץ מאוד.