משדר מלחמה / ניר דבורי
הוצאת דביר
206 עמודים

אני אוהב את ניר דבורי. אין לי חיבה מיוחדת לפרשנים צבאיים יותר מהאחרים אבל מכל הפרשנים הצבאיים בערוצי החדשות השונים ניר דבורי הוא הכי מקצוען ומעניין בעיני וזה כמובן דעה בלבד. איני מומחה בנושא. הספר הזה שכתב דבורי מעניין מכמה נקודות מבט. קודם כל לקרוא על עבודתו של כתב צבאי זה מעניין לכל מי שאוהב תקשורת ומתעניין בעיתונאות. הדבר השני הוא לקרוא על המלחמה מנקודת המבט של פרשן צבאי כי עד עכשיו שמענו עדויות של חטופים, חיילים, שורדי נובה, ועוד בעלי תפקידים שונים מכוחות הביטחון והנה נקודת מבט אחרת וזה מרענן ומעניין.

משדר מלחמה הוא ספר שלא מנסה להתחפש למשהו אחר. הוא לא מתיימר להיות תחקיר מדעי ולא מסמך היסטורי קנוני אלא פשוט ניסיון כן לתעד מה שעבר על אדם אחד בזמן שהכל סביבו קרס. זה היופי שלו וגם הגבול שלו. דבורי מספר את הסיפור שלו כמו שהוא רגיל לדבר על המסך. ישיר, צלול, בלי משחקים ובלי עטיפה ספרותית שאין בה צורך. אתה נכנס איתו לרכב, לחמ"ל, לשטח, לאולפן, ומבין איך נראה יום עבודה כשהיום הזה הוא היום שבו המדינה מאבדת שליטה.

ככל שהעמקתי בקריאה התחזק אצלי משהו בסיסי. המקצוע הזה של כתב צבאי הוא מקצוע כמעט בלתי אפשרי. מצד אחד אתה צריך לחשוב כמו חייל. להבין פרטים מבצעיים, לזהות סכנות, לנוע בין אזורי לחימה, לתפקד בתוך רעש אינסופי. מצד שני אתה צריך לחשוב כמו אזרח שמדווח לציבור שצמא למידע אבל לא תמיד מסוגל לשאת אותו. דבורי מצליח להעביר היטב את הפער הזה. את הכפילות הזו. את המצב שבו אתה חלק מהמערכת הצבאית אבל גם מישהו שמותר לו לשאול שאלות ולפעמים אסור לו לשאול בכלל.

אחד החלקים החזקים בספר הוא דווקא הסיפור האישי שלו. איך הגיע למקצוע הזה, מה משך אותו לתפקיד כל כך תובעני, ואיך השנים בשטח עיצבו אותו. הוא מתאר את זה בלי לנסות להצטייר כמיוחד. להפך. יש בו צניעות מקצועית שמורגשת לאורך כל הדרך. אתה מבין שהוא איש עבודה, לא איש מיתוס. זה נותן לספר תחושת אמינות חזקה יותר מכל מסמך מפואר.

הפרקים שעוסקים בימים הראשונים של אוקטובר הם הליבה של הספר. שם הכול הופך לקונקרטי. הוא מתאר את שטף הידיעות, את הקריסות, את המידע הסותר, את הקולות מהשטח, ואת תחושת החוסר אונים המוחלטת. לא כדרמה ספרותית אלא כתיעוד יומיומי של מצב שאין לו הגדרה אחרת חוץ מאסון. הכנות הזו, היכולת לומר אני לא יודע, אני לא מבין, אני רק מנסה לדייק, הופכת את הקריאה למשתפת מאוד. אתה לא עומד מהצד, אתה מצטרף למסע הזה.

בסופו של דבר יצאתי מהספר בתחושה שהוא עושה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות. הוא נותן עוד זווית על האסון, זווית שלא שמענו מספיק. הוא מציג את המציאות של כתב ופרשן צבאי שנאלץ לעמוד בקו האש הדיווחי בזמן שהעולם סביבו נשבר. אולי זה לא הספר שינתח את המלחמה לעומק ואולי זה גם לא תפקידו. זה ספר שנותן קול לעבודה העיתונאית עצמה. כתיבה ישירה, כנה, בגובה העיניים. בדיוק כמו דבורי על המסך.

אנשים וגורלות, סטפן צווייג
זמורה ביתן
167 עמודים
מגרמנית: צבי ארד
לפני חודש נתקלתי בספר הזה במדפי חנות הספרים והופתעתי מאוד. כמעט כל יצירה של צווייג תורגמה מחדש בשנים האחרונות, את זה לא הכרתי ולא קראתי ואני חובב גדול של הכתיבה הביוגרפית של צווייג. בעיני צווייג הוא מטובי כותבי הביוגרפיות. הספר הזה סקרן אותי מאוד שכן צווייג נכנס חזק לתודעת הקורא הישראלי מחדש וכיף להתקל בספר שעוד לא קראתי. כשצללתי לתוכו תהיתי לא מעט לגבי למה הוציאו אותו במהדורה מחודשת, איך זה שלא הכרתי אותו, ועלו גם שאלות עריכתיות ושיווקיות שחשבתי לשים עליהם את הדעת בסקירה זו מעבר לתוכן ולאנשים שעליהם כתב צווייג את המסות בספר הזה.

ברגע שפתחתי את הספר חוויתי דיסוננס. הכריכה רעננה ונקייה, מריחה כמו מוצר חדש שמכוון לקורא של היום, אבל ברגע שהעיניים פוגשות את הדף אתה שולף את עצמך אחורה בזמן. הפונט ישן וצפוף, כמעט מחניק, ובאופן ברור לא עודכן מאז המהדורה המקורית של שנות השמונים. זה לא עניין של טעם אישי אלא עניין של חוויית קריאה. אחרי סדרה של תרגומים מחודשים וקפדניים ליצירות של צווייג, עם גופנים מודרניים ועימוד שמכבד את הנשימה של הטקסט, הבחירה לשמר את הפנים הישנים דווקא במהדורה חדשה יוצרת תחושת ארכאיות. כאילו חיברו עטיפה מודרנית לגוף ספר שנשאר קפוא בזמן. בעיני זה פספוס. לא מפני שהפונט פוגע בערך הספר, אלא מפני שהמהדורה החדשה היתה הזדמנות להגיש אותו מחדש לקהל צעיר, להאיר אותו באור טיפוגרפי נעים יותר, בדיוק כפי שעשו למהדורות אחרות של צווייג. במקום זאת נוצר פער בין הרצון לחדש לבין ההחלטה שלא להשקיע בעדכון שממש מתבקש.

אבל נעבור אל הספר עצמו. צווייג תמיד היה בעיני אחד הכותבים הגדולים של ביוגרפיה ספרותית. הוא יודע לזקק אדם למרכז הכובד הנפשי שלו, לפתוח את נפשו בלי להפוך אותו לקריקטורה, ולבנות מסע שלם סביב נקודת מפנה אחת. ארסמוס, מארי אנטואנט, בלזק, יוזף פושה, כל אלה הם דוגמאות למיומנות עמוקה, כמעט אדריכלית, של סופר שמבין את נפש האדם דרך ההיסטוריה. זו היכולת שמחזיקה את הכתיבה שלו גם היום. הצמצום לא מחליש אותה, אבל משנה את אופיה.

באנשים וגורלות צווייג פועל בזירה אחרת. כאן אין פרישה רחבה של חיים שלמים, אלא מסות קצרות על אישים שנקלעו לרגעים דרמטיים שהגדירו את גורלם. אלו פרקי רוח, לא ביוגרפיות. צווייג מתבונן במנהיגים, מדענים, אנשי רוח, דמויות שנלכדו בצומת שבו ההיסטוריה הפכה אותם לסמל. הוא מחפש את הרגע שבו אדם מגלה לעולם מה הוא באמת, או הרגע שבו חולשה אחת שלו יוצרת תנועה אדירה של גורל. זה חומר גלם שמרתק אותו, והוא יודע להאיר אותו בצורה חדה ומדויקת.

העלילה של כל פרק בנויה סביב נקודה אחת בוערת. לפעמים זו טעות, לפעמים זו החלטה אמיצה, לפעמים זו היסוס שבדיעבד נראה כמו רגע של עיוורון. צוויג הולך עם הדמויות שלו אל הרגע שבו הן נשברות או מתעלות. הוא לוקח את הקורא למסע דחוס, כמעט חטוף, שמבליט את הפאתוס האנושי בלי לעטוף אותו בצדקת הדרך. חלק מהמסות חזקות מאוד ונשארות בראש גם אחרי הקריאה, אחרות מרגישות יותר כמו וינייטה היסטורית שמסתיימת מהר מדי. דווקא מי שמכיר את צווייג הביוגרפי במלוא רוחב נשמתו ירגיש את החסר. לא במובן של כשל, אלא במובן של צמא. אתה קורא ומרגיש שיש כאן סיפור שיכול היה להפוך ליצירה של מאתיים עמודים, אבל נקטע אחרי עשרים.

ובכל זאת יש ערך אמיתי בספר הזה. הוא מזכיר את כוחו של צווייג לגעת במהות האנושית גם כשהוא מצמצם את עצמו. הוא חושף את היכולת שלו לראות היסטוריה דרך רגש ולא דרך עובדות יבשות. הוא מצביע על האופן שבו אדם יחיד יכול להפוך לנקודת רתיחה של זמן שלם. מי שאוהב את צווייג ימצא כאן אוסף של מחשבות מרתקות, גם אם לא כל מסה מגיעה אל העוצמה של הכתבים הביוגרפיים הגדולים.

בסופו של דבר הספר הזה הוא חלון צדדי אל דרכו של סופר ענק, ויחד עם זאת הוא מזמין מחשבה על איך מגישים קלאסיקה לקורא של היום. דווקא בגלל שהטקסט שורד כל כך יפה, חבל שהמהדורה החדשה לא קיבלה את הנשימה העיצובית שמגיעה לו. אולי זו הזדמנות לתהות לא רק על גורלם של האנשים שעליהם כתב צווייג, אלא גם על גורלם של הספרים עצמם כשהם עוברים מדור לדור.

מה מומו היה אומר / מיכה פופר
הוצאת כנרת זמורה
143 עמודים

כמי שלמד במכון מנדל למנהיגות שאלת מהי מנהיגות תמיד מלווה אותי, איך אנחנו מניעים לפעולה, סוחפים אנשים, מייצרים תקשורת שסוחפת, מייצרים את הדינמיקות והכריזמה שבהובלת אנשים. נראה שמיכה פופר בא לתת לנו אנקדוטות וסיפורים שונים שלוקחים אותנו למסע הזה של חקר המנהיגות והבנת היכולת האנושית הזו, שהיא מורכבת, לפעמים טבעית ולפעמים נרכשת אבל היא תמיד היתה כאן, מאז ומעולם.

הקריאה בספר מתחילה כמו שיחה פנימית מוכרת. אני פותח פסקה אחת ומיד מרגיש שפופר לא מנסה להרשים אלא לזקק. הוא לוקח מושגים כבדים כמו אמון, השפעה, כריזמה או תודעה קבוצתית ומחזיר אותם לרגעים יומיומיים, לאנשי שטח, לאנשים שמובילים בלי ללבוש גלימת מנהיגות. דווקא הפשטות הזו מעוררת מחשבה. לא מתוך נוחות אלא מתוך מיקוד. מנהיגות היא אחת המילים השחוקות ביותר, וכל ספר שמנסה להגדיר אותה מחדש צריך לעבור מבחן פשוט: האם הוא מצליח לגרום לי לחשוב אחרת על עצמי ועל האנשים שאני מוביל. במקרה של פופר התשובה ברובה חיובית.

אחת התובנות החזקות שעולות מהספר היא ההבנה שהמנהיגות מתקיימת תמיד בתוך הקשר. מנהיגים שלא מצליחים מחוץ לסיטואציה שעליה הם נבנו אינם טעות סטטיסטית אלא תזכורת לכך שהמנהיג הוא לא תכונה מבודדת אלא יחסי גומלין. פעמים רבות אנחנו רואים דמויות שכאשר הן יוצאות מהזירה הטבעית שלהן הן מתקשות להוביל מחדש. פופר מדבר על כך בעדינות, אבל מבלי להתחמק מהשאלה הכואבת: האם אנחנו מאמינים במנהיגים בגלל שהם באמת מתאימים או בגלל שאנחנו רוצים שיתאימו.

הספר מסמן גם את הדינמיקה הרגשית בין מנהיגים למונהגים. זהו חלק שהיכה בי במיוחד, כי מנהיגות נתפסת לעתים כמשחק שכלי, שיקול קר ומדוד, בעוד שבפועל היא מתרחשת בתוך מרחב רגשי צפוף. החיבור שמנהיג מייצר עם האנשים שמולו אינו רק טכני. הוא מבוסס על יכולת לראות, להכיל, לפעמים גם על פרדוקס מוזר: המונהגים נמשכים לדמות שמחזיקה עבורם משהו שהם עצמם מחפשים. פופר נותן דוגמאות שממחישות היטב איך הרגש מנהל אותנו גם כשאנחנו מדברים על שכל ישר.

לצד זה מצאתי את עצמי משלים את הספר באמצעות תובנות ממקומות אחרים. ממנדל למדתי שהמנהיגות אינה נמדדת רק בהנעה לפעולה אלא ביכולת לעמוד לבד ברגעים שבהם הפעולה אינה ברורה. ממנהלים שפגשתי ראיתי שמנהיגות אמיתית נוצרת דווקא כאשר הכוח אינו מובן מאליו אלא דורש עבודה מודעת, כזו שמכירה בחולשות לא פחות מהחוזקות. ומספרי מחשבה אחרים הבנתי שהכריזמה עצמה היא לא סגולה אלא מנגנון פסיכולוגי שמניע אנשים לחפש משמעות בדמות אחת כדי להימנע מהמורכבות של המציאות.

פופר מתכתב עם כל אלו גם אם לא במילים מפורשות. הוא מציע קריאה שאינה מתיימרת להיות מפת דרכים. אין כאן הוראות הפעלה. יש כאן הזמנה. הזמנה לשבת רגע עם הסיפורים ולשאול את עצמנו מה אנחנו לוקחים מהם לשדות שבהם אנחנו פועלים. הספר קצר אך הוא מדויק, מעלה שאלות ולא סוגר אותן, ומאפשר לראות את שאלת המנהיגות כסוג של כתב חידה אישי שכל קורא צריך לפתור בעצמו.

בסופו של דבר זו קריאה שמשאירה אותי עם מחשבה עמוקה אחת. מנהיגות אינה מתרחשת רק כשאנשים הולכים אחריך. היא מתרחשת קודם כל כשאתה מוכן לראות את עצמך בלי מסכות. פופר לא אומר את זה בצורה ישירה, אבל זה נמצא בכל פינה בספר. וזה כנראה מה שמומו היה אומר.

איך להתעשר / רמיט סייתי
הוצאת מטר
304 עמודים
תרגום: ענבל נקדימון

אני ממעט לקרוא ספרי עזרה עצמית, לפעמים התחושה היא שקראת אחד קראת את כולם אבל כשמישהו רוצה ללמד אותך להתעשר אני מסתקרן מה יש לו לחדש לי. באמת מדהים כמה ספרים בנושא, בארץ ובעולם יוצאים. לפעמים על ידי גורואים מטעם עצמם, שרלטנים למיניהם ולפעמים על ידי אנשי מקצוע רציניים. במה סייתי שונה מהם בעצם?

הדבר הראשון שמבינים כשנכנסים לספר הוא שסייתי לא מבטיח חלום אלא מציע משמעת. הכותרת מייצרת תחושה של מסע להון גדול אבל התוכן נשאר צנוע הרבה יותר. הוא לא עוסק בקסמים ולא מדבר על נוסחאות סודיות. הוא מתמקד בניהול כספים בסיסי עם דגש על יצירת מערכת אוטומטית שהקורא יכול להפעיל לאורך זמן. זה ספר שמתעסק בהרגלים, בהגדרת סדרי עדיפויות ובהבנה שהפחד מהכסף מסוכן יותר מהכסף עצמו.

הכל פרקטי, מגובה בדוגמאות פשוטות ויומיומיות, כמעט בלי ניסיון להרשים. הוא מדבר על חשבונות עוש, על כרטיסי אשראי, על השקעות בסיסיות במדדים ועל צמצום עומס נפשי. אין כאן עומק תיאורטי ואין תחכום. במקום זה יש סדר. ולמען האמת, זה הרבה יותר נדיר ממה שנדמה. רוב האנשים לא מצליחים לנהל אפילו את היסודות. סייתי מטפל בדיוק בזה.

הבעיה שלי מתחילה במקום אחר. ברגע שאתה נותן לשיטה שלך שם שמתקרב להבטחה טוטאלית, אני מצפה שתקיים אותו. הספר לא מלמד להתעשר. הוא מלמד להתנהל. זו אמת פשוטה שסותרת את המותג שלו. העובדה הזו מייצרת דיסוננס בין ההבטחה לבין המוצר. אם מישהו מגיע לכאן עם ציפייה לפריצה פיננסית גדולה הוא יתאכזב. אם הוא מגיע לשפר את ההרגלים ולהכניס סדר בכאוס הכלכלי, הוא יפיק ערך אמיתי.

עוד נקודה שמחדדת את העניין היא ההקשר האמריקאי. סייתי חי ופועל במערכת פיננסית שונה מאוד מזו שלנו. הוא מתאר נגישות לחשבונות זולים, השקעות ללא עמלות כמעט ותחרות אמיתית בין מוסדות פיננסיים. בישראל אין את זה. אז חלק מהתהליך שהוא מציע עובד היטב גם אצלנו וחלק דורש התאמות עמוקות יותר. הספר לא מתייחס למורכבות הזו וזה חיסרון משמעותי למי שקורא אותו בעיניים מקומיות.

ובכל זאת, מבחינתי זה ספר מועיל. לא כבשורה כלכלית ולא כמדריך להתעשרות, אלא ככלי שמחזיר את הקורא למקום הפשוט והברור של ניהול חכם. הוא מאלץ אותך לשאול שאלות על סדרי העדיפויות שלך, לזהות דפוסי בזבוז ולבנות מערכת שמפחיתה את העומס המחשבתי. זה פחות נוצץ ממה שהעטיפה מבטיחה אבל הרבה יותר אמיתי.

אז אם לסכם את העניין. למרות שאני לא מת על ספרי עזרה עצמית לקחתי מסייתי כמה רעיונות וכמה מחשבות ליישום ואני חושב שאנסה אותם. אז אולי לא "אתעשר" אבל סיכוי סביר שאתאזן כלכלית קצת יותר.

האבן של לנה
תום בייקין אוחיון
הוצאת פנק
392 עמודים

את תום בייקין אוחיון למדתי להכיר מכל מני פרויקטים ספרותיים שהוא עושה הן במסגרת ההוצאה הייחודית שלו והן בכל מני מהלכים אחרים. ולמדתי להעריך את העשייה הזו ועכשיו גם זכיתי להכיר את הכתיבה של תום ממקום אחר. הספר הזה עוסק במלחמה, ואנחנו שחיינו במשך שנתיים במלחמה משלנו יכולים להזדהות לא מעט עם ספרים שעוסקים במלחמה במקום אחר, והקשר של המחבר למלחמה ההיא לא מקרי שכן החיבור הוא משפחתי ולנה היא דמות אמיתית באוקראינה. ועם זאת המחבר לקח את הסיפור של לנה קרובת משפחתו והפך את זה למשהו הרבה יותר גדול, מרשים ומעורר השראה.

כאן נכנסת לתמונה הכריכה. איור שמיד מכניס אותך לאוירה ואולי אפילו רומז על מה שהספר מנסה לעשות. דמות של אישה צעירה עם שיער אדמוני פרוע, זר חמניות על הראש, עיניים שמופנות לשמיים ואבן שמוחזקת ביד כמו חפץ טקסי. מאחוריה בניין הרוס ורוח של חורבן. זו כריכה שלא מתנצלת. יש בה משהו מיתי, כמעט פולחני, כאילו לנה היא לא רק אישה אלא סמל של ארץ של זיכרון ושל כוח. גם אם האיור נוצר בכלי דיגיטלי יש בו מחשבה מדויקת. החמניות הופכות לאות של אוקראינה, האבן היא גם משקל וגם גחלת של התחלה חדשה, והבעת הפנים היא שילוב של כאב ושל עמידה. המיתיות הזו לא סתם בחירה אסתטית, היא תיאום מלא עם האופן שבו הספר מבקש לקרוא את לנה כדמות גדולה מהחיים ועם זה מתחיל המסע.

העלילה עצמה נפתחת רגע אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה. לנה, אישה שעוד לפני המלחמה ניסתה לייצר לעצמה חיים יציבים וברורים, מוצאת את עצמה רודפת אחר קיום בסיסי. הבית כבר לא בית, הרחובות כבר לא מוכרים, והאדמה עצמה נמצאת במאבק. תום בייקין אוחיון מתאר היטב את השבר הראשוני של המציאות, את החיפוש אחר מחסה, את המפגש עם מקלטים שלא באמת מגנים ואת הרגעים שבהם הגוף מבין לפני הנפש שעולם שלם התפרק. לנה מנסה לעבור ממקום למקום, מנסה לשמור על עצמה ועל מי שסביבה, והספר רושם את הדרך הזו בלי קישוטים מיותרים. אין כאן גבורה במובן הקלאסי אלא הישרדות ומאמץ יום יומי שלא נגמר. בהמשך הספר רואים גם את התנועה הפנימית שלה, לא רק כפליטה או כאזרחית אלא כאישה שנדרשת לבנות מחדש את עצמה. החלקים האלה הם החזקים ביותר כי הם לא מתמסרים למלודרמה אלא מתארים את הבלבול, את הפחד ואת הכוח שמתגלה לפעמים רק אחרי שהכל קרס.

הבחירה של המחבר להיעמד בין תיעוד לבין יצירה ספרותית יוצרת מתח מעניין. מצד אחד הסיפור מבוסס על המציאות של לנה, הצד המשפחתי עליו דיברת מורגש, ומצד שני הספר לא מתנהל כמו יומן מלחמה או עדות קלאסית. יש בו שאיפה ליצור רומן בעל עומק רגשי ורוחני. לפעמים השאיפה הזו מתממשת בצורה מדויקת מאוד, במיוחד ברגעים שבהם הלשון הופכת צלולה וישירה. לפעמים הרצון להגדיל את לנה ולתת לה תפקיד סמי מיתי מחליש אותה כדמות ריאליסטית. יש רגעים שבהם היא יותר ייצוג מאשר אדם, וזה יוצר ריחוק. עם זאת ברוב הדרך בייקין אוחיון מצליח לשמור על איזון בין האישי לטוטאלי, בין הכאב הקטן לבין הסיפור הלאומי.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא האופן שבו הספר מציב מראות עדינות גם לקורא הישראלי. לא בהכרח בצעקה אלא ברמיזות, בתחושת הזדהות. אתה לא יכול לקרוא על עיר שמופגזת בלי לחזור לחוויות משלך, ולא יכול לקרוא על אובדן הבית בלי לחשוב על אלו שנדדו כאן. זה ספר שמדבר על אוקראינה אבל הוא גם ספר שמדבר על האנושי בכלל. על הפחד שמחלחל ועל היכולת ליצור משמעות גם כשאין שום ודאות.

הספר מצליח למתוח קו בין מציאות ליצירה ולהגיש סיפור שיש בו עוצמה ושבריריות יחד. גם אם יש בו רגעים פחות מדויקים או חלקים שמרגישים מורחבים מדי, הוא משאיר אחריו הד. הוא מזמין את הקורא לא רק להבין את לנה אלא להרגיש אותה.

דרור חייב למות / רז קלמנוביץ
הוצאת התחנה
191 עמודים

רז קלמנוביץ הוא איש ספר במלוא מובן המילה, כותב, מייעץ, מבקר, חי את עולם הספרות, יודע לכתוב, להתבטא, כתב סדרת ספרי ילדים קסומה ועכשיו מתנסה לראשונה בפרוזה למבוגרים והוא עושה זאת עם קריצה, הומור שחור והרבה חן.

אני נכנס אל העולם של דליה כמעט בלי בחירה, אישה מבוגרת שמנסה להחזיק בכבוד בזקנתה, אישה שמבינה שהגוף כבר לא שותף מלא ושמירה על הבית, על העצמאות, על הכסף, הופכת למאבק יומיומי. יש בה משהו מהסבתות שגדלתי לידן, נשים שלא שואלות רשות כדי להתקיים. ואז מגיע דרור, הבן היחיד, והדמות שלו מעלה בי אי נחת מיידית. לא בגלל שהוא מוצג כעצלן או תאב בצע, אלא בגלל שהספר מחייב אותי לשאול עד כמה הסיפור מסופר מתוך עיניה של דליה ועד כמה אפשר לסמוך על נקודת המבט הזו. אולי היא רואה נכון, אולי היא לא מסוגלת להכיר בכאב או בחולשה של בנה. אני לא יודע אם דרור רע באמת, אבל אני יודע שאני מפחד לרגעים לחשוב מה קורה במשפחות שבהן המתח הזה אמיתי ולא רק על הדף.

הספר משווק כקומדיה, ובאמת יש בו קטעים שמזיזים את השפתיים לחיוך, בעיקר כשהחשדנות של דליה מובילה אותה ואת חברתה הטובה מירה לעקוב אחר דרור, לעבד תחושות פרנויה לקונספירציה כמעט בלשית ולפגוש את שמיל הירקן, אולי האיש הכי צבעוני בספר. ועדיין, הקומדיה כאן נעה בתוך שדה מוקשים. ההומור לפעמים מכסה על פחד גדול יותר, על האפשרות שמישהו באמת מנסה להשתלט על חייך, לא כי את עשירה אלא כי את נחלשת. הצחוק לא מוחק את החרדה אלא מחדד אותה. אני מרגיש שלרגעים הספר מחזיק מראה מול חברה שלא יודעת איך להסתכל על זקניה בלי הפטרונות שמריחה כמו חמלה מזויפת.

דליה בשיאים מסוימים מצחיקה בהחלט, אבל יש בה גם פגיעות שקשה לעכל. לפעמים התנהגותה מזכירה לי נפש שמנסה להחזיק את עצמה בלי שיפול עליה החושך. היה רגע שבו חשבתי שהיא אולי טועה ובונה אויב מדמיון שניזון מבדידות עמוקה. ואז מגיע רגע אחר שבו חשבתי שהיא אולי צלולה ומבינה היטב שהבן שלה אכן מחכה לשעת חולשתה. הספר משחק איתי בין האפשרויות האלו, ואני אוהב יצירה שלא נותנת לי לעמוד במקום בטוח.

יש כאן סיפור על אימהות מזדקנת, על בן שמתעייף או נאבק או מנצל, על חברות שמתעקשת להיות רשת הצלה כשהכול נסדק. זה סיפור על מה שנשאר מאדם כששוללים ממנו את זכות ההגדרה העצמית שלו. בשורה התחתונה, מצאתי כאן ספר שלא משנה אם הוא קומדיה עם ניחוח של מתח או דרמה עם קישוטי צחוק, הוא אומר אמת לא נעימה על החיים. הוא נוגע במקום שמעט ספרים מסתכנים לגעת בו: פחד מזקנה, פחד מהיום שבו הקרובים אלינו ישתנו מולנו ויהפכו לאיום.

ועוד כמה מילים על הכריכה המדליקה, כזו שמושכת את הקורא לקחת מהמדף ולדפדף.
כבר ציינתי שרז מבין ספרות, אז הוא גם מבין עיצוב, מבין מה מושך את הלקוח שרוצה לקרוא. לעיצוב הכריכה יש חשיבות שלא תמיד שמים דגש אליה.

רוצות / ג'יליאן אנדרסון
כנרת זמורה
399 עמודים
תרגום: תום קלנר

יש לספר הזה כמה נקודות משיכה מעניינות מאוד. קודם כל הנושא הפרובוקטיבי והמושך, הכריכה המינימליסטית והורודה וכמובן שם המחברת או למעשה יותר נכון לומר אוספת העדויות, השחקנית והפעילה החברתית ג'יליאן אנדרסון. וזה כשלעצמו מסקרן. עכשיו בואו ניגש לתוכן של הספר.

כשפתחתי את הספר הרגשתי שאני נכנס לאזור טעון שבו נשים מקבלות סוף סוף מרחב לומר מה הן רוצות, מה הן מדמיינות, מה מסעיר אותן ומה מפחיד אותן. יש בעדויות משהו חשוף מאוד ועם זאת לא חשוף כלל, מפני שהאנונימיות יוצרת מצב מוזר שבו אני חש קרבה אפילו בלי לדעת שום דבר על הדוברת. אין כאן שם ואין פנים, יש רקע כללי ויש רצון. וגם אם זה מייצר תחושת ריחוף, לעיתים זו דווקא נקודת הזדהות מעניינת. אני לא יודע מי דיברה, אבל אני יודע שהיא קיימת בעולם, והיא חשבה את מחשבותיה בקול, לפחות על הדף.

הספר מציע רצף של פנטזיות מיניות נשיות שנאספו ממקומות שונים בעולם. יש קטעים שמגיעים עם רוך מפתיע, יש קטעים שמופיעים כזעם ארוטי או כמפלט מציאותי. יש פנטזיות על שליטה, על כניעה, על חופש מוחלט, גם על איסור. הכתיבה מתחלפת בין תמציתיות של משפט אחד ובין מונולוגים מעט ארוכים יותר, ובכל פעם עולה מחדש השאלה מה בעצם קורה בתוך הראש של מי שדיברה כאן, ואיך הפנטזיה הזו התקיימה אצלה. יש רגעים שבהם יכולתי למצוא את עצמי מתבונן לא רק בדוברת אלא בתרבות שלמה שממשיכה להיאבק על הזכות לדבר על רצון בלי להרגיש אשמה.

יחד עם זאת, יש בספר גם מימד מתיש. אחרי מספר לא קטן של עדויות הבנתי שאין כאן הרבה מעבר להן. האנונימיות היא לא רק הגנה אלא גם מגבלה. בלי הקשר אישי, בלי תהליך שמארגן את הקולות, קשה לפעמים לראות תנועה רעיונית. לא נוצרת ממש תובנה, לא מתפתחת מחשבה רחבה על החברה, על יחסי כוח ועל הדרכים שבהן נשים לומדות להסתיר את תשוקתן או לשאת אותה בשקט. יש אמירה ברורה שהפנטזיה הנשית חיה ולא מתנצלת, וזה חשוב, אבל הספר כמעט לא הולך צעד נוסף. הוא אוסף, אך לא מפרש. הוא חושף, אך לא מעבד.

ועדיין, יש כאן ערך. עצם העובדה שהקולות נאספו ונרשמו ויצאו לאור היא משמעותית. יש בתקציר חווייתי כזה מקום לתת לנשים להשמיע את מה שלא נאמר בקול, לעיתים אף לא לבני זוגן. אני לא מרגיש שזה ספר שחייבים לקרוא ברצף, אלא להפך, הוא מזמין כניסה מדורגת, דפדוף, עצירה, מחשבה. ייתכן שהכוח שלו דווקא בכך שאין לו מבנה סגור, אלא מרחב פתוח שבו כל קוראת וקורא יחפשו את עצמם.

בסוף אני נשאר עם תחושה מורכבת. הספר יפה במוקד הרעיוני שלו, חיוני במובן החברתי, אך לעיתים חסר עומק מחשבתי. הוא מייצר חופש ובו בזמן מצמצם אותו. גם אם הוא לא מספק את כל מה שקיוויתי למצוא, הוא בהחלט מציב מראה לנושא שיש עליו מעט מדי דיבור ישיר. ואם ספר מצליח להזיז אותנו ממקומנו, אפילו קצת, אולי כבר יש לו זכות קיום בעולם.

רטוריקה של כנות / שלמה שלטון
הוצאת תשע נשמות
163 עמודים

את שלמה שלטון לא הכרתי לפני קריאת הספר
הסגנון שלו, סגנון הכתיבה הוא כזה שקל להתחבר אליו מכמה סיבות, הסיפורים הקצרים מאוד שלא מעייפים אותך כקורא.
העסיסיות שבהם, חלקם ממש מסקרנים בדרך הכתיבה הנגישה, וכל הדרך תהיתי לעצמי האם שלטון מתעתע בנו? האם זה מן ממואר של חוויות קצרות שנשארות בזכרון או האם הוא מספר לנו סיפורים מומצאים והתפר הזה שבין לבין הוא מה שיפה כאן לטעמי.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהספר בכלל לא מבקש שאכריע. להפך, הוא שואב כוח בדיוק מן המקום המטושטש הזה. שלטון משתמש בזיכרונות, או במה שנדמים לזיכרונות, לא כמסמך חיים אלא כחומר גלם שמאפשר לו לשחק עם הגבול בין אמת לבין בדיה. יש תחושה שהוא מנסה לייצר כנות ולא בהכרח להיות כנה. זה לא חיסרון אלא בחירה סיפורית מודעת. הכנות בספר אינה עובדתית אלא רגשית. היא לא מבקשת ממני להאמין לכל פרט, היא מבקשת שאקשיב לצליל.

הסיפורים הקצרצרים מעניקים לו חופש. הם מאפשרים להציג אנקדוטות שאולי התרחשו ואולי לעולם לא קרו. חלקם מסתיימים בחיוך קצר, חלקם בחריקה עמומה של כאב או ריקנות. הדמויות הנשים שעוברות בסיפורים מבליחות ונעלמות כמו שברי מפגש. יש בהם מתח, מבוכה, משחקי הבנה ובלבול. יש בהם גם גוף, מיניות, קירבה שנפתחת ונסגרת בלי הודעה מוקדמת. הכל מוגש בפשטות שלא מנסה להרשים. דווקא זה מייצר יופי.

ובהמשך מגיעים גם הסיפורים שעוסקים בחוויות מלחמה ומילואים. אלה קטעים שאינם מחפשים הדר, לא מבקשים פאתוס. הם מונחים על הדף כמעט באותה אדישות שבה זיכרונות כואבים נטמעים בחיים. אין כאן ניסיון לייצר דרמה גדולה. שלטון כותב אותם כמו עוד שכבה בביוגרפיה גברית ישראלית, שכבה שנוכחת תמיד גם כשהיא כבר לא מפתיעה.

אני קורא את הספר ומרגיש שהוא לא ספר של מסקנות. הוא ספר של הבזקי חיים. רגעים קטנים שנשארים בזיכרון דווקא משום שאינם מסודרים, אינם מהודקים, אינם מבקשים להוליך עלילה גדולה. המפגש הזה בין הומור, עצב, מבוכה, תשוקה וחוסר רצינות מכוונת יוצר חוויית קריאה קלילה ונעימה, אבל גם מעלה בי תהיות עמוקות יותר על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את חיינו. מה אנחנו זוכרים באמת ומה אנחנו ממציאים בלי לשים לב.

הספר כולו מרגיש כמו ניסיון להחזיק רגעים לפני שהם נעלמים. לא לחפש משמעות יתרה, אלא לתת למבט לגעת, לפעמים בחום ולפעמים בקהות. זה ספר שלא מתיימר להיות גדול, וזה בדיוק הכוח שלו. הוא מראה שניתן לכתוב פשוט בלי להיות פשטני, לגעת בלי דרמה, להצחיק בלי רעש.

מצאתי את עצמי נהנה מהקריאה, לא בגלל דיוק ספרותי מושלם אלא בגלל האנושיות הלא מתאמצת שנוכחת בכל סיפור. האנקדוטות כאן מושכות, משעשעות, מעוררות עניין. הן לא מבטיחות אמת מוחלטת, הן מבטיחות סקרנות. וזה יותר ממספיק כדי להחזיק ספר שלם.

לב בגודל של אגרוף / דורון בראונר
הוצאת שתים
303 עמודים

פחות או יותר בתקופה שהספר מדבר אליה אני הגעתי לקיבוץ, ילד בן תשע, אמנם בצפון גדלתי ולא בדרום אבל קיבוץ הוא קיבוץ, אוירה זו אוירה וחיים משותפים היו דומים אז כמעט בכל מקום. התבגרתי וגדלתי בצל מלחמת לבנון, עם איומים מתמידים והכרתי ילדים בגילי שהתמודדו עם אובדן של אחים, קרובים, בצבא, אף בכיתתי ובבית הילדים בו גדלתי כך שחווייתית יש לי איזו קרבה לספר כי אני מכיר ומזדהה.

משם נכנסתי אל הספר כמעט בלי הגנות. הסביבה, השפה, המבנה החברתי, כל אלה היו מוכרים לי כמעט באופן גופני. נדב, נער בן שלוש עשרה שמנסה למצוא את מקומו בין חברים, הורים ומערכת גדולה ממנו, הזכיר לי ילדים מהמחסן, מהחדר אוכל, מהפנימייה. יש משהו באופן שבו בראונר מצייר את הילד הזה, שמנמן מעט, חסר שקט, מבולבל בין רצונות לאחריות שמוטלת עליו, שגרם לי לחזור לרגש שהיה שמור שנים רחוקות מתחת לפני השטח. הוא בונה דמות שלא מנסה להיות גדולה מהחיים אלא דווקא קטנה, אנושית, פגיעה. והתנועה הזו בין ילדות לבין הכרח להתמודד עם מציאות קשוחה היא נקודה שהספר מצליח לתפוס לא רע.

העלילה עצמה נוגעת בכמה קווים מרכזיים. נדב נדרש לקחת אחריות על אורווה בקיבוץ לאחר שאחיו הבכור מתגייס ונפצע באופן קשה בלבנון. הפציעה הזו מרחפת מעל כל הדמות, לא רק כאירוע עלילתי אלא ככוח שמושך את ההורים, משתק אותם, ומייצר חלל שמוטל על נדב למלא. לצד זאת הספר מתאר את הקיבוץ של תחילת שנות השמונים, עולם שיש בו עבודה, ילדים, פנימיות, חוקים שלא תמיד נאמרים בקול אבל כולם מכירים. נדב נע בין החובה לדאוג לסוסים לבין הידידות המתמוססת עם בני גילו, בין הרצון להשתייך לבין תחושת גוף לא פשוטה. העלילה לא תמיד דוחפת קדימה, אבל הרגעים שבהם נדב נאבק בין מה שהוא רוצה לבין מה שהמציאות מכתיבה מצליחים לייצר מתח רגשי אמיתי.

ועדיין, לצד החיבור האישי ולצד האמפתיה שהספר מעורר, מצאתי את עצמי מבקש לעיתים משהו ממוקד יותר. הכתיבה של בראונר רגישה ויש בה כוונה טובה, אך לעיתים היא נוטה להתפזר בין מחשבות נעריות לבין תובנות גדולות מדי לגיל הדמות. יש קטעים שבהם השפה עוטפת ברגש במקום לתת לסצנה לדבר בעצמה. הייתי רוצה שהשבר של נדב, הפער בין גופו למעמסה שנוחתת עליו, יבוא לידי ביטוי דרך הפעולה ולא רק דרך ההרהור. יש בסיפור הזה פוטנציאל דרמטי משמעותי, והוא מתממש בעיקר ברגעים שבהם העולם החיצוני דוחק בדמות ולא כשהספר מנסה להסביר את תחושותיה.

ובכל זאת אין כאן ספר קל. הוא פותח חלון לתקופה ולחוויה ישראלית מאוד מסוימת, חוויה שלא מעט מאיתנו נושאים בתוכנו בלי לומר מילה. הוא מזכיר מה זה להיות ילד במקום שבו המלחמה היא לא רעש רקע אלא תנאי בסיסי של ההוויה. וכאן הספר כן מצליח. הוא מראה כיצד אהבת אחים, אחריות בלתי אפשרית ומציאות ביטחונית משובשת הופכות התבגרות פשוטה למשהו הרבה כבד יותר. אני יצאתי ממנו עם תחושה של זיכרון שעבר לידי אבל לא אינסופי, משהו שמזכיר לי היכן גדלתי ומה למדתי שם על פחד, על משפחה ועל החוסן שנבנה לאט ולא תמיד מרצון.

הפולני / ג.מ. קוטזי
הוצאת אפרסמון
137 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

היה לי ממש כיף להתקל בספר של קוטזי שעוד לא קראתי. לפחות עבורי זה הסופר החי הטוב ביותר והאיכותי ביותר. הפולני הוא לא מהטובים בספריו אבל מדובר עדיין בספר מאוד מעניין שכתוב בשפה גבוהה ומרתק את הקורא. יש בו איזה שקט וכח דווקא מהמקום המאופק שבו והנושא המרכזי שקוטזי לוקח אותנו אליו הפעם הוא אהבה.

הסיפור נפתח במפגש בין ויטולד, פסנתרן פולני מבוגר, לבין ביאטריס, אשת חברה ספרדייה נשואה. הוא מגיע לברצלונה כדי להשתתף בקונצרט של יצירות שופן והיא נמשכת אליו בתחילה מתוך סקרנות תרבותית, אולי מתוך חמלה. בין השניים נוצר קשר שלא מתפתח לרומן אלא נשאר מרחף בין כמיהה להתרחקות. קוטזי מתאר את ההתקרבות הזו לא דרך עלילה סוערת אלא דרך התכתבות, שיחות, ותחושת אי נחת מתמדת. הוא משרטט את הדרך שבה אהבה יכולה להפוך ממרחב של אפשרות למקום של תסכול, איך הרצון בקשר נוגע לא רק בתשוקה אלא בצורך שליטה, הערכה, ואפילו מושיעוּת.

במובן מסוים זהו ספר על מה שלא נאמר. הדיאלוגים הכלואים בין השניים, המרחק התרבותי, הגיל, השפה, כל אלה יוצרים מתח מתמשך שמוחזק ביד יציבה מאוד. קוטזי כמעט אינו כותב על מעשה אלא על רטט, על תחושה חולפת, על רגעים שבהם הקשר כמעט נוגע אך לא מתממש. הוא מאפשר לקורא להתבונן באהבה כמערכת מורכבת של מבטים, של אי הבנות, של כוח ושל פגיעות.

יש משהו יפה בכך שקוטזי, שבספריו הגדולים עסק בכוח, צדק, מוסר ופוליטיקה, בוחר כאן לוותר על הרעש ולהתבונן במיקרוסקופ. זה ספר קטן במובן הטוב של המילה, כזה שלא מתחרה על מקום בפנתיאון של יצירותיו הגדולות אלא על תשומת לבו של הקורא הרגיש. נדמה שהוא נכתב ממקום של השלמה, אולי של גיל מאוחר, שבו השאלות אינן עוד על צדק אלא על משמעות, על אנושיות, על היכולת לראות את האחר באמת.

אני חושב שהכוח של הספר נובע דווקא מן הצמצום שלו. אין כאן אמירה חברתית רחבה, אין התפרצויות מוסריות, אין דרמה. יש שליטה, איזון, כמעט נזירות לשונית. קוטזי שולט במשפטיו כמו פסנתרן ששולט בפרזות של שופן, וכל תו שקול ונמדד. יש מי שיראה בכך קרירות או יובש, אבל בעיני זהו ביטוי של עידון ושל דיוק. זה ספר שמזמין קריאה איטית, עם תשומת לב לפרטים הקטנים, לטון של המשפט, לנשימה שבין השורות.

בסוף הקריאה הרגשתי משהו שקשה להגדיר. לא ריגוש גדול, לא הזדהות, אלא מין תחושת שלווה עצובה, כזו שמגיעה כשמבינים שהאהבה, כמו האמנות, לעולם אינה שייכת לגמרי לאף אחד. קוטזי מצליח להעביר את התחושה הזו מבלי לנקוב בה, וזה בדיוק סוד כוחו. הפולני אולי איננו פסגת יצירתו, אבל הוא תזכורת עדינה לכך שגם בשתיקה ובאיפוק יש אמת גדולה, ולפעמים הספרים הקטנים ביותר הם אלה שנשארים בלב זמן רב אחרי הסוף.