בין תום לתהום / עדי סגל ויסברגר
הוצאת קתרזיס
80 עמודים

כשאני כותב על ספרי שירה אני אוהב להתבונן בכריכה ומנסה להבין לאן היא שולחת אותי ואיך היא מחברת אותי לשירים.
בדרך כלל בחירה בצבע, אמורפי, בולט ושולט נעשה במודע.
מי שבוחרת בסגול כדי להכניס אותנו לאוירה מתכננת עבורנו הקוראים חווייה רוחנית
הסגול הוא צבע נוכח וחזק שמשדר יצירתיות וארוחניות ויש בו המון רגש.
ולפעמים זה מספיק כדי להבין לאן הספר הזה עשוי לקחת אותך.

ואכן, כבר מהשירים הראשונים הרגשתי שאני נכנס לעולם רגשי מאוד. עולם של געגוע, של זיכרונות משפחתיים, של כאב שלא תמיד נאמר בקול אלא נשאר תקוע בגוף, בגרון, בטעם של אוכל או בחיבוק שלא הספקנו להחזיר.

מה שאהבתי בשירים של עדי סגל ויסברגר הוא שדווקא ברגעים הכי קטנים היא מצליחה לגעת הכי חזק. לא בשורות שמנסות להיות "גדולות", אלא ברגעים אנושיים ופשוטים. קציצות מלאות שום של אמא שכבר איננה, חיבוק שתמיד ניסו לקצר, סלט חצילים שמחזיר ברגע אחד עשרות שנים אחורה אל בית סבתא.

יש משהו מאוד נגיש בשירה שלה. לא נגיש במובן הפשטני אלא במובן שבו הקורא מרגיש שהוא לא עומד מול חידה ספרותית שמנסה להרשים אותו אלא מול אדם שמנסה לשתף אותו בזיכרון או ברגש אמיתי. הרבה משוררים נופלים למלכודת שבה כל שיר מרגיש כמו ניסיון להוכיח כמה הם יודעים לכתוב שירה. כאן הרגשתי כמעט הפוך. הרגשתי שהשירים מנסים קודם כל להרגיש.

אהבתי במיוחד את הדרך שבה הגוף נוכח לאורך הספר. מילים שנבלעות פנימה, רגשות שנתקעים בבטן, זיכרונות שעולים דרך הלשון והטעם. אלו שירים שמרגישים מאוד פיזיים למרות העדינות שלהם. לפעמים נדמה שהגוף זוכר כאן יותר מהראש.

לא כל השירים פגעו בי באותה עוצמה. היו רגעים שבהם התחושה היתה מעט דרמטית או אוורירית מדי עבורי, אבל דווקא בגלל זה הרגעים שכן עבדו הצליחו לבלוט עוד יותר. וכשהם עובדים, הם עובדים בשקט. בלי לצעוק.

יש ספרי שירה שאני מסיים לקרוא ומרגיש שהערכתי את הכתיבה שלהם. כאן הרגשתי משהו אחר. הרגשתי שלכמה רגעים מישהו פתח בפני מגירה פרטית מאוד של זיכרונות, ריחות, שתיקות וגעגועים. ובספר שירה, לפעמים זו בדיוק החוויה שאני מחפש.

מילים שלא נאמרו / עדי סגל ויסברגר
בָּזוֹ אַחַר זוֹ הֵן קוֹרְסוֹת
אֶל תּוֹךְ פִּיךְ
בַּחֲזָרָה.
נִדְחָקוֹת דֶּרֶךְ הַלֹּעַ,
נִדְחָסוֹת
מַטָּה־מַטָּה
עַד שֶׁחוֹזְרוֹת לִמְקוֹם מִבְטָחָן.
כָּעֵת בִּטְנֵךְ מְלֵאָה
וְהָרֶגֶשׁ אֵינֶנּוּ אֻכַּל.

ההכרות / ויליאם גדיס
הוצאת הבה לאור
1026 עמודים
מאנגלית: ארז וולק

כשהתחלתי לקרוא את ההכרות תהיתי האם אסיים אותו, האם אצליח להבין אותו
אלו שאלות שעולות כשמתייחסים לספר כזה
ספר שנחשב שנים לספר לא פשוט לקריאה ולא פשוט להבנה ועם זאת אני לא רואה ספרות כאתגר.
או שאני נהנה וממשיך או שאני סובל ועוצר ולא משנה אם זה ספר של 80 עמודים או 1000.
אין מבחינתי מילה כזו, "אתגר" קריאת פרוזה לא אמורה להיות "אתגר" היא אמורה לספק לקורא, הנאה, חומר למחשבה, ידע, אסקפיזם וכל אחד מה שמתאים לו.
הכניסה לספר היתה חלקה, ההתחלה, הרגשתי שאני מתחבר לנושא והרגשתי שהטקסט זורם לי ולאט לאט זה נהיה מורכב יותר, עמוס יותר ולא ברור יותר ויותר.
ועדיין יש משהו בכתיבה של גדיס שאו שאתה אוהב או שאתה פשוט לא.
אני שייך לקבוצה הראשונה.
בואו נצלול פנימה.

במרכז הספר נמצא וייאט גוויון, צייר צעיר ומוכשר שנשאב לעולם של זיופי אמנות, העתקות ויצירות שמקבלות ערך רק משום שמישהו החליט שהן מקוריות. אבל די מהר הבנתי שההכרות הוא לא באמת ספר על ציור וגם לא באמת ספר על זיוף אמנותי. הזיוף אצל גדיס נמצא בכל מקום. בתוך הדמויות, בתוך השיחות, בתוך החברה עצמה.

יש משהו מאוד כאוטי בעולם שגדיס בונה. דמויות נכנסות ויוצאות, שיחות מתחילות בלי שתמיד ברור מי מדבר, סצנות נקטעות בפתאומיות והקורא צריך כל הזמן להחזיק את עצמו מרוכז כדי לא לאבד אחיזה בטקסט. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני קורא ספר רגיל יחסית ואז פתאום הספר כאילו משנה צורה מול העיניים. נהיה צפוף יותר, עמוס יותר, כמעט תוקפני כלפי הקורא שלו.

וזה אולי הדבר שהכי הפתיע אותי בקריאה. ככל שהתקדמתי לא הרגשתי שהספר "נפתח" אלא להפך. הוא נעשה קשה יותר לפענוח. היו ימים שקראתי שלושים או ארבעים עמודים והרגשתי מסופק, והיו ימים שבהם עשרה עמודים הרגישו כמו מאבק. לפעמים סגרתי אותו ליום או יומיים ורק אז חזרתי. ובאופן מוזר אני חושב שזו גם הדרך הנכונה לקרוא אותו. זה לא ספר של בליעה מהירה אלא ספר שצריך לחיות לידו תקופה מסוימת.

אבל בתוך כל העומס הזה יש גם משהו מהפנט מאוד בכתיבה של גדיס. יש רגעים שבהם דיאלוג אחד פתאום נהיה חד בצורה כמעט כואבת. יש סצנות שבהן מתוך כל הרעש והבלגן מופיעה תחושה אנושית מאוד אמיתית. ודווקא בגלל שהספר כל כך עמוס, הרגעים האלו פוגעים חזק יותר.

היו לא מעט פעמים במהלך הקריאה שבהן שאלתי את עצמי מה בדיוק גדיס רוצה ממני. האם הוא באמת מצפה מהקורא להבין כל רפרנס, כל מעבר בין דמויות, כל שיחה שנשמעת כאילו התחילה באמצע החיים. והמסקנה שלי היא שלא. נדמה לי שההכרות לא באמת דורש מהקורא להבין הכל. הוא דורש ממנו להיות נוכח בתוך הכאוס הזה.

וזה גם ספר שקשה מאוד לכתוב עליו במונחים רגילים של עלילה. כי העלילה כאן פחות חשובה מהתחושה המצטברת. התחושה של עולם שבו אנשים איבדו קשר למשהו אותנטי באמת. עולם שבו אמנות, דת, תרבות ואפילו יחסים בין אנשים הופכים לסוג של הופעה. ככל שהתקדמתי הרגשתי שגדיס לא רק כותב על זיוף אלא ממש בונה ספר שמכריח את הקורא להתמודד עם השאלה מה בכלל אמיתי בתוך כל הרעש התרבותי הזה.

מה שעוד הרשים אותי מאוד זו העובדה שלמרות שהספר נכתב בשנות החמישים הוא מרגיש מודרני בצורה כמעט מפחידה. הרבה לפני עידן האינסטגרם והרשתות החברתיות גדיס כבר כתב על אנשים שמעצבים לעצמם דימוי, שמחקים, שמציגים גרסה מלאכותית של עצמם לעולם. במובן הזה ההכרות מרגיש לפעמים עכשווי יותר מלא מעט ספרים חדשים.

אני גם חייב להתייחס לתרגום של ארז וולק, כי נדמה לי שבלי תרגום טוב ספר כזה פשוט היה קורס לתוך עצמו. גם ככה מדובר בטקסט עמוס, מהיר, עמוס ברבדים תרבותיים ובדיאלוגים צפופים מאוד, ועדיין התרגום מצליח לשמור על קצב ועל מוזיקליות מסוימת בתוך כל הכאוס הזה.

האם זה ספר לכל אחד, ממש לא. אני לגמרי מבין קוראים שינטשו אותו באמצע ואפילו די מהר. יש בו רגעים מתישים, רגעים שבהם אתה מרגיש אבוד לחלוטין, רגעים שבהם נדמה שהספר כמעט דוחה את הקורא שלו בכוונה. אבל עבורי, לצד התסכול היה גם קסם אמיתי. התחושה שאני לא קורא עוד רומן רגיל אלא פוגש מוח ספרותי חריג מאוד, סופר שלא מנסה להתחבב על הקורא שלו אלא ליצור משהו טוטאלי, צפוף, חי ולא מתנצל.

ואולי זו הסיבה שגם חודש אחרי שסיימתי אותו אני עדיין חושב עליו. לא כי "ניצחתי" ספר קשה, אלא כי בתוך כל הבלבול, העומס והרעש היו בהכרות רגעים ספרותיים שפשוט אי אפשר היה למצוא בשום מקום אחר.

חמש נקישות בדלת / ג'קי חוגי
הוצאת כנרת זמורה
198 עמודים

אני לא יכול לשכוח את היום הזה, את הבוקר הזה ואת התחושה הזו שידענו שמתישהו זה יקרה.
נראה שכל החברה הישראלית היתה שאננית ואולי זלזלה באויב,
ואולי השאלות האלו של איך לא ידענו, איך לא חשבנו, אותה תחושת ה"לנו זה לא יקרה" שקרתה באסונות לאומיים שונים קרתה גם כאן וחוגי בא לשקף לנו מראה שאולי פחדנו להתבונן בה.
וזו מראה לא עכורה, היא צלולה מדי ואולי זו הבעיה.

חמש נקישות בדלת הוא לא עוד ספר שמנסה לספר מחדש את אירועי השבעה באוקטובר דרך סיפורי הקרבות, הזוועות או גבורת הלוחמים. אלו כמובן נמצאים ברקע כל הזמן, אבל ג'קי חוגי מנסה לעשות כאן משהו אחר. הוא מנסה להבין את הדרך שהובילה אל האסון. לא רק את הכשל הצבאי או המודיעיני אלא את הלך הרוח הישראלי שאפשר לו לקרות.

מהרגעים הראשונים של הספר הרגשתי עד כמה חוגי מנסה להכריח את הקורא הישראלי להתבונן באויב בלי הזלזול הרגיל שאנחנו רגילים אליו. זה אולי הדבר הכי מטלטל בספר. חמאס של חוגי איננו חבורה כאוטית של אנשים שפועלים מתוך טירוף בלבד. להפך. מדובר בארגון שפועל מתוך אידיאולוגיה, סבלנות ותכנון ארוך טווח. ודווקא ההבנה הזו מפחידה יותר.

החלקים החזקים ביותר עבורי היו אלו שעוסקים ביחיא סינוואר. חוגי מתאר אדם אכזרי ומסוכן מאוד, אבל גם כזה שלמד אותנו במשך שנים. הוא קרא על הציונות, למד היסטוריה יהודית, עקב אחרי החברה הישראלית והבין היטב את נקודות החולשה שלה. יש משהו כמעט מצמרר בידיעה שבזמן שישראל ניסתה לשכנע את עצמה שחמאס "מורתע", האנשים שהובילו אותו ישבו ולמדו אותנו לעומק.

הספר גם מצליח להעביר היטב את תחושת העיוורון הישראלית. שוב ושוב חוגי מביא ציטוטים, ראיונות ואזהרות שנאמרו בפומבי ובכל זאת לא נלקחו ברצינות. ככל שהתקדמתי בקריאה הרגשתי תסכול אמיתי. לא בגלל שחוגי חושף כאן מידע סודי או תיאוריות קונספירציה, אלא להפך. משום שהדברים היו מול העיניים.

יש בספר גם ביקורת ברורה על התפיסה הישראלית שחשבה שאפשר לנהל את הסכסוך דרך כסף, הקלות כלכליות והכלה זמנית של חמאס. נדמה שחוגי מנסה לומר שהחברה הישראלית הפסיקה באמת להקשיב למה שהצד השני אומר על עצמו, והעדיפה להאמין לפרשנות שנוחה לה.

הכתיבה של חוגי ישירה, בהירה ולא מתיימרת להיות ספרותית מדי. דווקא בגלל זה הספר עובד. הוא נקרא מהר אבל משאיר אחריו תחושה כבדה מאוד. לא רק בגלל מה שקרה, אלא בגלל התחושה שאולי גם עכשיו אנחנו עדיין לא באמת מבינים את גודל השבר ואת הלקחים שצריך להפיק ממנו.

זה ספר חשוב דווקא משום שהוא לא נותן לקורא את הנחמה הפשוטה של "אף אחד לא היה יכול לדעת". להפך. הוא גורם להבין שאולי ידענו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות.

באביב / קרל אובה קנאוסגורד
הוצאת מודן
201 עמודים
מנורווגית: דנה כספי

לדאבוני לא יצא לי לקרוא את ספרי המאבק שלי, אני מאמין שיצא לי ואקרא אותם אבל עד כה פשוט לא קראתי כך שהספר הזה הוא ההתקלות הראשונה שלי עם טקסט של קנאוסגורד.
אחרי שקראתי את הספר הזה אז על אחת כמה וכמה אני רוצה להיחשף לטקסטים אחרים שלו.
יש משהו בעובדה שסופר יכול להפוך נושאים יומיומיים לטקסט עמוק ונוגע אבל לפני הכל התחושה היא שקנאוסגורד מחובר מאוד לעצמו ולעולם שסובב אותו באופן שמעטים מחוברים ויודעים לבטא זאת.

באביב הוא לא ספר גדול במובן הדרמטי או העלילתי של המילה. למעשה, מי שמחפש כאן סיפור סוחף או טוויסטים כנראה ימצא את עצמו מתוסכל. זה ספר שמתרחש כמעט כולו בתוך תודעה. בתוך רגעים קטנים. בתוך נסיעה, בית, ילדים, מחשבות, עייפות, אור שנופל על חפצים. אבל דווקא מתוך השקט הזה נבנה משהו עמוק מאוד.

הספר כתוב כמין פנייה של האב אל בתו הקטנה בזמן שאמה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. מתוך נקודת המוצא הזאת קנאוסגורד בונה טקסט אינטימי מאוד על משפחה, הורות, חרדה, בדידות והקיום האנושי עצמו. מה שהרשים אותי במיוחד הוא הדרך שבה הוא מצליח לכתוב על הדברים הכי טריוויאליים בעולם בלי שהם יהפכו משעממים. להפך. ככל שהוא מתעכב יותר על הפרטים הקטנים כך נוצרת תחושה חזקה יותר של חיים אמיתיים.

יש לא מעט סופרים שמנסים לכתוב ספרות "יומיומית", אבל אצל רבים מהם היומיום נשאר שטוח. אצל קנאוסגורד ההתבוננות עצמה הופכת לאירוע. הוא מסוגל לתאר שולחן מטבח, צעצועים של ילדים או נסיעה ברכב באופן שמעורר תחושה כמעט פילוסופית. לא כי הוא מנסה להיות חכם בכוח אלא כי הוא באמת קשוב לעולם. קשוב לעצמו. קשוב לתחושות הקטנות שרוב האנשים פשוט מדלגים עליהן.

תוך כדי הקריאה חשבתי לא פעם על ז'ורז' פרק ועל הניסיון שלו ללכוד את החומריות של החיים, את הדברים שבדרך כלל לא נחשבים "ספרותיים". גם כאן יש ניסיון לעצור רגעים לפני שהם נעלמים. להעניק משמעות למה שבדרך כלל חולף לידנו בלי שנשים לב.

ומה שמעניין הוא שלמרות שהספר עוסק גם במשבר נפשי ובפחד מקריסה משפחתית, אין בו כמעט היסטריה. להפך. יש בו רוך. יש בו איפוק. יש בו שקט פנימי מאוד מיוחד. התחושה היא שקנאוסגורד לא מנסה להרשים את הקורא אלא פשוט להבין את החיים דרך הכתיבה. אולי זו גם הסיבה שהספר מצליח לגעת כל כך.

אני מבין לגמרי למה יש קוראים שלא מתחברים אליו. זו ספרות שדורשת סבלנות והתמסרות לקצב שלה. אבל עבורי היה משהו כמעט מהפנט בקריאה הזאת. מן תחושה נדירה של סופר שלא מפחד להשתהות בתוך רגעים קטנים ולחפש בהם אמת.

אחרי באביב אני בהחלט מבין למה קנאוסגורד נחשב בעיני רבים לאחד הקולות הספרותיים החשובים והמעניינים של זמננו ואני בהחלט מחכה לספרים הנוספים בסדרת העונות שלו.

הרצברג / רם גלבוע
הוצאת שתים
294 עמודים

ישראל של אחרי ה7.10 השתנתה מאוד
וכך גם לתחושתי הנושאים שבהם עוסקת הספרות הישראלית.
הרצברג הוא דמות שמאפיינת מאוד בעיני את הגבר הישראלי התלוש קצת שנמצא במקום שבו הוא מנסה למצוא משמעות חדשה לחייו בתוך מציאות כאוטית ולא יציבה.

כבר מהעמודים הראשונים הרגשתי שרם גלבוע לא מנסה לכתוב כאן רומן מלחמה רגיל. אין כאן ניסיון להפוך את המציאות לדרמה הירואית או ליצור גיבור גדול מהחיים. להפך. יוני הרצברג הוא אדם די אבוד. הוא חי בתוך עולם של מסכים, הומור ציני, סמים קלים, מחשבות קטנות על החיים ובעיקר ניסיון תמידי להתחמק ממשהו עמוק יותר שמבעבע בתוכו. דווקא בגלל זה הוא הרגיש לי אמין מאוד. לא כסמל של דור שלם אלא כאדם שמנסה להמשיך לנשום בתוך מציאות שהפכה כבדה בהרבה ממה שהוא יודע להכיל.

המלחמה שנכנסת אל תוך הספר משנה בהדרגה גם את התנועה שלו. יוני לא הופך פתאום ללוחם או לאדם אחר. גלבוע מספיק חכם כדי לא ליפול למקום הזה. במקום זה הוא בונה מסע פנימי של אדם שמבין לאט לאט שהציניות והבריחה כבר לא מספיקות כדי להחזיק את עצמו. זה ספר על חרדה, על בדידות, על גבריות קצת אבודה ועל הרצון למצוא איזושהי משמעות בעולם שמרגיש שבור.

מה שאהבתי במיוחד הוא שהספר מצליח להיות מצחיק מאוד בלי להפוך לקליל מדי. יש כאן הרבה הומור, הרבה שנינויות והרבה רגעים של מודעות עצמית, אבל מתחת לכל זה יושבת עצבות אמיתית. לפעמים אפילו תחושת ריקנות. היו רגעים שבהם צחקתי ממש ואז פתאום הגיעה שורה קטנה שהזכירה לי עד כמה הדמות הזאת מפוחדת ובודדה.

גם מבחינת הכתיבה הרגשתי שיש כאן קול מאוד ברור. גלבוע כותב בצורה קולחת, עכשווית וטבעית מאוד. הדיאלוגים עובדים היטב והתחושה היא של ספר שנכתב מתוך היכרות אמיתית עם העולם שהוא מתאר. מצד שני, היו רגעים שבהם הרגשתי שהספר מתאהב קצת יותר מדי בשנינות של עצמו. לפעמים רציתי פחות הברקות ויותר שקט. פחות משפטים שמנסים להיות חכמים ויותר רגעים שנותנים לדמויות פשוט להיות.

ועדיין, ככל שהתקדמתי בקריאה מצאתי את עצמי נקשר ליוני יותר ממה שציפיתי. דווקא בגלל שהוא לא דמות הירואית. הוא מבולבל, אנוכי לפעמים, חסר כיוון, אבל גם אנושי מאוד. יש משהו יפה בדרך שבה גלבוע מאפשר לו להתפרק בלי לשפוט אותו לחלוטין.

בסופו של דבר הרגשתי ש״הרצברג״ מצליח לתפוס משהו אמיתי מאוד מהתקופה הזאת. לא את הקרבות עצמם אלא את התחושה הנפשית שהגיעה אחריהם. את אובדן היציבות. את הצורך למצוא משמעות חדשה. את ההבנה שאי אפשר יותר להסתתר לגמרי מאחורי מסכים, בדיחות וציניות.

וזה אולי הדבר שהכי נשאר איתי מהספר הזה גם אחרי שסיימתי אותו. התחושה שמתחת לכל הרעש, החרדה והאירוניה, יש כאן אדם שפשוט מנסה להבין איך ממשיכים לחיות.

זה לא נגמר / אידה קידר־מליץ
הוצאת פטל
232 עמודים

אם יש משהו שהרשים אותי בספר הזה זו הכתיבה הכנה והפוצעת של המחברת. זה לא עוד ספר שואה, מדובר בספר מסע. בהתחקות אחרי משפחת המחברת ונסיון לחוות את המסע שלהם ואת הקשיים והמורכבויות והתוצאה היא ספר רגיש מאוד ועוצמתי.

מהרגעים הראשונים הרגשתי שאידה קידר מליץ לא מנסה לכתוב טקסט היסטורי מרוחק או ספר שמטרתו רק לתעד. היא מנסה להחזיר לחיים אנשים אמיתיים. אנשים עם פחדים, כעסים, אהבות, חולשות וזיכרונות שלא מפסיקים לרדוף אותם גם עשרות שנים אחרי שהכול נגמר כביכול. ואולי זאת בדיוק הנקודה של הספר הזה. שום דבר באמת לא נגמר.

הספר נע בין קולותיהם של פולה, אמה של הסופרת, לבין שמחה, הדוד הכריזמטי והסוער שלה. פולה מתוארת כצעירה יהודייה חכמה ונחושה בפולין שלפני המלחמה, נערה שמנסה להחזיק משפחה שלמה בתוך עולם שהולך ומתפורר סביבה. דרך העיניים שלה אנחנו רואים לא רק את האימה והרעב והרדיפות, אלא גם את החיים שהיו שם קודם. המשחקים ברחוב, הארוחות המשפחתיות, תנועות הנוער, החלומות על ארץ ישראל והניסיון להיאחז בשגרה גם כשהכול מתחיל להסריח מאסון מתקרב.

דווקא החלקים האלו היו בעיני החלקים החזקים ביותר בספר. אידה קידר מליץ מצליחה להזכיר שהשואה לא מחקה רק אנשים אלא גם עולם שלם של זיכרונות קטנים, הומור, שירים, אוכל ומשפחה. יש משהו מאוד חי בכתיבה שלה. הדמויות לא מרגישות כמו סמלים אלא כמו אנשים שאפשר כמעט לשבת לידם במטבח ולהקשיב להם מדברים.

שמחה, לעומת זאת, הוא כבר דמות אחרת לגמרי. אדם זועם, חד, בלתי מתפשר. לוחם ששרד את התופת והגיע לארץ מתוך אמונה מוחלטת במדינה היהודית וביכולת שלה להגן על יהודים. אבל ככל שהספר מתקדם, הכאב והפחד שלו מהמציאות הישראלית הולכים ותופסים יותר מקום. כאן הספר הופך ממשהו היסטורי למשהו עכשווי מאוד. שמחה מביט במדינה שהקים יחד עם דורו ושואל האם באמת למדנו משהו. אלו קטעים לא פשוטים לקריאה, לפעמים אפילו מטרידים, אבל דווקא בגלל זה הם מצליחים לחדור פנימה.

הכתיבה עצמה ישירה מאוד. לא מתייפייפת ולא מנסה להיות ספרותית בכוח. יש בה עברית מחוספסת, הרבה יידיש, מונולוגים ארוכים והתפרצויות רגשיות. לפעמים זה אפילו גולש לעומס, אבל העומס הזה מרגיש אמיתי. כמו אדם שמנסה להוציא מתוכו חיים שלמים לפני שיהיה מאוחר מדי.

זה לא ספר קל, ולא תמיד הוא מאוזן. יש רגעים שבהם התחושה היא שהמסר הפוליטי משתלט מעט על הסיפור האנושי. אבל גם כשהספר נסחף, קשה להתעלם מהלב הפועם שלו. מהתחושה שמישהי באמת נלחמת כאן נגד השכחה.

וזה אולי הדבר שהכי נשאר איתי אחרי הקריאה. לא רק הזוועות, אלא הפחד שהזיכרון עצמו ילך וייעלם.

300 דברים שלמדתי על זוגיות, קריירה ואושר / איימי בכור בוני
הוצאת כריכה
368 עמודים

איימי בכור בוני היא עורכת דין ויש לה גם פודקאסט שנקרא "האקדמיה לניהול משברים"
לכאורה כל אחד מאיתנו שעבר חיים ומתמודד עם משברים וקשיים יכל לשבת ולכתוב את התובנות שלו, לשתף את העולם ולהוציא מזה ספר, אבל רובנו לא עושים את זה ואיימי בכור בוני כן עשתה את זה.
במשך 300 ימים בשנה אחת היא פרסמה כל יום תובנה אחרת (הפסיקה לכתוב תובנות לאחר ה7.10) כך שהספר מאגד 300 תובנות כונות.

התובנות עוסקות בתחומים שונים של החיים, משפחה, קריירה, התמודדות אישית, התמודדות משפחתית, מסרים מעצימים מסוגים שונים ואפשר לקחת מה שרוצים, וזה מה שיפה בספרים מסוג זה.

אתה יכול לבחור מה לקחת ולכל אחד מאיתנו יש דברים שונים שיכולים לעזור לו ולשאת איתו בתיק העצות שלו, במחשבות שלו.

הספר מעוצב יפה, יש גם מקום לקורא לכתוב ולשתף בהרהוריו ובמחשבותיו ונראה שהושקעה בו לא מעט עבודה ומחשבה.

אז אם יש לכם מסרים משלכם ותובנות משלכם לחיים זה מצוין, אם אתם זקוקים למקום נוסף ולספר נוסף שיתן לכם עוד איזה משהו, עצה טובה, מחשבה חיובית או מסר מעצים אז הספר של איימי בכור בוני בהחלט יכול למלא את החלל הזה.

בסך הכל נחמד וחיובי וזה הכי חשוב.

תמונות מוזרות / אוקטסו
הוצאת אחוזת בית
252 עמודים
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

איזה ספר מתח מקורי, כבר בהתחלה בעמוד הראשון אנחנו רואים ציור, אוקטסו מכניס אותנו ישר לעלילה ולסגנון הספרותי שלו והוא לוקח אותנו לעולם הדימויים שלו באופן ברור וישיר.
אחד החלומות שלי הוא להתעסק בפענוח ציורים, כמטפל באמנות עתידי או כאמן בעצמי יש לציורים כח אבל כאן בספר זה פענוח הציורים לא עובד כמו בטיפול באמנות.
אוקטסו מתעתע בקוראים.
הוא לא משתמש בציורים כאניגמה אלא ככשל.

הציור הוא לא מפתח ברור לאישיות אלא עיוות של מציאות פנימית.
הספר הזה מתעתע ואניגמטי מה שגורם לקורא לשקוע בו ולא להניח אותו.
אני נכנס לספר הזה עם ציפייה לפענח, להבין, לקרוא בין השורות ובין הקווים. מהר מאוד אני מבין שאני נמצא במקום אחר. לא מדובר בפענוח קלאסי אלא בניסיון נואש לאחוז במשהו שאולי בכלל לא ניתן לאחיזה. כל ציור שנפתח מולי נדמה כרמז, אבל ככל שאני מתקדם אני מבין שהוא גם הסחה, גם מסך עשן.
העלילה נפרשת דרך כמה סיפורים שנראים תחילה מנותקים זה מזה. בלוג של גבר שמעלה ציורים של אשתו, ילד שמצייר סצנה יומיומית לכאורה, ומורה לאמנות שסופו טרגי. כל אחד מהמקרים האלו מושך אותי להאמין שיש חוקיות, שיש דרך לפענח, שיש היגיון פנימי. אבל אוקטסו שובר שוב ושוב את הביטחון הזה. הוא נותן לי תחושה שאני קרוב לפתרון ואז מערער אותה ברגע אחד קטן של ספק.

כאן בדיוק טמון הכח של הספר, אבל גם המגבלה שלו. מצד אחד אני נשאב לתוך משחק אינטלקטואלי שמפעיל אותי כקורא. אני הופך לשותף, אולי אפילו לאובססיבי. מצד שני עולה בי שאלה מטרידה יותר, האם אני באמת מבין את הדמויות או רק משליך עליהן את הפרשנות שלי.
במקום שבו טיפול באמנות מנסה לחשוף אמת רגשית, אוקטסו עושה תנועה הפוכה. הציור לא חושף אלא מסתיר. הוא לא מגלה את הנפש אלא מעוות אותה. זה יוצר תחושת אי נוחות מתמשכת. אני לא רק מנסה להבין את הציור אלא גם מטיל ספק בעצם הניסיון להבין.

הספר בנוי כמו פאזל, וכל חלק מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת. יש כאן סיפוק מסוים, תחושה של סדר שנוצר מתוך כאוס. אבל דווקא ברגע הזה עולה בי הסתייגות. כאשר הכל נסגר בצורה כל כך מדויקת, אני תוהה אם לא אבד משהו מהעמימות שהפכה את הקריאה למעניינת מלכתחילה. האם הפתרון באמת חושף אמת או רק נותן תחושה של שליטה.
גם הדמות של אוקטסו עצמו, שמסתתר מאחורי מסכה ואנונימיות, משתלבת היטב במשחק הזה. כמו הציורים וכמו הדמויות, גם היוצר עצמו מסרב להיחשף. אין כאן מקור יציב להיאחז בו, רק שכבות של הסתרה. זה מוסיף לאווירה, אבל לא בטוח שזה מוסיף עומק מעבר לכך.

נקודה נוספת שמעסיקה אותי היא עצם התרגום. הספר נכתב ביפנית, אבל התרגום לעברית נעשה דרך האנגלית. זה לא עניין טכני בלבד. כאשר מדובר בטקסט שמבוסס על רמזים, דקויות, והבדלים קטנים במשמעות, כל שכבת תיווך עלולה לשנות משהו. אני לא יודע לומר עד כמה זה פוגע בחוויה, אבל זו שאלה שמרחפת מעל הקריאה.

בסופו של דבר זו חוויית קריאה שונה. לא בהכרח עמוקה בכל רגע, ולא תמיד משכנעת ברמה הפסיכולוגית, אבל כן מסקרנת, כן מערערת, וכן גורמת לי להמשיך לחשוב גם אחרי שסיימתי. וזה אולי ההישג האמיתי של הספר, לא הפתרון שהוא מציע, אלא הספק שהוא משאיר.

עסק ביש לאור ירח / וו. סטנלי מוס
הוצאת תשע נשמות
199 עמודים
תרגום: יורם נסלבסקי

נכנסתי לספר הזה עם תחושת בלבול.
מצד אחד הפסטורליה היוונית, הנופים של כרתים
השלווה הים תיכונית לעומת הכאוס שמתרחש בשאר אירופה בתקופה ההיא ומצד שני חיילים, מלחמה ברקע ומבצע אבסורדי.
והכל מתרכז לספר אחד שקשה לא להנות ממנו.
ובסוף, הכל מתחיל ונגמר בכתיבה טובה או לא טובה.
במקרה הזה כתיבה טובה בהחלט.

הספר מביא את סיפורו של מבצע אמיתי ממלחמת העולם השניה, חטיפתו של גנרל גרמני מכרתים בידי כוח בריטי קטן שפועל בשיתוף פעולה עם המחתרת המקומית. מוס עצמו הוא חלק מהמבצע, והכתיבה בגוף ראשון נותנת תחושה של עדות חיה מתוך השטח. מהרגע שבו התוכנית יוצאת לדרך, הסיפור מתגלגל למרדף מתמשך בין הרים וכפרים, תוך התחמקות מכוחות גרמנים שמחפשים אחריהם בכל פינה. זה נשמע כמו עלילה שנלקחה מרומן הרפתקאות, אבל הידיעה שמדובר באירוע אמיתי רק מגבירה את תחושת האבסורד.

מה שתפס אותי לאורך הקריאה הוא הפער בין המציאות לבין האופן שבו היא מסופרת. מצד אחד יש כאן מלחמה, סכנה ממשית, חיילים, נשק, פחד. מצד שני יש רגעים של שקט כמעט בלתי נתפס, נופים פתוחים, מפגשים עם מקומיים שמכניסים את הדמויות לקצב אחר לגמרי. יש משהו מאוד ים תיכוני באווירה הזאת, כמעט זורבאי, תחושה של חיים שממשיכים להתקיים גם כשהעולם סביבם מתפרק.

ובתוך כל זה נכנסת הפראנויה. החיילים נעים בתוך מרחב שהם לא באמת שולטים בו, כל צעד עלול להסגיר אותם, כל מפגש יכול להיגמר אחרת. אבל דווקא בתוך המתח הזה, מוס מצליח לשמור על קלילות מפתיעה. זו לא קלילות שמבטלת את הסכנה, אלא כזו שממסגרת אותה כסיפור. הוא כותב על האירועים כאילו הוא מודע לכך שהם גדולים מהחיים, ולעיתים נדמה שהוא נהנה מההרפתקה תוך כדי שהוא מספר אותה.

וזו נקודה שצריך להתעכב עליה. ככל שהספר מהנה יותר, כך עולה השאלה עד כמה מדובר בתיעוד נאמן ועד כמה בעיצוב ספרותי של המציאות. מוס לא מסתיר את העובדות, אבל הוא כן בוחר איך לספר אותן. הוא מדגיש את הזרימה, את הרגעים האנושיים, את ההומור הדק, ופחות את הכובד והכאוס שהיינו מצפים למצוא בסיפור מלחמה.

ובסופו של דבר, זה מה שהופך את הספר הזה לכל כך קריא. לא רק מה שקרה, אלא איך זה מסופר. זה ספר שנקרא במהירות, כמעט בנשימה אחת, ומשאיר אחריו תחושה מוזרה של הנאה ממשהו שלא אמור להיות מהנה. אולי כי בתוך כל האבסורד, הוא מצליח להזכיר עד כמה המציאות עצמה לפעמים עולה על כל דמיון.

ורק אנחנו נדע / מגי אוצרי
הוצאת שתים
222 עמודים

קשה להתעלם מהספר הזה עוד לפני שצוללים אליו בגלל הכריכה הצבעונית והצעקנית שלו שציירה לילית שמבון.
הוא מושך והוא חזק והוא חסר מנוחה בדיוק כמו הדמות העיקרית בספר הזה, אסיה.
אם הייתי צריך לסכם את העלילה במילה אחת עוד לפני שאצלול פנימה הייתה אומר את המילה "אובססיה"

אסיה היא אישה שמספרת את עצמה בלי פילטרים. המונולוג שלה נמשך כמעט בלי הפוגה, והיא לוקחת אותי איתה לתוך תודעה סוערת שלא באמת מבקשת סדר. כבר בתחילת הדרך ברור שלא מדובר במספרת יציבה, לא מבחינה רגשית ולא מבחינה מוסרית, וזה בדיוק מה שהופך את הקריאה למורכבת. היא חוזרת שוב ושוב אל נקודת מפגש מכוננת מהעבר, אל בסיס צבאי ואל אבשלום, טייס כריזמטי שבקושי ראה אותה אז אבל הפך במוחה למרכז חייה. כשהם נפגשים שוב שנים לאחר מכן, בתוך מציאות ישראלית טעונה ורועשת, משהו ישן מתעורר בעוצמה גדולה יותר, כמעט מסוכנת.

אבשלום הוא דמות שקשה לפענח כי אנחנו רואים אותו רק דרך עיניה. הוא נשוי, מרוחק, נוכח ונעדר בו זמנית. היא קוראת לו דובי, מעניקה לו משמעות, בעוד שהוא נשאר לעיתים כמו צל. הקשר ביניהם מתפתח לרומן טעון, כזה שנע בין משיכה, כוח ושליטה, ובתוך כל זה אסיה הולכת ומאבדת אחיזה. היא רוצה הכרה, רוצה אהבה ברורה ומנוסחת, אבל מקבלת משהו עמום יותר, וזה רק מעמיק את האובססיה שלה.

יש בספר גם רגע שבו המציאות החיצונית חודרת בעוצמה לתוך הסיפור, והאירועים הביטחוניים משנים את הדינמיקה ביניהם. כאן עולה שאלה לא פשוטה, האם זה מהלך אורגני שמעמיק את הסיפור, או דרך להטעין אותו בעוד שכבה של דרמה. לא תמיד הרגשתי שהחיבור הזה שלם, אבל הוא כן מוסיף תחושת דחיפות שמלווה את הקריאה.

מה שמגי אוצרי עושה היטב הוא היכולת להחזיק קול אחד לאורך זמן. זה לא פשוט לכתוב מונולוג כזה בלי לאבד את הקורא, והיא מצליחה לייצר זרם תודעה שיש בו קצב, חזרתיות ולעיתים גם מעין היפנוזה. יש רגעים שהכתיבה שלה חדה ומדויקת, והיא מצליחה ללכוד תחושות של תשוקה, קנאה ותלות באופן כמעט פיזי. אני הרגשתי את זה בגוף, וזה לא דבר מובן מאליו.

ועדיין, כאן גם נמצאת נקודת החולשה של הספר. כי אותו קול חזק עלול גם לעייף. יש רגעים שבהם הרגשתי שהעוצמה נשענת על חזרתיות, שהאובססיה נאמרת שוב ושוב במקום להתפתח. השאלה האם זו בחירה מודעת שמשקפת את מצבה של אסיה, או פשוט חוסר ריסון עריכתי, נשארה פתוחה אצלי גם אחרי שסיימתי.

מעבר לזה, הספר נוגע בנושאים טעונים מאוד, יחסי כוח מגדריים, פוסט טראומה, מיניות, תלות רגשית. אוצרי לא נרתעת מהם, וזה ראוי להערכה, אבל לא כל נגיעה כזו הופכת אוטומטית לעומק. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני נחשף לעוצמה רגשית גבוהה מאוד, אבל לא בטוח שאני מבין משהו חדש מתוכה.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהאפקט של הספר. סיימתי אותו מהר, לא כי הוא קל, אלא כי יש בו כוח שמושך קדימה. אסיה היא לא דמות שקל לאהוב, אבל היא כן דמות שקשה להסיר ממנה את המבט. יש בה משהו חשוף, כמעט חסר הגנה, וזה עובד.

אני נשאר עם תחושה כפולה. מצד אחד, יש כאן כתיבה שיש בה ביטחון, קול ברור ונכונות להיכנס למקומות לא נוחים. מצד שני, לא כל מה שנאמר מצליח להתגבש לכדי אמירה שלמה. זה ספר שמרגיש לפעמים כמו התפרצות רגשית חזקה מאוד, ולפעמים כמו יצירה שמצליחה לגעת בדיוק בנקודות הכואבות.

ואולי זה גם העניין. לא ספר שמבקש להניח אותך במקום נוח, אלא כזה שמשאיר אותך עם חוסר שקט, עם שאלות, ועם דמות אחת שלא באמת יוצאת מהראש גם אחרי שסוגרים אותו.