מימין לציונות / אבי שילון עורך

מימין לציונות / אבי שילון עורך
הוצאת עם עובד
334 עמודים

הספר הזה מאוד סקרן אותי.
הוא סקרן אותי כי עם כמה שברצוני להכיר את הצד הימני של המפה, את הצד הרוויזיוניסטי, אני חי כבר שנים בתחושה שהצד הזה איבד את דרכו. השתנה אבולוציונית ואיבד את כוונתו המקורית.
זו תחושה שאני נושא איתי זמן רב, ואפילו שבשנים האחרונות התקרסתי ימינה מבחינת דעותי הפוליטיות, חזרתי שמאלה עוד לפני הקריאה בספר, מתוך אי נוחות עמוקה מהכיוון שאליו הימין הולך, קיצוניות דתית ולאומנות מצמצמת שלא מתאימות לתפיסת העולם שלי.
ובכל זאת הלכתי על זה וקראתי את הספר.
והנה המסקנות שלי.

זה איננו ספר תעמולה, וגם לא כתב הגנה. זה קובץ מאמרים מחקריים, כתובים ברצינות, שמנסים להבין מה היה הימין הציוני, כיצד הוא התעצב לאורך השנים, ואיך נוצר הפער בין המקורות הרעיוניים שלו לבין הופעותיו הפוליטיות בהווה. ככל שהתקדמתי בקריאה התחזקה אצלי התחושה שהספר לא רק מתאר סטייה, אלא כמעט בונה תיק ראיות מצטבר לכך, בזהירות, בלי הצהרות דרמטיות, ודווקא משום כך באופן משכנע.

הדמויות שעולות כאן, זאב זבוטינסקי, מנחם בגין, אנשי חרות, וגם פלגים רדיקליים יותר בתוך הרוויזיוניזם, נחשפות במורכבות שלא מתיישבת עם השימוש השגור שעושים בהן היום. זבוטינסקי של הספר הזה איננו סמל ריק או כרזה. הוא מתגלה כהוגה ליברלי לאומי, אדם ששם את היחיד במרכז, שדיבר על זכויות אזרח, על שוויון למיעוטים, על מדינה יהודית שאיננה מדינת שלטון כוחני. גם בגין מצטייר כאן כמי שניסה לשמור על איזון מתמיד בין לאומיות תקיפה לבין ריסון מוסדי, בין כוח לבין אחריות, בין הכרעה לבין גבולות.

מול זה נבנית בהדרגה תמונה אחרת, של ימין עכשווי. לא רק ימין כוחני יותר, אלא ימין שמוותר על הממד הליברלי, שמעדיף רגש על פני מורכבות, שמחליף תפיסת עולם סדורה בשפה לעומתית. לא תמיד נאמר כאן במפורש שזהו כישלון אידאולוגי, אבל התחושה הזו נוכחת כמעט בכל מאמר. הימין לא רק השתנה, הוא הצטמצם. מרחב הרעיונות שלו הצטמצם, היכולת שלו להכיל סתירות הצטמצמה, והנכונות שלו לחשוב מעבר לרגע הפוליטי הצטמצמה.

אחד הדברים החזקים בספר הוא הפירוק הפנימי של המחנה. אין כאן ימין אחד. יש ימין אזרחי, ימין רדיקלי, ימין דתי, ימין כלכלי, ימין פופוליסטי. ההבחנות הללו אינן קישוט אקדמי, הן לב העניין. דווקא דרכן מתברר עד כמה הרוויזיוניזם המקורי נדחק לשוליים, ועד כמה מה שנשאר ממנו בשיח הציבורי הוא בעיקר אוסף של סמלים, מחוות ושברי ציטוטים שנותקו מההקשר הרעיוני שלהם.

הקריאה אינה נוחה. לעיתים היא מרגישה מרוחקת מדי מהחיים עצמם, מהרחוב, מהכאב ומהכעס. יש רגעים שבהם מתחשק שהטקסט יהיה פחות מאופק, שייקח אחריות רגשית על ההווה. אבל ככל שהתקדמתי הבנתי שזו בחירה מודעת. הספר לא מבקש להטיף ולא לגייס, אלא להראות. ומי שמוכן לקרוא אותו ברצינות מתקשה להתחמק מן המסקנה שהפער בין המקור לבין ההווה איננו מקרי.

המסקנה שלי איננה שהימין טועה תמיד או שאין לו מה להציע. המסקנה שלי היא שהימין הרוויזיוניסטי, כפי שהוא מתגלה כאן דרך ההיסטוריה, הרעיונות והדמויות, איננו הימין שמכתיב היום את הטון הציבורי. יש פער עמוק בין ההדר לבין הוולגריות, בין מורכבות לבין קיטוב, בין מחשבה רעיונית לבין פוליטיקה של תגובה.

הספר הזה לא החזיר אותי שמאלה. החזרה הזו קרתה עוד לפניו, מתוך אי נוחות עמוקה מהכיוון שאליו הימין הולך בשנים האחרונות, קיצוניות דתית ולאומנות שמצמצמות את מרחב החשיבה והחירות. מה שהספר כן עשה הוא לחדד עבורי את הפער. הוא נתן מילים, הקשר והיסטוריה לתחושת ניכור שכבר הייתה שם. הוא הראה לי שיש ימין רעיוני עשיר ומורכב, כזה שאפשר להתווכח איתו בכנות, ומה שמופיע היום בזירה הפוליטית רחוק ממנו מאוד. במובן הזה, מימין לציונות איננו ספר שמנסה לשכנע או להחזיר הביתה, אלא ספר שמעמיד מראה, ומזכיר עד כמה הסטייה מן המקור איננה תאונה, אלא תוצאה של בחירות מצטברות. זו קריאה לא נוחה, אבל בעיניי קריאה נחוצה.