ציפור משונה / טל נוימן

ציפור משונה / טל נוימן
ידיעות ספרים
270 עמודים

לכאורה מדובר בספר ביכורים של סופרת.
אמרתי לכאורה שכן לא ניכר בכתיבתה של טל נוימן שזהו אכן ספר ביכורים.
יש בכתיבה של הספר הזה משהו מאוד בוגר, מאוד מיומן, מישהי שעוסקת בכתיבה כל חייה וכך הרגשתי מהרגע הראשון.
ציפור משונה הוא לא ספר שגרתי, הוא מסוג הספרים שאתה צריך להתמסר אליו.
מיהי ערבה, הדמות המרכזית, מהו סיפורה?

ערבה היא אישה צעירה שמספרת את סיפורה מתוך לילה ארוך אחד, לילה של ערות, זיכרון, אשמה ותשוקה. זה אינו סיפור שנפרש בקו ישר. הוא נע קדימה ואחורה, בין ירושלים לאשקלון, בין הווה טעון לעבר שמסרב להישאר מאחור. דרך הקול שלה נחשפת מערכת יחסים עם יואל, אמן צעיר וכריזמטי, ודרכה גם סיפור עמוק וכואב על אחותה מאיה, ועל הגבול הדק שבין יצירתיות, רגישות ושבר נפשי.

זה ספר שמתקיים קודם כול בתוך תודעה. העלילה קיימת, אך היא משנית לחוויה. ערבה אינה מספרת לנו מה קרה אלא איך זה נחווה. היא מתבוננת בעולם דרך דימויים, צבעים, מרקמים, צלילים. כל דבר נטען במשמעות, כל תנועה קטנה הופכת סימן. יש רגעים שבהם התחושה היא של זרם תודעה כמעט רציף, דיבור שאינו פוסק, ניסיון נואש לקשור עבר והווה באמצעות מילים.

כאן גם טמון החוזק של הספר וגם הקושי שבו. הכתיבה של נוימן עשירה מאוד, פיוטית, לעיתים כמעט מסחררת. יש קטעים שבהם התיאורים מדויקים ויפים עד כדי כאב, במיוחד בתיאורי הציור, הגוף והחלום. היא יודעת לכתוב גוף, יודעת לכתוב מבט, יודעת לכתוב תשוקה וחרדה בלי להיגרר לוולגריות או לפשטנות. יש לה שליטה מרשימה בשפה.

אבל זו גם כתיבה שלא מרפה. כמעט אין רגעים של נשימה. כל משפט מבקש להיות משמעותי, כל פסקה מבקשת להעמיק. לעיתים הרגשתי שהספר מתקשה לשחרר, שהוא חוזר שוב ושוב לאותם אזורי כאב דרך דימויים שונים. זה לא פגם חמור, אבל זו דרישה ברורה מהקורא. מי שמחפש עלילה מהודקת, התפתחות חדה או פתרונות ברורים, יתקשה כאן.

מה שכן עובד היטב הוא המתח המתמיד בין שתי האחיות. ערבה, שמפרשת את העולם דרך מטאפורות, ומאיה, שרואה דברים שאינם קיימים. הספר שואל בלי להכריע מהו ההבדל בין ראייה יוצרת לבין ראייה חולה, בין רגישות לבין שבר. זו שאלה לא פשוטה, והספר לא מציע תשובות נוחות. הוא מעדיף להישאר באזורי האי נוחות, וזה בעיניי מה שהופך אותו ליצירה רצינית.

זה אינו ספר שנועד להיות רב מכר, וניכר שזה נעשה במכוון. הוא אינו מתחנף, אינו מנסה להקל על הקורא, ואינו מתנצל על כך. הוא דורש התמסרות, סבלנות, ונכונות ללכת לאיבוד בתוך שפה צפופה ותודעה פצועה. עבורי, זו הייתה חוויה משמעותית. לא קריאה מהירה, לא קריאה קלה, אבל קריאה שנשארת.

ציפור משונה הוא ספר למי שאוהב ספרות שמבקשת יותר מאשר לספר סיפור. למי שמוכן להיכנס לעולם פנימי סבוך ולשהות בו. זה לא ספר מושלם, אבל הוא כן ספר שיש בו קול ברור, בחירה מודעת, ואומץ ספרותי. עבור קורא שמחפש חוויה נפשית ולא רק עלילה, זו קריאה ראויה מאוד.