הגיל האמיתי / ד"ר מורגן לוין
הוצאת מטר
288 עמודים
מאנגלית: אסנת הדר

הרבה ספרים נותנים לנו את הבסיס להבנה איך לשפר את חיינו בטח כשאנחנו מתבגרים, מזדקנים והגוף נחלש.
כולנו יודעים שיש דברים מסומימים שצריך לעשות כדי לשפר את חיינו ולהרבה מאיתנו קשה ליישם את זה.
אבל כאן בספר הזה ד"ר מורגן לוין לא רק באה ואומרת אני אומר לכם את מה שכולם אומרים אלא כאן המחברת מביאה את המחקר שלה ואת השיטה שלה שהיא בעצם הליבה של הספר.
מה אם בעצם יש לנו שני גילאים שונים?

זה הרעיון שתפס אותי לאורך הקריאה. לא רק הגיל שאנחנו סופרים אלא הגיל שהגוף שלנו “מרגיש” ומבטא דרך מדדים ביולוגיים. יש משהו כמעט לא נוח במחשבה הזו, כאילו מישהו מציב מראה מדויקת יותר ממה שהייתי רוצה לראות.

מצד אחד, ברור לי גם בלי לוין מה אני אמור לעשות כדי להיות בריא יותר. לישון טוב יותר, לזוז, לאכול נכון, להפחית סטרס. זה לא ידע חדש עבורי. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי לא פעם מהנהן מתוך היכרות, לפעמים אפילו עם עיקום קטן של הפה. כבר קראתי את זה, כבר שמעתי את זה.

אבל משהו כן משתנה כאן. לוין לא נשארת ברמת ההמלצה אלא מנסה למדוד. היא מדברת על גיל ביולוגי, על מדדים, על הדרך שבה הגוף מתיישן בקצב שלא תמיד תואם את המספר שמופיע בתעודת הזהות. ודווקא שם הספר הופך למעניין באמת. לא בגלל שהוא מגלה לי מה לעשות, אלא בגלל שהוא מנסה להראות לי איפה אני עומד.

המעבר הזה, מהמלצה למדידה, יוצר תחושת דחיפות אחרת. פתאום זה לא רק “כדאי לי” אלא “איפה אני ביחס למה שאני חושב על עצמי”. וזה רגע לא לגמרי נוח.

ועם זאת, ככל שהתקדמתי, הרגשתי שהמדידה מרתקת יותר מהשליטה שמגיעה אחריה. כי ברגע שעוברים מהסבר למה לעשות, אנחנו חוזרים לאותם עקרונות מוכרים. תזונה, פעילות גופנית, שינה. זה נכון, זה חשוב, אבל זה גם לא חדש.

אז נשארתי עם מתח. מצד אחד נהניתי מהקריאה. לוין כותבת בצורה בהירה, מצליחה להנגיש תחום מורכב בלי לפשט אותו יתר על המידה. מצד שני, לא יצאתי עם תחושה של גילוי גדול, אלא יותר עם חידוד של משהו שכבר ידעתי.

אולי זו הנקודה האמיתית של הספר הזה עבורי. לא ללמד אותי משהו חדש, אלא לגרום לי להסתכל מחדש על הפער בין מה שאני יודע לבין מה שאני עושה בפועל.

וזה פער שלא צריך מחקר כדי לזהות אותו, אבל כן צריך תזכורת כדי לא להתעלם ממנו.

חוצפה גירלז / ג'ולי אסתר סילברסטיין, תמי שלוסברג פרוור
ספרי טובי, הוצאת קורן
235 עמודים
תרגום: ירדן גרינספן
איורים: בלה ליין, ג'וליה שרר, ג'קלין ניקולס, דיאנה ליאוני, דפנה ברזילי, טילה קראון, ליאת פופוביץ, מורן יוגב, רבקה אדלר, רינת גלבוע, רינת הדר, שירי אלגור

לפני שנה התחלתי לעבוד על ספר משלי של דיוקנאות פלסטלינה של דמויות יהודיות, פרויקט שהוקפא, וכשהתחלתי לאסוף את הדיוקנאות והדמויות גיליתי שיש פער רציני בין גברים לנשים על רוב די מוחלט לדיוקנאות של גברים.
התחלתי לחפש דמויות יהודיות של נשים חשובות ומשמעותיות ומצאתי לא מעט כדי לייצר איזה איזון ובעיני זה חשוב כי נשים יהודיות שנים נדחקו לאחור מבחינת העשייה שלהן והתרומה שלהן, האזרלית, פוליטית, חברתית, ספורטיבית ועוד.

בין השאר בגלל המסורת והדת שגרמו לחברה שלנו לחשוב שנשים לא צריכות להיות בקדמת הבמה.
המאה העשרים שינתה זאת, הליברליות שנכנסה, החילוניות, הפמיניזם תרם רבות לשים זרקור על נשים רבות שעשו ותרמו והספר הזה בא ומראה לנו, שם את הזרקור הזה הכל כך חשוב על אותן נשים יהודיות.

יש פה מחשבה ומחקר ועבודת איסוף נהדרת של נשים שלא הכרתי לפני, נשים יהודיות ממקומות שונים בעולם שעשו ועושות למען שיפור החברה ולמען היהדות והן עוצמתיות ולכל אחת סיפור משלה ועבורי ועבור רבים זו הזדמנות להיחשף לנשים חשובות.

כל דמות מאוירת שונה, לכל דמות מוקדש טקסט והספר מעוצב נפלא, אלבום ראוי ומכובד.

ראוי עוד יותר בעיני שכל אישה תעניק לבת שלה את הספר הזה, שאם פעם ישאלו אותן מה נשים תרמו ליהדות, לחברה, לעולם איפה הנשים היהודיות החשובות מכל תקופה, מכל מקום ומכל תחום אפשר פשוט לפתוח את הספר הזה ולהראות לו. לקרוא, ללמוד וללמד.

יופי של ספר.

פרשת האוטובוס בקו 300 / יצחק זמיר
כנרת זמורה
258 עמודים

את פרשת קו 300 הכרתי לראשונה מסדרת טלויזיה שתיארה את המקרה לפני לא מעט שנים, הייתי ילד בשנות השמונים כשהאירוע התרחש.
לאחרונה הפרשה הזו צצה באופן דרמטי בהקשר של מתן החנינה לראש הממשלה והיא מעוררת פולמוסים האם יש כאן תקדים משפטי אבל לא אכנס לזה כרגע.
אני חושב שיש לספר הזה של יצחק זמיר חשיבות רבה מאוד שכן הפרשה הזו רלוונטית יותר מתמיד בהקשר האתי של איך צריך לנהוג בטרוריסטים שנשבו בחיים ובכלל על שאלות מוסר שנוגעות בשאלות חשובות של חיים ומוות.

כשניגשתי לספר ציפיתי לתיעוד של פרשה מוכרת, אולי אפילו לעוד שחזור היסטורי מסודר. מהר מאוד הבנתי שזה לא הסיפור כאן. זמיר לא רק מספר מה קרה אלא מנסה להראות איך זה קרה, ואולי חשוב יותר מזה, איך מערכת שלמה מאפשרת לדבר כזה לקרות ואז מנסה להתמודד עם ההשלכות שלו.

האירוע עצמו מוכר בקווים כלליים. חטיפת האוטובוס, ההשתלטות, שני מחבלים שנהרגים במהלך הפעולה ושניים שנתפסים בחיים. כאן לכאורה הסיפור אמור להיגמר, אבל דווקא מכאן הוא מתחיל. ההחלטה להרוג את המחבלים לאחר שנלכדו, ולא פחות מכך הניסיון להסתיר את המעשה, הם לב הספר.

מה שתפס אותי לאורך הקריאה הוא לא רק חומרת המעשה אלא הדרך שבה האמת מתעוותת. זה לא שקר אחד גדול אלא שרשרת של החלטות קטנות, של ניסוחים, של הסתרות, של העברת אחריות ממקום למקום. זמיר מתאר תהליך שבו הגבול בין נכון ללא נכון מתחיל להיטשטש עד שכמעט אי אפשר להבחין בו.

הספר לא כתוב כספר מתח, והוא גם לא מנסה להיות כזה. יש בו משהו מאוד מדויק, כמעט יבש לעיתים, אבל דווקא שם נמצא הכוח שלו. התחושה היא שאתה קורא עדות של מי שהיה בתוך המערכת ונאבק בה מבפנים. זה לא מבט חיצוני אלא ניסיון להבין את המנגנון עצמו.

אחד הדברים שהספר מצליח להבהיר הוא עד כמה הדמוקרטיה לא מובנת מאליה. היא תלויה במנגנונים, באנשים, ובעיקר בנכונות של אותם אנשים להתעקש גם כשהלחץ כבד. בלי אותה התעקשות, קל מאוד להידרדר למצב שבו שיקולים של כוח ושל נוחות גוברים על החוק.

ובכל זאת, הקריאה לא תמיד נוחה. יש רגעים שבהם הרגשתי שהדיון המשפטי משתלט על הסיפור, שיש עומס של פרטים שמרחיקים מעט מהחוויה. אבל גם זה חלק מהעניין. זו לא פרשה שניתן לספר אותה בפשטות, והניסיון לפשט אותה עלול דווקא לעוות אותה.

בסופו של דבר זה ספר שמכריח אותך להישאר עם שאלות. לא רק מה היה נכון לעשות אז, אלא מה נכון לעשות בכלל. מה הגבול בין ביטחון למוסר, עד כמה מערכת יכולה לפעול בשם מטרה שהיא תופסת כחשובה, ומה קורה כשהיא חוצה את הקו הזה.

זה לא ספר שמבקש ממך להסכים איתו אלא ספר שמבקש ממך לחשוב. ולכן למרות שהוא לא תמיד קל לקריאה, הוא כן מצליח להשאיר חותם, כזה שלא נעלם גם אחרי שסוגרים את העמוד האחרון.

לשם אני הולכת / נילי דגן
ספרי עיתון 77
56 עמודים

כמו תמיד כשאני סוקר ספרי שירה אני בודק לאן הכריכה לוקחת אותי ואיך היא מכניסה אותי לתוך השירים.
על הכריכה יש צילום של ענף שקדיה בודד על רקע לבן שצילמה רותי בית אור.
השקדיה שמסמלת לנו התחדשות וחיים מופיעה כאן בודדה, מנותקת משורשיה ועם זאת עדיין פורחת. יש בה חיים ואולי זה המתח המרגש שקיים בספר הזה ובשירים שבו.

זה ספר שמדבר על אובדן, אבל לא כאבל שנסגר אלא כאבל שממשיך לדבר. לאורך כל הספר נילי דגן מנהלת שיחה עם מי שכבר איננו. עם הבן, עם האם, עם דמויות שהיו ונשארו בתוכה. זו לא שירה שמנסה להתרחק או לעדן. להפך. היא מתקרבת מאוד, כמעט יותר מדי, ומדברת בגובה העיניים, בשפה יומיומית, ישירה, לפעמים כזו שמרגישה כמו שיחה ולא כמו שיר.

אני מודה שאני נמשך לספרים שלא מתפזרים אלא נשארים בתוך מוקד אחד. כאן המוקד ברור מאוד, אובדן והחיים שנמשכים אחריו. יש בזה כוח, כי דגן לא בורחת לשום מקום. היא נשארת בתוך אותו כאב ובודקת אותו שוב ושוב, מזוויות שונות, ברגעים קטנים של יום יום. לפעמים זה עובד מצוין. יש שירים שבהם דווקא הפשטות הזו פוגעת חזק, בלי מנגנוני הגנה, בלי תחכום מיותר. רגעים של דיבור ישיר שמרגישים כמעט לא נוחים, אבל אמיתיים.

אבל לא כל השירים מצליחים להחזיק את המתח הזה. יש מקומות שבהם השיחה נשארת שיחה, ולא תמיד עוברת את הטרנספורמציה לשירה. יש שורות שמסבירות את עצמן במקום לתת להן להישאר פתוחות. יש גם חזרתיות מסוימת, לא רק בתוכן אלא גם באינטונציה, בתחושה שהשירים חוזרים לאותה נקודה רגשית בלי תמיד לחדש.

ועדיין, גם כשזה קורה, קשה להתעלם מהקול. יש כאן קול ברור, אישי, כזה שלא מנסה להרשים אלא לדבר. וכשהוא פוגע, הוא פוגע בדיוק בגלל זה. בגלל שהוא לא מתחכם ולא מתייפה.

בסופו של דבר זו חוויית קריאה שנעה בין קרבה גדולה מאוד לבין רגעים של התרחקות. בין שירים שמצליחים להפוך כאב לצורה לבין שירים שנשארים קרובים מדי למקור. כמו הענף שעל הכריכה, גם הספר הזה חי בתוך מתח. בין ניתוק לבין המשך חיים, בין אובדן לבין התעקשות להישאר.

סבתא בורחת מהבית / מאירה ברנע גולדברג
הוצאת כנרת זמורה
219 עמודים

למאירה ברנע גולדברג יש סגנון ברור, זה ניכר.
בין אם אלו ספרי הילדים שלה או ספרי המבוגרים שלה מאירה ניחנת בכתיבה שקל לזהות אותה שכן זו מן סוג של חותמת איכות או סימן זיהוי ואני אומר את זה כמחמאה.
מזהים משהו שמאירה כתבה גם מבלי ששמה רשום מעל.
כך גם בספר החביב מאוד הזה שקל להתחבר אליו ולהזדהות איתו.

יש משהו מרגיע בכניסה לעולם כתיבה שאתה כבר מכיר. הקצב ידוע, ההומור נוכח, הדמויות מתנהלות בתוך מרחב שמצד אחד מרגיש יומיומי מאוד ומצד שני יודע לייצר דרמה קטנה מהחיים עצמם. מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאב פנימה, לא מתוך סקרנות גדולה לגבי מה יקרה אלא מתוך רצון פשוט להישאר עוד קצת עם הדמויות ועם הסיטואציות שהספר מזמן.

העלילה נפתחת במשפט שמניע את הכול, סבתא ברחה מהבית. לאה, בת תשעים ושמונה, מסרבת לקבל את ההחלטות שמתקבלות עבורה, ובעיקר את הניסיון לצמצם את עצמאותה. מכאן יוצא לדרך מסע שבו משתלבים נכדיה, כל אחד עם המטען שלו, ובתוך התנועה הזו נחשפים גם מתחים משפחתיים ישנים, גם סודות מן העבר וגם ניסיון להבין מה באמת חשוב כשכל מה שמוכר מתחיל להתערער. לצד זה נכנס גם אלמנט של חיפוש, כמעט בלשי, סביב סיפור משפחתי ישן שמוסיף רובד נוסף לקריאה.

הדמות של לאה היא הלב של הספר. יש בה חדות, עקשנות, הומור ולעיתים גם משהו נוגע ללב ואפילו מטריד. היא נאחזת בפרטים הקטנים של חייה כאילו הם עוגן בעולם שמשתנה מהר מדי, והקול שלה, גם כשהוא מצחיק, נושא בתוכו תחושת אובדן של שליטה שקשה להתעלם ממנה. דרך הדמות הזו עולים בעדינות נושאים של זקנה, עצמאות, תלות והמרחק שנוצר בין דורות, מבלי שהספר הופך כבד או מטיף.

ועם זאת, לצד החוזקות, הרגשתי לא פעם שאני נע בתוך אזור מוכר מדי. הדמויות שסביב לאה נעות לעיתים בתוך תבניות ברורות, והסיטואציות, גם כשהן משעשעות, לא תמיד מצליחות להפתיע באמת. יש תחושה של חזרה על מה שכבר עבד בעבר, של כתיבה שמעדיפה להישאר במקום הבטוח שלה ולא לנסות לזוז צעד נוסף. זה לא פוגע בהנאה, אבל כן מצמצם את העומק האפשרי.

בסופו של דבר, סבתא בורחת מהבית הוא ספר מהנה, זורם, כזה שקל לקרוא ולהיסחף איתו לכמה שעות טובות. הוא לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא, ואולי דווקא שם נמצא הקסם שלו. מי שיגיע אליו עם ציפייה לקריאה קלילה שיש בה הומור, רגש ונגיעה קלה של מסתורין, יקבל בדיוק את זה. מי שיחפש משהו שיטלטל או יישאר הרבה אחרי סיום הקריאה, יגלה שהוא נשאר בגבולות הנחמד.

הנוסע / קורמאק מקארתי
הוצאת מודן
467 עמודים
מאנגלית: אמיר צוקרמן

חיכיתי לספר הזה.
אני מעריץ של מקארתי, ממש. מאז שקראתי את הדרך ואת קו אורך דם אני באמת חושב שהוא אחד הסופרים הגדולים בחמישים השנים האחרונות. לצערנו מקארתי הלך לעולמו אבל השאיר לנו שני ספרים אחרונים. הנוסע, שעליו אני כותב עכשיו וסטלה מאריס, החלק השני של היצירה הזו שאני מחכה שיתורגם לעברית. לצלול שוב למקארתי זו חוויה גם אם לפחות בעיני זה לא הטוב בספריו ואסביר זאת בסקירה.

כבר מהעמודים הראשונים ברור שמדובר במקארתי אחר. יש כאן פתיחה מהפנטת, כמעט טקסית, כזו שמחזירה אותי מיד לאיכויות הלשוניות האדירות שלו. אבל מהר מאוד הספר משנה כיוון. העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, נעה סביב בובי ווסטרן, צוללן שמוזמן לבדוק מטוס שהתרסק בים. נוסע אחד חסר, הקופסה השחורה איננה, וסימני שאלה מתחילים להיערם. מכאן הסיפור מתפצל למשהו הרבה פחות בלשי והרבה יותר קיומי.

במקביל נוכחת כל הזמן דמותה של אליסיה, אחותו של בובי, גאונה מתמטית המתמודדת עם מציאות נפשית מתפוררת. הקשר ביניהם הוא לב הספר, והוא טעון, אפל, ולעיתים לא נוח לקריאה. הדיאלוגים שלה עם הדמויות שמופיעות בתודעתה הם מהקטעים הזכורים ביותר כאן. יש בהם חדות, הומור שחור, ולעיתים גם אימה שקטה. אלה רגעים שבהם מקארתי מזכיר למה הוא כל כך גדול.

אבל כאן גם מתחילה הבעיה. הספר הזה איטי יותר, מהורהר יותר, פחות קצבי. זה לא בהכרח חיסרון, אבל הוא דורש סבלנות אמיתית. יש פרקים שלמים שמרגישים כמו שיחות פילוסופיות ארוכות מדי, שבהן הדמויות משמשות יותר ככלי להעברת רעיונות מאשר כבני אדם חיים. מקארתי תמיד היה פילוסופי, אבל בעבר הוא ידע לעטוף את הרעיונות בתוך עלילה חיה. כאן הוא לעיתים מוותר על העטיפה.

יש גם עומס. פיזיקה, מתמטיקה, תיאולוגיה, טראומה, אשמה בין דורית. כל אלה נוכחים כאן, ולא תמיד מתחברים למקשה אחת. יש רגעים שזה מרשים מאוד, ויש רגעים שזה מרגיש כמו טיוטה רעיונית שלא עברה הידוק מלא.

ועדיין, אי אפשר להתעלם מהעוצמה. יש כאן תיאורים יפהפיים, רגעים של שקט טעון, ותחושה מתמדת של עולם שמתפרק מבפנים. זה מקארתי מבוגר יותר, אולי גם עייף יותר, אבל עדיין חד. האמריקאיות שלו כאן אחרת, פחות אלימה, יותר מהורהרת, אבל עדיין נוכחת בכל שורה.

הנוסע אינו עומד לגמרי בפני עצמו. הוא מרגיש כמו חצי יצירה, חלק מפאזל רחב יותר שמושלם בסטלה מאריס. התחושה הזו של חוסר שלמות היא גם חולשה וגם כוח. היא משאירה אותך עם שאלות, עם אי נחת, עם רצון להמשיך.

בסופו של דבר, זו לא פסגת היצירה של מקארתי. הוא לא מגיע כאן לעוצמות של קו אורך דם או הדרך. אבל גם כשהוא לא בשיאו, הוא עדיין כותב ברמה שרוב הסופרים לא מתקרבים אליה.

זה ספר שדורש מהקורא לעבוד. לפעמים אפילו להיאבק. לא כל אחד יתחבר אליו. אבל למי שמוכן להיכנס לעומק, יש כאן חוויה ספרותית לא שגרתית. ואני מודה, למרות הקשיים, אני מחכה לסטלה מאריס.

סיפור למאזין שותק / ניבה רטנר
הוצאת קתרזיס
162 עמודים

הדמויות המרכזיות בסיפורים של ניבה רטנר הן נשים, נשים שמתמודדות עם חיים שלא בהכרח מיטיבים איתן והן צריכות למצוא דרכים יצירתיות למצוא את עצמן ואת זהותן בעולם הכיאוטי ובעיני זה הייחוד בספר הזה שכולל 3 סיפורים ונובלה אחת.

כבר מהעמודים הראשונים הרגשתי שאני נכנס למרחב לא נוח. זה לא ספר שמלטף את הקורא אלא כזה שמבקש ממנו להישאר גם כשלא נעים. הנשים של רטנר חיות בשוליים, לא בהכרח שוליים חברתיים ברורים אלא שוליים פנימיים. הן נשואות, עובדות, מתפקדות כלפי חוץ, אבל בפנים משהו חורק, מתפורר, מחפש מוצא.

הנובלה שפותחת את הקובץ מציבה את הטון. דמות שמדברת אל מאזין שותק, כמעט מכריחה אותו להישאר. היא מספרת, מתוודה, מפתה, בוחנת את גבולות ההקשבה שלו ושל עצמה. יש כאן מודעות חדה למעשה הסיפור עצמו. היא לא רק חיה את חייה אלא גם עורכת אותם תוך כדי דיבור. זה יוצר מתח מעניין בין אותנטיות לבין מניפולציה, בין רצון להיחשף לבין שליטה בדרך שבה היא נתפסת.

אחד הדברים הבולטים בספר הוא הגוף. הגוף כמקום של תשוקה, של בושה, של כוח ושל חולשה. המיניות כאן אינה רק אקט אלא שפה. דרך לבחון יחסים, דרך לפרק היררכיות, ולפעמים גם דרך לשחזר אותן. זה עובד היטב כשהכתיבה נשארת חדה ולא מתנצלת, אבל יש רגעים שבהם הדמויות מסבירות את עצמן יותר מדי, כאילו הן חוששות שלא נבין, ושם משהו מהכוח מתעמעם.

שלושת הסיפורים הנוספים ממשיכים את הקו הזה, כל אחד מזווית אחרת. אישה שמסתגרת בעולם דיגיטלי ומחפשת מוצא, אם שמתקשה לראות את בתה ונגררת למקומות אלימים, אישה זקנה שמבקשת לפרוץ את גבולות חייה רגע לפני הסוף. יש כאן ניסיון מובהק לכתוב קולות שונים, ובחלק מהמקרים זה מצליח, בעיקר דרך הסיטואציות והדמויות, אבל מתחת לפני השטח מורגש מנגנון דומה שמניע את כולן, שילוב של בדידות, מודעות עצמית חריפה וציניות.

הסיפור האחרון הוא גם החזק ביותר וגם המתסכל ביותר. יש בו דמות חדה, חכמה, כזו שאתה רוצה להישאר איתה עוד קצת. אבל דווקא שם הרגשתי שהטקסט נחתך מוקדם מדי, כאילו לא נתנו לה למצות את הפוטנציאל שלה עד הסוף. זה רגע שמעלה שאלה רחבה יותר על הספר כולו, עד כמה רטנר סומכת על הדמויות שלה ועד כמה היא ממהרת לעבור הלאה.

זה לא ספר אחיד, וזה לא בהכרח חיסרון. יש בו רגעים חזקים מאוד לצד רגעים פחות מדויקים. אבל יש בו קול, ויש בו אומץ. הוא לא מנסה למצוא חן והוא לא תמיד מצליח, וזה בעיני חלק מהכוח שלו. מי שמחפש קריאה נוחה לא ימצא כאן את מבוקשו, אבל מי שמוכן להישאר בתוך אי הנוחות ימצא כאן לא מעט רגעים שנשארים איתו.

לקסיקון לחברה משותפת
הוצאת תשע נשמות
382 עמודים
עורכים: שולי דיכטר ואמיר פאח'ורי

בעברי הייתי מאוד נטוע לצד השמאלי ואולי לפני כעשור הייתי מסכים עם כל סעיף וסעיף בלקסיקון הזה.
עברתי מאז דרך והתמתנתי ולפי תפיסתי הדרך להגיע למצב בו לקסיקון כזה הוא ישים היא ארוכה מאוד ולא ישימה בשלב הזה.
ועם זאת אני מעודד ומפרגן לטקסטים כאלו שפותחים לנו דלת לשיח שמאתגר את החברה שיותר ויותר הולכת ימינה ומקצינה.
האתגור הוא חשוב לחברה מפולגת ושונאת כמו שאנחנו חיים בה.
נתחיל מזה שהלקסיקון הזה שהוא כרך א מה שמרמז שיהיה לו המשך הוא דו לשוני וזה מן הסתם חשוב ויש לו עורכת יהודיה ועורך ערבי ונמשיך בזה שמאוד מעניין לעיין בו.

זה לא ספר שקוראים ברצף. זה לא רומן וגם לא ספר עיון קלאסי. זה אוסף של מושגים שמנסים לעשות פעולה מורכבת יותר מאשר להסביר מציאות, הם מנסים לעצב אותה מחדש. כל ערך הוא ניסיון לפרק מילה שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים, ולבנות אותה מחדש בתוך חזון של חברה אחרת.

הקריאה בו מעוררת אצלי תחושה כפולה. מצד אחד יש כאן אינטלקטואליות מרשימה, ניסיון כן להתמודד עם מושגים כמו שותפות, דו קיום, רב תרבותיות, ולבחון מה הם באמת אומרים בתוך המציאות הישראלית. מצד שני יש רגעים שבהם אני מרגיש שהשפה מקדימה את המציאות בכמה צעדים טובים, כאילו המילים כבר חיות בעולם אחר, רגוע יותר, מאוזן יותר, כזה שעדיין לא קיים כאן.

הספר לא מסתפק בהצעת מושגים חדשים, הוא גם מבקר מושגים ישנים. הוא מערער על דו קיום במובן הפשטני שלו, מצביע על יחסי כוח, על חוסר סימטריה, על המקומות שבהם השפה עצמה מסתירה יותר משהיא מגלה. זה מהלך חכם, ולעיתים גם לא נוח, כי הוא מכריח אותי לבחון מחדש מילים שאני משתמש בהן בלי לחשוב עליהן יותר מדי.

אבל כאן גם מגיע הקושי הגדול שלי עם הספר. יש בו רגעים שבהם הניסיון לייצר שפה חדשה מוביל לטשטוש של הבדלים מהותיים. יש מקומות שבהם נוצרת תחושה של סימטריה שלא באמת קיימת, והמעבר הזה בין ניתוח מושגי לבין השלכות היסטוריות ופוליטיות מרגיש לי לעיתים חד מדי, כמעט קופצני.

זה לא מבטל את הספר, אבל זה כן מציב לו גבול ברור. כי שפה לבדה לא משנה מציאות. היא יכולה לפתוח אפשרות, לייצר סדק, אבל היא לא מחליפה כוח, אינטרסים, פחדים, זהויות.

ובכל זאת קשה לי לפטור את הלקסיקון הזה כעוד טקסט נאיבי. דווקא בגלל שהוא לא ישים כרגע, דווקא בגלל שהוא מתרחק מהשיח הרווח, יש בו ערך. הוא מסרב לקבל את המילים שאנחנו חיים בתוכן כמובן מאליו. הוא דורש לעצור, לשאול, לפרק.

באקלים הנוכחי, שבו השיח הציבורי נע לכיוון חד וברור, יש משהו כמעט חריג בניסיון לכתוב טקסט שמבקש לחשוב אחרת. לא בהכרח להסכים, אלא לחשוב.

אני לא קונה את החזון כפי שהוא מוצג כאן. הדרך אליו, אם בכלל קיימת, רחוקה מאוד. אבל אני כן מעריך את עצם הניסיון. לא כי הוא מציע פתרון, אלא כי הוא מנסה להזיז את נקודת המבט.

וזה אולי הדבר המרכזי שלקחתי מהקריאה, לא תשובות, אלא חוסר נוחות. וזה, במציאות שבה אנחנו חיים, לא מעט.

חבר קרוב / שי אספריל
הוצאת עם עובד
255 עמודים

שי אספריל הוא כותב מיומן, גם את ספריו האחרים מאוד אהבתי.
גם הספר הזה מיוחד והיה כיף לצלול אליו והוא עוסק בשאלות מוסריות.
נושא המוסר ושאלות של קבלת החלטות גורליות הוא נושא שמעסיק את המחבר גם בספרים אחרים שלו אבל במיומנות הוא מצליח להביא אותם בכל ספר שלו באופן אחר.
כך גם בספר הזה.

כבר מהעמודים הראשונים הרגשתי שאני בידיים בטוחות. יש משהו בכתיבה של אספריל שהוא מדויק ולא מתאמץ, חד אבל לא צועק. הוא יודע לבנות דמויות מבלי לרחם עליהן ומבלי לשפוט אותן, וזה איזון לא פשוט. שירלי, הדמות המרכזית, מוצגת כאישה שחיה בין עולמות, בין המעמד שממנו באה לבין זה שאליו טיפסה, בין הרצון ליציבות לבין הדחף לפרוץ אותה. יש בה ציניות שנבנתה לאורך השנים, ויש בה גם צורך עמוק להצדיק את עצמה.

לצידה עומד אסף, דמות שונה ממנה אך גם משלימה אותה במובנים מסוימים. הוא חי חיים זהירים יותר, כמעט מהוססים, אדם שמעדיף להישאר באזור הבטוח שלו ולא להתחייב עד הסוף. הקשר ביניהם, שמתחיל כרומן, נטען כבר מההתחלה במתח רגשי ומוסרי, לא רק בגלל עצם הבגידה אלא בגלל הדרך שבה כל אחד מהם מפרש אותה לעצמו.

העלילה מקבלת תפנית חדה כאשר אירוע בלתי צפוי קושר ביניהם מחדש ומכניס אותם למצב קיצוני שמאלץ אותם לקבל החלטות שלא ניתן לחזור מהן. מכאן ואילך הספר נע בין דרמה פסיכולוגית לבין מתח של ממש. מצד אחד, הקצב עולה והקריאה הופכת סוחפת מאוד, יש תחושה של הידוק ושל סכנה מתקרבת. מצד שני, זה גם המקום שבו התחלתי להרגיש אי נוחות מסוימת.

כי ככל שהעלילה מתקדמת, נדמה שהספר זז ממקום של התבוננות עמוקה בבני אדם למקום שמבקש להעצים את הדרמה. יש רגע שבו הדמויות נדרשות לבחור, והבחירה הזו הרגישה לי פחות אורגנית ויותר מכוונת. לא משום שהיא בלתי אפשרית, אלא משום שלא הייתי משוכנע לחלוטין שזה מה שהן היו עושות באמת. כאן נכנס סדק קטן, לא ביכולת הכתיבה אלא באמינות הפנימית של ההתפתחות.

ועדיין, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהספר עובד. הוא מחזיק, הוא מסקרן, הוא גורם לרצות להמשיך. אספריל יודע לספר סיפור, והוא יודע להכניס את הקורא לתוך עולם שבו שאלות של אמת ושקר, נאמנות ואינטרס, אהבה והישרדות, מתערבבות זו בזו עד שקשה להפריד ביניהן.

יצאתי מהקריאה עם תחושה כפולה. מצד אחד, הנאה אמיתית מספר שכתוב היטב ומצליח ללכוד את הקורא. מצד שני, תחושה שבנקודה מסוימת ההנאה הזו באה על חשבון העומק שהספר עצמו הבטיח בתחילתו. אולי זה חלק מהקסם שלו, ואולי זו בדיוק החולשה שלו.

הקרבות הגדולים ששינו את ההסטוריה / אורן נהרי ויואב לימור
הוצאת דביר
202 עמודים

אני לא מכיר מספיק הסטוריה צבאית. אני מכיר קרבות מסוימים שלמדתי עליהם בשיעורי הסטוריה ובעיקר מקושרים למלחמות של המאה העשרים ומלחמות ישראל וכן, כאיש ספר בעצמי אני נחשף לקרבות פה ושם אבל הידע שלי בתחום חלש יחסית.
כאן נכנסים לתמונה יואב לימור ואורן נהרי עם הספר הזה.
אם מתבוננים במוצר הזה שאני כותב עליו כרגע מדובר בספר שבא לדחוס לקורא הממוצע מידע לא מעמיק מדי על קרבות מפורסמים בעולם אבל מידע שמספיק עבור הקורא הממוצע כדי להכיר את הקרבות האלו ולדעת עליהם ידע בסיסי.
וזה לא מעט.

מהר מאוד הבנתי שזה לא ספר הסטוריה במובן הקלאסי, אלא משהו אחר לגמרי. זה אלבום. אלבום עשיר, צבעוני, כזה שמזמין אותך לדפדף, לעצור, להסתכל על מפה, לקרוא כמה פסקאות, להכיר דמות, ולהמשיך הלאה. אין כאן ניסיון להעמיס, אין יומרה לנתח עד הסוף, אלא לייצר מפגש ראשוני עם אירועים מכוננים.

הספר נע בין קרבות שונים מאוד זה מזה, מימי קדם ועד העת החדשה, וכל פרק מצליח לתת תחושת מסגרת ברורה. מי נלחם, איפה, למה זה קרה, ומה הייתה התוצאה. זה אולי נשמע בסיסי, אבל עבור מי שלא מגיע עם ידע מוקדם, זה בדיוק מה שצריך. התחושה היא שמישהו פותח לך דלת לעולם רחב, בלי להכביד עליך בדרך.

יש משהו מאוד נגיש בכתיבה של אורן נהרי ושל יואב לימור. הם יודעים לספר סיפור, לבחור את הפרטים הנכונים, ולשמור על קצב שמחזיק אותך בתוך הקריאה. לא הרגשתי שאני טובע בפרטים, אלא להפך, קיבלתי עוגנים. שמות, מקומות, רגעים.

יחד עם זאת, ככל שהתקדמתי, היה לי ברור שהפשטות הזו היא גם הגבול של הספר. הקרבות מוצגים בצורה חדה וברורה, אבל לא תמיד נפתחת המורכבות שמסתתרת מאחוריהם. לפעמים נדמה שהקרב עצמו עומד במרכז, בעוד שהתהליכים הפוליטיים, הכלכליים או החברתיים שקדמו לו או נבעו ממנו נשארים ברקע. זה לא פגם, אלא בחירה, אבל כדאי להיות מודעים לה.

ועדיין, יש כאן ערך גדול. עבורי, זה היה ספר שמעורר סקרנות. מצאתי את עצמי רוצה להמשיך ולקרוא על קרבות מסוימים, להבין לעומק מה באמת קרה שם. במובן הזה, הספר עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות, הוא לא מספק תשובות מלאות, אלא פותח תיאבון.

בסופו של דבר, זה לא ספר למי שמחפש ניתוח היסטורי מעמיק, אלא למי שרוצה להכיר, לגעת, ולהבין בקווים כלליים. וככזה, הוא עובד היטב. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל מסע.