כל הדרכים מובילות / מירב אורן
הוצאת התחנה
150 עמודים

השם של הספר הזה שמכיל קובץ סיפורים קצרים ומעניינים עוסק בנשים שמחפשות דרך, נתיב, מקום בעולם וכל סיפור יש לו את הייחוד שלו וניכר שמירב אורן יודעת לגשת לסיפורים ולייצר עניין. והדבר הראשון שסקרן אותי בספר זה שם הספר שמתאים מאוד לסיפורים ולאווירה בהם ולכריכה המעניינת של אותה מברשת שמשפריצה צבע ונראה שהיא מדמה מן צמתים וכיוונים אקראיים וזה מחבר אותי לרעיון שיש לסיפורים בספר הזה להציע.

מדובר בשישה סיפורים שכל אחד מהם נוגע בצורה אחרת במפגש שבין החוץ לפנים, בין מה שנאמר למה שמושתק. יש בהם תחושת חיים אמיתית, כזו שלא נוצרת מתוך עלילה גדולה אלא מתוך תנועה עדינה של תודעה. הסיפורים של אורן לא מחפשים ריגוש חיצוני אלא את הרגע הקטן שבו משהו נסדק, שבו אדם מבין על עצמו דבר שלא ידע. יש בהם הרבה שקט והרבה מתח פנימי שנוצר דווקא מהעדר דיבור, מהחיים שמתקיימים מתחת לפני השטח.

הקריאה איטית, נושמת, מאפשרת להרגיש את המרחק שבין הדמויות ואת הקרבה שמתקיימת למרות הכול. כמעט בכל סיפור יש מפגש בין שני עולמות שלא מצליחים להתמזג באמת אבל גם לא מתפרקים לגמרי. זה עולם שמבין שיחסים בין אנשים הם לא הרמוניה אלא מאמץ מתמשך למצוא נקודת איזון רגעית. לפעמים החום והקור מתערבבים לכמה שניות ואז שוב נפרדים, כמו שני זרמים של מים בברזים שאי אפשר לכוון בדיוק.

יש משהו עדין מאוד בכתיבה של מירב אורן. היא לא מתאמצת להרשים אלא נותנת לסיטואציה לדבר. היא מתבוננת באנשים שלה בלי לשפוט, נותנת מקום גם לרוך וגם לאכזריות שבקשרים אנושיים. יש קטעים שמזכירים ציור שנעשה במכחול רחב ואיטי, עם שכבות דקות של צבע שמתגלה בהדרגה. אולי זו גם הסיבה שהכריכה של הספר כל כך מדויקת, כי היא לא רק אסתטית אלא מבטאת את תנועת ההתזה, את הרגע שבו החיים מתפזרים לכיוונים בלתי צפויים.

בקריאה חוזרת הרגשתי שכל סיפור בספר הוא כמו מסלול שמוביל לאותו מקום פנימי, מקום של בלבול, של כמיהה, של ניסיון להבין איך מגיעים אל מישהו אחר בלי לאבד את עצמך בדרך. יש שם אמהות, חברות, זוגיות, וגם בדידות שקטה מאוד. אין כאן דרמות גדולות אלא רגעים קטנים שמרכיבים את הדרמה האמיתית של החיים.

הספר כולו משדר שלווה מדויקת, כזו שמסתירה סערה קטנה מאחוריה. הוא לא מנסה לסגור את הסיפורים אלא להשאיר אותם פתוחים, כמו דרכים שמתפצלות וממשיכות הלאה. בסיום הקריאה נשארת בי תחושת רוך לצד אי נחת, תחושה של חיים אמיתיים שלא מסתדרים לפי תבנית. אולי זו הסיבה שהשם הזה, כל הדרכים מובילות, מרגיש נכון כל כך, כי אין כאן דרך אחת אלא ריבוי של דרכים קטנות שמוליכות לאותו מקום אנושי, פגיע, ומלא חמלה.

ספר שקט, כן, חכם, וכתוב בדיוק הנכון. לא כזה שמבקש להרשים אלא כזה שמבקש להישאר.

הפיות של אירלנד
הוצאת כרמל
ערך: ויליאם בטלר ייטס
תרגם: יותם בנשלום
492 עמודים

כמה כיף היה עבורי לצלול לספר הזה, אני אחד שחובב מיתולוגיות, סיפורי עמים ואגדות שזורקות את הקורא לתרבות אחרת, למסורות ולדמויות שאנחנו לא מכירים כאן. זו הזדמנות עבור הקורא הישראלי להיחשף לסיפורים האיריים ולפיות והדמויות המוזרות שסופרו שם וגם להיחשף לאירלנד עצמה. כבר בכריכה עצמה, איור מאת צ"א דויל מתוך אוסף ולקאם, אתה נחשף לאווירה שבתוך הספר ומיד צולל לתוכו.

ככל שהעמקתי בקריאה, הרגשתי שאני נוגע בעולם חי ופועם, עולם שמערב בין אמונה, טבע, פחד ויופי. ייטס, עוד לפני שהתפרסם כמשורר הגדול של אירלנד, היה אספן קולות. הוא עבר בין כפרים, שוחח עם אנשים פשוטים, הקשיב לסיפורי העם, ושמר אותם מפני היעלמות בתוך תרבות אירית שהחלה להידמות יותר ויותר לאנגלית. האוסף הזה הוא לא רק סיפורי עם, הוא תעודה של תרבות שלמה שמסרבת למות, של עולם שבו הרוח והשיר והאדם והטבע הם כולם שפה אחת.

ייטס לא ניגש לאגדות האלה כמלומד מרוחק אלא כאדם מאמין. בעיניו, עולם הפיות לא היה בדיה אלא מציאות מקבילה, שוכנת בשדות הערפל ובין הגבעות הירוקות. הוא האמין שכוחות קסם, רוחות ושדים חיים לצד האדם, משפיעים עליו, ומתקיימים בתודעתו.
לכן גם המבנה של הספר, מהסיפורים העממיים הקטנים אל המיתולוגיות הגדולות, מרגיש כמו מעבר מהכפר אל השירה, מהיומיומי אל המיתי. כל סיפור הוא לבנה בבניין הרוחני של אירלנד.

הקריאה איטית, לא רק בגלל האורך אלא מפני שכל טקסט דורש לעצמו תשומת לב. יש משהו עתיק במקצב, משהו שמזכיר קריאה בתנ"ך או בשירה אפית. כל משפט נושא בתוכו עולם. לעיתים מופיעים שירים קצרים, פזמונים וקטעי לחשים ששוברים את הפרוזה ומחזירים אותך לתחושת הפה המדבר, למסורת שבעל פה. השירים האלה, שיותם בנשלום תרגם ברגישות רבה, שומרים על המקצב ועל הניגון של האנגלית האירית, בלי להפוך לעברית מלוטשת מדי. הם נשמעים טבעיים, כמעט מקומיים, כמו משהו שהיית שומע סביב מדורה בלילה גשום.

בנשלום מצליח להלך על הגבול העדין שבין שימור לבין הנגשה. הוא לא מחליק את השפה כדי שתהיה נוחה מדי, אלא משאיר בה את הזרים והמחוספס, את התחושה של ארץ אחרת. זה תרגום שמבין שהקסם טמון גם במה שלא מתורגם לגמרי, במה שנשאר קצת מסתורי. העברית שלו שירית, אך לא מתייפייפת. היא מאפשרת לטקסט של ייטס לנשום באותו קצב שבו הוא נכתב, בקצב של הקשבה ולא של מהירות.

מה שמרתק הוא ריבוי הסוגים: סיפורי פיות, רוחות, מכשפות, אנשי ים, שירי כשפים, אגדות מוסר וגם רגעים כמעט דתיים. הפיות כאן אינן עדינות או מצועצעות כמו בגרסאות הוליוודיות. הן יצריות, מסוכנות, קרובות לאדם ולחטא. הן דומות יותר לאלים קטנים או לשדים. גם בני האדם שבסיפורים אינם גיבורים במובן הקלאסי, אלא איכרים, דייגים, רועים, אנשים פשוטים שהעולם העל־טבעי מתערב להם בחיים.

ככל שהספר מתקדם, אתה מרגיש שהגבול בין החיים למוות, בין הגוף לנפש, הולך ומיטשטש. זו לא רק קריאה באגדות אלא חוויה של מעבר בין עולמות. המיתוסים כאן מציירים את אירלנד כארץ שחיה על התפר, שבה כל גבעה עשויה להיות קבר של מלך קדום או פתח לעולם אחר. זהו יקום פיוטי שנבנה מאמונות ישנות שהפכו לשירה.

אני מעריך את האומץ של הוצאת כרמל להביא ספר כזה, עבה, מורכב, איטי ועמוק, לקהל עברי. זו לא קריאה קלה, אבל היא מתגמלת. כל כמה עמודים אתה מרגיש שאתה לומד לא רק על הפיות של אירלנד, אלא על נפש האדם ועל הדרך שבה תרבויות יוצרות לעצמן שפה כדי לדבר עם הבלתי נראה.

זהו ספר שמזכיר עד כמה סיפור יכול להיות גשר בין עמים וזמנים. מי שמוכן לקרוא בו בסבלנות ימצא אוצר. לא רק של אגדות, אלא של נשמה.

גזר הדין וסיפורים אחרים / פרנץ קפקא
הוצאת עם עובד
162 עמודים
תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר: אילנה המרמן

עוד ספר בסדרת קלאסיכיס של עם עובד, והפעם אנחנו מכירים את קפקא דרך סיפורים קצרים. אנחנו מגלים את ההתפתחות של הסופר הנהדר והחשוב הזה וממש לומדים דרך אנתולוגיית הסיפורים האלו את הניסיונות שלו להגיע לשפה של קפקא שאנחנו מכירים כל כך טוב.

זו אחת מהקריאות שבהן אני מרגיש שאני לא רק קורא סופר אלא עד להיווצרותו. הסיפורים הקצרים כאן, החל מהחטיבה הראשונה התבוננות ועד רופא כפרי, מציירים את קפקא כאדם שמחפש דרך אל תוך עצמו דרך הכתיבה, כמו מי שממשש בחושך אחר צורת הביטוי המדויקת שלו. יש משהו מרגש בלראות סופר לפני שהוא נהיה “קפקא”, לפני שהוא מתגבש לדמות הספרותית שכל העולם מכיר, כשעוד נותר בו חיפוש, היסוס, ולעיתים אפילו בוסר.

החלק הראשון, התבוננות, הוא כמעט מחברת רשימות. קפקא מתבונן בעולם, מנסה להניח את המבט שלו על אנשים, רחובות, חלונות, תנועה. הסיפורים שם קצרים מאוד, לעיתים נראים כסקיצות. אבל כבר אז ניכרת התשוקה שלו להבין את הסדקים של היומיום, את המקומות שבהם המציאות מתעוותת לרגע ונהיית בלתי ניתנת להסבר.

ואז מגיע גזר הדין. זהו הרגע שבו משהו מתפוצץ. הסיפור הזה, אולי אחד המושלמים שקפקא כתב, הוא המקום שבו הסגנון שלו מתעצב באמת. יש בו דחיסות רגשית, מתח פסיכולוגי, משפטים שחותכים את הנפש בלי שום צורך בהסבר. זה לא עוד תיאור של מציאות אלא משפט על קיום, על אשמה, על יחסי אב ובן, על חוסר מוצא. הקריאה בו עדיין קשה ומעוררת השתאות גם אחרי יותר ממאה שנה.

בחלק המאוחר, רופא כפרי, כבר פועל קפקא בשליטה מוחלטת. הוא כותב מתוך חלום בלהות צלול, שבו ההיגיון הפנימי הוא כמעט מתמטי אך חסר רחמים. הסיפור “לפני החוק” שנמצא כאן הוא תמצית העולם הקפקאי כולו, דימוי שמסביר את היחס בין האדם והמערכת, בין הרצון להבין לבין המחסום הבלתי חדיר שמולו. אלו סיפורים שנראים קרים מבחוץ אך נכתבים מתוך חום פנימי עצום, מתוך ייאוש אנושי עמוק.

התרגום של אילנה המרמן שומר על הניקיון והדיוק של השפה הקפקאית בלי להתיימר לפענח אותה. היא משמרת את הסתירות, את התחושה שדברים חשובים נרמזים אך לא נאמרים. זה תרגום שמכבד את השתיקה לא פחות מהמילים.

כקורא אני מרגיש שהספר הזה הוא שיעור בהתפתחות אמנותית. הוא מלמד איך סופר מתחיל מכתיבה תיאורית וממשיך אל תוך הטריטוריה המופשטת ביותר של הנפש, ואיך כל שלב הוא הכרחי כדי להגיע לשלב הבא. זה קובץ שלא נועד לקריאה רציפה אלא להאזנה איטית לקול שנבנה, קול שנאבק להיות קפקא. ואם יש בו רגעים לא אחידים, סיפורים שנראים פחות שלמים, זה רק מוסיף לו ערך, כי הם מאפשרים לראות את התהליך ולא רק את התוצאה.

פתחי אוורור / מורן דזוהדי לסרי
הוצאת קתרזיס
60 עמודים

מקצוע רפואת נשים זה אחד המקצועות שהכי קשה לי לכתוב עליהם כגבר קורא אבל דווקא בגלל זה בחרתי בספר הזה לסקירה. יש בזה משהו כל כך מרתק להיכנס לעומק החוויה הנשית במלואה ולא רק מנקודת המבט של רופאה שמטפלת בנשים אלא לחוויה עצמה שהיא מרתקת. והמחברת לפני הכל מייצרת עבורי כנות. היא מצליחה בכתיבה להכניס אותי לרגעים הכי אינטימיים של המקצוע דרך מילים, דרך שפה.

זו אחת החוויות הנדירות שבהן ספר שירה מצליח לגעת בי בלי מניפולציה רגשית. אולי כי הוא לא מתיימר לשנות עולם אלא רק לפתוח חריץ קטן לאוויר, למחשבה, להבנה של מה זה להיות שם. מאחורי הדלתות הסגורות של חדרי לידה, חדרי בדיקה, תורנויות לילה. יש משהו חזק מאוד דווקא בפשטות של השירים האלו, בתחושת האדם שמתחת לחלוק, שמבקש לנשום רגע לפני שהוא ממשיך לטפל באחרים.

הכריכה של הספר, ורודה, רכה, עם איור עדין וזהוב, כמעט מופשט, היא בחירה מושכלת מאוד. הוורוד כאן לא נועד לייפות אלא לרכך את המבט, להזכיר שהעולם הזה של הגוף והלידה והכאב אינו רק רפואי אלא גם רגשי, פגיע, ואנושי מאוד. הקו הזהוב במרכז, שמרמז על צורה נשית ועל פתיחה פנימית, מתפקד כמו מראה הפוכה. הוא פשוט וגרפי, אבל יש בו עומק כמעט רוחני. זו כריכה שמכינה אותך מראש לאינטימיות שמחכה בפנים.

השירה עצמה לא גבוהה ולא מתיימרת להיות כזו. היא כתובה כמעט כמו רשימות קצרות של יום עבודה, רגעים שנצרבים בזיכרון ואז נכתבים. יש בה שקט, וגם עייפות, וגם חמלה. מורן דזוהדי לסרי לא מסתתרת מאחורי מילים יפות, היא מדברת בגובה העיניים, לפעמים בגוף ראשון פשוט, כמעט דיבורי. ודווקא משם מגיע היופי. זו שירה שמבקשת להראות שהמקצוע הרפואי אינו רק מדע אלא גם לב פתוח, פחד, אחריות, חוסר שינה, ולפעמים גם תחושת בדידות עמוקה.

אני לא יודע אם זה ספר שאוהבי שירה גדולה ימהרו להגדיר כיצירה חשובה, אבל הוא כן ספר אמיץ וכנה. ספר קטן מבחינת היקף אבל רחב מאוד מבחינת אנושיות. הוא מצליח להזכיר שהשירה לא תמיד נולדת בספריות או בבתי קפה של משוררים אלא גם במסדרונות בתי חולים, בין לידה ללידה, בין דממה אחת לשנייה. זו קריאה שקטה שמותירה אחריה הדהוד, כמעט כמו נשימה.

---

"נבכי הגוף והנפש
שזורים בסודות הכמוסים ביותר שבחרתן לשתף.
ואני, לרגע, שותפה מלאה,
צופה בתינוקות ובאמהות שנבראו,
ברופאה שהפכתי להיות."

---

"השארי,
החזיקי את ידי כל עוד הכאב נוכח.
הסתכלי בי ואמרי שתכף תגיע הקלה.
וכשהכל יחלוף,
עבדי איתי את נפשי
שעברה בגל הזה."

חולשה לגנרלים / מיכל זמיר
אחוזת בית
164 עמודים

הכריכה, הכריכה מאוד משכה אותי. יש בה משהו מאוד מעניין שלוקח אותך לתוך הסיפור, זהו צילום של ילדה קטנה ותמימה בשחור לבן שכאילו מתבוננת על העולם במבט תמים והספר למעשה מספר את סיפורה של אותה ילדה קטנה בממואר התבגרות שונה ומעניין שחיה בעולם של גברים כוחניים. בעולם אליטיסטי, צבאי וגברי ובתוך כל זה אנחנו רואים ומבינים את העולם בו היא חיה מנקודת המבט התמימה שלה. וזה סוד היופי והכח של הספר הזה בעיני.

הספר מתאר ילדות בשכונת צהלה בתל אביב, שכונה שבה גרו גנרלים ואנשי ביטחון בכירים, והמספרת נולדה לתוך המציאות הזאת, עם כל היוקרה, הסודיות והניכור שמלווים אותה. מיכל זמיר מתארת את החיים של ילדה שמקשיבה לשיחות המבוגרים, קולטת מבטים, שומעת רמיזות ומרגישה שהעולם סביבה רציני וכבד, אבל גם מלא ציפיות ממנה. דרך העיניים שלה נחשף עולם שבו הרגש נדחק הצידה כדי לפנות מקום למשמעת, למעמד, לתדמית. לא צריך לדעת שהיא בתו של ראש מוסד כדי להבין שהסיפור הזה אישי מאוד ושהוא נכתב מבפנים. יש תחושת אמת חזקה כמעט בכל שורה.

מה שאהבתי במיוחד הוא האומץ של זמיר לכתוב בלי להתרפס ובלי לייפות את הדמויות ואת העבר. היא מתארת סצנות שיכלו בקלות להפוך לדרמטיות או סנטימנטליות, אבל נשארת מפוכחת, מדויקת. זה ספר שמראה שהכתיבה החזקה ביותר לא צריכה לצעוק. יש בו עדינות ואיפוק אבל גם כאב, והאיזון הזה הוא מה שעושה אותו כל כך אנושי. הרקע הגברי והצבאי רק מדגיש עד כמה היא מצליחה לנסח קול נשי עצמאי שלא מתנצל על קיומו, גם כשהוא מוקף בשפה של כוח ושליטה.

זה ממואר, אבל כזה שלא עסוק בעצמו אלא בעולם שהוא חושף. דרך הילדות הזאת אפשר להבין הרבה על החברה הישראלית של אותם ימים, על מבנה הכוח, על האופן שבו גדלים ילדים וילדות כשהמדינה נוכחת בכל פינה בבית. זה לא ספר שמנסה להאשים אלא להסתכל, וזה מה שהופך אותו לכל כך חזק. הוא לא מתעסק בגיבורה כיחידה אלא מתאר תרבות שלמה דרך הסיפור האישי שלה.

כשסגרתי את הספר הרגשתי שקראתי לא רק על ילדות מסוימת אלא על ישראל שלמה שנבנתה סביב דימוי של גבריות ביטחונית. והספר הזה, בשקט ובדיוק שלו, מצליח לחדור לתוך הדימוי הזה ולפרק אותו מבפנים. בעיני זה ספר אמיץ מאוד, לא בגלל מה שהוא מגלה אלא בגלל הדרך שבה הוא בוחר לספר את זה, בלי פחד ובלי התנצלות.

לא בפוקוס / יוהאן הארי
הוצאת מטר
325 עמודים
מאנגלית: אסף כהן

מגיל צעיר אני סובל מהפרעות קשב וריכוז.
עוד הרבה הרבה לפני הטלפונים הניידים ופרסומות המולטימדיה והסחות הדעת האינסופיות, עוד בתקופה שהיה לנו רק ערוץ אחד לא כולל ערוץ המזרח התיכון ובילינו בחוץ כל היום בשנות השמונים.
היום כאיש מבוגר בשנת החמישים לחיי אני רואה שמה שהיה בתקופתי פחות מאובחן או פחות עם דגש עליו הוא היום הרבה יותר משמעותי.
גם אלו שלא מאובחנים עם הפרעות קשב וריכוז מתקשים להתמודד עם משימה אחת מבלי לחזור למסך, בין אם זה הטלפון או המחשב ואפילו הקינדל הוא מסך.
אנחנו שינינו את הרגלי הקשב שלנו, הרגלי הקריאה שלנו, הרגלי הצפייה שלנו, הרגלי השיחה שלנו ובכלל את התקשורת הבין־אישית.
והספר הזה של יוהאן הארי מאיר לנו עיניים ופותח לנו צוהר למורכבות של הנושא.

הארי יוצא למסע חובק עולם שמנסה להבין לאן נעלם הקשב שלנו, מי גונב אותו מאיתנו ומה נוכל לעשות כדי להחזיר לעצמנו את היכולת לחשוב ברצף. הוא מביא עשרות דוגמאות, מחקרים, עדויות וסיפורים אישיים שמרכיבים יחד תמונה מטרידה מאוד. אנחנו לא איבדנו את הקשב במקרה, מישהו גנב אותו. זו לא בעיה אישית, זו בעיה מערכתית.
הוא מדבר על טכנולוגיה, על מדיה חברתית, על עומס מידע, על קצב חיים, על לחץ, על שינה, על תזונה, על תרבות עבודה שמתוגמלת על מהירות ולא על עומק. כמעט כל תחום בחיים שלנו מושך אותנו לכיוון של ריכוז שטחי, מהיר, לא ממוקד.

הקריאה בספר היא חוויה מטלטלת, לא בגלל שהיא חושפת סודות, אלא מפני שהיא גורמת לך להביט בעצמך. להבין כמה פעמים ביום אתה בורח מהתמודדות אמיתית למשהו קצר ומסיח, כמה קשה לך פשוט לשבת ולהיות. הארי מספר על ניסוי שעשה כשהתנתק מהמסכים למשך תקופה ארוכה, איך המוח שלו עבר שלבים של גמילה ואיך חזר בהדרגה ליכולת להתרכז. זה קטע שממש גרם לי לעצור ולחשוב אם גם אני יכול הייתי לעשות את זה.

הכוח של הספר הוא ביכולת שלו להרחיב את ההבנה שלנו לגבי מה שמכונה הפרעת קשב. הארי טוען שהבעיה כבר מזמן אינה רק רפואית, אלא חברתית. כולנו חיים בסביבה שמעוצבת כדי להפריע לנו להתרכז. חברות טכנולוגיה מתפרנסות מהפרעת קשב. הכלכלה כולה בנויה על כך שנשאר תלויים בגירויים. זה משפט קשה, אבל ככל שאתה מתקדם בקריאה אתה מבין כמה הוא מדויק.

עם זאת, יש נקודה שבה הספר מתחיל להתרחק מהקרקע. בפרק שבו הארי מדבר על מערכת החינוך ועל חינוך אלטרנטיבי, הוא מציע פתרונות שמבוססים על מודלים כמו סאדברי או בית הספר האוונגליסטי צנטרום בברלין. לכאורה אלה מקומות שבהם הילד הוא במרכז, שבהם אין ציונים, אין מבחנים, ויש אמון בתלמידים שיבחרו בעצמם מה ללמוד. זה נשמע יפה ומרגש, אבל הבעיה היא שאלו מסגרות פרטיות לחלוטין, יקרות, ונגישות רק למיעוט קטן של הורים.
כאדם שעבד שנה בבית ספר דמוקרטי אני מכיר מקרוב את היופי שבחופש ואת הערך שיש בו, אבל גם את הקושי. זו חוכמה גדולה להצביע על חינוך אלטרנטיבי כדוגמה, אבל כל עוד המערכת הציבורית לא תאמץ חלק מהעקרונות האלו בעצמה, זו לא באמת אלטרנטיבה.

וזו בדיוק הביקורת המרכזית שלי על הספר. הארי מזהה נכון את גודל הבעיה, אבל חלק מהפתרונות שלו נשמעים כמו פריבילגיה. אפשר להתנתק מהמסכים כשאתה עצמאי עם חסכונות, אפשר לשלוח את הילדים לסאדברי אם יש לך אמצעים, אבל רוב האנשים נמצאים במרוץ הישרדותי שלא מאפשר שינוי כזה.
הפתרון האמיתי, בעיני, צריך להיות מערכתי. מערכת החינוך, עולם העבודה, אפילו אופן עיצוב הטכנולוגיה. בלי שינוי ברמה הזו, הקריאה של הארי תחזק בעיקר את תחושת האשמה שלנו במקום לשחרר אותנו ממנה.

ובכל זאת, אני לא מזלזל לרגע בהשפעה של הספר הזה. הוא כתוב היטב, בהיר, נגיש, עם שילוב חכם בין מחקר לבין סיפור אישי. יש בו משהו כן ואנושי, והארי מצליח לגעת בעצב חשוף של העולם המודרני. זה ספר שאפשר לקרוא ברצף או בפרקים, ושהוא כמעט חובה לכל מי שמרגיש שהמוח שלו כבר לא אותו דבר.

בסוף הקריאה נשארתי עם שאלה אחת מהדהדת. אם כולנו מאבדים את הקשב, מי ירצה להחזיר אותו. כי קל מאוד להאשים את הטכנולוגיה, אבל האמת היא שאנחנו נהנים מההסחות, הן מרגיעות אותנו, נותנות תחושת שליטה, מאפשרות להימנע מהתמודדות עם ריקנות או פחד.
אולי גנבו לנו את הקשב, אבל אולי גם מסרנו אותו מרצון.

זה לא ספר שנותן תשובות פשוטות, אלא כזה שמזכיר לנו לשאול את השאלות הקשות באמת. בעיניי זו גדולתו.
ואני חושב שגם אם חלק מהפתרונות של הארי לא ישימים, עצם זה שהוא גורם לך לחשוב על עצמך, על הילדים שלך, על איך אתה צורך מידע ואיך אתה מתקשר עם אחרים, זו כבר התחלה של שינוי.

בסופו של דבר, לא בפוקוס הוא ספר חשוב לא בגלל שהוא מציע פתרון, אלא בגלל שהוא מעמיד בפניך מראה. והשתקפות אמיתית, גם כשהיא לא נעימה, היא תמיד הצעד הראשון בדרך להחזיר לעצמך את הקשב.

החברה המקוללת / באטריצ'ה סלביוני
כנרת זמורה
221 עמודים
מאיטלקית: יעל קריצוק

יש איזו נטייה להשוות ספרות איטלקית שמראה נערות וסיפור התבגרות נשי לאלנה פרנטה ואני חושב שההשוואה הזו עושה עוול למחברת הספר הזה. סלביוני איננה פרנטה, והספר שלה מלבד זה שיש בו שתי נערות חברות שעוברות משהו ביחד כאן מסתיימת ההשוואה לפרנטה. החברה המקוללת זה ספר שעומד בפני עצמו ולמעשה הוא די מוצלח ואפילו במקומות מסוימים מאתגר מבחינת עלילה וקריאה.

הספר מתרחש באיטליה של שנות השלושים, תקופת מוסוליני, שבה האווירה הפוליטית מחלחלת לכל מקום, גם לעיירה הקטנה שבה חיות שתי הגיבורות. פרנצ׳סקה, בת שתים עשרה ממשפחה בורגנית, רגילה לציית, לשתוק, ולרצות את מה שמצופה ממנה. מדלנה, או כפי שקוראים לה כולם, המקוללת, היא ניגוד גמור לה. נערה פראית, בלתי צפויה, שנושאת על גבה שמועות ורכילויות שמרתיעות את שאר הבנות אך גם מושכות אותן. בין השתיים נולדת חברות חריגה ומורכבת שמאלצת את פרנצ׳סקה להתבונן מחדש בעולם שסביבה ובאומץ שלה מולו.

זה סיפור שמתחיל במוות, אך למעשה עוסק בחיים. בגוף ראשון, מתוך עיניה של פרנצ׳סקה, נפרש לפנינו תהליך התבגרות מר עד כאב, שבו הילדות נקרעת מתוך תום לתוך מציאות של ציות, פחד ומגדר. סלביוני מצליחה לבנות עולם שבו לא רק הגיבורות חיות תחת משטר פשיסטי אלא גם הקוראים חשים את אותו מחנק. היא כותבת בדיוק רגשי מדויק מאוד, בשפה פשוטה אך רוויה מתח פנימי, כזו שמצליחה להעביר את חוסר האונים של ילדה שמבינה יותר מדי אבל לא יכולה לדבר.

מה שמרתק כאן הוא שהאלימות והאכזריות אינן מתוארות כמעשים יוצאי דופן אלא כחלק משגרת חיים. אפילו הילדים ספוגים באידיאולוגיה של פחד ושל היררכיה. החברה הקטנה משקפת מדינה גדולה שבה אין מקום לשונות ולחמלה. בתוך כל זה, החברות בין פרנצ׳סקה למדלנה הופכת לאקט של התנגדות. לא במובן פוליטי גלוי, אלא כהתעקשות על נאמנות, על אנושיות, על אמונה בכך שאפשר להיות נאמן למישהו גם כשכולם אומרים שאסור.

הקריאה אינה קלה. יש קטעים שמכבידים, יש רגעים שבהם האכזריות נוגעת ממש בבטן. אבל התחושה הכללית היא של אמת רגשית חזקה, לא דרמטית אלא שקטה ומדויקת. זה ספר שבונה את עוצמתו לאט, כמו משקע שמצטבר, ומותיר בסוף תחושת מועקה רכה, כזו שלא נעלמת גם אחרי שסוגרים את העמוד האחרון.

החברה המקוללת הוא רומן התבגרות אמיץ שנכתב ביד עדינה ובתבונה. הוא לא מנסה לרצות את הקורא אלא לגרום לו להרגיש, לחשוב, ולראות את הילדות לא כגן משחקים אלא כזירה שבה מתגבשים פחד, אשמה ואומץ. זה ספר שאני שמח שקראתי, גם אם לפעמים הוא כאב.

סיפורים רומאיים / ג'ומפה להירי
הוצאת עם עובד
218 עמודים
מאיטלקית: אלון אלטרס

כיף לקרוא ספרים של להירי שבעיני היא אחת מכותבי הסיפורים הקצרים הכי מוכשרים בספרות העולמית העכשווית.
להירי שנולדה למשפחת מהגרים והיגרה בעצמה למקומות שונים מעבירה בסיפורים שלה את חוויות השייכות והזרות ובאופן מעורר השראה וגם כאן בסיפורים רומאיים אנחנו רואים את זה באופן ברור.

זה לא ספר שמבקש לספר סיפור אחד גדול אלא אוסף של רגעים, אנשים, מבטים, שיחות חולפות, תחושות זמניות של חיים בעיר שלא באמת מאפשרת לאיש להיות שייך לה עד הסוף. רומא כאן אינה רק מקום אלא מצב נפשי, עיר שיכולה להכיל בתוכה את כל היופי האפשרי ואת כל הניכור שבעולם באותה נשימה. להירי כותבת באיטלקית, וזה כשלעצמו כבר מעשה אמנות. היא לא רק מספרת על זרות, היא חיה אותה, נושמת אותה, ובוחרת לכתוב בשפה שאינה שפת האם שלה, כאילו כדי לומר שגם המילה עצמה היא סוג של נדודים.

הקריאה בספר הזה מרגישה כמו טיול איטי ברחובות צרים, כאלה שמצד אחד יש בהם אור חם של שמש ומצד שני ריח של עייפות. כל סיפור נוגע בשאלה איך אדם שומר על עצמו כשהוא רחוק ממקום שורשיו ואיך הוא בונה לעצמו זהות חדשה בעולם שלא תמיד רוצה בו. אין כאן דרמות גדולות או טוויסטים, אלא שקט פנימי שמתפשט מתוך השורות. להירי לא מתאמצת להסביר, היא פשוט מציבה את הקורא מול החיים כמו שהם, עם חוסר הצדק, עם הקטנות, עם היופי החולף.

אלון אלטרס מתרגם את הספר ברוך ובדיוק, ומצליח לשמר את המוזיקה המאופקת של הכתיבה האיטלקית שלה. יש משהו עדין מאוד באופן שבו היא כותבת, כמעט שקוף, ומי שלא קורא אותה לאט עלול לפספס את הרבדים שמתחת לפני השטח. הסיפורים האלה עובדים על הלב לא דרך עלילה אלא דרך טון, דרך רגישות, דרך מבט. הם מזכירים לנו שספרות גדולה לא תמיד נמדדת במתח אלא בכמה עמוק היא מצליחה לשקף את חוויית הקיום האנושי.

להירי מתכתבת כאן גם עם המסורת הספרותית האיטלקית ועם עצם רעיון התרבות האירופית. רומא בספר אינה עיר נצחית אלא עיר מתפוררת, עיר שמתקשה להכיל את זמנה החדש ואת הרב־תרבותיות שמאיימת עליה. אבל גם כשהיא מבקרת אותה, להירי כותבת מתוך אהבה. יש כאן הכרה ביופי של המקום ובשבריריות שלו, באור ובצל שמתקיימים יחד.

מה שמרתק בעיני הוא שהספר הזה לא עוסק רק בהגירה במובן הפיזי, אלא גם בהגירה לשונית, תרבותית, רגשית. כל דמות בו נעה בין שפה לשפה, בין בית לבית, בין פנים לחוץ, והתחושה הזו של אי שקט ושל חיפוש אחרי שורש נוכחת בכל עמוד. גם הקריאה עצמה מרגישה ככה, תנועה מתמדת בין זרות להבנה, בין ריחוק לחום.

כשסיימתי את הספר הרגשתי שהמילה "רומאיים" בכותרת היא כמעט אירונית. הסיפורים אינם באמת על רומאים, אלא על כל מי שמנסה להיות רומאי לשעה, למצוא את מקומו בעולם זר ולגלות שבאופן מסוים כולנו מהגרים, גם במקומות הכי מוכרים לנו.

ספר יפה, חכם ונקי, שמזכיר כמה מעט צריך כדי לכתוב טוב, וכמה רחוק אפשר להגיע עם רגישות אמיתית לשפה ולנפש האנושית.

ניצוצות / מיכל בסן ואור רוט
הוצאה עצמית
280 עמודים

כיף לצלול לתוך ספרות פנטזיה לנוער מקורית ומרעננת שלוקחת אותנו לכמה עולמות במקביל וחושפת אותנו לתוך סיפור ישראלי מאוד שמחבר בין העולם המציאותי לעולם דמיוני מעניין. אבל מיכל בסן ואור רוט לוקחות אותנו למסע אחר של חיבור בין שתי נפשות אבודות שמוצאות נחמה זו בזו בעולם שמתקיים על התפר שבין מציאות לקסם. זוהי ספרות להט"בית אמיצה בעיני שמחברת אותנו לישראליות של התמודדות עם משבר ופוסט טראומה ובעצם נוגעת בנקודות מאוד אמיצות דרך העולם שהן יצרו בספר הזה.

שחר הוא לוחם לשעבר, אדם שבור ומרוסק נפשית, שמנסה למצוא לעצמו מקום בעולם. הוא עובד כשיפוצניק שמבצע עבודות בשביל יצורים קסומים, ליליות ושדים, שחיים ממש לידנו מבלי שנבחין בהם. הוא היחיד מבני האדם שמודע לקיומם של העולמות הללו, ודרך העבודות שלו הוא נע בין גבולות של טוב ורע, של אנושי ולא אנושי. באחת המשימות הוא פוגש את סהר, דמות מסתורית, אנושית אך גם שבורה, ודרכו נפרש לפנינו מסע רגשי שמחבר בין שני גברים שמנסים לשרוד, להאמין, להרגיש שוב.

מה שהופך את הספר הזה לחריג ומרגש הוא לא רק העולם הפנטסטי שבו הוא מתרחש אלא דווקא האומץ לגעת במקומות שנחשבים רגישים או אפילו נפיצים. בסן ורוט יוצרות כאן עולם שבו קודש וקללה מתערבבים, שבו סמלים דתיים נושאים משמעות כפולה, ובו היררכיות שמזכירות חצרות חסידיות נבחנות בעין ביקורתית אך לא לועגת. יש כאן עיסוק חכם בשאלה מהי סמכות רוחנית, איך נראית קהילה כשהיא מאבדת את הליבה המוסרית שלה, ומה קורה לנפש כשהיא נדרשת לבחור בין נאמנות לעולם שאליו נולדה לבין נאמנות לעצמה.

הספר לא מפחד להראות גם את הפצעים של החברה הישראלית. הוא לא מצייר את הפוסט טראומה כטראגית בלבד אלא כמצב של הישרדות מתמשכת, של חיים בין שני עולמות, בדיוק כמו שחר שנע בין העולם האנושי לעולם הליליות. זהו משל ברור על מי שחי עם עבר כואב ומנסה בכל זאת למצוא תקווה, אהבה, מקום להיות בו. גם הסיפור הרומנטי בין שחר לסהר לא מוצג כסנסציה אלא כקשר אנושי מלא חום, כאב וחיפוש אחר שייכות, מבלי להיכנע לקלישאות של ספרות נוער.

יש בספר רגעים סבוכים, קפיצות בעלילה, ולעיתים בלבול טבעי שנובע מהבחירה לא להסביר הכול לקורא. אבל דווקא הבחירה הזו מחזקת את תחושת האותנטיות. אנחנו באמת מרגישים כאורחים בעולם שהולך ונחשף בהדרגה, ולא כצרכנים של פנטזיה שנלעסה מראש. השפה חיה, הדיאלוגים לעיתים לא אחידים אך מלאים נשמה, והכתיבה עצמה נוגעת בדיוק במקום שבו מציאות ודמיון כבר לא נפרדים.

ובכל זאת, הדבר שהכי הרשים אותי הוא הכנות. נדיר למצוא ספר לנוער ישראלי שמעז להציב מראה כזו. הספר לא מתבייש להראות כאב, לא מתבייש לגעת במורכבות של אמונה ושל מוסדות דתיים, לא מפחד לשאול אם הקודש באמת טהור או שמא גם בו מסתתרים פחד, כוח ואינטרס. הוא לא אנטי דתי אלא אנושי מאוד.

ניצוצות הוא ספר שנכתב באהבה ובאומץ. הוא לא מושלם, אבל יש בו משהו אמיתי יותר מרוב מה שנכתב בז’אנר הזה. הוא מזכיר שלפעמים דווקא דרך פנטזיה אנחנו מבינים טוב יותר את המציאות שלנו, את השברים ואת הניסיון לתקן. ספר נדיר ביושרו, ברגישותו ובנכונותו לדבר אמת גם כשהיא לא נוחה.

לחיות עם המתים שלנו / דלפין הורווילר
הוצאת לוקוס
168 עמודים
מצרפתית: רותם עטר

כשראיתי את הספר הזה במדפים הוא סקרן אותי מאוד ורכשתי אותו יחד עם הספר השני של דלפין הורווילר שתורגם לעברית ואותו כבר סקרתי לפני כמה חודשים.
וכיוון שהספר הקודם שלה (מבחינה כרונולוגית הוא חדש יותר) היה מצוין בעיני החלטתי שחשוב לי גם לקרוא את זה ולכתוב עליו.
ואם הספר הקודם שקראתי נכתב אחרי ה7.10.23 וגם מתייחס אליו אז הספר הזה נכתב שנתיים לפני ותורגם לעברית חצי שנה לפני המלחמה שאנחנו חיים בה שנתיים אך יש גם לו באורך מפתיע מקום לדון בו בהקשר של המציאות הנוכחית שלנו שכן אנחנו מתמודדים עם אובדנים רבים ומחבקים משפחות רבות שאיבדו את היקר להם ומתמודדים עם זה.

דלפין הורווילר היא רבה צרפתייה שמלווה משפחות אבלות כבר שנים רבות, והיא כותבת את הספר הזה מתוך חוויה אמיתית של ליווי, הקשבה וניסיון להחזיר למוות את מקומו בתוך חיינו. היא לא מדברת על מוות במובן תאורטי אלא על מפגשים אנושיים מאוד, על פרידות, על הלויות, על רגעים שבהם אדם נדרש למצוא מילים כשהכול סביבו שותק. בתוך כל אחד מן הסיפורים שהיא מביאה יש התמודדות שונה עם אובדן אך תמיד נשארת תחושת אחריות כלפי המתים שלנו, אחריות לספר את סיפורם, לא לשכוח, לא להדחיק.

הכתיבה של הורווילר רגישה ואינטליגנטית. היא נעה בין רעיונות פילוסופיים למגע ישיר עם כאב. לעיתים היא מזכירה מדרש, לעיתים וידוי, ולעיתים מכתב פרידה מאדם שאיננו. בתוך כל אלה היא מבקשת לנסח שפה אחרת, שפה שמאפשרת לא לדבר על המוות אלא עם המוות. זהו ספר שמחזיר למילים את כוחן המרפא, את האפשרות לבנות מחדש משמעות בתוך ריק.

כשקוראים את הספר היום, בישראל של אחרי 7 באוקטובר, קשה שלא לשמוע בו הד עמוק למציאות שלנו. הוא נכתב מתוך שקט צרפתי יחסי, מתוך עולם שונה מאוד, ובכל זאת הוא נקרא כאן כמעט כנבואה. נדמה שהוא מדבר בדיוק על מה שאנחנו מתקשים לבטא: איך ממשיכים לחיות עם מתים שאינם רק קרובים אישיים אלא בני קהילה, לוחמים, חטופים, ילדים. הורווילר מדברת על הצורך להעניק למתים קול, להמשיך לספר את סיפורם, ואני חושב על איך אנחנו בארץ עושים זאת יום יום בטקסים, בראיונות, בתמונות שתלויות על הקירות. זה לא רק אבל פרטי אלא אבל לאומי, והספר מאפשר להתבונן בו בלי להתפרק.

הקריאה בו מעלה שאלה מוסרית ורגשית עמוקה: האם אפשר באמת לחיות עם המתים שלנו או שאנחנו רק שורדים לידם. האם יש דרך להפוך את האבל לשיחה ולא לקיר. הורווילר מציעה תשובה רכה, אולי אפילו נאיבית בעיני קורא ישראלי, אך יש בה נחמה. היא מזכירה לנו שהמוות הוא לא סיום של קשר אלא המשכו בצורה אחרת, ושלעיתים המפגש עם האובדן מגלה את מה שהחיים הסתירו.

רותם עטר מצליחה להעביר את הלשון המדויקת והצלולה של הורווילר לעברית זורמת וקריאה. התרגום ניכר באיפוקו, אין בו ניסיונות לייפות את הדברים אלא רק לאפשר לקול הפשוט לעבור. זה תרגום שמשמר את הכנות ואת האינטימיות.

זה לא ספר שאפשר לקרוא ברצף. הוא דורש עצירות, נשימה, עיכול. יש בו רגעים מרגשים מאוד אך גם קטעים מעט מופשטים, שבהם המחשבה גוברת על הרגש. ובכל זאת, עבורי זו הייתה קריאה נחוצה. היא לא רק נגעה בכאב אלא גם יצרה תחושת משמעות חדשה, כזו שמזכירה למה בכלל מדברים על המוות, למה הוא חלק בלתי נפרד מן החיים.

לחיות עם המתים שלנו הוא ספר שאפשר לשוב אליו גם אחרי זמן, במיוחד בתקופה כמו זו, שבה כולנו חיים בתוך היעדר מתמשך. הוא מזכיר שהאבל הוא לא חולשה אלא עדות לקשר, והוא מזמין אותנו לשאול מה אנחנו עושים עם הקשר הזה כשאין עוד למי לפנות.