סוקרטס אקספרס / אריק ויינר

סוקרטס אקספרס / אריק ויינר
הוצאת מטר
404 עמודים
מאנגלית: עפר קובר

כאחד שקורא המון פילוסופיה, אוהב להיחשף לכל סוגה ותפיסת עולם פילוסופית ולומד המון גם מכתיבתם של ההוגים וגם מכתיבה על ההוגים אני שמחתי לראות את הספר הזה שלוקח אותנו למסע אחר.
זהו מסע תרתי משמע, מסע של כותב הספר שממש נמצא בדרכים ועוד ניגע בנקודה הזו ובמשמעות שלה ומסע אל חייהם של ההוגים ומה חייהם והדרך בה הם חיו יכולים ללמד אותנו.
אז זה לא ספר שנוגע בהגות פילוסופית כזו או אחרת, כלומר אי אפשר לדבר על הוגים מבלי לגעת בהגותם אבל זה לא החלק הכי חשוב בספר, החלק המשמעותי בספר הם ההוגים עצמם ותובנות שאפשר ללמוד מהם כדי להפוך את החיים של כל אחד מאיתנו למשמעותיים יותר.

בדיוק כך הרגשתי גם אני בקריאה. מהר מאוד הבנתי שסוקרטס אקספרס הוא לא עוד ספר פילוסופיה שמנסה להסביר מה אמר קאנט או מה רצה ניטשה, אלא ספר שמבקש להרגיש את הפילוסופיה. ויינר לא מתעניין במערכת הרעיונות אלא באנשים עצמם, באיך הם קמו בבוקר, איך התמודדו עם כאב, עם שעמום, עם הזדקנות. הוא מבקש לדעת איך הם חיו ולא רק מה הם חשבו. לכן הספר מרגיש חי מאוד, כמעט מסע אישי של שיחות עם אנשים שכבר מתו מזמן אבל עוד יש להם מה לומר.

הבחירה של ויינר להעלות על רכבת איננה סמלית בלבד. כל נסיעה כזו היא פרק בזמן שבו הוא עובר בין תחנות חיים שונות, בין תקופות, בין קולות. הרכבת היא הלב הפועם של הספר, מסמלת את התנועה הבלתי פוסקת של החיים ואת הצורך לעצור מדי פעם בתחנה ולחשוב. בתחנה אחת הוא פוגש את סוקרטס ולומד לשאול שאלות, בתחנה אחרת הוא יושב לצד מרקוס אורליוס ומדבר על שליטה עצמית, אחר כך הוא עובר לניטשה ולומד מהי חירות אמיתית ולבסוף מגיע לסימון דה בובואר ומבין את משמעות ההתבגרות וההשלמה. המסע הזה הופך להיות גם המסע של הקורא, שמוזמן לשבת בקרון לידו ולהביט החוצה דרך החלון, על העולם וגם על עצמו.

הכתיבה של ויינר חכמה אבל לא מתנשאת. יש בה המון הומור עצמי, רגעים קטנים של חולשה, תסכולים, טעויות, אפילו רגעים שבהם הוא לא מצליח ליישם את מה שהוא בעצמו כותב עליו. וזה מה שהופך את הספר הזה לכל כך אנושי. הוא מזכיר לנו שהפילוסופיה איננה רק עיסוק לאנשי אקדמיה אלא כלי לחיים, סוג של מצפן שמכוון אותנו גם כשאנחנו לא בטוחים באיזה כיוון המסילה שלנו ממשיכה.

אחד הדברים שהכי אהבתי הוא איך שהוא מחבר בין הפילוסופיה לבין היומיום. הוא מדבר על איך לקום בבוקר, איך לשתוק, איך להקשיב, איך להזדקן ואיך למות. נושאים שנראים גדולים מדי מטופלים בגישה פשוטה וישירה, כמעט בגובה העיניים. זה לא ספר של תשובות אלא של שאלות טובות, והוא מזכיר שכל תשובה נולדת רק מתוך תנועה, מתוך מסע, מתוך מוכנות לעבור לתחנה הבאה.

יש רגעים שבהם ויינר קצת נוטה לפשט יותר מדי את ההגות של הפילוסופים, אולי כדי לשמור על קלילות, אבל זה חלק מהקסם של הספר. הוא לא מתחזה לספר אקדמי, הוא רוצה להיות מסע השראה. ולכן גם מי שמעולם לא קרא ספר פילוסופיה יוכל ליהנות ממנו, וגם מי שכבר קרא את מרביתם ימצא בו משהו חדש, בעיקר בזכות הנקודה האישית והכנה שממנה ויינר כותב.

בסיום הקריאה הרגשתי כאילו ירדתי מרכבת אחרי נסיעה ארוכה ומפתיעה. היו קטעים של מחשבה עמוקה, קטעים של עייפות, רגעים של התבוננות בשקט, ובכולם הייתה תחושה של תנועה מתמדת קדימה. זה ספר שמצליח להזכיר שפילוסופיה היא לא שפה זרה ולא מקצוע אבוד אלא דרך לחיות. דרך לשאול, לטעות, לתקן, להמשיך.

ואולי זו התובנה הכי חזקה שהספר מציע: כולנו נוסעים ברכבת הזו, בין שאלות לתובנות, בין עייפות להתחדשות, בין חיים שהיו למה שעוד מחכה בתחנה הבאה.

אדם אחד נוסף / מיכל ברנע אסטרוג

אדם אחד נוסף / מיכל ברנע אסטרוג
הוצאת תשע נשמות
304 עמודים

מיכל ברנע אסטרוג, מחברת הספר באה מהעולם הטיפולי ומהעולם הזן בודהיסטי וכשאתה צולל לספר המורכב הזה גם סגנונית וגם רעיונית אתה יכול להבין את עולמה הפנימי ועולמה התעסוקתי והרוחני של המחברת שכן הספר הוא בדיוק זה, וכמו זן בודהיזם הוא דורש התחברות, דורש שקט פנימי, דורש ריכוז והתמסרות שכן ללא אלו יהיה קשה לקורא להתחבר לרעיונות שבספר וככל שהם מורכבים יותר כך הם מעלים שאלות קשות יותר וזה סוד הקסם שלו.

הכריכה של הספר בעיניי היא הצהרה בפני עצמה. במרכז עומדת דמות שהיא גם אדם וגם מבנה, עשויה מגושי חומר שנראים כמו לבנים או שברי אותיות. היא מתכופפת, אולי נושאת על גבה את כובד הידע, התרבות או הקיום עצמו. הרקע הכהה, בגוון של אדמה חרוכה או דם שהתייבש, משרה תחושת מחנק וחוסר אוויר, כמו העולם שאסטרוג מתארת. כבר במבט ראשון יש תחושה שמשהו כאן קרס, שמבנה האדם התפורר והפך לדבר אחר. העיצוב החזותי הזה אינו רק נלווה לטקסט אלא חלק ממנו, המשך ישיר של אותו עיסוק שקט ומייסר בשאלה מה נשאר מהאדם כשהוא מוותר על האנושיות שבו כדי להתאים את עצמו לסדר חדש.

העלילה מתרחשת בעולם עתידי מופשט שבו האנושות ניסתה למצוא דרך להתמודד עם עודף, רעב, עומס אוכלוסין או אולי עומס נפשי. קשה לדעת בדיוק, שכן הספר אינו מציע הסברים חדים אלא רמזים שנמסרים דרך מונולוגים וזרם תודעה של הדמות המספרת. היא חיה במרחב סטרילי, כמעט נטול חיים, שבו כל דבר מדוד, מתוכנן ומוגדר מראש. אין מקום לרגש, לא ליצירה ולא לקשר אנושי אמיתי. בתוך המערכת הזו הדמות מנסה לשמור על זכרונות, על שפה, על דימויים של טבע ושל קרבה, כאילו דרך המילים אפשר עוד לשחזר את מה שאבד. ככל שהקריאה מתקדמת מתברר שזה לא רק סיפור על עולם חיצוני דיסטופי, אלא על עולם פנימי שהלך ואיבד את צורתו, על תודעה שמנסה להחזיק מעמד בתוך שקט מוחלט.

הרעיונות שבספר נעים בין פילוסופיה של קיום לבין חקירה טיפולית. אפשר לקרוא אותו כתפילה על האדם הבודד בעידן של שליטה, טכנולוגיה וניכור. ואפשר גם לראות בו כתב הגנה על הנפש האנושית שנאבקת שלא להימחק. אסטרוג כותבת מתוך תודעה מדיטטיבית. אין כאן עלילה במובן המקובל, אלא רצף של מחשבות, הבזקים וזכרונות שמצטברים כמו שכבות של תודעה. לפעמים המשפטים נראים פשוטים מאוד, כמעט יומניים, ולפעמים הם מתפרקים לתיאורים פיוטיים, חידתיים, שמצריכים עצירה והתבוננות. זה ספר שאי אפשר לקרוא ברצף מהיר. הוא מבקש מהקורא לשהות, להרגיש את הקצב הפנימי שלו, להיכנס למעין מצב של מדיטציה.

יש משהו אמיץ מאוד בכתיבה הזו. אסטרוג לא מנסה לרצות את הקורא ולא מבקשת לספק פתרונות. היא חוקרת דרך הספרות שלה את אותו משפט עתיק שמרחף מעל כל הסיפור, לא טוב היות האדם לבדו. הספר כולו נדמה כניסיון להבין את המשפט הזה מחדש, בעולם שבו האדם הפך ליחידה ביולוגית מווסתת, בודדה, מרוחקת. ברגעים היפים ביותר של הספר יש תחושת גילוי, כאילו מתחת לכל הרציונל הקר מנצנץ משהו חי, שביר מאוד, אבל עדיין אנושי.

בסופו של דבר זה ספר שמאתגר לא רק את סבלנות הקריאה אלא גם את האופן שבו אנחנו חושבים על ספרות ועל האדם עצמו. הוא שואל מה קורה לנפש בעולם שבו כל דבר נשלט ונמדד, ומה נותר ממנה כשהיא מאבדת את היכולת לחלום. זו חוויה של קריאה איטית, לא פשוטה, אבל מתגמלת מאוד. מי שייתן לו מקום וזמן ימצא בו עומק רגשי ורעיוני נדיר, ספר שפותח את המחשבה ומבקש מאיתנו לעצור לרגע, לשהות בשקט, ולהבין שדווקא שם, בין השתיקות, מסתתר האדם האחד הנוסף.

איש אשר רוח בו / אודי בן סעדיה

איש אשר רוח בו / אודי בן סעדיה
הוצאת כנרת זמורה
173 עמודים

עד לפני שנה אף אחד מאיתנו כמעט לא הכיר או שמע על ארנון זמורה אבל לאט לאט, אחרי מבצע החילוץ ההירואי בעזה שבו איבד את חייו, התגלה מיהו ואיזה לוחם אמיץ היה ארנון זמורה. המבצע הזה ובכלל כל השנתיים האלו חשפו אותנו לגיבורים רבים, אנשים אמיצים מאוד, אנשים שחירפו נפשם ויצאו לקרבות ולמשימות קשות וחלקם לא חזרו, אבל המטרה הייתה להגן עלינו האזרחים, להציל חטופים ולנצח במלחמה הזו. ארנון היה אחד מאותם האנשים האלו, והספר הזה זו ביוגרפיית הנצחה, ספר שנועד שכולנו נכיר את סיפורו.

כשניגשים לספר כזה צריך להבין שהוא לא נכתב מנקודת מבט של היסטוריון או חוקר, אלא של אדם שמבקש לזכור. זהו ספר שנולד מתוך כאב טרי, מתוך געגוע שעדיין בוער, מתוך רצון לשמור את רוחו של ארנון חיה בעולם שבו הכול ממשיך הלאה מהר מדי. לכן אי אפשר לשפוט אותו באותם כלים שבהם שופטים ביוגרפיות רחבות יריעה או ספרים על מנהיגים היסטוריים. זהו ספר של לב ושל נשמה, לא של מסמכים ומחקר.

אודי בן סעדיה כתב כאן יצירה שמבקשת קודם כול להראות את האדם. לא את הגיבור, אלא את הילד, את הנער, את הבן, את החבר, את המפקד שידע גם לחייך, גם לפחד, גם להתלבט. הוא לוקח אותנו אל בית ילדותו, אל הנוף, אל השנים הראשונות שבהן התגבשה האישיות הזו, וממנו הוא מטפס אט אט אל הדרך שהובילה לשירות הקרבי ולמסלול שעיצב את חייו. אין כאן ניסיון להאדיר או לייפות, אלא פשוט לספר מי היה ארנון בעיני הקרובים אליו.

הספר כתוב בשפה רגישה, לעיתים כמעט פיוטית, שמצליחה להעביר את התחושה שהכותב מביט באדם שנגע בו באמת. אפשר לחוש את הקרבה, את ההוקרה, את הצניעות. זה לא טקסט שמחפש דרמה או עלילה, אלא רגעים קטנים שמרכיבים דמות אחת שלמה. ברקע ניכרת גם אהבתו של בן סעדיה לשפה ולדימוי, ויכולת אמנותית לתאר נוף או מבט באופן שמחזיר את הקורא לרגעים פשוטים אך נוגעים.

זה לא ספר שמבקש לחדש או לנתח, אלא ספר שמבקש להזכיר. להזכיר לנו שיש אנשים שחיו כאן את חייהם ביושר ובאומץ, ושמותם הפך לסמל לא מפני שחיפשו תהילה אלא מפני שפעלו מתוך שליחות אמיתית. במובן הזה איש אשר רוח בו הוא לא רק סיפור על אדם אחד, אלא גם חלק ממסורת ישראלית של כתיבה שנועדה לשמר זיכרון, לחבר את הציבור אל דמות, אל ערך, אל רוח.

בעמוד האחרון של הספר יש ברקוד שמוביל לאתר שהוקם לזכרו של ארנון זמורה. זו בחירה יפה שמחברת בין הדף לבין ההנצחה החיה, בין הקריאה לבין ההמשך. היא מזכירה שהספר הזה הוא לא סוף הסיפור אלא רק שער אליו.

כשסוגרים את הספר מרגישים שהמטרה הושגה. לא למדנו הכול על זמורה, לא נחשפנו לכל פרט בחייו, אבל הכרנו את רוחו, את מה שנשאר מאחור. וזה אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות למען אדם שכזה.

איכסה, פיכסה, איכסה! / עוז בן יצחק

איכסה, פיכסה, איכסה! / עוז בן יצחק
הוצאת עם עובד
איורים: אביאל בסיל

כל כך הרבה זמן שלא סקרתי ספר ילדים.
האמת? התגעגעתי לכתוב גם על ספרים כאלו וכאן הספר המקסים הזה עם האיורים של אביאל בסיל המוכשר מייצרים ספר שהוא גם תאווה לעייניים וגם תאווה לחך.
למה לחך? כי זה ספר על אוכל, על סרבנות לאוכל אצל ילדים וגם על קשר בין דורי בין נכדה לסבתא.

סבתא מזל מנסה לשכנע את הנכדה תמר לאכול, פעם זה שניצל, פעם זה פסטה ותמיד תמר מסרבת, עם תירוצים משונים ומצחיקים.

סבתא מזל מכינה לה אפילו את האוכל מהצהרון אבל תמר ממשיכה בתירוצים מצחיקים.
עד שחלום אחד מיוחד ומשונה משנה הכל.

הספר החמוד והצבעוני הזה מדבר על משהו שכל הורה כמעט מכיר וכל סבא וסבתא גם והאוכל הוא דרך להמחיש חלומות של ילדים, אהבה וקשר בין דורי.

הספר מסתיים במתכון לאורז של גיבורי על ומוקדש לסבתא תמר חיימוב ולאושפלאו שלה.

ספר מקסים והאיורים של אביאל בסיל גם הם כרגיל יש לומר תענוג אחד גדול. דמויות נפלאות, צבע, נקודות מבט מיוחדות ובאמת ספר שילדים בגיל הרך יהנו ממנו מאוד.

המכתב הגנוב ואחרים / אדגר אלן פו

המכתב הגנוב ואחרים / אדגר אלן פו
הספריה החדשה
319 עמודים
מאנגלית: אלינוער ברגר

אני מאוד אוהב את אדגר אלן פו. בעיני הוא אחד הסופרים שהכי השפיעו עלי. עד היום אחד הספרים הכי שמורים אצלי בספריה זה הפואמות העורב ו־אנבל לי בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי. הכתיבה שלו וההשפעה שלו על ספרות האימה והספרות הבלשית היא גדולה ונדמה לפעמים שהיא תמיד רלוונטית ותמיד עוצמתית. גם לקובץ הסיפורים הזה חיכיתי וציפיתי וניגשתי אליו בסקרנות רבה.

הקובץ הזה כולל מבחר עשיר מאוד מסיפוריו של פו, והוא מציג כמעט את כל צדדיו, מהבלשיות הקרות והמדויקות ועד הפנטזיות הגותיות והסיוטים הפסיכולוגיים. מצד אחד, זה ספר שמאפשר הצצה רחבה להיקף של פו כסופר וכממציא ז'אנרים. מצד שני, דווקא הריבוי הזה מבליט את חוסר האחידות: יש סיפורים חזקים ומדויקים ויש אחרים שנראים היום בעיקר כתרגילים סגנוניים, או כאלה שזקוקים להקשר היסטורי כדי להבין את ערכם.

אחד הסיפורים שהכי נהניתי לחזור אליו הוא המכתב הגנוב. זה סיפור בלשי כמעט מושלם, עם מבנה חד ונקי, שבו פו משתמש בשכל קר כדי לחשוף את הפרדוקס שבמסתור. בלש בשם דופן מצליח לפענח תעלומה לא באמצעות חקירה פיזית אלא דרך חשיבה אסטרטגית, כמעט פילוסופית. הרעיון הפשוט שמכתב גנוב מוחבא דווקא במקום גלוי לחלוטין הוא לא רק הברקה בלשית אלא גם אלגוריה על ראייה אנושית: אנחנו נוטים להתעלם ממה שנמצא לפנינו. זה מסוג הסיפורים שמרגישים כאילו נכתבו אתמול, למרות שהם בני כמעט מאתיים שנה.

גם הרציחות ברחוב מורג והבור והמטוטלת בולטים מאוד בעוצמתם, אבל כל אחד מהם מייצג פו אחר לגמרי. במורג הוא ממציא את הסיפור הבלשי הראשון ומכניס לעלילה מתח אינטלקטואלי, פתרון מבוסס לוגיקה, והנאה כמעט מתמטית מהסדר. לעומת זאת, הבור והמטוטלת הוא תרגיל באימה טהורה. גבר כבול בחדר עינויים ספרדי, נעים בין תקווה לייאוש, בין חיים למוות, וכל סנטימטר של פחד מתואר בפרטי פרטים. זה לא סיפור על דמויות, אלא על מצב תודעתי קיצוני, והוא גורם לקורא להרגיש לכוד יחד עם המספר.

אבל השיא האמיתי של הקובץ בעיני הוא נפילתו של בית אשר. זה סיפור שהזמן כמעט לא נוגע בו. הבית השומם, האגם הדומם, הדמות המיוסרת של רודריק אשר והקריסה הפיזית והנפשית שמתרחשת לקראת הסוף, כל אלה מצטרפים לתחושת דקדנס מוחלטת, כאילו הכול עומד להתפורר. פו מצליח כאן לשלב בין אימה פיוטית לאסתטיקה של ייאוש, וזה לדעתי שיא כוחו כסופר.

גם מסכת המוות האדום ראויה לאזכור. זה משל קצר אך חריף, שבו נסיך מנסה לברוח ממגפה על ידי הסתגרות בטירה, רק כדי לגלות שהמוות הוא האורח הבלתי נמנע. הסיפור הזה, שנכתב במאה ה־19, נקרא היום כמעט כסאטירה על יוהרה אנושית, במיוחד אחרי שנים של מגפה עולמית.

לעומת זאת, סיפורים אחרים בקובץ פחות עמדו במבחן הזמן. החיפושית הזהב, למשל, שידוע בזכות הצופן שהוא מציג, הרגיש לי ארוך ומסורבל, כמעט כמו חידת ילדים שנמתחה מעבר למידה. גם ויליאם וילסון – סיפור על כפיל ומאבק פנימי, מעניין מבחינה רעיונית אבל מתיש בניסיונותיו להיות מוסרי ואלגורי. כשפו חורג מהפחד ומהבלש לכיוון המופשט, הוא לעיתים מאבד את המיקוד ואת החיות של הסצנות.

התרגום של אלינוער ברגר עושה עבודה טובה. הוא שומר על איזון בין שפה עברית עכשווית לניחוח הישן של פו, גם אם לפעמים יש תחושה שהשפה מוחלקת מדי, כאילו נוקתה מהחושך ומהכובד שמאפיינים את המקור. העריכה מדויקת והספר ערוך היטב, אם כי הייתי שמח להקדמה או אחרית דבר שתמקם את הסיפורים בהקשר היסטורי ותאיר את חשיבותם.

בסופו של דבר זהו קובץ חובה למי שאוהב את פו ורוצה לשוב אליו בעברית רעננה. לא כל הסיפורים כאן מהוקצעים באותה מידה, אבל כשהוא במיטבו, פו מצליח להזכיר למה ספרות האימה והבלש נולדה ממנו. הוא כותב על פחד, על אשמה, על טירוף ועל ההיגיון שמנסה לעצור את כולם. ואני קורא אותו שוב, מרגיש איך גם בתוך עולם כל כך עתיק משהו נשאר חי, צורב, ומלא עוצמה.

המלך בצהוב / רוברט ו. צ'יימברס

המלך בצהוב / רוברט ו. צ'יימברס
הוצאת פרדס
140 עמודים
תרגם: יהונתן דיין

מאז שהתחלתי לקרוא את כתביו של לאבקראפט אני התחלתי לחפש טקסטים וספרי אימה מהתקופה היא וזה כל כך מעניין בעיני. אני כאילו נחשף למשהו אחר, הסגנון שכתבו רוב הכותבים באותה התקופה בין אם זה רוברט צ'יימברס, רוברט אי הווארד, לאבקראפט ואחרים הוא סגנון מאוד שונה מהאימה שנכתבת היום והיא כמעט פסיכולוגית, מצמררת דווקא בשקט שלה ודווקא מהמקום הזה היא מייצרת פחד מצמית ומרתק.

במהדורה של הוצאת פרדס מופיעים ארבעת הסיפורים המרכזיים של צ'יימברס: "מתקן השמות", "המסכה", "בחצר הדרקון" ו"הסימן הצהוב". אלו הסיפורים שיצרו את המוניטין של הספר ושהפכו אותו לקלאסיקה של ספרות האימה. בכל אחד מהם המחזה האסור "המלך בצהוב" נוכח כרקע מאיים, ישיר או עקיף, והוא זה שמוביל את הדמויות להתרסקות נפשית, לאובדן אחיזה במציאות ולמפגש עם אימה שאין לה פנים מוגדרות.

"מתקן השמות" פותח את הקובץ בתחושת מסתורין כבדה. "המסכה" חוקר את הגבול שבין אמנות, אהבה והפיכת החומר לרוח. "בחצר הדרקון" מתרחש בפריז ומעמיק את הקשר בין חיי היומיום לבין הצל האפל של המחזה. "הסימן הצהוב" הוא אולי האיום ביותר, סיפור שבו המגע עם המחזה הופך לאובדן בלתי נמנע של שפיות.

הקריאה בארבעת הסיפורים האלה יוצרת חוויה של אי־נוחות מתמשכת, לא בגלל מפלצות מוחשיות או עלילה קצבית אלא בגלל תחושה שהמציאות עצמה מתערערת. צ'יימברס לא זקוק לתיאורי זוועה מוחשיים, הוא משתמש ברמיזות, באווירה ובדמויות שנשחקות מבפנים, ובכך מצליח להוליד אימה קיומית שממשיכה להדהד גם אחרי סיום הקריאה.

התרגום של יהונתן דיין נאמן למקור ומאפשר לקורא בן זמננו לפגוש את הסגנון הדקדנטי של סוף המאה התשע עשרה בלי להיתקע במכשולים לשוניים. הבחירה להתרכז בארבעת הסיפורים החשובים ביותר הופכת את הספר למהודק, ממוקד ומספק.

"מלך בצהוב" הוא ספר שמזכיר לנו שהמילים עצמן יכולות להיות מסוכנות, שהספרות יכולה לערער אותנו לא פחות ממראות זוועה, ושאימה אמיתית היא זו שמגיעה מבפנים ולא מבחוץ.

חמישים שנה ויום / מוטי גלוסקה

חמישים שנה ויום / מוטי גלוסקה
הוצאת כנרת זמורה
397 עמודים

אנחנו כמעט שנתיים מאז ה7.10.23 ועדיין לא הוקמה כאן ועדת חקירה ממלכתית. נראה שכל עוד הממשלה הנוכחית בשלטון ועדה כזו גם לא תקום וזה מעלה את השאלה עד כמה ועדות חקירה שעוסקות במחדלים צבאיים הן חשובות כדי להגיע לחקר האמת ומה ניתן ללמוד מהן. אני מעלה שאלה באופן אישי שכן ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים על היערכות ומוכנות של הצבא לא מנעה חמישים שנה לאחר מכן את האסון הנורא ביותר שקרה לנו.

הספר של מוטי גלוסקה נכנס בדיוק אל תוך המקום הזה. הוא מציב לנו מראה היסטורית וגם עדכנית ומבקש שנביט באמת הפשוטה: מדינת ישראל נלחמה בכל דור, שילמה מחיר כבד, ובכל פעם שוב ושוב הקימה ועדות חקירה כדי לנסות להבין מה השתבש. גלוסקה מביא אל השולחן לא רק את ועדת אגרנט המפורסמת אלא גם את ועדת כהן שחקרה את אירועי סברה ושתילה, את ועדת וינוגרד שבחנה את מלחמת לבנון השנייה, ואת השיח סביב ועדות שהוקמו או לא הוקמו במקרים אחרים. דרך זה הוא מצביע על תבנית חוזרת: אנחנו טובים בהקמת ועדות, פחות טובים בהטמעת הלקחים.

כקורא מצאתי את עצמי נע בין תחושת הערכה לניסיון להקיף חומר עצום לבין תסכול. הערכה משום שגלוסקה מציג סקירה רחבה מאוד, שמתחילה עוד בימי המנדט ומגיעה עד האסונות האזרחיים של השנים האחרונות, כולל אסון מירון ופרשת הצוללות. תסכול משום שברוב המקרים גם אחרי דיונים נרחבים, מסקנות חדות ודו"חות עבים, נדמה שמה שצריך להשתנות לא באמת משתנה. המנגנון הפוליטי שואב את הדוחות פנימה, המערכת הצבאית מנסה להגן על עצמה, והציבור לרוב מאבד סבלנות.

כאן גם עולה הנקודה האישית שלי כלפי המחבר. גלוסקה הוא אל״מ במילואים, כלומר בא מהצבא, אבל הוא כותב כאן כחוקר אזרחי. אני מוצא בזה משהו מעניין. האם לא נכון יותר שדווקא שופט נטול עבר צבאי יכתוב את החיבור הרחב ביותר על ועדות חקירה? מצד שני אולי דווקא מי שהיה חלק מהמערכת מבפנים מסוגל להבין את נקודות התורפה שלה ולהאיר אותן באופן חד יותר. הספר הזה הוא במידה רבה חלק מהדיון עצמו, הוא לא רק מתאר את הוועדות אלא גם חושף את הבעיה בכך שהקולות החזקים בשיח על חקירת מחדלים הם כמעט תמיד קולות עם עבר צבאי.

החוזקה של הספר היא בכך שהוא לא מסתפק בביקורת. גלוסקה מציע מתווה לוועדת חקירה אחרת, כזו שתהיה יעילה יותר, שקופה יותר, עם פחות מרחב תמרון לפוליטיקאים ולגנרלים. לא כל הצעותיו פרקטיות בעיני, ולא בטוח שבמציאות הישראלית אפשר ליישם אותן, אבל עצם הניסיון להציע פתרון ולא להסתפק באמירה שהכל כשל הוא בעיני נקודה לזכותו. הוא מצליח להראות לקורא שגם אם הדרך ארוכה, יש אפשרות לעצב מנגנון חקירה טוב יותר.

בעיניי זה ספר חשוב, גם בגלל הזמן שבו הוא יוצא וגם בגלל השאלות שהוא מציב. לא מדובר רק בהיסטוריה צבאית או בניתוח משפטי יבש, אלא בדיון עמוק על אחריות ציבורית ועל הקשר בין חברה למדינה. כשאנחנו חיים במציאות שבה ועדת חקירה לא קמה גם אחרי אחד האסונות החמורים בתולדותינו, הספר הזה הוא תזכורת למה אנחנו עלולים לאבד אם נמשיך להימנע מהתמודדות. הוא לא מבטיח נחמה, הוא לא סוגר פצעים, אבל הוא מניח על השולחן שאלה שאי אפשר להמשיך להתחמק ממנה: האם נלמד ממה שכבר נחקר, או שנשאיר את ההיסטוריה לחזור על עצמה שוב.

באגאדובא / טל כץ

באגאדובא / טל כץ
הוצאת שתים
82 עמודים

באגאדובא הוא לא ספר קריאה קלאסי, הוא בא לתאר באמצעות מילים, תחושות, רגשות וגם באמצעות משחק טיפוגרפי את מה שמתחולל בנפשה של אישה שעוברת משבר זוגי קיומי רציני וצריכה לקבל החלטות קשות. כשקיבלתי את הספר הזה לידיים באו איתו כל מני תוספות שגרמו לי להרגיש שאני מקבל לידי לא רק ספר אלא חבילת הפתעות, ממש כך. זה סקרן למה ספר צריך כל כך הרבה דברים נלווים כדי להעביר לי את המסר, אני איש של מילים ולדעתי ספר חזק עומד על מילים וכן, לספר הזה יש כח גם אם הוא היה נאחז רק במילים.

אני פתחתי אותו בזהירות, חיפשתי קודם את הכריכה והעיצוב לפני שנכנסתי לתוכן. הכריכה מושכת מאוד, יש בה משהו שמצליח לעורר את העין ולעורר סקרנות עוד לפני הקריאה. אחר כך מגיע המשחק הטיפוגרפי, טקסט שמתפרק לשורות קצרות, מילים שמתרוצצות על הדף, תחושת כאוס שמנסה לשקף את העולם הפנימי של הדוברת. הקריאה עצמה זורמת מהר, זה ספרון קצר שמרגיש יותר כמו שוט של רגש מאשר מסע עלילתי. אני מודה שזה כיף לקריאה, התחושה היא של חוויה ולא רק של טקסט.

העלילה מתמקדת באישה שמגלה את הבגידה של בן זוגה ונשארת להתמודד עם השבר, עם רגשות האשמה שלה כאם וכאשת קריירה ועם הפחד שהחיים מתפרקים. טל כץ מתארת את זה מבפנים, כמעט בלי פילטרים, בלי תיאטרליות ובלי נקמה. זה החיים עצמם ברגעים המכוערים שלהם, ומכאן גם הכוח של הטקסט. יש משפטים חדים, ניסוחים שמפסיקים אותך ומכריחים אותך לחשוב, והם אלה שמעניקים לספר את המשקל שלו למרות אורכו המצומצם.

ועדיין, אני לא יכול להתעלם מהשאלה שנשארה לי לאורך הקריאה. האם הטקסט הזה היה מחזיק מעמד גם בלי העיצוב והגימיקים הטיפוגרפיים. ספר חזק באמת לא זקוק לתוספות כדי להישאר מהדהד. כאן יש הרגשה שהעיצוב הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים של הספר, אולי אפילו קריטי. מצד אחד זה הופך את החוויה לייחודית, מצד שני זה מעלה חשד שהמילים לבדן לא היו מספיקות. זה מקום שבו הקורא צריך לשאול את עצמו אם הוא מחפש ספרות או חפץ אמנותי.

באגאדובא הוא יצירה מעניינת כי הוא משחק על התפר בין טקסט לבין אובייקט מעוצב. אי אפשר לקחת ממנו את הכנות והעוצמה של הקול הנשי שעובר בו, וגם אי אפשר להתעלם מהאומץ להציג את החיים בלי שכבות של ייפוי או פתרונות מהירים. בסופו של דבר אני יצאתי מהקריאה עם מחשבה כפולה, מצד אחד התרשמתי מהיכולת של טל כץ להניח כאב גולמי על הדף, מצד שני תהיתי אם כל זה היה עובד גם בלי הבמה הגרפית. אולי התשובה נמצאת איפשהו באמצע, וזה מה שהופך את הספרון הקצר הזה לכל כך מסקרן.

חמאת מריחואנה / אור-לי בדלי

חמאת מריחואנה / אור-לי בדלי
הוצאת אלף
94 עמודים

זהו ספר השירה הראשון שאני קורא מהוצאת אלף וחיכיתי להגיע אל ספריה של הוצאה שרואה בעצמה כמי שמביאה משהו חדש ומרענן לפחות בעיני לקורא הישראלי הן מבחינת שירה והן מבחינת דברים אחרים שהיא בוחרת להוציא. והתלבטתי מה לבחור ועם איזה ספר להתחיל והספר הזה נבחר והוא בהחלט מעניין. יש משהו מאוד כנה בשירתה של אור-לי בדלי.

הכריכה מושכת את העין כבר מהמבט הראשון. היא מציגה צילום של דמות נשית מפורקת לרסיסים, כאילו נשברה מראה והותירה את הפנים מפוזרות בחלקים. יש כאן הצהרה ברורה על פגיעות ועל חוסר שלמות, על הצורך להביט בזהות דרך חלקים ולא דרך תמונה שלמה. זהו רמז מקדים למה שמחכה בפנים, סדרת שירים שמתעקשת להראות לנו לא רק את היופי אלא גם את השבריריות, לא רק את מה שנאמר אלא גם את מה שנחסר. הבחירה הזו משרתת היטב את הטון הכללי של הספר וממקמת את הקורא מראש בתוך חוויה אינטימית אך גם מאתגרת.

הקריאה בשירים עצמם יוצרת תחושה של מסע פנימי, מסע שנוגע באובדן, בזיכרון, באהבה וביחסים מורכבים. השירה קצרה וממוקדת, כמעט עירומה, לא עטופה בקישוטים. פעמים רבות היא פועלת עלי דרך השתיקות, דרך מה שאינו נאמר. זה ספר ששואל ממני לא רק להאזין אלא גם להיכנס אל תוך השורות, להשלים אותן מתוכי. מצאתי את עצמי חוזר לשירים מסוימים פעמיים ושלוש, לא בגלל שהיו קשים לפענוח אלא בגלל שרציתי לשהות בהם עוד קצת, לנסות להרגיש שוב את הדהוד השפה הפשוטה והכנה.

החוזק הגדול של הספר הוא בכנות הרגשית שלו. בדלי אינה מתאמצת להרשים או לייפות. היא מניחה חוויות חיים, כאבים, קולות פנימיים, ומאפשרת לקורא לגעת בהם בלי מחסומים. לעיתים התחושה היא של יומן אישי שהפך לשירה, ולעיתים של צעקה מאופקת, כמעט לחישה. השירים מצליחים לשמור על עדינות גם כשהם נוגעים בחוויות קשות, כמו מוות של אב, או תחושת בדידות וניתוק.

עם זאת, יש בספר גם רגעים של עייפות. המינימליזם הלשוני, שמצד אחד הוא מקור כוח, עלול מצד שני להפוך לרפטטיבי. לא כל השירים משאירים את אותו הרושם או מצליחים להמריא באותה מידה. לעיתים התחושה היא של סדרת שברי מחשבה שטרם התגבשו לשיר חזק דיו. כאן הייתי מצפה מהוצאה שמבקשת להיות פורצת דרך להקפיד יותר בעריכה, להבליט את השירים החזקים ולבנות מהם מבנה פנימי שמחזיק את הקורא לאורך כל הספר.

ובכל זאת, חמאת מריחואנה הוא ספר ביכורים מעניין מאוד. הוא לא מתנצל על החולשות שלו אלא הופך אותן לחלק מהחוויה. יש בו קול נשי ייחודי, אחר, שלא מנסה להתיישר לפי ציפיות מוכרות. בעיני זהו הישג. אני שמח שהתחלתי את ההיכרות שלי עם הוצאת אלף דווקא בספר הזה, כי הוא ממחיש את ההבטחה שבהוצאה שבוחרת לתת במה לקולות חדשים ואמיצים. הספר מותיר בי תחושת חוסר שקט, ודווקא מתוך החוסר הזה אני מרגיש שהשירה כאן חיה, נושמת, מזמינה אותי להמשיך להקשיב.


"כבר שנים היא רצה
נסה על נפשה
בורחת מעצמה
איש אחד עצר ושאל
"זקוקה לעזרה?"

לך תסביר"

המחסום / אלעד וינגרד

המחסום / אלעד וינגרד
הוצאת עם עובד
405 עמודים

אחד הדברים שמשכו אותי בספר הזה זו הכריכה הנהדרת והחזקה שאיירה מורן ברק. היא בולטת על המדפים ויש לה עוצמה עם האבטיח האדום על רקע שחור לבן עוצמתי ואפל. היה לי חשוב לציין זאת כי לכריכות יש משמעות אבל הספר הזה גם הוא עוסק בנושאים מורכבים שיש בהם הרבה אפורים ולא רק שחור לבן חזק ודיכוטומי. הוא עוסק במורכבות של חיילים במחסומים ובדילמות הקשות ובסיטואציות המורכבות ועוד לא התחלנו לדבר על התקופה בה מתרחשת עלילת הספר.

כבר מהעמודים הראשונים הבנתי שמדובר ברומן שנשען לא רק על סיפור אישי אלא גם על הקשר היסטורי כבד. העלילה מתרחשת ב־1994, תקופת אוסלו, רגע שבו נדמה היה לרבים שאולי יש פתח לפיוס או לתקווה אחרת. יונתן, חייל צעיר שזה עתה סיים קורס חובשים, מוצב במחסום צבאי. משימה שנראית בתחילה טכנית ומונוטונית, מתגלה אט אט כזירת קיום צפופה שבה הפחד, האחריות, התסכול והאנושיות מתנגשים בכל שעה. אבל מה שהופך את יונתן לדמות מורכבת באמת הוא לא רק המדים שהוא לובש אלא גם הלב השבור שהוא נושא איתו.

חברתו יעלי עזבה אותו, והכאב הזה נוכח כמעט בכל דף. יונתן מתהלך במחסום כשהוא נקרע בין פקודות צבאיות לבין מחשבות אובססיביות על יעלי. הוא מעלה על דעתו מפגשים דמיוניים, מדמיין אותה עוברת במחסום, כמעט מבקש לראות את דמותה בתוך ההמון האנונימי. הגעגוע הזה הופך אותו פגיע, אבל גם מעניק לעלילה מימד אנושי מאוד: המחסום אינו רק קו גבול בין ישראלים לפלסטינים אלא גם מחסום בין יונתן לבין אהובתו. הרצון לראותה שוב מתערבב עם עייפות השמירות ועם ההתפוררות של הצוות, והוא מבין שכמו שאין לו שליטה על זרימת האנשים במחסום, כך אין לו שליטה על ליבה של יעלי.

החיילים שסביבו מצוירים גם הם כבני אדם צעירים שנקלעו לסיטואציה גדולה מהם. כל אחד מהם הגיע לצבא עם תחושת שליחות, עם זהות מגובשת יחסית, עם רצון לשרת את המדינה. אבל ככל שהימים חולפים, השחיקה גוברת, הפקודות אינן תמיד ברורות, האיומים ברקע הולכים ומתרבים, וכל אחד מהם מתחיל להתכעס, להתנכר, להתעייף. יש משהו קשה לקרוא בוינגרד כשהוא מתאר את ההתכערות של הדמויות, את הדרך שבה הזמן הארוך בעמדה הופך אותן לציניות ולעיתים גם לאכזריות. השאלה החוזרת היא מה נשאר מהנער התמים שהתגייס רק לפני שנה או שנתיים.

מה שמעניין בספר הזה הוא האופן שבו וינגרד משתמש בשגרה כדי לבנות מתח. אין כאן קרבות דרמטיים גדולים אלא בדיקות חוזרות של רכבים, שאלות קצרות שנשאלות שוב ושוב, רגעים ארוכים של כלום ואז התפרצות פתאומית. הקצב הזה מאט את הקריאה, ולפעמים אפילו מכביד, אבל יש בו אמירה: זהו הקצב של המחסום. זהו הזמן המתוחכם שבו שעות מתמשכות הופכות למבוך שאין לו סוף. עבורי זו הייתה אחת מנקודות החוזקה של הספר, כי היא גרמה לי לחוות בגוף את מה שהדמויות חוות.

יונתן, בתוך כל זה, הוא דמות כפולה: מצד אחד חייל שמנסה לשרוד את היום, מצד שני בחור צעיר שאיבד אהבה. הגעגוע ליעלי לא נותן לו מנוח. הוא מציף את מחשבותיו בזמן הכי לא מתאים, ברגעים שבהם הוא אמור להיות מרוכז במשימה. במובן מסוים, יעלי היא צל שמלווה את המחסום כולו. לפעמים היא מופיעה כתקווה, לפעמים ככאב, לפעמים כהזיה. נדמה שהספר רומז לכך שהמחסום האמיתי של יונתן הוא לא רק זה שבו הוא מוצב אלא גם המחסום בינו לבין האפשרות להחזיר אל חייו את מי שאיבד.

אלעד וינגרד כותב מתוך תערובת של תחקיר וניסיון אישי, והתוצאה היא ספר שלא מייפה ולא מוותר. הוא לא מחפש גיבורים נוצצים או פתרונות פשוטים. להפך, הוא נוגע במקומות הכואבים ביותר, אלו שאנחנו כחברה אולי מעדיפים להרחיק מעצמנו. הכוח של הספר טמון ביכולת שלו להכריח אותנו להסתכל: על השחיקה, על הקושי המוסרי, על הגעגוע, על המקומות שבהם הפחד והאהבה מתנגשים.

ובכל זאת, היו גם רגעים שפחות עבדו עבורי. החזרתיות, שממחישה את השגרה, לעיתים נדמית כעודף שמכביד על הקריאה. חלק מהדמויות המשניות, ובעיקר יעלי, נשארות לעיתים בגדר סמל ולא מתפתחות עד הסוף. הייתי רוצה לראות אותה כדמות חיה יותר ולא רק כהקרנה של געגועיו של יונתן. מצד שני, אפשר גם לטעון שזה חלק מן הבחירה הספרותית של וינגרד: להציג את יעלי כמי שנוכחת בעיקר כזיכרון, ככמיהה שאינה מתגשמת.

כשסיימתי את הקריאה, נשארתי עם תחושה של כובד אך גם של בהירות. הכובד נבע מהתמודדות עם התהליך שבו נערים צעירים נשחקים עד שהם הופכים למשהו אחר. הבהירות נבעה מההבנה שהספר מצליח להראות לנו עד כמה מחסומים חיצוניים הם גם מחסומים פנימיים. המחסום הוא לא רק עמדת בטון בין שני עמים אלא גם מקום שבו אדם מגלה את מגבלותיו, את פחדיו, את הגעגוע שהוא לא מצליח לשכך.

"המחסום" הוא ספר שלא בא להיות נעים לקריאה. הוא בא להציב מראה. הוא מאלץ את הקורא לעבור דרך תחושת הכליאה, דרך הפער בין אהבה אבודה למציאות צבאית, דרך השחיקה של הדמויות שמזכירה לנו שגם נער טוב ותמים יכול להפוך למשהו אחר לגמרי כשהוא לכוד בין בטון, פחד וגעגוע. זו חוויית קריאה קשה אבל גם משמעותית, כזו שממשיכה ללוות הרבה אחרי שהעמוד האחרון נסגר.

בלוג בוורדפרס.קום.

למעלה ↑