אנשים אולטרה מעובדים / כריס ואן טולקן
כנרת זמורה
463 עמודים
מאנגלית: ניצן לפידות

כמורה בבית ספר וכהורה בעצמי וגם כאדם שחי על הפלנטה הזו ולא מנותק מהמציאות או חי באיזה בונגלו מבודד אני רואה היטב את תופעת האוכל המעובד, המזון המעובד כי זה כולל גם שתיה וגם אוכל מסוגים שונים ואי אפשר להתעלם מכך שזה בכל מקום, בסופרמרקטים, במסעדות המזון המהיר ונראה שאתה מקוף בכך וחי את זה וכולנו, כמעט כולנו צורכים אוכל כזה.
זה אוכל מפתה, משביע וממלא והוא לפעמים גם מאוד טעים אבל גם מאוד ממכר.
והסכנות? הן מרובות.
כולנו יודעים את ההשלכות לכך, כמו סיגריות אבל קשה לנו להפסיק, כמו סיגריות.
ההשוואה הזו לעישון היא שלי כקורא, מתוך התחושה האישית שההתמכרות למזון כזה דומה במובנים מסוימים להתמכרות לניקוטין.

הספר של כריס ואן טולקן נוגע בדיוק בנקודה הזו, במתח שבין הידיעה למה בריא ובין הבחירה במה זמין, נוח וזול. הוא מצליח לשים מראה מול הקורא בלי להטיף לו, אלא לספר סיפור שמחבר בין מחקר מדעי, היסטוריה כלכלית וניסיון אישי. הוא אפילו עושה על עצמו ניסוי, תקופה שבה רוב מוחלט מהקלוריות שלו מגיעות ממזון אולטרה מעובד, ומתעד את ההשפעות הפיזיות והנפשיות. התיעוד הזה אולי לא מדעי במובן הקשוח, אבל הוא חי ונושם וגורם לך לחשוב פעמיים על מה שאתה מכניס לפה.

החוזקה הגדולה של הספר היא הנגישות. הוא לא כתוב כשפה של מאמר רפואי יבש, אלא כטקסט סוחף. ואן טולקן כותב כמו רופא שמבין שהוא קודם כל מספר סיפור. הוא מצליח להסביר מהו מזון אולטרה מעובד, למה הוא שונה ממזון שעבר עיבוד רגיל, ואיך תעשיית המזון השקיעה מחשבה ומשאבים אדירים כדי להפוך אותנו לצרכנים שבויים. כאן יש רגעים קשים לקריאה, כי הוא מראה איך חברות מזון לא רק מוכרות מוצרים, אלא גם מממנות מחקרים, מעצבות מסרים לציבור, ומכתיבות סדר יום תזונתי ותרבותי.

עם זאת, ככל שהספר מרתק, הוא גם מעלה שאלות שלא תמיד יש להן תשובות. הקשר בין מזון אולטרה מעובד לבין מחלות כמו השמנה, סוכרת או דיכאון מוצג כחד משמעי, אבל לא כל המדע שם סגור הרמטית. חלק מהקשרים הם מתאם ולא בהכרח סיבתיות. כאן דווקא נדרשת קריאה ביקורתית. ואן טולקן אמנם מודה במורכבות, אבל הכתיבה שלו סוחפת כל כך שקל להיסחף ולהרגיש שכל חטיף וכל פרוסת לחם ארוז הם אסון בריאותי.

כקורא, חשבתי הרבה על ההשוואה שלי לעישון. גם כאן מדובר במוצר חוקי, זמין וזול, שגם אחרי שנים של מחקר והסברה ממשיך למשוך מיליונים. ההבדל הוא שבניגוד לסיגריות, במזון אין אפשרות להיגמל לחלוטין. אנחנו צריכים לאכול, ואי אפשר לנתק את החיים המודרניים מהמזון התעשייתי. השאלה היא איפה עוברים הגבולות ואיך מייצרים איזון בין מה שנוח לבין מה ששומר על הבריאות שלנו.

בסיום הספר הוא מציע פתרונות. חלקם אישיים מאוד, כמו לבשל יותר בבית, לשים לב לרכיבים על האריזה ולהעדיף מזון פשוט. חלקם רחבים יותר, כמו חינוך תזונתי מגיל צעיר ורגולציה נוקשה יותר כלפי תעשיית המזון. הוא לא נאיבי, הוא מבין כמה קשה לשנות שוק גלובלי ששווה מיליארדים, אבל הוא מאמין ששינוי מתחיל גם בצעדים קטנים. כאן הקורא נדרש לא רק להנהן, אלא גם לשאול את עצמו אם הוא מוכן לנסות ליישם משהו מזה.

בסופו של דבר, הקריאה בספר היא חוויה של התבוננות פנימה והחוצה בו זמנית. פנימה אל ההרגלים האישיים שלי, מה אני שם בעגלה בסופר, מה אני נותן לילדים שלי, ואיך אני מתייחס למזון לא כאל דלק בלבד אלא כאל בחירה תרבותית ובריאותית. והחוצה אל העולם, אל השיטה שמייצרת תלות באוכל לא מזין ומשווקת אותו כפתרון מושלם.

אני יצאתי מהספר לא עם תחושת אשמה אלא עם תחושת מודעות. ואולי זו המתנה הכי גדולה שהוא נותן: לא דיאטה חדשה, לא טבלת קלוריות, אלא קריאה להיות מודע למה שאתה אוכל, לשאול שאלות על מקורות המזון שלך, ולא להניח שהמערכת תדאג לבריאות שלך.

זה ספר שלא יגרום לך לזרוק מיד את כל מה שיש בארון, אבל הוא כן יגרום לך לחשוב מחדש על הקשר בין אוכל לגוף, בין תעשייה לאדם. ובתקופה שבה נדמה שהמגמה של אוכל מעובד רק הולכת ומתרחבת, המחשבה הזו היא לא מותרות אלא הכרח.

הקצה / רביד כהן
הוצאת שתים
190 עמודים

רביד כהן בספר הביכורים שלו נוגע בנושא שהוא מאוד ישראלי, הצבא וההשפעות שלה על החייל המשתחרר. כאן זה מועצם עוד יותר שכן אנחנו כולנו נמצאים במצב בו המלחמה והחיילים שיוצאים ממנה נמצאים במצבים קשים מאוד והתקופה של הספר היא תקופה של עופרת יצוקה. ואנחנו חווים יחד עם החייל את המסע שלו לחיפוש, לשחרור, לבריחה מהמציאות המורכבת.

הספר מתאר את איתן, פראמדיק מצטיין שזכה להוקרה ולצל״ש, אבל מי שנשא איתו חוויות קשות של הצלת חיים מול חוויות של אובדן בלתי נסבל. כהן מצליח לשרטט היטב את המתח הזה בין מי שמקצועי ומסוגל לתפקד בשעת אמת לבין מי שמחוץ לקרב נשאר רדוף זיכרונות. יש כוח גדול ברגעים שבהם העלילה מתעכבת על הפער הזה, כשהקורא חש את התהום שנפערת בין תפקוד קר־רוח בשטח לבין חוסר היכולת להירדם בלילות.

לאורך הספר אנחנו מלווים את איתן גם בחיים האזרחיים. הוא מתאהב, יש לו הזדמנות להיבנות מחדש, אבל השקט אינו נוכח באמת. האישה שאיתו מבינה היטב שמדובר בפוסט טראומה ומנסה לעזור לו, אך הוא מסרב להיפתח לטיפול. המתח בין הרצון להמשיך הלאה לבין הכבלים של העבר מעוצב היטב, גם אם לעיתים נדמה שהדמות נשארת סגורה מדי, וכי הכתיבה אינה מצליחה תמיד להאיר את הסדקים הקטנים שמאפשרים לקורא קרבה ממשית אליו.

העלילה לוקחת אותנו בהמשך לניו זילנד, מסע שמתחיל כחיפוש חופש והופך להסתגרות גדולה עוד יותר. סצנות השיט והבדידות מול הטבע נכתבות בעוצמה, והים הופך למראה רגשית שמחזירה אליו שוב ושוב את המלחמה. יחד עם זאת, יש קטעים שבהם הנוף האקזוטי משתלט יותר מדי, עד כדי כך שהמסע נראה כמו בריחה רומנטית מהמציאות הישראלית, לא תמיד אמינה די הצורך. השילוב בין פלאי הטבע לבין הבזקי הקרב עובד חזק בפרקים מסוימים, אך בפרקים אחרים ניכר חוסר איזון שהופך את הקריאה למעט מתמשכת.

במובן הזה, הספר מתמודד עם שאלה מרכזית: האם אפשר לברוח מן הזיכרון, או שכל בריחה היא רק דרך עגולה לחזור אליו. כהן כותב בכנות, ולעיתים אף בישירות חדה, והספר מצליח לגעת ברגעים אמיתיים של כאב וחשיפה. מצד שני, כביכורים, ניכרת לעיתים נטייה להכביר תיאורים ולשקוע באווירה על חשבון פיתוח דמות מעמיק.

בסופו של דבר, הקצה הוא ספר שמצליח לנסח חוויה ישראלית מאוד מוכרת, של חייל צעיר שנושא איתו טראומה ומנסה למצוא מרחב חדש לנשום בו. זה ספר שמעלה שאלות כבדות ולא נותן להן תשובות קלות. גם אם לא כל חלקיו מאוזנים, הוא מרתק בקריאה שלו, וחשוב משום שהוא פותח צוהר אמיץ לתוך הנפש של מי שחוזר מן הקרב עם עיניים פקוחות אך גם עם לב פצוע.

הצד האפל של היופי והכיעור / חן מרקס
הוצאת התחנה (סדרת הקיפוד והשועל)
270 עמודים

כשהתחלתי לקרוא את הספר של חן מרקס היתה לי התחושה שאחת ההשפעות שלו היתה הספרים הנהדרים של אומברטו אקו "תולדות היופי" ו"תולדות הכיעור". ספרי המופת האלו של אקו השפיעו עלי מאוד ולכן גם הספר סקרן אותי וגם העובדה שאהבתי את ספרו הקודם ואכן לא התאכזבתי. אבל בניגוד לספריו של אקו שמתמקדים באנתולוגיה אמנותית חזותית היסטורית חן מרקס לוקח את המחשבה שלו על הנושאים של הכיעור והיופי לחז"ל ולמסורת היהודית.

כבר מהעמודים הראשונים הבנתי שהספר הזה לא נועד להיות עוד מחקר תיאורטי שמצטט מקורות יבשים אלא חיבור חי שמנסה לגעת ביופי ובכיעור דרך סיפורים חז"ליים ופרשנויות שמחברות לעולם שלנו. זה ספר שמבקש מאיתנו לעצור רגע מול המובן מאליו ולשאול מה באמת עומד מאחורי הדרך שבה אנחנו שופטים אנשים לפי מראם.

אחד הדברים היפים כאן הוא שמרקס לא מסתפק בהצגת המקורות אלא מבקש לפרק את ההנחות שצמחו סביבם. הוא מראה איך דמויות גדולות בחז"ל נפלו בעצמן במלכודת של שיפוט לפי חיצוניות, ואיך דווקא הדמויות המכוערות ידעו לנסח אמיתות עמוקות. הקריאה שלו מבהירה שהכיעור והיופי אינם רק שאלות של מראה אלא שאלות מוסריות פסיכולוגיות ותרבותיות.

מצאתי את עצמי עוצר לא פעם ושואל עד כמה גם אני מקשר בין יופי לאמת, בין מראה חיצוני לתוכן פנימי. זה ספר שמציב מראה מול הקורא לא פחות משהוא עוסק במראה של הדמויות העתיקות. בעיניי זהו הישג חשוב כי לא כל ספר עיון מצליח לגעת באופן ישיר בתחושות ובאמונות האישיות שלנו.

אני גם אוהב את הדרך שבה מרקס משלב מקורות עתיקים עם ידע עכשווי. יש כאן דיון שמסתמך על מחקר מדעי חדש על תפיסות יופי לצד ניתוחים של מדרשים מוכרים פחות או יותר. התוצאה אינה תמיד אחידה או חלקה אבל זה דווקא הופך את הקריאה למעניינת. אתה מרגיש כמו במסע שבו הישן והחדש מתכתבים ומאירים זה את זה.

יחד עם זאת הספר אינו חף ממגבלות. לעיתים הרגשתי שיש עודף ציטוטים שמאט את הקריאה והופך אותה ליותר טקסטואלית ממה שהייתי רוצה. הייתי שמח אם היו רגעים שבהם מרקס היה מתעכב עוד קצת על המשמעות המעשית של הדברים, על איך אנחנו כקוראים יכולים לקחת את התובנות לחיים עצמם ולא רק להבין אותן ברמה עיונית.

ועדיין יש כאן תרומה ייחודית שלא מצאתי בספרים אחרים. בעוד שאקו נותן מסע חזותי גדול על פני תרבויות ותקופות, מרקס מתמקד במסורת היהודית ובשורשים המקומיים שלנו ומנסה לשאול איך אנחנו יכולים לחשוב אחרת על יופי וכיעור. זה לא ספר שמתחנף לקורא או מציע תשובות קלות אלא ספר שפותח דיון עמוק ומזמין אותך להתמודד עם עצמך.

כקורא אני מרגיש שהספר הצליח לא רק להעשיר אותי אלא גם לטלטל אותי. הוא מזכיר שמה שאנחנו רואים מבחוץ הוא רק חלק קטן מהאדם שמולנו ושלא פעם דווקא הכלי הפשוט או המכוער יכול להכיל את התוכן המשמעותי ביותר. וזה אולי המסר הכי חשוב שמרקס הצליח להעביר כאן: ללמוד לראות אחרת, לשים לב לא רק למה שנוצץ, ולגלות מחדש את הערך במה שנראה שולי או לא מושך.

רוזמרין לא מבין את החורף / מתאו בוסולה
כנרת זמורה
208 עמודים
מאיטלקית: יעל קריצוק

אני אוהב ספרות איטלקית ואוהב להיחשף לכזו שיש בה איזה ייחוד וכאן הייחוד הוא סופר גבר שכותב על נשים כשכל גיבורות הסיפורים הקצרים שיש בו הן נשים. זה מאתגר כי אתה צריך כמחבר להצליח לגעת בצורה אותנטית בקורא ולשדר לו אמינות ובוסולה במידה רבה מצליח בסיפורים הקצרים האלו לייצר. יש המון פיוטיות ורגש בספר המסקרן הזה.

הספר בנוי כרצף של סיפורים שמרכיבים יחד פסיפס של דמויות נשיות. יש בו אלמנה ששולחת מכתבים לבעלה שכבר איננו, נערה בת שש עשרה שמתאהבת בחברתה, בת שנאבקת עם אמא שלה ומנסה למצוא דרך לסלוח, אישה שבוחרת לא ללדת כי היא יודעת שלא תוכל לשאת את סבלו של ילד בעולם הזה, וגם זקנה שמוסרת סוד גדול לאדם זר כמעט. אלו לא עלילות דרמטיות שנמתחות לאורך מאות עמודים אלא קטעי חיים קצרים ומרוכזים שמביאים רגע אחד חזק או תחושה שמלווה את הדמות לאורך שנים.

החוזקה הגדולה של בוסולה היא ברגישות שלו. הוא מצליח להיכנס אל תוך עולם פנימי של נשים מבלי להישמע מתנשא או מלאכותי. כמובן שלא בכל סיפור זה עובד באותה מידה, יש מקומות שבהם התחושה הייתה יותר דקלרטיבית או אפילו קרובה לקלישאה, אבל במבט כללי הרושם הוא של אמפתיה אמיתית ורצון להקשיב. אולי דווקא משום שהוא מודה שאינו אישה ושיש לו עוד מה לגלות, הכתיבה נשארת סקרנית ופתוחה ולא מתיימרת לדעת הכל.

המטפורה של הרוזמרין שלא מבין את החורף חוזרת שוב ושוב לאורך הקריאה. כמו הצמח הזה שממשיך לצמוח למרות הקור והכפור, כך גם הדמויות מתעקשות להמשיך, גם כשהן נופלות או נשברות. יש בהן שילוב של שבריריות וכוח, ודווקא הסתירות הללו הן שמעניקות להן אמינות. לא מדובר בגיבורות מושלמות אלא באנשים שמחפשים את דרכם.

התרגום של יעל קריצוק מצליח לשמור על הפשטות ועל הנימה האיטלקית העדינה. לא מצאתי שבירת קצב או מילים שלא מתאימות, וזה חשוב בספר שכל כולו נשען על אווירה רגישה. יחד עם זאת, ייתכן שחלק מהפיוטיות האיטלקית לא עוברת במלואה לעברית, ויש תחושה של החלקה קלה מדי על פני השטח.

החווייה שלי מהספר הייתה דומה לישיבה מול חלון כשבחוץ יורד גשם. לא קורה משהו גדול או דרמטי, אבל יש רגעים קטנים שמושכים אותך פנימה, פותחים מחשבה, נוגעים במשהו שכבר קיים אצלך. זה ספר שלא חייבים לקרוא ברצף, אפשר לפתוח אותו בכל ערב לקרוא סיפור אחד ולתת לו לשקוע.

בסוף אני נשאר עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד ספר רגיש, פיוטי, אמפתי, שיש בו יופי. מצד שני, יש בו גם קטעים צפויים מדי, נקודות שבהן אפשר היה לקוות ליותר עומק או לפריצת דרך אמיתית. זה לא ספר מושלם אבל הוא כן ספר שיש בו נשמה. ואם ספרות איטלקית מעניינת אותך, ואם אתה רוצה להתקרב לרגע לעולמן של נשים דרך עיניים של גבר שמבקש להקשיב, יש כאן קריאה שיכולה לתת הרבה.

המלחמה הזו אינה שלך / כינרת מעיין
הוצאת אוריון
119 עמודים

כילד צעיר שאיבד את אימו למחלת הסרטן ספרים שעוסקים במחלה ובהתמודדות איתה בהיבט המשפחתי נוגעים בי במקום הרגיש שלי, זורקים אותי לאובדן האישי שלי ובכל זאת אני מנסה להתנתק ממנו ולהתמקד בספר ובעלילה שלו ללא קשר אלי. כינרת מעיין היא כותבת מיומנת וזה ניכר, היא יודעת לספר סיפור ולגעת ברגש.

הספר מתאר את סיפורם של יואל ויפעת, זוג שחייו המשותפים נקטעים באכזריות כאשר יפעת מקבלת את הבשורה על סרטן ריאות. הם מנסים להמשיך בשגרה ובמשפחתיות, אך מהר מאוד ברור שהמציאות חזקה מהם. מעיין לא חוסכת מהקורא את הפרטים הקשים של הטיפולים הכימותרפיים, את הפגיעה בכבוד האדם, את החולשה והכאב. היא מציבה אותנו בצד של יואל, בן זוג נאמן, שמביט בבת זוגו הולכת ונעלמת מול עיניו, ונאלץ גם לדאוג לבית ולילדים וגם להיאבק בייאושו שלו. יש בסיפור הזה משהו מוכר לכל מי שעמד ליד מיטה של חולה סופני, השילוב בין אהבה עמוקה לחוסר אונים גמור.

מעבר לעלילה, עוצמת הספר טמונה באופן שבו הוא מצליח להעביר את התחושות הפנימיות. הקריאה מתרחשת לא רק ברובד החיצוני אלא גם בתוך הנפש של הדמויות. אני מצאתי את עצמי לא פעם עוצר כדי לנשום, כי הכאב מתואר באותה ישירות כמו האהבה. השפה פשוטה וברורה אך לא יבשה, היא מלאה רגש בלי להיגרר לסנטימנטליות מיותרת. המעברים בין העבר המאושר להווה הכואב מבוצעים ברגישות וממחישים היטב את האובדן.

ובכל זאת, חשוב לומר שהספר אינו קל לקריאה. מי שמחפש נחמה או מסר אופטימי לא ימצא אותם כאן. זוהי יצירה שמביטה למחלה ולעזיבה בעיניים ולא מסיטה מבט. זה מקנה לה אותנטיות רבה אך גם כובד שיכול להכביד על הקורא. אני הרגשתי שהספר עוזר לי לנסח את המקום שבו האובדן פוגש את האהבה, אבל גם מעלה מחדש תחושות של חוסר אונים שלא תמיד פשוט לשאת.

מעיין מביאה כאן לא רק סיפור אישי אלא גם אמירה על החברה שלנו, על הדרך שבה מערכת הבריאות מתמודדת עם חולים סופניים, על חוסר האונים של משפחות שנשארות מאחור, על חוסר הצדק שבחיים עצמם. היא לא מטיפה ולא מרחיבה בהסברים אלא מניחה את התיאורים לפנינו ומאפשרת לנו להרגיש.

זה ספר קטן בהיקפו אך גדול בכוחו הרגשי. בעיניי הוא לא עוד עדות על מאבק במחלה אלא יצירה ספרותית שמצליחה להחזיר את הקורא לשאלות הגדולות של חיים ומוות, אהבה ואובדן, כוח וחולשה. קראתי אותו בלב כבד אך גם בהערכה גדולה ליכולת של מעיין לגעת בדיוק במקום שבו הכאב הופך למילים.

מי שסוכתו נופלת / צבי בן מאיר
ספרית פועלים
233 עמודים

ספר ביכורים שלא מרגיש כמו ספר ביכורים, צבי בן מאיר לא רק כותב ספר בצורה מאוד בוגרת אלא גם מכניס אותנו לעולם מורכב מאוד, עולם שבו אנשים חיים במציאות שכולאת אותם, בסיטואציה בה החברה מצפה מהם למשהו אחד ומצד שני הם לא שם, לא בגופם ולא בנפשם. אפשר להתחיל מהשם החזק של הספר והמשמעות של סוכה והמשמעות של הנפילה שלה וכבר משם הספר הבנתי לאן הספר זורק אותי עוד לפני שקראתי את הכריכה האחורית. אבל זה לא רק השם או הנושא אלא איך, איך המחבר מכניס אותנו לעולם הציונות הדתית והמורכבות של להיות שונה, חריג.

הספר נפתח בגט, בפרידה, וזה כבר סימן ברור שהוא לא מתכוון לקחת אותנו לסיפור מתוק או לנרטיב שלפי הציפיות היה צריך להסתיים בבית מלא ילדים ובשולחן שבת. ביני ואסתר מתוארים לא כקריקטורות אלא כדמויות חיות, אמיתיות, מלאות רגש ותקווה. הקריאה מתקדמת הלוך ושוב, פעם לילדותו של ביני, פעם לשנות הישיבה, ופעם לחיי הנישואים. המעברים האלה לא קלים, אבל יש בהם אמת, כי כך זורמת תודעה של מי שנמצא במשבר זהות. זה ספר שמדבר בשפה רגשית מאוד, אבל לא נופל למלודרמה.

ביני, הדמות המרכזית, רוצה להיות מה שמצופה ממנו. הוא רוצה להקים משפחה, להיות תלמיד ישיבה טוב, בן למופת, אב מסור. הוא עושה כל מה שצריך כדי להתאים לתבנית, אלא שהגוף והלב שלו לא משתפים פעולה. אסתר, אשתו, מוצגת לא כמשהו חד ממדי אלא כאישה אוהבת, נאמנה, משתדלת, ואפילו מבינה חלקית את מה שעובר עליו. ועדיין, ככל שהעלילה מתקדמת מבינים שאין כאן אפשרות לתחזק אהבה זוגית כשיסוד הרצון והמשיכה לא נמצא.

הכוח של הספר טמון בכנות שלו. בן מאיר לא נבהל מהמילים, לא עוטף את המציאות בסוכר, אלא מציג את המתח בין הרצוי למצוי, בין עולם של אמונה וציפיות לבין המציאות של תשוקה וזהות. הדימוי של הסוכה, אותה דירה ארעית, הופך כאן לסמל עוצמתי: החיים שנבנים על יסודות לא יציבים, על תקווה שהכול יחזיק מעמד למרות שהקירות רועדים. זה ספר על נפילה, אבל גם על יושר פנימי, על ההבנה שבסוף אי אפשר לשקר את עצמך.

אני מצאתי את עצמי קורא וחוזר לשאלה אחת, מהו הדבר שאי אפשר לוותר עליו בזוגיות. הספר מראה שגם כשיש אהבה, גם כשיש תקשורת טובה ואכפתיות, אם אין תשוקה, אם אין הכרה מלאה במי שאתה, הכול מתערער. הרגעים שבהם ביני מתאר את חוויותיו, את החרדה סביב המיניות שלו, את הניסיונות להפוך את אשתו למשימה ולא לאישה נחשקת, הם הרגעים שהכי נגעו בי. אי אפשר שלא לחשוב על זוגות אחרים, על משפחות אחרות, על האופן שבו בחברה הדתית וגם בחברה בכלל עדיין יש אנשים שמנסים לחיות חיים שלמים עם חלקים שלמים מעצמם נעולים במגירות.

לצד זה, הספר גם מתאר את הדת עצמה, לא רק את המשפחה. בן מאיר כותב מתוך היכרות פנימית מאוד, הוא יודע איך נשמעת ישיבה, איך נראים חלומות של עלייה רוחנית ואיך נשמעת תחושת כישלון כשהיא מתנפצת. זה ספר שלא חוסך ביקורת על החברה הדתית לאומית, אבל עושה זאת לא בצעקה אלא בלשון של עדות אישית, מה שהופך אותו חזק פי כמה.

בסיום הקריאה נשארתי עם תחושת עצב, אבל גם עם הערכה. עצב על הדמויות, על מה שהן איבדו, על האהבה שלא יכלה לשרוד. הערכה למחבר שהעז לכתוב ספר ביכורים שנוגע בנושאים כל כך רגישים וכואבים, ושבחר לעשות זאת בלי להתחמק ובלי לרכך. מי שסוכתו נופלת הוא ספר על חיים שלא מצליחים להחזיק מעמד תחת הנורמות, אבל גם ספר שמבקש להגיד את האמת במלואה, גם אם המחיר כבד.

מאובנים מתעוררים לחיים / שחר דואק
כנרת זמורה
239 עמודים

לא זוכר מתי הייתי בטיפול בעשור האחרון, באמת שלא זוכר ונראה שהספר המיוחד הזה גרם לי לחשוב שוב על החשיבות והמשמעות של לפתוח את מגירות הנפש שלך על כורסא של מישהו אחר.
והספר הזה באמת מיוחד, קל להתחבר אליו, הוא לא מושלם אבל הוא כתוב באופן הזה שהוא נוגע לך ונוגע בך.
באופן אישי אני מגיע אל מקורות הנפש שלי בדרכים אחרות אבל שחר דואק מייצרת אצל הקורא את התחושה הזו של התהליך הטיפולי.

העלילה מלווה את שחר, גיבורה צעירה ולומדת פסיכולוגיה, שנמצאת בעצמה בטיפול. לאורך הספר אנחנו עוקבים אחריה דרך פגישות עם תמי המטפלת, דרך משברים זוגיים, פרידה, אהבה חדשה, ועד לרגעי שיא של חניכה מקצועית ולידה. רוב מה שקורה נחווה מתוך הספה הטיפולית ומתוך מחשבות פנימיות, כך שהדרמות הגדולות מסופרות לא רק כאירועים חיצוניים אלא בעיקר כהתרחשות נפשית.

מה שמרתק כאן הוא האיפול. הספר נע בין ממואר לרומן, בין גילוי לחשיפה חלקית, והוא יוצר חוויה של סיפור בתוך סיפור. אנחנו לא תמיד יודעים מה נאמר ומה נחשף ומה נשאר מאובטח בפנים, וזה בדיוק מה שמחזיק את המתח הספרותי. כמו בחדר הטיפול, גם כאן מונחים על השולחן חוויות, מילים, מחשבות, אך חלקן נשארות מחוץ למסגרת.

הקריאה הרגישה את זה היטב, לא פעם מצאתי את עצמי נע בין הזדהות לסקרנות, בין תחושת קרבה לבין ריחוק שמבקש לפענח את מה שאי אפשר לומר ישירות. השפה של דואק אמנם אינטנסיבית, לפעמים מאתגרת, אבל היא מצליחה לדמות את הזרם החי של תודעה בטיפול.

והכריכה מוסיפה עוד רובד: דב כבד באמצע חדר. דימוי כמעט אבסורדי, אבל בעצם הוא לוכד את מהות הספר. יש משהו כבד, דומם, נוכח כל הזמן בחדר הפנימי, ואתה לומד להסתובב סביבו, להתרגל לנוכחותו, לפעמים אפילו לדבר איתו. ככה מרגיש המסע הזה, תהליך שבו מה שהיה מאובן, כבד ובלתי ניתן להזזה, מתחיל לנשום.

בסוף הספר נשארתי עם תחושה של חניכה. לא רק חניכה מקצועית של מי שהולכת והופכת לפסיכולוגית בעצמה, אלא גם חניכה אנושית של אישה שחיה, נפרדת, מתאהבת, יולדת, ובעיקר לומדת להקשיב לקול הפנימי שלה. וזה לא מסע פשוט.

אני לא חושב שזה ספר לכל אחד, אבל מי שמוכן לצלול לנפש חשופה, למצוא בה גם יופי וגם סדקים, ימצא כאן ספרות שונה ואמיצה.

במקום להתפכח
הוצאת פטל
132 עמודים

ה7.10 זעזע את כולנו, אין אחד כאן שלא יצא מהאירוע הזה אדם אחר, אין אחד כזה, בטח לא מישהו שאני מכיר. כולנו השתנינו, עברנו תהליך פנימי עמוק, פנימי ומחשבתי, כזה שגורם לנו לחשוב על האמונות שלנו, על התפיסות שלנו, על החברה שלנו. תמיד שואלים אותי "איך אתה לא ימני אחרי דבר כזה?" "איך אתה עוד מאמין להם?" כאילו הכל כאן דיכוטומי, שחור ולבן ללא אפורים. החיים לא נמצאים רק בקצוות, יש הרבה שטחים אפורים שרובנו נעים בהם, מחפשים תקווה, מחפשים אור, מאמינים שיש סיכוי ומאמינים שאפשר.

האסופה הזו חשובה דווקא כי היא נותנת קול לאלו שמאז היום הטראומטי טיפה נדחקו הצידה וזה קול חשוב ביותר. אלו אנשים שמסרבים לוותר על החזון, גם כשהוא מרוסק, ומעדיפים להישאר באזורי הספק ולא להסתתר מאחורי סיסמאות פשוטות.

בין המשתתפים ניתן למצוא שמות מוכרים כמו שהם סמיט, טל ניצן, רחמה ווייס, מגי אוצרי, עמוס נוי, יורם קופרמינץ ואחרים. לצד כותבים ותיקים יש כאן גם קולות פחות מוכרים, מה שמעניק לאסופה תחושה של ריבוי נקודות מבט אישיות ואמיצות. כל אחד מהם כותב ממקום פרטי, אך כולם נוגעים בשאלות משותפות: מה קרה לחזון הפיוס שלנו, והאם עדיין אפשר להאמין בו.

נכון, אין כאן ייצוג של כותבים פלסטינים, וזו החמצה שניכרת. ובכל זאת, העובדה שקבוצה של כותבות וכותבים יהודים, חלקם מהשורה הראשונה של הספרות המקומית, בוחרת דווקא עכשיו להרים קול שלא מתיישר עם התכתיבים של נוקשות ונקמה, היא משמעותית בפני עצמה. זהו אקט של אמונה עיקשת בכך שהמרחב האפור עדיין קיים, ושאפשר להמשיך לחשוב דרכו על העתיד.

קריאת הספר לא מציעה פתרונות ולא מבטיחה נחמה. היא מציעה עדות אחרת: שגם בעומק המשבר, בתוך ימים של פחד וברזל, עדיין יש מי שבוחרים לא להתפכח. לא להיכנע לציניות, לא למחוק את האפשרות של תקווה. זו בחירה שקטה אבל עיקשת, והיא מזכירה לנו שגם בתקופות האפלות ביותר יש מקום לשאלות, למחשבות, ואולי גם לפתח צר מהן אפשר להציץ החוצה.

וידויים של מבקר ספרות / ג'ורג' אורוול
נהר ספרים
78 עמודים
תרגום: סמדר גונן

הספר הראשון של אורוול שיצא לי לקרוא היה דפוק וזרוק בפריז ובלונדון ואחרי זה קראתי כמעט כל מה שכתב. הוא אחד הסופרים האהובים עלי בין השאר כי הוא ידע להעביר ביקורת חדה ולא דידקטית מדי על נושאים שונים וחברתיים. הוא גם היה מסאי מעולה וזה ניכר בקובץ הנהדר הזה. מאז שהתחלתי לכתוב על ספרים אני תמיד תוהה לגבי תפקידי והמשמעות של מה שאני עושה מעבר להנאת הקריאה. עד כמה אני משפיע, עד כמה הביקורת שלי כנה ועוד המון שאלות נוספות. נראה שהספר הזה נועד לאנשים כמוני, אבל לא רק.

בקובץ הזה נאספו חמש מסות קצרות של אורוול, כל אחת מהן נוגעת מזווית אחרת בשאלה מה מקומה של הספרות בעולם. יש כאן שילוב אופייני לו של שנינות, יושר אינטלקטואלי וחוסר סבלנות לכל מה שמרגיש מזויף. אורוול כותב לא כמי שרוצה להרשים, אלא כמי שמבקש לומר את האמת שלו, גם כשהיא חדה או לא נעימה.

במסה "זיכרונות מחנות ספרים" הוא מתאר את התקופה שבה עבד בחנות ספרים יד שנייה בלונדון. זו כתיבה שמצליחה להחיות רגעים יומיומיים קטנים, עם כל הטיפוסים המוזרים שבאים לחנות, לצד מחשבות על צריכת ספרים, על טעמי הקוראים ועל איך מתייחסים לספרים כאל מוצרים לכל דבר. החן של אורוול כאן הוא בפשטות ובכנות, בלי לייפות.

ב"ספרים טובים גרועים" הוא מנסה להבין למה יש ספרים שהם לא יצירות מופת ובכל זאת נקראים שוב ושוב. הוא מבחין בין ספרי בידור פשוטים שעובדים כי הם כתובים טוב, לבין ספרים שמצד אחד גסים וחסרי עידון אבל יש בהם משהו אותנטי וחי. הדוגמאות שלו, כמו אוהל הדוד תום, גורמות לחשוב על מה הופך ספר לחיוני גם כשהוא לא עומד בקריטריונים של טעם ספרותי מעודן.

עוד מסה חביבה היא "ספרים לעומת סיגריות", שבה הוא מוכיח באירוניה שהקריאה היא לא תחביב יקר כמו שנהוג לחשוב. זו דוגמה מצוינת ליכולת שלו לקחת אמירה שגורה, לפרק אותה במספרים ובדוגמאות, ולהחזיר אותה אלינו עם חיוך.

המסה שנתנה לקובץ את שמו, "וידויים של מבקר ספרות", נוגעת קרוב ללבי. אורוול מתאר כאן את חייו של מי שכותב על ספרים, את השגרה, את העייפות, את ההכרח לכתוב גם על ספרים שאין להם השפעה עליו. הוא מציף את השאלה מה בכלל אפשר להגיד על ספר מעבר ל"טוב" או "רע", ואיך המבקר אמור לנסח משהו כן ומדויק כשהשפה כל כך מוגבלת. זו מסה שמרגישה רלוונטית לכל מי שכותב על ספרים גם היום.

המסה האחרונה, "סופרים ולויתן", נוגעת בשאלת הפוליטיקה בכתיבה. אורוול, שהיה אחד הכותבים הכי פוליטיים של המאה העשרים, מתמודד כאן עם המתח בין כתיבה ספרותית לבין אידיאולוגיה, ומראה עד כמה קשה לברוח מהפוליטי גם כשנדמה שאנחנו רוצים להתרחק ממנו.

הקריאה בקובץ הזה היא חוויה אינטימית. הוא לא גדול בהיקפו, אבל בכל מסה יש רעיונות שנשארים איתך גם אחרי הסגירה. אורוול מצליח לכתוב על ספרות לא מתוך ניתוק אלא מתוך תחושת דחיפות אמיתית, מתוך הבנה שהכתיבה והקריאה הן חלק מהחיים עצמם.

אני חושב שזה ספר שמדבר גם למבקרים וגם לקוראים רגילים. מי שאוהב את אורוול ימצא כאן עוד צד שלו, ומי שמתעניין בספרות יגלה דרך חדה, כנה ולעיתים מצחיקה לחשוב על קריאה ועל כתיבה.

גירוש שדים / הדס שלו
הוצאת תשע נשמות
140 עמודים

תהיתי איך לגשת לסקירה הזו, זו נובלה מאוד מהודקת ואינטימית שעוסקת במשבר בזוגיות וחיפוש עצמי אינטימי והתמודדות עם הכותבת לגבי זהותה ובחירותיה בחיים.
זה גם ספר מאוד נשי ומאוד להטבי אבל לפני הכל הוא ספר על התמודדות אנושית וככה ניגשתי אליו, מהמקום הזה, של היותי בן אדם שעבר משבר זוגי בעצמו ומוצא נקודות השקה וכך התחברתי לספר.

כבר מן הפסקאות הראשונות אפשר לחוש עד כמה הספר הזה נכתב מקרביים. אין כאן עלילה סוחפת במובן הקלאסי, אלא רצף של רגעים, שיחות, התבוננויות פנימיות והיתקלויות עם דמויות אחרות, שכולן מציבות מראה לגיבורה. היא פוגשת נשים שונות שנכנסות לחייה, חלקן אהבות פוטנציאליות, אחרות מייצגות דיאלוג טיפולי או חברי, וכולן יחד מחזירות אותה לשאלות שהדחיקה שנים. כל דמות כזו הופכת להיות מעין שליח שמגרה אותה לגעת בשדים שלה, בחרדות, בכמיהה להיות נאהבת, בפחד לאבד את מה שכבר בנתה.

כגבר סטרייט שקורא ספר כל כך נשי וכל כך לסבי, מצאתי את עצמי בהתחלה שואל אם אצליח להיכנס לעולם הזה באמת. אבל מהר מאוד הבנתי שהשאלות שעומדות במרכז הסיפור הן אוניברסליות: מה קורה לזוגיות אחרי שנים של חיים משותפים, איך מאזנים בין זוגיות לאימהות, ואיך מתמודדים עם הכמיהות שלא נעלמות גם כשהשגרה תובעת את שלה. אלו שאלות שפגשתי בחיי האישיים, ודווקא משום כך הרגשתי שהספר מצליח לדבר אלי, גם אם אני לא חלק מהקהילה שהוא מציב במרכז.

הכתיבה של הדס שלו פיוטית, לעיתים עשירה בדימויים ובתחביר לא שגרתי, ובכל זאת יש בה פשטות שנוגעת. היא לא מנסה להרשים אלא לחשוף, לא מתבצרת בעלילה מהודקת מדי אלא נותנת מקום לפיסות מחשבה, להתבוננות בגוף ובנפש, לרגעים קטנים של תשוקה או של בדידות. הקריאה לעיתים מאתגרת כי היא אינה ליניארית, המעברים חדים והתחושה היא של חיתוכים חדים בזיכרון. אבל דווקא המבנה הזה תורם לתחושת האותנטיות, כאילו אנחנו נכנסים ליומנה הפנימי של דמות שלא מסוגלת לסדר לעצמה את החיים אבל חייבת לתת להם קול.

מה שמרתק בעיני הוא השילוב בין אינטימיות נשית מאוד לבין נגיעה במקומות שכל קורא יכול להתחבר אליהם. המשבר הזוגי הוא לא רק לסבי, הוא אנושי. הפחד לאבד את מה שיצרת, הרצון לשמור על הילדים ובו בזמן להרגיש חיה ונחשקת, ההתמודדות עם פיתוי והאפשרות להתחיל מחדש אלה חומרים אוניברסליים. האומץ של שלו הוא לשים את כל זה בתוך זוגיות לסבית ולא להציג אותה כמודל סטרילי או אידיאלי אלא כקשר מורכב, מלא אהבה וגם מלא סדקים.

בסיום הקריאה נשארתי עם תחושה של חשיפה אמיצה. זה לא ספר שנועד לבדר, אלא ספר שנועד להעמיק במקומות שאנחנו נוטים לברוח מהם. הוא מזכיר שזוגיות היא מרחב פגיע ושגם הזהויות הבטוחות ביותר שלנו עלולות להתערער כשנכנסים סדקים פנימיים. במובן הזה גירוש שדים מצליח להיות גם יצירה נשית ולהטבית חשובה וגם יצירה אנושית רחבה, נובלה מהודקת שנותנת מקום לפגיעות ולכאב בלי לוותר על יופי ספרותי.

כקורא אני מעריך ספרות שלא מתיימרת לפתור אלא להעמיד שאלה. גירוש שדים עושה בדיוק את זה, ובכך הוא מעניק חוויה ספרותית עזה ואינטימית שמלווה גם אחרי הסיום.