חיפה זה רחוק / מירי ליטווק
הוצאת שתים
150 עמודים
הדבר הראשון שמשך אותי בספר הזה זו הכריכה.
ישר זיהיתי שזה ציור של עמוס בידרמן ואני מאוד אוהב את האמנות של בידרמן. משיכות המכחול הפשוטות שיוצרות נופים שקטים ויפים וגם מסתוריים במידה רבה. כמעט ללא אנשים, פשוט נוף. ויש משהו אניגמטי בציור הזה כמעט אניגמטי כמו גיבורת הספר שלנו. נערה שיכולה להיות אחת מני רבות שהגיעה לארץ מרוסיה ומחפשת את עצמה, היא במן מסע אישי אינטימי מרתק ופיוטי.
אבל מהר מאוד מתברר שזה איננו רומן התבגרות רגיל. ליטווק לא מספרת את סיפורה של נטע בצורה כרונולוגית מסודרת אלא בונה את חייה מרגעים, כמעט הבזקים של זיכרון. פרקים קצרים, לפעמים כמה עמודים בלבד, שמצטרפים לאט לאט לפסיפס של חיים. ילדות בברית המועצות, העלייה לישראל, חברות, אהבות ראשונות, מבוכה, מיניות, פחד. לא תמיד ברור מה קודם למה, אבל התחושה המצטברת היא של תודעה שנעה בין זיכרונות, כמו אדם שמנסה להבין את עצמו דרך העבר.
יש משהו מאוד פיוטי בכתיבה של ליטווק. לפעמים נדמה שהיא מתקרבת יותר לשירה מאשר לפרוזה. משפטים קצרים יחסית, תיאורים עדינים, רגישות לפרטים קטנים. ריח של חדר מדרגות, מבט של שכנה מהחלון, הליכה בערב ברחוב שקט. היא יודעת לבנות עולם שלם מתוך מחווה קטנה או תמונה חולפת.
הזרות היא אולי התחושה המרכזית שמלווה את הספר. בתחילה נדמה שמדובר בזרות של עולה חדשה, ילדה שמגיעה ממוסקבה אל מציאות ישראלית אחרת לגמרי. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שהזרות הזו עמוקה יותר. היא איננה רק תוצאה של הגירה אלא מצב קיומי. נטע מתבוננת בעולם מעט מן הצד, כאילו תמיד יש מרחק קטן בינה לבין המקום שבו היא נמצאת.
גם המבנה של הספר תורם לתחושה הזו. מאחר שהפרקים אינם מסודרים כרונולוגית נוצרת חוויה של זיכרון מתפזר, של חיים שאינם מתקדמים בקו ישר אלא מורכבים מתחנות. לעיתים זה יפה מאוד, ולעיתים זה גם דורש סבלנות מהקורא. מי שמחפש עלילה ברורה שתמשוך אותו קדימה עלול להרגיש שהספר מתפזר מעט.
ובכל זאת יש משהו ייחודי בקול של ליטווק. זו כתיבה שמסרבת להיות דרמטית מדי או להסביר את עצמה. היא בוחרת ברמז, בשקט, ברגעים קטנים שמצטברים לאט. בספרות הישראלית, שלעתים קרובות נוטה אל העלילתי והישיר, זו בחירה לא מובנת מאליה.
בסופו של דבר חיפה זה רחוק הוא ספר על זיכרון, על התבגרות ועל תחושת זרות שמלווה אדם גם כשהוא כבר נמצא לכאורה במקום שלו. ספר קצר יחסית, עדין מאוד, ולעיתים גם חמקמק. כמו הנוף שעל הכריכה של בידרמן, הוא נראה פשוט במבט ראשון, אבל ככל שמביטים בו יותר מתגלים בו עוד ועוד שכבות של שקט, מסתורין וגעגוע.
