ג'ק ריצ'ר: הסוד / לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד
כנרת זמורה
269 עמודים
מאנגלית: שאול לוין

אפשר לומר שזה הספר הראשון בסדרת ג'ק ריצ'ר שיוצא לי לקרוא.
אני ראיתי את הסרטים שיצאו ולא משקפים לטעמי את סגנון הכתיבה ומכיר אנשים שמכורים לסדרה וקראו הכל ויכול להבין למה אנשים אוהבים את הספרים האלו, יש בהם משהו ממכר וכיפי, אסקפיסטי, מותח והרבה אקשן.
אז בסך הכל זה עובד.

הקריאה כאן מהירה מאוד. פרקים קצרים, קצב ישיר, מעט תיאורים והרבה דיאלוגים. לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להישאב פנימה. כבר מהעמודים הראשונים נכנסים לעלילה שמתחילה בפרטים קטנים ונמשכת להתפשט לכיוונים רחבים יותר.

בעלילה אנחנו פוגשים את ריצ'ר כשמתחוללת סדרת רציחות של אזרחים בעלי מעמד בארצות הברית. הוא נקרא להצטרף לצוות חקירה מיוחד ומגלה שהקשרים בין המקרים מורכבים בהרבה ממה שנראה בתחילה. מה שנראה כמו תיק פלילי פשוט מתרחב לאיום רחב היקף, כזה שמערב סודות ממשלתיים, מניפולציות ודם שנשפך בדרך. ריצ'ר, בדרכו הרגילה, מנווט בין רמזים קטנים, מפענח את הדינמיקה בין האנשים המעורבים, ובסוף נכנס לעימות הישיר שמספק את הקתרזיס שכל קורא מצפה לו.

זה לא ספר שמתעכב על עומק פסיכולוגי או על מורכבות ספרותית, אלא כזה שיודע בדיוק מה הקוראים שלו רוצים לקבל ומספק את זה בלי להסתבך.

הדמות של ג'ק ריצ'ר בנויה סביב פנטזיה של כוח. גבר גדול ממדים, חכם, עם חוש צדק פנימי, שנכנס לסיטואציה, מזהה את הבעיה ומפרק אותה בדרך כלל תוך שימוש בשילוב של אינטואיציה וכוח פיזי. יש בזה משהו מאוד נוסחתי, אבל גם מאוד יעיל. הקורא מקבל חוויה של מתח בלי הפתעות גדולות מדי ובלי דרמות מיותרות.

אני לא יכול לומר שמצאתי כאן ספר מופת. לא מצאתי כתיבה שתגרום לי לעצור ולחשוב, או מורכבות שתגרום לי להרגיש שהספר הזה לוקח אותי למקום חדש. זה ספר שמיועד לספק מתח ואקשן, והוא בהחלט עושה את זה. במובן הזה, הוא עומד במטרה שלו. אני מבין למה הקוראים שמתמכרים לסדרה מחפשים עוד ועוד מהחומרים האלו, כי זו נוסחה שעובדת.

מצד שני, בעיני זו נוסחה שחוזרת על עצמה מהר מאוד. אחרי כמה עשרות עמודים כבר אפשר לנחש לאן זה הולך. יש רגעים שבהם זה מרגיש שטוח, כאילו כל הדמויות המשניות נבנו מאותו תבנית. אין פה הפתעות גדולות ולא ניסיון לשבור את החוקים של הז'אנר.

אני מניח שלא אמהר לרוץ לקרוא את כל הסדרה, אבל אני גם לא מתחרט על הקריאה. זה ספר שעבר לי חלק, מילא כמה ערבים בצורה מותחת ומהנה, וזה לפעמים כל מה שצריך. בעיני זו דוגמה לספר נוסחתי שעובד, אבל בסוף זה גם עניין של טעם. מי שמחפש עומק ספרותי לא ימצא אותו כאן, אבל מי שרוצה כמה שעות של אסקפיזם ימצא כאן בדיוק את מה שהוא מחפש.

כאב ראש / רפי מלניק
הוצאת שוקן
175 עמודים

הכריכה המינימליסטית של הספר הזה מראה לנו נקר סורי, דימוי שמתאר באופן מסוים למה שעובר על הדמות הראשית בספר שמשולה לעץ שהנקר עובד עליו. אבל אם אנחנו מתרחקים מהדימוי ונכנסים לעומק אנחנו מגלים שהכאב ראש הוא פתח למשהו שאנשים רבים מתמודדים איתו וזו הדחקה, הדחקה של כאב של התמודדות ובסוף הכל צף. ורפי מלניק בכתיבה מעניינת למדי מביא לנו סיפור כזה שיש לו כח רב.

קראתי את הספר מתוך סקרנות, איך בכלל אפשר להפוך כאב ראש כרוני לחומר ספרותי. כבר בהתחלה היה ברור לי שמדובר ביותר מאשר סיפור על אדם שלא מצליח להיפטר ממחלה מתמשכת. הכאב הפיזי הוא רק השכבה החיצונית, מאחוריה מסתתר מסע נפשי עמוק שמערב טראומה, מלחמה, זיכרונות משפחתיים ובעיקר חוסר יכולת לדבר את הכאב. הגוף הופך לזירה שבה הנפש משמיעה את מה שלא הצליחה לומר שנים.

גיבור הספר, בן, נע בין רופאים, טיפולים, תרופות ופתרונות חצי ניסיוניים. כלום לא עובד באמת. דווקא ברגע של ייאוש הוא פונה לטיפול פסיכולוגי ושם מתרחש השבר האמיתי. הפגישות עם המטפלת יהודית יוצרות מסגרת שקטה, לכאורה פשוטה, אבל הן משמשות גם כמפתח אל העבר. בן נזרק שוב ושוב אל חוויות ילדותו בקיבוץ, אל העלייה לארץ, אל קרבות מלחמת יום כיפור, אל המשמעות של להיות לוחם שחוזר עם חוויות שאי אפשר להניח מאחור. דרך הדיאלוגים איתה, הכאב הפיזי מתפענח כסימן לפצע עמוק הרבה יותר.

אני מודה שהקריאה טלטלה אותי לפרקים. לא בגלל דרמות רועמות אלא דווקא בגלל האופן המאופק שבו מלניק מצליח להחזיק את המתח. הוא לא כותב כתיבה צעקנית אלא נותן לדמות להיחשף מעט מעט. כל פרק הוא פלח נוסף מהעבר שמצטרף לתמונה רחבה יותר. החיבור בין הסיפור האישי להיסטוריה הישראלית נעשה בלי מאמץ נראה לעין, לפעמים זה כואב ולפעמים זה כמעט מתבקש. יש תחושה שהחיים הפרטיים של בן לא נפרדים מההיסטוריה הקולקטיבית, אלא נשזרים בה עד שלא ברור מה מוליד מה.

כמובן שהיו מקומות שבהם הייתי רוצה יותר עוצמה רגשית. לעיתים נדמה שהספר בוחר להישאר בשליטה ולא לאבד אחיזה, כאילו גם הכתיבה עצמה מהססת לגעת בטראומה במלוא הכוח. ועדיין, דווקא האיפוק הזה מייצר תחושה אמינה. כמו אדם שמספר סיפור אישי כואב בלי להתפרק, אבל כל מי שמקשיב מבין היטב עד כמה הכל רועד מתחת לפני השטח.

מה שבלט לי במיוחד הוא שהספר לא רק מספר סיפור של אדם אחד אלא פותח דיון רחב על הקשר בין הגוף לנפש. כמה מאיתנו נושאים כאבים פיזיים שהם בעצם סימפטום לעומסים רגשיים, טראומות מודחקות או חרדות שלא קיבלו מילים. בן הוא דמות קונקרטית אבל הוא גם מראה לקורא, להזכיר שהדחקה אינה נעלמת אלא מחפשת דרכים אחרות לצאת.

בסיום הרגשתי שקראתי רומן פסיכולוגי שכתוב מתוך רצון אמיתי להאיר את הקושי ולא רק לספר על עוד חוויית מלחמה או עוד ביוגרפיה פרטית. מלניק הצליח להמחיש מהי פוסט טראומה בלי להשתמש במילים הגדולות, אלא דרך כאב ראש מציק שמסרב לעזוב. וזה אולי הכוח של הספר, להפוך משהו יומיומי ומעיק למפתח להבנה של עולמות שלמים של כאב אנושי.

הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית / שלום בוגוסלבסקי
הוצאת זרש
430 עמודים

חצי ממני הוא מזרח אירופאי, אני גדלתי וחונכתי בילדותי במשפחתי הבולגרית ואפשר לומר שבמידה רבה אני צאצא ליהודים ממזרח אירופה, גדלתי על האוכל, על לדינו, על שירים וסיפורים, על מכבי יפו בכדורגל ובית חם ומחבק.
עצם זה שאני חצי מזרח אירופאי במוצאי סקרן אותי עוד יותר לקרוא את הספר הזה.
מעבר לשם הארוך ביותר של ספר שיכול להיות מדובר בטקסט מהמעניינים שקראתי בשנים האחרונות.

הספר של שלום בוגוסלבסקי אינו ספר היסטוריה קלאסי, הוא גם לא רומן במובן הרגיל. זהו ניסיון לספר מחדש את הסיפור של יהדות מזרח אירופה, לא דרך מסמכים רשמיים או נתונים יבשים אלא דרך עיניים של מי שמבקש להבין את הרוח. קריאה בו הרגישה לי כמו לשבת עם מישהו שיודע המון, אבל במקום להרצות לך הוא מספר לך אגדה. הוא שוזר עובדות, אנקדוטות ומיתוסים, ומצליח להוליך אותך בשבילי ההיסטוריה כך שאתה לא שוכח שאתה קורא על חיים אמיתיים, אבל בו בזמן אתה נסחף למשהו שגדול מהחיים.

מה שתפס אותי כבר מהעמודים הראשונים זו התחושה של עולם אבוד. אנחנו יודעים שיהדות מזרח אירופה נמחצה במלחמת העולם השנייה, אבל כאן הסיפור מתחיל הרבה קודם, בתקופות שבהן התרבות היהודית פרחה בתוך עולם נוצרי עוין, ובכל זאת הצליחה לייצר עושר אדיר של רעיונות, ספרות, פילוסופיה, שירה, מוסר וקהילה. בוגוסלבסקי מזכיר לך שזו לא רק היסטוריה של קהילות שנהרסו, אלא סיפור על איך נבנתה תרבות אדירה בתוך מציאות יומיומית קשה.

בקריאה חוויתי המון רגעים של קרבה. היו תיאורים של עיירות קטנות, של שווקים ושל מנהגים שהרגשתי שאני מכיר מהסיפורים שסיפרה לי סבתי. זה לא משנה אם זה קרה בפולין, בליטא או בבולגריה, התחושה היא שאתה פוגש שוב את ההווי היהודי שהתקיים פעם והיה הרבה יותר מגוון ממה שאנחנו נוטים לחשוב. בעיני, זה הכוח של הספר, היכולת לקחת היסטוריה מורכבת ולעשות ממנה סיפור חי שמדבר אל הלב.

מצד שני, יש גם רגעים שבהם הרגשתי שהנרטיב נע בין היסטורי ובין ספרותי בלי תמיד לשמור על איזון. לפעמים קשה לדעת איפה נגמר המחקר ואיפה מתחילה האגדה. יכול להיות שזה חלק מהיופי של הספר, אבל לקורא שרוצה סדר כרונולוגי מדויק זה יכול להיות מבלבל. אני דווקא אהבתי את זה. הרגשתי שזה נאמן לאופי של התרבות שעליה מדובר, תרבות שידעה לטשטש גבולות בין מציאות לבין אמונה, בין זיכרון לבין דמיון.

ההוצאה עצמה, זרש, בחרה להעניק לספר עיצוב שממחיש את החזון הזה. הכריכה עם הדמות הקטנה המובילה פיל שעל גבו עיר שלמה היא לא רק ציור יפה, היא גם הצהרה. יהדות מזרח אירופה לא הייתה קלה לנשיאה, היא הייתה מטען תרבותי כבד, אבל גם פלאי. וכשאתה מסתכל על התמונה הזאת תוך כדי קריאה, אתה מבין שהספר עצמו הוא ניסיון לשאת את העיר הזו הלאה, אל הקוראים של היום.

בוגוסלבסקי מצליח להחיות לא רק את ההיסטוריה אלא גם את האופן שבו יהודים חשבו על עצמם. הוא מזכיר את החלומות, את הפחדים, את המיתוסים שהחזיקו קהילות שלמות, וגם את הפער בין יהדות מזרח אירופה כפי שנראתה מבפנים לבין הדרך שבה היא נתפסה מבחוץ. יש בספר גם הומור, גם כאב וגם ניסיון כן להסביר איך נבנה עולם כזה ואיך נחרב.

בסופו של דבר הקריאה השאירה אותי עם תחושת החמצה גדולה ועם געגוע. החמצה על זה שתרבות כל כך עשירה לא שרדה, געגוע על זה שהיא לא חלק מחיי היום יום שלנו. אבל יחד עם זאת, הספר הזה גורם לך להרגיש שהיא בכל זאת חיה, שהיא עדיין מהדהדת בסיפורים, בשפה, בשירים ואפילו באוכל שאנחנו ממשיכים לבשל.

אני חושב שזה ספר חשוב לא רק למי שיש לו שורשים במזרח אירופה. זה ספר שמצליח להפוך היסטוריה יהודית למשהו אנושי, נוגע ללב, קרוב גם למי שבא ממקומות אחרים. ובשפה פשוטה ונגישה, הוא מצליח לעשות את מה שלא מעט ספרי היסטוריה כבדים לא עושים, לתת לך תחושה שאתה חלק מהסיפור.

דבש במלכודת / נועם יונגמן
הוצאת תשע נשמות
289 עמודים

זה לא הנסיון הראשון מן הסתם לקחת ספרות נואר ולמקם אותה בישראל, וזה בסדר גמור כי ספרות נואר יכולה לעבוד כמעט בכל מקום אם היא עונה על מה שהז’אנר הזה רוצה לשדר לקורא. הפעם הסיפור ממוקם בירושלים ונועם יונגמן רוקח סיפור פשע מקומי עם ניחוח של נואר משנות החמישים.

הכריכה כבר מכניסה אותנו למוד הנכון, צלליות של אישה עם מספריים וגבר עם אקדח מכוון. לא צריך הרבה מעבר לכך כדי לדעת לאן זה הולך, הדמות הנשית היא הספרית דבש, אישה שבעלה מתעלל בה ושקועה במערכת יחסים אלימה ומסוכנת. מולו נרקם הקשר הסודי בינה לבין דייב, שולייתו של פרופסור מבצלאל שנשבה בקסמיה. הסיפור מגלגל אותנו אל תוך עולמם של חירם, הפסל הגדול והמרצה המוערך, אל עסקי זיוף אמנות, אל פשיעה קטנה ובינונית, ואל חקירת משטרה שנעה בין סצנות מתח צפויות לבין הפתעות דרמטיות.

מבחינת עלילה הספר בהחלט עומד בציפיות, אבל הציפיות לא גבוהות מדי. ספרות נואר מראש בנויה על קלישאות שמזינות זו את זו, מהפאם פאטאל ועד הבלש העייף, מהעבריין החובב אלימות ועד החקירה המתפתלת שמובילה למבוי סתום או לסוף מפתיע. במובן הזה יונגמן יודע מה הוא עושה. הוא מחזיר אותנו למקורות הז’אנר, שומר על כללי המשחק, לא מנסה לחדש יותר מדי אלא בעיקר להעניק חוויית קריאה זורמת ועמוסת תפניות.

השאלה המעניינת יותר היא עד כמה הנסיון למקם את העלילה בירושלים יוצר משהו שונה, משהו שקשור למקום הזה דווקא. כאן לדעתי הספר לא באמת מצליח לחרוג מהתבנית. אפשר היה להחליף את ירושלים בעיר אחרת, ולא הרבה היה משתנה. אמנם יש אזכורים של פרופסורים, של סמטאות, של אווירה ירושלמית, אבל הם נשארים ברובם תפאורה. זה לא נואר שצומח מתוך הקרקע המקומית אלא נואר שהושתל בה.

ובכל זאת, אם ניגשים אל הספר כמו שראוי לגשת אל ספרות נואר, כאסקפיזם מסוגנן של פשע, תככים, תשוקה וסכנה, הוא מספק את הסחורה. זה לא ספר שנועד לערער תפיסות עולם או להעניק עומק פסיכולוגי נדיר, אלא רומן מתח מהנה שמחזיק את הקורא דרוך עד לסוף. הקלישאות כאן הן לא כשל אלא חלק מהז’אנר, והבחירה בירושלים היא אולי לא מהפכה ספרותית, אבל היא כן מספקת תיבול מעניין.

מי שמחפש נואר ישראלי שישבור את החוקים ויציע אמירה רחבה יותר על החברה המקומית אולי יתאכזב. מי שמבקש כמה שעות של פשע מסוגנן עם אווירה של פילם נואר קלאסי, ימצא כאן בדיוק את מה שהוא רוצה. דבש במלכודת הוא לא יותר ממה שהוא מתיימר להיות, וזה אולי סוד כוחו: רומן פשע קצבי, אפל במידה, שנקרא בנשימה אחת ומשאיר אחריו טעם של משחק בז’אנר ותו לא.

קורליין / ניל גיימן

הוצאת הכורסא

124 עמודים

מאנגלית: הילית חמו מאיר

קורליין הוא יצירה אפלה ומרתקת של ניל גיימן, מצד אחד תהיתי לעצמי למי היא מיועדת?

האם לבני נוער? האם למבוגרים? אולי על התפר הזה בין לבין.

אבל זו יצירה מרתקת בעיני שמעוררת מחשבות וגורמת לי להבין כמה יצירתי ומבריק ככותב הוא ניל גיימן.

הספר נפתח כביכול בפשטות, ילדה משועממת בחופש הגדול, הורים עסוקים, בית חדש וריק שצריך למלא בו חיים. אבל מהר מאוד אנחנו מגלים שהשגרה הזו אינה אלא שער לעולם אחר, מקום שבו הקווים בין מציאות לדמיון מטשטשים והופכים לסיוט. יש משהו כמעט אגדי בכתיבה, סגנון לקוני שמרגיש כאילו גיימן בונה סיפור עם חוקים של אגדות, משפטים קצרים וישירים, בלי התעכבויות. במבט ראשון אפשר לחשוב שזה חסר עומק, אך בקריאה אחרת זהו בדיוק המנגנון שמצליח ליצור תחושה של ניכור ושל חלום רע, עולם שבו הדברים פשוט קורים בלי שניתן להסביר אותם עד הסוף.

הדמות של קורליין עצמה לא מנסה להיות חביבה מדי, היא לא הילדה המתוקה שתמיד נאבקת באומץ אלא דמות אנושית, אפאטית לפרקים, לפעמים אפילו לא חכמה במיוחד. דווקא זה מעניין בעיני, משום שהבחירה בגיבורה כזו מאפשרת לקורא לראות איך גם מישהי רגילה לחלוטין יכולה להיגרר למצבים קיצוניים ולהתעמת עם פחדים קמאיים. ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שהכוח שלה אינו נובע מתבונה עליונה או מתושייה יוצאת דופן אלא מעצם ההחלטה שלא להיכנע לפיתוי ולא להתרפס מול עולם שנראה מפתה אך שקרי.

האלמנט המרכזי של עולם מקביל שבו להורים יש כפתורים במקום עיניים מצליח להדהד הרבה מעבר לסיפור עצמו. זהו דימוי חד, כמעט גופני, שמעורר סלידה מיידית. עיניים הן שער הנפש, והחלפתן בכפתורים היא סימן לאובדן אנושיות מוחלט. האיום שתופרים לקורליין כפתורים במקום עיניים חושף את המהות של האמא האחרת, דמות שמתחזה לאם מושלמת אבל מבקשת בעצם למחוק את העצמי של הילדה ולהפוך אותה לחלק מהעולם המת שלה. הסמליות כאן חזקה כל כך עד שהיא מחלחלת גם אחרי סיום הקריאה.

הכתיבה של גיימן מזכירה לעיתים שלד של אגדה או טיוטה של חלום, אבל דווקא בכך טמון כוחה. התחושה היא שהספר כולו יושב על התפר בין סיפור ילדים לבין נובלה אפלה למבוגרים. זה ספר שלא מחזיק את הקורא ביד, לא מסביר ולא מנתח את רגשותיה של הגיבורה אלא פשוט מגלגל אותו לתוך רצף אירועים שהופכים יותר ויותר קודרים. החוויה הזו יכולה להיות מתסכלת למי שמחפש עומק רגשי או פיתוח דמויות מפורט, אך היא יוצרת משהו אחר: תחושה של ריחוף, של חלום רע שבו ההיגיון לא תמיד מתקיים אבל הפחד אמיתי מאוד.

העולם המקביל של קורליין אינו רק מלכודת אלא גם משל. גיימן מזכיר לנו כמה מסוכן לרצות תמיד יותר, כמה קל להיכנע לפיתוי של עולם מושלם שבו הכל ניתן לנו בלי מאמץ. קורליין עצמה מבינה זאת כשהיא אומרת שלא באמת רוצה לקבל כל מה שהיא רוצה, מפני שבלי מאבק ובלי משמעות שום דבר אינו שווה. כאן טמון הלב של הספר, והמסר הזה מצליח לעבור אפילו יותר חזק מתוך הפשטות של הכתיבה.

המהדורה החדשה של הוצאת הכורסא מוסיפה ממד נוסף לקריאה. האיורים של אוריין שביט יוצרים חיבור ישיר בין הספר לבין הדימויים הוויזואליים מהסרט, אך גם עומדים בפני עצמם ומעניקים צבע ומתח נוסף. התרגום של הילית חמו מאיר קולח ונאמן לרוחו של גיימן, ומצליח לשמר את אותו טון אגדי לקוני שמייחד את הכתיבה.

קורליין הוא ספר קצר אך בלתי נשכח. הוא מותיר אחריו תחושה של חלום אפל שממשיך ללוות את הקורא הרבה אחרי סיום הדפים. זהו סיפור התבגרות, משל על פיתוי ועל בחירה, ובעיקר תזכורת לכוחו של הדמיון וליכולת של ספרות ילדים להיות מטרידה, מאתגרת ומחשבתית לא פחות מספרות למבוגרים.

ברור שיבוא אס / אליסף דעואל

הוצאת קינמון

320 עמודים

לא מזמן יצא לי שוב לצפות בסרט קזינו רויאל של ג'יימס בונד. הסרט הזה גרם לי להזכר כמה מתח יש במשחק הפוקר, דווקא בשקט שלו, בציפייה הזו ובדרמה שהוא יוצר יש המון מתח. לא קראתי ספרים על פוקר, גם לא את קזינו רויאל המקורי אבל הספר הזה גרם לי להתעניין במשחק. יש בו איזה חן וסיפור חזק וזו כבר התחלה טובה עבורי.

הספר מתמקד באופק, בחור צעיר שעובד בהייטק ביום, אבל בלילה חי חיים אחרים לגמרי. תחת הכינוי "הרוצח השקט" הוא מתיישב לשולחן הפוקר, כמעט בלי לדבר, ויוצא פעם אחר פעם עם הקופה. הדמות שלו בנויה על ניגוד מתמיד: מצד אחד איש תוכנה עם עבודה מסודרת, מצד שני שחקן שמחפש ריגוש, כסף ותחושת שליטה במקום הכי לא צפוי. ההיסטוריה המשפחתית שלו רק מוסיפה למתח, שכן אביו היה מהמר כפייתי שהרס את המשפחה בגלל התמכרות לרולטה. הסכנה להישאב לאותו גורל תמיד מרחפת ברקע, וכל צעד שאופק עושה נדמה כהליכה על חבל דק.

מה שמתחיל במשחקים קטנים עם פרסים כמו אייפון הופך בהדרגה ל"פארטיות" מחתרתיות, הימורים לא חוקיים עם כסף אמיתי. ברגע שאופק מתחיל לנצח שוב ושוב, הכבשים שמפסידים לו מדי ערב מחליטים לסלק אותו מהשולחן, והוא נאלץ לחפש את הדרך הבאה למגרשים הגדולים. החלום הגדול שלו הוא לעזוב את העבודה, להתמסר לפוקר באופן מלא ואולי אפילו להגיע ללאס וגאס, אבל כל זה מגיע עם מחיר גבוה. הכניסה לעולם המקצועני מכניסה אותו גם לעולם שבו הכסף מהיר, האלימות קרובה והסיכון להתרסקות מוחלטת ממשי מאוד.

דעואל מצליח להעביר היטב את האווירה סביב השולחן. זה לא רק הקלפים אלא גם המבט בין השחקנים, הלחץ שמצטבר, האסטרטגיות הפסיכולוגיות וכללי ההתנהלות הבלתי כתובים. כל שחקן מקבל צבע משלו: לירון כובע, כרמי משאית, ילד אקדמיה ועוד דמויות משנה שמוסיפות חיות ותחושה של עולם מלא ועמוס פרטים. מעבר לכך יש בספר גם מילון מונחים שמאפשר גם למי שלא שיחק מעולם להבין במה מדובר, כך שהקריאה נגישה גם למי שמגיע מבחוץ.

אחד הדברים החזקים בעיניי היה בניית העולם שמעבר לאופק. אנחנו פוגשים את אמו ההיסטרית, את בת הזוג החדשה, את האב השקוע בחובות ואת חברי הילדות שחוזרים פתאום עם השקפת עולם משלהם על המשחק. נוסף להם מופיעים סיפורים אישיים של שחקנים אחרים, כל אחד עם הנסיבות שהביאו אותו לפוקר. הזקנה שמצאה בשולחן מפלט אחרי מות בעלה, המהמר הוותיק שחטף כבר אינספור מכות ובכל זאת חוזר, החברים שמאמינים בלשחק לפי הרגש. כל אלה מרחיבים את התמונה והופכים את הפוקר ממסגרת משחק ליקום אנושי שלם.

הכתיבה עצמה פשוטה במובן הטוב של המילה, ישירה, חדה ומדויקת. היא לא מנסה לעשות רומנטיזציה מיותרת של ההימור אלא מציגה את המתח ואת הדרמה כמות שהם. התיאורים לפעמים קשים, יש בהם צדדים לא נעימים של עולם ההימורים, אבל דווקא זה הופך את הקריאה לאמינה יותר.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי קורא ספר על פוקר שלא באמת עוסק רק בפוקר. זה סיפור על בחירה, על זהות, על גבולות שמיטשטשים ועל הרצון לשלוט בגורל כשבעצם תמיד נשאר מרכיב של מזל. זה ספר מותח, סוחף, עם דמויות שנשארות בראש גם אחרי שמסיימים לקרוא. בעיניי זו הייתה קריאה מפתיעה, מעניינת ומומלצת, גם למי שאין לו כלום עם קלפים ועם הימורים.

מחשבה חופשית / אבנר להב

ספרי ניב

212 עמודים

אבנר להב הוא יליד 1947 שעלה לארץ בשנת 1965 מאלג'יר.

חבר קיבוץ, מורה לספרות, עיתונאי, מתמחה בתרגום מצרפתית.

הוא כתב מאמרי ביקורת ופרשנות בענייני ספרות ואמנות והביוגרפיה שלו ענפה בכתיבה על נושאים שונים של אמנות ותרבות.

אבנר להב גם מגדיר את עצמו כאדם שנע ונמצא במרחב הדינמי שבין שלושה אפיקי חשיבה: אמנות, ספרות והגות והספר הזה מרכז חלק מהמאמרים שהוא כתב בנושאים האלו.

למעשה המאמרים שכתב אבנר להב בנושאים אלו מרוכזים בשלושה שערים שונים.

שער ראשון עוסק במאמרים בתחום האמנות.

שער שני בתחום הספרות

שער שלישי בתחום ההגות.

המאמרים חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות אבל הם מציגים את הידע הרחב הוההתעניינות הרבה שיש למחבר בתחומים האלו ואין ספק שידע יש לו ועניין יש לו וגם יכולת כתיבה יש לו.

חלק מהמאמרים ישנים מאוד, בני 54 שנים וחלק מהתקופה היותר אחרונה והיה מעניין לראות ולקרוא את תפיסת עולמו של המחבר בנושאים כה רבים.

בשער האמנות המאמרים עוסקים במרחב של האמנות מאמנות פלסטית ועד מחול מודרני ומוזיקה קלאסית.

בשער הספרות המחבר כתב מאמרים שונים וביקורות ספרות ושירה כמו לדוגמא על ספר שיריו של אהרן אמיר "שלום נפרד" משנת 1979

ביקורת על מיתת האושר של אלבר קאמי משנת 1980

קאמי הוא סופר שאני מאוד אוהב ונהניתי לצלול לביקורת ספרותית זו.

ישנה גם ביקורת על ספר שיריה של מאיה בז'רנו וביקורת על הספר "הכאב" מאת מרגריט דיראס כך שהשער הזה מתייחס לספרות מקור, שירת מקור וגם לספרות מתורגמת.

גם השער האחרון שעוסק בהגות הוא מגוון, בין אם מאמרים על הוגים מסוימים כמו ז'אק דרידה או רולקן בארת.

גם מאמר הגותי תרבותי על ביקור בהודו והתרשמות ממנהועוד מאמרים יותר או פחות מעניינים תלוי באדם שקורא אותם.

כאמן, סוקר ספרים שקורא הרבה ולמדן בעצמי זה היה מעניין לשקוע ולקרוא את מאמריו של אבנר להב.

אכן, לא כולם באותה הרמה ולא כולם מעניינים באותה המידה אבל בכל זאת זהו ספר שיש לי אליו הרבה כבוד כי אנשים שוחרי תרבות ותאבי ידע וסקרנות ללמידה וחקר הם אנשים שאני אוהב.

בסך הכל ספר שמסכם שנים רבות של כתיבה ואהבת הידע והלמידה.

מעניין.

החלום האמריקאי של אולגה אסבדו / סוצ'יל גונזלס

הוצאת עם עובד

420 עמודים

מאנגלית: יואב כ"ץ

סוצ'יל גונזלס כתבה ספר מאוד מעניין בעיני. מצד אחד יש כאן את התגשמות החלום האמריקאי של התעשרות, הצלחה, התרועעות עם עשירי אמריקה, להיות מבוקשת, מצליחה ומחוזרת. נשמע כמו חלום של כל מהגר או מהגרת לאמריקה. אבל המחברת לא באה להציג לנו באופן פשטני את תופעת החלום האמריקאי אלא מה מסתתר מאחוריו ונראה שכאן טמונה ההצלחה של הספר שכן אנחנו לומדים להכיר את הדמות הראשית ואת המורכבות שהשאירה מאחוריה.

כשהתחלתי לקרוא את הספר לא יכולתי להתעלם מהשילוב בין עולם נוצץ לבין כאב עמוק. אולגה אמנם מתכננת חתונות יוקרתיות ומרבה להתרועע עם האליטה, אבל ברקע יש חור גדול שנפער מילדותה וממשיך לרדוף אותה. זה לא עוד סיפור הצלחה על מישהי שכבשה את ניו יורק, אלא סיפור על אישה שמצליחה מבחוץ אך מבפנים נותרת לא שלמה. הריק הזה הופך להיות מוטיב מרכזי שמלווה את הקריאה, מעלה שאלות על מהו בעצם חלום, מה נשאר ממנו כשהוא מתגשם, ואיך שייכות או משפחה הופכים להיות חשובים הרבה יותר מתהילה.

מה שהפתיע אותי הוא האופן שבו גונזלס מצליחה להחזיק יחד את המרחב האישי והמשפחתי עם הממד הפוליטי והחברתי. אולגה ואחיה מייצגים שני מסלולים שונים של זהות מהגרית. היא בחרה בעולם הזוהר והכסף, הוא בחר בפוליטיקה ובמאבק ציבורי. שניהם נושאים על גבם את היעדרותה של האם, שנמלטה מפוארטו ריקו והשאירה אותם להתמודד עם שאלה בלתי פתורה של שייכות. כל מכתב שהיא שולחת מנקודת המסתור שלה רק מעמיק את הפצע הזה. הקול של האם יוצר שכבה נוספת לספר, שכבה פוליטית מאוד שמביאה את יחסי פוארטו ריקו וארצות הברית אל תוך הסיפור האישי.

הקריאה עוררה בי מחשבות על איך נראית הצלחה בעיני אחרים לעומת איך היא נחווית מבפנים. החברה האמריקאית שבה אולגה פועלת מלאה באשליות של יופי, כוח וכסף. אולגה נדרשת לשחק את המשחק, להעמיד פנים ולהתאים את עצמה לציפיות. אבל לאורך הספר מתברר שהמחיר כבד. כל מגע עם מציאות חייה מבליט את הפער בין מה שהיא מציגה כלפי חוץ לבין מה שהיא מחפשת באמת. במובן הזה הספר הופך לסאטירה לא רק על תרבות אמריקאית אלא גם על הריקנות שיכולה ללוות חלום שמבוסס על הישגים חיצוניים בלבד.

הכתיבה של גונזלס קצבית ומודרנית, עם שילוב של סצנות עוקצניות ודיאלוגים חדים, לצד קטעים שמרגישים כמו וידוי אישי. היא יודעת להיות ביקורתית מאוד, אבל גם מלאת חמלה כלפי הדמויות. השפה בתרגום של יואב כ"ץ זורמת ונגישה, ומצליחה להעביר את העומק ואת המתח בין ההומור לבין הכאב.

בסיום הקריאה נותרתי עם תחושה כפולה. מצד אחד ספר שניתן לקרוא גם כדרמה משפחתית עם סיפור אישי מעניין, ומצד שני רומן פוליטי חריף שמעמיד מול הקורא שאלות גדולות של זהות, של נאמנות, ושל המחיר של חלום לאומי ואישי. זה ספר שלא עובר חלק. הוא דורש להרהר בו, לשאול מהו בעצם חלום שמתגשם ומה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם בשבילו.

בסופו של דבר מצאתי כאן ספר חכם, ביקורתי, לא מתפשר, שמצליח להראות איך דווקא בתוך סיפור של הצלחה חיצונית מתחבאת מציאות של בדידות, כמיהה וכאב. זה לא עוד סיפור על חלום אמריקאי אלא פירוק עדין ומורכב שלו, ובזכות זה הספר נשאר איתי גם אחרי שסגרתי את הכריכה.

הפליטים / וייט תאן נוון
הוצאת בבל
236 עמודים
מאנגלית: חני גלעד

וייט תאן נוון הוא בעצמו פליט, היגר עם משפחתו מוייטנאם לאמריקה וגם גדל, התחנך וגם למד לכתוב.
אבל השורשים שלו, ההשראה שלו באים מהמקורות, מארץ מולדתו, מהתרבות בה גדל וככל הנראה נשמרה גם באמריקה.
דרך זה, ודרך כשרון הכתיבה יוצא הדופן שלו אנחנו נחשפים לקובץ סיפורים נפלא ומרתק שחושף אותנו לעולמם של המהגרים, לפערי התרבויות, ולהתמודדות עם העבר.

זה הספר הראשון של נוון שאני קורא, והוא הצליח לגעת בי בצורה מיוחדת. כבר מהעמודים הראשונים אפשר לחוש שמדובר בסופר שמכיר היטב את מה שהוא מתאר. הוא לא מביט על הפליטים מבחוץ, אלא כמי שחי את זהותם הכפולה. הסיפורים נעים על הציר שבין וייטנאם לאמריקה, בין זיכרון של מקום אבוד ובין מציאות חדשה שמרגישה לעיתים זרה גם אחרי שנים.

יש בספר הזה שפה פשוטה, בהירה, כמעט צלולה מדי אל מול העומק של הנושאים. וכאן בדיוק טמון יופיו. נוון לא מנסה להכביד או להרשים. הוא כותב את הדמויות ואת סיפוריהן בדרך שנכנסת מתחת לעור. יש משהו כמעט שקט בהגשה שלו, שמאפשר לקורא לשקוע פנימה בלי מחסומים.

הסיפורים חושפים עולמות שונים מאוד זה מזה, אבל כולם חולקים את אותו כאב בסיסי של עקירה ושל הגירה. יש בהם רגעים של חיפוש זהות, של משפחות שמתפרקות או נבנות מחדש, של זיכרונות שמעולם לא נעלמו ושל חלומות שמתקשים להתממש. לצד הכאב יש גם חום אנושי, קרבה, אהבות קטנות, וגם לא מעט הומור דק שמבליח ברגעים הנכונים.

מה שהכי הרגשתי לאורך הקריאה הוא שהספר לא עוסק רק בפליטים מוייטנאם. הוא עוסק בכל מי שנמצא בין עולמות, בכל מי שנאלץ לעזוב מאחור חיים שלמים ולבנות את עצמו מחדש במקום אחר. אפשר לקרוא את הסיפורים האלה ולראות בהם השתקפות של כל מהגר, של כל מי שנעקר ממולדתו ומנסה למצוא שפה חדשה, קיום חדש, זהות חדשה.

בזמן הקריאה חזרתי לחשוב על השאלה הפשוטה לכאורה: מה זה בית. עבור חלק מהדמויות הבית הוא מקום גיאוגרפי שנשאר מאחור, עבור אחרות הוא זיכרון, ועבור אחרות הבית קיים רק במערכות היחסים שהן מצליחות לבנות כאן ועכשיו. כל סיפור מציע תשובה אחרת, ולי כקורא זה הזכיר עד כמה המושג הזה מורכב ושברירי.

זה לא ספר דרמטי במובן הרגיל, הוא לא מנסה להמם. הוא ספר שמניח לפני הקורא קולות ועדויות, ונותן להם לדבר בשקט ובכנות. ובשקט הזה יש עוצמה רבה.

כשסיימתי את הקריאה נשארתי עם תחושה כפולה: מצד אחד כאב על גורלות אנושיים שנשברו בגלל מלחמות והיסטוריה, מצד שני הכרה בכוח העצום של אנשים לבנות את עצמם מחדש, גם אם לא לגמרי שלמים.

"הפליטים" הוא ספר שמצליח להיות גם אישי וגם אוניברסלי. בעיניי זו גדולתו. הוא מזכיר לנו שהגירה היא לא רק סיפור על מעבר ממדינה למדינה, אלא סיפור על בני אדם שמנסים לשמור על עצמם בעולם אחר, ולעיתים גם על מי שהם היו פעם.

אפיטפים / חמוטל בר־יוסף
הוצאת קתרזיס
50 עמודים

תענוג לקרוא ספר שירה של חמוטל בר־יוסף, אתה יודע שתקבל משהו איכותי ומעניין אבל כאן הופתעתי לא רק מהאיכות אלא מהבחירה הסגנונית. אין ספק שהספר הזה הוא הפתעה אחת גדולה. וזה מתחיל כבר בכריכה המיוחדת שזורקת אותך ישר לשירים.

הכריכה מציגה מצבה שחורה עם מסגרת דקורטיבית, אבל סביב לה פורח קרנבל צבעוני מלא חיים. פרחים, שמש גדולה, שמיים תכולים ועננים לבנים. התוצאה יוצרת אוקסימורון בולט בין המילה אפיטפים שמרמזת על מוות, סופיות ואבל לבין שפה עיצובית מתפרצת של חיים. זהו לא רק עיצוב גרפי אלא אמירה בפני עצמה על טבעו של הספר, שאינו בוחר להסתגר במחשכים אלא להפוך את שאלת הקיום ואת סיכום החיים לחגיגה של מודעות.

הטכניקה השירית שבחרה בה חמוטל בר־יוסף היא אפיטפית, כתובות מצבה בסגנון היווני הקלאסי. כל שיר פותח בנוסח טקסי קבוע "פה נטמנה אישה", והחזרתיות הזאת מחזקת את תחושת הטקסיות, כאילו הקורא נכנס לבית קברות לשוני. אך המילים שמגיעות אחר כך אינן נשארות באותו מרחב קפוא, אלא מתפרצות לאירוניה, לציניות, לחמלה ולעיתים גם לבדיחות שחורות.

הסגנון מייצר משחק כפול. מצד אחד זוהי מסגרת נוקשה של הספד, של מוות ושל סוף. מצד שני השירים הם אוטוביוגרפיים באופיים, מעין סיכום חיים שנכתב בעודה חיה, עם יכולת להתבונן בעצמה ובחברה ללא ויתור וללא ייפוי. יש כאן פירוק זהות דרך שורת מצבות עצמית, כל אחת מאירה פן אחר, לפעמים בהגזמה אירונית, לפעמים בכאב חשוף.

חמוטל בר־יוסף לא מחפשת נחמה ולא מבקשת לייפות את המציאות. היא מניחה את המוות על השולחן ומרקידה אותו בין המילים. התוצאה היא ספר עז, מפתיע, חד ומלא חיים דווקא מתוך ההתעקשות לדבר על סופיות. זו שירה שלא מתחנפת, אלא מנכיחה את עצמה כעדות אישית וכמבט נוקב על מהות החיים.

---

"פה נטמנה אישה די רגילה
שניהלה בסוד ובגלוי קרבות
עם העולם כולו, בלי נשק ובלי מודיעין,
ולא השלימה עם תבוסות
ולא עם השפלה או מפלות

---

"פה נטמנה נכדה של סבא
שקראו לו "יהודי ישר".
היא העריכה יושר ושירה,
וגם ניסתה לתת להם ממש.
וזה לפעמים גרם לה אושר
ולפעמים גבה מחיר יקר."