חיפה זה רחוק / מירי ליטווק

חיפה זה רחוק / מירי ליטווק
הוצאת שתים
150 עמודים

הדבר הראשון שמשך אותי בספר הזה זו הכריכה.
ישר זיהיתי שזה ציור של עמוס בידרמן ואני מאוד אוהב את האמנות של בידרמן. משיכות המכחול הפשוטות שיוצרות נופים שקטים ויפים וגם מסתוריים במידה רבה. כמעט ללא אנשים, פשוט נוף. ויש משהו אניגמטי בציור הזה כמעט אניגמטי כמו גיבורת הספר שלנו. נערה שיכולה להיות אחת מני רבות שהגיעה לארץ מרוסיה ומחפשת את עצמה, היא במן מסע אישי אינטימי מרתק ופיוטי.

אבל מהר מאוד מתברר שזה איננו רומן התבגרות רגיל. ליטווק לא מספרת את סיפורה של נטע בצורה כרונולוגית מסודרת אלא בונה את חייה מרגעים, כמעט הבזקים של זיכרון. פרקים קצרים, לפעמים כמה עמודים בלבד, שמצטרפים לאט לאט לפסיפס של חיים. ילדות בברית המועצות, העלייה לישראל, חברות, אהבות ראשונות, מבוכה, מיניות, פחד. לא תמיד ברור מה קודם למה, אבל התחושה המצטברת היא של תודעה שנעה בין זיכרונות, כמו אדם שמנסה להבין את עצמו דרך העבר.

יש משהו מאוד פיוטי בכתיבה של ליטווק. לפעמים נדמה שהיא מתקרבת יותר לשירה מאשר לפרוזה. משפטים קצרים יחסית, תיאורים עדינים, רגישות לפרטים קטנים. ריח של חדר מדרגות, מבט של שכנה מהחלון, הליכה בערב ברחוב שקט. היא יודעת לבנות עולם שלם מתוך מחווה קטנה או תמונה חולפת.

הזרות היא אולי התחושה המרכזית שמלווה את הספר. בתחילה נדמה שמדובר בזרות של עולה חדשה, ילדה שמגיעה ממוסקבה אל מציאות ישראלית אחרת לגמרי. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שהזרות הזו עמוקה יותר. היא איננה רק תוצאה של הגירה אלא מצב קיומי. נטע מתבוננת בעולם מעט מן הצד, כאילו תמיד יש מרחק קטן בינה לבין המקום שבו היא נמצאת.

גם המבנה של הספר תורם לתחושה הזו. מאחר שהפרקים אינם מסודרים כרונולוגית נוצרת חוויה של זיכרון מתפזר, של חיים שאינם מתקדמים בקו ישר אלא מורכבים מתחנות. לעיתים זה יפה מאוד, ולעיתים זה גם דורש סבלנות מהקורא. מי שמחפש עלילה ברורה שתמשוך אותו קדימה עלול להרגיש שהספר מתפזר מעט.

ובכל זאת יש משהו ייחודי בקול של ליטווק. זו כתיבה שמסרבת להיות דרמטית מדי או להסביר את עצמה. היא בוחרת ברמז, בשקט, ברגעים קטנים שמצטברים לאט. בספרות הישראלית, שלעתים קרובות נוטה אל העלילתי והישיר, זו בחירה לא מובנת מאליה.

בסופו של דבר חיפה זה רחוק הוא ספר על זיכרון, על התבגרות ועל תחושת זרות שמלווה אדם גם כשהוא כבר נמצא לכאורה במקום שלו. ספר קצר יחסית, עדין מאוד, ולעיתים גם חמקמק. כמו הנוף שעל הכריכה של בידרמן, הוא נראה פשוט במבט ראשון, אבל ככל שמביטים בו יותר מתגלים בו עוד ועוד שכבות של שקט, מסתורין וגעגוע.

לשחק בכוח / דברה גרונפלד

לשחק בכוח / דברה גרונפלד
הוצאת מטר
274 עמודים
תרגום: עפר קובר

בז'אנר ספרי העזרה העצמית מדובר בספר חשוב
הוא חשוב כי תמיד נדמה שהמושג כוח שייך לקבוצה מסוימת בעוד קבוצה אחרת נמנעת מלהשתמש בו.
אבל כוח הוא כלי שכל אחד יכול להשתמש בו ולא רק בעבודה אל מול מעסיק אלא בכל תחום בחיים.
את הדבר הזה באה פרופ' דברה גרונפלד להנגיש לנו בספר שכדאי מאוד לקרוא ולצלול לתוכו.

גרונפלד היא פסיכולוגית חברתית מאוניברסיטת סטנפורד, והספר הזה צמח מתוך שנים של מחקר ומתוך קורס מבוקש שהיא מלמדת בבית הספר למנהל עסקים. כבר מן העמודים הראשונים ברור שהמטרה שלה איננה ללמד את הקורא איך לשלוט באחרים אלא להבין מהו כוח באמת וכיצד הוא פועל במערכות היחסים האנושיות שמרכיבות את חיינו.

אחד הרעיונות המרכזיים של הספר הוא שכוח איננו תכונה אישית אלא תפקיד שאנו ממלאים בתוך סיטואציה חברתית. לפעמים אנחנו בעמדה שמובילה אחרים, לפעמים אנחנו חלק מקבוצה, לפעמים אנחנו נדרשים להציב גבולות ולפעמים דווקא לדעת להנמיך את הנוכחות שלנו. במובן הזה גרונפלד משתמשת בדימוי יפה מעולם התיאטרון. כולנו שחקנים על במה משתנה, וכוח הוא היכולת להבין איזה תפקיד אנחנו ממלאים וכיצד לגלם אותו נכון.

הגישה הזו הופכת את הספר לפרקטי מאוד. במקום לדבר על כוח במונחים מופשטים, גרונפלד מציגה מצבים יומיומיים מוכרים. מישהו שקוטע אותנו באמצע משפט, קולגה שמנסה למתוח גבולות, סיטואציה שבה אנחנו נדרשים לסרב או לעמוד על שלנו. דרך הדוגמאות האלו היא מראה כיצד כוח מתבטא לא רק במילים אלא גם בשפת גוף, בנוכחות, וביכולת לשדר ביטחון גם כאשר איננו מרגישים כך באמת.

הספר בנוי מארבעה חלקים שמובילים את הקורא בהדרגה מן השאלה מהו כוח, דרך הדרכים שבהן אנחנו מבטאים אותו או מצניעים אותו, ועד לרגע שבו אנו צריכים להתמודד עם ניצול לרעה של כוח. גרונפלד אינה מתעלמת מן הצד האפל של המושג הזה. היא מראה כיצד כוח עלול לשחוק עכבות מוסריות וכיצד אנשים בעמדות השפעה עלולים לגלוש להתנהגות פוגענית. לצד זאת היא מדגישה שגם לאנשים שנמצאים בעמדה חלשה יחסית יש אפשרות לפעול, להציב גבול ולהגיב.

אחד הדברים היפים בספר הוא האיזון בין מחקר אקדמי לבין שפה נגישה. גרונפלד מסתמכת על ניסויים בפסיכולוגיה חברתית ועל ניסיון מחקרי רב שנים, אבל הכתיבה נשארת בהירה ומזמינה. היא מספרת סיפורים, מציגה מצבים מוכרים ומאפשרת לקורא לזהות את עצמו בתוך הדוגמאות.

בסופו של דבר המסר של הספר פשוט אך חשוב. כוח איננו רק עניין של מעמד, כסף או סמכות פורמלית. הוא קיים כמעט בכל אינטראקציה אנושית. כאשר אנחנו מבינים זאת אנו יכולים להשתמש בו בצורה אחראית יותר, מודעת יותר וגם יעילה יותר.

לכן בעיני זהו ספר עזרה עצמית מוצלח. הוא איננו מתיימר להיות ספר פילוסופי על טבעו של הכוח, אבל הוא מעניק לקורא כלים לחשוב על המושג הזה מחדש ולהשתמש בו בצורה חכמה יותר בתוך החיים עצמם.

ליבו של הג'ירף גדול להפליא / סופיה שנפרו

ליבו של הג'ירף גדול להפליא / סופיה שנפרו
הוצאת קרן
181 עמודים
איירה: אמנדה שנפרו
תרגמה משוודית: דנה כספי

ספר הילדים הנהדר הזה זכה בפרס פינלנדיה לצעירים.
פרס פינלנדיה הוא הפרס החשוב ביותר לספרות ילדים בפינלנד ולא סתם אני מדגיש את הפרט הזה שכן קודם כל ספרות הילדים הסקנדינבית ידועה באיכותה ואם הספר הזה זכה בפרס כה חשוב ככל הנראה יש בו משהו מיוחד.
לאחר הקריאה בו אני יכול לומר בהחלט שיש בו משהו מיוחד.
זהו ספר בעל עומק.
עומק שלא תמיד רואים בספרות ילדים ואפשר להגדירו גם כפנטזיה לנוער צעיר.
אבל לפני הכל מדובר פשוט ביצירה שכיף להחזיק ביד ולצלול לתוך הטקסטים והאיורים המדהימים שבו.

וגה בת תשע חיה עם אביה באי הג'ירף. אמא איננה. לא מתה ולא נוכחת, פשוט חור פעור שאיש אינו מוכן לדבר עליו. וגה מוקפת בעלי חיים דמיוניים שרק היא רואה, בוני אספלט, יצורים מוזרים ומלאי חן. אביה מתקשה לשאת את הדמיון הזה, וסבה, דמות חמה ומסתורית יותר, נע בין שיתוף לשתיקה. כאשר נכנסת לחיי האב אישה חדשה וקרה שמקפיאה את הסביבה כולה, מחליטה וגה לצאת למסע חיפוש אחר האם. אליה מצטרף נלסון, ילד סקרן שפולט עובדות על עולם החי כאילו היו לחשים.

אפשר לקרוא את העלילה כסיפור חיפוש די קלאסי, אבל זה יהיה לצמצם אותה. הספר פועל בכמה רבדים במקביל. הוא עוסק בכמיהה לאם שאיננה, בשתיקות משפחתיות שמקפיאות לבבות, בקשר רב דורי עדין בין סב לנכדה, ובעיקר בכוחה של הדמיון לשמש שפה במקום שבו המבוגרים נאלמים.

נהניתי מן האיטיות שלו. זה איננו ספר של ראשית קריאה. הוא איננו מנוקד, השפה עשירה, הטון מהורהר. אני מעריך שכיתות ה ו ואף גילאי חטיבה צעירים ימצאו בו עומק אמיתי. הוא אינו מאכיל בכפית ואינו ממהר לספק פתרונות. יש בו עצב שקט אך גם חמימות אנושית.

אי אפשר לדבר על הספר מבלי להתעכב על איוריה הנהדרים של אמנדה שנפרו. אלה אינם איורים שמלווים את הטקסט בלבד אלא יוצרים עולם חזותי שלם, מלא פרטים, צבע ומסתורין. לעיתים הרגשתי שאני שוהה בדפים יותר מאשר מתקדם בעלילה. יש כאן שילוב נדיר בין טקסט פיוטי לאיור שמרחיב אותו ולא מצמצם אותו. התרגום של דנה כספי זורם בטבעיות ומכבד את המקור מבלי לפשט אותו יתר על המידה.

ליבו של הג'ירף גדול להפליא הוא ספר ילדים משובח משום שהוא מאמין בקוראיו הצעירים. הוא מניח שיש בהם סבלנות, רגש, ויכולת להתמודד עם חסר ועם מורכבות. הוא מזמין שיחה בין הורה לילד על היעדר, על קנאה, על אהבה ועל פחד להקפיא את הלב.

כשסגרתי אותו לא נשארתי עם טוויסט דרמטי אלא עם תחושה. תחושה של לב גדול באמת, כזה שמסוגל להכיל גם כאב וגם דמיון. ובעיני זו מחמאה גדולה לכל ספר ילדים.

מוסר תחת אש / עמיחי פישר

מוסר תחת אש / עמיחי פישר
הוצאת כנרת זמורה
381 עמודים

עמיחי פישר הוא דמות מאוד מעניינת. גדל בציונות הדתית ועשה מעבר לחילוניות ולמעשה מייצג באופן די מעניין את החברה הישראלית על הקונפליקטים שבה דרך השינויים בחייו. ההכרה של שני העולמות מאפשרת לו לכתוב עליהם באופן מאוד מעניין וכנה ולייצר תמונת עולם רחבה של המצב בישראל מבחינה פוליטית. הספר הזה הוא מסע, מסע פוליטי, היסטורי ורעיוני להבנת הסכסוך הפנימי בינינו ומכאן זה מתחיל.

פישר אינו מנסה לכתוב עוד ספר תגובה לשבעה באוקטובר. הוא מנסה לספר את הסיפור כולו. מהסטטוס קוו הארוך שבו שקענו, דרך עלייתו של הימין הדתי לאומי והיחלשות השמאל, דרך המרכז שנולד מתוך עייפות אידאולוגית, ועד לקרע הפנימי שהתפוצץ אל תוך המהפכה המשפטית והמלחמה. הוא מבקש להבין לא רק מה קרה לנו אלא מה הנחות היסוד הערכיות שהובילו אותנו לשם.

אחת התרומות הגדולות של הספר בעיני היא עצם החזרת השפה המוסרית לדיון. שנים דיברנו ביטחון, דיברנו טקטיקה, דיברנו ניהול סכסוך. פישר מחזיר את השאלות הגדולות: מהו מוסר בעידן של כוח, האם אפשר להיות גם חזקים וגם צודקים, ומה תובעת מאיתנו הזהות היהודית כאשר אנו מחזיקים ריבונות וכוח צבאי. הוא אינו פוטר את הימין כחשוך ואינו פוטר את השמאל כנאיבי. הוא מנסה למפות את נקודות האמת של שני המחנות ואת הכשלים של כל אחד מהם.

בלב הספר עומד רעיון ההכרה ההדדית. הדרישה שלנו להכרה בזכותנו כאן מחייבת אותנו, לטענתו, להכיר גם באחר. זהו ניסיון לשרטט דרך שאינה רק שיח זכויות אוניברסלי ואינה רק שימור זהות שבטית מתכנסת. הרעיון פשוט לכאורה, כמעט אינטואיטיבי, אך פישר מראה עד כמה הוא קשה ליישום במציאות של חוסר אמון עמוק, וביתר שאת לאחר הטבח.

הקריאה הייתה עבורי חווייתית במובן המחשבתי. לא זזתי עמדה פוליטית בגללו, אך מצאתי את עצמי מבין טוב יותר את ההבדלים המהותיים בין תפיסות העולם. הספר הצליח לנסח תובנות שהיו אצלי עמומות ולחדד שאלות שלא רציתי לנסח עד הסוף. הוא אינו מציע פתרון מדיני מפורט אלא מסגרת מוסרית שבתוכה אפשר להתווכח בלי לאבד זה את זה.

ועם זאת, היומרה כאן גדולה מאוד. לטעון שאפשר לכרוך יחד מוסר וביטחון, יהדות ואוניברסליות, אסטרטגיה וגיאופוליטיקה, זו משימה עצומה. לעיתים נדמה שהמציאות מורכבת אפילו יותר מן המסגרת שהוא מציע, וששאלת האמון בין העמים אינה ניתנת להתרה באמצעות עיקרון אחד, חשוב ככל שיהיה. פישר מודע לקושי הזה, אך ההכרה ההדדית נשארת לעיתים כאידיאל שמרחף מעל תהום של חשדנות הדדית.

ובכל זאת, בתוך מרחב ציבורי רווי ציניות וצעקה, יש ערך עצום בספר שמבקש לדבר ברצינות על מוסר. לא כסיסמה אלא כיסוד שמכוון אסטרטגיה. מוסר תחת אש הוא ספר שאינו מתחנף לאף מחנה ואינו מציע נחמה קלה. הוא תובע מאיתנו להישיר מבט אל הסכסוך, אל השבר ואל הזהות שלנו, ולשאול מי אנחנו רוצים להיות כאן בעשורים הבאים.

זה אינו ספר של תשובות מוחלטות. זה ספר של מסגרת. ובעת הזאת, גם מסגרת מחשבתית בהירה היא דבר נדיר ויקר.

גופי הקיץ / מרטין פליפה קסטנייט

גופי הקיץ / מרטין פליפה קסטנייט
הוצאת תשע נשמות
180 עמודים
תרגום: טליה הוס

ספר מעורר מחשבה של הסופר הארגנטינאי המוכשר מרטין פליפה קסטנייט.
הוא מעורר מחשבה שכן הוא לוקח אותנו לעולם חדש ומסקרן בה המתים אינו סוף הדרך אלא פתח למשהו אחר, לקבלת גוף חי של מישהו אחר אבל התודעה, התודעה לא לחלוטין של המישהו האחר החדש ישן.
קסטנייט בעל דמיון עשיר ויכולת לנסח את הרעיונות שלו באופן מעורר השתאות שולח אותנו לעולם המיוחד הזה וזו קריאה מיוחדת מאוד.

העלילה מתמקדת ברמירו, אדם שחי לפני כמאה שנה, מת, התקיים כישות דיגיטלית במעין מצב ריחוף ברשת, ואז מחליט לחזור אל עולם החיים. הוא משתכן בגוף של אישה מבוגרת ושמנה, גוף שלא תואם את הזיכרון העצמי שלו. בעולם הזה המתים יכולים להפוך לשרופים, תודעות שמוטמעות בגופים אחרים, בעוד אחרים בוחרים להישאר במצב ביניים. רמירו חוזר עם מטרה אישית, כמעט קטנה ויצרית אבל המסע הזה הופך בהדרגה למסע של הסתגלות, של זהות ושל בחינה מחודשת של מהו בכלל אדם.

אני מודה, הגעתי אליו מסוקרן אבל גם חשדן. הרעיון של תודעה בענן שחוזרת לגוף אחר עלול להישמע כמו גימיק עתידני. קל מאוד להישען על ההמצאה ולהזניח את האדם. קסטנייט לא עושה זאת. הוא משתמש במנגנון כדי לחשוף סדקים בנפש.

מה שתפס אותי במיוחד הוא התחושה של לידה מחדש בלי טוהר. לכאורה מדובר בבחירה חופשית, כמעט בניצחון על המוות. בפועל זו כניסה לעולם בגוף זר, ללא התאמה מלאה בין זיכרון לבשר. רמירו חש את איבר המין הגברי שהיה לו כאילו היה איבר קטוע. הרגע הזה מערער יותר מכל הסבר טכנולוגי. הגוף הקודם איננו נמחק, הוא נוכח דרך חסרונו.

המבנה של הספר, פרקים קצרים מאוד, כמעט רסיסי מחשבה, מחזק את החוויה הזו. אין כאן אפוס רחב יריעה אלא תודעה שמנסה להרכיב את עצמה. הקריאה דינמית, אך גם שברירית. כל פרק הוא עוד ניסיון לעמוד בתוך גוף שאיננו בית טבעי.

החברה העתידית שקסטנייט מצייר איננה אוטופיה. היא מקבלת את האלמוות כמעט באדישות, אך מייצרת מעמדות חדשים ופחדים חדשים. המוות לא נעלם, הוא פשוט איבד את סופיותו. וזה אולי מפחיד יותר. אם יש אינסוף זמן, יש גם אינסוף אפשרויות לאבד את עצמך.

אני חושב שזה ספר מצוין באמת. לא כי הוא מציע חזון מבריק של עתיד נוצץ, אלא כי הוא מצליח להפוך רעיון מופרך כמעט לאנושי מאוד. הוא שואל מה נשאר מאיתנו כשהגוף מתחלף, וכמה מהזהות שלנו הוא זיכרון וכמה הוא בשר. הוא מעביר את הרעיון שלו בבהירות, באיפוק, ועם עומק רגשי שמפתיע בספר כה קצר. זו בעיני הצלחה גדולה.

מותר האדם / אסף סולומון

מותר האדם / אסף סולומון
ספרי ניב
205 עמודים

על המחבר אסף סולומון מצוין בכריכה האחורית שהוא אוטודידקט וזהו ספרו הראשון. זהו מידע חשוב שכן ספר שעוסק באבולוציה של התודעה האנושית צריך להיבחן בעיני בהאם הוא ספר עיוני מחקרי או ספר הגות אישי שצריך לקרוא אותו בהקשר הנכון. אחרי הקריאה בו אפשר לומר שהוא ספר מהנה שיש לו הרבה מה לתת לקורא, מידע חדש למי שלא עוסק בתחום ורוצה לצלול אליו. סקירה לא עמוקה מדי של נושאים שונים בתחום התודעה וזה בסדר. ספרים כאלו לחלוטין לגיטימיים ואף מהנים.

כבר בתחילת הקריאה היה לי ברור שאני לא אוחז ביד חיבור אקדמי. אין כאן ביבליוגרפיה, אין רשימת מקורות, אין ניסיון להתעמת באופן שיטתי עם חוקרים בני זמננו במדעי המוח או בפילוסופיה של התודעה. במקום זאת מצאתי ספר שמבקש לפרוס בפני הקורא תמונת עולם רחבה, מסודרת, נגישה.

סולומון נע בין נושאים גדולים: שפה, חופש בחירה, תפיסת זמן, מדע, כסף, מוסר, דת, רוחניות, מערכות יחסים, אחריות. כל פרק קצר יחסית וממוקד. אין כאן חפירה לעומק של כל סוגיה, אלא ניסיון למפות את המרחב. במובן הזה הספר מזכיר מסע מודרך דרך מושגים, יותר מאשר מחקר שמבקש להוכיח תזה אחת חדה.

נהניתי מהבהירות. יש משהו מרענן בקריאה שאינה עמוסה בציטוטים אקדמיים או במונחים טכניים כבדים. סולומון כותב בגובה העיניים, ובונה בהדרגה את הרעיון המרכזי שלו על התודעה הנפרדת ועל האפשרות להתפתחות תודעתית רחבה יותר. לא הרגשתי שהוא מחדש מהפכה רעיונית, אבל כן הרגשתי שהוא מצליח לארגן עבור הקורא רצף מחשבתי קוהרנטי.

עם זאת חשוב לומר ביושר: מי שמחפש עומק פילוסופי שיטתי, דיון ביקורתי במסורות קיימות או תיאוריה מבוססת היטב על אבולוציה של התודעה, לא ימצא כאן את מבוקשו. זה איננו ספר מחקרי ואיננו מתיימר להוכיח מודל מדעי. זהו חיבור הגותי אישי, רחב יריעה, שמציע הסתכלות ערכית ורוחנית על האדם ועל מקומו בעולם.

ואולי כאן גם כוחו. לא כל ספר צריך לפרוץ דרך. יש מקום גם לספרים שמבקשים לפתוח שער, לעורר מחשבה, להזכיר לנו לשאול שוב שאלות יסוד על אחריות, קהילה, אלימות, טכנולוגיה ומשמעות. בעיני, אם קוראים אותו מתוך הבנה ברורה של הזאנר שלו, אפשר ליהנות ממנו מאוד.

זה ספר חביב, כן, אבל חביב במובן הטוב של המילה. הוא מסודר, קריא, מגרה מחשבה, ואינו מעמיד פנים שהוא יותר ממה שהוא. וזה בסדר גמור.

חנות הצעצועים המכושפת / אנג'לה קרטר

חנות הצעצועים המכושפת / אנג'לה קרטר
הוצאת עם עובד
240 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

יש כריכות שמעוצבות מאוד בחוכמה וגורמות לך להסתקרן לגבי תוכן הספר.
הכריכה של הספר הזה חכמה מאוד, היא גורמת לך לחשוב, לנסות להבין על מה הספר מדבר, הדימוי שבו.
ואין לי ספק שנעשתה כאן הרבה מחשבה. הבחירה בבובת הילדה אישה במרכזה כדמות בולטת מהשאר. תמימות מסתורית כזו עם חוטים ששולטים בה, בגד עם מחוך.

הסתכלתי עליה לא מעט לפני שהתחלתי לקרוא. השמלה הלבנה, הזר ביד, העיניים שאינן מחייכות באמת. זו לא בובת ילדות. זו דמות שמביימים אותה. מישהו מושך בחוטים והיא עומדת זקופה, יפה, מסודרת, כמעט כלה. סביב לה דמויות נוספות, נגנים, ברבור, תיאטרון קטן של עולם סגור. כבר בכריכה ברור שאין כאן סיפור תמים.

ומעבר לגותיקה של הספר ומעבר לאפלה שיש בו הוא מדבר על פמיניזם. באופן אחר אמנם אבל זהו ספר פמיניסטי חזק מאוד.

הספר נפתח בגילוי הגוף. מלאני בת חמש עשרה עומדת מול המראה ומגלה שהיא בשר ודם. לא כמשפט ביולוגי, אלא כרעידת אדמה. היא מודדת את עצמה בעיניים של ציירים, מדמיינת חתן עתידי, בוחנת את שדיה, מפחדת להשמין, מתפללת להתחתן או לפחות לחוות תשוקה. הכול מתרחש בחדר נעול, בתוך בית אמיד ומסודר מדי.

כבר שם הרגשתי אי נוחות. הגוף שלה אינו רק שלה. הוא מוצג, נבחן, מבוים. היא מדגמנת לעצמה, אבל גם למבט שאינו שם עדיין. היא מתאמנת להיות אישה כפי שסיפרו לה שאישה אמורה להיות.

ואז ההורים נהרגים. מלאני ואחיה נשלחים אל בית הדוד בלונדון, אל חנות צעצועים שבה מייצרים בובות ומריונטות. זה מעבר חד מבית נעים אל מרחב סגור וחונק. הדוד פיליפ הוא אמן ובובנאי, אבל גם שליט. בבית שלו הכול תיאטרון. תפקידים, שתיקות, מבטים. נשים מדברות מעט. גברים מכתיבים.

וכאן הבנתי עד כמה הכריכה מדויקת. מלאני איננה רק נערה מתבגרת. היא בובה בעולם שבו מישהו אחר מחזיק את החוטים. הספר עוסק בשליטה. מי רשאי לגעת בגוף. מי רשאי לביים אותו. מי קובע מהו יופי ומהי בושה.

יש בספר סצנות קשות, טעונות, לא קלות לקריאה. קרטר לא מרככת. היא לא מגישה פמיניזם מחויך ומעודן. היא חושפת את המנגנון. את הדרך שבה ילדה לומדת להיות אישה דרך פחד, דרך מבט גברי, דרך ציפייה להינשא, דרך אשמה כמעט דתית על כל מחשבה.

הגותיקה כאן אינה רק תפאורה. היא אווירה של בית סגור שבו הקירות לוחשים. היא תחושת מחנק. היא תחושה שאתה צופה בהצגה אבל אינך בטוח מי הקהל ומי השחקן. לפעמים הרגשתי שאני קורא חלום ארוך ומטריד. לפעמים רציתי יותר קרקע, יותר יציבות עלילתית. לא כל פרק מהודק באותה מידה. יש רגעים שבהם הדימוי גובר על ההתרחשות.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהעוצמה. זה ספר שמצליח לגרום לך לחשוב מחדש על רגע ההתבגרות. לא כרגע רומנטי, אלא כרגע שבו העולם מתחיל לנסח עבורך תפקיד. כרגע שבו אתה מגלה שהחוטים כבר שם, גם אם לא ראית אותם.

חנות הצעצועים המכושפת הוא לא ספר נעים. הוא גם לא מבקש להיות כזה. הוא אפל, לעיתים אכזרי, ולעיתים פיוטי מאוד. אבל הוא כן ספר שמכריח אותך להביט בבובה שעל הכריכה ולשאול מי מחזיק בה. והאם יש רגע שבו היא תחתוך את החוטים.

שבויה במשימה / שושן הרן

שבויה במשימה / שושן הרן
הוצאת ידיעות ספרים
240 עמודים

אני קורא הרבה מאוד ספרים על טבח ה7.10.23 אבל זהו הספר הראשון שאני קורא שנכתב על ידי שבוי או שבויה.
אני מאמין שאגיע גם לאחרים והספר הזה שהגיע אלי סקרן אותי מאוד.
שושן הרן היא פעילה חברתית פוליטית אקטיבית מאוד, חיה את הסכסוך, חיה בתקשורת עם האנשים מהצד השני של הגדר וזה הופך את הספר הזה להרבה יותר מספר עדות, זה הופך לספר של אישה שעברה חוויה שמטלטלת לא רק את עולמה החיצוני, את מה שעברה המשפחה, את מה שעבר הקיבוץ שלה.
שושן הרן עברה חוויה שמשנה מציאות פנימית, משנה תפיסות עולם וגרמה לה לראות אחרת את כל מה שהיא חשבה והאמינה בו.

כבר מן הפרק הראשון ברור שלא מדובר רק בתיעוד של שבי. הרן לוקחת אותנו אל חדר סגור בעזה, אל מזרנים על רצפה קרה, אל ילדים שישנים ליד קלצניקובים ורימונים. אבל היא לא כותבת כדי לזעזע בלבד. היא כותבת כדי להבין. בתוך המרחב המצומצם הזה מתנהלים לא רק מאבקי הישרדות אלא גם דיאלוגים טעונים עם אחד השובים. שם, במפגש הבלתי אפשרי בין אישה שבויה לטרוריסט שמחזיק בגורלה, מתרחש השבר האמיתי.

ואז היא חוזרת אחורה, אל העולם שלפני. אל בארי של הליכות הבוקר, של שדות תפוחי אדמה, של שיר חלוצי שמתנגן בראש, של אמונה בצבא ובטכנולוגיה, של אירועי נשים שמאמינות בשלום. המעבר הזה חד וכואב. הקורא יודע מה יקרה בעוד ימים ספורים, והפער בין האופטימיות השקטה של תחילת אוקטובר לבין האימה שעתידה לבוא צורב כמעט פיזית.

כאן נמצא לב הספר. זהו לא רק סיפור על חטיפה. זהו סיפור על קריסת תחושת הביטחון ועל סדק עמוק באתוס. הרן מציגה את עצמה כאישה שחיה כל חייה בתוך עשייה אזרחית, בתוך ניסיון לבנות גשרים, בתוך אמונה שדיאלוג אפשרי. ואז מגיעה מציאות שמעמידה את האמונה הזו במבחן אכזרי.

מה שמרשים אותי הוא שהיא לא בורחת מהממד הפוליטי. היא לא מסתתרת מאחורי תיאור רגשי בלבד. אחרי השחרור היא יוצאת למאבק בינלאומי למען החטופים, מזהה מערכה תודעתית עולמית, מדברת על אנטישמיות ועל אטימות, ועל תחושת הפקרה קשה מול קריסת ההגנה. יש כאן זעם. יש כאן תסכול. יש כאן דרישה ברורה לאחריות.

ובכל זאת, היא לא מתהפכת. היא לא מוחקת את עצמה שלפני. היא מפוכחת יותר, נוקשה יותר בהבנת האידאולוגיה שעומדת מולה, אבל היא אינה נגררת לשנאה גורפת. המתח הזה בין כאב עצום לבין סירוב לוותר על מורכבות אנושית מלווה את הספר לכל אורכו. זה מתח לא נוח, אבל דווקא לכן הוא אמין.

מבחינה ספרותית, הרן כותבת בשפה ישירה ובהירה. אין כאן תחכום לשוני מיותר ואין יומרה ספרותית גבוהה. לעיתים הסמליות גלויה מאוד, אולי אפילו מודעת מדי לעצמה, אבל במקרה הזה היא משרתת את הסיפור. המבנה של לפני ואחרי עובד היטב, יוצר ניגוד חד שמחדד את גודל השבר.

מה שהכאיב לי במיוחד הוא תחושת ההפקרה שהיא מתארת. החיבוק אחרי השחרור, הדאגה לפרטים הקטנים, כל אלה אינם מוחקים את השאלה הפשוטה והקשה, איפה היתה ההגנה כשבאמת נדרשה. הספר אינו מניפסט, אבל הוא גם לא מסתפק בעדות פרטית. הוא מבקש להבין איך זה קרה ומה המשמעות של זה עבורנו כחברה.

סיימתי את הקריאה בתחושה כבדה אך גם צלולה יותר. שבויה במשימה הוא ספר עצוב מאוד, אבל הוא גם ספר מפוכח. הוא מזכיר שהשבעה באוקטובר אינו רק אירוע ביטחוני אלא רעידת אדמה תודעתית. עבור שושן הרן זו היתה קריסה של עולם מוכר ובנייה מחודשת של זהות בתוך מציאות אכזרית.

ואולי זה מה שהופך את הספר הזה לכל כך משמעותי בעיני, הוא לא רק מספר מה קרה, הוא מנסה לברר מי אנחנו אחרי שזה קרה.

עיניים גדולות זה לא טוב / רונית בלנרו אדיב

עיניים גדולות זה לא טוב / רונית בלנרו אדיב
הוצאת מטר
302 עמודים

לקיבוץ הגעתי בשנת 1983.
אחר כך עברתי לעוד קיבוץ, ילד חוץ שמגיע לבית ילדים, לחברה סגורה, למשפחה אומנת.
יש כל כך הרבה סיפורים כאלה וחוויות הקיבוץ דומות בהרבה מובנים אצל רוב הילדים שגדלו בחברה הזו, בשיטה הזו, וחלק מהחוויות שונות לחלוטין אבל יש מכנה משותף.
מחברת הספר מתארת את החיים בקיבוץ באופן מאוד אותנטי ועם זה יכולתי להזדהות כי אמנם הסיפור שלה מתואר כרונולוגית כמה שנים לפני שאני הגעתי לקיבוץ ובעשור אחר אבל הדברים לא השתנו הרבה בתקופה ההיא.
החוויה דומה ומה שלוקח אותנו למסע אחר בסיפור של רונית בלנרו אדיב זו הכתיבה שלה.

זה לא ספר עם עלילה ליניארית סוחפת. אין כאן דרמה גדולה שמתפתחת לשיא. יש יום ועוד יום, בוקרצהרייםערבלילה, טיול לשדות, הצבעה בכיתה, ישיבה במעגל, השכבה. אבל מתוך הפרטים הקטנים האלה נבנה עולם שלם, סגור, מדויק, מוכר מדי.

החיים בביתילדים נפרשים מתוך עיניים של ילדה רגישה וחכמה, כזו שקולטת חוקים גם כשלא אומרים אותם במפורש. הרוב והמיעוט, לא להתבלט, לא לרצות יותר ממה שיש, לא לעשות משהו שאף אחד אחר לא עושה. אלה לא סיסמאות, אלה מנגנונים נפשיים. כילד חוץ אתה לומד אותם מהר מאוד. אתה לומד איפה לעמוד, מתי לשתוק, מתי להרים אצבע עם כולם.

מה שעושה את הספר הזה לטוב באמת הוא השפה. הלחמי המילים אינם קישוט. ביתילדים, פינתאוכל, ארוחתעשר, אלה לא רק מושגים מקומיים אלא תודעה. אין רווחים, אין הפרדה. גם הילדה לא באמת מופרדת. היא חלק מאנחנוקיבוצי שמדבר בלשון רבים. אנחנו רצים, אנחנו מצביעים, אנחנו יודעים. בתוך האנחנו הזה יש אני קטן, לפעמים נסוג, לפעמים שותק.

הספר לא כועס. הוא גם לא מתרפק. הוא מתאר. הוא שואל תמיהות דרך הילדה, לא דרך מבוגר שמבקש לסגור חשבון. כשהיא מחכה שאבא יסתובב בדרך חזרה הביתה והוא לא מסתובב, אין כאן האשמה מפורשת. יש צביטה שקטה. מי שגדל במבנה הזה מבין את המשקל של הסיבוב הקטן הזה שלא קרה.

מצאתי את עצמי קורא וחוזר לא רק למראות אלא לריחות ולצלילים. לסנדלים בתאים הנמוכים, למיץ פטל בקלקר, לישיבה במעגל. אבל גם לצד השני שבי, הילד מבת ים, זה שלא נולד לתוך האנחנו הזה אלא נכנס אליו. הספר הזה שיקף לי עד כמה החוקים היו ברורים ועד כמה הפנמנו אותם בלי לשים לב.

אין כאן תנועה דרמטית גדולה אלא הצטברות של רגעים. לפעמים שאלתי את עצמי אם המבנה הזה יחזיק לאורך מאות עמודים. והוא מחזיק כי הקול עקבי והדיוק רגשי. כל סיפור קטן הוא יחידה של משמעות. לא הכול מבריק באותה מידה, יש קטעים שבהם החזרתיות כמעט מכבידה, אבל בסך הכול הצלילות והכנות מנצחות.

עיניים גדולות זה לא טוב הוא ספר על קיבוץ, אבל גם על כל מערכת שמבקשת לייצר שוויון ומייצרת קונפורמיות. על ילדה שרוצה להבין מהר יותר, לרצות יותר, ולומדת לעצור. על אהבה שיש בה גם חורים שהמערכת לא יודעת לתקן.

קראתי אותו מתוך היכרות אישית עם העולם הזה, ואהבתי אותו לא בגלל נוסטלגיה אלא בגלל האמת שבו. הוא לא ביקש לרגש אותי בכוח. הוא פשוט פתח דלת לעולם שחשבתי שאני זוכר, והראה לי אותו דרך שפה שעדיין מהדהדת בי.

רוד טריפ / האנה דייטש

רוד טריפ / האנה דייטש
ידיעות ספרים
317 עמודים
מאנגלית: דנה טל

בואו נתחיל ממשהו שממש עצבן אותי
ואני רואה את זה גם בסרטים
בתרגומים משפה זרה למוצרים בינלאומיים כאילו בנסיון לשווק אותם לקהל המקומי.
אם היו מתרגמים את הספר כמו שהוא היה אמור להיות שמו היה "פוטנציאל רצחני" או משהו בסגנון.
שם הספר באנגלית הוא killer potential
אז למה למען השם החליטו לשנות אותו לרוד טריפ?
שם נדוש בהרבה שמוכר מסרט אחר, מחוויית נסיעה הרפתקנית בין חברים.
לספר הזה ניתן שם טוב שמתאים לו בשפת המקור והשינוי הזה לא מצא חן בעיני.
וזה הדבר הראשון שנתקלתי בו עוד לפני שקראתי מילה אחת מתוכו.

ועכשיו לסיפור עצמו. איווי היא צעירה שקורסת תחת חובות סטודנטים ועובדת בביתם של בני עשירים במיוחד. ערב אחד היא מגיעה לעבודה ומגלה זירת רצח. במקום להיעלם בשקט ולהזעיק עזרה, היא נשאבת למנוסה יחד עם גיי, צעירה נוספת שנמצאת במקום. מהר מאוד השתיים הופכות לחשודות המרכזיות. התקשורת מרשיעה אותן עוד לפני שהמשטרה מספיקה לבסס ראיות, והן מוצאות את עצמן במסע בריחה מתמשך שהולך ומסתבך, גם בגלל טעויות שלהן וגם בגלל עולם שלא ממש מחכה לשמוע את גרסתן.

אחרי שמניחים את הטרוניה על השם בצד, צריך להודות ביושר, זה ספר מתח שעובד. הוא קצבי, חד, דוחף קדימה בלי לעצור יותר מדי להסברים. לא ספר עמוק במיוחד ולא כזה שישנה תודעה, אבל כזה שמבין היטב את כללי המשחק של הזאנר ומבצע אותם במיומנות.

מה שמחזיק את הספר באמת הוא הדינמיקה בין איווי וגיי. אם לא היה שם קשר חי, טעון, מיני, אירוני ולעיתים אפילו רך בתוך הכאוס, הספר היה נשחק מהר. העלילה לבדה לא הייתה מספיקה. אבל יש ביניהן מתח רגשי שמרגיש אמיתי מספיק כדי שאמשיך לקרוא גם כשחלק מהמהלכים העלילתיים צפויים למדי.

דייטש כותבת בביטחון מרשים לספר ראשון. יש לה הומור שחור, יש לה קול מובחן, והיא יודעת לנסח מחשבות פנימיות בצורה חדה ולעיתים אפילו מבריקה. התרגום של דנה טל זורם היטב ואינו מעיק.

הספר מבקש להיות יותר מסתם מותחן. הוא שזור בביקורת חברתית ברורה, עיסוק בפערים כלכליים, בתקשורת שממהרת לשפוט, בציבור שצמא לאשמים. כל אלה רלוונטיים מאוד למציאות האמריקאית. הבעיה בעיני היא המינון. לעיתים האמירה מודגשת מדי, כמעט מוצהרת, כאילו הסיפור נעצר כדי לוודא שהבנתי את המסר.

כשסגרתי את הספר לא נשארתי עם תחושת טלטלה או מחשבה שממשיכה להדהד ימים אחר כך. נשארתי עם חוויית קריאה טובה, מהירה, אפקטיבית. וזה לא מעט. לא כל ספר צריך להיות גדול כדי להיות מוצלח. לפעמים די בכך שהוא יודע להחזיק אותך, לגרום לך לדאוג לדמויות, ולסיים בלי תחושת החמצה.

ואת השם המקורי עדיין הייתי מחזיר. הוא היה מדויק יותר מהבחירה המקומית שקיבלנו.

בלוג בוורדפרס.קום.

למעלה ↑