לוחמות / אילה דקל
הוצאת התחנה
215 עמודים

לאחרונה שוב מתעורר ויכוח ציבורי נוקב על החשיבות של שירות נשים בצבא ועל חשיבות שירות נשים בתפקידים קרביים ונראה שהספר הזה יוצא בטיימינג מצויין שכן השיח המתעורר הזה במאה ה21 גורם לי לחשוב האם לא השתנינו, האם השמרנות עדיין לוקחת חלק משמעותי בשיח.
את הספר הזה לא ניתן לשפוט ברמה הספרותית שלו, הוא ספר עדויות נוקב וחשוב וככזה ניתן לשפוט אותו, את הערך שלו, את המשמעויות שלו עבור נשים שקוראות אותו וחולמות לעשות דברים גדולים ולפרוץ תקרות זכוכית מבלי שמישהו יאמר להן שהן לא יכולות ולא מתאימות.
הספר הזה צריך להישפט במקומות האלו.

קראתי את לוחמות לא כרומן ולא כיצירה שמבקשת להרשים בתחכום צורני, אלא כמסמך חי. עשרים מונולוגים של נשים שהיו שם. בטנקים, בחפ"ק, בחזית עזה, בגבול הצפון, במילואים בגיל חמישים ושלוש, בהריון מתקדם. הן לא מדברות בסיסמאות אלא מתארות החלטות, פחד, אחריות, בלבול, חתירה למגע.

יש משהו מטלטל ברגע שבו מפקדת טנק מספרת שהיא מרגישה קטנה כמו נמלה מול חור בגדר, ובאותו רגע ממש מבינה שאין לה פריבילגיה להישאר קטנה. יש כוח אדיר בתיאור של שלושה לא שקיבלה לאורך הדרך, ובכל פעם בחרה לא לוותר. לא כי זה נשמע טוב בהרצאה, אלא כי זו הייתה הדרך היחידה שלה להתקדם בתוך מערכת שלא תמיד האמינה בה.

הספר הזה לא מתווכח תיאורטית עם מבקרי שירות הנשים. הוא פשוט מניח עובדות. נשים היו שם. נשים פעלו. נשים קיבלו החלטות תחת אש. נשים הצילו חיים. ברגע שקוראים את העדויות האלה קשה מאוד לחזור לשיח שמצייר אותן כנטל או כקישוט.

יחד עם זאת, אני לא מתעלם מהעצב שמתלווה לקריאה. חברה בריאה לא אמורה למדוד העצמה דרך שדה קרב. יש משהו כואב בידיעה שהשוויון נבחן דרך היכולת לירות, לפקד, לסכן חיים. אבל זו המציאות הישראלית, והספר הזה לא בורח ממנה. הוא מתאר אותה כמו שהיא, מורכבת, אלימה, מחייבת.

מבחינה עריכתית אפשר לשאול שאלות. לעיתים המבנה החוזר של ספק ואז נחישות, של מכשול ואז פריצה, יוצר תחושה תבניתית. לא כל סיפור מצליח לחרוג מהמסלול הזה. הייתי שמח לראות גם רגעים שנשארים פתוחים יותר, שלא נסגרים תמיד בניצחון. אבל זו כבר שאלה של ארגון ושל בחירה מה להבליט, לא של אמינות.

הכוח האמיתי של הספר טמון בפער שבין הענווה של הדוברות לבין העוצמה של המעשים. רבות מהן פותחות באמירה שאין להן באמת סיפור. ואז מתגלה סיפור של שעות ארוכות תחת אש, של החלטות שמכריעות גורלות, של התמודדות עם זלזול מוקדם שהפך להערכה.

אני חושב על נערה צעירה שקוראת את הספר הזה. היא לא תפגוש כאן פוסטר ורוד של העצמה. היא תפגוש זיעה, בוץ, גריז, דילמות מוסריות, אחריות כבדה. והיא תבין שהשאלה אינה האם היא יכולה, אלא האם היא מוכנה לשלם את המחיר. במובן הזה הספר הזה נותן כוח אמיתי, לא מדומיין.

לוחמות הוא לא יצירה ספרותית שמבקשת פרסים. הוא מסמך תקופה. עדות חיה לרגע היסטורי שבו נשים עמדו בפרונט של שדה הקרב. בתוך ויכוח ציבורי שמבקש לעיתים להחזיר את הגלגל לאחור, הספר הזה מזכיר שהגלגל כבר הסתובב. והוא לא מסתובב בדיבורים, אלא במעשים.

מספיק מציאות / שמעון אדף
יצירה עברית
328 עמודים

אני אוהב את שמעון אדף.
אוהב אותו כי יש בו משהו אחר, יש בו איכות אחרת וסגנון אחר ושפה אחרת והוא מצליח לאתגר בכל ספר מחדש את הקורא, להפתיע, לתת ערך מוסף וזה מעניין כקורא לראות מה אדף יביא הפעם.
גם בספר הזה שמעון אדף מנסה לאתגר אותנו ומראש, כבר מהעמוד הראשון אתה מבין שאתה נכנס לספר שדורש ממך משהו אחר.
הקריאה דורשת סוג מסוים של אינטיליגנציה והתמסרות כמו שגם הכתיבה עצמה והעריכה עצמה באים לשדר משהו אחר מרוב הספרים בספרות המקומית שאנחנו נתקלים בהם.

וכשאני אומר דורש, אני מתכוון באמת דורש. לא רק שפה גבוהה ועשירה, לא רק עברית נדירה ומדויקת עד רמת הנשימה, אלא מבנה שמערער על עצמו, תודעה שמטילה ספק בכל זיכרון, בכל רצף, בכל סיפור שהיא מספרת. כבר בתחילת הרומן האני מתפצל, הזיכרון מתפורר, והמציאות איננה מובנת מאליה. אתה לא נשען על קרקע יציבה. אתה לומד ללכת בתוך ערפל.

הספר נע בין נעורים בעיירה דרומית, מוזיקה, מפעל סריגים, ובין סיפור חייהם של שושנה וראם, זוג שנפגש לכאורה במקרה אך הולך ומסתבך בתוך רשת של כוחות כלכליים, תודעתיים ומיתולוגיים. ביג דאטה, מדעי אקלים, פילוסופיה של שפה, מיתוסים עתיקים, אלגוריתמים סמויים, כולם נשזרים יחד למערכת אחת. זו איננה עלילה במובן הפשוט. זו מכונה מורכבת, ולכל בורג בה יש תפקיד, גם אם לא תמיד ברור מהו.

יש כאן רגעים של יופי צרוף. תיאורי טבע כמעט פסיכדליים, דיאלוגים חדים, שושנה חיה ונושמת בתחילת דרכה התל אביבית, ראם המוזיקאי שהופך למדען, הילדה שנקראת על שם אלה עתיקה. יש גם תחושה אמיתית של מסתורין, לא פנטסטי במובן הקל אלא כזה שמרחף מעל המציאות הכלכלית והטכנולוגית שלנו. כאילו משהו מתרחש מתחת לפני השטח ואנחנו רק רואים את ההבהובים.

ובכל זאת, אני נשאר אמביוולנטי.

לא כי הספר משעמם אותי. הוא לא. העלילה מתגמלת ויש בו עניין מתמשך. אלא משום שהקריאה בו דורשת ריכוז מוחלט. אם אתה מרפה לרגע, אם אתה עוצר ליומיים, אתה עלול לאבד חוט. לא בגלל שהשפה אינה קריאה, אלא בגלל שהמבנה עצמו מתעקש להיות מורכב. רומן כזה מבקש ממך נוכחות מלאה, כמעט טקסית.

אני נוטה לסיים ספרים. אני אוהב אתגר. ואני חושב שעצם האתגר כאן שווה את המאמץ. אבל הוא שווה אותו רק אם אתה מחויב באמת. זה איננו ספר שקוראים תוך כדי. הוא איננו סלחני. הוא לא מושך אותך בכוח בחזרה, אלא מחכה שתבחר להיכנס שוב.

אדף בונה כאן עולם שמבקש לחשוב על תבניות עומק של מציאות, על אמת ומראית עין, על זיכרון שמתפורר ועל אני שמבקש להיאחז. השאלה אם העולם הזה יישאר בי לאורך זמן עדיין פתוחה. אני באמצע הדרך, מסוקרן, מעריך, אך גם תוהה אם ההשקעה תתלכד בסוף לכדי חוויה אחת שלמה.

אולי זו בדיוק המשמעות של השם. מספיק מציאות. לא יותר מדי, לא פחות מדי. מספיק כדי לערער, מספיק כדי לחשוב, מספיק כדי להכריח אותך לשאול אם אתה מוכן באמת להיכנס פנימה.

אוצר מלחמה / ארז האסול
הוצאת שתים
336 עמודים

בכריכה כתוב על המחבר שהוא גיאולוג וחובב ארכיאולוגיה וזה מעניין וגם לא מפתיע שסופר עם רזומה כזה בחר לקחת אותנו למסע הסטורי מיסטי ומותח שהגרעין שלו הוא מרדף אחר מטבע עתיק.
אבל הספר לא עוסק רק במטבע עתיק, הוא גם עוסק בקונפליקטים המזרח תיכוניים והמחבר מנסה להעביר את זה דרך הטקסט.
ובמובנים רבים הוא גם מצליח.

כבר מן הפרקים הראשונים מורגשת היד של אדם שמכיר את השטח, את הסלעים, את ההיסטוריה ואת שכבות הזמן שנערמו זו על גבי זו באזור שלנו. הסיפור מדלג בין תקופות, בין מסע הצלב השלישי לבין ימינו, בין אבירים, סיירים, חוקרים, טרוריסטים ולוחמים, וכל הזמן חוזר אל אותו מטבע מסתורי שעובר מיד ליד ומצית שרשראות של אלימות, בגידה ותאוות כוח.

יש בספר תחושה ברורה של מסע. לא רק מסע גיאוגרפי בין מצרים, לבנון, הגולן והגליל, אלא גם מסע בזמן, דרך דורות של אנשים שחייהם נשזרים סביב חפץ קטן אחד. האסול מצליח ליצור תחושה שההיסטוריה במזרח התיכון איננה עבר רחוק אלא חומר חי, כזה שעדיין פועם מתחת לפני הקרקע ומוכן להתפרץ בכל רגע. במובן הזה הספר עובד היטב, הוא נותן תחושה של עומק ושל הקשר, ושל עולם שבו הגבולות בין דת, פוליטיקה והיסטוריה כמעט ואינם קיימים.

גם ברמת העלילה יש כאן מותחן אפקטיבי. יש רדיפות, קרבות, מארבים, שותפויות לא צפויות, ומעברים בין נקודות מבט שונות. הדמויות מגיעות מרקעים מגוונים, מצרית, דרוזי, ישראלים, לוחמי ארגונים שונים, והבחירה הזו מוסיפה צבע ותחושה אזורית אותנטית יותר. זה לא סיפור על גיבורים נקיים, אלא על אנשים שנעים בתוך מרחב אלים ומורכב.

אבל לצד החוזקות האלו, מורגשת גם החולשה המרכזית של הספר. האסול מאוהב בפרטים. בגיאולוגיה, בנשק, בתיאורי שטח, במנגנונים טכניים, במסלולי מסע ובמבנים היסטוריים. לפעמים זה מעשיר ומוסיף עומק, אבל לא פעם זה גם מכביד על הקריאה. יש קטעים שבהם הסיפור נעצר כדי לפנות מקום להסבר, והתחושה היא שהספר היה יכול להיות צנום ומהודק יותר, אולי אפילו חזק יותר, אם חלק מהידע היה נשאר מאחורי הקלעים.

גם ברמת השפה והדמויות, זה איננו ספר שמבקש להיות יצירה ספרותית מורכבת או פסיכולוגית במיוחד. הכתיבה ברורה, עניינית, פונקציונלית, משרתת את העלילה. מי שמחפש עומק רגשי גדול או קול ספרותי ייחודי, אולי לא ימצא כאן את מבוקשו. אבל מי שמחפש סיפור שמערב היסטוריה, מסתורין, קרבות ומעט מיסטיקה אזורית, יקבל חוויה קריאה ומהנה.

בסופו של דבר, אוצר מלחמה הוא ספר של ידע ותנועה. הוא לוקח אותנו למסע במזרח התיכון דרך תקופות, עמים ואמונות, ומנסה להראות עד כמה העבר עדיין חי בתוך ההווה. הוא עמוס יותר ממה שהיה צריך להיות, לפעמים אפילו כבד, אבל הוא גם מותח, סוחף ברגעיו הטובים, ומעל הכול מהנה לקריאה. לפעמים זה לא מעט בכלל.

אנחנו מגש הכסף / סתיו שפיר
הוצאת דביר
144 עמודים

סדרת אתגרי הדמוקרטיה היא חשובה וכל ספר בה עניין אותי עד כה. הנושאים שעולים בטקסטים של סדרה זו, הכותבים המעניינים והמגוונים הם מעוררי מחשבה ופותחים את הדעת בהבנה של הפוליטיקה הישראלית.
אפשר לומר שכולם נוטים לצד פוליטי מסוים אבל בעיני הטקסטים דווקא באים לחשוף ולהאיר את המחשבה החופשית ולתת לקוראים מבט נוסף ואולי בלתי מוכר על ליברליזם ודמוקרטיה באופן שלא תמיד נחשפים אליו.
סתיו שפיר מזוהה עם צד פוליטי מסוים זה ידוע, אבל סתיו שפיר גם היתה חברת כנסת שבחרה לה מאבק שנדמה קצת כמו מלחמה בתחנות רוח, להלחם ההזרמת הכספים הלא מפוקחים בתקציב המדינה.

הספר שלה לוקח אותנו אל תוך החדרים הפחות נוצצים של הכנסת, לא אל הנאומים הגדולים במליאה ולא אל הסיסמאות, אלא אל הטבלאות, ההעברות, הישיבות המאוחרות וההצבעות שנעשות כמעט על אוטומט. דרך החוויות שלה כחברת ועדת הכספים, היא מראה לקורא עד כמה התקציב הוא לא מסמך טכני אלא לב הפוליטיקה עצמה.

תוך כדי הקריאה הרגשתי שאני נכנס אל עולם שבדרך כלל מוסתר מאחורי שפה ביורוקרטית מכוונת. מספרים, סעיפים, העברות תקציביות, כל אלו נשמעים כמו עניין יבש של רואי חשבון, אבל שפיר מצליחה להראות איך כל שורה כזו קובעת את החיים שלנו. כמה תלמידים יהיו בכיתה, כמה כסף יגיע לבריאות, כמה יוזרם לפרויקטים פוליטיים שלא תמיד ברור מה טיבם.

החוזק של הספר נמצא בפשטות שלו. הוא לא מנסה להיות מחקר אקדמי כבד, אלא ספר הסבר אזרחי. שפיר כותבת בגוף ראשון, מתארת ישיבות, עימותים, איומים, רגעים של תסכול וגם של הצלחה. התחושה היא של יומן מאבק, לא של חיבור תיאורטי. לפעמים זה מרגיש אפילו כמו סיפור אישי של מי שנכנסה למערכת מתוך אמונה, וגילתה עד כמה היא מורכבת ואטומה.

יש בספר טון פוליטי ברור, ואין טעם להעמיד פנים אחרת. מי שמחפש ניתוח קר ומאוזן מכל הצדדים לא בהכרח ימצא אותו כאן. זה ספר עם עמדה, עם זעם, עם תחושת דחיפות. אבל דווקא בגלל זה הוא עובד. הוא לא מסתתר מאחורי ניטרליות מדומה אלא מציג עמדה אזרחית ברורה לגבי שקיפות, פיקוח ושימוש בכספי ציבור.

כקורא, מצאתי את עצמי פחות עסוק בשאלה אם אני מסכים עם כל מסקנה, ויותר בשאלה איך ייתכן שכל כך הרבה החלטות על מיליארדים מתקבלות כמעט בלי תשומת לב ציבורית. הספר מצליח לייצר תחושת אי נוחות בריאה, כזו שגורמת לחשוב מחדש על מושג פשוט לכאורה כמו תקציב המדינה.

זה ספר קצר, בהיר וקריא, אבל גם כזה שמשאיר אחריו מחשבות. לא מניפסט גדול ולא מחקר אקדמי, אלא קריאת השכמה אזרחית. במובן הזה הוא עושה בדיוק את מה שסדרת אתגרי הדמוקרטיה מנסה לעשות, לפתוח חלון קטן אל מנגנוני הכוח, ולתת לקורא תחושה שהוא מבין קצת יותר מה קורה מאחורי הקלעים של המדינה שלו.

מספרת הסיפורים האחרונה / דונה בארבה היגרה
הוצאת הכורסא
294 עמודים
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

הספר הזה מיועד קודם כל לבני נוער
רומן מד"ב דיסטופי של סוף העולם שכתוב באופן מעניין ומעשיר
אבל אני כמבוגר, כאדם שקורא ספרות מגוונת וגם נהנה מספרות מדע בדיוני גם נהניתי ממנו.
נכון שהרעיונות בו לא מאוד מורכבים באופן יחסי כמובן אבל הגישה, הכתיבה והדרך בה הסיפור מסופר עניין גם אותי.
אם הייתי צריך לשייך אותו לקטגוריית גיל אז זה לנוער בוגר שמחובר לספרות אפוקליפטית עם מסר חברתי חשוב.
ועכשיו לעלילה.

פטרה היא נערה שנבחרה יחד עם משפחתה להצטרף למשלחת אנושית שנשלחת הרחק מכדור הארץ. שביט קטלני עומד להשמיד את העולם, ומעטים בלבד נבחרים לעלות על חלליות שיישאו אותם אל כוכב חדש. המסע אמור להימשך מאות שנים, והנוסעים נשלחים לתרדמה עמוקה שבמהלכה מוחדר אל מוחם ידע שיסייע להם להקים חברה חדשה ויעילה.

אבל משהו משתבש בדרך. כשהילדים מתעוררים, הם מגלים שהחברה החדשה שנבנית סביבם מבוססת על מחיקת זיכרונות, על אחידות מוחלטת, ועל שליטה של קולקטיב שמוחק כל שריד של זהות אישית, תרבות, משפחה או סיפור. פטרה, מסיבה שלא לגמרי מוסברת, היא כמעט היחידה שזוכרת את עברה. היא נושאת איתה את קולות הסיפורים של סבתה, את השפה, את המיתוסים, את הזיכרונות הקטנים של החיים שהיו.

מכאן הספר הופך להיות סיפור על מאבק אחר. לא מאבק צבאי ולא מרד הירואי, אלא מאבק על הזיכרון. על היכולת לספר סיפור, לזכור מאין באנו, ולהעביר משהו אנושי אל העתיד.

העלילה עצמה די פשוטה. אין כאן מבנה מורכב במיוחד, אין משחקים פילוסופיים גדולים, וגם לא עומק פסיכולוגי יוצא דופן. לפעמים הדברים נאמרים באופן ישיר מאוד, כמעט כמו משל. ובכל זאת, מצאתי את עצמי נשאב לתוך הקריאה.

יש משהו מאוד כן בדרך שבה היגרה מספרת את הסיפור הזה. היא לא מנסה להרשים בתחכום טכנולוגי או בתיאוריה מדעית. החללית, הכוכב החדש והקולקטיב הם בעיקר תפאורה לרעיון אחד ברור מאוד: מה נשאר מהאנושות אם מוחקים לה את הסיפורים.

דווקא הפשטות הזאת עבדה עבורי. הרגשתי שאני קורא ספר שמדבר על זיכרון, על תרבות, על השפה שאנו נושאים איתנו, גם כשאין לנו שום דבר אחר. ברגעים מסוימים הוא אפילו הזכיר לי אגדות עם, יותר מאשר מדע בדיוני.

כמבוגר, היו גם רגעים שבהם ראיתי את הסכמטיות, את הפתרונות הנוחים, את המקומות שבהם העלילה לא לגמרי משכנעת. אבל באופן מפתיע, זה לא הפריע לי במיוחד. היה ברור לי שהספר מכוון למקום רגשי וחינוכי, לא למורכבות ספרותית גדולה.

בסופו של דבר זה ספר שמזכיר דבר פשוט מאוד, אבל גם חשוב מאוד: האנושות אינה רק טכנולוגיה, מדע או יעילות. היא אוסף של סיפורים, שפות, זיכרונות ומיתוסים שעוברים מדור לדור. ברגע שמוחקים אותם, אולי נשארת חברה מתפקדת, אבל לא בטוח שנשארים בני אדם.

בעיני, זה ספר נוער טוב, קריא, מרגש, עם רעיון מרכזי חזק. לא יצירת מופת גדולה, אבל ספר שיש לו לב, ויש לו מה לומר. לפעמים זה בדיוק מה שצריך.

אול רייט. גוד נייט / הלגרד האוג
ספרית רות
137 עמודים
מגרמנית: טלי קונס

מעט מאוד שמעתי על טיסה MH370
שהמריא מקואלה למפור לבייג'ין.
הסיפור הזה מוכר אבל לא מספיק הדהד אצלי, זה רחוק ממחוזותינו, ישראלים לא נמצאים בקואלה למפור ולפחות אצלי זה הדהד בזמנו קצת ונעלם.
"נעלם" זו מילת מפתח בספר הזה שכן היא חוזרת בכמה אופנים.
הלגרד האוג לוקחת סיפור, טרגדיה אנושית קשה, תעלומה ללא פתרון ונותנת לה הדהוד עמוק ורגיש ובמקביל לוקחת אירוע אישי ומהדהדת אותו במקביל באופן מקורי מאוד.

טיסה MH370 נעלמה מן המכ"ם בשנת 2014 עם 239 נוסעים ואנשי צוות. מטוס שלם, עם אנשים חיים, נעלם אל תוך חלל לא ידוע. אין גוף, אין קבר, אין תשובה. משפחות נשארות מאחור עם טלפונים שלא מצלצלים ועם שמועות שמתפשטות מהר יותר מכל מידע אמיתי. האוג פוגשת את בני המשפחה, מקשיבה להם, מתעכבת על פרטים קטנים, על חפצים, על זיכרונות. לא המספר הסטטיסטי מעניין אותה אלא האנשים עצמם, החיים שהיו, הרגעים האחרונים, ההמתנה האינסופית.

במקביל היא מתעדת היעלמות אחרת, שקטה ואיטית יותר. אביה חולה בדמנציה. במשך שנים היא רושמת את המשפטים שהוא אומר, את השכחה, את הבלבול, את הרגעים שבהם נדמה שהוא חוזר להיות האדם שהיה ואז שוב נעלם. הגוף כאן, אבל האיש שהיה בתוכו הולך ומתרחק.

כך נוצר חיבור בין שתי טרגדיות שונות מאוד בממדיהן, אבל דומות במהותן. בשתיהן נשארים אנשים מאחור בלי סיום, בלי נקודת הכרעה. זהו מצב של אבל קפוא, אובדן שאין לו גבול ברור. הפסיכולוגית פאולין בוס קראה לזה אובדן עמום, מצב שבו אדם נוכח ואיננו בעת ובעונה אחת. אצל האוג זה לא מושג תיאורטי אלא חוויה ממשית. היא חיה אותו בבית עם אביה, והיא מזהה אותו גם אצל משפחות הנוסעים.

מה שמרשים בספר הוא האופן שבו האוג מתבוננת בכל הדמויות באותה תשומת לב. היא לא מתייחסת לנוסעי המטוס כאל כותרת חדשותית, אלא כאנשים מסוימים, עם הרגלים, עם אהבות, עם סיפורים קטנים. היא עושה כלפיהם את אותה תנועה שהיא עושה כלפי אביה, ניסיון עיקש לא לתת להם להיעלם לגמרי. אם אי אפשר להחזיר אותם, אפשר לפחות לשמר את קולם, את הזיכרון שלהם, את האנושיות שלהם.

הכתיבה עצמה מאופקת מאוד. אין כאן דרמה מתפרצת או מניפולציה רגשית. הטקסט בנוי מקטעים קצרים, כמעט רשימות, פרגמנטים של מחשבה וזיכרון. דווקא האיפוק הזה יוצר כוח. התחושה היא של קריאה במסמך חי, משהו שנכתב תוך כדי התרחשות, לא אחרי שהכול כבר נסגר והוסבר.

זה גם ספר שמרחיב בהדרגה את תחושת האי ודאות. ככל שמתקדמים בו, מתברר שאין תשובות ברורות, לא לגבי המטוס ולא לגבי האב. העולם הטכנולוגי, המודרני, זה שאמור לדעת הכול, מתגלה כחסר אונים מול היעלמות אחת גדולה ומול היעלמות אחת קטנה שמתרחשת בתוך בית פרטי.

זה ספר קצר, כמעט דקיק, אבל הוא משאיר הדהוד. לא בגלל תעלומת המטוס, אלא בגלל ההבנה הפשוטה והכואבת שאדם יכול להיעלם ביותר מדרך אחת. לפעמים הוא נעלם בשמיים מעל האוקיינוס, ולפעמים הוא נעלם לאט, בתוך הראש שלו, בזמן שאנחנו עומדים מולו ומנסים לזכור במקומו.

לאין שיעור
אנתולוגיית שירי בית ספר
הוצאת מקום לשירה
231 עמודים
עורך: גלעד מאירי

חשבתי איך לגשת לאנתולוגייה הזו, לכתיבה עליה לאחר שסיימתי לקרוא את השירים בה.
התחושה הראשונה שלי היא, אני מכיר את זה.
אני מכיר את זה כתלמיד, אני מכיר את זה כחלק מהמערכת, אני חי אותה, אני רואה את התלמידים אל מול עיני כל בוקר.
אבל אז חשבתי לעצמי.
אני לא היחידי שמכיר אותה, כל אחד מאיתנו מכיר אותה.
כל אחד מאיתנו היה תלמיד, סחב איתו צלקות, זכרונות, אהבות.
לכל אחד מאיתנו יש יותר מיום אחד שהוא נושא איתו לכל ימי חייו מבית הספר.
וזה הופך את הספר הזה כמשהו שכל אחד יכול למצוא בו מקום.

האנתולוגיה הזו זורקת כל אחד מאיתנו בחזרה לילדות. היא מכריחה את הקורא לחזור למסדרון, לריח של הכיתה, לצלצול, למחברת עם השוליים האדומים, למורה אחד שאהבת ולמורה אחר שפחדת ממנו.
בתוך השירים יש תלמידים דחויים, ילדים שחולמים בספסלים האחרונים, כאלה שמדמיינים את בית הספר עולה באש, וכאלה שמתאהבים במורה ללשון. יש אמהות שמנקות את הכיתות אחרי שהילדים הולכים הביתה, ויש מורים עייפים שמנסים לדבר וקולם כבר צרוד מהמערכת.

זה לא ספר על בית ספר אחד. זה ספר על כל בתי הספר.
כמורה, הקריאה בספר הזה היא לא קריאה נוחה. כל שיר על ילד שלא רואים אותו, על תלמיד שנדחק לשוליים, על כיתה אטומה או על מורה מותש, הוא גם מראה. לא מראה של העבר, אלא של ההווה. של היום בבוקר. של השיעור האחרון. של התלמיד שיושב בקצה הכיתה ולא מדבר.

ובאותה נשימה, יש גם שירים שמזכירים למה בכלל נכנסתי למערכת הזו. שירים על רגע אחד של הבנה, על שיעור ספרות שנשאר בלב, על מורה שהדליק ניצוץ.
הם מזכירים שבית הספר הוא לא רק מקום של מבחנים וציונים, אלא גם מקום שבו מישהו יכול להרגיש בפעם הראשונה שרואים אותו באמת.
מה שיפה באנתולוגיה הזו הוא המנעד שלה. אין בה קול אחד. יש בה זכרונות קשים לצד רגעים של חסד, ביקורת לצד אהבה, נוסטלגיה לצד עייפות.
כשקוראים את השירים ברצף מבינים שהחוויה הבית ספרית אף פעם לא הייתה דבר אחד. היא תמיד הייתה תערובת של פחד והתרגשות, שעמום וגילוי, השפלה וגאווה.

כמורה, אני לא יכול לקרוא את הספר הזה רק מתוך געגוע לתלמיד שהייתי. אני קורא אותו גם מתוך אחריות.
כל אחד מהשירים הוא תזכורת לכך שהכיתה איננה רק מקום שמעבירים בו חומר. היא מקום שבו נצרבים זכרונות שילכו עם הילדים שנים קדימה. לפעמים זכרונות טובים, לפעמים פחות.

וזה אולי הדבר הכי חזק באנתולוגיה הזו. היא לא מציעה פתרון ולא מטיפה. היא פשוט פורשת מול הקורא את המורכבות של בית הספר, כמו שהיא.
מקום שמכאיב לפעמים, מציל לפעמים, ובדרך כלל עושה את שניהם יחד.
לכן זה ספר שלא שייך רק למורים, ולא רק לחובבי שירה.
זה ספר ששייך לכל מי שיש לו זיכרון אחד לפחות מכיתה, ממורה, מצלצול.
כלומר, כמעט לכולנו.

אימפריית הסימנים / רולאן בארת
הוצאת בבל
155 עמודים
מצרפתית: אור רוזמן ועירן דורפמן

אני מאוד אוהב לקרוא את רולאן בארת ומאוד אוהב את התרבות היפנית
ושילוב של שניהם ביחד בהחלט יכול לגרום לי עונג.
כמו שבארת נגע בתחום אחר שאני אוהב, הצילום בספר אחר שלו וגרם לי להתבונן מחדש בתמונות ולגלות תובנות חדשות עליהם כך גם הוא גורם לי להתבונן על התרבות היפנית ועל הסימבוליקה שיש בה באופן שלא ראיתי בעבר ואם יש עבור קורא ממני מטרה בספרי הגות מסוג זה אז היא בין השאר היכולת שלי כקורא לראות בעקבות הטקסט דברים חדשים לגמרי וזה כל היופי בזה.

אימפריית הסימנים הוא ספר דק, מקוטע, כמעט אוורירי, אבל מאחוריו מסתתרת מחשבה עמוקה מאוד על האופן שבו תרבויות בונות משמעות. בארת לא כותב כאן מדריך ליפן, ולא מתיימר להסביר את היפנים או את ההיסטוריה שלהם. להפך. הוא מודה כמעט בגלוי שזו יפן מדומיינת, יפן של סימנים, יפן שמשמשת לו כמרחב מחשבתי שבו אפשר להיפטר מהרגלי החשיבה המערביים.

הקריאה בספר מרגישה כמו שיטוט איטי בעיר זרה. כל פרק הוא תחנה קטנה: מקלות אכילה, קופסת בנטו, קליגרפיה, תיאטרון, אריזה, רחוב, מחווה. אין כאן עלילה ואין טיעון גדול שמוליך אותך מנקודה לנקודה. יש רצף של התבוננויות. ובכל זאת, ככל שמתקדמים, מתגבשת תחושה ברורה של עולם אחר, עולם שבו הסימן אינו מחפש עומק נסתר, אלא מתקיים על פני השטח, כצורה, כמחווה, כמשחק.

אחת הדוגמאות שהכי נשארו איתי היא זו של מקלות האכילה. בארת משווה אותם למזלג המערבי, ומגלה דרכם הבדל תרבותי שלם. המזלג ננעץ באוכל, חודר אליו, כמעט תוקף אותו. מקלות האכילה לעומת זאת מרימים את המזון בעדינות. אין חדירה, אין קריעה, אין מחווה אלימה. זה רגע קטן מאוד, כמעט שולי, אבל דרכו נפתחת מחשבה רחבה יותר על תרבות שמעדיפה צמצום, עדינות ומחווה, על פני שליטה, חדירה ופירוק.

וזו בדיוק הגדולה של בארת. הוא לא מכביד על הקורא, לא מתנשא מעליו ולא בונה מערכת מושגים כבדה. הוא פשוט מציע דרך אחרת להסתכל. הוא לוקח חפצים יומיומיים, מחוות קטנות, צורות אריזה או כתיבה, ודרכן מזיז מעט את נקודת המבט שלנו. בסוף הקריאה אתה לא מרגיש שלמדת שיטה או תיאוריה, אלא שמשהו באופן שבו אתה מסתכל על העולם השתנה.

במובן הזה הספר הזכיר לי מאוד את מחשבות על הצילום. גם שם בארת לא מלמד אותך איך לנתח תמונה, אלא גורם לך להרגיש אותה אחרת. גם שם הוא משנה את המבט ולא רק את ההבנה. בשני הספרים האלה הוא מוכיח שהוא הוגה מסוג נדיר, כזה שלא רק מסביר רעיונות, אלא יוצר חוויה אינטלקטואלית שיש בה גם עדינות וגם יופי.

אימפריית הסימנים הוא ספר קטן ונעים לצלילה. אפשר לקרוא בו פרק אחד לפני השינה, או לשוטט בו באיטיות לאורך כמה ימים. זה לא ספר שמסיים אותך, אלא ספר שמרכך את המבט, מפנה מקום, וגורם לך להרגיש שהעולם מלא בסימנים שאתה עדיין לא יודע לקרוא. וזה אולי הדבר הכי יפה שספר הגות יכול לעשות.

לנהוג בתוך הים / מוריה דיין קודיש
הוצאת שתים
119 עמודים

החיים הם שבריריים, רגע אחד יכול לטלטל אותנו, לשנות אותנו, לקחת את החיים שהכרנו למקום אחר. נראה שהממואר הקטן, הדחוס והממוקד הזה בא לתאר רגע אחד כזה בחיים. המחברת, מוריה דיין קודיש עושה את זה ועושה את זה טוב. היא לוקחת אותנו למסע שמתחיל בתאונה והופך את חייה.

מדובר באירוע אחד, כמעט נקודתי בזמן, אבל כזה שפותח תהום שלמה של מחשבות, פחדים ואשמה. תאונת דרכים עם שליח אופנוע הופכת אצל קודיש לא רק לאירוע פיזי, אלא לרגע שבו המציאות עצמה מתערערת. כל מה שהיה מובן מאליו עד אז, היציבות, השגרה, הביטחון הבסיסי בכך שהחיים פשוט נמשכים, מתפורר ברגע אחד של מתכת ובשר שנפגשים בכביש.

הספר כתוב כממואר תודעתי מאוד. אין כאן עלילה רחבה או ניסיון לספר סיפור חיים שלם. הכול מתרכז סביב האירוע, סביב מה שקדם לו, ובעיקר סביב מה שבא אחריו. הפחד מהאשמה, המחשבות על האדם שנפגע, הביורוקרטיה, עורך הדין, שלילת הרישיון, כל אלה הופכים למעין מעגלים שמקיפים את אותו רגע אחד בכביש.

מה שעובד כאן במיוחד הוא הכנות. קודיש לא מנסה לייפות את עצמה ולא להצטייר כגיבורה. להפך, היא נוגעת שוב ושוב בתחושת האשמה, בפחד מהכלא, בתחושה שהחיים יכולים להיסדק בגלל שנייה אחת של חוסר תשומת לב. יש כאן חשיפה רגשית לא פשוטה, אבל היא לא מרגישה מתמסכנת או מניפולטיבית.

גם מבחינה לשונית הספר מרשים. השפה עשירה בדימויים, לפעמים כמעט שירית, אבל היא תמיד קשורה לגוף, לכביש, לפחד, לצרחה, למפגש האלים בין אדם למכונה. התאונה עצמה הופכת למעין דימוי רחב יותר, מפגש אינטימי מדי בין יצורים שחשבו שהם מוגנים בתוך המסגרות של חייהם.

יש בספר גם נגיעה במציאות הישראלית העכשווית, לא באופן פוליטי ישיר, אלא דרך הפרטים הקטנים. שליח וולט, מערכת משפט, חדשות על מתים ופצועים, תחושה כללית של עולם רועד. כל אלה חודרים אל תוך התודעה של המספרת ומערבבים בין פחד אישי לבין חרדה רחבה יותר.

הספר קצר, אבל לא מרגיש דל. להפך, הוא מרוכז מאוד, כמעט בלי שומן. כל עמוד בו הוא עוד תנועה קטנה בתוך סערה רגשית גדולה. זה לא ספר שמנסה להרשים בעלילה או בהפתעות, אלא כזה שמבקש להישאר בתוך החוויה, בתוך הרגע שבו אדם מבין עד כמה הכול יכול להישבר.

זה ממואר צנוע בהיקף שלו, אבל חזק מאוד בתחושה שהוא משאיר. ספר על רגע אחד בכביש, שהופך לרגע שממנו והלאה החיים כבר לא נראים אותו הדבר.

ויכה הברק פעמיים / אבירם ברקאי
הוצאת כנרת זמורה
288 עמודים

זה די מעניין וטרגי ביותר שאסון ה7.10 התרחש חמישים שנה בדיוק פלוס יום לאחר מלחמת יום כיפור.
ואז עולה בי התחושה האם אנחנו נחווה אסון נוסף כזה בעוד חמישים שנה.
האם לשם שינוי נלמד מהטרגדיות שהתרחשו או שנמשיך לעשות טעויות ונחווה בהנהגה זחוחה שכושלת שוב ושוב.
מי שהיה ראש אמ"ן במלחמת יום כיפור יכול לענות על הרבה שאלות ושיח איתו יכול להיות דבר מעניין.
והנה אבירם ברקאי בא ועושה זאת, פוגש את אלי זעירא לשיח כזה.
וזו מהות הספר, השיחות בין המחבר שהיה לוחם במלחמת יום כיפור לאלוף בדימוס שהיה למעשה האשם העיקרי למחדל המלחמה ההיא על פי וועדת אגרנט.

הספר בנוי מסדרה של שיחות שנערכו בין השניים לאורך יותר מעשור. לא מדובר בראיון חד פעמי, לא בתחקיר עיתונאי חד, אלא במשהו אחר, איטי יותר, אישי יותר, לעיתים אפילו אינטימי. ברקאי מגיע עם המטען שלו כלוחם, עם הכעס, עם הסקרנות, עם הצורך להבין. זעירא מגיע עם חמישים שנות האשמה ציבורית על הכתפיים, עם גרסה משלו, עם תפיסת עולם שלא תמיד מתיישבת עם הזיכרון הקולקטיבי.

יש משהו מרתק בלראות את האיש שסומן במשך שנים כאבי המחדל מדבר בגוף ראשון, לא ככותרת עיתון ולא כקריקטורה היסטורית, אלא כאדם מבוגר, חד מחשבה, עקשן, לפעמים מודה בטעות, לפעמים נאחז בעמדותיו. השיחה ביניהם לא מרגישה כמו חקירה ולא כמו טקס זיכוי. היא מתנהלת כמו דו שיח בין שני אנשים שמכירים את המחיר של המלחמה על בשרם, כל אחד ממקומו.

אחד הדברים הבולטים בשיחות הוא טענתו של זעירא שאסור לבנות על התרעה מודיעינית. מבחינתו ההיסטוריה מלאה בהפתעות, ומדינה שחיה על ההנחה שהמודיעין יתריע בזמן, מזמינה לעצמה אסון. זו תפיסה לא נוחה, כמעט צינית, אבל גם כזו שמקבלת משקל אחר לגמרי אחרי אוקטובר 2023. ברקאי לא מקבל אותה כמובן מאליו, הוא מתווכח, מקשה, חוזר ושואל מה המשמעות המעשית של מחשבה כזו, איך אפשר לחיות כמדינה בלי להישען על התרעה. שם הספר נעשה חי באמת, בתוך המתח הזה בין שתי תפיסות.

עם זאת, הספר אינו חושף סודות גדולים או מגלה עובדות חדשות על מלחמת יום כיפור. כוחו נמצא במקום אחר, בניסיון להבין תודעה של מחדל, לא רק את העובדות אלא את הדרך שבה אנשים חושבים, מצדיקים, מתחרטים, או מסרבים להתחרט. זה ספר על שיחה מתמשכת עם אדם שסחב על גבו אשמה לאומית, ועל ניסיון לבדוק האם באמת כל האשמה הייתה שלו.

כשסיימתי את הספר נשארתי פחות עם תשובות ויותר עם תחושה מטרידה. אם אדם שהיה בתוך המחדל ההוא מזהה שוב דפוסים דומים, ואם גם אחרי חמישים שנה אנחנו עדיין מדברים על זחיחות, קיבעון ואשליות של התרעה, אולי הברק באמת יכול להכות שוב. השאלה היא לא רק מה קרה אז ומה קרה עכשיו, אלא האם יש בנו בכלל יכולת ללמוד, או שאנחנו פשוט נידונים לשחזר את אותה טראומה בדורות שונים.