מספיק מציאות / שמעון אדף

מספיק מציאות / שמעון אדף
יצירה עברית
328 עמודים

אני אוהב את שמעון אדף.
אוהב אותו כי יש בו משהו אחר, יש בו איכות אחרת וסגנון אחר ושפה אחרת והוא מצליח לאתגר בכל ספר מחדש את הקורא, להפתיע, לתת ערך מוסף וזה מעניין כקורא לראות מה אדף יביא הפעם.
גם בספר הזה שמעון אדף מנסה לאתגר אותנו ומראש, כבר מהעמוד הראשון אתה מבין שאתה נכנס לספר שדורש ממך משהו אחר.
הקריאה דורשת סוג מסוים של אינטיליגנציה והתמסרות כמו שגם הכתיבה עצמה והעריכה עצמה באים לשדר משהו אחר מרוב הספרים בספרות המקומית שאנחנו נתקלים בהם.

וכשאני אומר דורש, אני מתכוון באמת דורש. לא רק שפה גבוהה ועשירה, לא רק עברית נדירה ומדויקת עד רמת הנשימה, אלא מבנה שמערער על עצמו, תודעה שמטילה ספק בכל זיכרון, בכל רצף, בכל סיפור שהיא מספרת. כבר בתחילת הרומן האני מתפצל, הזיכרון מתפורר, והמציאות איננה מובנת מאליה. אתה לא נשען על קרקע יציבה. אתה לומד ללכת בתוך ערפל.

הספר נע בין נעורים בעיירה דרומית, מוזיקה, מפעל סריגים, ובין סיפור חייהם של שושנה וראם, זוג שנפגש לכאורה במקרה אך הולך ומסתבך בתוך רשת של כוחות כלכליים, תודעתיים ומיתולוגיים. ביג דאטה, מדעי אקלים, פילוסופיה של שפה, מיתוסים עתיקים, אלגוריתמים סמויים, כולם נשזרים יחד למערכת אחת. זו איננה עלילה במובן הפשוט. זו מכונה מורכבת, ולכל בורג בה יש תפקיד, גם אם לא תמיד ברור מהו.

יש כאן רגעים של יופי צרוף. תיאורי טבע כמעט פסיכדליים, דיאלוגים חדים, שושנה חיה ונושמת בתחילת דרכה התל אביבית, ראם המוזיקאי שהופך למדען, הילדה שנקראת על שם אלה עתיקה. יש גם תחושה אמיתית של מסתורין, לא פנטסטי במובן הקל אלא כזה שמרחף מעל המציאות הכלכלית והטכנולוגית שלנו. כאילו משהו מתרחש מתחת לפני השטח ואנחנו רק רואים את ההבהובים.

ובכל זאת, אני נשאר אמביוולנטי.

לא כי הספר משעמם אותי. הוא לא. העלילה מתגמלת ויש בו עניין מתמשך. אלא משום שהקריאה בו דורשת ריכוז מוחלט. אם אתה מרפה לרגע, אם אתה עוצר ליומיים, אתה עלול לאבד חוט. לא בגלל שהשפה אינה קריאה, אלא בגלל שהמבנה עצמו מתעקש להיות מורכב. רומן כזה מבקש ממך נוכחות מלאה, כמעט טקסית.

אני נוטה לסיים ספרים. אני אוהב אתגר. ואני חושב שעצם האתגר כאן שווה את המאמץ. אבל הוא שווה אותו רק אם אתה מחויב באמת. זה איננו ספר שקוראים תוך כדי. הוא איננו סלחני. הוא לא מושך אותך בכוח בחזרה, אלא מחכה שתבחר להיכנס שוב.

אדף בונה כאן עולם שמבקש לחשוב על תבניות עומק של מציאות, על אמת ומראית עין, על זיכרון שמתפורר ועל אני שמבקש להיאחז. השאלה אם העולם הזה יישאר בי לאורך זמן עדיין פתוחה. אני באמצע הדרך, מסוקרן, מעריך, אך גם תוהה אם ההשקעה תתלכד בסוף לכדי חוויה אחת שלמה.

אולי זו בדיוק המשמעות של השם. מספיק מציאות. לא יותר מדי, לא פחות מדי. מספיק כדי לערער, מספיק כדי לחשוב, מספיק כדי להכריח אותך לשאול אם אתה מוכן באמת להיכנס פנימה.