לוחמות / אילה דקל

לוחמות / אילה דקל
הוצאת התחנה
215 עמודים

לאחרונה שוב מתעורר ויכוח ציבורי נוקב על החשיבות של שירות נשים בצבא ועל חשיבות שירות נשים בתפקידים קרביים ונראה שהספר הזה יוצא בטיימינג מצויין שכן השיח המתעורר הזה במאה ה21 גורם לי לחשוב האם לא השתנינו, האם השמרנות עדיין לוקחת חלק משמעותי בשיח.
את הספר הזה לא ניתן לשפוט ברמה הספרותית שלו, הוא ספר עדויות נוקב וחשוב וככזה ניתן לשפוט אותו, את הערך שלו, את המשמעויות שלו עבור נשים שקוראות אותו וחולמות לעשות דברים גדולים ולפרוץ תקרות זכוכית מבלי שמישהו יאמר להן שהן לא יכולות ולא מתאימות.
הספר הזה צריך להישפט במקומות האלו.

קראתי את לוחמות לא כרומן ולא כיצירה שמבקשת להרשים בתחכום צורני, אלא כמסמך חי. עשרים מונולוגים של נשים שהיו שם. בטנקים, בחפ"ק, בחזית עזה, בגבול הצפון, במילואים בגיל חמישים ושלוש, בהריון מתקדם. הן לא מדברות בסיסמאות אלא מתארות החלטות, פחד, אחריות, בלבול, חתירה למגע.

יש משהו מטלטל ברגע שבו מפקדת טנק מספרת שהיא מרגישה קטנה כמו נמלה מול חור בגדר, ובאותו רגע ממש מבינה שאין לה פריבילגיה להישאר קטנה. יש כוח אדיר בתיאור של שלושה לא שקיבלה לאורך הדרך, ובכל פעם בחרה לא לוותר. לא כי זה נשמע טוב בהרצאה, אלא כי זו הייתה הדרך היחידה שלה להתקדם בתוך מערכת שלא תמיד האמינה בה.

הספר הזה לא מתווכח תיאורטית עם מבקרי שירות הנשים. הוא פשוט מניח עובדות. נשים היו שם. נשים פעלו. נשים קיבלו החלטות תחת אש. נשים הצילו חיים. ברגע שקוראים את העדויות האלה קשה מאוד לחזור לשיח שמצייר אותן כנטל או כקישוט.

יחד עם זאת, אני לא מתעלם מהעצב שמתלווה לקריאה. חברה בריאה לא אמורה למדוד העצמה דרך שדה קרב. יש משהו כואב בידיעה שהשוויון נבחן דרך היכולת לירות, לפקד, לסכן חיים. אבל זו המציאות הישראלית, והספר הזה לא בורח ממנה. הוא מתאר אותה כמו שהיא, מורכבת, אלימה, מחייבת.

מבחינה עריכתית אפשר לשאול שאלות. לעיתים המבנה החוזר של ספק ואז נחישות, של מכשול ואז פריצה, יוצר תחושה תבניתית. לא כל סיפור מצליח לחרוג מהמסלול הזה. הייתי שמח לראות גם רגעים שנשארים פתוחים יותר, שלא נסגרים תמיד בניצחון. אבל זו כבר שאלה של ארגון ושל בחירה מה להבליט, לא של אמינות.

הכוח האמיתי של הספר טמון בפער שבין הענווה של הדוברות לבין העוצמה של המעשים. רבות מהן פותחות באמירה שאין להן באמת סיפור. ואז מתגלה סיפור של שעות ארוכות תחת אש, של החלטות שמכריעות גורלות, של התמודדות עם זלזול מוקדם שהפך להערכה.

אני חושב על נערה צעירה שקוראת את הספר הזה. היא לא תפגוש כאן פוסטר ורוד של העצמה. היא תפגוש זיעה, בוץ, גריז, דילמות מוסריות, אחריות כבדה. והיא תבין שהשאלה אינה האם היא יכולה, אלא האם היא מוכנה לשלם את המחיר. במובן הזה הספר הזה נותן כוח אמיתי, לא מדומיין.

לוחמות הוא לא יצירה ספרותית שמבקשת פרסים. הוא מסמך תקופה. עדות חיה לרגע היסטורי שבו נשים עמדו בפרונט של שדה הקרב. בתוך ויכוח ציבורי שמבקש לעיתים להחזיר את הגלגל לאחור, הספר הזה מזכיר שהגלגל כבר הסתובב. והוא לא מסתובב בדיבורים, אלא במעשים.