אול רייט. גוד נייט / הלגרד האוג

אול רייט. גוד נייט / הלגרד האוג
ספרית רות
137 עמודים
מגרמנית: טלי קונס

מעט מאוד שמעתי על טיסה MH370
שהמריא מקואלה למפור לבייג'ין.
הסיפור הזה מוכר אבל לא מספיק הדהד אצלי, זה רחוק ממחוזותינו, ישראלים לא נמצאים בקואלה למפור ולפחות אצלי זה הדהד בזמנו קצת ונעלם.
"נעלם" זו מילת מפתח בספר הזה שכן היא חוזרת בכמה אופנים.
הלגרד האוג לוקחת סיפור, טרגדיה אנושית קשה, תעלומה ללא פתרון ונותנת לה הדהוד עמוק ורגיש ובמקביל לוקחת אירוע אישי ומהדהדת אותו במקביל באופן מקורי מאוד.

טיסה MH370 נעלמה מן המכ"ם בשנת 2014 עם 239 נוסעים ואנשי צוות. מטוס שלם, עם אנשים חיים, נעלם אל תוך חלל לא ידוע. אין גוף, אין קבר, אין תשובה. משפחות נשארות מאחור עם טלפונים שלא מצלצלים ועם שמועות שמתפשטות מהר יותר מכל מידע אמיתי. האוג פוגשת את בני המשפחה, מקשיבה להם, מתעכבת על פרטים קטנים, על חפצים, על זיכרונות. לא המספר הסטטיסטי מעניין אותה אלא האנשים עצמם, החיים שהיו, הרגעים האחרונים, ההמתנה האינסופית.

במקביל היא מתעדת היעלמות אחרת, שקטה ואיטית יותר. אביה חולה בדמנציה. במשך שנים היא רושמת את המשפטים שהוא אומר, את השכחה, את הבלבול, את הרגעים שבהם נדמה שהוא חוזר להיות האדם שהיה ואז שוב נעלם. הגוף כאן, אבל האיש שהיה בתוכו הולך ומתרחק.

כך נוצר חיבור בין שתי טרגדיות שונות מאוד בממדיהן, אבל דומות במהותן. בשתיהן נשארים אנשים מאחור בלי סיום, בלי נקודת הכרעה. זהו מצב של אבל קפוא, אובדן שאין לו גבול ברור. הפסיכולוגית פאולין בוס קראה לזה אובדן עמום, מצב שבו אדם נוכח ואיננו בעת ובעונה אחת. אצל האוג זה לא מושג תיאורטי אלא חוויה ממשית. היא חיה אותו בבית עם אביה, והיא מזהה אותו גם אצל משפחות הנוסעים.

מה שמרשים בספר הוא האופן שבו האוג מתבוננת בכל הדמויות באותה תשומת לב. היא לא מתייחסת לנוסעי המטוס כאל כותרת חדשותית, אלא כאנשים מסוימים, עם הרגלים, עם אהבות, עם סיפורים קטנים. היא עושה כלפיהם את אותה תנועה שהיא עושה כלפי אביה, ניסיון עיקש לא לתת להם להיעלם לגמרי. אם אי אפשר להחזיר אותם, אפשר לפחות לשמר את קולם, את הזיכרון שלהם, את האנושיות שלהם.

הכתיבה עצמה מאופקת מאוד. אין כאן דרמה מתפרצת או מניפולציה רגשית. הטקסט בנוי מקטעים קצרים, כמעט רשימות, פרגמנטים של מחשבה וזיכרון. דווקא האיפוק הזה יוצר כוח. התחושה היא של קריאה במסמך חי, משהו שנכתב תוך כדי התרחשות, לא אחרי שהכול כבר נסגר והוסבר.

זה גם ספר שמרחיב בהדרגה את תחושת האי ודאות. ככל שמתקדמים בו, מתברר שאין תשובות ברורות, לא לגבי המטוס ולא לגבי האב. העולם הטכנולוגי, המודרני, זה שאמור לדעת הכול, מתגלה כחסר אונים מול היעלמות אחת גדולה ומול היעלמות אחת קטנה שמתרחשת בתוך בית פרטי.

זה ספר קצר, כמעט דקיק, אבל הוא משאיר הדהוד. לא בגלל תעלומת המטוס, אלא בגלל ההבנה הפשוטה והכואבת שאדם יכול להיעלם ביותר מדרך אחת. לפעמים הוא נעלם בשמיים מעל האוקיינוס, ולפעמים הוא נעלם לאט, בתוך הראש שלו, בזמן שאנחנו עומדים מולו ומנסים לזכור במקומו.