לאין שיעור

לאין שיעור
אנתולוגיית שירי בית ספר
הוצאת מקום לשירה
231 עמודים
עורך: גלעד מאירי

חשבתי איך לגשת לאנתולוגייה הזו, לכתיבה עליה לאחר שסיימתי לקרוא את השירים בה.
התחושה הראשונה שלי היא, אני מכיר את זה.
אני מכיר את זה כתלמיד, אני מכיר את זה כחלק מהמערכת, אני חי אותה, אני רואה את התלמידים אל מול עיני כל בוקר.
אבל אז חשבתי לעצמי.
אני לא היחידי שמכיר אותה, כל אחד מאיתנו מכיר אותה.
כל אחד מאיתנו היה תלמיד, סחב איתו צלקות, זכרונות, אהבות.
לכל אחד מאיתנו יש יותר מיום אחד שהוא נושא איתו לכל ימי חייו מבית הספר.
וזה הופך את הספר הזה כמשהו שכל אחד יכול למצוא בו מקום.

האנתולוגיה הזו זורקת כל אחד מאיתנו בחזרה לילדות. היא מכריחה את הקורא לחזור למסדרון, לריח של הכיתה, לצלצול, למחברת עם השוליים האדומים, למורה אחד שאהבת ולמורה אחר שפחדת ממנו.
בתוך השירים יש תלמידים דחויים, ילדים שחולמים בספסלים האחרונים, כאלה שמדמיינים את בית הספר עולה באש, וכאלה שמתאהבים במורה ללשון. יש אמהות שמנקות את הכיתות אחרי שהילדים הולכים הביתה, ויש מורים עייפים שמנסים לדבר וקולם כבר צרוד מהמערכת.

זה לא ספר על בית ספר אחד. זה ספר על כל בתי הספר.
כמורה, הקריאה בספר הזה היא לא קריאה נוחה. כל שיר על ילד שלא רואים אותו, על תלמיד שנדחק לשוליים, על כיתה אטומה או על מורה מותש, הוא גם מראה. לא מראה של העבר, אלא של ההווה. של היום בבוקר. של השיעור האחרון. של התלמיד שיושב בקצה הכיתה ולא מדבר.

ובאותה נשימה, יש גם שירים שמזכירים למה בכלל נכנסתי למערכת הזו. שירים על רגע אחד של הבנה, על שיעור ספרות שנשאר בלב, על מורה שהדליק ניצוץ.
הם מזכירים שבית הספר הוא לא רק מקום של מבחנים וציונים, אלא גם מקום שבו מישהו יכול להרגיש בפעם הראשונה שרואים אותו באמת.
מה שיפה באנתולוגיה הזו הוא המנעד שלה. אין בה קול אחד. יש בה זכרונות קשים לצד רגעים של חסד, ביקורת לצד אהבה, נוסטלגיה לצד עייפות.
כשקוראים את השירים ברצף מבינים שהחוויה הבית ספרית אף פעם לא הייתה דבר אחד. היא תמיד הייתה תערובת של פחד והתרגשות, שעמום וגילוי, השפלה וגאווה.

כמורה, אני לא יכול לקרוא את הספר הזה רק מתוך געגוע לתלמיד שהייתי. אני קורא אותו גם מתוך אחריות.
כל אחד מהשירים הוא תזכורת לכך שהכיתה איננה רק מקום שמעבירים בו חומר. היא מקום שבו נצרבים זכרונות שילכו עם הילדים שנים קדימה. לפעמים זכרונות טובים, לפעמים פחות.

וזה אולי הדבר הכי חזק באנתולוגיה הזו. היא לא מציעה פתרון ולא מטיפה. היא פשוט פורשת מול הקורא את המורכבות של בית הספר, כמו שהיא.
מקום שמכאיב לפעמים, מציל לפעמים, ובדרך כלל עושה את שניהם יחד.
לכן זה ספר שלא שייך רק למורים, ולא רק לחובבי שירה.
זה ספר ששייך לכל מי שיש לו זיכרון אחד לפחות מכיתה, ממורה, מצלצול.
כלומר, כמעט לכולנו.