מספרת הסיפורים האחרונה / דונה בארבה היגרה

מספרת הסיפורים האחרונה / דונה בארבה היגרה
הוצאת הכורסא
294 עמודים
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

הספר הזה מיועד קודם כל לבני נוער
רומן מד"ב דיסטופי של סוף העולם שכתוב באופן מעניין ומעשיר
אבל אני כמבוגר, כאדם שקורא ספרות מגוונת וגם נהנה מספרות מדע בדיוני גם נהניתי ממנו.
נכון שהרעיונות בו לא מאוד מורכבים באופן יחסי כמובן אבל הגישה, הכתיבה והדרך בה הסיפור מסופר עניין גם אותי.
אם הייתי צריך לשייך אותו לקטגוריית גיל אז זה לנוער בוגר שמחובר לספרות אפוקליפטית עם מסר חברתי חשוב.
ועכשיו לעלילה.

פטרה היא נערה שנבחרה יחד עם משפחתה להצטרף למשלחת אנושית שנשלחת הרחק מכדור הארץ. שביט קטלני עומד להשמיד את העולם, ומעטים בלבד נבחרים לעלות על חלליות שיישאו אותם אל כוכב חדש. המסע אמור להימשך מאות שנים, והנוסעים נשלחים לתרדמה עמוקה שבמהלכה מוחדר אל מוחם ידע שיסייע להם להקים חברה חדשה ויעילה.

אבל משהו משתבש בדרך. כשהילדים מתעוררים, הם מגלים שהחברה החדשה שנבנית סביבם מבוססת על מחיקת זיכרונות, על אחידות מוחלטת, ועל שליטה של קולקטיב שמוחק כל שריד של זהות אישית, תרבות, משפחה או סיפור. פטרה, מסיבה שלא לגמרי מוסברת, היא כמעט היחידה שזוכרת את עברה. היא נושאת איתה את קולות הסיפורים של סבתה, את השפה, את המיתוסים, את הזיכרונות הקטנים של החיים שהיו.

מכאן הספר הופך להיות סיפור על מאבק אחר. לא מאבק צבאי ולא מרד הירואי, אלא מאבק על הזיכרון. על היכולת לספר סיפור, לזכור מאין באנו, ולהעביר משהו אנושי אל העתיד.

העלילה עצמה די פשוטה. אין כאן מבנה מורכב במיוחד, אין משחקים פילוסופיים גדולים, וגם לא עומק פסיכולוגי יוצא דופן. לפעמים הדברים נאמרים באופן ישיר מאוד, כמעט כמו משל. ובכל זאת, מצאתי את עצמי נשאב לתוך הקריאה.

יש משהו מאוד כן בדרך שבה היגרה מספרת את הסיפור הזה. היא לא מנסה להרשים בתחכום טכנולוגי או בתיאוריה מדעית. החללית, הכוכב החדש והקולקטיב הם בעיקר תפאורה לרעיון אחד ברור מאוד: מה נשאר מהאנושות אם מוחקים לה את הסיפורים.

דווקא הפשטות הזאת עבדה עבורי. הרגשתי שאני קורא ספר שמדבר על זיכרון, על תרבות, על השפה שאנו נושאים איתנו, גם כשאין לנו שום דבר אחר. ברגעים מסוימים הוא אפילו הזכיר לי אגדות עם, יותר מאשר מדע בדיוני.

כמבוגר, היו גם רגעים שבהם ראיתי את הסכמטיות, את הפתרונות הנוחים, את המקומות שבהם העלילה לא לגמרי משכנעת. אבל באופן מפתיע, זה לא הפריע לי במיוחד. היה ברור לי שהספר מכוון למקום רגשי וחינוכי, לא למורכבות ספרותית גדולה.

בסופו של דבר זה ספר שמזכיר דבר פשוט מאוד, אבל גם חשוב מאוד: האנושות אינה רק טכנולוגיה, מדע או יעילות. היא אוסף של סיפורים, שפות, זיכרונות ומיתוסים שעוברים מדור לדור. ברגע שמוחקים אותם, אולי נשארת חברה מתפקדת, אבל לא בטוח שנשארים בני אדם.

בעיני, זה ספר נוער טוב, קריא, מרגש, עם רעיון מרכזי חזק. לא יצירת מופת גדולה, אבל ספר שיש לו לב, ויש לו מה לומר. לפעמים זה בדיוק מה שצריך.