ויכה הברק פעמיים / אבירם ברקאי

ויכה הברק פעמיים / אבירם ברקאי
הוצאת כנרת זמורה
288 עמודים

זה די מעניין וטרגי ביותר שאסון ה7.10 התרחש חמישים שנה בדיוק פלוס יום לאחר מלחמת יום כיפור.
ואז עולה בי התחושה האם אנחנו נחווה אסון נוסף כזה בעוד חמישים שנה.
האם לשם שינוי נלמד מהטרגדיות שהתרחשו או שנמשיך לעשות טעויות ונחווה בהנהגה זחוחה שכושלת שוב ושוב.
מי שהיה ראש אמ"ן במלחמת יום כיפור יכול לענות על הרבה שאלות ושיח איתו יכול להיות דבר מעניין.
והנה אבירם ברקאי בא ועושה זאת, פוגש את אלי זעירא לשיח כזה.
וזו מהות הספר, השיחות בין המחבר שהיה לוחם במלחמת יום כיפור לאלוף בדימוס שהיה למעשה האשם העיקרי למחדל המלחמה ההיא על פי וועדת אגרנט.

הספר בנוי מסדרה של שיחות שנערכו בין השניים לאורך יותר מעשור. לא מדובר בראיון חד פעמי, לא בתחקיר עיתונאי חד, אלא במשהו אחר, איטי יותר, אישי יותר, לעיתים אפילו אינטימי. ברקאי מגיע עם המטען שלו כלוחם, עם הכעס, עם הסקרנות, עם הצורך להבין. זעירא מגיע עם חמישים שנות האשמה ציבורית על הכתפיים, עם גרסה משלו, עם תפיסת עולם שלא תמיד מתיישבת עם הזיכרון הקולקטיבי.

יש משהו מרתק בלראות את האיש שסומן במשך שנים כאבי המחדל מדבר בגוף ראשון, לא ככותרת עיתון ולא כקריקטורה היסטורית, אלא כאדם מבוגר, חד מחשבה, עקשן, לפעמים מודה בטעות, לפעמים נאחז בעמדותיו. השיחה ביניהם לא מרגישה כמו חקירה ולא כמו טקס זיכוי. היא מתנהלת כמו דו שיח בין שני אנשים שמכירים את המחיר של המלחמה על בשרם, כל אחד ממקומו.

אחד הדברים הבולטים בשיחות הוא טענתו של זעירא שאסור לבנות על התרעה מודיעינית. מבחינתו ההיסטוריה מלאה בהפתעות, ומדינה שחיה על ההנחה שהמודיעין יתריע בזמן, מזמינה לעצמה אסון. זו תפיסה לא נוחה, כמעט צינית, אבל גם כזו שמקבלת משקל אחר לגמרי אחרי אוקטובר 2023. ברקאי לא מקבל אותה כמובן מאליו, הוא מתווכח, מקשה, חוזר ושואל מה המשמעות המעשית של מחשבה כזו, איך אפשר לחיות כמדינה בלי להישען על התרעה. שם הספר נעשה חי באמת, בתוך המתח הזה בין שתי תפיסות.

עם זאת, הספר אינו חושף סודות גדולים או מגלה עובדות חדשות על מלחמת יום כיפור. כוחו נמצא במקום אחר, בניסיון להבין תודעה של מחדל, לא רק את העובדות אלא את הדרך שבה אנשים חושבים, מצדיקים, מתחרטים, או מסרבים להתחרט. זה ספר על שיחה מתמשכת עם אדם שסחב על גבו אשמה לאומית, ועל ניסיון לבדוק האם באמת כל האשמה הייתה שלו.

כשסיימתי את הספר נשארתי פחות עם תשובות ויותר עם תחושה מטרידה. אם אדם שהיה בתוך המחדל ההוא מזהה שוב דפוסים דומים, ואם גם אחרי חמישים שנה אנחנו עדיין מדברים על זחיחות, קיבעון ואשליות של התרעה, אולי הברק באמת יכול להכות שוב. השאלה היא לא רק מה קרה אז ומה קרה עכשיו, אלא האם יש בנו בכלל יכולת ללמוד, או שאנחנו פשוט נידונים לשחזר את אותה טראומה בדורות שונים.