הדרך הארוכה אל החכמה / יאן פיליפ סנדקר
הכורסא הוצאה לאור
234 עמודים
מגרמנית: יוסיפיה סימון

האמת היא שלא קראתי אף ספר של פיליפ סנדקר עד היום כולל אמנות ההקשבה לפעימות הלב, לא יצא פשוט ואולי אקרא יום אחד.
אני יודע שהוא סופר אהוב במיוחד ואני יודע שספריו הם הצלחה כבירה ועל זה אין עוררין ואת זה צריך להעריך.
אני גם מעריך שספר זה אינו אינדיקציה לרמת כתיבתו כי למעשה ספר זה הוא בעצם ספר שבו סנדקר אוסף אגדות עם תוצרת בורמה ומאגד אותם לספר אחד.
במהלך תקופה של כמה שנים ביקר סנדקר בבורמה מספר פעמים כדי לערוך תחקירים לספריו ושמע מפי תושבי בורמה הרבה מאוד אגדות וסיפורי עם שונים, הוא שמר אותם והחליט להוציא אותם לאור מאוגדים בספר אחד שזה הספר הזה.
הסיפורים עצמם בצורה לא מפתיעה במיוחד מזכירים בחלקם סיפורים שהם מכירים מתרבות המערב, מאגדות ועוד.
הבורמזים השתמשו רק בחיות שבאות מהעולם שלהם כגון טיגריסים ופילים ולא רק בחיות שאנחנו מכירים מתרבותינו.
חלק מהאגדות חדשות לקורא ומעניינות מאוד ומתחברות לא מעט לתרבות המקומית.
חלקן מאירות עיניים וחלקן הקורא אומר לעצמו "נו, אני מכיר את זה".
זהו ספר חביב שמאגד אגדות מקסימות מתרבות שונה וחביבה אבל מי שמצפה כאן לקבל את פיליפ סנדקר מספריו הקודמים עשוי לחוש אכזבה שכן זהו אינו ספר של סנדקר אלא יוזמה יפה לאסוף אגדות עם בורמזיות.
חשוב לציין זאת.

אפוקליפסה של חג / ישי (אישי) רון
הוצאת גרף
303 עמודים

אחד הדברים שתפסו את עיני עוד לפני שבכלל נכנסתי לעומקי הסיפור זו הכריכה האחורית, וכך מתואר בו הסופר "דיסגרף, כותב בשגיאות כתיב, לא יודע את לוח הכפל ולא סיים את בית ספר התיכון עם תעודת בגרות"
לאחר התיאור הזה מגיעים התיאורים של ההישגים של המחבר והם רבים וזה מעניין כי לפעמים נדמה שהקוטביות הזו בין הצלחה לכישלון מקורה באיזה טריגר אחד, משהו אחד שמניע אותנו ומשנה את כל מהלך חיינו לטוב ולרע.
אני לא יודע מה גרם למחבר להבין שלמרות כל אותן חסרונות או קשיים במחצית הראשונה של חייו הוא בכל זאת הוציא ספרים, הקים חברה, הקים משפחה וכו', משהובשלב מסוים גרם לשינוי לקרות.
גיבור ספרו של המחבר הוא דמות שנדמית ככישלון מוחלט, שומר לילה ברמת החיים בתל אביב, כתב כבר חמישה ספרים שאף אחד מהם לא יצא לאור, נדמה שחייו לא מתקדמים לשום מקום, אימו השתלטנית רודה בו ללא הפסקה וממררת את חייו, הוא מתבונן מהצד על הצלחתו של אחיו, יש לו רק חבר אחד וגם מערכת היחסים ביניהם קצת משונה ונדמה שהגיבור ששמו מנחם רק נופל לתהום ללא תחתית וללא שינוי נראה לעין.
אלא שאז משום מקום בעצם מגיע גמד מוזר אשר מתנגש במכוניתו ומכניס את מנחם למערבולת מטורפת וסוריאליסטית של חוויות ואירועים שישנו את חייו, יגעו במקומות הכואבים וישנו את כל תפיסת עולמו.
המסע ההזוי הזה שעובר מנחם הוא מסע מאוד ישראלי, מאוד אוניברסלי ועם זאת מאוד אישי, הוא משהו שכל אחד יכול להזדהות בו והוא נע בין צחוק פרוע לרחמים ולכאב.
זהו ספר שנע על קצוות מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה ואי אפשר להתעלם מהרגשות שהוא מחולל בקוראים.
קראתי את הספר הזה לאט והוא ספר מחלחל שיש בו דיכוטומיות חזקה של הומור וכאב.
מרתק ומומלץ, ספר מיוחד מאוד.

צבע השמים שלנו / אמיטה טראסי
הוצאת אריה ניר, הוצאת מודן
372 עמודים
מאנגלית: רחלי לביא

נושא הקסטות בהודו הוא נושא מרתק וטרגי כאחד, אנשים שמשלימים עם גורלם ונולדו לתוך מציאות מסוימת בידיעה שאין ביכולתם לשנות אותה
חלק נולדו לגורל טוב יותר וחלק נולדו לחיים מלאי סבל, האנושיות שבנו מראה שגם בתוך מעמדות ושמרנות כה נוקשה יכולות להיווצר חברויות ויכולה להיות חמלה.
מחברת הספר אמיטה טראסי מראה לנו זאת בספר זה, ספר שעוסק בעיקר בחברות כשדרכה אנחנו חווים את התרבות בהודו ואת הקסטות.
מוקטה נולדה לקסטה נמוכה היא מיועדת מגיל צעיר להיות זונת מקדש, זה ייעודה, כך היו אימה וסבתה, זהו גורלה.
למרות זאת ולמרות הסבל הכרוך בידיעה על העתיד שמצפה לה מנסה משפחתה להצילה מגורל זה ולאחר מות אימה ואונס שהיא עברה היא מתגלגלת בעזרת כמה נשמות טובות לעבוד כמשרתת בבית של משפחה מקסטה גבוהה.
בבית זה נוצרת חברות אמת של כמה שנים בין מוקטה לטארה ביתו של אשוק אב הבית וראש המשפחה.
החברות הזו מאפשרת למוקטה להכיר עולם וחוויות שלא ציפתה לעולם להכיר.
פיגועי תופת בעיר מומבאי בשנת 1993 גרמו להרס רב ולקורבנות רבות ביניהן חלק ממשפחתה של טראה ולאחר מכן גם מוקטה נחטפה.
בעקבות כך אשוק וטארה מהגרים לארצות הברית בתקווה לעתיד טוב יותר.
לאחר אחת עשרה שנה חוזרת טארה חזרה להודו על מנת לגלות מה עלה בגורלה של מוקטה חברתה הטובה והיא הולכת וחווה את העולם התחתון של הודו, בתי הבושת ועולם הסחר בנשים הקשה והאכזרי.
הספר מסופר בשני קולות, קולה של טארה וקולה של מוקטה ונע אחורה וקדימה בזמן .
הנושא מרתק וחזק ובעיקר חשוב, הספר בינוני למדי והכתיבה לא מספיק מעניינת לכל אורך הספר.
אני כן חושב שזה ספר שראוי לקריאה בגלל הנושא הכה מורכב והעלאת המודעות לנושא הסחר בנשים וההתאכזרות שבעולם זה.
למרות בינוניותו אני חושב שכדאי לקרוא אותו.

דמעות כחולות / יהודה אטלס
הוצאת עם עובד
95 עמודים

אני אוהב שירי הייקו, בתימצות ובחוקיות שלהם יש משהו מאוד חזק שמעביר תחושות ורגשות בצורה מאוד מעניינת.
אני גם אוהב את יהודה אטלס, מהמוכשרים שבכותבים כאן ולא רק לילדים.
יהודה אטלס הוא גם משורר מוכשר וכותב מוכשר וביחד בדרך כלל יוצאים לו דברים טובים שחלקם הפך לנכס צאן ברזל של הספרות המקומית.
אטלס החליט בספר זה לנסות לכתוב הייקו או לפחות לנסות לכתוב בסגנון ההייקו אבל שמחברים את הקוראים לחיים כאן, למציאות כאן, לחוויות שהוא חווה ברחוב והכל בתמציתיות שמאפיינת את ההייקו אבל לא הייקו עצמו (שלוש שורות עם 5-7-5 הברות בלבד במקור היפני)
את הספר הזה מעטרים לא רק השירים הקצרים של אטלס אלא גם צילומיה היפים של רונית שני שהיא גם זוגתו של אטלס.
עד כאן הכל יפה ומעניין ועם זאת יש לי קצת בעיה עם הספר הזה כי אין לו למעשה שום ייחוד בעיני.
השירים של אטלס הפעם לא ריגשו או נגעו בי, ונדמה קצת כאילו הם פשוט חלפו ליידי, לא מצאתי בהם ייחוד חוץ מהעובדה שהם קצרים ומנסים ליצור הייקו מקומי ללא חוקיות ברורה.
חלק מהשירים כן נגעו בי למשל השיר הזה

"ביום שאשתי
כמעט מתה
ישבו אלפי אנשים
בבתי הקפה
כאילו כלום."

שיר שמדבר על חוויה אישית טרגית שלא נוגעת לאף אחד מהאנשים שממשיכים את חייהם הרגילים ולא מודעים למה שעובר אצל האינדבידואל,

או השיר הזה

"כבר חמש דקות
הנייד לא צילצל
איש לא אוהב אותי"

אבל רוב השירים חביבים ככל שיהיו לא תפסו אותי והרגשתי שהניסיון ליצור הייקו מקומי לא עובד מספיק טוב.
דבר שני, הפורמט של אלבום תמונות מהודר בנייר כרום בצבע קרם הופך את זה מספר שירה לספר מתנה ואני לפעמים חש שספר מתנה קצת הופך זאת למוצר זול ופחות איכותי וזה נדמה כאילו אטלס מנסה לשלב את שניהם, ליצור ספר שירה שהוא גם ספר מתנה אז זה לא שם ולא שם לטעמי.
הצילומים יפים זה כן, האריזה עצמה מושקעת אבל בחבילה עם מה שציפיתי לקבל ומה שקיבלתי בסוף יצאתי עם תחושה קצת מוחמצת וחבל.

זה לא מוריד מכשרונו של אטלס ומיכולת כתיבתו אבל כאן לדעתי הייתי מוציא זאת אחרת.
מי שאוהב ספרי מתנה בטח גם יאהב את הספר הזה.

הוצאת אסיה
257 עמודים
מגרמנית: ניב סבריאגו

גילוי נאות, הדבר הראשון שעשיתי לאחר קריאת ספר זה היה ללכת חמש דקות מביתי ליער מיתר ולהתבונן בעצים, פתאום אתה לומד להיות קשוב יותר, מבין יותר, להעריך יותר, זה נשמע מוזר אבל הספר הזה עוזר לנו להתחבר יותר לעצים.
וולבן כותב בתחילת הספר כך
"אך מדוע עצים הם יצורים חברתיים כאלה, מדוע הם חולקים את מזונם עם בני מינם, ולעיתים אף מזינים את המתחרים שלהם? הסיבות לכך זהות לקהילות האדם: יש יתרונות לפעולה משותפת.
עץ אינו יער, הוא אינו יכול ליצור בכוחות עצמו אקלים מקומי יציב, הוא נתון לחסדי הרוחות ומזג האויר, אבל ביחד, עצים רבים יכולים ליצור מערכת אקולוגית, הממתנת מצבי חום וקור קיצוניים, אוגרת כמות גדולה של מים ויוצרת לחות רבה באויר.
בסביבה כזאת עצים יכולים לחיות בצורה מוגנת ולהגיע לגיל מופלג. על מנת להשיג זאת, הקהילה מוכרחה לשמור על קיומה בכל מחיר."
ייתכן שזה נשמע מופרך וספקולטיבי שלעצים יש יכולת ליצור מערכת חברתית ושעצים מתקשרים ביניהם אבל תוציאו מהראש את הפנטזיות על עצים כפי שאתם מכירים מספר פנטזיה ואגדות לא על זה מדובר, וולבן מסביר בצורה נפלאה את כל התהליכים שעוברים על עצים ביערות, על היכולת שלהם באמצעות שורשים לתמוך אחד בשני, וולבן מחבר אותנו לעולם שלא הכרנו, עולמם של העצים והתוצאה היא ספר מרתק ומעניין שחובבי טבע חייבים לקרוא, הוא יפתח לכם את המחשבה ולא משנה אם תקבלו את התובנות של וולבן או שתראו בהן סוג של פנטזיה לא מבוססת או מחקר לא מבוסס.
כותב הספר ללא ספק אוהב את עבודתו כיערן ומחובר לעצים לחיות היער, לפטריות ולכל מה שמסביב ואת אהבתו הוא מעביר בספר המרתק והשונה הזה.
מומלץ בחום ועכשיו סלחו לי הלכתי לחבק עץ.

עד שאלמד לעוף / נילי דגן
הוצאת פרדס
60 עמודים

ספר השירים הזה של נילי דגן הוא אינו רק ספר שירה אלא ספר מסע.
נילי לוקחת אותנו למסע דרך תחנות נפשה ודרך חוש הראיה.
המסע הוא נפשי ורגשי, מסע דרך נופים וטבע, דרך החי והצומח ומסע לתוך נפשע של המשוררת, מסע אל פנימיותה, רגשותיה, אהבותיה ותשוקותיה.

"לאן שלא תסתכל זה העולם שלנו
טובל באור.
אתה עוצם עין אחת
מותח קו מהשדות
עוצר בנקודה בה יורדת חשכה.
שם, במקום שהאדמה נעלמת
על מה יש עוד להלחם?"

"כבר אמצע היום.
החום מתפשט מהר מן האור וחוסם את האופק.
ציקדות מנסרות אויר צונחות מעולפות לרגלינו
פטריות נחבאות בסבך
כלבי ציד רצים בטירוף.
אתה מסתכן קדימה
אני נסוגה לאחור."

זהו ספר שירה לא מתחנף ועם זאת רגיש ואינטימי, מאוד נוגע, מאוד חושי, גם השירה הפוליטית של דגן נכתבת ממקום של הזדהות וחמלה, אני חשתי שאני נמצא שם ומרגיש את המילים, מרגיש את האוירה.
הפרק האחרון בספר מורכב מ36 שירי הייקו קצרים שהם מחווה ליצירתו של האמן קצושיקה הוקוסאי שיצר סדרת הדפסים שמתארים את הר פוג'י בעונות שונות של השנה.
דגן בהומאז' שלה מתארת בשירת ההייקו תובנות על נוף וזוגיות שירים קצרים ומתומצתים שכתובים מעניין.

"הצומת סואן מטריות שקופות
ממהרת אחרי
המעיל הצהוב שלך."

"רצית שניסע למקום רחוק
יצר ההרפתקנות שלי קבור
בספר שירה"

ספר שירה מקסים

13 דקות / שרה פינבורו
דני ספרים
415 עמודים
מאנגלית: חגי שור

לא מעט אנחנו שומעים בתקשורת וקוראים בספרות עד כמה עולמן של נערות הוא מסובך, מלא תככים, קנאויות, נקמנות ועוד דברים אכזריים.
תקופת גיל הנעורים מסובכת מאוד ושרה פינבורו מביאה לנו כאן ספר מתח שמכניס אותנו לעולמן של נערות בתיכון ותעלומה אחת שהיתה יכולה להיגרם אחרת.
נטשה היא נערה מהמקובלות, יפה ומתרועעת עם נערות יפות ופופולריות כמוה ויום אחד אותה נטשה מתעוררת בבית חולים לאחר שנמשתה מנהר קפוא, לנטשה אין מושג מי זרק אותה ואיך היא הגיעה לנהר. היא יודעת שהיא לא ניסתה להתאבד ולא נפלה בטעות.
נטשה פונה אל חברתה לשעבר בקה כדי שתעזור לה להבין מה קרה.
בקה היתה חברתה הטובה של נטשה מילדות אך נטשה זרקה אותה לטובת נערות פופולריות יותר.
הסיפור נע בכמה רובדים, הוא מתאר את נטשה והתהליך שהיא עוברת, את התחקיר, את התכתבויות הבנות ברשתות החברתיות ובטלפון.
בעיני לספר זה יש פוטנציאל גדול אבל משהו בו גרם לי לחוסר עניין בו.
הוא לא זרם לי כפי שציפיתי וכשספר מתח לא זורם לי אני מתייאש.
ספר מתח אמור לאורך כל הדרך להשאיר אותי מפוקס, מסוקרן ולא לרצות לעזוב אותו ולו לרגע וכאן זה לא קרה לי.
כמובן שלא אגלה לכם את הסוף וההתפתחויות ואני חושב שיהיו כאלו שימצאו בו עניין יותר ממני.
נושא גיל הנעורים הוא נושא שאפשר לכתוב עליו אינסוף סיפורים טובים יותר וטובים פחות וכאן זה פחות עבד לי.

פנקסי התבוסה / שירה כהן
57 עמודים

כשאני קורא שירה חשובים לי כמה דברים, הראשון הוא שהשירה תיגע בי, תכנס עמוק לתוכי, לתוך הקרביים שלי, תעורר בי משהו אחר, תחריב ותשקם חדרים בליבי ממש כך.
הדבר השני הוא שאני לא מחפש שירה נוחה וקלה, פשוטה ועממית, אני מחפש שירה שתגרום לי להבין מה רוצים ממני וכך לחזור ולקרוא בה שוב ושוב עד שאבין.
שירה צריכה להיות כמו יצירת אמנות, כמו ציור בגלריה שגורמת לך לחשוב מה מתרחש כאן.
שירתה של שירה כהן משולה עבורי לציורים של ג'קסון פולוק, דה קונינג ודומיהם,עבודות שאתה מתבונן בהם אבת אתה נעצר אתה לא מבין מה באמת קורה שם בציור, יש תחושת בלבול וחוסר נוחות או תחושה של אדם שהוציא את נשמתו ויישותו אל תוך הקנווס, ציור שאפשר לשבת ולהתבונן בו שוב ושוב ושוב.
שירתה של שירה כהן מאתגרת, לא נוחה, לא נעימה, לא מסבירת פנים, היא דוקרת, היא גורמת לך להתבונן בחייך, להסתכל פנימה.
דרך מבטה של שירה כהן על עולמה אנחנו לומדים משהו על עצמנו.
שירתה ארוכה ונעה בין דימויים ואסוציאציות שנראים אינטואיטיביים אבל מחושבים מאוד. הם באים מבפנים והם חודרים ודוקרים.
שירה כהן מרבה לשוטט במרחבים שבחייה, המרחבים הפנימיים כגון זכרונות, משפחה, קולות לבין המרחב החיצוני העירוני של חייה.
חיפה נוכחת מאוד בכתיבתה של שירה כהן, עיר מורכבת, מזדקנת, מזוהמת אבל יפה ומרתקת.
שירה כהן מחוברת לחי, כותבת עליו ונוגעת בספר זה בהמון נושאים שמרכיבים את חייה האישיים אך כמה שכתיבתה אישית היא גם מחברת אותנו אל עצמנו.

"לצייר עד שייכתב –
עד שהעט כמעט מרחף
יעצור פתאום את עצמו
פתק; תודה, אני בסדר גמור
פתק; נכון, ידעתי מראש
פתק; אני כבר כמעט מוכנה
רק להביט בקומקום החשמלי
(זו חיבה לחפצים שיש בהם רעש)
לפני שיתגלה שלא חם ולא קר
ולהמשיך עוד לכמה דקות
ולחזור לשרבט על הדף
וכבר לדחות את זה
למחר"

"רק ההריון מדומה
כל השאר
נושר אל הארץ"

ספר קשה, לא מתחנף וחודר.

חנות הספרים / פנלופי פיצג'רלד
הוצאת הכורסא והוצאת תשע נשמות
146 עמודים
מאנגלית: יותם בנשלום

לפני הכל אני חייב לתת פרגון לחיבור בין הכורסא ותשע נשמות שעד עתה הבחירות שלהן היום מוצלחות מאוד לא רק מבחינת התוכן אלא גם מבחינת עיצוב הכריכות, בתוך השממה העיצובות של עולם הספרות הישראלי הצבעים החזקים והאיורים המסוגננים בולטים לטובה וכשאתה נמצא בעולם תחרותי כמו עולם הספרים בולטות עיצובית חשובה מאוד למכירות כי אנשים לא פעם נוטים לקחת מהמדף את הספר שבולט לעין מבחינה עיצובית עוד לפני שהם בכלל קראו את תקציר הספר והבינו אם הוא לטעמם.
פלורנס גרין היא אישה, אלמנה שחיה בעיירה שקטה ומשועממת ששמה הרדבורו, פלורנס מחליטה לעשות צעד משמעותי עבורה וסוג של הגשמת חלום ולפתוח בעיירה חנות ספרים בבית ישן ונטוש בעיירה שאותו היא מתכוונת לרכוש, התקופה היא סוף שנות החמישים והקשיים שמערימים עליה לא פשוטים בכלל.
חוסר האמון של אנשים בעיירה במיזם מסוג זה, חוסר האמון באישה לא צעירה כבר, שוביניזם ולא מעט דעות קדומות לא עוצרות בעדה מלהגשים את חלומה.
ההתמודדות של פלורנס היא לא רק עם הבנק ועם הספקנות של תושבי העיירה אלא גם עם העובדה שמכעמדה בעיירה לא חזק מספיק והלחצים עליה לא להקים את החנות כי מישהי אחרת נחשבת ממנה חושקת בבית זה למטרות אחרות.
בין כל זה הספר דן בשמרנות והיפוקרטיות המקומית כאשר לוליטה של נבוקוב נמכר בחנות ומעורר שאלות רבות ומחאה בעקבות הנושא הטעון שלו .
הספר מעניין, כתוב היטב, מתורגם היטב על ידי יותם בנשלום ומתאר היטב את התקופה ואת מורכבות המצב בעיירה מנומנמת כזו שכל רעש קטן מעיר אותה לחיים.
זו מלחמתה של אישה על הגשמת חלומה, על ספרים, שאפתנות וקידמה מול שמרנות.
בקרוב אגב יוצא לאקרנים סרט שמבוסס על הספר המקסים הזה.
מומלץ.

ריקוד המציאות / אלחנדרו חודורובסקי
הוצאת בבל
516 עמודים
מספרדית: מיכל שליו

אלחנדרו חודורובסקי הוא אישיות ידועה מאוד בדרום אמריקה, אמן, יוצר, איש רוח, מרפא שמאני, מומחה לטארוט, במאי, מחזאי, מחבר ספרי קומיקס, מורה רוחני ומה בעצם לא, הוא גם יהודי, יהודי שמשפחתו היגרה מאוקראינה לצ'ילה והשתקעה שם, בנוסף לכל אלו חודורובסקי גם כותב ספרים ואחד מהספרים שהוא כתב זו האוטוביוגרפיה יוצאת הדופן שמונחת כאן לפני ושאני כותב עליה כרגע.
חודורובסקי עצמו מתאר את הביוגרפיה הזו כתרגיל באוטוביוגרפיה דמיונית והוא מבדיל בין בידיון לדמיון שהקורא חלילה לא יתבלבל כי כל האירועים, המקומות והדמויות אכן היו קרו והתרחשו ועם זאת חודורובסקי היה עסוק כל חייו בחיבור בין הדמיון למציאות כי כדי להתחבר למציאות המורכבת והחיפוש אחר זהותו כאדם, כיוצר, כאמן ולמצוא את האחיזה שלו הוא היה צריך למצוא זאת דרך הדמיון וקוראי ספר זה מוצאים עצמם לא פעם מתעסקים בשאלות האם החוויות הפנטסטיות של חודורובסקי בספר אכן קרו? או שאולי הוא בודה חלק מהן על מנת להפנט את הקוראים.
הדמיון הוא כלי לריפוי, כלי טיפולי, כלי שיקומי וכלי יצירתי ודרך הדמיון ודרך חווית תפיסת המציאות השונה שלו חודורובסקי מחבר אותנו לחייו דרך ילדותו והאירועים שעיצבו אותו, המורכבות של אביו ואימו ומורכבותו כילד ודרך תחנות רבות בחייו מקבוצות התיאטרון שהקים, דרך סרטיו ועבודתו כמטפל פסיכושמאני ופסיכומאגי ועבודתו כמטפל דרך קלפי הטארוט.
זהו לא ספר אוטוביוגרפי רגיל, זהו ספר הגות של אדם שמנסה לתת כלים לאחרים להתמודד עם חייהם דרך פיתוח הדמיון והחוויה.

"דמיון פעיל הוא עמוד התווך של התבוננות מקיפה: הוא מאפשר לנו להביט בחיים מנקודות מבט שאינן שלנו, לדמיין רמות תודעה שונות, גבוהות משלנו.
מה הייתי אומר אילו הייתי הר, או כוכב לכת, או יקום? מה היה אומר מורה גדול? ואילו אלוהים היה מדבר מגרוני, מה היה המסר שלו? ומה אילו הייתי המוות? אותו מוות שגילה לי הכלב שהניח לרגלי אבן לבנה, המוות שהפריד אותי מהאני האשלייתי שלי, גרם לי לברוח מצ'ילה ודחף אותי לחפש נואשות משמעות לחיים. המוות הזה, שמאויב מטיל מורא הפך לבן לוויה אהוב."
עמ' 490

ספר מיוחד מאוד ומומלץ