קר עד העצם / דניאל וודרל
הוצאת עם עובד
197 עמודים
מאנגלית: אמיר צוקרמן

מותחן מרתק ביותר ששופך אור על אחד המחוזות הנידחים ביותר בארצות הברית, חבל האוזרק, מסתבר שיצא על פי הספר הזה סרט קולנוע ואני בהחלט מתכונן לצפות בו.
דרך הסיפור המרתק אנחנו זוכים להכיר את חייהם של תושבי האיזור וגיבורת הספר הזה היא נערה בת 16 בשם רי דולי, הנערה הזו למעשה מטפלת במשפחתה כולל האם ושני אחיה, האב נעדר לתקופות ארוכות מאוד והם לא באמת יודעים לאן הוא נעלם ומהם מעשיו.
העלילה מסתבכת כאשר השריף מגיע לביקור ומודיע להם שהאב צריך להתייצב בבית משפט תוך שבוע ואם הוא לא יופיע הם יאלצו לעזוב את הבית בו הם גרים שכן האב משכן את הבית.
רי מתחייבת למצוא אותו ומתחילה במסע מסוכן ומפרך על מנת לגלות היכן אביה מסתתר ולהביאו לבית המשפט כדי שמשפחתה לא תיזרק לקור ולכלבים.
רי נפגשת עם אנשים רבים במחוז, חלקם משפחה וחלקם לא ונראה שזה מסובך יותר ממה שנראה שכן רובם מסרבים לשתף פעולה, קוד שתיקה, סודות עתיקים ועוד דברים שרק מסבכים את העלילה ואת המסע של רי האמיצה.
כשם הספר כך גם האוירה בו והתיאור של הקור מקפיא העצמות שבמחוז הזה והוא מורגש וחי בספר בדיוק כמו הדמויות.
מדובר במותחן שונה ומרתק, דמויות שוליים אמריקאיות וסיפור מקפיא עצמות.
ספר מומלץ.

אל דביר החשכה / אלפרד טניסון
הוצאת כתב
89 עמודים
תרגום: צור ארליך

זה לא ספר שירה קל לעיכול הספר הזה, ממש ממש לא, לא בסגנון השירה, לא בתוכן שלו ועדיין מדובר בספר של משורר מרגש מאוד ואחד המשוררים החשובים במאה ה19.
עבורי זו חשיפה ראשונה לשיריו של אלפרד טניסון ורוב שירי הספר אלו שירי אבל וזכרון למותו של חברו הטוב של טניסון, ארתור הנרי האלאם.
החברות בין האלאם לטניסון נמשכה כארבע שנים.
השירים עצמם עמוקים, זו שירה שנקראת לאט, צריך להתחבר אליה, להתחבר לסגנון, לקצב, לתכנים, כל שיר הוא פרק שלם של רגש וחיים ואהבה וחברות והיא כוללת בתוכה המון עומקים.
המלנכוליות שלו ניכרת בכל פסקה ובכל מילה.
אני מאוד אהבתי את ההתייחסות של המתרגם לחייו של טניסון ולסיפור מאחורי השירים במבוא המצוין, באחרית הדבר ובביאורים של הטקסט.
אם יצא לכם להשיג את הספר הזה או אתם מחפשים שירה מהמאה ה19 משובחת ועמוקה אתם תתחברו עמוק עמוק פנימה לטקסטים הנוגעים של טניסון.

"רעי הרחק לאין כניסה;
חבר קרוב ברע ובטוב,
אהוב שבאהבתו
אוהב נמוך – וגם נישא;

מוכר – ורם ממשלים;
עיני בשר, יד, פה חמוד –
ורע רם שלא ימות:
שלי, שלי, לעד שלי;

רעי עד כלות שלא כלה;
אהוב עד תהום, מובן עד חושך;
אני חולם חלום של אושר,
מוהל בך עולם מלא."

פסיכה וקופידון / אפוליוס
הוצאת קתרזיס
66 עמודים
מלטינית: יואב גלבוע

אני עוקב כבר כמה שנים אחרי יואב גלבוע ואחרי ההוצאות שהוא הקים ועובד איתם, התרגומים שלו וההתפתחות שלו גם כמשורר וגם כמתרגם ומההכרות שלי איתו יואב הגשים כאן חלום, לתרגם יצירה קלאסית מוכרת כל כך כמו פסיכה וקופידון מחדש זה אתגר, במה אפשר לחדש? אבל יואב הוא מתרגם מוכשר שיודע ללהטט בשפה ויודע להכניס את העברית הארכאית יחד עם המודרנית ביחד ובכך לרענן את הסיפור הקלאסי הזה.
בכמה מילים על פסיכה וקופידון למי שלא מכיר, פסיכה היא נערה כה יפה עד שהיא זוכה לכינוי ונוס החדשה, יופיה הולך לפניה ומעריצים רבים יש לה עד כדי כך שונוס עצמה מקנאה בה.
כשונוס ראתה שמקדשיה נזנחים ואנשים עולים לרגל לראות את יופיה של פסיכה ציוותה ונוס על בנה קופידון שיגרום לכך שונוס תתאהב באדם מכוער במיוחד.
קופידון אכן הולך למלא את בקשתה של אימו אך בראותו את פסיכה נפגע מחיציו שלו עצמו ולוקח אותה לעצמו אך קופידון אוסר על פסיכה להביט בו כדי שלא תדע את זהותו.
הם חיים באושר ותענוגות עד אשר פסיכה מבקשת מבעלה המסתורי לרדת ולפגוש את משפחתה, ואחיותיה הקנאיות אומרות לה שככל הנראה היא נשואה למפלצת והן אומרות לה שכדאי לה להרוג אותה, מכאן מתחילה שרשרת טעויות שמובילות לטרגדיה מצד אחד ולסיפור אהבה מופלא מצד שני, נאמנות וסמל לזוגיות נפלאה.
התרגום המצוין בעיני של גלבוע מוסיף לסיפור והוא ממתק אמיתי גם בכריכה היפה וגם בתוכן שלו.
מומלץ מאוד.

מסע אישי / ליאת הדר עובדיה
הוצאה עצמית
214 עמודים

במהלך חיי כאיש חינוך וכמורה חיצוני בבתי הספר עבדתי לא מעט עם כיתות חינוך מיוחד אבל אתה לא באמת חש את התלמידים את האוירה ואת דרך ההתמודדות איתם כמו שמנהלת הכיתה חשה, התקשורת עם ההורים, החיבור עם התלמידים, המעורבות, ההתמודדות עם אתגרים קבוצתיים ואישיים הם כולם חלק מאותם מורכבויות שמחנך כיתה בחינוך המיוחד צריך להתמוןדד איתם.
הספר הזה אינו ספר שמלמד אנשי חינוך איך להתנהל בכיתת חינוך מיוחד אלא הוא בא לספר חוויה אישית ודרך החוויה הזו אנחנו יכולים ללמוד ביחד עם המחברת על דרכים לגשת לילדים, להתמודד עם קשיים ומתי להיות קשה, מתי להיות רך, מתי להיות קשוב ומכיל ואיך להיות קשוב ומכיל גם במצבים שנראה שקשה ביותר לפתור.
הספר לא נקרא סתם מסע אישי, הוא באמת מסע כזה, מסעה של המחברת ליאת הדר עובדיה, מסע של שלוש שנים שעוסק בגוף ראשון על קונפליקטים ומורכבויות שיש בכיתת חינוך מיוחד.
מהי מנהיגות בכיתה ואיך היא באה לידי ביטוי
איך עובד ניהול הצוות ומערך הלמידה
עוצמת המורה בכיתה
אכפתיות
יצירתיות
שייכות
יושרה ועוד.
כל הספר מובא דרך סיפורים ישירים וחוויות ישירות של המחברת עם הילדים, עם ההורים, עם הצוות החינוכי והתוצאה היא ספר מעשיר וכזה שטוב אם אנשי חינוך יחשפו אליו.
נהניתי מקריאתו, מרגש וכתוב בתשוקה ובפתיחות.

מוציאה לשון / שלומית עוזיאל
הוצאת עם עובד
223 עמודים

כדי להבין בעיני עד כמה הספר הזה מוצלח רק צריך להביט בכריכה המהנה והמושכת שלו ובשם הספר שהוא קופירייטינג נפלא כי מוציאה לשון זה דו משמעי, לא רק חשיפת השפה, מאפייניה ומקורותיה אלא שהספר כתוב בשנינות ובחינניות יוצאת דופן כי ספר כזה או הנושא שלו יכול גם לשעמם את מי שלא מתחבר לשפה ולקחת נושא כזה ולהפוך אותו לאטרקטיבי צריך כשרון ושלומית עוזיאל עושה זאת בעיני על הצד הטוב ביותר.
אני אוהב ספר עיוני שמלמד אותי דברים חדשים והשפה ובעיקר הבלשנות שלה היא נושא נפלא שתמיד אפשר ללמוד ממנו ובעיני זה הגרעין העיקרי של הספר, הבלשנות של השפה העברית, המקורות שלה, המקורות של המילים, החיבור של העברית עם שפות אחרות, הלחמות של מילים ועוד והכל בצורה שעושה כיף לקרוא.
הספר לרגע לא נהיה טרחני מדי או ארוך מדי או משעמם מדי, הכל בטעם ובהומור וכך לטעמי מנגישים את השפה ואת הדרך בה מלמדים אותה.
אחד הפרקים שעניינו אותי במיוחד כמעצב גרפי הוא פרק הגופנים, עיצוב הגופן והדרך בה המסר מועבר דרכו.
ישנו פרק שמדבר גם על העריכה הספרותית ותרגום משפות זרות וכו.
עוזיאל ניסתה להקיף הרבה נושאים ובסך הכל מדובר בספר מאוד מעשיר ומאוד מעניין.
מומלץ.

בבטן הזאב / נדיה עדינה רוז
הוצאת אפיק
84 עמודים

אני תמיד אומר שאני לא מבין גדול בשירה והנה אני כותב סקירותצ על ספרי שירה מבלי לנתח אותם אלא משתף בחוויה האישית שלי מהקריאה, מביא את נקודת המבט הייחודית שלי כאדם, כמישהו שקורא טקסט והוא נוגע בו, כמישהו שחווה משהו שמזכיר לו משהו מעברו.
לאחרונה אני קורא כמה ספרי שירה שמדברים על הקשר בין אם לבת ועל אובדן וכאב, זכרון ילדות ומועקה שנשארת בתוכך וזה זורק אותי לאובדן שלי שבטח גם אכתוב עליו בסקירה הבאה שעוסקת במערכת היחסים הזו ובתהליך הפרידה ואולי מכל מה שהספר הזה עשה לי או גרם לי לחוות אז זו הנקודה המשמעותית ביותר, השירים שבה המשוררת מדברת על הפרידה מהאם, על הגעגוע, על החיבור הזה הרגשי, המיוחד הנוגע אלו הטקסטים שהכו נגעו בי.
נדיה עדינה רוז היא אמנית חזותית וככל הנראה גם אמנית מילולית, האמנות היא חלק ממנה והיא מתבטאת ביצירות שלה שפזורות לאורך הספר בשחור לבן שהמוטיב שלהם הוא מצעים, כריות, סדינית והם לבנים וביניהם ענפים דוקרנים, חדים, נעוצים בחלקם באותו רוך לבן ומשתפך והניגוד הזה הוא הניגוד שאנחנו חווים ברגעים שבין החיים למוות שבין הזכרון להווה, בין הילדות לזקנה ובין מה שנשכח לבין מה שאנחנו נוצרים בתוכנו.
ועל זה הספר הזה עוסק, בזה הדימויים נוגעים, בזכרון, באובדן, בגעגוע.
אני אוהב את הספר הזה, הוא מחבר אותי לעצמי במובנים רבים.
"במהירות 130 קמ"ש אני
מדברת אתך
בלי לשים לב לחוקים, עוקפת
את שתים עשרה השנים
מאז מותך"

כדאי לקרוא.

האנאלפביתית / אגוטה כריסטוף
הוצאת תשע נשמות
75 עמודים
מצרפתית: ארז וולק
ציורים: בועז נוי

אחחחחח איזה ממתק ספרותי זה, אגוטה כריסטוף שספרה המחברת הגדולה טלטל כמעט כל מי שקרא בו מוציאה ממואר קטן אבל כל כך יפה ופיוטי אבל לפני שאגע בממואר עצמו אני רוצה להתייחס לקונספט של הספר הזה ולבחירה לעטר אותו במשיכות המכחול של בועז נוי, נראה כאילו זה מתבקש שיהיה מן חיבור כזה בין ציורי שמן על נייר שנעים בין האבסטרקט לצורני, ציורים שאין בהם כמעט קו, הכתם הוא שמייחד אותם והם מתארים נופים, זכרונות אורבניים וחפצים שמעלים זכרונות.
החיבור בין משיכות המכחול המילוליות של אגוטה כריסטוף שעוסקת בספריה בזכרון לבין משיכות המכחול של צבעי השמן משלימים זה את זה ולא רק מעבים את הספרון הזה בדפיו אלא בעומקם של תכניו.
כמה מעט מילים יש בספר הזה אבל כה הרבה עומק ותוכן, אגוטה כריסטוף מתארת 11 זכרונות ילדות שנעים בין אהבתה לקריאה ולכתיבה ולהיותה מהגרת שמחפשת מחדש את השפה ואת נוכחותה בין המילים ובעולם.
הזכרונות נעים בין ילדותה, אחיה, הפנימיה בה היא למדה, מותו של סטלין והמאבק שלה למצוא את השפה מחדש, לכתוב, לקרוא ולהבין את העולם.
את הממואר המרגש הזה הקורא מסיים בשעה אחת אבל התוכן, ההבנה של שפה או העדר שפה משנה את מי שאנחנו משנה את תפיסתנו ואת מקומנו בעולם, החוויה של להיות פליט מביתך, האובדן, הבדידות והרצון למצוא את עצמך מחדש אלו דברים שנשארים עם הקורא.
כתיבתה של קריסטוף מצומצמת ומדויקת, פיוטית בעיני, עדינה ורגישה ויש בה המון תוכן ועומק רגשי.
אהבתה לכתיבה ולקריאה ניכרים בכל מקום, הכאב של עזיבת המולדת וההסתגלות למקום החדש ניכרים גם הם.
ספר מרגש.

ריקוד של לבנים / פול בייטי
הוצאת עם עובד
305 עמודים
מאנגלית: ארז וולק

פול בייטי מסתמן כסופר מעולה, גם הספר הקודם שלו שתורגם לעברית "המשת"פ" היה ספר טוב והספר הזה שהוא למעשה ספר הביכורים של בייטי מצטיין בסגנון כתיבה ייחודי ונראה שהוא מצליח לכתוב בצורה נושכת ומשמעותית.
גונאר הוא ילד שחור שגדל בשכונה מעורבת ורב תרבותית בסנטה מוניקה ומסיבות שונות עובר לגור עם מפחתו בשכונה די קשוחה במערב לוס אנג'לס.
גונאר מנסה להשאר כפי שהוא אך מגלה שזה לא כל כך פשוט במקום החדש.
הוא אינו דובר את שפת הגטו, הוא קורא ספרות קלאסית וכותב שירים ונראה שבשכונה החדשה הוא או ילך לאיבוד או יהפוך למוקד להטרדות והשפלות כי בשכונה הזו לא מקבלים אאוטסיידרים.
בבית הספר גונאר מתחבר עם ילד בשם סקובי ועד מהרה הדרך להשתלבותו של גונאר בקהילה היא דרך הכדורסל, גונאר מתגלה ככשרון עילוי בספורט הזה
גונאר כותב חלק משיריו שהם שירי מחאה על גבי הקירות וקונה לו מעמד מסוים בקהילה למרות שבמידה מסוימת הוא עדיין נשאר אאוטסיידר.
לצערו גונאר מסתבך בכל מני אירועים וונדליזם בחסות הכנופיות המקומיות .
בסופו של דבר כשרונותיו השונים הובילו את גונאר לחיזור אחרי האוניברסיטאות, ספר השירה שלו הפך הצלחה כבירה וגונאר בדרך לא דרך הופך להיות מבשר בשורה עבור הקהילה האפרו אמריקאית.
ריקוד של לבנים הינו ספר סאטירי, ביקורת נוקבת על החברה האיריקאית ועל החברה האפרו אמריקאית שאולי שבויה בסטריאוטיפים ומחפשת מוביל דרך.
ספר מרתק שכתוב בצורה מיוחדת ובשפה מיוחדת.
מומלץ.

100 דברים שלא אומרים לגייז / נואל רוזנברג
ספרי ניב
114 עמודים

נראה שהספר הזה נכתב ממקום מאוד אמוציונלי של אדם בקהילת הלהט"ב ונראה עוד יותר לפי הספר הזה שכמעט בכל אחד מאיתנו מסתתר הומופוב קטן או גדול, אני אישית זוכר שבשנים עברו גם אני שאלתי שאלות כאלו ואחרות אנשים בעלי נטיה מינית שונה ממני אם זה מתוך סקרנות או מתוך חוסר ידע ואני גם חושב שאנחנו חיים היום בתקופה שיש בה מודעות גדולה הרבה הרבה יותר לסביבה ותקופה בה אנחנו אמורים להכיל קבוצות שונות בחברה.
נואל רוזנברג ששייך לקהילה הלהטבית אגר כבר מגיל צעיר מאוד את המשפטים והשאלות חסרות הטאקט שכתובות בספר הזה והתוצאה היא ספר שמעורר מגוון רחב של תחושות אצל הקורא, מצחוק (נואל משתמש הרבה בהומור כדי לענות על השאלות ולהסביר אותן), מהעצב על חברה חסרת רגישות בה אנחנו חיים וממשיך בכעס על כך שאדם בישראל לא יכול לחיות בשקט מבלי שיחטטו לו בחייו, יתגזענו עליו וישאלו אותו על חיי המין שלו.
המחבר מפרשן כל שאלה ומסביר בצורה חיננית על הדרך בה הוא עונה וכן הלאה.
בסך הכל מדובר בספר חמוד מאוד שכל מי שקורא אותו יכול להנהן בראשו ולומר ממממ…. גם אני שאלתי את זה פעם והרגשתי מטומטם.
בתוך תוכנו לכל אחד מאיתנו היו רגעים מביכים שנבעו מבורות, סטיגמטיות וחוסר ידע ואנחנו לא השכלנו להבין ויש כאלו שגם היום לא משכילים להבין שבצד השני יש אדם שרוצה שיניחו לו לחיות את חייו גם אם חייו שונים מחיי אחרים במובנים שונים.
ואם רוצים להבין למה אנחנו עדיין זקוקים למצעד הגאווה הספר הזה הוא דוגמא טובה לכך.

מפגש גורלי / אהוד דיסקין
ידיעות ספרים
368 עמודים

אהוד דיסקין מרבה לעסוק בספריו בימיה הראשונים של מדינת ישראל או לפני כן, כמו זאב בודד בירושלים גם הספר הזה עוסק בתקופה הזו וגם כאן כמו בספר שציינתי הגיבור הוא עולה מבלארוס שמגיע לישראל ודרך הסיפור אנחנו נחשפים לסוג של מורשת קרב ולפיסת הסטוריה מקום המדינה.
התקופה היא התקופה שלאחר החלטת האו"ם והערבים עושים מצור על ירושלים ומקשים על העברת סחורות ומזון.
גיבור הספר הוא דוד, עולה חדש מבלארוס שמתגייס להלחם באויב ובעיקר בנסיון להתנקש במנהיג והמרצח אל חוסייני.
בין הלוחמים שמצטרפים למשימות האלו נמצאת גם שושנה אהובתו של דוד וברקע מתנהל סיפור האהבה שלהם והנסיון של דוד לשמור על שושנה שהיא מצידה רוצה מאוד לקחת חלק במאבק נגד האויב.
סיפורם של דוד ושושנה והרצון שלהם לסיים את המאבק ולהקים משפחה תוך כדי התבוננות על העבר ואל העתיד הוא סיפור יפה ובסך הכל.
הספר עצמו הוא ספר קליל, כתוב בצורה קריאה ומעניינת ודיסקין יודע לייצר מתח ועניין כמו גם לשמור על אותנטיות בעלילה ולהתאימה לרוח התקופה.
הספר עצמו חביב, אני חושב שהוא לא מתיימר להיות יותר מזה, הדמויות לא עמוקות מספיק ונראה שדיסקין התמקד בנסיון לשדר את התקופה והשאיר את הדמויות קצת פלקטיות אבל כך היה גם בספר הקודם אז נראה שזו מגמה אצל המחבר.
בסך הכל ספר מהנה למדי.