כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון
183 עמודיםאהבתי מאוד את ספרו הקודם של יונתן ילון "המלך צ'ינגיס הראשון" ונראה שילון אוהב לכתוב על מלוכנות ועל מנהיגים פעם באופן בדיוני לחלוטין ופעם שניה באופן בדיוני אבל עם נקודת מבט הסטורית.
כורש היה מנהיג מהפכן ואנחנו נוהגים להתבונן עליו ובצדק מנקודת המבט ההסטורית שלנו, ההצהרה שלו פתחה דלת לחופש דת ולחזרה מן הגלות והנקודה הזו הופכת את כורש לאחד המנהיגים החשובים בתולדות העם היהודי.
התבוננות נוספת היא דרך הפריזמה של פרס דאז אל מול איראן הפונדמנטליסטית של היום.
אבל ילון בעצם רקח כאן סיפור בדיוני שמבוסס על דמותו של כורש וכך צריך להתבונן בספר הזה, זהו אינו בשום צורה ספר הסטורי, אלא ספר שנרקח ממוחו של הסופר אל הנייר כאשר ההשראה היא דמותו של כורש והאירועים ההסטוריים שליוו את הסיפור.
מה שאהבתי בספר זה זה שהוא ספר שאירוע רודף אירוע, הוא מהנה מאוד, קריא מאוד ולא מתיימר להיות מה שהוא לא.
ילון לקח את האגדה על כורש בתינוק שגודל במשפחה כפרית פשוטה ומגלה על מוצאו ומעמדו רק שנים מאוחר יותר, המיתוס היפה הזה מעולם לא היה באמת חלק מההסטוריה של המלך אלא אגדה ומשם ילון בונה את סיפור התבגרותו של המלך והתפתחותו להיות האדם שהוא היה כשמלך על הממלכה הגדולה שלו.
בסופו של דבר מדובר בספר מהנה של סופר מוכשר ויצירתי וזה יופי של ספר לחג בעיני.

הסבך / עודד וולקשטיין
הוצאת דביר
164 עמודים

את עודד וולקשטיין אני מכיר בעיקר כמתרגם, כעורך וככותב אחרית דבר לספרים שאהבתי, טעמו הספרותי והיכולת שלו לתאר ולהעביר תמצית של ספרים היא נהדרת, במיוחד אהבתי את התרגומים שלו לנער האבוד של תומס וולף ול "הבז" של בייקר ואת שניהם מצאתי בספר האימה הזה.
מרגיש לי שוולקשטיין הושפע רבות מאדגר אלן פו ואולי גם מהדרך של מקארתי, יש בספר אפלה בלתי ברורה אבל גם אסביר למה התכוונתי כשראיתי את הנער האבוד ואת הבז בספר הזה.
יש בספר הזהיחסי אב ובן מאוד חזקים וחיפוש, וטבע, ואובססיה וכל אלו החיבור העצום לטבע ולמקום, הנסיון להיות אחד עם מה שמסביבנו והנסיון לפתור תעלומה כל אלו נמצאים בספר הזה שהוא לא קל לקריאה, וולקשטיין כותב בשפה מאוד גבוהה, מאוד אניגמטית, מאוד תובענית והקורא חייב להתמסר לזה.
זה לכאורה רק 160 עמודים אבל התובענות של הטקסט גורמת לנו לקרוא את הספר לאט, להבין אותו בקצב שלנו ולהבין מה קורה כי כל הזמן משהו מתרחש, משהו משתנה, משהו אורב לקורא כמו גם לאב שמחפש אחר בנו וחברו.
אב אחד לוקח את בנו וחברו לטיול בפארק עירוני, הטיול הוא לא טיול רגיל, האב משתיל משימות לילדים, מאתגר אותם, יוצר עבורם עולם בתוך עולם, מסתורין, הרפתקאה ופחד.
אבל הטיול וההרפתקאה הזו הופכת למשהו אחר, שטני, אפל ומסתורי ונראה שהיוצרות מתהפכות והדמיון הופך למשהו אחר, אולי למציאות חדשה ואולי לא.
הספר הזה מתעתע בקורא ושפתו הגבוהה גורמת לקורא להיות חלק מהעולם ולנסות להבין אותו וזה לא פשוט.
וולקשטיין הוא אמן של מילים לדעתי, הוא יודע לכתוב והוא מעביר לנו הרפתקאה סטיבן קינגית עם המון השפעות מספרי אימה מסוגים שונים ויוצר כאן משהו אחר.
זהו לא ספר קל ואני לא אוהב את המושג מיטיבי לכת אבל הכתיבה של וולקשטיין היא אחרת וצריך להתחבר אליה אבל מי שיקרא את הספר הזה צפוי לחוויה אחרת.
מומלץ.

התשוקה על־פי זֶ.אַ. / קלאריס ליספקטור
הספריה החדשה
169 עמודים
מפורטוגזית: מרים טבעון

ליספקטור היא שונה מכל סופרת אחרת שקראתי, הכתיבה שלה יכולה לקחת אירועים יומיומיים פשוטים ולהפוך אותם להרהורים פילוסופיים מעמיקים, להפוך אותם לרגעים נצחיים כמעט, היא סופרת מאתגרת, הכתיבה שלה מיועדת לאנשים מיוחדים ולאנשים שמסוגלים או רוצים להתמודד עם טקסטים קשים, עם שפה ספרותית גבוהה ועם יכולת לעכל טקסטים שונים ממה שהם מכירים, זו לא פרוזה רגילה ולא פרוזה שגרתית ואולי זו לא פרוזה בכלל, זה נע על הרבה תפרים של בין לבין, זה גם לא ספר עיון או ספרות פילוסופית הגותית אלא מונולוג רגשי מחשבתי של בת אדם שנתונה במצב קיומי מסוים וטריגר מסוים מעורר בה רגשות ותחושות.
הטריגר הזה הוא תיקן שנמחץ על ידי דלת הארון אך עדיין נשאר בחיים.
עכשיו זה מעניין שזה תיקן כי אני בעצמי מגדל תיקנים לוחשים ויש לי המון כבוד ליצורים האלו והקיום שלהם מיוחד כמו גם חייהם, יצר ההשרדות שלהם מיוחד, הם משתנים ומתפתחים בצורה מיוחדת ומצד שני הם משדרים לנו, בני האדם, חרדה, פחד, אימה, בעתה ועוד כינויים מסוגים שונים.
ליספקטור לוקחת את הקיום של התיקן ומשליכה אותו לקיום אקזיסטנציאליסטי של גיבורת הספר.
אישה, פסלת, נכנסת לחדרה של העוזרת שהתפטרה כדי לנקותו והמפגש עם אותו תיקן מטלטל את עולמה.
ליספקטור מתעסקת המון עם החומר שיוצא מגופו של החרק הגוסס ומעמיקה לתוך עולם דימויים עשיר של חרדות קיומיות וחיים שהיו לה, זכרונות ונסיונות להבין את חייה שמשתנים דרך החוויה של תיקן גוסס.
קשה להסביר את הספר הזה, קשה לנתחו, צריך להבין את ליספקטור ואת כתיבתה והוא שונה, מיוחד, אחר.
מומלץ למטיבי לכת.

נבדה / מיטל זהר
ספרית פועלים
76 עמודים

הספר הזה עוסק בשברים ובאיסופם, אנחנו אוספים דברים, חלק שומרים, חלק נוטשים, חלק לוקחים איתנו וחלק משמידים אבל שברים הם משהו שנועד לאסוף ביחד, לפעמים אנחנו מחברים אותם ולפעמים אנחנו מדחיקים אותם, שמים בשקית זבל שחורה וזורקים רחוק מאיתנו.
אין הרבה הבדל בין שברי מטוס לשברי זכרונות, שבר הוא שבר והשאלה היא מה עושים איתו ומה לומדים ממנו.
זה סיפור שמתחיל בהתרסקות מטוס אי שם בשנות השבעים, לפני שהבת נולדה, הוא התרסק במדבר בנבדה, האם נפטרה שנים לאחר מכן מסרטן והבת, אישה כעת מתמודדת עם ניסיון להבין מי היה אביה, מי היתה אמה ומה ואיך היו משפחתה, מיטל זהר היא משוררת, זה ניכר בפרוזה שלה, פרוזה לירית, מחולקת לקטעים קצרים, קטעים שנותנים לקורא לנשום, לעכל, להבין כי הספר הזה דורש עיכול, דורש חקר פנימי ובגלל סגנונו הוא מביא אותנו הקוראים לנסיון של התבוננות פנימית מעמיקה, אנחנו הופכים להיות חלק מהטקסט, קוראים אותו כמו ספר זכרונות, כמו כניסה ליומן אישי, זה ספר שמדבר על פירוקים וחיבורים מחדש, חלק מהחיבורים נעשים בזכרוננו וחלק מהחיבורים נעשים בפועל בנסיון להבין מי אני דרך האובדן והכאב המשפחתי, דרך מערכת יחסים עכורה ובעייתית בין הורים וההשפעה שלהם עלינו הילדים.
לא קראתי את ספר שיריה של מיטל זהר אבל יש לי רצון עז לקרוא אותו, כתיבתה מעוררת יצר וכאב ואני סקרן לראות את שיריה, זה ספר פרוזה לירי נוקב וחזק, הוא נקרא מהר, זו נובלה קצרה שכתובה כפרקי זכרונות קצרים אך עם זאת מלווה אותנו הקוראים הרבה לאחר מכן.

העננה רננה / דורית רביניאן
הוצאת עם עובד
איורים: דייויד הול

דורית רביניאן יודעת לכתוב לילדים לא פחות טוב משהיא יודעת לכתוב למבוגרים, אני קודם כל מאוד אוהב את הבחירה העיצובית של כל מארז הספר ילדים החמוד הזה, כריכה ורודה, פורמט קשה ואיורים מהממים של דייויד הול.
לפעמים הבחירה בטכניקת האיור יכולה להרים ספר או להוריד ספר והבחירה בטכניקת האקוורל היא מדויקת ביותר, יש לאקוורל גוון שקוף, מיימי, נוזלי, כזה שמתערבב עם גוונים אחרים בדיוק כמו העננים שבשמים, והבחירה היא מצוינת וזה מראה על דיוק וחשיבה לעומק בכל פרט בספר הזה וזה דבר שאני לא רואה מספיק בספרי ילדים מקומיים.
רננה היא עננה צעירה ושובבה, משחקת לה בשמים, יוצרת צורות, נהנית מהחיים אבל לא באמת מגשימה את ייעודה לפי רצון הוריה שמצפים ממנה להוריד גשם, לייצר ברקים, רננה מקשיבה אך מתעלמת.
הוריה העננים של רננה שולחים אותה למחנה קיץ לעננים ובמחנה רננה לומדת את ייעודה בחיים ותפקידה בענן צעיר.
האם רננה תגשים את ייעודה כענן בעולם הזה?
כמו שאמרתי ספר מקסים עם בחירות עיצוביות ואיוריות נהדרות.
מומלץ.

האישה שלא הייתה / אילה בן פורת
הוצאת כתר
309 עמודים

זהו ספרה השני של אילה בן פורת, הספר הראשון היה בעיני מצמרר ומיוחד והספר הזה שונה לחלוטין מהספר הקודם שעסק בנוער בסיכון והפעם היא מתחילה סדרת ספרי מתח בלשיים וההבדלים הסגנוניים בולטים ובעיני מראים על יכולת כתיבה משובחת.
מכייוון שטיבם של ספרי מתח זה לא לגלות את הסוף ולהמנע מספוילרים אז סקירות של ספרים מהסוג הזה אצלי הן קצרות מן הרגיל.
פקד סיגל שמש עוברת משבר בעבודתה במשטרה, המפקד שלה פוטר ובמקומו הגיעה מפקדת חדשה, היא מקבלת מהמפקדת החדשה שלה משימה לעבור על תיקי נעדרים מהשנים האחרונות וסיגל נתקלה בתיק אחד שעניין אותה במיוחד, תיק של נעדרת בשם יפית נעים.
יפית, אם לשני ילדים, נשואה, נעלמה מביתה יום אחד, לא לקחה כלום, לא ארנק, לא בגדים, לא אשראי, ההשערה היתה שהתאבדה אך ככל שהיא מתעמקת בחקירה צצים דברים נוספים, אישה שקטה, חיים שגרתיים למדי.
התיק הזה פותח פצעים ישנים מעברה של סיגל מה שמקשה על פענוח ופוגע בתפקודה ובמשפחתה.
ספר מתח פסיכולוגי מעניין, דמותה של סיגל שמש היא דמות מורכבת למדי ואני נהניתי ממנו.
שינוי סגנוני גדול לעומת הספר הקודם של בן פורת.
לחובבי הז'אנר.

בריכה עירונית / אדוה בולה
כנרת זמורה ביתן
206 עמודים

הכריכה של הספר הזה מאוד מושכת, אבל מעבר למשיכה ולבולטות שלה בין המדפים וזה בין השאר מה שגרם לי לרצות ולקרוא את הספר יש בה המון נקיון ומסתורין וזה משהו שמלווה את אופיו של הספר לכל אורכו.
הבריכה כמו הנפש האנושית היא קליפה, שכבה דקה מעל, לפעמים אפשר לראות מה מתחולל בפנים ולפעמים לא אבל בפנים, למטה, בעומקים, מתחוללים הדברים, שם הנפש סוערת, שם החוויות קורות, שם אנחנו מתמודדים עם הקשיים ולא תמיד רוצים או מסוגלים לחשוף ולהיחשף.
המים הם כמו הנפש והבריכה היא מטאפורה לכך.
הבריכה היא גם מקום למפגש אנושי, אותם אנשים שבאים בגפם לשחות, להיות עם עצמם אך גם להתמודד עם אנשים, לפגוש אנשים, עבור חלק מגיבורות הספר הבריכה היא אסקפיזם לחייהן, להתמודדות עם הקשיים.
הבריכה היא מקום להתנגשות בין הרצון לשחות לבד, אתה לבד במסלול שלך, אולי מסלול חייך, למפגש עם אנשים, חלקן ברצונך וחלקן בעל כורחך.
הדמויות הראשיות הספר המקסים הזה של אדוה בולה כולן נשים, כל אחת מהן מתמודדת עם אתגר כזה או אחר ואנחנו הקוראים נחשפים לחייהן כשהמכנה המשותף לכולן זה שהן מגיעות לבריכה ושוחות שם.
הבריכה היא מקום מינימלי לאלה ששוחים, אישי ואינטימי, כל אחד בוחר את המסלול שלו ושם הוא לבדו, בשחיה אפשר לחשוב, להרהר ולהתמודד עם דברים וסערות בתוכך כשאתה במים.
כמו הבריכה הנובלות מאופקות, שקטות אך חודרות עמוק, כואבות, מרגשות ונוגעות.
אדוה בולה יצרה ספר שהוא מאוד נוגע ושקט, אבל למטה בפנים סוער.
אהבתי את הסיפור הראשון על אישה שמתמודד עם מחלה קשה והבריכה היא מקום המפלט עבורה בדרך מסוימת.
כל סיפור הוא עולם ומלואו, כל אישה בספר היא עולם ומלואו.
ספר עדין שנקרא לאט ומיוחד בדרכו.