איך לגדל ילדים מאושרים, הדרך למעלה / ויטאלי בוצ'אצקי
הוצאת ספרי ניב
153 עמודים

אי אפשר להתווכח עם הצלחה וויטאלי בוצ'אצקי מצליח ואפילו מצליח מאוד ואחרי הספר הראשון והעמוד המצליח בפייסבוק וההרצאות לא היה ספק שהספר השני גם יצא לאור ואני חושב שהושקע כאן לא מעט, הפורמט אותו פורמט כמו הספר הראשון, הגרפיקה דומה ואפילו נכנס כאן מוטיב אינטראקטיבי ששולח את הקוראים לאפליקציית גט בוקס ועם מתנות שונות.
אז מדובר בספר מתנה נהדר, המחבר לא מתיימר להיות מומחה או איש מקצוע אלא אדם שאוהב ילדים וקרא וחקר ולמד בעצמו ובסופו של דבר מיישם זאת ורוצה לתת מהכלים האלו של חיזוק חיובי, של גידול בהתבוננות על חצי הכוס המלאה גם להורים אחרים וכמות העוקבים אחריו מעידה שהדרך שלו עובדת.
עבורי מדובר בספר מאוד קלישאתי, עם משפטים די בנאליים ומתומצת מאוד אבל אני חושב כמו שאמרתי בהתחלה שעם הצלחה אין מה להתווכח והספר הזה יזכה לאותה הצלחה כי הוא פשוט עובד.
ספר מתנה מוצלח.

דלהי של מטה / רוני פרצ'ק

הוצאת הקיבוץ המאוחד

117 עמודים

רוני פרצ'ק היא חוקרת הודו, מעבירה הרצאות על הודו ומכירה אותה היטב, בספרון הקצר הזה של סדרת אדום דק לוקחת אותנו פרצ'ק למסע בדלהי, מסע שהוא שוטטות עירונית ומסע קדימה ואחורה בזמן, מסע שהוא פוליטי ותרבותי, בין הסמטאות, בין הבתים, בין האנשים, לוקחת אותנו המחברת במסה מרתקת אל דלהי, אל האנשים שבה, הדתות, המבנים, הקדושה והטמא.

דלהי היא עיר ענקית וכעיר כזו בתת יבשת כזו אנו נחשפים דרך הספר הזה ודרך התיאורים הציוריים והמעמיקים של המחברת לכל מה שמתחולל בה ובציר הזמן בתהליכים שהיא עוברת בין שמרנות למודרניזציה.

ספר קטן אבל מלא עניין ומלמד מאוד ובתור אחד שלא היה בדלהי פתאום יש לי חשק לשוטט בה.

בין החומות / ג'ורג'ו בסאני
הוצאת שוקן
199 עמודים
מאיטלקית: אריה אוריאל

זה הספר הראשון שאני קורא של בסאני וכשקראתי את הספר הזה הרגשתי מאוד שליו ונינוח,
יש משהו בסיפורים שמצד אחד הם דוקרים אותך ומצד שני כתיבתו של בסאני מייצרת משהו מאוד רגוע, כאילו שקט שבתוך סערה.
כל הסיפורים בספר הזה מתרחשים בעיר העתיקה האיטלקית פרארה והתחושה היא שאתה מטייל בעיר ומכיר אותה תוך כדי שאתה מכיר את האנשים המתוארים בסיפור המטיילים ופועלים בין חומותיה.
כל הסיפורים מתרחשים בעיר אבל מה שמחיה את העיר אלו האנשים שלה ולכן הם המרכז ולא העיר עצמה שהיא התפאורה לכל ההתרחשויות.
הסיפור המשמעותי ביותר והטוב ביותר בספר הוא הסיפור "אבן זכרון ברחוב מאציני" שבו מסופר על ניצול שואה שחוזר לעיר ומגלה שכולם חושבים שהוא נספה ואף חורטים את שמו אך הוא לא מאפשר להם לשכוח את המאורעות.
לכל סיפור יש סגנון שונה ואופי אחר ולכל אחד יש איזו אמירה חברתית פוליטית נוקבת חלק בולט יותר וחלק פחות אך כל הסיפורים משאירים חותם בדרכם.
זהו לא ספר קל לקריאה והסיפורים אינם נוחים לקריאה ועם זאת כשאתה נכנס לסיפור אתה נסחף.
ספר טוב של סופר חשוב ומעניין.

זה הולך לכאוב / אדם קיי
הוצאת הכורסא
245 עמודים
מאנגלית: תומר בן אהרון

זה באמת לא קורה לי הרבה בקריאת ספרים אבל לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי מתגלגל מצחוק בציבור, בין אנשים, לא יכולתי להתאפק מרוב שהספר הזה הצחיק אותי, אבל אני חייב לציין שהצחוק הזה מהול בעצב כי שירותי הרפואה אינם מצחיקים, אנשים באמת סובלים, הרופאים עובדים קשה ובתנאים מזעזעים, הדינמיקה בין המטפלים למטופלים מלווה בהמון קושי, בירוקרטי, טיפולי, יחסי אנוש, חוסר סובלנות ועוד קשיים רבים, המתמחים בחדרי המיון עוברים תקופות קשות עד שהם מקבלים את ההסמכה וכל זה יוצר ספר מאוד דיכוטומי בין הרגעים המצחיקים שלו לרגעים שבא לך לבכות.
אדם קיי, רופא מתמחה ולאחר מכן גניקולוג החליט לאחר כמה שנות עבודה לעזוב את מקצוע הרפואה ולהיות קומיקאי, בדיוק כמו המעבר החד בעבודתו מצחוק לעצב כך הוא עשה את הצעד ההפוך מבחינה מקצועית.
לאחר ששמו הוסר מרשימת הרופאים הפעילים אדם קיי עשה סדר במגירותיו ומצתא בארגזים את היומנים שהוא כתב בחדר המיון לאחר הטיפולים ובו הוא תיעד את המקרים השונים שעברו אצלו מדי יום, את המקרים המיוחדים, המצחיקים במיוחד והמכמירי לב במיוחד הוא תיעד בספר המצחיק והקסום הזה.
ספר שהוא פשוט תענוג, כל רגע ממנו נע בין תדהמה לצחוק פרוע, מקרים שבהם אתה אומר לעצמך איך זה יכול לקרות ומקרים של צער וכאב, משפחות ואנשים שמטפלים ביקיריהם, התמודדות הרופאים עם הבעיות במערכת הבריאות והכאב הגדול במקרים של מחלה קשה.
אין מה לומר, ספר שכולו עונג.
מומלץ בחום.

מיומנו של פטריוט / יהונתן גפן
הוצאת דביר
224 עמודים

תמיד אהבתי את יהונתן גפן, אדם שלא היסס לומר את מה שבליבו ואדם שלטעמי אמר מתוך אכפתיות ואהבה.
הביקורות עצמם על דבריו והגיגיו היו סוערות כי כזו מדינה אנחנו שיש לנו מה לומר על כל דבר ועל כל התבטאות של אדם מפורסם.
אבל יוהנתן גפן הוא עיתונאי, משורר, סופר, ואיש שאם תתנו לו עט ונייר תמיד יהיה לו מה לומר ואני אוהב אנשים כאלו גם אם הם חושבים כמוני וגם אם לא.
גפן ריכז בספר הזה את מיטב הגיגיו מהשנים האחרונות בהם הוא כתב במעריב, בהארץ ובעוד מקומות, בהם הוא עמד מול קהל ודיבר, שיתף, חשף את דיעותיו את מה שיש לו בלב ואת מה שמפריע לו כאן.
יהונתן גפן הוא אדם יצירתי מאוד, נוסטטלגי, אפילו קצת שמרן וזה מתבטא בטקסטים שלו, הוא כותב על הכל, על פוליטיקה, על ימין ושמאל, על המשפחה שלו, על הארץ שהוא כל כך אוהב, על מיניות, על דת, על שמרנות ומתירנות על הכל.
יהונתן גפן יודע שהוא איבד קהל גדול בזה שהוא החליט להיות אדם שמתבטא פוליטית ומתויג על ידי הימין כשמאלן וגם על זה יש לו מה לומר אבל ככותב רגיש ואותנטי הוא עדיין מהטובים ביותר שיש כאן.
ובכל זאת יהונתן גפן מוציא את הספר הזה שמאגד את כל מה שיש לו לומר ואת כל מה שהוא כתב ואני מעריך את זה מאוד וחושב שטוב שגפן ממשיך להיות מי שהוא ללא קשר למה שהתקשורת או הרשת החברתית בוחרת להציג אותו.
ייתכן שהוא איבד הרבה קוראים על הדרך אבל הוא לפחות נאמן לדרכו וזה שווה הערכה.
ספר זה מיועד בעיקר לקוראיו הותיקים ולאנשים שאוהבים את ההומור המיוחד שלו. ייתכן שקוראים חדשים הוא לא ימשוך אבל זהו בהחלט ספר נחמד שמזכיר לנו מי הוא יהונתן גפן.
אפשר לקרוא.

אפיטריון / פלאוטוס
הוצאת מאגנס
85 עמודים
מרומית : דבורה גילולה

אמפיטריון הוא מחזה משעשע מאוד שמבוסס על סגנון קומדיה של טעויות עם תאומים זהים, כלומר בלבול בין זהויות.
לפי המתרגמת מועד הצגתו של המחזה לא ידוע ומשערים שהוא הוצג בין השנים 185-190 לפסה"נ.
פלאוטוס שהיה אחד המחזאים הפוריים ברומא עיבד את המחזה שהוא יווני במקור על פי המיתולוגיה ותרגמו לרומית כדי להתאימו לקהל הרומי ואף שינה את שמות האלים לשמות רומיים: זאוס הפך ליופיטר והרמס למרקוריוס, הרקלס היווני הוא הרקולס הרומי.
יפה עושה הוצאת מאגנס שמביאה עוד מחזות רומיים חשובים כאלו ומתרגמת אותם לעברית וכך אנחנו נחשפים לעוד מחזות קלאסיים וחשובים.
עלילת המחזה די פשוטה אך משעשעת, יופיטר חושק באלקומנה אשתו של אמפיטריון שיצא למלחמה, הוא לבש את דמותו של אמפיטריון הביא איתו את מרקוריוס שלבש את דמותו של סוסיא עבדו של אמפיטריון ותפקידו היה שלא יפריעו לאביו האל לבעול את אלקומנה.
בסיום ההתעלסות אמפיטריון ועבדו חוזרים הביתה וכאן מתחילה קומדיה של טעויות.
אלקומנה חושבת שאמפיטריון שב כדי לנסותה והוא בטוח שהיא בגדה בו ואז יופיטר חוזר והעניינים מסתבכים.
מאותו ליל אהבים נולד כמובן הרקולס ליופיטר ואיפיקלס לאמפיטריון.
זהו מחזה קצר וחביב מאוד בסך הכל וחובבי המחזות יהנו ממנו.
כתוב היטב, מתורגם היטב עם מבוא מעניין וחשוב.
כדאי.

תותים / יוזף רות
תשע נשמות
82 עמודים
מגרמנית: שירה מירון
איורים: ולי מינצי

זו הנובלה השניה של יוזף רות שאני קורא בהוצאת תשע נשמות, יש משהו מאוד מלנכולי בסופר הנהדר הזה, בספריו שמתארים מציאות מסוימת קצת עצובה, רות הוא סופר שמיטיב לתאר אנשים, לתאר את חייהם, את הווייתם את נדודיהם ואת עיסוקם, היצירה שלו היא נוסטלגית, כנה, אינטימית ובו בזמן שייכת לכולם, יהודית מאוד, חווייתית ורגשית, נוגעת.
את הספר תותים רות לא סיים לכתוב, זה מרגיש כמו ספר שאין לו באמת סוף ואולי חוסר גימור היצירה מאפשר לה להיות נצחית כי תיאור עיירה ואנשיה יכול להמשך לנצח, אנשים מתחלפים, משתנים, מתפתחים, העולם נע קדימה בדיוק כמונו, כמו האנשים בחיים כאן על הפלנטה הזו כך בעיירה קטנה דברים קורים כל הזמן, אנשים שונים אחד מהשני ולכל אחד עולם ומלואו.
זהו ספר של אנשים, אנשים שחיים בעיירה קטנה, מזרח אירופית, החיים בתנועה, התחושות, המוות, ההנאות הקטנות והכל כתוב ביד אמן, ברגישות של סופר שמסתכל על הנייר ומחבר אלחיו מילחים אבל בדמיונו הוא רואה את הדמויות והן חיות ונושמות דרך המילים.
לאחרונה תשע נשמות החליטו לחבר לחלק מהנובלות גם איורים נהדרים שמתכתבים עם הטקסט, כל היה בדוקטור מריגולד של דיקנס וכך היה גם הפעם עם איורים יפים, מלנכוליים, מרגשים של ולי מינצי.
ספר קטן וקסום.
מומלץ.

מחשבות על השאלה היהודית / ז'אן־פול סארטר
ספרי עליית הגג
217 עמודים
מצרפתית: מולי מלצר
אחרית דבר: יהודה מלצר

הספר הזה, יותר נכון המסה הזו שכתב סארטר לאחר שחרור צרפת מידי הנאצים זו מסה חשובה מאוד כי כשאתה קורא אותה אתה מבין כמה היא רלוונטית להיום, כמה היא רלוונטית לחיים שלנו כאן וכמה אנטישמיות היא מילה כוללנית של גזענות ושנאת האחר ולאו דווקא כלפי היהודים, אני מצאתי בה המון נקודות דמיון לגבי החיים שלנו כאן ולגבי היחס של יהודים ללא יהודים שמתבטא בצורה של אנטישמיות.
אבל עד כאן פוליטיקה ודיעות אישיות או תחושות אישיות מחוויית הקריאה במסה פילוסופית זו ונדון על מה בעצם כתב סארטר בקצרה.
אפשר להתחיל מהנקודה החשובה שפותחת את הספר והוא בעצם אותר שאנטישמיות אינה דיעה ,
"אם אדם מייחס את האסונות של ארצו או שלו עצמו – כולם או חלקם – לנוכחות של יסודות יהודים בקהילה, אם הוא מציע לתקן את מצב העניינים הזה על ידי כך שימנעו מן היהודים זכויות מסוימות או יסלקו אותם מתפקידים כלכליים או חברתיים מסוימים או יגרשו אותם מן הארץ או אף ישמידו את כולם – אומרים שיש לו דיעות אנטישמיות.
יופי של מילה, דיעות…"

סארטר מנסה לנתח את מקורות האנטישמיות ולנסות להבין את מערכת היחסים בין האנטישמי ליהודי, וזהו כתב הגנה על היהודי וכנגד האשמות אנטישמיות שגרמו לאסון הכבד של השואה ושל יהודי אירופה בעקבות שנאת יהודים גוברת.
סארטר מדבר על כך שאצל האנטישמים אין רק את הצורך לשנוא אלא גם להרגיש עליונות חברתית ובעצם על ידי סילוק היהודי האנטישמי מרגיש שהוא תורם לחברה תקינה יותר.

הספר היה בין השאר מן קריאת התעוררות לצרפתים ולחשוף אותם למיתולוגיה ולמניעים של האנטישמי שחלקם ראו בהם גיבורים ומצילי העם ואולי לעשות תיקון ביחס ליהודים ששרדו את הנאצים ואת השליטה הגרמנית בצרפת.
זו מסה חדה, קריאה ומעניינת מאוד והיא מומלצת.
מומלץ לקרוא את ההקדמה החשובה של ארלט אלקיים סארטר ואת אחרית הדבר של יהודה מלצר.
ספר חשוב.

חשבונות פתוחים / מרטין קוהן
תשע נשמות
176 עמודים
מספרדית: ארז וולק

לפני כמה שנים הגה ביבי נתניהו בהקשר אחר לחלוטין מהנראטיב של הספר את הביטוי "החיים עצמם" וכשסיימתי לקרוא את הספר הזה שאני כותב עליו כרגע זה הביטוי שעלה לי בראש כי מה שעובר על גיבורנו ליטו חימנס הקשיש זה בדיוק "החיים עצמם".
מכל סדרת פה לאוזן שרובה באמת מעולה הספר הזה די דיכא אותי, הוא מעניין ומעורר שאלות רבות, פותח נושאים רבים לדיון על מצבו של האדם ובדידותו, החיפוש הנואש אחר ריגושים בכל מחיר כדי קצת להפיג את המצב המייאש של החיים, ריגושים מיניים, ריגושים ספורטיביים, כל דבר שיכול להציא אותו מהדכדוך של הבדידות והניכור שהוא נמצא בו.
כאלה הם חייו של ליטו חימנס שמתקיים מקצבת זקנה וחי בעוני, כמה קומות מעליו חיה אשתו בנפרד, וחייו נראים כמו קיום מדכא במיוחד.
הספר הזה מתאר מציאות כואבת ואכזרית של בדידות וניכור של החברה שלנו והזכיר לי ספרים אחרים בנושא שמדברים על הקושי של האדם למצוא ריגושים כשהוא מנסה למצוא קצת חיים בתוך העוני, הקושי והבדידות הזו.
חימנס הולך לזונה האהובה עליו לקבל חלק מאותו ריגוש אבל גם זה לא מספיק.
עולם שלם נמצא בדירתו של חימנס, עולמו שלו, יחסיו עם הדיירים בבנין שם הקשיש מבלחה את רוב זמנו מראים את העליבות של חייו והאמת היא שכאב לי, כאב לי שקוהן מתאר כך את הזקנה ואת חייו של אדם שהכל כבר מאחורי ואולי רק המוות לפניו אבל קוהן חיפש את הריאליזם ואת תיאור המציאות אולי כדי לעורר אותנו קצת ולחשוף את המציאות האמיתית והלא מתייפייפת.
ספר קודר למדי שמעורר שאלות רבות.

החיים שאנו קוברים / אלן אסקנס
ידיעות ספרים
310 עמודים
מאנגלית: ניצה פלד

המותחן הזה בא לי בדיוק בזמן, ספר מותח ומעניין שברגע שנכנסים לתוכו מסיימים אותו בחצי יום קריאה, לפעמים זה בדיוק מה שצריכים.
ג'ו טלברט הוא סטודנט צעיר שבא ממשפחה מתוסבכת במיוחד, אם עבריינית ובית מפורק והוא רק מחפש לברוח משם ולמצוא שקט בחייו, בין הקורסים שהוא בוחר לקחת היה קורס לספרות ואחת המשימות בקורס זה היה למצוא איש מבוגר עם סיפור חיים מרתק, אדם שזר לו לחלוטין ולכתוב את הביוגרפיה שלו.
קרל מוצא איש כזה בבית אבות מקומי, אדם בשם קרל אייברסון שסיפורו מזעזע, קרל ישב כשלושים שנה בכלא על רצח, אונס ושריפה למוות של ילדה בת 14 וכיום הוא גוסס מסרטן בבית האבות וממתין למותו.
ג'ו מתחיל בתחקיר שלו וככל שהוא נכנס לעומק הסיפור הוא מגלה שייתכן שקרל הוא בכלל לא הרוצח והוא לא מצליח להבין את המניעים לרצח הזה.
קרל שהיה גיבור מלחמת וייטנאם ועשה מעשים הירואיים נראה כדמות שהופללה.
ג'ו מחליט שחקר האמת חשוב לו ונכנס לעומק הסיפור על מנת להוכיח את חפותו של קרל.
האם הוא יצליח? את זה תקראו אבל אני חייב לומר שהספר הזה גרם לי הנאה רבה, אסקפיזם טהור של מתח מרתק ומעניין וחיבור מרתק לא פשוט בין בחור צעיר למבוגר ומה נעשה על מנת להגיע לחקר האמת.
אם אתם מחפשים ספר מתח טוב לימי חג הפסח הקרב ובא אז הספר הזה יכול להיות אופציה נהדרת עבורכם.