בארץ יען כי / אפרים סידון
הוצאת עם עובד
איורים: דני קרמן

השילוב הזה של אפרים סידון ודני קרמן אף פעם לא אכזב וגם בספר הזה שיתוף הפעולה שלהם עובד מצוין עם ספר ילדים שיש לו מסר חברתי ואף פוליטי חשוב.
בארץ רחוקה שם ישנה ממלכה של יענים שמה ארץ יען כי, בממלכה זו לנתינים יש מנהג משונה, כל פעם כשמתקרב אסון או משהו דומה, או איזו סכנה מסוג כלשהו תושביה טומנים את ראשם בחול, כך הם מתעלמים מהבעיה ומאמינים ששום דבר לא יפגע בהם, הם לא בורחים ולא מתגוננים פשוט מתעלמים, אם לא רואים זה לא קיים.
וכבוד המלך, לו זה מסתדר יופי, נתיניו לא מתלוננים, לא בודקים ולא שואלים אז טוב למלך.
יום אחד קרה אסון וסערה איומה העיפה את החול מהממלכה ונותרו בה רק סלעים ובסלעים קשה לטמון את הראש אז מה עושים?
אם יהיו עם ראש זקוף כל הבעיות יתגלו, ואז השאלות יצופו ואז העם עלול לקום ולהתקומם אם יגלה כי רע לו.
מה יעשה המלך? מה יעשו הנתינים? את זה תצטרכו לקרוא.
בארץ יען כי הוא ספר כיפי, מעניין ועם מסר חשוב שאפשר להשליך אותו לכך אספקט בחיינו וללמוד ממנו.
דני קרמן מאייר נפלא כהרגלו וגם כאן מפליא באיורים מעולים בסגנונו הנפלא והמיוחד.
ספר מומלץ לילדים ולא רק.

בבוא מותי / ויליאם פוקנר
הוצאת פן / ידיעות ספרים
240 עמודים
מאנגלית: שרון פרמינגר

פוקנר לאט לאט הופך להיות אחד הסופרים האהובים עלי ביותר ואולי זה לא סתם שאני אוהב אותו מאוד כי עוד סופר מאוד אהוב עלי זה קורמאק מקארתי וכשסיימתי לקרוא את בבוא מותי חשבתי לעצמי כמה מקארתי הושפע מפוקנר בסגנון, בתיאורי הדרום, ברעיונות ובסיפורי המסע המפרכים והכואבים שהדמויות עוברות אצל 2 הסופרים האלו.
בבוא מותי שבתרגום הקודם נקרא "בשוכבי גוועת" הוא ספר שבו זמנית הוא סוער ומטלטל וגם מינורי ורגיש עד כאב.
זו סיפורה של משפחה דרומית שנוסעת ברחבי הדרום לקבור את אם המשפחה אדי באנדרן להיקבר איפה שרצתה.
דרך המסע הזה שמסופר דרך קולם של בני המשפחה, שכנים וגם לקולה של אדי עצמה אנחנו מתוודעים לסיפורה של המשפחה, לסיפור המסע המופלא והמטלטל הזה ולסיפורה של אדי שאנחנו מלווים אותה דרך גסיסתה ומותה.
לרוע מזלם של המשפחה במסע הם נקלעו לסופה חזקה והאתגר לעבור את הנהרות היה גדול יותר והמסע הזה הופך למסעיר יותר ומרגש יותר.
פוקנר כותב מאוד מינורי,כל מילה נראית שקולה ושום דבר לא מקרי, הפרקים קצרים וכל קול נשמע היטב ועושרים לקורא להרכיב את התמונה מול עיניו ולהתחבר לרגש של הדמויות.
זה אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות ובעיני זו כתיבה מופתית של סופר גאון, נוגע ועוצמתי.
פוקנר כתב את הספר הזה בשישה שבועות לטענתו מה שעוד יותר מעצים בעיני את גדולתו לכתוב ספר כה מורכב וכה עצום בתקופה כה קצרה.
זהו ספר מסע, הלוויה ארוכה, פרידה ארוכה, התחלה חדשה של משפחה, של איזור, של תקופה.
הוצאת פן ממשיכה בפרויקטים החשובים שלה לאחר ספרי המינגווי ווירג'יניה וולף עכשיו תורם של ספרי פוקנר ואני כה מצפה לראות מה יהיה הספר הבא.
סופר שחשוב להכיר כדאי מאוד לקרוא את ספריו.

שוק הגובלינים / כריסטינה רוזטי
הוצאת עוץ
איורים: עפרה עמית
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

הפואמה המעניינת והיפה הזו כל כך אניגמטית ומלאת שכבות של עומק שאפשר באמת לנתח אותה בלימודי ספרות אבל לפני שאגש אליה, אתייחס לאיורים המסוגננים והיפים של עפרה עמית ולעבודה של המתרגמת גילי בר-הלל סמו חשוב להתייחס לתקופה ולזרם ממנה באה כריסטינה רוזטי.
כריסטינה רוזטי מחברת הפואמה היא אחותו של גבריאל דנטה רוזטי ממייסדי אחוות הפרה רפאליטים, זרם אמנותי מהמאה ה19 שאם לנסות לתארו במשפט זהו זרם ששאף להחיות את הסגנון הגותי של ימי הביניים ולשוב את הפשטות ואל התוכן המוסרי של הציור האירופי בתקופה שלפני רפאל והרנסנס.
הם הקדישו חשיבות לריאליזם בציור ותשומת לב רבה לפרטים.
מתוך העולם הזה הגיעה כריסטינה רוזטי והגיעה הפואמה הזו.
זו פואמה מאוד גותית ועם המון סממנים דתיים של טוב ורע, של פיתוי ותשוקה, של אחוות משפחה ונתינה, הגובלינים המתוארים בספר כחיות מאונשות שמנסות לפתות נערות באמצעות מרכולתם ולסחוף אותם ואף לסמם אותם יכול להיות מפורש להמון וריאציות וכיווני מחשבה אבל על מה בעצם מדבר הפואמה?
הפואמה מדברת על שני אחיות בשם לורה וליזי שכל ערב שומעות את קריאות הגובלינים לטעום מפירותיהם המכושפים

"הנה בוקר חלף
ערב גם יחלף ביעף.
צאו וקנו, צאו וקנו:
ענבים הישר מגפן,
רימונים מלאים לפקוע,
דבש תמרים ואגסים,
שזיפים בשלל צבעים,
פרי העץ ופרי השיח,
רק לטעום וחיש לבלוע!
דמדמניות תפארת
גרגירים כאש בוערת,
תאנים שיש לטעם,
אתרוגים מן הדרום
חך ועין יענגו-
צאו וקנו, צאו וקנו!"

ערב אחד מתפתה לורה לטעום בעוד ליזי מסרבת להאזין להם והפירות סוחבים את לורה התמימה והבתולה אל מחוזות אחרים ומתנתקת מעולמה, קמלה ומזדקנת עד שאחותה שמסרבת לתת לה להיעלם למחוזות הסבל והפיתוי, של הגובלינים הולכת להצילה וכמעט נאנסת על ידיהם כאשר הם בכח מנסים לתת לה לאכול מן הפירות.
הקטע הזה שמתורגם נפלא הוא קטע אלים אך כה פיוטי.

"אחד יוביל הסוס למים,
עשרים לא יאנסוה שתות.
ככל שצריה חבטו והיכו בה,
קלסו ועלבו בה,
שדלו דחקו בה,
שרטו והשחירו עורה בצביטות,
בעטו בה, נגחו בה,
נשכו ודקרו בה,
במילה לא ענתה להם זאת.
שפה אל שפה הידקה היטב,
פן לתוך פיה הפרי יתחב;
אך שחוק בליבה כל עת תרטב
בעסיס הנדבק אל לחיה,
וזולג בגומות סנטרה,
ונמרח על גרונה הרוטט כמקפא."

אחוות האחיות, האהבה והעזרה ההדדית הצליחו וחילצו את האחות השבויה ומכלאה המטאפורי והנפשי אבל הפיתוי היה גדול.
קשה להתעלם מכל המסרים הדתיים בפואמה, החזרתיות על העובדה שהן היו בתולות, האלימות המינית, הטוב והרע ועוד.
אפשר לכתוב עוד רבות ולנתח את זה אבל זו סקירה ולא מאמר ואני רוצה להתייחס גם לאיורים המעולים של עפרה עמית.
הבחירה בשחור לבן עם נגיעות אדום היא מעניינת אפלה וגותית, יש כאן מן בריחה מהאיורים הפרה רפאליטים וניסיון לתת תחושה גותית מאוד ואפלה. בתוך השחור לבן נגיעות האדום חזקות מאוד, מדממות וקשות ואלו איורים סופר מעולים שנותנות לספר הזה אוירה קודרת וקשה.
זהו לא ספר ילדים ולא פואמה שמתאימה לילדים לא בשפה ולא במסר.
זוהי יצירה מורכבת ועמוקה.
מומלץ בחום רב.

קמע/ רוברטו בולניו
הוצאת עם עובד
153 עמודים
מספרדית: אדם בלומנטל

אני אוהב את בולניו, סופר חידתי, עמוק, סופר של אנשי ספרות וספריו לא מתאימים לכל אחד ולא יכולים להיות מובנים על ידי כל אחד.
2666 הותיר בי רושם עמוק מאוד.
כשאני ניגש לספר של בולניו יש לי ציפיות למשהו אחר, משהו מיוחד ולא שגרתי ויש לי ציפיות ברמת הסיפור והכתיבה אבל בקמע התרחש אצלי תהליך אחר, הספר איכזב אותי לא כי הוא לא טוב אלא כי הוא לא עומד בעיני בציפיות שלי מבולניו.
לעיתים היתה לי תחושה ש"קמע" הוא מן נספח של בלשי הפרא שהרי גיבורת הסיפור אאוקסליו לקוטור הופיעה שם.
לקוטור, סופרת אורוגוואית (בדויה כמובן) בספר שכולו מונולוג שלה נזכרת באירוע המכונן של חייה כאשר היא הסתגרה במשך 13 יון בשירותים של הפקולטה לפילוסופיה וספרות באוניברסיטה הלאומית האוטונומית בזמן הפריצה של משטרת מקסיקו לקמפוס.
המשוררת נעה אחורה וקדימה בזמן תוך כדי הסתגרותה בשירותים היא משחזרת את סיפור חייה ואת העתיד להתרחש, היא מתארת את השתלבותה בחיי הרוח של מקסיקו והתחבורתה עם הבוהמה ואנשי הספרות ומתארת את הכל דרך עיניה.
סיפורה של לקוטור הוא סיפור של בדידות, ניכור וחיפוש אחר מהות, היא מתארת את חיי התרבות של מקסיקו דרך עיניה.
הספר הזה הוא מונולוג של לקוטור ובולניו עשה פה מהלך מעניין כאשר הקול הנשי כאן בולט מאוד וחזק מאוד ועם זאת זהו ספר פחות מוצלח מספריו האחרים של בולניו ואני שואל את עצמי למה בעצם הוא היה נחוץ ברזומה הספרותי של הסופר הענק הזה שהלך לעולמו בטרם עת.
למרות דמותה של לקוטור ונתינת הבמה לקול נשי מוביל הספר עצמו לא מספיק מעניין לכל אורכו.

גברת בירד היקרה / איי.ג'יי. פירס
תמיר // סנדיק
359 עמודים
מאנגלית: דנה טל

עוד ספר ביכורים מרתק שתמיר סנדיק ברגישות שלהם ידעו לבחור ולהביא אותו לקוראים בעברית.
גם הוא כמו ספרים לא מעטים לאחרונה גם בהוצאה זו עוסקים בתפר הדק שבין המלחמה לרגישות ואנושיות, החיפוש למצוא מפלט אנושי רגיש שנותן לגיבורים בספרים תחושה של שפיות נוכח הכאב, ההרס וההרג.
הסיפור הזה.
לפעמים החיים מנתבים אותנו למקום שהיא יכול להועיל לחברה ולאו דווקא למקום שבו היינו רוצים להיות וזה סיפורה של אמלין לייק שחלמה לתרום למאמץ המלחמתי באמצעות עבודה עיתונאית אבל מצאה עצמה במגזין נשים עובדת תחת הנרייטה בירד השמרנית בעלת דיעות מאוד נוקשות לגבי נכון ולא נכון ולגבי מוסר.
בטור העצות שלה שנקרא גברת בירד היקרה בירד לא מוכנה לענות על שאלות רבות שלטענתה לא מוסריות ולא מתאימות לאופי העיתון ואמילין שקוראת את המכתבים מתוסכלת מגישתה של בירד.
אמילין מחליטה לעשות בעצמה צעד לא מוסרי כביכול ולשקר למעסיקתה ולענות במקומה ובשמה לאותן נשים שזקוקות לעיצה בנושא זוגיות, התלבטויות רבות, נשים שהמלחמה מותירה אותן מבולבלות, מתוסכלות וכואבות.
ההתחזות הזו היא רק חלק מחייה המורכבים של אמלין שמנסה לסייע לחברה שנכנסה להריון ולהתמודד עם סיפור אישי וכל זאת תחת הפצצות הגרמנים את לונדון והסיפור של אנגליה ותושביה באותם ימים.
ספר מרגש ונוגע שמשלב בין מלחמה ואדם שמנסה להמשיך בחייו ולהתמודד.
אהבתי מאוד.

פקעת / זיוה עודד
הוצאת כרמל
234 עמודים

אתחיל סקירה זו דווקא מהכריכה המסקרנת, דמות שקועה בתוך גזע עץ, עטופה כולה אבל לא כולה כלואה, יש פתח ויש מקום לצאת ולהשתחרר מהחניקה העוטפת הזו ואם מתבוננים היטב הדמות גם מחייכת.
אני חושב שבחירת האימאג' לכריכה נעשה במחשבה רבה מתוך רצון להעביר את תחושת הספר המורכב והרגיש הזה ותחושת הפקעת שעוטפת את הדמויות בו.תחושה שדור רודף דור והדמויות בו כלואות במן אותה מציאות קשה וסוגרת.
המחברת היא פסיכולוגית וזה ניכר בספר שמתאר מצבים רגשיים מורכבים שרק מי שעוסק בנפש האדם יכול לכתוב וזיוה עודד עושה זאת בצורה מעניינת מאוד שכתובה היטב בספר שלעיתים לא קל לקריאה ועדיין קשה להתנתק ממנו ומהדמויות שמתוארות בו.
הדמות העיקרית בספר הוא יוסף בן לרחל, אישה מסובכת ואובססיבית שחוותה ילדות קשה התייתמות ונטישה, מתאהבת יעקב שבוגד עם רחל באשתו ונראה שהפקעת שלה רק מסתבכת ועוטפת אותה.
לאחר לידת יוסף הם חיים במנזר ויוסף גדל לתוך מציאות קשה, חוסר יציבות רגשית ונפשית, יוסף בסופו של דבר מבין שההיחלצות מהפקעת תלויה אך ורק בו.
הספר מתאר את התהליכים שעוברים הדמויות, את המורכבות של החיים ואת הקשיים שאנחנו סוחבים איתנו בעקבות טראומות ילדות.
זהו ספר מורכב ופסיכולוגי ועם זאת מעניין מאוד ברובו ולכן אני ממליץ על קריאתו.
כדאי.