​האיש שהשחית את העיירה / מארק טוויין

הוצאת לוקוס

84 עמודים

מאנגלית: יותם בנשלוס

הנובלה הזו של מארק טוויין היא אולי היצירה הכי רלוונטית שלו.

היא למעשה רלוונטית לכל תקופה כי היא מראה את הטבע האנושי וחושפת מסיכות בצורה מרתקת.

יש בה בנובלה הזו שיעור חשוב לגבי הבנת הטבע האנושי והקלות שבה אנחנו נעים לכיוון החמדנות והמחיר שאנחנו משלמים עליה.

אם אני משליך את זה גם לתקופה הנוכחית ולמקום הפרובינציאלי שאנחנו נמצאים בו אנחנו רואים כמה כסף מעוור את האנשים, כמה קל לגרום לאנשים ללכת אחרי הכסף ועל הדרך גם לרמוס אנשים אחרים, לשקר, להעמיד פנים ולהוריד מסיכות שאנחנו לא אמורים להתהדר בהם.

האיש שהשחית את העיירה זו נובלה פוליטית אך מצד שני גם אנושית.

הטבע האנושי לצערנו הוא טבע שבו החומריות שולטת וכשמדובר בכסף כולם שוכחים פתאות את עקרונותיהם ואת ערכיהם.

על מה בעצם מספרת הנובלה?

עיירה בשם הדליברג היא עיירה כל כך מכובדת ישרה והגונה עד כי אין אחד שיכול להשחיתה.

האמנם?

האם זו רק העמדת פנים ובעצם זו עיירה מסוכסכת ומלאת תככים?

זר אחד, עובר אורח, נפגע מאוד מביקורו בעיירה והחליט ללמד את תושביה לקח.

הזר השאיר בביתם של זוג פקידי בנק מקומי שק ובו כסף רב וזהב וביקש מהם לשמור עליו.

על השק הוא הצמיד פתק שבו הוא כותב שאחד מתושבי העיירה הפגין כלפיו אדיבות ויושר ווהוא מבקש לגמול לו על אותו מעשה.

הזר אינו נוקב בשם האיש אך מזכיר שאותו איש השמיע באוזניו הערה ששינתה את חייו.

מכאן מתחיל מסע של האשמות ותככים וריבים ושקרים.

לא מעט מתושבי העיירה דורשים את הכסף לעצמם.

האם אותה עיירה ישרה והגונה אינה בעצם כזו?

האם האיש הצליח לחשוף זאת וללמדם לקח?

חשיפת הפנים האמיתיים של בני האדם באמצעות פיתוי כספי היא לא משהו שזר לנו או זר בספרות ועם זאת מארק טוויין עושה זאת בחן רב וממשיל לנו את טבעו האמיתי של האדם, אולי טבעו הבלתי נמנע של האדם המודרני שהכסף מנהל את חייו.

ספר מלא הומור מצד אחד ומצד שני בהחלט מעורר מחשבה.

כדאי לקרוא.

​מועדון המתאבדים / רוברט לואיס סטיבנסון

הוצאת עם עובד

120 עמודים

מאנגלית: אברהם יבין

יש בספריו של סטיבנסון משהו תמיד אפל ומטריד

ספריו מלאי מסתורין ודרמה ואני חושב שספריו חשובים מאוד.

אני מודה שלמרות שהספר מועדון המתאבדים מתורגם פעם רביעית אני לא קראתיו מעולם ונתקלתי בו לראשונה בהוצאה הנוכחית שלו.

כמו כל ספריו האחרים גם ספר זה הוא אפל ומסתורי והוא ספר מתח שמתאים לתקופתו  ואני גם מזהה את סגנונו של  סטיבנסון אבל משהו בו השאיר אותי קצת מאוכזב.

וזה לא שמועדון המתאבדים הוא ספר רע, ממש ממש לא.

מועדון המתאבדים הוא ספר טוב אבל לא יותר מזה.

ואז אני שואל את עצמי מה האינטרס חוץ מהעניין המסחרי להוציא לאור את מועדון המתאבדים פעם נוספת?

למרות המסתורין שבו ולמרות כתיבתו המעניינת של סטיבנסון הוא חש לי שהוא קצת מיושן המתרגם אברהם יבין ניסה לטעמי לרענן אותו קצת והוא תרגום בהחלט טוב אך לא הרגשתי חיבור אליו, בטח לא כמו עם ספריו האחרים של סטיבנסון.

הסיפור הוא סיפורו של הנסיך פלוריצל איש בוהמיה שמבקר באנגליה עם עוזרו הנאמן הקולונל ג'רלדין ומסתבך בפרשייה אפלה ומסתורית של מועדון מוזר.

הספר הקצרצר הזה מורכב משלושה סיפורים כשכל ספר חותם קולו של המספר הערבי, מה שמאוד מזכיר את סיפורי אלף לילה ולילה שאותם ניסה סטיבנסון לחקות בספר זה.

לאחר שפלוריצל המחופש ועוזרו מתוודעים למועדון המתאבדים בספר הראשון אז בספר השני הם רודפים אחרי נשיא המועדון ועד החלק האחרון המרתק.

אני חושב שאוהבי סטיבנסון יהנו מאוד מספר זה ואוהבי ספרי מסתורין אפלים גם.

הוא ספר קצר שמסיימים אותו מהר והוא בהחלט בסר גמור.

עם זאת אני אישית ציפיתי ליותר וקצת התאכזבתי.

זה לא פוגם באיכותו של ספר דק זה.

​מוזרים 1 / אנתולוגיית סיפורי פנטזיה ומסתורין

הוצאת תשע נשמות

283 עמודים
מתרגמים: אדם בלומנטל, יותם בנשלום, מתי בן יעקב, ליאור בצר, סוניה ברשילון, יהונתן דיין, ארז וולק, אירית ויינברג, רנה ורבין, יוסי טל, אמנון כץ, לאה מור, שהם סמיט, מיכל שליו.

יש משהו מאוד מרענן באנתולוגייה הזו. מעניין ומיוחד.

אני כמעט ולא קורא ספרי אימה, בעבר קראתי הרבה מאוד ספרים של סטפן קינג והיום כמעט ולא.

לאחרונה סיימתי את התרגום החדש לפרנקנשטיין של מרי שלי שזה אולי הספר שהתחיל את הכל מבחינת ז'אנר האימה ופנטזיית המד"ב אבל היום בבגרותי ראיתי בו דברים אחרים לגמרי מאשר ההבנה השטחית של מפלצת שקמה על יוצרו.

מה שאהבתי באנתולוגייה הזו זה שהיא לא באמת מוגדרת ולא באמת מצמצמת את עצמה לזאנר אחד אלא מנסה להביא אותנו לגבולות הז'אנר, ליצירות שנעות בין הז'אנרים.

יש כאן מגוון יוצרים מתקופות שונות, כאלה שלפני יותר ממאה שנים כמו דיקנס או ג'ק לונדון למשל ויוצרים עכשוויים מעניינים ופורצי גבולות כמו פאבלו קצ'אז'יאן או סרחיו ביסיו.

נעים לי מאוד היה להיתקל בספרות יפנית. איפשהו כשאני חושב על ספרות יפנית ועל סופרים שנעים בין ריאליזם לפנטזיה אני חושב על מורקמי והוא לא היה כאן כמו למשל אדגר אלן פו או קפקא.

ועדיין הספר הזה חושף אותך ליצירות אימה ומסתורין של סופרים מוכרים ופחות מוכרים ונותן לנו הצצה למרחב האדיר שקיים בז'אנרים האלו.

למעשה בכל מה שמדובר בדמיון ויצירות שמתנתקות מהריאליזם כמעט אין גבולות ליצירה מעניינת ופורצת גבולות.

יש בספר זה 22 סיפורים באורכים שונים, יש כאלה בני עמוד וחצי ויש ארוכים יותר אבל כולם שונים זה מזה ובעיני רובם פשוט נהדרים.

אני חייב להתעכב על כמה שאהבתי ואלו משום מה מרוכזים בעיקר בהתחלה.

הסיפור "אני עירום שליאסוטקה צוצוי הוא נהדר, תזזיתי ומלא דמיוןואני בטח אחזור אליו.

מר אלוושם המנוח של הסופר הרברט ג'ורג' וואלס מראה את כוחו של כישוף והפחד מהזקנה כמו הרצון לנעורי נצח.

וכף הקוף.

כף הקוף זה בעיני אחד הסיפורים הכי מפחידים שנכתבו שהיווה השראה להרבה כותבים ויוצרי סרטים.

סיפור שלמדתי בשיעורי אנגלית ושמעתי מסביב למדורות.

זה נהדר שסוף סוף תרגמו אותו.

היה עבורי מאוד מרגש להיחשף ליצירות קצורות של ג'ק לונדון וצ'ארלס דיקנס וכמו כן להיחשף לסופרים שכמעט לא מוכרים בארץ כמו ביביאנה קמאצ'ו.

אני חייב לציין שאני מחכה כבר לראות מתי יצא מוזרים 2 ולראות אילו סופרים יכללו הפעם שם.

האם הפעם אראה שם את מופסן, קפקא, צ'סטרטון, קיפלינג, אדגר אלן פו ומורקמי?

אנתולוגייה נהדרת וכיפית לקריאה.

קחו כוסית ויסקי או כוס יין ותתרווחו לכם על הספה.

כדאי.

​חודשיים / יואב גלבוע

הוצאת אוריון

72 עמודים

לא פשוט לחשוף את עצמך, לא פשוט בכלל.

ועם זאת יואב גלבוע עושה זאת.

הספר שלו הוא ספר אמיץ בעיני וייחודי בהרבה מובנים.

בעצם אני הרגשתי שאני משוטט לי בתוך נבכי נשמתו הרגישה של המחבר, נפש חסרת מנוחה, עצובה, מדוכאת ומלאת אהבה.

הרצון לקבל אהבה ולהרגיש והרצון להשתחרר מהכאב ומהדיכאון זה משהו שמורגש בכל טקסט בספר הזה.

בעצם יואב המחבר יותר כאן תפירה של כתיבת יומן אינטימי, מהסוג שמתאים למגירה ועם זאת כתוב בצורה טובה לבין טקסטים ליריים שנעים בין דיכאון לאופטימיות רבה בין עולמו הפנימי לבין מה שעובר עליו.

למעשה נדמה שהיומן האינטימי עובר לטקסטים הליריים.

יש בעיני המון בגרות בכתיבה של יואב גלבוע, בשלות ברצון להוציא את רגשותיך החוצה.

לטעמי לא כל הטקסטים באותה הרבה בטח בקטעי השירה אבל הדברים הטובים חודרים פנימה.

אני חייב לומר שהכריכה לא מצאה חן בעיני, היא מקושקשת מדי ולא מספיק מקצועית וחבל.

אני יכול להבין ממנה את מה שמתרחש בתוך הספר אבל לטעמי היא לא מספיק מקצועית.

זה לא גורע מהספר שהוא אישי מאוד ורגיש מאוד.

למי שמחפש ספר ייחודי ואישי מאוד שנותן לנו הצצה פנימית לעולמו של אדם רגיש אני חושב שיש בספר הזה לא מעט טקסטים שהוא יוכל להתחבר אליהם.

מעניין ושונה.

​פרנקנשטיין / מרי שלי

פן הוצאה לאור / ידיעות ספרים

271 עמודים

מאנגלית: שרון פרמינגר

הקדמה והערות: קארן קרבינר

סיפורו של פרנקנשטיין הוא אולי אחד הסיפורים המעובדים אי פעם בקולנוע.

נעשו על פיו כל כך הרבה גרסאות קולנועיות ודמותו של ה"מפלצת" שולבה בכל כך הרבה סרטי אימה ופנטזיה ואפילו בסרטי אנמציה שונים וסיפורי קומיקס.

אין ספק שהספר הזה היה חלוצי ונתן את הפתח לז'אנר חדש לחלוטין של מדע בדיוני ופנטסיית אימה.

לי יש בעיה עם הדמוניזציה שעשו לדמותו של היצור שויקטור פרנקנשטיין יצר ואני אסביר עוד מעט אבל אני חושב שראוי לפחות למי שלא מכיר את הסיפור לעשות בכל זאת סקירה על מה בעצם העלילה.

ויקטור פרנקנשטיין, מדען צעיר סקרן ומוכשר מחליט לאתגר את הבריאה ולנסות לגלות את סוד יצירת החיים.

לאחר מחקר ואינספור נסיונות מחליט פרנקנשטיין ליצור אדם מחלקי גופות ולהפיח בו חיים.

לבסוף הוא אכן מצליח לעשות זאת אך כשהוא ראה את יציר כפיו הוא נתקף חרדה ואימה כשמה שנראה בעינו כמפלצת ושד מרתיעים מחליט  ויקטור פרנקנשטיין להימלט ולהשאיר את המפלצת לבדה.

הדמות שפרנקנשטיין יצר מגלה את עצמה פתאום לבד בעולם קר ומנוכר שלא מסוגל להכיל את המראה שלה והיא נאלצת להתחבא מפני אנשים ולא כל כך מבינה למה כולם נרתעים ממנה.

כשלמעשה בסופו של דבר מדובר בנפש שרק רוצה להיות חלק מהחברה.

היא וביסודו היצור הוא יצור טוב כמו כל בן אנוש.

הוא מסייע למשפחה להתקיים ומנסה כל מה שהוא יכול על מנת להתקרב לבני האדם אך הוא מושפל ונדחה ומבין בסופו של דבר שהאנושות לא מעוניינת בו.

בדידותו הופכת אותו ומשנה אותו והרוע משתלט עליו ומכניס בו תחושות נקם.

הוא מחליט לחפש את בוראו ונפגש עימו.

היצור (בספר אין לו שם) מבקש מפרנקנשטיין שיפיג את בדידותו וייצר לו שמות נשית שתחיה איתו.

פרנקנשטיין נתקף חרדה מבקשה זו ובעיקר מאיומיו של היצור שאם לא יעשה כן הוא ימרר את חייו וחיי הסובבים אותו.

פרנקנשטיין מסכים להצעת היצור אך למעשה מעולם לא התכוון למלא את בקשתו והיצור שעוקב אחריו ממקום למקום אכן ממרר את חייו עד לסוף בלתי נמנע.

בגדול זו העלילה.

אך לסיפור זה רובדים רבים, פילוסופיים קיומיים ומוסריים שמעלים שאלה אחת עיקרית אצלי.

מי למעשה המפלצת האמיתית?

התשובה אצלי לפחות היא ברורה, האנושות היא המפלצת ולמעשה אם לוקחים את זה למעשה הבריאה המקראית כמו שאלוהים יצר מפלצת בדמות האנושות שמחריבה כל דבר טוב על פני הכוכב ולמעשה לא מסוגלת לקבל את השונה, את האחר, את המעוות או את זה שלא נמצא בנורמה המקובלת היא המפלצת האמיתית.

היצור? הוא טוב מיסודו, אבל הבדידות שנכפתה עליו והדחיה הפכה אותו ליצור נקמני ואכזר.

מה הופך אותנו לכאלה?

הספר מעלה גם שאלות כבדות משקל על האחריות שיש לנו כיצורים שמסוגלים לברוא, לשבט, להקים לתחיה, ליצור חיים והאחריות שיש לנו על חיים אלו.

היום יותר מתמיד אנחנו מתבוננים על זה מהמקום של תקופה בה המדע מתקדם בצעדי ענק.

אסור לנו לשכוח שבתקופתה של מרי שלי המדע היה ממש בחיתוליו והכל היה שונה לחלוטין.

תקופה זו שהמחברת חיה בה היא שיא התקופה הרומנטית המדגישה את החד פעמיות והאותנטיות האנושית וגדולתה של הטבע מול קטנותו של האדם.

הרי מרי שלי גדלה לתוך הרומנטיקה כתיתה של מרי וולסטונקראפט וכאשתו של המשורר הדגול פרסי ביש שלי.

גם כמה מהיצירות הרונטיות המובהקות מופיעות בספר ככאלה שהשפיעו על היצור כגון ייסורי וורתר הצעיר של גתה.

פרנקנשטיין הוא ספר שאפשר להגות בו רבות, ולהרחיב על כל נושא וכל סוגיה מוסרית שהוא מעלה והעומק בו רב מאוד.

ספר חשוב מאוד בעיני וטוב שתרגמו אותו מחדש.

חשוב מאוד לציין את ההקדמות הרבות לספר שהן חשובות מאוד ומתארות את התקופה ואת הנסיבות שהביאו לכתיבת הספר כמו גם השפעות הספר על הספרות שבאה לאחר מכן ועוד.

חשוב מאוד ואני ממליץ בחום כי מה שאנחנו מכירים על הספר מהקולנוע ומסיפורי הפנטזיה והאימה שגדלנו עליהם זה פספוס אחד גדול לעומת העומק הרב והשאלות הקשות שעולות מהספר החשוב הזה.

​קוצר רוחו של הלב / שטפן צווייג

זמורה ביתן

364 עמודים

מגרמנית: ניצה בן ארי

כל ספר של שטפן צווייג מצליח בצורה מרשימה לגעת בי בנקודות אחרות ולפעמים אני מופתע כמה הסופר הנהדר הזה מצליח לחדור פנימה אל נפש הקורא.

אני יודע שכל ספר שלו מאתגר מאוד, אני יודע שכל ספר שלו נוגע ומדבר על המוסר האנושי,  על הרגש האנושי וגם הספר הזה עושה זאת.

למרות הכל מכל ספריו של צווייג שקראתי עד היום קוצר רוחו של הלב היה הספר המאתגר ביותר כי היה לי מאוד קשה להיכנס אליו.

היה לי קשה להתחבר אליו בהתחלה ולאט לאט הרגשתי שאני מתחיל להכנס לעומק הדמויות.

להכיר יותר את הדמויות ולפתח אליהם רגש וחמלה.

מה שמדהים בספר הזה שאל כל הדמויות חשתי באופן דומה.

כעסתי עליהם בנקודה מסויימת, ריחמתי עליהם בנקודה אחרת.

מהו קוצר רוחו של הלב? משפט שמופיע כמה פעמים בסיפור הזה?

טוני הופמילר הוא סגן צעיר בצבא האימפריה האוסטרו הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה אשר פוגש את אדית, צעירה נכה, בת יחידה לאיש עשיר ממשפחת קקשפלבה.

עקב תקרית מסויימת במסיבה בה הופמילר חש צער על שאיכזה את אדית הוא מחליט לבקרה באופן קבוע ולהנעים את זמנה.

הופמילר מתוודע למפחתה ולרופאה, דוקטור קונדור.

רצונו הטוב של הופמילר מסבך אותו כאשר אדית מתחילה לפתח רגשות כלפיו והוא אינו רוצה בכך.

הסתבכות הרגשות של אדית והתאהבותה בו מבלבלות את הופמילר והוא חושש מהשלכות אהבתה של אדית כי הרי הוא רק בא להנעים את זמנה.

מה יעשה הופמילר ומה יקרה עם אדית?

הופמילר מחליט למרות הפצרותיהן של הדוקטור ואביה של אדית ותחינותיהם כלפיו שלא ינטוש את אדית כי ההשלכות לכך עלולות להיות הרות אסון שהוא לא יכול להפגין כלפי אדית רגשות דומים והוא חושש גם מהתאהבות זו.

מה הוא יעשה ואיך הוא יתמודד עם זה.

האם הפגנת הרחמים כלפי הנערה הזו היתה טעות? ועכשיו כל החלטה שלו תהיה אסון או מבחינתו או מבחינת הנערה?

מה צריך להוביל אותנו? הרגש או המוח?
בתחילת הספר כתובה הפסקה הבאה

"קיימים, בעצם, שני סוגי רחמים. האחד, פחדן ורגשני, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב, שאחד רצונו – להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת, רחמים שאין בהם שמץ השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג של אחמים לא רגשני כי אם יוצר, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכל, בסבלנות ובסובלנות, עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה."
בתוך כל הסיפור הכואב והמרגש הזה צווייג מביא לנו את סיפורה של סוף האימפריה האוסטרו הונגרית והסיפור מסתיים כמעט בהתנקשות בחייו של יורש העצר האוסטרו הונגרי פרנץ פרדיננד.

ספר מרגש וכואב שמוכיח שוב כמה צווייג היה סופר נפלא.

ספר מצוין.

​השד יודע / גלעד דיאמנט

הוצאת גלים

327 עמודים

עולם המיסטיקה והרוח לא זר לי.

הכרתי בעבר ומכיר בהווה לא מעט אנשים שעוסקים בעולם הרוח והמיסטיקה.

הביקורת שלי על העולם הזה ידועה ואני חושב שרובו מורכב משרלטנים שלוקחים כסף מאנשים.

אנשים יעשו ויאמינו לכל דבר שנותן להם כח להמשיך שנותן להם תחושה שמבינים אותם ושיש מישהו שיכול לעזור להם.

עולם הרוחות, לשוחח עם המתים, לתקשר איתם או עם חוצנים.

יש כל כך הרבה מתקשרים בעולם ומי שרוצה לדעת יותר שיחפש בגוגל את השם ג'יימס רנדי ויבין יותר.

עולם הרוח והמיסטיקה הוא עולם עשיר שצריך לבחון בזהירות רבה מה בוחרים ולאיזה מתקשר הולכים.

בקיצור הרבה מאוד שרלטנות.

גלעד דיאמנט עוסק זמן רב בבדיקת מציאות מול אשליה ומהי אמת מול שקר בעולם הרחב הזה וכך גם בספרו העלילתי "השד יודע"

וגם כאן הוא נוגע בחיבור שבין מציאות לאשליה.

תומר, גרוש עם ילד מכיר בעיצומו של משבר את נרקיס שנכנסת בסערה לחייו.

נרקיס היא מיסטיקנית/ מכשפה, חושנית סוערת צעירה ואנרגטית שטוענת שחלה על תומר קללה ומחובתה לעזור לו ולבנו ולהסיר את הכישוף ממנו.

תומר נסחף לעולמה של נרקיס ולעולם המיסטיקה והשדים והרוחות.

במקביל לקשר עם נרקיס תומר מנסה לפתור דברים עם גרושתו ולנסות להיות אב טוב יותר לבנו הקטן.

במקביל לסיפורו של תומר אנחנו פוגשים את ברק (בן דמותו של גלעד דיאמנט?)

ברק ספקן גדול בכל הנושא של עולם המיסטיקה והרוח שעושה הרצאות ומנסה להראות שזהו עולם של שקרים ואחיזת עיניים ותו לא.

מה יקרה בהמשך? איך יפגשו ברק ותומר ומה יקרה עם נרקיס? יש הפתעות בספר הזה והוא מעניין וכתוב היטב.

לפעמים היתה לי הרגשה שהספר מלא בפרטים מיותרים ונמרח קצת אבל הוא זורם היטב ברוב חלקיו ובהחלט מצליח להפתיע.

המחבר מנסה להביא אותנו לתובנות על עולם המיסטיקה הפעם דרך כתיבת פרוזה בניגוד לספרו הקודם.

והוא בהחלט מצליח להוציא תחת ידיו מוצר טוב ומעניין.

ספר טוב בסך הכל ומהנה מאוד.

​מזל קטן / קלאודיה פיניירו

הוצאת תשע נשמות

252 עמודים

מספרדית: יוסי טל

אני אוהב ספרים שנבנים לאט ובסוף מגיעים לשלמות של כתיבה.

קלאודיה פיניירו מבחינתי יצרה ספר כזה.

הספר הזה נורא ריגש אותי, הוא חדר אלי ואני חושב שכתיבתה האינטימית והנוגעת של המחברת יש לה חלק חשוב בהרגשתי.

זה ספר על תחושות אשם ועל כאב, ספר על נטישה ועל הורות.

זהו ספר על אחריות ומהי אחריות.

יש בספר זה הרבה מאוד מוטיבים שאפשר לדון בהם.

גיבורת הספר היא מרי לוהאן והיא גרה בבוסטון אבל מרי לוהאן נולדה בארגנטינה בשם מריה ואחרי עשרים שנה שהיא לא חיה בארגנטינה היא חוזרת לעיירת הולדתה לראיין סגל של מוסד חינוכי שהקים בן זוגה המנוח.

החזרה לאותה עיירה מעוררת במרי תחושות מעורבות.

היא בודקת מי עוז זוכר אותה או את פרצופה, היא מתחילה לעכל דברים שאולי זמה בצד שנים רבות כדי שלא יכאיבו לה.

לפני עשרים שנה מרי נטשה את העיירה ועזבה לארצות הברית שם הכירה את רוברט בן זוגה.

אבל למה היא עזבה? מה קרה שם באותה עיירה שגרם לה לקום וללכת, לעזוב את עברה מאחוריה, מה היא נטשה בדרך?

אילו סודות היא מסתירה והאם אפשר לתקן את העבר?

האם ניתן לסלוח על טעויות?

אלה הנושאים שמעסיקים את המחברת בספר זה וגם את הגיבורה המיוסרת של הספר.

נושאים טעונים שכתובים ביד אמן.

הספר מתחיל לאט וכל פעם מתגלים לנו טיפין טיפין עוד ועוד רמזים לגבי מה שקרה.

פיניירו מובילה אותה בבטחה ובכתיבה נבונה ויוצרת לנו את המתח ואת הסקרנות בצורה פשוט נהדרת.

אני יכול להעיד על עצמי כקורא מן השורה שהספר לא הניח לי וסיימתי אותו ביום אחד כשישבתי עד שלוש לפנות בוקר.

אם ספר מצליח להשאיר אותי ככה עירני, מסוקרן ומרוגש אז יש כאן הצלחה.

מצד אחד המתח שנבנה אבל הספר שומר על אינטימיות ועדינות בכתיבה ואפילו הצליח להוציא ממני דמעה.

אני בכוונה לא מכניס אתכם לתוך העלילה, אני רוצה שתקראו את הספר, אני רוצה שתבינו לבד את ההתרחשות.

היא מצמררת, היא כואבת, היא מייסרת והיא גורמת לקורא לעצור ולחשוב.

ספר שלא מניח לקורא הוא ספר טוב.

פיניירו עושה את זה, במיומנות, בכישרון רב, ביכולת לחדור לנפש הגיבורה.

יופי של ספר.

כדאי מאוד.

​גודאי / זהבה גושן ומעיין בן הגיא

הוצאת אסיה

250 עמודים

אחד הדברים שאני הכי אוהב בהיותי סוקר ספרים זה שאני נחשף לספרות אחרת ולסיפורים מרגשים ובדרך זו נפלה בידי הזכות לחשוף אחרים לסיפורים שחשוב שייחשפו ויקבלו את המקום המגיע להם.

גודאי הוא ספר כזה, ספר שראוי להיחשף, שראוי שיכירו מכמה סיבות.

קודם כל זה פשוט ספר טוב, הוא כתוב היטב, הוא קריא ומרגש ויפה.

סיבה נוספת היא שספר זה חושף אותנו לחיים של יהודי אתיופיה בכפרים, החיים הפשוטים, האנשים, המנהגים, הקשיים ועוד.

אבל חשיפה לתרבות ופולקלור של יהודי אתיופיה לפני עלייתם לארץ לא היתה מספיקה אם הספר לא היה כתוב מעניין , ערוך היטב ומרגש וכשאתם מחברים ביחד ספר טוב עם סיפור טוב אז יש לנו יצירה שכדאי לקרוא ושכדאי שתהיה בתודעה.

מה שמיוחד בספר הזה ואני עוד אגיע לעיקרי העלילה עצמה זה החיבור בין מעיין בן הגיא, צברית קיבוצניקית לבין זהבה גושן שהספר מהווה מעין אוטוביוגרפיה שלה.

החיבור בין הצברית לבין העולה מאתיופיה יצר את הספר המיוחד הזה וזה חיבור שיש בו המון קסם והוא מורגש היטב בכתיבה ובמילים.

מורשת יהודי אתיופיה חשובה לכל מי שחי כאן בדיוק כמו כל תרבות אחרת.

והחשיפה לדרך החיים המיוחדת, יחסי גברים נשים, המנהגים, האוכל והשאיפות לעלות לירוסלם (כך בספר) המצופה זהב מעניינים ונותנים לנו טעימה מהחיים של היהודים באתיופיה.

הספר עצמו הוא ספר התבגרות קסום של נערה בשם גודאי,

גודאי חיה במשפחה כפרית עם שבעה אחים משפחה במצב כלכלי טוב עם משק משגשג.

גודאי ילדה פקחית ודעתנית והספר בעצם מלווה שנה אחת מחייה.

כשלמלם אחותה הבכורה מתחתנת גודאי מחליטה להצטרף אליה ולהתחיל ללמוד בבית הספר לגודאי חשוב לדעת לקרוא ולכתוב.

הסיפורים על ירוסלם המצופה זהב היו תמיד במשפחה והשאיפה להגיע לשם היתה תמיד שאיפה מרכזית ואכן בסופו של דבר הם אכן צולחים את המסע ומגיעים לישראל.

אין ספק שהספר כתוב בצורה יפה ופשוטה והוא מהנה ומעניין.

אני חושב שאין מספיק ספרים שמספרים את יהדות אתיופיה וחבל שכך כי המסע והעלייה והחיים המיוחדים שם, והתרבות המיוחדת היא משהו ששווה ללמוד ולדעת אותו.

אם כבר נותנים דגש במשרד החינוך על יהדות המזרח צריכים בהחלט לתת מקום גם ליהדות אתיופיה ולאנשים המיוחדים בקהילה הזו.

ספר מומלץ ומיוחד.

אני חייב גם לציין את הכריכה הנהדרת, צילום נהדר וטיפוגרפיה מיוחדת שגורמת לספר להיראות מושך ומסקרן וזה חשוב בעיקר לגבי סופרים לא מוכרים.

אני חוזר על כך הרבה אך אין מה לעשות, עיצוב גרפי הוא חלק חשוב מאוד בעולם הספרים בעיקר כשיש תחרות כל כך קשה ברשתות הגדולות.

כדאי לקרוא.

​בטרם לכתי / פול קלניתי

הוצאת מטר

184 עמודים

מאנגלית: צילה אלעזר

יש לי משיכה לסיפוריהם של אנשים על מאבקם בסרטן.

המשיכה היא טבעית כנראה.

אני אמנם לא חליתי בסרטן אבל אני נמצא בקבוצת סיכון גדולה.

אימי נפטרה מסרטן כשהיתה בסך הכל בת 38 ומותה שינה את מהלך חיי.

אבל הקשר בין אימי לפול קלניתי הוא די מדהים.

אימי היתה שנים רבות אחות בבית החולים הדסה בתל אביב כשהוא עוד היה קיים

היתה אחות מן השורה ולאחר מכן ניהלה את המחלקה ושנים לאחר מכן אימי נפטרה במחלקה בה היא עבדה.

המחלה ליוותה את אימי ארבע וחצי שנים ארוכות.

היא לא כתבה על זה ספר אבל אולי אני אכתוב בשמה ביום מן הימים.

לכל אחד מאיתנו יש קשר למחלה הזאת ובאופן טבעי כשקראתי את ספרו של קלניתי סיפורה של אימי עלה לי לראש.

איך מתמודדים כאיש רפואה עם היותך גוסס ממחלה כה קשה.

איך עושים את הסוויץ מרופא למטופל.

איך מתמודדים עם המוות? איך מתייחסים לחיים כשאתה יודע שאתה הולך למות?

מה השאלות שעוברות לך בראש?

מה אתה משאיר אחריך? איזה מורשת?

עוד המון שאלות עולות כאן ואני שוב חוזר לאימי כי תמיד סקרן אותי אילו שאלות עברו לה בראש ואני כילד צעיר מאוד לא ידעתי לשאול אותה זאת.

קלניתי היה הצלחה מטאורית.

עוד כנער צעיר הוא היה צמא ללמידה ומכוון מטרה לגבי מה הוא היה רוצה לעשות כשהוא יהיה גדול.

כשסיים את לימודי הרפואה שלו הלך קלניתי לאחת ההתמחויות הקשות ביותר בעולם הרפואה, הנוירוכירורגיה.

חייו והקריירה שלו היו בהתקדמות מדהימה ואז זה נחת עליו.

ההתמודדות עם שינוי כה פתאומי והפנמה שאין כל כך הרבה מה לעשות אלא פשוט ללמוד לחיות עם זה עד הסוף היא לא פשוטה בכלל אבל מה עושים עם הקריירה?

מה עושים הלאה?

קלניתי היה בסך הכל בן 36 כשקיבל את הבשורה.

קחניתי מתאר בספר את התהליך שהוא עבר וכתיבתו באה ממעמקי הלב.

היא אותנטית ומשכילה ורהוטה ותענוג לקרוא טקסט כה רגיש שכתוב בצורה כל כך אמיתית ונוגעת.

זהו לא ספויילר כי זה כתוב בגב האחורי של הכריכה אבל קלניתי לא סיים את הספר,

הוא נפטר לפני סיומו.

מאוד התחברתי לספר הזה וסיימתי אותו ביום אחד.

קלניתי היה חסיד של המילה הכתובה בעל תואר ראשון בספרות ואחר כך המשיך ללמוד גם לתואר שני בספרות כך שהיה יכול בקלות לבחור גם בנתיב הזה ולהיות פרופסור לספרות באוניברסיטה לו היה רוצה.

כאדם שקרא כבר בגיל 12 קלאסיקות ספרותיות ואהב את המילה הכתובה כתיבה לא זרה לו וזה מורגש בטקסט הזה.

אבל כתיבתו למרות שהיא לא נטולת כאב היא בעיקר כתיבה אופטימית עם התבוננות למה יהיה אחריו.

השאלות שהוא מעלה והמחשבות וסיפורו האישי הן חשובות מאוד לאנשים הנאבקים במחלה הזו.

ספר מרגש מאוד.

ממליץ בחום רב.