מזל קטן / קלאודיה פיניירו

​מזל קטן / קלאודיה פיניירו

הוצאת תשע נשמות

252 עמודים

מספרדית: יוסי טל

אני אוהב ספרים שנבנים לאט ובסוף מגיעים לשלמות של כתיבה.

קלאודיה פיניירו מבחינתי יצרה ספר כזה.

הספר הזה נורא ריגש אותי, הוא חדר אלי ואני חושב שכתיבתה האינטימית והנוגעת של המחברת יש לה חלק חשוב בהרגשתי.

זה ספר על תחושות אשם ועל כאב, ספר על נטישה ועל הורות.

זהו ספר על אחריות ומהי אחריות.

יש בספר זה הרבה מאוד מוטיבים שאפשר לדון בהם.

גיבורת הספר היא מרי לוהאן והיא גרה בבוסטון אבל מרי לוהאן נולדה בארגנטינה בשם מריה ואחרי עשרים שנה שהיא לא חיה בארגנטינה היא חוזרת לעיירת הולדתה לראיין סגל של מוסד חינוכי שהקים בן זוגה המנוח.

החזרה לאותה עיירה מעוררת במרי תחושות מעורבות.

היא בודקת מי עוז זוכר אותה או את פרצופה, היא מתחילה לעכל דברים שאולי זמה בצד שנים רבות כדי שלא יכאיבו לה.

לפני עשרים שנה מרי נטשה את העיירה ועזבה לארצות הברית שם הכירה את רוברט בן זוגה.

אבל למה היא עזבה? מה קרה שם באותה עיירה שגרם לה לקום וללכת, לעזוב את עברה מאחוריה, מה היא נטשה בדרך?

אילו סודות היא מסתירה והאם אפשר לתקן את העבר?

האם ניתן לסלוח על טעויות?

אלה הנושאים שמעסיקים את המחברת בספר זה וגם את הגיבורה המיוסרת של הספר.

נושאים טעונים שכתובים ביד אמן.

הספר מתחיל לאט וכל פעם מתגלים לנו טיפין טיפין עוד ועוד רמזים לגבי מה שקרה.

פיניירו מובילה אותה בבטחה ובכתיבה נבונה ויוצרת לנו את המתח ואת הסקרנות בצורה פשוט נהדרת.

אני יכול להעיד על עצמי כקורא מן השורה שהספר לא הניח לי וסיימתי אותו ביום אחד כשישבתי עד שלוש לפנות בוקר.

אם ספר מצליח להשאיר אותי ככה עירני, מסוקרן ומרוגש אז יש כאן הצלחה.

מצד אחד המתח שנבנה אבל הספר שומר על אינטימיות ועדינות בכתיבה ואפילו הצליח להוציא ממני דמעה.

אני בכוונה לא מכניס אתכם לתוך העלילה, אני רוצה שתקראו את הספר, אני רוצה שתבינו לבד את ההתרחשות.

היא מצמררת, היא כואבת, היא מייסרת והיא גורמת לקורא לעצור ולחשוב.

ספר שלא מניח לקורא הוא ספר טוב.

פיניירו עושה את זה, במיומנות, בכישרון רב, ביכולת לחדור לנפש הגיבורה.

יופי של ספר.

כדאי מאוד.

גודאי/ זהבה גושן ומעיין בן הגיא

​גודאי / זהבה גושן ומעיין בן הגיא

הוצאת אסיה

250 עמודים

אחד הדברים שאני הכי אוהב בהיותי סוקר ספרים זה שאני נחשף לספרות אחרת ולסיפורים מרגשים ובדרך זו נפלה בידי הזכות לחשוף אחרים לסיפורים שחשוב שייחשפו ויקבלו את המקום המגיע להם.

גודאי הוא ספר כזה, ספר שראוי להיחשף, שראוי שיכירו מכמה סיבות.

קודם כל זה פשוט ספר טוב, הוא כתוב היטב, הוא קריא ומרגש ויפה.

סיבה נוספת היא שספר זה חושף אותנו לחיים של יהודי אתיופיה בכפרים, החיים הפשוטים, האנשים, המנהגים, הקשיים ועוד.

אבל חשיפה לתרבות ופולקלור של יהודי אתיופיה לפני עלייתם לארץ לא היתה מספיקה אם הספר לא היה כתוב מעניין , ערוך היטב ומרגש וכשאתם מחברים ביחד ספר טוב עם סיפור טוב אז יש לנו יצירה שכדאי לקרוא ושכדאי שתהיה בתודעה.

מה שמיוחד בספר הזה ואני עוד אגיע לעיקרי העלילה עצמה זה החיבור בין מעיין בן הגיא, צברית קיבוצניקית לבין זהבה גושן שהספר מהווה מעין אוטוביוגרפיה שלה.

החיבור בין הצברית לבין העולה מאתיופיה יצר את הספר המיוחד הזה וזה חיבור שיש בו המון קסם והוא מורגש היטב בכתיבה ובמילים.

מורשת יהודי אתיופיה חשובה לכל מי שחי כאן בדיוק כמו כל תרבות אחרת.

והחשיפה לדרך החיים המיוחדת, יחסי גברים נשים, המנהגים, האוכל והשאיפות לעלות לירוסלם (כך בספר) המצופה זהב מעניינים ונותנים לנו טעימה מהחיים של היהודים באתיופיה.

הספר עצמו הוא ספר התבגרות קסום של נערה בשם גודאי,

גודאי חיה במשפחה כפרית עם שבעה אחים משפחה במצב כלכלי טוב עם משק משגשג.

גודאי ילדה פקחית ודעתנית והספר בעצם מלווה שנה אחת מחייה.

כשלמלם אחותה הבכורה מתחתנת גודאי מחליטה להצטרף אליה ולהתחיל ללמוד בבית הספר לגודאי חשוב לדעת לקרוא ולכתוב.

הסיפורים על ירוסלם המצופה זהב היו תמיד במשפחה והשאיפה להגיע לשם היתה תמיד שאיפה מרכזית ואכן בסופו של דבר הם אכן צולחים את המסע ומגיעים לישראל.

אין ספק שהספר כתוב בצורה יפה ופשוטה והוא מהנה ומעניין.

אני חושב שאין מספיק ספרים שמספרים את יהדות אתיופיה וחבל שכך כי המסע והעלייה והחיים המיוחדים שם, והתרבות המיוחדת היא משהו ששווה ללמוד ולדעת אותו.

אם כבר נותנים דגש במשרד החינוך על יהדות המזרח צריכים בהחלט לתת מקום גם ליהדות אתיופיה ולאנשים המיוחדים בקהילה הזו.

ספר מומלץ ומיוחד.

אני חייב גם לציין את הכריכה הנהדרת, צילום נהדר וטיפוגרפיה מיוחדת שגורמת לספר להיראות מושך ומסקרן וזה חשוב בעיקר לגבי סופרים לא מוכרים.

אני חוזר על כך הרבה אך אין מה לעשות, עיצוב גרפי הוא חלק חשוב מאוד בעולם הספרים בעיקר כשיש תחרות כל כך קשה ברשתות הגדולות.

כדאי לקרוא.

בטרם לכתי / פול קלניתי

​בטרם לכתי / פול קלניתי

הוצאת מטר

184 עמודים

מאנגלית: צילה אלעזר

יש לי משיכה לסיפוריהם של אנשים על מאבקם בסרטן.

המשיכה היא טבעית כנראה.

אני אמנם לא חליתי בסרטן אבל אני נמצא בקבוצת סיכון גדולה.

אימי נפטרה מסרטן כשהיתה בסך הכל בת 38 ומותה שינה את מהלך חיי.

אבל הקשר בין אימי לפול קלניתי הוא די מדהים.

אימי היתה שנים רבות אחות בבית החולים הדסה בתל אביב כשהוא עוד היה קיים

היתה אחות מן השורה ולאחר מכן ניהלה את המחלקה ושנים לאחר מכן אימי נפטרה במחלקה בה היא עבדה.

המחלה ליוותה את אימי ארבע וחצי שנים ארוכות.

היא לא כתבה על זה ספר אבל אולי אני אכתוב בשמה ביום מן הימים.

לכל אחד מאיתנו יש קשר למחלה הזאת ובאופן טבעי כשקראתי את ספרו של קלניתי סיפורה של אימי עלה לי לראש.

איך מתמודדים כאיש רפואה עם היותך גוסס ממחלה כה קשה.

איך עושים את הסוויץ מרופא למטופל.

איך מתמודדים עם המוות? איך מתייחסים לחיים כשאתה יודע שאתה הולך למות?

מה השאלות שעוברות לך בראש?

מה אתה משאיר אחריך? איזה מורשת?

עוד המון שאלות עולות כאן ואני שוב חוזר לאימי כי תמיד סקרן אותי אילו שאלות עברו לה בראש ואני כילד צעיר מאוד לא ידעתי לשאול אותה זאת.

קלניתי היה הצלחה מטאורית.

עוד כנער צעיר הוא היה צמא ללמידה ומכוון מטרה לגבי מה הוא היה רוצה לעשות כשהוא יהיה גדול.

כשסיים את לימודי הרפואה שלו הלך קלניתי לאחת ההתמחויות הקשות ביותר בעולם הרפואה, הנוירוכירורגיה.

חייו והקריירה שלו היו בהתקדמות מדהימה ואז זה נחת עליו.

ההתמודדות עם שינוי כה פתאומי והפנמה שאין כל כך הרבה מה לעשות אלא פשוט ללמוד לחיות עם זה עד הסוף היא לא פשוטה בכלל אבל מה עושים עם הקריירה?

מה עושים הלאה?

קלניתי היה בסך הכל בן 36 כשקיבל את הבשורה.

קחניתי מתאר בספר את התהליך שהוא עבר וכתיבתו באה ממעמקי הלב.

היא אותנטית ומשכילה ורהוטה ותענוג לקרוא טקסט כה רגיש שכתוב בצורה כל כך אמיתית ונוגעת.

זהו לא ספויילר כי זה כתוב בגב האחורי של הכריכה אבל קלניתי לא סיים את הספר,

הוא נפטר לפני סיומו.

מאוד התחברתי לספר הזה וסיימתי אותו ביום אחד.

קלניתי היה חסיד של המילה הכתובה בעל תואר ראשון בספרות ואחר כך המשיך ללמוד גם לתואר שני בספרות כך שהיה יכול בקלות לבחור גם בנתיב הזה ולהיות פרופסור לספרות באוניברסיטה לו היה רוצה.

כאדם שקרא כבר בגיל 12 קלאסיקות ספרותיות ואהב את המילה הכתובה כתיבה לא זרה לו וזה מורגש בטקסט הזה.

אבל כתיבתו למרות שהיא לא נטולת כאב היא בעיקר כתיבה אופטימית עם התבוננות למה יהיה אחריו.

השאלות שהוא מעלה והמחשבות וסיפורו האישי הן חשובות מאוד לאנשים הנאבקים במחלה הזו.

ספר מרגש מאוד.

ממליץ בחום רב.

העץ של בני טורג'ה / פיליפ קלודל

​העץ של בני טורג'ה / פיליפ קלודל

הוצאת תמיר סנדיק

212 עמודים

מצרפתית: שי סנדיק

לבני שבט הטורג'ה באי סולוואסי יש מנהג מיוחד שקשור לקידוש המוות והחיים גם יחד

סמוך לאחד הכפרים ישנו עץ מיוחד ומרשים והעץ הוא קבר ששמור לפעוטות השבט שמתים בחודשים הראשונים לחייהם.

בני השבט מגלפים חור בעץ ומטמינים באותם חורים את גוויות הפעוטות עטופים בתכריכים שונים.

הם סוגרים את פתח החור באריגה של עצים ובדים ונותנים לטבע לעשות את שלו.

האיחוד הזה בין החיים למוות הוא מיוחד ומרגש מאוד.

פעם אמרתי ואני עדיין עומד על כך שזו תהיה צוואתי ביום מן הימים שאני לא ארצה שיקברו אותי תחת אבן שיש בתוך ארון. הייתי רוצה שישרפו את גופתי ויטמינו את האפר מתחת לעץ זית צעיר. הייתי רוצה לדעת שמה שיישאר ממני יהיה שוב חלק מהטבע ושוב חלק מחיים חדשים שצומחים.

החיבור הזה בין חיים ומוות מעסיק מאוד את פיליפ קלודל.

לפני שאתחיל לספר על הספר אני חייב לומר כמה מילים על קלודל.

כל ספר שלו מפתיע מחדש, כל ספר שלו הוא משהו שונה ואפשר לומר על קלודל שבספריו הוא מצליח לגעת לי בלב ואני משער שלא רק לי.

החשיבה שלו כקולנוען ואדם שמתפרנס מהעברת הכתוב לויז'ואל עוזרת לו מאוד לכתוב ספרים טובים וחזקים.

העיסוק בחיים ומוות ומשמעותן התחיל להעסיק את קלודל בצורה מעמיקה יותר בעיקר אחרי שחברו הטוב אז'ן הודיע לקלודל על מחלת הסרטן שהתגלתה אצלו.

ההתמודדות עם החיים מול המוות והחיפוש המתמיד אחר משמעות לחיים ואחר הדרך שלנו להתמודד עם זה היא מהות הספר.

זהו ספר שנע בין סיפור לבין הגות והוא מלא מחשבות קיומיות לא פשוטות לצד סיפורים מחייו של קלודל והעיסוק המקצועי שלו מול חייו האישיים ומה שמטריד אותו.

לפעמים יש תחושה במהלך הקריאה שלא תמיד הכל מסודר ומאורגן בטקסט ושקלודל קופץ ממחשבה אחת לשניה אבל אחרי קריאה חוזרת של חלק מהטקסטים הבנתי שיש מחשבה עמוקה מאחורי כל מילה בספר הזה.

אין כאן כתיבה אינטואיטיבית או משהו דומה אלא כתיבה מושכלת  ועמוקה שבאה לחבר אותנו לעולמו הפנימי של קלודל ולהתמודדויות שלו מול הסיפור העצוב של אובדן החיים דרך מחלה קשה בגיל שלא אמורים למות בו.

קלודל מחבר אותנו גם לאובדן האישי שלו.

ביתו שלא נולדה מעולם אך זוגתו שמרה את זכרונה בבטנה ולא היתה מוכנה לילד נוסף גם לא בזוגיות שבאה אחרי הקשר עם קלודל.

אני לא רואה במוות משהו עצוב, אני חושב שהמוות הוא חלק מהחיים וצריך להבין זאת.

המוות עצוב בעיקר עבור קרוביו של הנפטר שקשה להם לשאת את האובדן אך המוות הוא חלק מהחיים.

קראתי לא מעט ספרים שעוסקים בנושא המוות וזה לא הספר האחרון שאסקור בקרוב שעוסק בכך.

קלודל ניכן ביכולת כתיבה נהדרת ועוצמתית והוא מביא לנו את המחשבות האלו ואת ההרהורים והעיסוק באובדן מול המשך החיים וההתמודדות עם כך בצורה מעוררת כבוד ובצורה שמכבדת מאוד את זכרו של חברו הטוב.

זהו ספר מאוד אישי ולא קל לכתוב ספר בצורה כזו וגם על כך כולי מלא הערכה לקלודל על היכולת לחשוף את מחשבותיו וסיפורו דרך טקסט שמגיע לכל כך הרבה אנשים.

אהבתי מאוד.

ספר נפלא שעוסק בנושא חשוב שלא קל לאיש מאיתנו.

מומלץ מאוד.

כולנו ממש בסדר / דריל גרגורי

​כולנו ממש בסדר / דריל גרגורי

הוצאת גרף

127 עמודים

תרגום: דוד חנוך

הספר הקצרצר הזה של דריל גרגורי הותיר אותי עם תחושות מעורבות מאוד.

זה ספר לא קל לקריאה שמערבב פנטזיה עם ריאליזם ומותחן פסיכולוגי מרתק.

שישה אנשים שונים נפגשים בקבוצת תמיכה עם פסיכולוגית שעושה מחקר אקדמי בנושא קורבנות טרור שהצליחו לשרוד.

הפסיכולוגית מקבצת לקבוצת התמיכה שישה אנשים שעברו זוועות קשות במיוחד.

האנשים שונים זה מזה והחיבור ביניהם מלווה במתחים רבים וסגירות שאופיינית לאנשים במצבם.

אחד מהאנשים איש מבוגר על כסא גלגלים הוא הניצול היחידי מקבוצת אנשים שהיו שבויים אצל משפחת מטורפים קניבלים.

הוא איבד את ידיו שנאכלו.

אישה אחרת היתה שבויה בידי פסיכופת שחפר לה בבשר על מנת לחרוט לה על העצמות.

אישה אחרת מלאת חתכים בכל חלקי גופה או יותר נכון ציורים על גופה באמצעות סכין.

היתה חלק מכת או קומונה של נשים והיא הניצולה היחידה לאחר שכל הקומונה הזו נשרפה.

ישנם עוד דמויות שונות שעברו חוויות שונות והקבוצה הזו מתקבצת לה לקבוצה של הפסיכולוגית ד"ר סאייר.

האם ההתקבצות שלהם מקרית לחלוטין?

כך זה נראה בהתחלה.

אולי יש סיבה למה קבוצה זו התקבצה יחד בקבוצת התמיכה הזו?

אותה קבוצה תגלה ששום דבר לא מקרי והכל מכוון.

איך ולמה? אתם תגלו לבד כשתקראו את הספר.

ספר מותח ומעניין ומאוד שונה אבל המחבר מצליח לעורר בנו עניין כמו גם תחושות קשות עקב קריאת הזוועות שהאנשים עברו.

ספר מורכב ועמוק יחסית לגודלו שמשאיר אותך עם מחשבות לאחר קריאתו.

לא מתאים לכל אחד עקב תכניו אבל הוא מסוג הספרים שאתה מסיים בשעתיים קריאה אך הם מלווים אותך ימים רבים לאחר מכן.

השילוב בין הפנטזיה לריאליזם כאן כתוב מעניין.

ספר טוב ומרתק.

מומלץ.