עד כמה החיות חכמות והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת / פראנס דה ואל

עד כמה החיות חכמות והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת / פראנס דה ואל
הוצאת מודן
371 עמודים
מאנגלית: ניצן לפידות
אנחנו בני האדם נוטים לחשוב שרק אנחנו מסוגלים לעשות דברים מסוימים ומחשבה זו נובעת בעיקר מבורות וחוסר ידע של הטבע.
כשמדובר למשל בקופי אדם אנחנו מסוגלים לקבל הנחות על התנהגויות מסוימות שנראות לנו אנושיות בלבד אבל מה קורה כשמדובר בפילים, עורבים, תמנונים ועוד?
אנחנו מרגישים שהאגו שלנו נפגע, האדם לא כל כך ייחודי כפי שחשבנו?
נכון שאם לוקחים את מכלול התכונות האדם מרכז את כולם בתוכו בצורה תבונית כזו שאפשרה לו להשתלט על הכדור אבל היכולת להבין שחיות מפתחות יכולות והתנהגויות תבוניות הם מרגשות ונותנות לנו המון ידע על המקום בו אנחנו חיים.
פראנס דה ואל, פרימטולוג, אתולוג וזאולוג הולנדי מפורסם מביא לנו בספר זה שורה של מחקרים על התנהגויות בעלי חיים שונים שבעיני מאוד מרגשות ומלמדות אותי לא מעט גם לא לקחת את המובן מאליו לגבי בעלי חיים מסוימים.
חקר הקוגניציה אצל בעלי חיים התרחב מאוד ורוב מה שהמחבר מביא בספר זה מבוסס על מחקרים רבים ולא השערות.

דה ואל עצמו כותב בספר
"בהרבה ספרים ומאמרים נכתב כי אחת השאלות המרכזיות בתחום הקוגניציה האבולוציונית היא מה מייחד אותנו.
כנסים שלמים התקיימו ברחבי העולם בנושא המהות האנושית סביב השאלה" "מה הופך אותנו לאנושיים?" אבל האם זו באמת השאלה בה הידיעה של תחום המחקר שלנו? אני סבור שלא.
כשלעצמה נראה שהשאלה הזאת היא מבוי סתום מבחינה אינטלקטואלית. למה שהשאלה הזו תהיה יותר חשובה מן הרצון לדעת מה מייחד קקדו או לבנתן? נזכרתי באחד מהגיגיו של דרווין שכתב " מי שיבין את הבבון יקדם את המטאפיזיקה יותר מאשר לוק" כל מין ומין מציע תובנות עמוקות, היות שהקוקניציה של כל מין היא תוצר של אותם הכוחות שעיצבו את הקוגניציה שלנו. תארו לעצמכם שבספר לימוד רפואי יכתבו שהשאלה המרכזית של הדיסציפלינה הרפואית היא מה מייחד את הגוף האנושי. כולנו היינו מגלגלים עיניים, כי אף שהשאלה הזו מעט מסקרנת, הרפואה מתמודדת עם שאלות בסיסיות הרבה יותר הנוגעות לתפקוד הלבבות, הכבדים, התאים, הסינפסות העצביות, ההורמונים והגנים שלנו."

דה ואל מגלה לנו למשל שלכל דולפין יש שריקה ייחודית משלו שדולפין אחר קורא לו כמו שאני קורא לחיים או לדוד בשמם.
האדם אינו החיה היחידה שמתכננת דרכים ושבילים, קופי הבונובו למשל עושים זאת.
כבשים למשל יודעים להבדיל בין כבש לכבש באמצעות הפרצופים שלהם.
קופי שימפנזה שהצליחו במאמץ משותף לברוח מכלוב עם גדר חשמלית באמצעות גזע עץ שהשעינו על הגדר,
לאיזופוס יש משל על עורב שרצה לשתות ממיכל מים אך מפלס המים היה נמוך ולכן העורב זרק אבנים למיכל כדי להעלות את מפלס המים, ניסוי זה שוחזר בהצלחה ומראה אתת חוכמתם של העורבים.
הספר הזה נותן לנו נקודת מבט חדשה, שונה, אחרת על החיות.
בעיני זו מתנה לראות את עולם החי שמסביבנו בצורה אחרת.
הספר כתוב בצורה מובנת ומעניינת ומתאים לכל מי שאוהב ללמוד על עולם החי שמסביבנו ולהעשיר את הידע שלו.
כדאי מאוד.

27867043_1343614502405119_7479486996880122061_n

 

מה אם נוותר / אסנת סבן

מה אם נוותר / אסנת סבן
שלוש נקודות
205 עמודים

הספר הזה בא לי בתקופה מאוד מאוד סוערת בחיי וכשקראתי אותו מצאתי את עצמי עומד בצמתים מאוד דומים שעמדה בו גיבורת הספר אלה.
קודם כל אני אמן וצייר שלא צייר כבר כמה שנים טובות עקב משברים שונים. אמנות עבורי צריכה לבוא ממקום של רוגע פנימי ופריון פנימי וכשאין לי את זה איני יכול ליצור ולכן האמנות חסרה לי ברובדים כל כך רבים.
הדבר השני הוא שבנסיבות שלא אפרט מן הסתם בפוסט זה מצאתי את עצמי לוקח משמורת מלאה על הילד שלי בן תשע השנים.
למעשה חיי ואולי לא רק חיי אלא חיי אנשים רבים שנמצאים בפירוק משפחתי מוצאים עצמם מתמודדים עם משברים רבים שמסרסים דברים רבים בחייהם.
המשבר הקיומי והקושי להתמודד איתו מביא אנשים לחפש דרכים אלטרנטיביות למצוא את המהות מול הקיום ולהביא את המהות לקדמת הבמה.
אסנת סבן, סופרת מוכשרת מביאה לנו בכישרון רב את סיפורה של אלה שמתמודדת עם משברים כאלה כגון בעל בוגדני וילד מתבגר שלא רוצה לגור יותר אצל אימו.
דווקא בנקודת המשבר הזו אלה חוזרת לצייר, נזכרת באישה שלימדה אותה בילדותה לצייר ומוצאת עבודה בגלריה ואף יוצרת קשר מעניין עם בעל הגלריה.
המחברת מביאה לנו כאן סיפור רגיש ויפה שכתוב מקסים, נעים לקריאה והחיבור אל הדמויות קל כי כל כחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בנקודת קצה ודווקא בנקודות הקצה האלו אנחנו יכולים לפרוח.
היכן שיש שורשים תמיד יכול לצמוח גבעול חדש וחזק יותר מקודמו רק צריך את העוגן הזה.
אני זוכר שכילד העוגן שלי היה הציור ולא סתם התחברתי לסיפורה של אלה ולכתיבתה של סבן כי אני נמצא באותן צמתים סוערים.

27973480_1344282122338357_2437858917849398874_n

12 סיפורים / ויליאם פוקנר

12 סיפורים / ויליאם פוקנר
הוצאת פן וידיעות ספרים
272 עמודים
מאנגלית: רחל פן

אני מקווה שזו התחלה של תרגום כתביו של ויליאם פוקנר בהוצאת פן כפי שהם עשו בצורה נפלאה עם כתביו של המינגווי ועם כתביה של וירג'יניה וולף כי חשוב מאוד להכיר את כתביו של הסופר הדרומי הנפלא הזה, האיכותי הנוקב הזה.
פוקנר עטור הפרסים זוכה פרס נובל ופרס פוליצר מובא לנו כאן במקבץ מסיפוריו הקצרים ביניהם כמה יצירות מופת שכבר תורגמו לעברית בעבר וכמה שמתורגמים לראשונה.
את כולם אגב קראתי לראשונה ונחשפתי גם לאיכות כתיבתו בסיפור הקצר.
הדבר המעניין ששמתי לב שכל סיפור בספר זה הוא בסיס לרומן שלם.
פוקנר מיטיב לתאר את הדרום במאה ה19 ותחילת המאה העשרים על כל החולי שבהם, על התפוררות החברה, הקיטוב, הגזענות, הפטריארכיה ועוד ועוד.
הסיפורים נקראים באיטיות וצריך סבלנות רבה כדי להבין את פוקנר ולהתחבר לסיפוריו.
הוא לא מתייפייף ולא מנסה להתחנף אלא נוקב וחסר רחמים לפעמים.
הסיפורים חלקם נוגעים, חלקם חותכים, חלקם כואבים.
ורד לאמילי, אסם מבוער ושמש הערב הם הסיפורים שהכי פגעו בי והותירו בי הרבה חומר למחשבה.
פוקנר סופר שלא מותיר אותך אדיש, הוא גורם לך לחשוב על האנשים הפשוטים, על חברה מנוכרת ועל גזענות בצורתה הקיצונית ביותר.
הוא עושה זאת בצורה שלכאורה כל כך טובה שקשה לפספס זאת.
פוקנר הוא בעיני ריאליסט מאוד, חד מאוד וספריו מותירים בקורא חותם.
כמו בכל אסופת סיפורים כזו יש טובים יותר וטובים פחות אבל גם הטובים פחות באסופה זו טובים ונותנים לקורא הצצה לעולמו הספרותי של פוקנר.
מומלץ בחום רב.
28055725_1345199738913262_2118876205018353354_n

סיפור טוב / ג'.מ. קוטזי וארבלה קורץ

סיפור טוב / ג'.מ. קוטזי וארבלה קורץ
הוצאת עם עובד
166 עמודים
מאנגלית: ברוריה בן ברוך

קוטזי הוא סופר נהדר, באמת שנהדר, ספרי הפרוזה שלו מטלטלים ממש, מעוררים מחשבה וחלקם מוציאים אותך אדם אחר לאחר קריאתם ולא סתם הוא זכה בפרס נובל לספרות.
אני מתבונן שונה על ספרי חלופת המכתבים שלו כי בעיני לא כל סופר טוב הוא בהכרח טוב יותר בז'אנרים אחרים.
חלופת המכתבים שלו עם פול אוסטר היתה מעניינת אבל לא מעבר לכך וחלופת המכתבים שלו עם הפסיכולוגית ארבלה קורץ מנסה להביא משהו שונה בניסיון לחבר בין עולם הספרות לעולם הטיפול הפסיכולוגי ביחיד ובקבוצה ולהראות את השוני והדמיון בין העולמות שהרבה מהם עוסקים בנפש האדם.
רוב הדיון בין קורץ לקוטזי עוסק בתפיסת האמת והבדיון בספרות ובטיפול הפסיכולוגי, האם אמת היא משהו סובייקטיבי או לא האם היא זמנית ומשתנה או שצריך להסתכל עליה אחרת וההבדל בין התפיסה שלה בספרות הבדיונית מול הטיפול.
הספר עוסק גם בנושא הזכרון ובנושאים רבים אחרים חלקם מעניינים יותר וחלקם מעניינים פחות.
הספר בעיני ערוך בצורה קצת בעייתית כי הוא התיש אותי, נראה שהרבה מהדיון מתאים לאנשי מקצוע בתחום הטיפול ופחות לקורא הרנדומלי שמחפש ספר מעשיר ידע.
חלופת מכתבים היא בעיני ז'אנר בעייתי ומעט מאוד ספרים מז'אנר זה הצליחו לעניין אותי לכל אורכו.
נראה שקורץ מושכת הרבה יותר לכיוון הטיפול והספר מתמקד בזה ופחות בספרות וזה שיח אינטלקטואלי כבד ולא מאוד מעניין לכל אורכו.
אני אוהב את קוטזי אבל כאן איכויותיו כסופר מן הסתם לא באים לידי ביטוי ואם חלופת המכתבים שלו עם אוסטר היתה יותר פתוחה ומעניינת ונתנה ביטוי לנושאים רבים אז כאן יש בהחלט מיקוד בנושא הטיפול מה שמגביל את הספר הזה לאנשי מקצוע טיפוליים.
לא התחברתי אליו לצערי.

011562709

אור נקבוביות / תמרה לילך מזומן

אור נקבוביות / תמרה לילך מזומן
הוצאת פרדס
69 עמודים

כשאני סוקר ספרי שירה אני בדרך כלל מתייחס לכריכה כי לכריכה יש משמעות לטעמי בהקשר של ספרי שירה ולא רק.
הרבה מספרים השירה נותנים לתוכן לדבר ולא נותנים משמעות לכריכה ובעיני יש לה משמעות וחיבור ישיר לתוכן הטקסטים.
כאן בספר זה אני רואה דמות מטושטשת חתוכה שלא ברור איזו פעולה היא עושה אם בכלל.
אולי היא סתם מלנכולית, מכונסת בעצמה, עסוקה במחשבות.
אבל הכריכה והצילום הזה מחבר אותי לשירתה של המשוררת כאן.
זהו ספרה הראשון וזהו ספר מאוד אינטימי ורגיש שפותח צוהר לעולמה של המשוררת.
בניגוד לציטוט בכריכה האחורית אני לא רואה בספר זה הישג גדול לשירה העברית החדשה כי שירתה של תמרה לילך מזומן היא שירה יפה ונוגעת אבל אין בה איזה משהו חדשני או איכותי יותר מספרי שירה אחרים שקראתי לאחרונה.
זו שירה נוגעת ורגישה שעוסקת בנושאים שראיתי לאחרונה לא מעט, משפחה, אהבה, חיבור לאלוהים, נסיון לפתוח את מגרות ליבה לקוראים.
והיא מצליחה, הספר הזה אכן נגע בי. יש בו עומק והמון כנות שאני אוהב בשירה.

"לעיתים אינני יודעת
מהי סיבת ההשתהות
על חייו של אדם אחד
כשאלפי צורות חיים
חולפות מליבו"

חלק לא מבוטל מהשירים עוסקים בנושא המזון והתיאבון, אוכל.
אוכל בעיני הוא מטאפורה למשהו פנימי עמוק כי האוכל חודר אלינו פנימה.
הוא הופך ממשהו חומרי מאוד ויחסית מוצק למשהו אחר כשהוא בתוכנו, בקיבתנו.
בדיוק כמו אהבה או כל דבר אחר כשהוא נכנס הוא עובר מטאמורפוזה, נהיה משהו שונה לחלוטין רק שבניגוד לאוכל לרוב אנחנו מקווים שהוא יישאר בתוכנו.

"במצולות
אין הרבה חמצן
גם אין הרבה חיים
אבל במצולות
אני מצליחה
לדוג את הכאב
ולצרוב בו מילים"

ספר שירה רגיש וכנה מאוד.

27750354_1330007037099199_3591012576265414614_n

 

נדנדת חבלי הכביסה / אחמד דני רמדאן

נדנדת חבלי הכביסה / אחמד דני רמדאן
הוצאת תמיר סנדיק
280 עמודים
מאנגלית: לי עברון

תמיר סנדיק ידועים בבחירות הספרים שלא שגרתיות שלהם, המעניינות באופן מיוחד ולא שגרתיות וגם חובקות עולם בצורה מסוימת.
הפעם הסיפור לוקח אותנו לסוריה הלומת הקרבות וקנדה השקטה ולאלף לילה ולילה בגרסה המודרנית שלה שדרכה אנחנו נחשפים למלחמת האזרחים בסוריה ולמדינה בלי עתיד ורוד נראה לעין והכל דרך סיפורים, זכרונות וכאבים.
זהו סיפורו של אל-חכוואתי מספר הסיפורים ואהובו שהיגרו מדמשק הפתועה אל קנדה ושם ארבעים שנה לאחר מכן כש אל- חכוואתי סועד את אהובו החולה ומנסה ככל האפשר להרחיקו מהמוות הוא מספר לו סיפורים שמבוססים על סיפורי אלף לילה ולילה על הילדות בדמשק, על כאב, על אהבה אסורה, אהבה בין גברים, על מדינה שנעה ממלחמה למלחמה, על דיקטטורה וכאב.
הסיפורים כולם כתובים בצורה נוגעת וחדה מאוד, מרגשת וכואבת ובעיקר מחברת אותנו לחוויות של המספר בצורה חזקה מאוד.
הספר נע קדימה ואחורה בזמן, בין התקשורת של המספר לאהובות החולה ובין הרצון שלו להזכר בסיפורים הכל כך מרגשים ונוגעים.
המוות נוכח בספר זה כל הזמן, לא מזמן קראתי ספר מרתק שמדבר על המוות בטבע ועל הנוכחות שלו באוויר אז גם כאן. יש במוות משהו מאוד עוצמתי ולא רק מהמקום של אל-חכוואתי ואהובו אלא בסוריה המוות תמיד היה באוויר, תמיד חיכה באיזו צומת, תמיד המתין.
זהו ספר מאוד פוליטי כי נושא הפליטים שמקיף אותנו כיום גם בפרוסינציה שלנו עוסק בכך גם בספר הזה. החיפוש אחר הבית, המקום הבטוח, הרצון לחיות חיים שלווים ומאורשים, להגשים את יעודך, לקיים את אהבתך ואת אמונתך, כל אלו הם חלק בלתי נפרד מחיין של המספר.
ספר כואב ונוגע מאוד ומומלץ בחום רב. הוא נקרא באיטיות וככזה צריך סבלנות אליו אך היא משתלמת.
27750897_1331838940249342_572250338729107534_n

 

לתפארת מדינת ישראל / נועה זית

לתפארת מדינת ישראל / נועה זית
הוצאת איפאבליש
246 עמודים

אני זוכר שאחרי שהגעתי לקיבוץ בתור ילד ובעיקר בבגרותי התחברתי בעיקר עם תושבי העיר הסמוכה אל קיבוצי, קרית שמונה.
כשאני הגעתי לקיבוץ בני גילי היו ילידי הארץ כמוני ולא חוו עליות או קשיים של עולים חדשים אבל ההבדלים ניכרו בין הקיבוצניקים לאנשי העיר.
הרבה פעמים הרגשתי בקנאה של אנשים העיר לקיבוצניקים ולאורחות חייהם ולנוחות כביכול כפי שהיא נראית כלפי חוץ.
כשעבדתי במפעל עבדתי עם הרבה מתושבי העיר ויצרתי איתם קשרים טובים ובסופו של דבר למרות ההבדלים בצורת המחיה רוב חברי לא היו קיבוצניקים.
הספר של נועה זית מדבר בדיוק על סיפורי חיים של שתי דמויות, אחת שגדלה בקיבוץ ואחד שגדל בעיר הסמוכה.
הסיפור מדבר על נורית, בת קיבוץ ערבי הנחל ודוד בן העיר בית שאן.
דוד שעלה עם הוריו ממרוקו וגדל במעברת בית שאן ונורית בת הקיבוץ שבילדותה חלתה בפוליו עברה לעיר וחזרה לקיבוץ לאחר שנכנסה להריון.
אצל דוד הגלגול הוא שונה, הוא עבד בעבודות שונות עד שהגיע לקיבוץ לעבוד כנגר.
החיים של הדמויות שמנסות לתאר את החיים בעיר מול החיים בקיבוץ וההבדלים בין הדמויות ואורחות חייהן בסך הכל נחמד ומעניין אבל הספר לא מלהיב מדי.
הוא הרגיש לי בקטעים רבים שהוא לא מספיק אותנטי וחבל כי זה ספר בעל פוטנציאל.
לא קראתי את ספרה הראשון של נועה זית שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים אבל הבנתי שדמותה של נורית מתוארת גם שם ואולי כדאי לקרוא גם את הספר ההוא כדי להבין את הספר הזה טוב יותר.
לא חושב שזה ספר לא טוב אלא שהוא לא מספיק טוב בעיני ויש הבדל.
כן אפשר לקרוא אותו ויש בו קטעים מעניינים והעלילה מעניינת כמו גם ההקבלה בין חייו של דוד ולחיה של נורית ועדיין ציפיתי ליותר.

27540493_1334392543327315_7393095393847988862_n