עד כמה החיות חכמות והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת / פראנס דה ואל
הוצאת מודן
371 עמודים
מאנגלית: ניצן לפידות
אנחנו בני האדם נוטים לחשוב שרק אנחנו מסוגלים לעשות דברים מסוימים ומחשבה זו נובעת בעיקר מבורות וחוסר ידע של הטבע.
כשמדובר למשל בקופי אדם אנחנו מסוגלים לקבל הנחות על התנהגויות מסוימות שנראות לנו אנושיות בלבד אבל מה קורה כשמדובר בפילים, עורבים, תמנונים ועוד?
אנחנו מרגישים שהאגו שלנו נפגע, האדם לא כל כך ייחודי כפי שחשבנו?
נכון שאם לוקחים את מכלול התכונות האדם מרכז את כולם בתוכו בצורה תבונית כזו שאפשרה לו להשתלט על הכדור אבל היכולת להבין שחיות מפתחות יכולות והתנהגויות תבוניות הם מרגשות ונותנות לנו המון ידע על המקום בו אנחנו חיים.
פראנס דה ואל, פרימטולוג, אתולוג וזאולוג הולנדי מפורסם מביא לנו בספר זה שורה של מחקרים על התנהגויות בעלי חיים שונים שבעיני מאוד מרגשות ומלמדות אותי לא מעט גם לא לקחת את המובן מאליו לגבי בעלי חיים מסוימים.
חקר הקוגניציה אצל בעלי חיים התרחב מאוד ורוב מה שהמחבר מביא בספר זה מבוסס על מחקרים רבים ולא השערות.

דה ואל עצמו כותב בספר
"בהרבה ספרים ומאמרים נכתב כי אחת השאלות המרכזיות בתחום הקוגניציה האבולוציונית היא מה מייחד אותנו.
כנסים שלמים התקיימו ברחבי העולם בנושא המהות האנושית סביב השאלה" "מה הופך אותנו לאנושיים?" אבל האם זו באמת השאלה בה הידיעה של תחום המחקר שלנו? אני סבור שלא.
כשלעצמה נראה שהשאלה הזאת היא מבוי סתום מבחינה אינטלקטואלית. למה שהשאלה הזו תהיה יותר חשובה מן הרצון לדעת מה מייחד קקדו או לבנתן? נזכרתי באחד מהגיגיו של דרווין שכתב " מי שיבין את הבבון יקדם את המטאפיזיקה יותר מאשר לוק" כל מין ומין מציע תובנות עמוקות, היות שהקוקניציה של כל מין היא תוצר של אותם הכוחות שעיצבו את הקוגניציה שלנו. תארו לעצמכם שבספר לימוד רפואי יכתבו שהשאלה המרכזית של הדיסציפלינה הרפואית היא מה מייחד את הגוף האנושי. כולנו היינו מגלגלים עיניים, כי אף שהשאלה הזו מעט מסקרנת, הרפואה מתמודדת עם שאלות בסיסיות הרבה יותר הנוגעות לתפקוד הלבבות, הכבדים, התאים, הסינפסות העצביות, ההורמונים והגנים שלנו."

דה ואל מגלה לנו למשל שלכל דולפין יש שריקה ייחודית משלו שדולפין אחר קורא לו כמו שאני קורא לחיים או לדוד בשמם.
האדם אינו החיה היחידה שמתכננת דרכים ושבילים, קופי הבונובו למשל עושים זאת.
כבשים למשל יודעים להבדיל בין כבש לכבש באמצעות הפרצופים שלהם.
קופי שימפנזה שהצליחו במאמץ משותף לברוח מכלוב עם גדר חשמלית באמצעות גזע עץ שהשעינו על הגדר,
לאיזופוס יש משל על עורב שרצה לשתות ממיכל מים אך מפלס המים היה נמוך ולכן העורב זרק אבנים למיכל כדי להעלות את מפלס המים, ניסוי זה שוחזר בהצלחה ומראה אתת חוכמתם של העורבים.
הספר הזה נותן לנו נקודת מבט חדשה, שונה, אחרת על החיות.
בעיני זו מתנה לראות את עולם החי שמסביבנו בצורה אחרת.
הספר כתוב בצורה מובנת ומעניינת ומתאים לכל מי שאוהב ללמוד על עולם החי שמסביבנו ולהעשיר את הידע שלו.
כדאי מאוד.

מה אם נוותר / אסנת סבן
שלוש נקודות
205 עמודים

הספר הזה בא לי בתקופה מאוד מאוד סוערת בחיי וכשקראתי אותו מצאתי את עצמי עומד בצמתים מאוד דומים שעמדה בו גיבורת הספר אלה.
קודם כל אני אמן וצייר שלא צייר כבר כמה שנים טובות עקב משברים שונים. אמנות עבורי צריכה לבוא ממקום של רוגע פנימי ופריון פנימי וכשאין לי את זה איני יכול ליצור ולכן האמנות חסרה לי ברובדים כל כך רבים.
הדבר השני הוא שבנסיבות שלא אפרט מן הסתם בפוסט זה מצאתי את עצמי לוקח משמורת מלאה על הילד שלי בן תשע השנים.
למעשה חיי ואולי לא רק חיי אלא חיי אנשים רבים שנמצאים בפירוק משפחתי מוצאים עצמם מתמודדים עם משברים רבים שמסרסים דברים רבים בחייהם.
המשבר הקיומי והקושי להתמודד איתו מביא אנשים לחפש דרכים אלטרנטיביות למצוא את המהות מול הקיום ולהביא את המהות לקדמת הבמה.
אסנת סבן, סופרת מוכשרת מביאה לנו בכישרון רב את סיפורה של אלה שמתמודדת עם משברים כאלה כגון בעל בוגדני וילד מתבגר שלא רוצה לגור יותר אצל אימו.
דווקא בנקודת המשבר הזו אלה חוזרת לצייר, נזכרת באישה שלימדה אותה בילדותה לצייר ומוצאת עבודה בגלריה ואף יוצרת קשר מעניין עם בעל הגלריה.
המחברת מביאה לנו כאן סיפור רגיש ויפה שכתוב מקסים, נעים לקריאה והחיבור אל הדמויות קל כי כל כחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בנקודת קצה ודווקא בנקודות הקצה האלו אנחנו יכולים לפרוח.
היכן שיש שורשים תמיד יכול לצמוח גבעול חדש וחזק יותר מקודמו רק צריך את העוגן הזה.
אני זוכר שכילד העוגן שלי היה הציור ולא סתם התחברתי לסיפורה של אלה ולכתיבתה של סבן כי אני נמצא באותן צמתים סוערים.

12 סיפורים / ויליאם פוקנר
הוצאת פן וידיעות ספרים
272 עמודים
מאנגלית: רחל פן

אני מקווה שזו התחלה של תרגום כתביו של ויליאם פוקנר בהוצאת פן כפי שהם עשו בצורה נפלאה עם כתביו של המינגווי ועם כתביה של וירג'יניה וולף כי חשוב מאוד להכיר את כתביו של הסופר הדרומי הנפלא הזה, האיכותי הנוקב הזה.
פוקנר עטור הפרסים זוכה פרס נובל ופרס פוליצר מובא לנו כאן במקבץ מסיפוריו הקצרים ביניהם כמה יצירות מופת שכבר תורגמו לעברית בעבר וכמה שמתורגמים לראשונה.
את כולם אגב קראתי לראשונה ונחשפתי גם לאיכות כתיבתו בסיפור הקצר.
הדבר המעניין ששמתי לב שכל סיפור בספר זה הוא בסיס לרומן שלם.
פוקנר מיטיב לתאר את הדרום במאה ה19 ותחילת המאה העשרים על כל החולי שבהם, על התפוררות החברה, הקיטוב, הגזענות, הפטריארכיה ועוד ועוד.
הסיפורים נקראים באיטיות וצריך סבלנות רבה כדי להבין את פוקנר ולהתחבר לסיפוריו.
הוא לא מתייפייף ולא מנסה להתחנף אלא נוקב וחסר רחמים לפעמים.
הסיפורים חלקם נוגעים, חלקם חותכים, חלקם כואבים.
ורד לאמילי, אסם מבוער ושמש הערב הם הסיפורים שהכי פגעו בי והותירו בי הרבה חומר למחשבה.
פוקנר סופר שלא מותיר אותך אדיש, הוא גורם לך לחשוב על האנשים הפשוטים, על חברה מנוכרת ועל גזענות בצורתה הקיצונית ביותר.
הוא עושה זאת בצורה שלכאורה כל כך טובה שקשה לפספס זאת.
פוקנר הוא בעיני ריאליסט מאוד, חד מאוד וספריו מותירים בקורא חותם.
כמו בכל אסופת סיפורים כזו יש טובים יותר וטובים פחות אבל גם הטובים פחות באסופה זו טובים ונותנים לקורא הצצה לעולמו הספרותי של פוקנר.
מומלץ בחום רב.

אור נקבוביות / תמרה לילך מזומן
הוצאת פרדס
69 עמודים

כשאני סוקר ספרי שירה אני בדרך כלל מתייחס לכריכה כי לכריכה יש משמעות לטעמי בהקשר של ספרי שירה ולא רק.
הרבה מספרים השירה נותנים לתוכן לדבר ולא נותנים משמעות לכריכה ובעיני יש לה משמעות וחיבור ישיר לתוכן הטקסטים.
כאן בספר זה אני רואה דמות מטושטשת חתוכה שלא ברור איזו פעולה היא עושה אם בכלל.
אולי היא סתם מלנכולית, מכונסת בעצמה, עסוקה במחשבות.
אבל הכריכה והצילום הזה מחבר אותי לשירתה של המשוררת כאן.
זהו ספרה הראשון וזהו ספר מאוד אינטימי ורגיש שפותח צוהר לעולמה של המשוררת.
בניגוד לציטוט בכריכה האחורית אני לא רואה בספר זה הישג גדול לשירה העברית החדשה כי שירתה של תמרה לילך מזומן היא שירה יפה ונוגעת אבל אין בה איזה משהו חדשני או איכותי יותר מספרי שירה אחרים שקראתי לאחרונה.
זו שירה נוגעת ורגישה שעוסקת בנושאים שראיתי לאחרונה לא מעט, משפחה, אהבה, חיבור לאלוהים, נסיון לפתוח את מגרות ליבה לקוראים.
והיא מצליחה, הספר הזה אכן נגע בי. יש בו עומק והמון כנות שאני אוהב בשירה.

"לעיתים אינני יודעת
מהי סיבת ההשתהות
על חייו של אדם אחד
כשאלפי צורות חיים
חולפות מליבו"

חלק לא מבוטל מהשירים עוסקים בנושא המזון והתיאבון, אוכל.
אוכל בעיני הוא מטאפורה למשהו פנימי עמוק כי האוכל חודר אלינו פנימה.
הוא הופך ממשהו חומרי מאוד ויחסית מוצק למשהו אחר כשהוא בתוכנו, בקיבתנו.
בדיוק כמו אהבה או כל דבר אחר כשהוא נכנס הוא עובר מטאמורפוזה, נהיה משהו שונה לחלוטין רק שבניגוד לאוכל לרוב אנחנו מקווים שהוא יישאר בתוכנו.

"במצולות
אין הרבה חמצן
גם אין הרבה חיים
אבל במצולות
אני מצליחה
לדוג את הכאב
ולצרוב בו מילים"

ספר שירה רגיש וכנה מאוד.

נדנדת חבלי הכביסה / אחמד דני רמדאן
הוצאת תמיר סנדיק
280 עמודים
מאנגלית: לי עברון

תמיר סנדיק ידועים בבחירות הספרים שלא שגרתיות שלהם, המעניינות באופן מיוחד ולא שגרתיות וגם חובקות עולם בצורה מסוימת.
הפעם הסיפור לוקח אותנו לסוריה הלומת הקרבות וקנדה השקטה ולאלף לילה ולילה בגרסה המודרנית שלה שדרכה אנחנו נחשפים למלחמת האזרחים בסוריה ולמדינה בלי עתיד ורוד נראה לעין והכל דרך סיפורים, זכרונות וכאבים.
זהו סיפורו של אל-חכוואתי מספר הסיפורים ואהובו שהיגרו מדמשק הפתועה אל קנדה ושם ארבעים שנה לאחר מכן כש אל- חכוואתי סועד את אהובו החולה ומנסה ככל האפשר להרחיקו מהמוות הוא מספר לו סיפורים שמבוססים על סיפורי אלף לילה ולילה על הילדות בדמשק, על כאב, על אהבה אסורה, אהבה בין גברים, על מדינה שנעה ממלחמה למלחמה, על דיקטטורה וכאב.
הסיפורים כולם כתובים בצורה נוגעת וחדה מאוד, מרגשת וכואבת ובעיקר מחברת אותנו לחוויות של המספר בצורה חזקה מאוד.
הספר נע קדימה ואחורה בזמן, בין התקשורת של המספר לאהובות החולה ובין הרצון שלו להזכר בסיפורים הכל כך מרגשים ונוגעים.
המוות נוכח בספר זה כל הזמן, לא מזמן קראתי ספר מרתק שמדבר על המוות בטבע ועל הנוכחות שלו באוויר אז גם כאן. יש במוות משהו מאוד עוצמתי ולא רק מהמקום של אל-חכוואתי ואהובו אלא בסוריה המוות תמיד היה באוויר, תמיד חיכה באיזו צומת, תמיד המתין.
זהו ספר מאוד פוליטי כי נושא הפליטים שמקיף אותנו כיום גם בפרוסינציה שלנו עוסק בכך גם בספר הזה. החיפוש אחר הבית, המקום הבטוח, הרצון לחיות חיים שלווים ומאורשים, להגשים את יעודך, לקיים את אהבתך ואת אמונתך, כל אלו הם חלק בלתי נפרד מחיין של המספר.
ספר כואב ונוגע מאוד ומומלץ בחום רב. הוא נקרא באיטיות וככזה צריך סבלנות אליו אך היא משתלמת.

לתפארת מדינת ישראל / נועה זית
הוצאת איפאבליש
246 עמודים

אני זוכר שאחרי שהגעתי לקיבוץ בתור ילד ובעיקר בבגרותי התחברתי בעיקר עם תושבי העיר הסמוכה אל קיבוצי, קרית שמונה.
כשאני הגעתי לקיבוץ בני גילי היו ילידי הארץ כמוני ולא חוו עליות או קשיים של עולים חדשים אבל ההבדלים ניכרו בין הקיבוצניקים לאנשי העיר.
הרבה פעמים הרגשתי בקנאה של אנשים העיר לקיבוצניקים ולאורחות חייהם ולנוחות כביכול כפי שהיא נראית כלפי חוץ.
כשעבדתי במפעל עבדתי עם הרבה מתושבי העיר ויצרתי איתם קשרים טובים ובסופו של דבר למרות ההבדלים בצורת המחיה רוב חברי לא היו קיבוצניקים.
הספר של נועה זית מדבר בדיוק על סיפורי חיים של שתי דמויות, אחת שגדלה בקיבוץ ואחד שגדל בעיר הסמוכה.
הסיפור מדבר על נורית, בת קיבוץ ערבי הנחל ודוד בן העיר בית שאן.
דוד שעלה עם הוריו ממרוקו וגדל במעברת בית שאן ונורית בת הקיבוץ שבילדותה חלתה בפוליו עברה לעיר וחזרה לקיבוץ לאחר שנכנסה להריון.
אצל דוד הגלגול הוא שונה, הוא עבד בעבודות שונות עד שהגיע לקיבוץ לעבוד כנגר.
החיים של הדמויות שמנסות לתאר את החיים בעיר מול החיים בקיבוץ וההבדלים בין הדמויות ואורחות חייהן בסך הכל נחמד ומעניין אבל הספר לא מלהיב מדי.
הוא הרגיש לי בקטעים רבים שהוא לא מספיק אותנטי וחבל כי זה ספר בעל פוטנציאל.
לא קראתי את ספרה הראשון של נועה זית שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים אבל הבנתי שדמותה של נורית מתוארת גם שם ואולי כדאי לקרוא גם את הספר ההוא כדי להבין את הספר הזה טוב יותר.
לא חושב שזה ספר לא טוב אלא שהוא לא מספיק טוב בעיני ויש הבדל.
כן אפשר לקרוא אותו ויש בו קטעים מעניינים והעלילה מעניינת כמו גם ההקבלה בין חייו של דוד ולחיה של נורית ועדיין ציפיתי ליותר.

על איחוד הטבע והחסד / תרגום ופירוש לטיניים לספר הזוהר מאת גיום פוסטל
הוצאת מאגנס
373 עמודים
מבוא ותרגום מוער : יהודית וייס

קשה, קשה מאוד לסקור ספר כזה, זה לא ספר עיון רגיל והוא דורש העמקה רבה.
אבל הנושא מעניין מאוד ומן הסתם יש סיכוי רב שאחזור אליו ואנסה להבינו לעומק. מה שכן יש כאן פרויקט מרתק וניסיון להביא את מחשבותיו של גיום פוסטל והניסיון שלו להוכיח את הנבואות המשיחיות שלו כפי שהן משתקפות דרך עקרונות הקבלה היהודית.
גיום פוסטל, מזרחן ומיסטיקן צרפתי תרגם ללטינית את ספר הזהר כשהוא כותב ומוסיף פרשנויות משלו בגוף הטקסט.
פוסטל גילה עניין רב בספר הזהר, הוא חשב שתורת הספירות הקבלית מנבאת בצורה די מדויקת את התפיסה המשיחית שלו.
לפי פוסטל אנחנו קרובים לעידן משיחי שבו יכהן אפיפיור מלאכי ממין נקבי מין מנהיג משיחי אוניברסלי שיחליף את האפיפיור שברומא ויוביל את העולם לעידן משיחי עם מלך אוניברסלי נוצרי.
התפקיד לפי פוסטל יועד לנזירה בשם יוחנה אך בעקבות מותה הוא לקח את התפקיד על עצמו.
זה בעצם הבסיס לנבואה המשיחית רדיקלית של פוסטל.
הרעיון עצמו מעניין והחקר של נבואתו של פוסטל והבנת התקופה וכמו כן החיבור לתורת הקבלה והמיסטיקה היהודית מעניינת מאוד ולכן החלק הכי מעניין וקריא בספר הוא בעצם המבוא של יהודית וייס והתרגומים והפרשנויות בגוף הטקסט של הפירוש של ספר הזהר.
החלק הזה מאוד קשה לקריאה לפחות עבורי כי הטקסט של ספר הזהר הוא טקסט שלא ניתן לקרוא אותו ללא פירושים והבהרות והוא מורכב מאוד ולכן התמקדתי בפירושים במוערים שמלווים את גוף הטקסט.
כמובן שזה לא כל ספר הזהר אלא המחצית זוהר, פרשת בראשית.
לא פשוט לקריאה ולא מתאים לכולם אלא לכאלה שמתעניינים בתקופה והתורה הנבואית המיוחדת של פוסטל.
ספר לא קל לקריאה אבל יש כאן נורא מעניין.
למיטיבי לכת ומתעניינים בנושא.

הילדים צוחקים / זכריא תאמר
הוצאת עולם חדש
איור: רוני פחימה
מערבית: אלון פרגמן

ספר זה הוא אחר מספרי הילדים הכי חשובים שתקראו בשנים האחרונות, ממש כך.
נתחיל מזה שזה ספר ילדים של סופר סורי מפורסם אבל מעבר לכך הוא לא באמת ספר ילדים קלאסי אלא משל, משל עמוק וחזק על כוחו של הצחוק, על משטרי דיכוי, החיים תחת דיכוי ותחת דיקטטורה, וכוחם של הילדים לשנות מציאות.
לא סתם בסכסוכים למיניהם אנחנו מדברים כל הזמן שהכל מתחיל וגם נגמר בכוחו של הדור הצעיר לעמוד על רגליו האחוריות ולומר שהאחריות לעתיד היא בידיים שלנו, החינוך לסובלנות, לאהבה, לרצון לחיות חיים טובים יותר.
האיסור על צחוק ככלי לדיכוי פוליטי הוא מסר חזק מאוד כי הצחוק מסמל את כל מה שטוב בכל חברה וברגע שלוקחים זאת נשאר רק העצב.
ישנו מלך בממלכה אחת שלא צחק מעולם, יום אחד הוא הלך בשדות וראה ילדים צוחקים ושאל אותם למה הם צוחקים והילדים אמרו לו אנחנו צוחקים כי השמים כחולים, אנחנו צוחקים כי העצים ירוקים ואנחנו צוחקים כי הציפורים עפות.
המלך ראה בצחוק עלבון וביטל את הרשות לצחוק אבל שום דבר לא יעצור את הילדים מלממש את אהבתם ואת זה תקראו בהמשך המשל הקצר והחשוב הזה.
הספר כתוב בעברית ובערבית והאיורים הנפלאים של רוני פחימה מלווים את הספר הצבעוני והמרשים הזה.
זה ספר ילדים מהסוג שאחרי קריאתו אי אפשר להמשיך המלאה ודיון ושאלות רבות עולות בעקבותיו, בוודאי אצל ילדים סקרנים ותאבי ידע.
אין חשש מלשוחח איתם על דיכוי, כיבוש, וכוחו של הצחוק ולחדד אצלם את המסר שהכח נמצא אצלם גם אם הם לא רואים זאת.
ספר נפלא וחשוב.

ביבליומניה / פלובר, אוזאן, מנגל
הוצאת תשע נשמות
89 עמודים
תרגום: מיכל שליו, אנמרי בארטפלד

סיפורים על ספרים, על אהבת ספרים, על מרדף אחר ספרים הם מרגשים ומרתקים לפחות אנשים אוהבי ספרות כמוני.
תשע נשמות, הוצאה שאוהבת ספרים ואוהבת אנשים שאוהבים ספרים דאגה לנו כאן למקבץ מרשים של סיפורים על אהבת הספרים וסיפורים שדנים על ספרים או מספרים על ספרים.
הסיפור הראשון קץ הספרים של אוקטאב אוזאן מתאר מפגש בין אנשים שדנים על עתיד הספרים בעולם.
האם הספר יכול לשרוד בעתיד? האם אנשים יעדיפו לשמוע ספרים מאשר לקרוא אותם?
יש בחיבור זה לא מעט נבואות שהתגשמו.
אמנם הספר חי וקיים אבל אנשים בהחלט מאזינים לספרים וחלקם קורא אותם דרך מסך דיגיטלי.
חיבור בהחלט מעניין ובהחלט נבואי במידה מסוימת.
הסיפור השני הוא של גוסטב פלובר הצעיר (כתב את זה כשהיה בן 16)
סיפורו של סוחר ספרים ומרדפו אחר כתב עת נדיר.
הוא מעוניין בספר ולא בתוכנו. הוא אוהב להריח, להרגיש את הספרים.
ביבליופיל אמיתי.
הסיפור השלישי הוא למעשה כמה הערות קצרות על ספרות שכתב אלברטו מנגל הארגנטינאי וכל תולעת ספרים תמצא בקטעים האלו עניין.
תשע נשמות ממשיכה להפתיע אותנו עם ספרות שונה ומיוחדת ואני אומר כן ירבו ספרים כאלו.