אודה לבושתי הרבה שזה הספר הראשון שאני קורא של הסופר יוזף רות.
לצערי לא קראתי ספרים אחרים שלו ואני בהחלט מתכנן לעשות כך כי יוזף רות יודע לכתוב נפלא.
בספר זה שלפנינו יש למעשה 3 סיפורים קצרים שמבטאים לא מעט מתחושות הרגש האנושי כלפי אהבה או אולי כלפי האכזבה מאהבה.
הספר הזה נגמר מהר אבל יש בו משהו מעיק על הקורא שנשאר איתו אחר כך במחשבותיו וגורם לו לנוע בין חמלה לכעס.
בשלושת הסיפורים ישנו כמו מן צופה שהוא המספר ומתאר את הסיפורים מנקודת מבטו ואני יכול להבין את חיבור שלושת הסיפורים יחדיו.
יש בכולם יופי מיוחד, רגישות מאוד גדולה ותחושת מועקה מאהבה בו זמנית.
הסיפור השלישי "ניצחון היופי" עוד יכול לגרום לתחושת תיעוב מהמין הנשי לפחות כפי שהן מתוארות בו כמניפולטיביות ונחשיות.
אפריל עדין מאוד וכמו כותרת המשנה שלו "סיפורה של אהבה" אכן זו סיפורה של אהבה בלתי ממומשת.
הסיפור האמצעי, סיפור של כמה עמודים בלבד על מותו של איש בודד שלא זכה לאהבה, הוא זכה ממני לכמה קריאות כדי להכנס לתוכו עקב קוצרו ומורכבותו.
יש בו משהו מאוד נוגע ועצוב.
אבל כזה הוא רות, נוגע, רגיש, יודע לתמרן בין כתיבה עיתונאית לכתיבת פרוזה, רגיש וחודר.
שלושה סיפורים קצרים שיש בהם הרבה עומק ורגש.
כדאי.

לכל יתמות יש את הסיפור העצוב שלה, כל יתמות היא שונה, עולם ומלואו, סיפור חיים שלם ומשהו משתנה באדם שחווה את אותה היתמות.
אני יודע, אני חוויתי יתמות ואני נאלצתי לעזוב את משפחתי הביולוגית בעל כורחי.
לא הותירו לי ברירות, לא שאלו את דעתי או את דעת אחותי ומצאתי את עצמי מגיע לאומנה לא פעם אלא פעמיים.
הפצע נשאר פתוח ויישאר פתוח עד מותי, הוא חלק ממני, מהאישיות שלי וממה שאני סוחב.
אבל הגורל לפעמים לא מכין אותך לדברים שאתה תעבור בהמשך והספר המצוין הזה של בנדיקט ולס ממחיש את סיפורה של משפחה אחת ובעיקר בן מאותה משפחה, ז'יל.
שלושת הילדים של אותה משפחה ז'יל ליז ומרטי התייתמו מהוריהם עקב חוסר מזל/ גורל, אתם תחליטו.
כל שנה הם נוסעים לסבתא לחופשה ובאותה שנה ההורים השאירו את הילדים אצל דודתם ונסעו לבדם ובאותה נסיעה מצאו את מותם בתאונת דרכים קשה.
הילדים מוצאים את עצמם בפנימיה וכל ילד מותא דרך אחרת להתמודד עם האסון והטלטלה.
ליז נסחפת לחיי נעורים סוחפים ומטלטלים, מרטי מסתגר בלימודיו וז'יל נשאר בודד כאשר הקשר האמיתי היחידי שלו מתפתח עם נערה בשם אלווה.
הקשר נותר עם השנים ומתחדש לאחר מכן והקוראים יגלו לבד מה גורל הקשר המיוחד הזה בין שני הנפשות המיוחדות האלו.
מתוך המשבר כל אחד מוצא את דרכו לחיים ואת דרכו להתמודד עם העולם ועם מה שמצפה לכל אחד מאיתנו.
אני יודע, כאדם בוגר אני מתמודד ללא הפסק על השלכות של מה שקרה לי בילדות. כך גם אותם ילדים מיותמים שכל אחד מהם בחר את הנתיחב המיוחד לו.
ספר כואב ורגיש שכתוב היטב ונוגע מאוד.
מומלץ.

כשקיבלתי את הספר הזה לכדה אותי הכריכה שלו בצורה מרתקת.
יש בה משהו חשוף, לא נעים, מרתיע.
סימן על עור מזכיר לי משהו כואב, טראומתי, מעיק.
אחרי שקראתי במה מדובר מסתבר שאכן זה סימן אבל סימן של ריצ'רץ על עור.
ניסיתי לפענח את זה והרי מה ריצ'רץ' עושה? מחבר בין שני חלקי והופך אותם לאחד שלם.
כשהריצ'רץ' נעלם החיבור נעלם ולפעמים הזכרון היחיד זה הסימן שהוא משאיר על העור כשהוא הדוק מדי לגוף.
המרחק בין ההידוק הזה של הריצ'רץ' לבין הסימן שהוא משאיר הוא עצום כי בסופו של דבר מה שנשאר לנו זה רק זכרון ממשהו שהיה פעם משפחה, סימן כואב או פשוט סימן שמזכיר.
זה מה שהריצ'רץ' סימן עבורי, זכרון.
אני יודע מה זה זכרון, עשרים שנה לאחר מות אימי חזרתי לגור בבית שבו נולדתי למשך חמש שנים, טיילתי בחדרים ונזכרתי בילדות שלי וכך גם כשאני חוזר לקיבוץ שבו גדלתי כילד חוץ לאחר שעזבתי את בת ים ואני מלא זכרונות, געגועים, כאבים וחוויות רגשיות אחרות.
קולום טובין בכשרון רב מביא לנו באוסף סיפורים נפלא זה את מהות המשפחה בעיניו או את מהות הזכרון של מהי משפחה, מה משפחה היתה יכולה להיות ומה משפחה אולי צריכה להיות אבל בעיקר זכרונות, וגעגועים למה שפעם היה ואולי גם לא יחזור יותר.
קולום טובין לא מרחם על הקורא, הוא נע בין סיפורים עדינים ורכים שיש בהם זכרון וגעגוע לבין סיפורים חדים, מיניים ובוטים מאוד שבהם יש מערכת יחסים הומו אירוטית בוטה מאוד וישירה מאוד.
אני אוהב טקסטים ישירים ויש בזה משהו מאוד מרתק בעיני.
טובין נע בעולם בסיפוריו, ניו יורק, ברצלונה, דבלין כמובן ועוד ומראה לנו את האוניברסליות שבגעגוע ואת החיבור האנושי של בני אדם שכמהים למקום החם והמחבק בצורות שונות.
כל הסיפורים טובים בעיני בספר הזה אם כי לא כולם קלים לעיכול ובעיקר הקטעים המיניים וחשוב לי לציין זאת בפני הקוראים העתידיים של ספר זה ועם זאת אלו קטעים חזקים מאוד וזהו אוסף סיפורים מרתק ביותר של סופר מוכשר.
מומלץ בחום.

ריצ'ארד קפושצ'ינסקי, עיתונאי פולני נחשב ואחרי ספר זה אני יכול להבין גם למה מביא לנו את סיפורה של יבשת אפריקה מהקרביים, מהמקומות הכי לא נעימים שלה ומהמקומות שקשה לנו לקרוא עליהם ולנסות להבין אותם.
אפריקה, יבשת מורכבת, אלימה, שסועה, קרועה ממלחמות, מקולוניאליזם, שנאה, מלחמות דת, מסיונריות ומה לא בעצם.
כל זה כאשר יש בה כל כך הרבה יופי, תרבויות, שפות, צבע ועוד לא דיברנו על החי והצומח.
אבל קפושצ'ינסקי בא להכיר לנו את אפריקה הפוליטית יותר ואנחנו זוכים דרכו למסע ביבשת הענקית הזו.
העבדות והניצול של האדם הלבן עוד לפני כ500 שנה גרמה ליבשת אפריקה נזק קשה, קודם כל באמון כלפי האדם הלבן אבל הסחר בעבדות לא הסתיים באמצע המאה ה19 אלא נמשך על פי המחבר עד אמצע המאה העשרים.
הקולוניאליזם האירופאי במדינות אפריקה גרם לאובדן של מליוני אנשים, החמדנות של האדם הלבן הכובש, החיפוש אחרי אוצרות טבע על חשבון חיי אדם ועוד הם חלק חשוב בספר הזה.
למעשה קפושצ'ינסקי לוקח אותנו למסע בין מדינות במרכז וצפון אפריקה ובכל מדינה בה אנחנו מטיילים יחד איתו אנחנו שומעים על מה שקרה שם, מה שהתרחש והתיאורים לא קלים לקריאה.
פרק חשוב מקדיש קפושצ'ינסקי למחלת המלריה ומלאבק בכלל במחלות באפריקה אבל פרק חשוב יותר לדעתי מוקדש לאידי אמין ומדגיש את הרשעות של המנהיג הנורא הזה.
בצל השמש הוא ספר חשוב, הוא חשוב לכל מי שרוצה ללמוד על אפריקה ועל מה שהיבשת הזו עברה בצל הגזענות, החמדנות והרשע.
מומלץ בחום.

רומן גארי הוא שמו האמיתי של הסופר הגדול הזה אשר פרסם את רוב ספריו תחת השם הבדוי אמיל אז'אר.
חיבוק גדול הוא למעשה הספר הראשון שגארי פרסם תחת שמו האמיתי אך כניסוי באמת מעניין לראות איך החברה הצרפתית הגיבה לכך שפתאום התגלה רומן גארי בשמו האמיתי והיחס בין הקבלה של ספריו בשמו הבדוי לספר זה שהוא ספר ייחודי ומעניין מאוד.
כבר שמתי לב שיש חלק שמאוד אהבו אותו ויש חלק שהתקשו מאוד עם זרם התודעה של כתיבתו ואני נמנה על אלו שאהבו את הספר הזה.
מסיה קוזן הוא אדם בודד שחי לבדו בדירה פריזאית והוא חוזר יום אחד מטיול באפריקה יחד עם פיתון גדול אשר הוא מכנה אותו בשם "חיבוק גדול"
הפיתון הזה הופך להיות בן לוויה של מסיה קוזן וחברו האמיתי והוא אולי סמל גדול לבדידותו של מסיה קוזן ואולי לבדידותו של האדם בעיר הגדולה.
מסיה קוזן חוזר מעבודתו לביתו ולפיתון שלו הוא לוקח אותו לטיולים בעיר עד שהמשטרה אוסרת עליו זאת.
מלבד אהבתו לפיתון הענק קוזן מאוהב במספרים ובזה הוא עובד ביומיום.
אבל חייו האומללים ובדידותו משוועים לחיבוק גדול ו הפיתון מעניק לו מטאפורית את החיבוק הזה, הוא מצפה לימים בהם הנחש משיל את עורו וחי מחדש, מתרענן מחדש ועובר שינוי ומסיה קוזן מקנא בנחש על כך.
מסיה קוזן לא מוצא את עצמו בכרך הגדול ומרגיש בודד עוד יותר בפאריז וחיפושו אחר אהבה ונחמה מביא אותו להזיות ומחשבות, פנטזיות על אהבה ובת זוג וחיפוש של אסקפיזם מתוך הבדידות הכה מעיקה.
רוב רובו של הספר בנוי כרצף מחשבות ולכן אני יכול להבין את ההסתייגות של חלק ממבקרים והסוקרים מהספר כי לא תמיד קל להתחבר לסגנון כזה.
עם זאת מצאתי את עצמי מזדהה עם מסיה קוזן ועם החיפוש אחר רגעי אושר קטנים ומישהו שיחבק אותך, הרצון לברוח מהכרך אאו למצוא את מקומך שם.
רומן גארי כתב סוף שונה לספר ולבסוף הכניס אותו כנספח שאותו גם אהבתי.
מומלץ גם לא לפסוח על אחרית הדבר המעניינת של המתרגמת .
מומלץ.

ג'ק לונדון הרבה לעסוק בהתמודדות האדם עם איתני הטבע, לא מעט הוא חושף את חולשתו של האדם ואת כוחו של הטבע. אני אוהב את לונדון, הוא כותב ברור מאוד וחי את כתיבתו, גם כהרפתקן בעצמו שחווה חוויות אלו ואחרות במרחבי אלסקה, חווה את כוחו של הטבע, קטנותו של האדם, תאוות הבצע שלו.
לפעמים נדמה שלונדון אפילו מחיה מחדש את הכתיבה של התקופה הרומנטית.
כאן לונדון בעצם מביא לנו שתי גרסאות לאותו סיפור שנקרא "להבעיר מדורה"
מדובר בסיפור קצר שממחיש את כוחו של הטבע מול נסיונו של האדם להתגבר עליו באמצעים העומדים לרשותו.
בשתי הסיפורים הבסיס דומה. אדם מנסה לשרוד בקור ובשלג באמצעות הדלקת אש, בגרסה הראשונה האדם לבד מתמודד עם אתגרי הטבע ובסופו של דבר אף מצליח לשרוד וזו הגרסה הקצרה יותר.
הגרסה השניה והמופתית לטעמי האדם לא לבד, לצידו נמצא כלב שיש לו סימבוליות חשובה מאוד הכלב מתבונן בנסיונות האדם, לכלב חושי השרדות חדים יותר, הוא חש את הטבע, חלק ממנו, יודע להתמזג בו.
האדם מתקשה הרבה יותר, הוא נאבק באיתני הטבע, חלש מולו, מתקשה להתמודד איתו.
לונדון מראה לנו את הניגוד של האדם כיחיד מול האדם כקולקטיב.
כיחיד האדם מול הטבע חלש ונרפה אבל האדם כקהילה, בקבוצה חזק יותר מאוחד יותר ואף הרסני יותר.
לונדון מדבר בשתי קטעים אלו על האדם הבודד.
האחרית הדבר המעניינת של יוחאי ג'רפי מודגש סיפורו של לונדון וזו אחרית דבר מעניינת ומקיפה ומומלץ לא לפסוח עליה.
נהניתי מקריאת עוד סיפור חשוב ונפלא של ג'ק לונדון.

מכל האוסף הנכבד הזה היחיד שלא הכרתי לפני היה גארנט קדוגן והאמת היא שהחיבור שלו היה הכי חזק בעיני, הכי ברור והכי נוקב.
קדוגן מדבר על הקושי בשוטטות ברחובות ערים בארצות הברית כשאתה שחור, החשד הטבעי כמעט, הסכנה שתעצר הפחד של אנשים מסביבך והוא מתאר את השוטטות כמשהו מגביל מאוד עקב גזענות שהיא לחלוטין לא סמויה. קדוגן פותח בפנינו צוהר לעולמו של אדם שחור בעולם של שנאה ופחד.
השוטטות אצלו מתארת מציאות לא נעימה אבל השוטטות, החיפוש, ההתבוננות היא חוויה שונה מאדם לאדם.
אוסף הכותבים הנכבד שבספר הזה לא יכול לאכזב, אתה לא יכול להתאכזב כשמביאים לך בספר אחד את וירג'יניה וולף, הנרי דייויד ת'ורו,וולטר בנימין, רוברט לואי סטיבנסון וגי דה מופסאן.
כל אחד מהם מביא כאן מעין מסה קצרה, חיבור על חוויה, חוויה של המרחב שמסביבנו או המרחב מסביבו של כל אחד מהכותבים בזמנו, בתקופתו, במרחב העירוני או הכפרי שלו.
סטיבנסון מדבר על אהבה ומנסה לפענח את המילה הזו כמו גם את דעתו על מוסד הנישואין, וולף מחפשת עפרון ברחבי לונדון ותוך כדי כך מביאה לנו את חוויותיה מהשיטוט העירוני, קצת הזכיר לי את דיקנס והשיטוט העירוני שלו.
בנימין מביא לנו רשמים ומחשבות קצרות משיטוט עירוני וזה מעניין בשל המשפטים הקצרים, כמו הבזקי מחשבות חולפות שמיד נרשמו על הנייר.
מופסאן יוצא אל המרחב של הים כדי להתנתק מפאריס בדרכו לאיטליה וכל אחד מהכותבים מחבר אותנו לעולמו ולמרחב המקיף אותנו אם זה בין ביתנו עם המקום הזוגי האינטימי ואם זה ברחבי העיר או חיפוש אחר חירות וניתוק מהעיר או מרחבי הים.
זה ספר מומלץ עם הרבה תובנות שכל אחד יכול למצוא את מה שנכון עבורו.
מאוד אהבתי.

"הדברים נכנסו ויצאו.
והמים נפלו והתרסקו.
והשמש בלעה את שמשות היקום.
והדרך לפתה את הראש.

מומבאי, הודו"

לאחר כל שיר גיל אלון מציין את מקום כתיבת השיר או את המקום בו החוויה נקלטה בתודעתו.
רוב השירים דורשים קריאה חוזרת, יש בהם משהו אניגמטי מאוד, שונה ומעורפל מחשבתית לאדם שלא חווה והיה באותו המקום שגיל אלון היה ולכן דורש מאיתנו נסיון להבין את הפאזל של השירה הזו, של החוויה העל חושית שהשירה של גיל אלון מנסה להעביר לנו.
זה למעשה אתגר כמעט בכל ספר שירה אבל אצל אלון החוויה היא ויזואלית שמנסה להיות מועברת באאמצעות מילים ולכן זו חוויה אחרת.

"תראו את המחר מתפורר לי בידיים.
תסתכלו על הפרצוף שמתמודד עם השעות.

וינטיאן, לאוס"

שירה מיוחדת של אדם מיוחד ומרתק.