הכבוד האבוד של קתרינה בלום / היינריך בל
הוצאת זמורה ביתן
142 עמודים
מגרמנית: חיים איזק
זה הספר הראשון של היינריך בל שיצא לי לקרוא ואני חייב לומר שבל הוא סופר אחר, מיוחד.
מה שהדהים אותי בספר המעניין הזה זו הרלוונטיות של העלילה לימינו.
ניתן לומר שמה שבל מתאר בספר אף עדין לעומת מה שקורא היום בעידן המדיה הדיגיטלית והרשת החברתית והעובדה שכל אחד ואחד יכול לכתוב ככל העולה על רוחו ולהעליל עלילות ככל העולה על רוחו מבלי צנזורה ובלי פיקוח.
אנחנו ראינו לא מעט בשנים האחרונות איך חיים שלמים של אנשים נהרסים בגלל משפטי שדה שנעשו להם ובעקבות כך זה גם דחק אותם לעשות מעשים קיצוניים ולא רציונליים כתוצאה מהמשבר שהם נקלעו אליו.
הסיפור של קתרינה בלום לא מאוד שונה גם אם הוא בתקופה קצת יותר מוקדמת של המאה העשרים, בתקופה שלפני עידן הרשת החברתית.
הרי תקשורת רכילתית היתה מאז ומעולם והוצאות דיבה זה לא משהו שחדש לנו.
קתרינה היא אישה רגילה חכמה ושקטה שנופלת קורבן לרוע תקשורתי בעקבות רומן קצרצר שהיה לה עם פעיל פוליטי.
מאותו הרגע למשך כארבעה ימים קתרינה מוכפשת מכל עבר בעיתונות, כל הלכלוך יוצא החוצה, קרוביה נפגעים, חבריה ומכריה.
הדבר מביא את קתרינה לעשיית המעשה הנורא מכל, רצח העיתונאי שאחראי להכפשות.
לכאורה הספר המרתק הזה כתוב בצורה של דיווח עיתונאי יבש וכתחקיר משפטי של עדויות אבל רק לכאורה.
הדרך שבה בחר המחבר להעביר את העלילה הוא מה שמיוחד כאן והוא חלק מהמסר.
אנחנו חווים בצורה עיתונאית תחקירית את העלילה והעדויות והתפתחות הפרשה וזה מרתק ביותר ומעורר מחשבה.
בל בחר מההתחלה להציג לנו למעשה את הסוף.
בל מתחיל כבר מהעמוד הראשון להראות לנו את התוצאה הסופית שהיא הרצח ולכן כמובן שאין פה הפתעות ולא ספוילרים.
מה שהעיתונות מחפשת לפני הכל זה לכלוך ורפש, זה להכפיש ולהפליל עוד לפני המשפט.
זה לחטט בחיים האישיים שלהנאשמים והכל על מנת לקבל עוד קצת חשיפה, עוד קצת רייטינג. כמה שזה יותר מכוער ויותר מלוכלך ככה זה מוכר יותר.
אותם עיתונאים לא חושבים על ההשלכות של מעשיהם.
בל מעביר אותנו שיעור בעיתונאות ומציג בפנינו את ההשלכות של אותה רכילות זולה ופוגענית.
ספר חשוב של סופר חשוב.

הספר הגדול של בילבי גרב ברך / אסטריד לינדגרן
הוצאת כנרת זמורה ביתן
מסדרת מרגנית: ספרי מופת לילדים ונוער
244 עמודים
משוודית: דנה כספי
גדלתי בשנות השבעים והשמונים וגדלתי לתוך ספרים, אגדות וסיפורי מופת.
אחת הדמויות הכי מצחיקות, קוליות, מגניבות ושונות היתה דמותה של בילבי.
השם המקורי שלה בעברית הוא בילבי גרב ברך
בשוודית השם המקורי היה פיפי גרב ברך ארוך
ובעברית לאחר מכן זה שונה למה שרובנו מכירים כבילבי בת גרב.
לשמחתי הספר שיצא לא מזמן בסדרת מרגנית נקרא שוב בשם המקורי בילבי בת גרב.
אפשר לומר שמאוד שמחתי שבהוצאה בחרו לשלב הפעם את האיורים המקוריים של אינגריד ואנג נימן .
הספר הנפלא הזה מאגד בתוכו את כל הרפתקאותיה של הילדה המיוחדת הזו וזה ספר פשוט נפלא.
גם אני היום בגיל ארבעים פלוס ישבתי קראתי וצחקתי בקול רם.
הדמיון הרב והעשיר של אסטריד לינדגרן בסיפורי בילבי הוא פשוט נפלא.
אז מיהי בילבי? למי שלא מכיר (ואני בספק רב אם מישהו לא מכיר)
ילדה ג'ינג'ית כבת תשע מנומשת עם שני צמות הדוקות כל כך עד שהן מזדקרות להן.
חיה בבית שנקרא וילה וילקולה.
בילבי תמיד גורבת גרביים שונות זו מזו ונועלת נעליים ענקיות ביותר.
בילבי חיה בוילה וילקולה עם חבריה הטובים ביותר קוף קטן וסוס בשם מר נילסן.
חבריה הטובים ביותר הם שני ילדים בשם טומי ואניקה.
בילבי התייתמה מאימה בצעירותה ואביה מפליג בימים.
היא לא הולכת לבית הספר ולא סרה למרות של איש.
היא עושה ככל העולה על רוחה ונהנית מאוד מחייה המעניינים.
היא פקחית בצורה בלתי רגילה, שנונה ביותר וכנראה גם הילדה הכי חזקה בעולם.
היא חזקה בצורה בלתי רגילה והיחיד שחזק ממנה הוא אביה.
אני מזה בסיפורי בילבי דברים רבים.
דבר ראשון יש כאן בעיני אמירה מאוד חזקה וגם ביקורת על השמרנות והחינוך הנוקשה בתקופה ההיא.
כאשר בילבי משדרת בדיוק את ההיפך.
חוסר משמעת חיה ללא הורים עושה מה שבא לה, מתחצפת, ולא נותנת לאיש שליטה על חייה מלבדה.
בספר עצמו ישנם מספר קטעים שמראים איך בילבי הופכת ללעג את אותם דמויות שמרניות אשר הם בעיני הסאטירות בספר של לינדגרן.
דבר שני. בעיני הספר הזה הוא מאוד פמיניסטי.
דמות של ילדה חזקה עוצמתית עושה מה שהיא רוצה לובשת מה שבא לה ומשדרת חופש ושליטה על חייה זה בעיני מסר חשוב.
מעבר לכל אלה בילבי הוא ספר קלאסי ודמות מופת בספרות ילדים.
הספר כתוב בצורה מקסימה וקלה לקריאה, מלא הומור וחן ונורא נורא כיף לקרוא אותו.
לא חייבים להיצמד לסדר הסיפורים, אפשר לפתוח באקראי ולהנות כל פעם מסיפור חדש.
זה החזיר אותי לילדות ובטח ובטח את הילד שלי שמאוד נהנה ממנו ולוקח אותו לכל מקום.
מה שמוכיח את ההצלחה של דמות בילבי ולמה היא הפכה לאייקון כזה גדול שאהוב על ילדים היום ונשאר בליבם של ילדים גדולים כמוני.

אויבי הציבור / מישל וולבק, ברנאר אנרי לוי
הוצאת בבל
287 עמודים
מצרפתית: רמה איילון
אני אוהב את ז'אנר חילופי המכתבי כשהוא טוב וכתוב היטב.
בשנה האחרונה יצא לי לקרוא עוד ספר טוב מהז'אנר הזה שעסק בחילופי מכתבים בין שני סופרים מעולים ג'ון קוטזי ופול אוסטר.
הספר אויבי הציבור גם עוסק בשני אנשים שיש בהם מן המשותף אך גם מן השונה מאוד.
מישל וולבק, אולי הסופר החשוב ביותר היום וברנאר אנרי לוי פילוסוף צרפתי יהודי.
לכאורה שניהם צרפתים, שניהם במידה מסוימת מאוסים על בני עמם, כך הם אומרים זאת לפחות וזה לדבריהם הדבר המשותף היחיד שיש להם.
אותו מיאוס.
ועם זאת שניהם אינטלקטואלים מרתקים ביותר עם השקפת עולם שונה מאוד וחלופת המכתבים ביניהם פותחת קודם כל לקורא צוהר לעולמם ושנית כל מראה לנו את השקפת העולם של השניים דרך הדיאלוג הכתוב ביניהם.

הספר מתחיל בכך שוולבק מתאר את עצמו בצורה מאוד עוקצנית.
"כניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען ושונא נשים נקלה: יהיה זה מעל לכבודי להיות חלק מהמשפחה הדוחה של האנרכיסטים של הימין; ביסודי אני רק כפרי נבער. כסופר שטוח וחסר סגנון קניתי לי מוניטין ספרותיים בעקבות טעות שיפוט תמוהה שעשו לפני כמה שנים מבקרים פזורי דעת.
למרבה המזל הפרובוקציות המאומצות שלי כבר לא מרגשות אף אחד.

תנאי הדיון מוכנים.
למעשה בספר זה וולבק ואנרי לוי מנסים לגעת במגוון גדול של נושאים.
החל מן סיפור חייהם וילדותם דרך בניית השקפת עולמם ואישיים שהשפיעו עליהם.
והם ממשיכים בדיבור על מצבה של צרפת בעיקר התרבותי.
כמובן שהם לא פוסחים על התחזקות האסלאם ובכלל הדתות (ספר זה נכתב ב2008 הרבה לפני שוולבק כתב את "כניעה")
הם מדברים על מהות הכתיבה וחשיבות הכתיבה עבורם.
אנרי לוי נוגע בנושא יהדותו. ובכלל אפשר לשים לב ששניהם נהנים מאוד מהפתיחות הזו שהשיח הזה מאפשר להם.
והבאת השקפת עולמם שמוכרת יותר אצל לוי עקב היותו הוגה דיעות

וכך ברנאר אנרי לוי  כותב על החיבור שבין אהבה וכתיבה.
"מאז שאני זוכר את עצמי, מכל מקום מאז שנות התבגרותי, ישנם שני דברים-לא שלושה, לא ארבעה; שניים – שחשבתי שראוי לחיות למענם: קודם כל אהבה. לאהוב במובן הצר של המילה, לאהוב במובן של לאהוב נשים. וכתיבה. פשוט לכתוב.
לבלות לילות, ימים, ועוד לילות, רכון על סדור המילים שלי, בהתפחת הבצק, בעיצוב הצורה ובזקיפת עמודי הסימנים הקטנים כמיטב יכולתי…
הצירוף של שתי התשוקות הללו אינו מפתיע כלל, שכן אני סבור שהן היינו הך.
אותו סוג של אנרגיה. אותו דחף. אותו הכרח. אותו כח עצור שמתפרק. אותה תערובתשל עונג וכאב, של פתאומיות ואורך רוח, של גישוש וודאות בלתי צפויה.
מדוע אתה כותב? כי אי אפשר לעשות אהבה כל היום."
עמ' 221-222
ספר זה מרתק בעיקר כי מדובר בשני אנשי רוח מאוד שונים זה מזה ומעניינים כל אחד בפני עצמו ובעיקר בדיאלוג הפורה ביניהם שנראה כי הם נהנו מאוד ממנו.
אנשים מרתקים כל אחד בתחומו.
בסופו של דבר שניהם אנשי המילה הכתובה.
לברנאר אנרי לוי נחשפתי בספר זה לראשונה לכתביו ואת וולבק אני מכיר מספריו המרתקים והאקטואליים תמיד.
ספר מומלץ מאוד.

הוא חזר / טימור ורמש
הוצאת סלע מאיר
278 עמודים
מגרמנית: עידו נחמיאס
אני חייב לומר שהספר הזה הוא אחד הספרים הכי מרעננים שקראתי בשנים האחרונות.
אין ספק שאני יכול בהחלט להבין למה הוצאות מקומיות חששו מלגעת בנושא ששמו אדולף היטלר אך באותה מידה אני יכול לומר ולקחת כאן הימור שהספר הזה יהיה כאן רב מכר מצליח מאוד.
"הוא חזר" הוא ספר מבריק ומצחיק ושנון עם המון אמירה עלינו כחברה ועל המודרניזציה של המאה העשרים ואחת ומצד שני הוא ספר מטריד, הוא ספר שגורם לך לחשוב כמה קל היות בחוכמת ההמונים להמליך מלכים ולסחוף.
למעשה בסיס הסיפור הוא שאדולף היטלר מתעורר יום אחד על ספסל ברחוב באמצע ברלין עם אותם בגדים שבהם הוא התאבד למעשה בשנת 1945.
מבחינתו היום האחרון בחייו היה למעשה אתמול.
הוא לא כל כך מבין היכן הוא נמצא ולמה האנשים ברחוב לא מצדיעים לו ולאט לאט הוא מתחיל להבין שהוא בעצם הגיע לשנת 2011.
בעל קיוסק מקומי משוכנע שהיטלר הוא בעצם שחקן מבריק במיוחד שהלך קצת לאיבוד והוא עוזר לו להתאקלם בחייו החדשים.
מכאן העניינים מתחילים להתגלגל כשהוא מגיע למפיקי טלויזיה שמסדרים לו פינה בתוכנית ששם הוא נואם את נאומיו חוצבי הלהבות.
היטלר הופך לכוכב תקשורת גדול וללהיט ביוטיוב.
הוא לומד להשתמש באינטרנט וכולם חושבים שהוא פשוט שחקן מאוד מוכשר שמאמץ בצורה מוחלטת את התנהגותו ואורח חייו של היטלר על חשבון חיו הפרטיים.
היטלר כמובן רואה במדיומים החדשים שלא היו מוכרים לו מתקופתו כלי חדש להפצת תעמולה ולהשתלטות מחדש על גרמניה.
הכתיבה בגוף ראשון גם גרמה לי להרגיש כאילו אני קורא עוד אוטוביוגרפיה של היטלר שמספר בעצם בעצמו על חוויותיו.
כמו ספר המשך למיין קאמפף.
הספר עצמו נע בין הומור שמפיל אותך מהכסא לבין ספר שהוא מטריד וגורם לנו לחשוב על כוחה של התקשורת העכשווית.
גם במאה העשרים ואחת היטלר לא התבייש לומר בגאווה שהוא גאה יותר מכל דבר אחר בהשמדת שישה מליון יהודים ושהוא לא מבין למה יש כל כך הרבה טורקים בגרמניה.
מי שלמעשה מתנגד להיטלר הטלויזיוני החדש הם דווקא קבוצות ניאונאציות שבטוחות שהדמות הזו לועגת לפיהרר בדמיון הרב ובאימוץ טוטאלי של גינוני הדמות.
לטעמי האישי "הוא חזר" זוהי סאטירה משובחת.
ספר שנקרא בצורה חלקה ומהנה.
בסופו של דבר לדעתי טימור ורמש צוחק הרבה יותר עלינו מאשר על היטלר.
דרך עדשתו של היטלר וראייתו הבתולית את העולם השונה כל כך מעולמו ורמש מתאר את החברה שלנו בצורה מצחיקה ועצובה כאחד.
ספר מומלץ מאוד. להמשיך לקרוא ←

דייגו היקר / אלנה פונייטובסקה
הוצאת תשע נשמות
107 עמודים
מספרדית: מיכל שליו

אני קצת משוחד כשמדובר בספרים שעוסקים באמנות ובאמנים.
אני מתחבר באופן טבעי לספרים האלה בעיקר כי משם אני שואב את השראתי.
החיבור בין שני הדברים שנותנים עומק והשראה לחיי, אמנות וספרות עושה לי טוב.
על אחת כמה וכמה אם הספר הוא טוב ומעניין.
ואני חושב שדייגו היקר עושה את העבודה.
לא רק שהוא טוב ומעניין הוא מאוד מרגש.
בסך הכל מדובר בשתי נובלות שמתארות מכתבים לדייגו ריברה, הצייר המקסיקני המהולל משתי נשים שהיו חלק מחייו.
המכתבים הם כמובן בדויים פרי דמיונה של הסופרת המרתקת הזו אך הם כתובים טוב ומשדרים אמינות ולא רק.
הם מחלחלים לתוכנו הקוראים, הם מרגשים והם מתארים לנו מה מתחולל בנפשם של הכותבות.
בעיקר אצל פרידה קאלו אבל אליה אני אחזור בהמשך הסקירה.
הנובלה הראשונה היא בעצם סדרת מכתבים ללא מענה שכותבת אנג'לינה בלוף לדייגו ריברה.
אנג'לינה היתה ציירת רוסיה שהיתה נשואה לדייגו וחיה בפריז.
ריברה עזב אותה וחזר למקסיקו והיא כותבת לו.
מתארת את החיים בלעדיו וכמה קשה לה.
אבל מעבר לקושי ולבדידות יש כאן גם תיאור של משבר יצירתי ומשבר רגשי של אדם שהיא עדיין אוהבת וכמהה לתשומת הלב שלו.
דייגו לא עונה ולא מגיב למכתביה מלבד כסף שהוא שולח מדי פעם.

"על הניירות שעל השולחן, במקום הסקיצות הרגילות כתבתי בכתב יד שאני לא מזהה: "השעה שש בבוקר ודייגו לא כאן".
על דף לבן אחר, שלעולם לא הייתי מעזה לבזבז על משהו שאינו ציור, אני מופתעת לגלות ששרבטתי: "שמונה בבוקר, אני לא שומעת את דייגו מרעיש, הולך לשירותים, עובר את החדר מהדלת עד החלון ומביט בשמיים בתנועה איטית ורצינית כמו שהוא עושה תמיד ואני חושבת שאני הולכת להשתגע", ובאותו דף, קצת למטה: השעה אחת עשרה בבוקר, אני קצת משוגעת, אין ספק שדייגו לא כאן, אני חושבת שהוא לא יחזור לעולם ואני מסתובבת בחדר כמו מישהי שאיבדה את שפיותה.
אין לי במה להעסיק את עצמי, ההדפסים לא מצליחים לי, היום אני לא רוצה להיות מתוקה, רגועה, הגונה, נעימה, מבינה, כנועה, כל התכונות שהחברים היללו תמיד. אני גם לא רוצה להיות אימהית; דייגו הוא לא ילד גדול, דייגו הוא רק גבר שלא כותב כי הוא לא אוהב אותי וכי הוא שכח אותי לחלוטין".
עמ' 47/48

הספר מדבר לא רק על אהבתה לדייגו ריברה אלא גם על משמעות האמנות בחיי הכותבת והחיבור הבלתי נמנע בין התשוקה ליצירה לאהבה לאדם מסויים.
וכשמשהו אחד חסר גם המשהו השני נפגע ונפגעת התשוקה.
נובלה יפה ומרגשת מאוד.

הסיפור השני קרע אותי לגזרים.
כמה אני אוהב את פרידה קאלו ואת יצירתה שיוצאת מעומק תחושותיה וקורעת לגזרים את נשמתו של הצופה ביצירותיה.
אלנה פונייטובסקה מכניסה את הקורא לעומק נשמתה של קאלו.
פרידה קאלו הציירת המיוסרת כל כך שכל חייה לא ידעה מנוחה, שאהבה את דייגו ריברה.
בחלק זה פרידה קאלו מתארת את תחושותיה את תשוקותיה את חייה דרך התאונה שעברה והפוליו ובעיקר היא מתארת את הכאב.
אותו כאב שגם היה השראה ליצירותיה.

"ציירתי הכל, את השפתיים שלי, את הציפורניים האדומות כדם, את העפעפיים, אתהעיגולים השחורים מתחת לעיניים, את הריסים, את המחוכים שלי, בזה אחר זה, את הלידה שלי, השינה שלי, אצבעות הרגליים, העירום שלי, הדם שלי, הדם שלי, הדם שלי, הדם שיצא מגופי והבוגדים שסביבי החזירו אותו לתוכי, אותו יהודה ששומר על שנתי בלילות, אותו יהודה ששוכן בתוכי ואני לא מניחה לו לבגוד בי."
עמ' 85
דייגו היקר זה ספר נהדר שאני בטוח אמצא את עצמי חוזר אליו וחודר לעומקו יותר.
אני ממליץ עליו בחום.

טלני או הצד השני של המטבע / אוסקר וויילד
הוצאת אסטרולוג
208 עמודים
מאנגלית:שאול שילה
יש לי המון ביקורת שלילית על ספרות האירוטיקה של השנים האחרונות
רובה תבניתית מאוד, לא יצירתית, משעממת עד מוות ואין בה העזה אמיתית.
גם מבחינה ספרותית אין לה את העומק הדרוש לספר שילווה את התרבות עוד עשרות שנים קדימה.
סדרת חור המנעול של אסטרולוג לוקחת את האירוטיקה צעד אחד קדימה מבחינתי ומראה לנו שדווקא לפני מאה שנה ויותר בתקופה הרבה יותר שמרנית יצאו ספרים אירוטיים הרבה יותר אמיצים על סף הפורנוגרפיה כאשר הם מנסים לתאראת החוויות וההרפתקאות המיניות בצורה מאוד ישירה על סף הבוטות אבל מבחינתי זה עדיף בהרבה על רמיזות חסרות משמעות ופחד ללכת עד הסוף עם הכתיבה.
ראיתי את ההעזה והפתיחות הזו גם בספר "שעה חופשית" בהוצאת זיקית ומבחינתי אם כבר כותבים אירוטיקה אז אין מקום לפחד ואין מקום לרמיזות אלא צריך ללכת עד הסוף.
אני אוהב את כתביו של אוסקר וויילד, אני חושב שהו אחד הסופרים החשובים אי פעם ועם זאת לא ברור האם באמת וויילד כתב את טלני מכיוון שהוא לא חתום עליו וביבליוגרפים רבים לא בטוחים שזה אכן הוא.
אמנם בספר הזה אפשר לזהות פה ושם קצת מסגנונו של וויילד אך אחרי קריאת כל הספר אני גם לא בטוח שאכן וויילד כתב זאת.
ואם כן למה הוא לא היה מוכן לחתום עליו? ממה הוא חשש?
כמו גיבור הספר קאמיל גם אוסקר וויילד הוא בי סקסואל אבל קאמיל מאוהב נואשות ברנה טלני מוזיקאי צעיר.
כמו כן קאמיל מנסה את מזלו עם נשים ומתנסה בחוויות מיניות במקביל לתשוקתו חסרת המעצורים לרנה טלני.
הספר לא חוסך בתיאורים, הוא פרובוקטיבי ונועז מאוד כמו שספר אירוטי אמור להיות.
לצערי הוא לא מעניין מאוד מעבר לכך.
אין בו עומק או בשר מעבר לכך וזה היה חסר לי אך השפה הגבוהה והנועזות המינית מחפה על כך ויוצרת ספר עם המון תשוקה והמון נועזות.
אני חושב שמי שמחפש ספר אירוטי באמת אמיץ שיחפש את טלני ועוד ספרים מסדרת חור המנעול.
יש בספר זה בעיקר, יותר משאר הספרים בסדרה שקראתי עד כה תיאור של חיי המין וחיי הלילה במאה ה19 באירופה.
אוסק וויילד או מי שכתב את הספר הזה יודע היטב את מלאכת תיאור הסקס ודרך הביטוי החושנית.
הוא יודע להביא לנו את התשוקות הפנימיות והחיצוניות של אהבה הומוסקסואלית והרגש של גבר לגבר.
ספר מעניין שציפיתי ליותר ממנו זה בטוח.
מה שכן הוא עולה אלפי מונים על ספרות האירוטיקה הרדודה והטרנדית כל כך של ימינו.
שווה הצצה לחור המנעול.

בידיים ריקות שבתי הביתה – פסוקי זן
תרגום: איתן בולוקן ודרוד בורשטיין
הוצאת אפיק והליקון
206 עמודים
יש משהו בפסוקי הזן שקוסם אותי מאוד. יש כמעט בכל משפט בספר הזה אמירה הרבה יותר מעמיקה מאשר הכתוב בה.
היכולת שלי לפחות לקרוא פסוק או שניים ביום שיתנו ליום שלי משמעות אחרת היא מדהימה פשוט.
מצאתי את עצמי לא פעם פותח את הספר באופן אקראי ומוצא בעומק של הפסוקים משהו ששינה לי את החשיבה שלי באותו רגע וגם את מהות היום הספציפי ומצב הרוח שהייתי נתון בו.
למרות שהספר הזה מרכז פסוקי זן הוא אינו אך ורק פסוקי זן אלא הוא מרכז בתוכו ביטויים של חכמי העבר של סין ויפן.
רוב הפסוקים בספר אכן הגיעו מתוך ההתפתחות הספרותית והרעיונית של מסורות הצ'אן בסין.
הצ'אן הופיע בסין עם הגעתו של בודהידהרמה במאה השישית לספירה.
ממנו הוא עבור לכמה אבות נוספים.
הוי-קו, סאנגקאן, דאוקסין, הונג-ראן, וחווי-ננג.
הזן מדגיש את חשיבותה של המדיטציה והבעתה בחיי היום יום על מנת להגיע להארה.
מורי זן לא מעט פעמים מדגישים שהזן הוא דרך חיים ולא רק תרגול אופן התודעה.
הפסוקים שבספר נכתבו לאורך שנים רבות ובהקשרים הסטוריים שונים.
לא תמיד אנו יודעים את מקורם.
מה שאני אהבתי בספר הזה הוא שכל מי שקורא את הפסוקים האלו יכול לפרש אותם באופן שונה מהפרשנות שאני נותן להם.
הם פתוחים וזה הקסם שבהם.
אפשר לדבר הרבה עוד הרבה על מהו זן ולהרחיב על ההסטוריה ועוד אך אני בוחר להציג מבחר פסוקים שאהבתי כדי לתת לכם טעימה מהספר הנהדר הזה.
אני חיי לציין את עבודות הקליגרפיה הנהדרים שמפוזרים לאורך הספר ומוסיפים לו יופי וקסם.

בלי חבל – כובל את עצמי

כמו אילם אשר חלם חלום

לאור הבוהק אין פנים ואחור

עננים בשמים. מים בבקבוק

מחביאים את העולם כולו בתוך העולם כולו

עצור את סירתך-הבה נברר: אולי אנחנו מאותו מקום?

הוצא את ראשך אל מחוץ לשמים והבט: מי יקבל שם את פניך?