ההערכות הן שהספר הזה של סלימני, צרפתיה ממוצא מרוקני (מהגרת בעצמה) נכתב בהשראה של מקרה אמיתי שאירע בשנת 2012 בניו יורק שבו אומנת רצחה את שני הילדים שבהם טיפלה.
למעשה אין כאן באמת ספוילרים כי הספר מתחיל מהסוף.
הוא מתאר את הילדים ברגעיהם האחרונים כבר מההתחלה, הילד כבר היה מת והילדה נלחמה עד הרגע האחרון, כך שהקורא למעשה יודע מה הולך לקרות ועכשיו העלילה מתחילה כאשר המחברת מנסה לתאר לנו את מערכת היחסים התלותית והמורכבת בין הורי הילדים לבינה ובינה לבין הילדים עצמם.
האמת שהנושא עולה כל הזמן לכותרות, כמה נוכל לסמוך על מטפלת ילדינו? האם נוכל לצאת בבטחה לעבודה ולדעת שילדינו בטוחים.
מרים מחליטה לחזור לעבודתה במשרד עורכי דין ולחפש אומנת ראויה לילדיה, לאחר חיפושים רבים מרים מגיעה ללואיז אשר מקסימה את המשפחה ונוצר קשר תלותי בין השילוש הזה.
הספר הזה מדבר על החברה המודרנית, על הורות, על הרצון לחופש ועצמאות, על חינוך ועל השקפות עולם שונות והמתח נוצר ונבנה לאט לאט למרות שאת סופו אנחנו יודעים.
המוות ידוע מראש, הטרגדיה ידועה מראש, הפחד ידוע מראש ועם זאת סלימני משאירה אותנו כל הזמן במתח לקראת הסוף הצפוי.
העלילה בנויה מעניין והספר הקצר הזה מעלה שאלות רבות על הרצון שלנו או היכולת שלנו לסמוך על אחרים כשאנחנו מפקידים את ילדינו אצלם.
הספר נפתח בשני ציטוטים מאוד חזקים של רודיארד קיפלינד ודוסטוייבסקי שמיד מכניסים אותנו לאווירת הספר עוד לפני תיאור הרצח בפרק הראשון.
לא ספר פשוט אבל קריא וברור ועם זאת לא בטוח שנכון היה לפתוח דווקא ברצח.
אבל כך הסופרת החליטה.
ספר מעניין ומעורר שאלות רבות.

סדרת ראשית מידע היא סדרת ספרים אנציקלופדית קצרה ותמציתית שמתמקדת בכל ספר בנושא אחר בעולם הסובב אותנו ונותן לילדים מידע על אותו נושא שעליו אפשר להרחיב לאחר מכן בשיחה משותפת או בכל דרך מחקר אפשרית.
הפעם הספר עוסק בנושא מקצוע הכבאות ועבודת הכבאים.
הילדים לומדים דרך הספר בצורה תמציתית על העבודה המורכבת של הכבאים שהיא לא רק לכבות שריפות ועל הדרישות מהמקצוע המורכב הזה.
אני מחבב את הסדרה הזו באופן כללי כי יש בה משהו מאוד ממוקד שקל מאוד לילדים להבין ולהתחבר אליו.
טקסט מתומצת עם איורים וצילומים מרהיבים וגדולים.
בסך הכל הנושאים הם מגוונים מאוד וילדים נהנים להוציא כל פעם ספר אחר בסדרה מהספריה ולשבת ולקרוא עליו לבד או ביחד עם אחד ההורים.
קל, כיף, מעניין ומאפשר לילדים סקרנות ללמוד עוד ולחקור בעצמם.

צווייג היה סופר גדול, לא בטוח שצריך לחזור על כך כל פעם מחדש אבל אני חוזר על כך לאלה שנתקלים בו לראשונה (אני בספק אם יש כאלו)
הוצאת תשע נשמות מוציאה את הנובלות שלו ואני מאוד אוהב את הנובלות שלו כי הן מדויקות מאוד, הן נוקבות מאוד וחודרות לנפש.
זה לא מקרי כי צווייג יודע בכתיבתו לחדור לנפש הקורא, לערער את תפיסת עולמו ולגרום לו לחשוב מחדש על מה שהכיר והבין עד כה על העולם, על אהבה, על רגשות, על מוסר ועוד.
משום מה הנובלה הזו זרקה אותי לשיר מרתה של טום ווייטס, איש זקן מתקשר לאישה זקנה ונזכר בימים שהכירו ואהבו לפני 40 שנה ובוכה יחד איתה בטלפון על הפספוס של אותה אהבה ולמרות שכל אחד מהם המשיך בחייו הוא לא שכח את אותם רגעים ואת אותן הרגשות שעדיין קיימות בתוכו.
גם כאן הספר מדבר על אהבה שהוחמצה, על נסיבות הגורל שגרמו להחמצה הזו, על הניסיון אולי לכפר עליה.
הם נפגשו לראשונה כשהוא היה צעיר והיא מבוגרת יותר, היא זוגתו של הבוס שלו והם התאהבו, אהבה לא ריאלית אבל מלאת תשוקה ותקווה.
אותה אהבה נקטעה כשהבחור נאלץ לנסוע למשך שנתיים למקום אחר וממשיך בחייו וכך גם היא.
לאחר תשע שנים הם נפגשים שוב, לאחר מלחמה, לאחר שנים רבות, לאחר שכל אחד מהם המשיך בחייו ועבר את מה שעבר, והשיג את מה שהשיג, הוא כבר לא עני וגם מבוגר יותר.
האם אפשר לתקן ולשקם? האם אפשר לחדש את התשוקה? האם הפערים הצטמצמו, לאן זה יקח אותם?
הנובלה הקצרה הזו אך הנוקבת מעלה שאלות רבות על אהבה ועל משמעותה, האם האהבה חזקה מהמכשולים?
האם לעבר יש משמעות בהווה ועוד.
צווייג כהרגלו בנובלה מדויקת וחודרת.
ספר נהדר בעיני.

אני כמעט ולא סוקר מחזות, לא יוצא לי לקרוא הרבה מחזות ולאחרונה התחלתי יותר, פיגמליון של ברנרד שו הוא למעשה סיפור על טרנספורמציה, שינוי פנימי וחיצוני וברנרד שו קרא למחזה שלו פיגמליון על שם סיפור פיגמליון של אובידיוס מיצירת המופת שלו "מטמורפוזות"
פיגמליון בספרו של אובידיוס היה פסל אשר התאהב בפסל שלו וביקש מאפרודיטה שתחיה את הפסל וכך קרה, הפסל בדמות אישה ששמה גלתיאה קמה לחיים והגשימה את חלומו של פיגמליון.
את פיגמליון של ברנרד שו רובנו מכירים כ"גברתי הנאווה" וכאן בדמות פגמליון נמצא פרופסור היגינס שמתערב שיוכל להפוך מוכרת פרחים עילגת לדבר ולהתנהג כמו דוכסית.
לייזה דוליטל, מוכרת הפרחים היא חומר הגלם של הפרופסור המומחה לפונטיקה.
מעבר למחזה הנפלא שרובנו מכירים ברנרד שו הנפלא מעביר מסרים חשובים בעיני על שחרור האישה, על עצמאות ועל חופש דרך המקום של השכלה.
זהו מחזה מאוד דידקטי ושו מבהיר שגם דידקטיקה יכולה להיות אמנות ובעיני הוא צודק, כל עוד המסר מועבר אמנות יכולה להיות דידקטית.
מעמד האישה באותם זמנים באנגליה היה לא כפי שהוא היום ודוליטל משתנה, דרך ההשכלה והגינונים החברתיים יש רצון לפרק את המעמדות וליצור חברה שיוויונית יותר.
אלייזה דוליטל הפכה להיות אישה עצמאית ומשוחררת המחליטה על גורלה בעצמה והופכת להיות מי שהיא בוחרת ולא מי שהחברה קובעת עבורה.
מצד שני וכך אני רואה זאת החינוך וההשכלה שקיבלה גם קצת כולא אותה ומגביל אותה האמירה שרק דרך חינוך והתאמה לחברה תגיע הגאולה לנשים היא בעיני מגבילה לא פחות מחוסר השכלה ובעיני חינוך לחופש ועצמאות יכול לבוא בכל מצב, אבל מדובר בתקופות שונות ודרך התבוננות שונה מכפי שאנו רואים זאת היום.
אני חייב לציין את המבוא ואת הפירושים מאירי העיניים של המתרגמת דבורה גילולה שנותנים ידע חדש ומעשירים את הקורא.
מחזה קלאסי ומרתק בעיני.

מהו פמיניזם במרחב? האם המרחב והוא יכול להיות ברחוב או בין קירות הבית מאפשר לנשים להרגיש נוח או שהמרחב גברי ומגביל נשים, מעורר תחושת חוסר ביטחון ואם כן איך אפשר לשנות זאת?
אלו חלק מהשאלות שעולות בספר זה שהוא למעשה אסופת מאמרים שכולן נכתבו על ידי נשים.
12 מאמרים כתובים והנוספים באים מתחום האמנות כאשר אליהם אתייחס תחילה.
אחת השאלות שעולות בספר זה האם יש ייצוג נשי בתמרורים או שהייצוג ה"גברי" גורם לתחושות חוסר נוחות והאם שינוי גרפי כן יגרום לתחושות יותר נוחות.
המעצבת מיכל סהר יצרה מערכת תמרורים חילופית שבה הנשיות מקבלת יותר במה.
כנושא מחקר עיצובי זה מעניין ומבחינתי הביצוע פחות נכון כי אישה לא צריכה להיות מיוצגת על ידי שמלה או קוקו במקום ראש עגול.
פחות אהבתי את ההתעסקות בנושא התמרורים שהעיקריים שבהם גנריים ונייטרליים אבל כנושא מחקר זה מעניין.
העבודה השניה בספר זה זו סדרת צילומים שבהם נשים מצולמות בפוזיציה פרונטלית ונייטרלית בפעולה של ריקון בקבוק שנמצא מתחת לחצאית מה שנדמה כפעולת הטלת מימיהן, או לחילופין ירידת מים המבשרת לידה, יש כאן את תחושת חוסר השליטה שנוגדת את פעולת ההשתנה על ידי הגבר בעמידה שבשליטה מלאה, זו עבודה מעניינת ומעוררת מחשבה ובעיקר גרמה לי לאי נוחות.
שאר המאמרים נכתבו על ידי נשים שונות חלקן אדריכליות ועוסקות בבעייתיות של נשים במרחב ודרכי פתרונות שונים.
חלק מהמאמרים מעניינים יותר וחלקם פחות.
אישית אני חושב שזה ספר עיון מעורר מחשבה אך המאמרים לא אחידים באיכותם.
מצד שני הוא עורר בי מחשבה לגבי תחושות חוסר הביטחון של נשים במרחב דבר שאני כגבר עשוי להתקשות בהבנתו כי איני אישה ואיני נתקל במצוקות האלו ומבחינתי מה שמוכר וידוע נוח יותר או פחות אבל אישה חשה את הדברים אחרת.
ספר עיון מעניין ומעורר מחשבה אם כי לטעמי אקדמי מדי ודידקטי מדי.
יכול לעורר דיונים רבים ושאלות רבות וזה חשוב ונכון.
בסך הכל ספר עיון מעניין למרות החסרונות שציינתי.

אני אוהב את ספריו של וולבק, אני אוהב את ההעזה שלו, את החתרנות שלו, את ההליכה נגד הזרם בכתיבתו וגם את החוש הנבואי שלו.
החלקיקים האלמנטריים וגם כניעה הם שני ספרים שגרמו לי למחשבות רבות.
וולבק הוא סופר חברתי בעיני שלא פוחד לשחוט פרות קדושות ולומר את דעתו על נושאים מעוררי מחלוקת שקשורים באופן ישיר לצרפת מולדתו ולאירופה וגם לתהליכים בעולם כולו.
הישירות והבוטות שלו בכתיבה פרוזאית פחות בולטת בשירה שלו וכמה שאני אוהב את הרומנים שלו בעיני אהבת יותר את ספר השירה שלו שאותו אני סוקר כרגע.
בספר השירה חוש המאבק נוגע וולבק באותם נושאים שהעסיקו אותו כסופר.
העירוניות והתעשייה, הפועל והאדם הפשוט, מיניות ומחזוריות החיים, החיבור בין הטבע לאורבניות, כל הנושאים האלו ועוד וולבק עוסק בהם.
אני מתאר לעצמי שקשה מאוד לתרגם שירה אבל ככל הנראה המתרגמים עשו כאן עבודה טובה.
וולבק מלנכולי מאוד, ממורמר, מראה לנו את הצדדים האפלים שבמין האנושי, החייתיים, טוען שצריך לקום ולהאבק נגד כל מה שרע ומדכא בחברה האנושית.

"בין שדות המרעה ויערות האשור
בין הבנינים ושלטי הפרסומת
אנו חווים רגע טהור של אמת:
העולם ישנו וכפי שהוא נראה בברור.

גופם של בני האדם פריק
הגוף המאוחה לא נועד לשרידה
לבדם בתאיהם האטומים בקפידה
הם ממתינים למעוף, לקריאת הריק."

הוא כותב מתוך התחבורה הציבורית, שם הוא צופה באנשים, שם עולות לו המחשבות על חרות, על מחזוריות, על האנושות.

"במטרו הכמעט מיותם
אנשים חצי מוגזים
אני משתעשע במשחק מטומטם
עם סיכונים גנוזים

לפתע מכות בי מחשבות
על חירות צרופה
אני חולף על פני התחנות השלוות
בלי לחשוב על החלפה

במונפראנס אני מתעורר
ליד מועדון סאונה,
העולם למקומו חוזר;
אני חש עצבות משונה."

המסע של הקורא בספר השירה של וולבק מזכיר הרבה מהטקסטים שהוא כותב בספריו.
המלנכוליות הזו היא חלק מאישיותו של וולבק וזה אחד הדברים שהופכים אותו לכותב כה מוכשר בין אם פרוזה או בין אם בשירה.
ספר שירה מרתק ומומלץ.