לפקח ולהעניש / מישל פוקו
הוצאת רסלינג
383 עמודים
מצרפתית: דניאלה יוגב

פוקו הוא אחד הכותבים שהכי קשה לי לצלוח אותם גם בין כתבי הפילוסופים.
הוא מורכב מאוד ולא קל לקריאה ועם זאת אני מאוד שמח שסיימתי ספר זה כי לטעמי הוא בין ספרי העיון החשובים והטובים שקראתי.
מישל פוקו כתב את לפקח ולהעניש בשנת 1975 ורק השנה תרגמו אותו סוף סוף לעברית, ספר זה נחשב לחשוב בכתביו של הפילוסוף הצרפתי.
הספר מתאר למעשה את התפתחות הכליאה והענישה בחמש מאות שנה האחרונות אבל ההשפעה של התפתחות זו על חיינו חשובה מאוד.
אחת השאלות שעולות לי מספר זה ועוד מעט אסקר אותו היא כזו.
בעבר העינוי והענישה היו פומביים והמשפט היה חסוי היום המשפטים פומביים והענישה חסויה.
אם בעבר הענישו אנשים באמצעות עינוי ובשיטות אחרות בחוצות העיר מול כל האנשים היום אנחנו לא באמת יודעים מה קורה לאסיר או לנענש מאחורי החומות.
האם זה טוב יותר? האם החברה השתפרה מאז? האם הענישה פחתה והחברה יעילה יותר במניעת פשע?
זו השאלה שעלתה לי ואני לא בטוח שהתשובה היא כן.
הספר הזה מתחיל בתיאור מצמרר של עינוי אדם ברחובות העיר ואצטט לכם חלק ממנו.
"דמיין נידון למוות ב 2 במרץ 1757, להתוודות בפומבי לפני השער הראשי של כנסיית פריז שאליה יובל בעגלה, עירום, רק כותונת לעורו, אוחז אבוקת שעווה דולקת, שתי ליטראות משקלה; אחר כך יובל, בעגלה הנזכרת אל כיכר גרב ועל גרדום שיוצב שם ננצבט במלקחיים מלובנים בשדיו, זרועותיו, ירכיו וסובכי שוקיו; ימינו אוחזת באותה סכין שבה רצח את אביו, תישרף באש גופרית, ועל המקומות שבהם נצבט יישפכו עופרת מותכת, שמן רותח, זפת בוערת, שעווה וגופרית מותכות; ואחר כך ימשכו ארבעה סוסים את גופו ויקרעוהו, איבריו וגופו יאוכלו באש עד היותם לאפר, ואפרו ייזרה ברוח".
עמ' 9
כך מתחיל הספק, בצורה הקיצונית והמעוררת חלחלה של עינוי ברחובות העיר.
פוקו יתאר בצורה מפורטת את שינוי שיטת העינויים שלשמחתנו כבר לא קיימת יותר.
בית הכלא לפי פוקו הוא צורת ענישה של משמוע, זהו כח חדש שלמעשה משתמשים בו בבתי הספר, בבתי החרושת בבתי החולים ובצבא, ולמעשה בכל מקום בו יש ריכוז של אנשים ביחד.
פוקו מחלק את הספר לארבעה חלקים
1:עינוי
2:ענישה
3:משמוע
4: בית הסוהר

הסידור הזה חשוב כדי להראות איך בתי הסוהר הפכו לכלי חשוב בפתרון מניעת הענישה מה שבעבר היה בעיקר עינויים.
פוקו מתאר את היסטוריית שיטת הענישה והפיקוח דרך הפרקים שלפנינו כמו התהליך שבו החברה הבינה שעינויים פומביים לא פותרים את בעיית הענישה ושכלול מנגנון הענישה עד לבתי הכלא של ימינו.
העובדות הן שבתי הכלא של ימינו לא מפחיתים את הענישה ולא מרתיעים את הפושעים ועם זאת אנחנו כחברה דורשים שאסירים לא יהיה בחברה מתוקנת אלא במקום המוגדל להם מראש.
מה שפוקו בא להראות לנו שאנו הפכנו לחברה שלא מבינה ששיטת הפיקוח על אסירים בכלא היא למעשה שיטה בה החברה המודרנית משתמשת בכל מני מוסדות שונים.
היא קיימת בבתי ספר, בבתי חולים, במוסדות צבאיים, בבתי חרושת.
בכל הגופים האלה יש מאפיינים קבועים כגון זמן קקימה, זמן אכילה,זמן חופשי, זמן לארוחות ועוד ועוד.
משמוע מודרני לטענתו של מישל פוקו יוצר גופים כנועים שמתאימים לצרכים כלכליים ופוליטיים של העידן המודרני.
אך על מנת ליצור גופים אלו החברה צריכה לשלוט ולפקח בכל עת על הגופים הפועלים באותה מסגרת.
האם אנחנו באמת חופשיים בתוך המסגרות המקיפות אותנו?
או שהאם אנחנו למעשה נמתאים בבתי כלא או מתנהלים במסגרות הללו באותה השיטה של בתי הכלא מבחינת הפיקוח המשמוע החוקים והסדר?
ספר זה יכול לשמש לעבודה רחבת היקף ואני מקווה שבסקירה קצרה זו העברתי את הרעיון החשוב שפוקו מציג כאן.
בעיני זהו ספר חובה, הוא לא קל לקריאה אך שווה להתמודד איתו ושווה להבין את הרעיון שפוקו מנסה להעביר פה.
ההסתכלות שלנו על העולם הסובב אותנו תהיה שונה אחרי קריאתו.

האחים גרים לצעירים ולבוגרים / פיליפ פולמן
הוצאת ספרית פועלים
432 עמודים
מאנגלית: אברם קנטור.

כולנו גדלנו על האחים גרים למעשה שנים רבות מבלי שממש ידענו מיהם האחים גרים.
מה שכן התרבות המסורות וגם וולט דיסני עליו רובנו גדלנו בחרו עבורנו אגדות מסויימות וזיקקו אותם על מנת שיתאימו לעולם הילדים.
כמה באמת אגדות אספו, שיכתבו, קיטלגו האחים גרים וכמה באמת אנחנו מכירים?
זה לא האוסף הראשון שיצא בעברית של האחים גרים אבל זו אסופה מרעננת וכיפית.
הדהים אותי כקורא כמה אגדות שלהם אני לא מכיר, ריגש אותי לכמה אגדות נחשפתי וכמה דמיון יש בהם.
האחים גרים תרמו תרומה נכבדת לתרבות המערב ולעולם העשיר של אירופה ואני חושב שזה ספר שראי לקבל במה גדולה יותר וחשיפה גדולה יותר.
רוב האגדות אינם מתוקות אינם נעימות ואינם לילדים.
חלקם אף אכזריים מאוד ושונים לחלוטין ממה שאנחנו מכירים בעולם הילדות התמים שגדלנו עליו.
לאגדות בניגוד למשלים אין איזה מוסר השכל חשוב שאנחנו יכולים לקחת איתנו הלאה וללמוד ממנו משהו על דרכנו אלא זהו סיפור שעובר ומתגלגל עם הדורות.
חלקם אף עשויים לעורר סיוטי לילה וחלקם יפתיעו אותנו בדמיון שלהם.
בהקדמה לספר דואג פיליפ פולמן להסביר לנו את מאפייני האגדה
"במעשייה אין פסיכולוגיה. לדמויות יש עולם פנימי דל; המניעים שלהם ברורים ונראים לעין. אם אנשים הם טובים, הם טובים, ואם הם רעים, הם רעים. אפילו כשהנסיכה בשלושת עלי הנחש פונה כנגד בעלה באופן בלתי מובן וכפוי טובה, אנחנו יודעים על כך ברגע שזה קורה. שום דבר לא נסתר. הזעזועים והתעלומות של התודעה האנושית, לחישות הזכרון, דחפים הנובעים מחרטה, מספק או מתשוקות שאינן מובנות לגמרי – שתופסים מקום חשוב כל כך ברומן המודרני, נעדרים לחלוטין. אפשר כמעט לומר שהדמויות במעשייה אינן ממש בהכרה.
לעיתים רחוקות יש להן שם משל עצמן. לעתים קרובות הן מזוהות על פי מקצוען, או מעמדן החברתי, או באמצעות גחמת הלבוש שלהם: הטוחן, הנסיכה, הקברניט, עור הדוב, כיפה אדומה, כשיש להם שם זה בדרך כלל הנס ממש כמו שג'ק הוא גיבורן של המעשיות האנגליות."
עמ' 13\14

פולמן דואג לתת לנו מידע על כל אגדה, מי העביר אותן לאחים גרים, מקורות נוספים של אותן אגדות, אגדות עם דומות ועוד.
יופי של ספר, מרענן מחדש וכתוב היטב.
גם התרגום של אברם קנטור מוסיף לכך שהקריאה מהנה מאוד.
ממליץ בחום.

קלירואה / כריתון
הוצאת אוניברסיטת תל אביב
203 עמודים
מיוונית עתיקה: שמעון בוזגלו

יש משהו מאוד מרגש בלקרוא רומן שנכתב לפני בערך 2000 שנה ולהרגיש כאילו הוא נכתב בעת החדשה.
אין ספק שלהביא את קלירואה לקורא הישראלי זה דבר נפלא.
מדובר למעשה ברומן הקדום ביותר המוכר לנו.
מעט מאוד ספרים בז'אנר הזה נכתבו בעת העתיקה, המוכרים לנו ביותר הם דפניס וכלואה מאת לוגנוס,כריקליאה ותיאגנס (או סיפור אתיופי) מאת הליודורוס ואנתיה והברוק ומס מאת קסנופון,
מחזות נכתבו, ספרי פילוסופיה, ספרי הסטוריה או שירה לירית נכתבו אבל סוגת הרומן לא היתה כמעט קיימת אז.
ועם זאת זהו ספר פשוט נהדר, קראתי אותו ברצף של כמה שעות ולא הנחתי אותו מידי.
הוא נע בקצב מסחרר מאירוע לאירוע.
מרכז העלילה הוא אהבתם של קלירואה היפה ביתו של המצביא של סירקוזה ששמו היה הרמוקרטס וצעיר יפה תואר בשם כיראס.
בעקבות טעות מצערת והתקף קנאה לאחר נישואיהם כיראס בועט לקלירואה בראשה וגורם לה לתרדמת.
חבריה ומשפחתה מחשיבים אותה למתה וקוברים אותה אך מתברר שהיא חיה, שודדי קברים מגלים זאת ולוקחים אותה עימם וכך היא מתגלגלת והסיפור הופך לסיפור הרפתקאות טרגי.
כאשר כיראס מגלה שקלירואה אינה בקברה ואולי היא בחיים הוא מחליט לצאת למסע בעצמו ולחפש אחריה.
הסיפור מתגלגל בין יבשות מאירופה לפרס ואז למצרים.
ועד לסוף הצפוי אמנם אך המרגש.
זהו ספר שנמצא על גבול השמאלץ אך הוא לא שם לשמחתי.
בכריכה של הספר ציינו שזהו רומן רומנטי מהעת העתיקה והוא אכן רומן רומנטי אך לא רק.
הוא נע על פני לא מעט ז'אנרים ספרותיים והוא מלא אקשן ובעל קצב מצוין למרות שמרכז הסיפור הוא אכן סיפור אהבה.
בספר ישנה הקשמה של המתרגם שמעון בוזגלו ואחרית דבר של טים וויטמרש מאוד מקצועי שמסביר לנו על הרומן של העת העתיקה ומאפייני הרומן בתקופה ההיא מול היום ומסביר גם את ההקשרים ההיסטוריים לסיפור ולכותבים אחרים באותה תקופה.
כך שמעבר לסיפור היפה והכתוב היטב יש לנו גם שיעור בספרות של העת העתיקה.
כדאי לקורא הישראלי להיחשף לרומן מתקופה אחרת.
אני ממליץ על ספר נהדר זה.

ספינות של קרבה / רווה שגיא
הוצאת עם עובד
173 עמודים
אני אוהב סיפורים קצרים, סיפורים שנותנים לך טעם של עוד, סיפורים שגורמים לך להרהר ולחשוב על עצמך בסיטואציות מסויימות בחיים.
החיבור בין הוצאת עם עובד לסיפוריו של רווה שגיא היא פשוט נהדרת ואני אסביר.
ספינות של קרבה הוא מבחינתי ספר לכל זמן ולכל מקום, יש בסיפורים האינטימיים האלה, הקצרים כל כך משהו שנשאר אתך.
אתה יכול למצוא את עצמך קורא אותם כמעט בכל מקום ומתחבר אליהם כמעט בכל מקום.
החיבור בין הפורמט הקטן של עם עובד שאפשר לשים בכל כיס ולקחת לכל מקום לבין סיפוריו הקצרים כל כך של רווה שגיא הם חיבור אידיאלי בעיני.
מצאתי את עצמי למשל יושב בתחנה מרכזית על ספסל וקורא אחד מהסיפורים שכמעט כולם נוגעים במערכת יחסים כזו או אחרת ובתקשורת בין אנשים והסתכלתי סביבי על זוגות שנמצאים בתחנה.
המחשבה היתה שכל אחד מהם יכול לשאת סיפור כזה ולכל אחד מאיתנו יש סיפור מיוחד שאפשר להנציח בספר מסוג זה.
רווה כותה על מערכות יחסים בין אנשים ואהבתי מאוד את שם הספר שדי מדייק לגבי הנושאים הכתובים פה.
כל סיפור הוא מאוד קצר 2-3 עמודים ברובם אבל בהרבה מהסיפורים חיפשתי את הסאב טקסט, בכל סיפור חבוי משהו אחר משהו מסתורי וקסום.
אין ספק שרווה יודע להביע את עצמו בכתב ולספר סיפורים על אנשים, יש בהם משהו נוגע, משהו מלטף ובאותה מידה יש גם כאב אבל מערכות יחסים בין בני אדם כוללים תמיד את כל כלה בתוכם.
וכך גם הסיפורים של רווה שגיא.
הם כאילו באים מתוך החיים עצמם, ריאליסטים וסוריאליסטיים, נוגעים ורחוקים כואבים ומלטפים.
כיף היה לי לסחוב את הספר הזה בכיס וכל פעם לפתוח ולקרוא סיפור אחר להרהר בו ולהמשיך לסיפור הבא.
זה הספר הראשון שאני קורא של רווה שגיא ואני בהחלט הייתי רוצה לקרוא גם את ספריו האחרים.
עיצוב הכריכה מאוד סקרן אותי.
קודם כל הוא יפה מאוד אבל גווני הכחול המלנכוליים וזה שאנחנו לא רואים מי הדמות אומרת משהו גם על המסתורין בסיפוריו של רווה.
אין כמעט שמות לדמויות בסיפורים וזה יכול להיות סיטואציות שכל אחד מאיתנו נמצא או יימצא בהם.
אולי בשל כך לדמות בכריכה אין פנים ואין זהות ואין שם.
זו פרשנותי בלבד.
ספר מומלץ, יופי של ספר ויופי של סיפורים.

באין לי מולדת / אלייט אבקסיס
הוצאת ידיעות ספרים והוצאת פן
182 עמודים
מצרפתית: אילן פן

"המורה את יהודונת?" שואל אותי תלמיד בן חמש עשרה שנראה כמו בן שמונה עשרה.
"בגלל שאם את יהודונת זה אומר שאת ציונית!"
"היא ציונית! נחסל אותה" לוחש אחר
"היהודונים לא מפריעים לי, הבעיה זה הציונים."
"היטלר צדק, צריך לחסל את כל הציונים."
"וגם את היהודים."
"אין הבדל"
"זה נכון! הם הורגים את האחים שלנו הפלסטינים"
"נחסל את כולם"

הדיון הזה מתרחש בכיתה בבית ספר בצרפת.
ואלייט אבקסיס מציגה לנו בספר הזה סוג של הספד לצרפת העכשווית.
זוהי לא צרפת שהיא הכירה, כשהוריה עלו ממרוקו לצרפת היא היתה ארץ שכולה תקווה והזדמנויות.
זוהי צרפת אחרת, צרפת שבה הגיבורה ששמה אסתר וידאל שהיא בעצם אלייט אבקסיס מרגישה שהיא מאבדת את הזהות ואת השייכות.
מרגישה שזו לא צרפת שהיא רוצה לחיות בה יותר.
הייתכן שהגיע הזמן לקום ולעזוב את הארץ שבה נולדה ושכה אהבה  ולעלות לישראל?
האם זה נמצאת זהותה האמיתית? בקרב יהודים כמוה?
אסתר וידאל מחוזרת על ידי סופר צרפתי כאשר היא גם יודעת שאין סיכוי לקשר הזה בדיוק כמו שאין סיכוי להישארותה בצרפת המשתנה.
הדיאלוג בין בדיקת הזהויות, יהודיה או צרפתייה, מה היא קודם הוא דיאלוג לאורך כל הספר.
אסתר נזכרת בסיפורי הוריה ממרוקו על היחסים וההרמוניה בין היהודים למקומיים ועל צרפת שהיא זוכרת מילדותה שכה אהבה.
בספר עולים כל הזמן במחשבות הרצח הנורא של אילן חלימי והפיגוע בהיפר כשר
למעשה אבוקסיס מתארת את מצבה שלה למרות שהיא נתנה לדמות בספר שם אחר ולי זה ברור לחלוטין.
באין לי מולדת הוא ספר מטלטל שגורם לנו לראות את מצב היהודים בצרפת כיום שרבים מהם חשים כפי שחשה הסופרת.
משבר הזהות בין הארץ שהיא כה אהבה לבין היותה יהודיה והחשש כמו גם הרצון להרגיש יהודייה שרצויה במקום מגוריה ולעבור לארץ ישראל.
אני לא יודע אם אבקסיס מתכננת לעלות לישראל, לא נראה לי כי עדיין השלטון בצרפת יוצא נגד מה שקורה בצרפת ומגנה כל אירוע אבל אני חושב שאבקסיס מחזקת את זהותה היהודית לפי מה שמשתמע מהספר הנהדר הזה.
אבקסיס היא סופרת שהקשר שלה עם ישראל והיהדות בא לביטוי היטב בספריה.
אחד מספריה אף עובד לסרט "קדוש" בבימויו של עמוס גיתאי.
לא טוב לחיות בפחד בארץ הולדתך ולא טוב להרגיש לא רצוי עקב היותך יהודי.
הספר מסתיים במשפט המצמרר הבא

"למה את בוכה?" הוא שואל ומנגב את דמעותי.
"בעוד עשר שנים לא אהיה בצרפת."
"אז בעוד עשר שנים זאת כבר לא תהיה צרפת."

ממליץ לכם בחום על הספר החשוב ומעורר המחשבות הזה."

אמה / ג'יין אוסטן
הוצאת סנדיק ספרים
553 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק

אמה היא קלאסיקה של המאה ה19
ספר שנעשו על פיו כמה וכמה סרטים, סדרות ותורגם לכל כך הרבה שפות מאז יצא לאור לפני כמאתיים שנה.
וכרגיל אצלי אני ניגש לסקור קלאסיקות שכבר כתבו עליהן בכל בחרדת קודש.
מה אני עוד יכול לומר שלא נאמר.
למי שלא מכיר את עלילת הספר אני אתאר בקצרה.
אמה היא בחורה צעירה שחיה בנוחות עם אביה.
היא בחורה יפה חכמה ומוכשרת, מבוקשת מאוד ומחוזרת מאוד.
בתקופה שבה אישה בגילה כבר צריכה להתחתן אמה מרגישה צורך עז להתערב בחיי האהבה של מכריה והאנשים שסביבה ולשדך את מי שנראה לה שמתאימים להיות ביחד.
הנסיונות שלה לעשות כך מסבכים את העניינים וגם מסבכים אותה בקשרי האהבה.
לפני שאתייחס לספר אני אתייחס לדמות של אמה.
לא אהבתי את הדמות, היא לא התחבבה עלי ובספר הפוקוס הוא עליה.
יש בה משהו חטטני רכלני ומעצבן.
אבל דמותה המעצבנת בעיני לא גורעת מכך שאמה הוא ספר מאוד כיפי.
הוא מתאר בצורה די אמינה את התקופה ההיסטורית של אז את חיי האנשים בתקופה ההיא ואת הבדלי המעמדות בתקופה ההיא.
אני לא קראתי את התרגום הישן אבל תרגומו של שי סנדיק עוזר לספר להיות קריא מאוד.
זה הספר השני שאני קורא של אוסטן.
את הראשון, גאווה ודיעה קדומה בתרגומה של עירית לינור לא התחברתי ואני חושב שבספרות מסוג זה תרגום טוב אכן עוזר.
ואמה הוא אכן ספר קליל כיפי ומהנה למרות דמותה הדי מעצבנת של אמה לפחות בעיני.
כמה מילים על הוצאת סנדיק.
אני מאוד שמחתי כשההוצאה הזו חזרה לפעילות ואני מאוד אוהב את בחירת הספרים שלהם. הם עדיין לא איכזבו אותי.
ואני רוצה לומר גם משהו על עיצוב כריכת הספר.
יש כאן בחירה עיצובית ללכת על כל סדרת ג'יין אוסטן כסדרה עם עיצוב כריכות קלאסי אלגנטי ומכובד.
עיצוב נקי ומהודר וכיף להחזיק כריכות מעוצבות היטב ביד, בעידן שהרבה כריכות נראות כמעט אותו הדבר ונראה כאילו כל ההוצאות משתמשות באותן מאגרי תמונות.
בהחלט מצפה לספרים הבאים בסדרה.

יום שני בחמש / כינרת מעיין
הוצאת גלים
189 עמודים

"מטופל מעצם מקומו הוא בעמדה אינפנטילית – ללא מודעות נכנס למקום ילדי ומשליך מעליו הגיון וביקורתיות – זו אחת המלכודות המסוכנות אבל הנפוצות של טיפול פסיכולוגי, רוצים קסם, מסתורין וסמכות ודוחים כל אפשרות להציץ אל מתחת למעטה התדמיתי שמציע המטפל.
נוח להם הרבה יותר לחשוב שדמות נבונה ויודעת כל עומדת לרשותם ומבקשת ויכולה לעזור להם.
הרבה מאוד מטופלים משתמשים במטאפורה של הקוסם מארץ עוץ, כשהם מתארים את העדפותיהם לדבוק באמונה שהמטפל הוא כל יכול שיוביל אותם את הדרך הביתה… דרך ברורה ובטוחה שתרחיק אותם מהכאב.
בשום פנים הם אינם רוצים להציץ אל מעבר למסך ולמצוא שם קוסם – כביכול אבוד ומבולבל."
(ארווין יאלום, מתנת התרפיה)

כנרת מעיין בחרה במקום לתת לנו תקציר של הספר על הכריכה האחורית להביא לנו את הציטוט הזה של ארווין יאלום ולטעמי היא עשתה בחוכמה.
היא סקרנה אותי כקורא.
הציטוט הזה הוא למעשה לב ליבו של הסיפור, היחס בין המטפל למטופל והתלות המוחלטת שהרבה מטופלים נותנים למטפל שלהם.
הספר גם מדבר על שרלטנות, על היכולת של אדם בעל כריזמה לסחוף אחריו הצורה מוחלטת את המטופלים שלו את את האנשים שרואים בו כמעט המשיח שלהם.
גיבור הספר הוא דוד, איש די עלוב או לפחות כך הוא מרגיש, לא מרוצה מחייו ולא עשה עד כה שום דבר.
נשוי לא באושר למרגו, אין להם מערכת יחסים כמעט בכלל לא מינית ולא תקשורתית.
אשתו רודה בו ושולטת על חייו.
הוא משכנע אותה לאפשר לו ללמוד אצל מורה רוחני בשם ברוך טליק, שם אצל ברוך סוג של גורו הוא מקבל ביטחון ואחרי תקופה הוא מתחיל להציע את עצמו כמטפל.
כמו כל האנשים שבאים ללמוד אצל ברוך טליק כך גם דוד מרגיש מהופנט מאשיותו הכובשת של הגורו ומהמנטרות שלו.
דוד מתחיל לשווק את עצמו ומגיעה אליו מטופלת בשם רות.
רות אישה מבולבלת, אלמנה שלא מוצאת מנוח בחייה. היא עובדת בפגייה בבית החולים ומחליטה ללכת על דוד כמטפל.
הפגישות נקבעות ליום שני בחמש ורות נסחפת אחר יכולת ההקשבה וההכלה של דוד מרגישה שחייה חוזרים למסלול הנכון ורות בשלב מסויים מתחילה לפתח פנטזיות על קשר אפשרי עם דוד, קשר מיני ורגשי מעבר לחוויית המטפל מטופל.
בשלב הזה דוד מחליט לעזוב את הטיפול בפתאומיות ומשאיר את רות מבולבלת וכאובה.
רות מלאת ספקות לגבי דוד אך החלל שהוא מילא בחייה מעורר בה למרות הכאב את הרצון להכניס אותו לחייה שוב.
בינתיים דוד ממשיך בחייו ומקבל עוד מטופלים ומחליט לנסות לקבל עוד ניסיון בעבודה בבית חולים שם הוא מגלה את הקושי הגדול בלהיות מטפל שלא יכול לעזור לכולם.
כל מטופליו של דוד מרוב עוצמת ההיסחפות אחרי אישיותו לא שמו לב או דחו הצידה את החשד על כך שהוא מעולם לא נתן קבלות על הטיפולים שלו.
גם בעקבות סלידתו מהיחסים בבית עם אשתו וגם מרצון עזלקיים סוג של מערכת יחסים עם אישה דוד מפתח קשר עם לינוי בחורה שהכיר ומקיים רומן מחוץ לנישואין.
כנרת מעיין הוציאה ספר טוב שכתוב היטב שמדבר בצורה  ברורה וקריאה על התלות של המטופל במטפל ועל השרלטנות הקיימת בתחום הטיפולי.
כל כך קל לגרום לאנשים לתת בך אמון בלי להבין את הכוח הטמון בידיו של מטפל.
הספר הזה מעבר לכך שהוא ספר טוב מאוד הוא גם נורת אזהרה לגבי מי האדם שאנו לוקחים שיטפל בנו, מי האדם שאנחנו נותנים בו אמון בידיעה שאם הוא האדם הלא נכון הכל יכול להתמוטט בשניות.
אני ממליץ על הספר הזה בחום.

זיכרון כמעט מלא / גבי אשר
הוצאת פרדס
198 עמודים

קשה לי כמעט להעביר ביקורת על הספר הזה מהסיבה הפשוטה, היה לי חיבור אליו מהרגע הראשון.
בתור ילד בן שבע שהתייתם מאימו ונזרק יחד עם אחותו למשפחות אומנות לא הבנתי גם אני למה ומה קרה .
למה אבא לא יכל לגדל אותי ולמה התנתקתי ממשפחתי והייתי צריך לחיות עם אנשים אחרים.
הטראומה של ילד לאחר מות הורה וההתמודדות עם הזיכרון והקושי מטלטלת ומשנה את כל כולך, אתה לא מה שהייתה לפני ולא תהיה כבר אותו ילד אחרי.
הילדות נקרעת ממך בהרבה מובנים וההתמודדות הופכת להיות שונה קשה ומבלבלת.
הספר הזה שהוא ספר קטן בסך הכל נוגע בהתמודדות עם השכול והאובדן של שני ילדים בתקופת מלחמת יום הכיפורים שאיבדו את הוריהם.
אליהו ולאה הם בני דודים הם חיים בעיירה קטנה במרכז הארץ שבה קהילה דתית יוצאי טורקיה.
ערב אחד בנסיעה לחתונה נהרגים אביה של לאה ואימו של אליהו.
כל אחד מהילדים בעקבות כך עובר טלטלה קשה.
למרות הניסיונות של המשפחה לעטוף את הילדים הילדים עטופים בעיקר בתחושת האובדן ומנסים לשמר את הזיכרון כל אחד בדרכו.
אליהו בגלל הקושי של אביו להתמודד עם גידולו נזרק לפמימיה דבר אשר יוצר אצלו קושי גדול יותר והתמודדות עם שאלות רבות של נטישה ואכזבה.
זיכרון כמעט מלא הוא ספר עם פוטנציאל רב.
הוא ספר קטן שכתוב היטב ולטעמי הוא גם עשוי היטב.
הוא לא מתיימר יותר מדי ויש בו המון כאב ורגש.
אני חושב שהוא ספר קריאה טוב ואני ממליץ עליו כי הוא נוגע בנושא לא פשוט אבל מטפל בו היטב.
כמו שאמרתי בתחילת הסקירה כשאני קורא ספר כזה באופן טבעי עולים בי זכרונותי שלי והספר הזה הצליח להציף את הזכרונות האלה והעלה אותם מחדש לתודעה שלי.
חיי במידה רבה מזכירים את סיפורם של ילדים אלה מהמקום הקשה של איבוד הורה וההשלכות שאותו מוות גרם לעתידי וגם לעתידם של גיבורי הספר.

מומלץ.

העולם עד אתמול / ג'ארד דיימונד
עם עובד-ספרית אפקים
469 עמודים
מאנגלית: עתליה זילבר

ג'ארד דיימונד הוא איש אשכולות מדעי, ידו בכל ויד כל בו.
ספריו מעניינים, מרתקים, מעשירים, מרחיבי דעת וכך גם הספר הנוכחי.
אם בספרו התמוטטות הקריאה היתה לי קשה למרות העניין הרב בספר (יש אולי לייחס זאת לתרגום) הספר "העולם עד אתמול" קל לקריאה ברור לחלוטין מובן לחלוטין ומעניין מאוד מאוד.
מה שדיימונד עושה בספרו הנוכחי הוא לעשות לנו הכרות עם מנהגים תרבויות  והתנהגויות של שבטים נידחים שלא יישרו קו עם המודרניזציה המערבית ועם ההתפתחות הטכנולוגית והמודעות הצרכנית וכל הפיתויים התחלואים וגם היתרונות שיש לנו בעולם המודרני אלא שבטים בכל מני מקומות על גבי הגלובוס שחלקם אף נשארו ברמת ציידים לקטים ומשמרים מנהגים עתיקי יומין.
דיימונד בודק מה אנחנו כחברה מערבית נוכל ללמוד מהתרבויות העתיקות ועורך השוואות בין דברים שקיימים בעולם המודרני לבין דברים שקיימים בעולם העתיק.
דיימונד סוקר בספר מגוון רב של תחומים כולם מעניינים מאוד והידע שספר זה מעניק לנו ברובו פשוט יקר מפז.
הכרות עם תרבויות אחרות חשובה קודם כל כדי שנדע להעריך את מה שיש לנו ואת מה שהמודרניזציה והמדע העניק לנו וממשיך להעניק אך מצד שני.
אנחנו למדים בספר זה על חברות מסורתיות בני גינאה והאיים השכנים, ילדים ושבטים באוסטרליה, באירו אסיה, באפריקה, בצפון אמריקה ובדרום אמריקה.
החברות המסורתיות מרתקות אותנו כל כך לדברי דיימונד בגלל העניין האנושי שבהן.
"הקסם שבהיכרות עם אנשים שדומים לנו מאוד ומובנים לנו מבחינות מסוימות ושונים מאיתנו מאוד וקשים להבנה מבחינות אחרות."
עמ' 16

דיימונד מנסה לחשוף אותנו למגוון רחב של נושאים שניתן לערוך השוואה בין התנהגות השבטים המסורתיים לבין החברה המערבית.
לדוגמא בנושא המלחמה והגבולות וחלוקת המרחב הטריטוריאלי, יחסי מסחר, צורות מסחר ועוד.
איך מתייחסים בחברות לפשעים כגגון רציחות וגניבות טקסים וכיבוד המת.
דיימונד נוגע בהרחבה ביחס של חברות מסורתיות מול חברות מערביות לזקנים ולילדים.
לדוגמא בחברות מסוימות לא יאמרו לילד לא להתקרב לאשכי זה חלק מהלמידה וההתבגרות שלו וזה למה באותן חברות אנחנו רואים הרבה בוגרים מצולקים מכוויות.
ברוב החברות המסורתיות ילדים צמודים לאם ונקודת המבט שלהם שונה כתינוקות כאשר בחברות המערביות התינוק נמצא בעגלה והקרבה לאם היא שונה ומרוחקת יותר.
ילדים בחברות מסורתיות נוהגים לבנות צעצועים בעצמן ולא לרכוש אותם מוכנות ברשתות גדולות למשל דבר אשר מפתח אצלם חושים מסויימים שאצל רוב הילדים בחברה המערבית לא קיימים.
כך גם לגבי הזקנים.
לזקנים יש יחס של כבוד בחברות מסורתיות, רואים אותם יותר עם הילדים ויש קרבה גדולה יותר ואמון גדול יותר.
שם אין את המושג בתי אבות. מה שכן תוחלת החיים בחברות מסורתיות קצרה בהרבה כי אין נגישות לתרופות ולאמצעים הרפואיים שקיימים בחברות במודרניות.
יש הרבה יתרונות בקהילות קטנות ודיימונד גם נוגע כך לא מעט בהשוואה בין קהילות קטנות לקהילות גדולות.
בקהילות קטנות למשל ילדים מתפתחים בצורה שונה וחיובית יותר כאשר הם נמצאים באינטראקציה עם כמה שיותר אנשים ביומיום לעומת החברה המערבית שילדים נמצאים רוב הזמן עם המשפחה הגרעינית. הרבה פעמים ילדים בחברות קטנות נמצאים ימים שלמים עם הסבא והסבתא כשההורים יוצאים למסעות ציד ועוד.
הספר נוגע בהרחבה בבהדלים בין הסכנות הקיימות בחברה מודרנית אורבנית לבין חיים מסורתיים. החשיפה למחלות כרוניות לתאונות דרכים ועוד כמעט ולא קיימת בחברות אלו לעומת זאת מוות בהרעלה מוות כתוצאה ממגע עם בעלי חיים טורפים ועוד קיימת בחברות אלו.
תוחלת החיים כמו שציינתי קודם גדולה הרבה יותר בחברות מערביות מודרניות.
שלושה פרקים מאוד מאוד מעניינים נוגעים בנושא הדת השפה והתזונה ואפשר לכתוב עליהם עוד 200 מילה לפחות אבל אתאר בקצרה.
היום קיימות בעולם 7000 שפות שונות ולאט לאט הם נכחדות ודיימונד נוגע בכך בהרחבה.
רובנו חשופים לכל כך מעט שפות ולא מודעים לכך.
דיימונד מביא מחקר שמראה שככל שאדם מדבר יותר שפות כך סיכוייו לחלות באלצהיימר פוחתות.
עניין התזונה הוא נושא מעניין מאוד מאוד.
אחד הבעיות הקשות בחברה מודרנית ובתקופתנו היא החשיפה למלח.
תחלואת הסכרת בתרבויות עתיקות כמעט ולא קיימת וגם רוב המזון התעשייתי בימינו עתיר מלחים מסיבות רבות ומגוונות.
הוא מביא דוגמאות גם מישראל כאשר עולי תימן עלו במרבד הקסמים כמעט ולא היו ביניהם חולי סוכרת ותוך שני עשורים 13 אחוזים מהם היו חולי סוכרת.
חשוב לציין שדיימונד לאבא לומר לנו שתרבויות עתיקות ומסורתיות טובות מאיתנו
אנו צריכים לומר תודה שאנחנו חיים בעולם שיש בו תוחלת חיים גבוהה ויתרונות רבים שמקילים את חיינו אך יש לנו מה ללמוד מחברות אלו ואני בנימה אישית חושב שכל אחד מאיתנו יכול לקחת את מה שמתאים לו מהספר הזה וליישם זאת בחייו האישיים ועם ילדיו.
עוד ספר חובה של ג'ארד דיימונד.
אני ממליץ עליו בחום וחושב שירבו ספרים כאלו שמאפשרים לנו לדעת ולהבין טוב יותר את עולמנו.
ספר שחוזרים אליו.

פלפל חריף בשני גרוש / מנחם משגב
הוצאת אלרום
179 עמודים

אני חושב שהחיבור הראשוני שלי לספר הזה עוד לפני שפתחתי את העמוד הראשון שלו היה בזכות זה שגם אני כילד גדלתי ביפו.
הורי גרו במרכז שדרות ירושלים  ואני זוכר היטב את האווירה של יפו בשנות השבעים.
אמנם מנחם משגב מדבר על יפו כמה עשורים לפני אך מבחינתי יפו היא יפו.
יפו הטרוגנית דו קיומית עם ריח המאפים בכל מקום.
מנחם משגב מביא לנו את זכרונות ילדותו בצורה מאוד ישירה כמעט כאילו אני נמצא שם לידו ושומע אותו מספר.
כך גם הכתיבה של הספר, לא מתיימרת להיות משהו אחר ואולי זה סוד הקסם של הספר הזה שהתחלתי לקרוא אותו בבוקר וסיימתי בצהריים.
עלילת הספר מתחלקת להווה המסופר שזה תקופת מלחמת המפרץ וזכרונות המספר.
תחת מטח הטילים המספר מנסה לעודד את בנותיו על ידי שיתוף זכרונותיו וסיפור ילדותו המרגשת ביפו.
סיפור אהבותיו, היחסים עם העולים השונים ועם הערבים וגילוי סוד משפחתי מרגש ודרמטי.
יפו תמיד היתה מקום מרגש דרמטי ועם אירועים מעניינים.
דרך הסיפור המשפחתי ודרך תיאור יפו על שלל גווניה חנויותיה נופיה ואנשיה מתוארת גם גדילתה של המדינה דרך סיפוריו של מנחם משגב.
לעיתים זה נראה כאילו מנחם משגב כתב זאת עבור משפחתו וחבריו וכדי לתעד את זכרונותיו.
יש כאן תחושה של מספר סיפורים מהדור הישן שזה מצד אחד מקסים בעיני ומצד שני אני שואל את עצמי האם זה יתפוס כספר מסחרי.
אני אישית מקווה שכן ואני גם ממליץ עליו.
יש בספר הזה המון אותנטיות וזיכרון לימים של ילדות ותקופה אחרת ודרך הסיפור היפה של מנחם משגב ודרך הכתיבה הפשוטה יש כאן ספר עם פוטנציאל להיות נגיש לאנשים רבים.
אני ממליץ עליו בחום.
יש הרבה חום אהבה ונוסטלגיה בספר הזה, הוא פשוט מאוד ומעורר געגועים.