הוצאת פרדס
69 עמודים
כשאני סוקר ספרי שירה אני בדרך כלל מתייחס לכריכה כי לכריכה יש משמעות לטעמי בהקשר של ספרי שירה ולא רק.
הרבה מספרים השירה נותנים לתוכן לדבר ולא נותנים משמעות לכריכה ובעיני יש לה משמעות וחיבור ישיר לתוכן הטקסטים.
כאן בספר זה אני רואה דמות מטושטשת חתוכה שלא ברור איזו פעולה היא עושה אם בכלל.
אולי היא סתם מלנכולית, מכונסת בעצמה, עסוקה במחשבות.
אבל הכריכה והצילום הזה מחבר אותי לשירתה של המשוררת כאן.
זהו ספרה הראשון וזהו ספר מאוד אינטימי ורגיש שפותח צוהר לעולמה של המשוררת.
בניגוד לציטוט בכריכה האחורית אני לא רואה בספר זה הישג גדול לשירה העברית החדשה כי שירתה של תמרה לילך מזומן היא שירה יפה ונוגעת אבל אין בה איזה משהו חדשני או איכותי יותר מספרי שירה אחרים שקראתי לאחרונה.
זו שירה נוגעת ורגישה שעוסקת בנושאים שראיתי לאחרונה לא מעט, משפחה, אהבה, חיבור לאלוהים, נסיון לפתוח את מגרות ליבה לקוראים.
והיא מצליחה, הספר הזה אכן נגע בי. יש בו עומק והמון כנות שאני אוהב בשירה.
"לעיתים אינני יודעת
מהי סיבת ההשתהות
על חייו של אדם אחד
כשאלפי צורות חיים
חולפות מליבו"
חלק לא מבוטל מהשירים עוסקים בנושא המזון והתיאבון, אוכל.
אוכל בעיני הוא מטאפורה למשהו פנימי עמוק כי האוכל חודר אלינו פנימה.
הוא הופך ממשהו חומרי מאוד ויחסית מוצק למשהו אחר כשהוא בתוכנו, בקיבתנו.
בדיוק כמו אהבה או כל דבר אחר כשהוא נכנס הוא עובר מטאמורפוזה, נהיה משהו שונה לחלוטין רק שבניגוד לאוכל לרוב אנחנו מקווים שהוא יישאר בתוכנו.
"במצולות
אין הרבה חמצן
גם אין הרבה חיים
אבל במצולות
אני מצליחה
לדוג את הכאב
ולצרוב בו מילים"
ספר שירה רגיש וכנה מאוד.
הספרים ואני 