אני מודה שפרננדו פסואה הוא המשורר האהוב עלי.
יצירותיו ושיריו נוגעים בי ואני מוקסם ממנו.
לגבי שני הסופרים האחרים זו עבורי חשיפה ראשונה ליצירותיהם.
סיפורים קצרים ומעולים.
וייגה של אנטוניו פטריסיו הוא סיפורו של אדם, פקיד בשם וייגה שאהבה נכזבת מביאה אותו למצב קיצון והסיפור כתוב נפלא, עצוב, מרגש ומעורר חמלה.
גם דה קירוש מביא לנו סיפור אהבה מיוסר של מאהב מתוסכל, סיפור שכתוב נפלא ומעניין.
לפרננדו פסואה ישנם שני קטעים קצרים בספר זה.
הראשון הוא הצהרת אהבה של נערה גיבנת למסגר מקומי.
סיפור של אהבה בלתי אפשרית מפי נערה אומללה וגוססת שיודעת שמה שהיא כותבת לא יתגשם.
הסיפור נכתב מפי ההטרונימית אישה היחידה של פסואה.
דווקא לחלופת המכתבים של פסואה בין פסואה לאהובתו אופליה קירוש פחות התחברתי.
אני מבין את הרצון לחשוף את כתביהם של הענקים האלה ואני בהחלט מעריץ גדול של פסואה אבל הרגשתי שאין במכתבים אלו כל ייחוד ספרותי.
לפני הקטע הזה ישנה הקדמה של אודליה חיטרון שמסבירה את הרקע וסיפורם של השניים, קטע מאלף ומלמד אך חלופת המכתבים עצמה היא לא פנינה ספרותית מיוחדת ויוצאת דופן.
ועדיין כמכלול הספר הזה והאסופה הזו היא נהדרת ומיוחדת ונותנת לנו פתח לספרות הפורטוגזית המעולה.
מומלץ בחום.