דייגו היקר / אלנה פונייטובסקה

דייגו היקר / אלנה פונייטובסקה
הוצאת תשע נשמות
107 עמודים
מספרדית: מיכל שליו

אני קצת משוחד כשמדובר בספרים שעוסקים באמנות ובאמנים.
אני מתחבר באופן טבעי לספרים האלה בעיקר כי משם אני שואב את השראתי.
החיבור בין שני הדברים שנותנים עומק והשראה לחיי, אמנות וספרות עושה לי טוב.
על אחת כמה וכמה אם הספר הוא טוב ומעניין.
ואני חושב שדייגו היקר עושה את העבודה.
לא רק שהוא טוב ומעניין הוא מאוד מרגש.
בסך הכל מדובר בשתי נובלות שמתארות מכתבים לדייגו ריברה, הצייר המקסיקני המהולל משתי נשים שהיו חלק מחייו.
המכתבים הם כמובן בדויים פרי דמיונה של הסופרת המרתקת הזו אך הם כתובים טוב ומשדרים אמינות ולא רק.
הם מחלחלים לתוכנו הקוראים, הם מרגשים והם מתארים לנו מה מתחולל בנפשם של הכותבות.
בעיקר אצל פרידה קאלו אבל אליה אני אחזור בהמשך הסקירה.
הנובלה הראשונה היא בעצם סדרת מכתבים ללא מענה שכותבת אנג'לינה בלוף לדייגו ריברה.
אנג'לינה היתה ציירת רוסיה שהיתה נשואה לדייגו וחיה בפריז.
ריברה עזב אותה וחזר למקסיקו והיא כותבת לו.
מתארת את החיים בלעדיו וכמה קשה לה.
אבל מעבר לקושי ולבדידות יש כאן גם תיאור של משבר יצירתי ומשבר רגשי של אדם שהיא עדיין אוהבת וכמהה לתשומת הלב שלו.
דייגו לא עונה ולא מגיב למכתביה מלבד כסף שהוא שולח מדי פעם.

"על הניירות שעל השולחן, במקום הסקיצות הרגילות כתבתי בכתב יד שאני לא מזהה: "השעה שש בבוקר ודייגו לא כאן".
על דף לבן אחר, שלעולם לא הייתי מעזה לבזבז על משהו שאינו ציור, אני מופתעת לגלות ששרבטתי: "שמונה בבוקר, אני לא שומעת את דייגו מרעיש, הולך לשירותים, עובר את החדר מהדלת עד החלון ומביט בשמיים בתנועה איטית ורצינית כמו שהוא עושה תמיד ואני חושבת שאני הולכת להשתגע", ובאותו דף, קצת למטה: השעה אחת עשרה בבוקר, אני קצת משוגעת, אין ספק שדייגו לא כאן, אני חושבת שהוא לא יחזור לעולם ואני מסתובבת בחדר כמו מישהי שאיבדה את שפיותה.
אין לי במה להעסיק את עצמי, ההדפסים לא מצליחים לי, היום אני לא רוצה להיות מתוקה, רגועה, הגונה, נעימה, מבינה, כנועה, כל התכונות שהחברים היללו תמיד. אני גם לא רוצה להיות אימהית; דייגו הוא לא ילד גדול, דייגו הוא רק גבר שלא כותב כי הוא לא אוהב אותי וכי הוא שכח אותי לחלוטין".
עמ' 47/48

הספר מדבר לא רק על אהבתה לדייגו ריברה אלא גם על משמעות האמנות בחיי הכותבת והחיבור הבלתי נמנע בין התשוקה ליצירה לאהבה לאדם מסויים.
וכשמשהו אחד חסר גם המשהו השני נפגע ונפגעת התשוקה.
נובלה יפה ומרגשת מאוד.

הסיפור השני קרע אותי לגזרים.
כמה אני אוהב את פרידה קאלו ואת יצירתה שיוצאת מעומק תחושותיה וקורעת לגזרים את נשמתו של הצופה ביצירותיה.
אלנה פונייטובסקה מכניסה את הקורא לעומק נשמתה של קאלו.
פרידה קאלו הציירת המיוסרת כל כך שכל חייה לא ידעה מנוחה, שאהבה את דייגו ריברה.
בחלק זה פרידה קאלו מתארת את תחושותיה את תשוקותיה את חייה דרך התאונה שעברה והפוליו ובעיקר היא מתארת את הכאב.
אותו כאב שגם היה השראה ליצירותיה.

"ציירתי הכל, את השפתיים שלי, את הציפורניים האדומות כדם, את העפעפיים, אתהעיגולים השחורים מתחת לעיניים, את הריסים, את המחוכים שלי, בזה אחר זה, את הלידה שלי, השינה שלי, אצבעות הרגליים, העירום שלי, הדם שלי, הדם שלי, הדם שלי, הדם שיצא מגופי והבוגדים שסביבי החזירו אותו לתוכי, אותו יהודה ששומר על שנתי בלילות, אותו יהודה ששוכן בתוכי ואני לא מניחה לו לבגוד בי."
עמ' 85
דייגו היקר זה ספר נהדר שאני בטוח אמצא את עצמי חוזר אליו וחודר לעומקו יותר.
אני ממליץ עליו בחום.

image

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s