עד שתחזור אליי / אילה דקל
הוצאת התחנה
208 עמודים

מאז ה 7.10.23 משפחות רבות בישראל חוות את מה שהספר הזה בא לומר לנו ולהמחיש לנו.
דווקא בגלל זה הספר הזה נוגע וריאליסטי בגלל החווייה הכל כך מוחשית הזו

זה ספר על זוג שלא יודע איך להיות זוג יותר. גיא נקרא למילואים אחרי השבעה באוקטובר, ורחלי נשארת עם שלושה ילדים. כל אחד מהם מספר את הסיפור שלו בגוף ראשון. כל אחד בעולם משלו.

גיא כותב מעזה. הוא רוצה להיות משמעותי, אבל גם מפחד לפספס את הילדים שלו. רחלי כותבת מהבית. היא מנסה לשמור על שגרה, לא להתפרק ובעיקר לא להפוך ל"סתם אשת מילואימניק" שאף אחד לא רואה.

מה שעובד בספר זה שדקל לא מנסה להיות חכמה. היא לא מחפשת דרכים מתוחכמות לתאר את הכאב. היא פשוט כותבת אותו. את הקושי, את הפחד, את הכעס, את התחושה שאף אחד לא מבין אותך. אפילו לא בן הזוג שלך.

והיא מצליחה לתת לשני האנשים האלה קולות שונים ואמינים. ולהראות לא רק מה שכל אחד עובר אלא מה שהם לא מבינים אחד על השנייה. איך נפתחים פערים בלי כוונה, ואיך כל ניסיון לתקשר רק מרחיק עוד קצת.

הספר הזה חשוב לא בגלל שהוא על מלחמה. הוא חשוב כי הוא על אהבה בזמן מלחמה. איך מודדים אהבה בלי רגעים של רומנטיקה, איך מחזיקים בית כשבן הזוג רחוק, ואיך מוותרים – שוב ושוב על דברים שאף אחד אפילו לא שם לב שנמחקו.

זה הסיפור של המון זוגות מאז אוקטובר. אנשים שמנהלים מערכת יחסים דרך טלפונים, שמחלקים את הזמן בין הילדים לחדשות, שמגלים שאפשר להיות לבד גם כשאתה נשוי.

זו לא ספרות שמנסה להרשים. זו ספרות שחיה בתוך החיים ומסתכלת להם ישר בעיניים. בלי קישוטים, בלי התחכמויות. פשוט אנושית.

אם אתם רוצים להבין איך מלחמות הורסות לא רק בחזית אלא גם בבית בשיחות הקטנות, בשגרות הזוגיות, בתחושת הביחד – זה ספר שחייבים לקרוא.

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית / אהרן ברק
הוצאת דביר
100 עמודים

לא תכננתי לכתוב את הסקירה הזו עכשיו. רציתי לחכות, לחזור לספר הזה של אהרן ברק כשיהיה שקט יותר גם אצלי בראש וגם סביבו. אבל יש רגעים שבהם שתיקה מרגישה כמו ויתור, וכשבחוץ שומעים שוב ושוב קולות שמבקשים למחוק את דמותו לא רק כאינטלקטואל אלא גם כבן אדם, כנער יהודי ניצול שואה שהפך לאחד מעמודי התווך של המשפט בישראל – הרגע הזה דורש התייחסות.

הספר הזה, יבש ועיוני לכאורה הוא אחד החשובים שכתב ברק. לא ספר אישי, לא ספר שופע דרמה או טיעונים חוצבי להבות – אלא טקסט מדויק, אנליטי, שנבנה כטיעון שיטתי אחד: מדינת ישראל יכולה וצריכה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, לא כניגוד אלא כמבנה מורכב שדורש איזון מתמיד.

הספר בנוי כרצף של עשרים פרקים קצרים, שכל אחד מהם בוחן היבט אחר בשאלת זהותה החוקתית של מדינת ישראל. כבר בפרקים הראשונים ברק מציג את מקורות הסמכות החוקתית: חוקי היסוד, מגילת העצמאות, והפסיקה החוקתית שהתפתחה סביבם. הוא עוסק בשאלת "כבוד האדם" כיסוד מוסרי ומשפטי, בודק את היחס למיעוט הערבי, לערכי השוויון, לחופש הדת וכל אלה לא במנותק מהזהות היהודית, אלא בצמוד לה.

במובן הזה, ברק מציע לקורא מעין "מפת יסוד" – לא רעיונית, אלא משפטית של איך אמורה להיראות מדינה שבה הזהות הלאומית אינה מוחקת את הזכויות האזרחיות. הוא לא טוען שאין מתחים. להפך. הוא ממפה אותם בזה אחר זה: בין יהדות לדמוקרטיה, בין רוב למיעוט, בין שותפות אזרחית לזהות לאומית, בין מסורת ליברלית לחשיבה דתית. אבל בניגוד לקולות שמבקשים לבחור צד ולמחוק את השני ברק מנסה לנסח את עקרונות הגישור.

הסגנון המשפטי-טכני יוצר לעיתים ריחוק רגשי. ברק אינו מנסה "לגעת בלב" הוא פונה אל ההיגיון החוקתי. בכך הוא גם חושף את מגבלותיו: הציבור הרחב, שמבקש להרגיש הכרה ולא רק להבין עקרונות, עלול למצוא את עצמו מרוחק מהשפה הזו. אבל דווקא בשל כך הספר הזה חשוב: הוא מכריח אותנו לחשוב על מושגים כמו "ערכיה של מדינת ישראל", "רוח מגילת העצמאות" ו"שלטון החוק" לא כקלישאות אלא כעקרונות שנבחנים בכל פסק דין, בכל הצבעה בכנסת, בכל שיח אזרחי.

דווקא עכשיו, כשיש מי שרוצה להוציא את ברק מהסיפור הישראלי זה הזמן לחזור אליו. לא כדי להסכים איתו בכל שורה, אלא כדי להבין את השפה שהוא מציע לנו כדי לדבר על עצמנו כציבור. מי שרוצה להבין לעומק את הפערים, את המתח, וגם את התקווה שמונחת בצמד "יהודית ודמוקרטית", ימצא כאן תשתית הכרחית כזו שלא נבנתה על סיסמאות אלא על דקדוק, זהירות, והבנה עמוקה של ההיסטוריה והמשפט.

הספר על אמיל / מאיה בנבנישתי
הוצאת פטל
183 עמודים

כשהתחלתי לקרוא את הספר על אמיל, נפתח בי חלון ישן. מצאתי את עצמי שוב בדרום בשולי עיר קטנה, התקופה שלימדתי בבית הספר הדמוקרטי בערד, בין שבילים מאובקים ונוף שאין בו צל, אבל יש בו חירות. הכרתי את הנערים והנערות האלה. הכרתי את השיחות, את השתיקות, את הדרך שבה מבט יכול להסגיר יותר מכל סיפור.

נעמי מגיעה למקום כזה – תיכון מבודד בשולי המדבר כזעזוע שקט. היא לא מחפשת תשומת לב, אבל לא יכולה להתחמק ממנה. הנוכחות שלה מטלטלת משהו באיזון של הקבוצה המקומית: בנות שכבר יודעות "איך צריך להתנהג", בנים שחוששים לחשוף רגש, מורים שמרגישים שהם נעים בין אידיאולוגיה לבירוקרטיה.

ובתוך כל זה אמיל. דמות עגולה, סקרנית, קצת זרה בעצמו.
הקשר ביניהם נבנה באיטיות, מלוּוה בריחוק, במתחים, בכניסות ויציאות מחיי היומיום. זה לא סיפור אהבה "מהסוג הרגיל", אלא מערכת יחסים שמחזיקה בתוכה כמיהה, התמסרות, חוסר הבנה, וגם אפשרות להשתנות. כל אחד מהם מושך את השני החוצה מעצמו לפעמים בעדינות, לפעמים בכאב.

לצד הקשר הזה, הספר מתאר בדיוק רב את חיי התיכון במרחב מבודד: חוויית הפנימייה, המרחבים הפתוחים, המסדרונות שבהם לא תמיד יודעים אם אתה תלמיד או חבר או פשוט מישהו שצריך רגע שקט. הכיתה היא רק חלק מהתמונה. יש סודות, רכילויות, השפלות, וגם רגעים נדירים של חסד.

מה שמחזיק את הספר זו לא העלילה בלבד, אלא היכולת של מאיה בנבנישתי להקשיב. היא לא מסבירה לנו את הדמויות שלה, אלא נותנת להן לדבר לפעמים בלי מילים. יש לה שפה רזה ומדויקת, שיודעת מתי לעצור. היא כותבת בגובה עיניים אבל לא מתוך ויתור, אלא מתוך כבוד.

וזה אולי מה שנשאר בי אחרי הקריאה: התחושה שמישהו זוכר מה זה להיות בן שש-עשרה במדבר. בלי להנמיך, בלי להאדיר, בלי לפחד להישאר עם סימני שאלה פתוחים.

אהבה בשש תיבות / מיכל בראון
כנרת זמורה
268 עמודים

יש לי חולשה לספרים שמוזיקה יושבת בהם בלב הסיפור. לא כמוטיב רומנטי, אלא כמקלט. כלי נגינה שבורים, תווים חסרים, רגעים של נגינה מאוחרת בלילה כל הדברים האלה אומרים לפעמים יותר ממונולוג רגשי. דניאל, הגיבור של מיכל בראון, חי בדיוק בתוך החלל הזה.

הוא אוסף כלי נגינה עתיקים בניו יורק, אבל בעצם אוסף רגעים שאבדו. הוא חי בשקט, בין קונטרבס ישן לפסנתר לא מכוון, כאילו העבר בטוח יותר מהווה. ואז מגיע הטלפון שריפה בבית של אביו, מצב רפואי. פתאום העולם שהוא בנה לעצמו נסדק.

מה שיפה אצל בראון, זה שהיא לא ממציאה את הגלגל. אין פה גאולה גדולה, אין רגע שבו דניאל משנה את חייו מן הקצה אל הקצה. הוא נשאר מהוסס, לפעמים קשה לאהוב אותו. אבל דרך הקשר המחודש עם אביו, דרך הדאגה היומיומית, דרך אישה אחת בשם ויויאן שמדברת בלי הפסקה, משהו בכל זאת משתנה בו לא כמו מהפכה, יותר כמו סדק שמתפשט לאט.

ויויאן יכולה הייתה להיות קלישאה הדמות הרעשנית שבאה לבעוט בגיבור הבודד אבל בראון חומקת מהמלכודת הזו. היא נותנת לה עומק, שבריריות, וגם קצוות מחוספסים. הקשר ביניהם נבנה בלי דרמה גדולה, בלי סצנות של "עכשיו או לעולם לא". רק שני אנשים עם הרבה היסוסים שנפגשים איפשהו באמצע הדרך.

התיאור של הדמנציה של האב חונק. לא בגלל שהוא דרמטי, אלא כי הוא מדויק. ההתפוררות האיטית, חוסר האונים, הידיעה שאתה מטפל במישהו שלא בטוח שידע מי אתה מחר. זו לא עלילה שמחפשת רגש מהיר היא נותנת לך לשהות בתוך הכאב הקטן, השחיקה היומיומית.

הספר כתוב בלי התחכמות, בשפה צלולה ומאופקת. בראון יודעת לשתוק בזמן הנכון, לתת לרווחים בין המילים לעשות את העבודה. היא לא דוחפת את הסצנות, לא מבקשת מהקורא להתרגש בכוח. ובדיוק בגלל זה זה עובד.

ספר נהדר.

נורא ובארוד / אושרת מזרחי שפירא
הוצאת הקיבוץ המאוחד
318 עמודים

זריפה הייתה בת שלוש-עשרה כשהשיא של חייה כבר היה, לכאורה, מאחוריה. נישואין לגבר מבוגר, בלי בחירה, בלי שאלה. ככה זה היה וזה נשמע כמו התחלה של סיפור שאי אפשר לנשום בו. כזה שכבר ברור מה יקרה. ילדה שהופכת לאישה מוקדם מדי, ואין לה מוצא.

אבל הסיפור הזה מתעקש להיות משהו אחר.
סיפור של חיים. ככה, כמו שהם.

מה שהחזיק אותי זה הקול. מזרחי שפירא כותבת מתוך המקום ההוא – לא כאילו היא מסתכלת על הדמויות מלמעלה או מהצד, אלא כאילו היא זוכרת. כאילו היא שמעה את הריח של הלחם ואת הפחד שהתערבב בו. כאילו היא ישבה עם הנשים ההן, ושמעה אותן מדברות באופן הכי אותנטי שיכול להיות. יש כאן סיפור נשי עמוק, סיפור שלא מנסה להוכיח אלא לתעד, לספר, לתת מקום.

זריפה היא לא הגיבורה שהייתי רגיל אליה.
היא לא עושה מהפכה. לא יוצאת למרד. לא צועקת.
היא חיה.
יום אחרי יום. שנה אחרי שנה.
וזה בדיוק מה שנגע בי שהספר נותן מקום לחיים "קטנים", לקיום שמתעקש להמשיך גם כשהכול סוגר.

לאורך הספר אנחנו עוברים איתה מסע של עשרות שנים מכפר יהודי בכורדיסטן העיראקית לירושלים של שנות השישים. המסע הזה לא דרמטי, אבל הוא מלא בתנועה פנימית. הוא מראה איך אדם יכול להשתנות, להתאים את עצמו, לפעמים לשתוק, לפעמים לבחור להאמין ובכל זאת לא לאבד את עצמו לגמרי.

השם "נורא ובארוד" לקוח מארמית. אמרו את זה פעם על נשים שהיו "יותר מדי" יותר מדי דעתניות, יותר מדי נוכחות, יותר מדי חיות. במילים אחרות: נשים שלא הסכימו להיעלם.
יש משהו כמעט מתריס בבחירה של הסופרת לקרוא כך לספר. לקחת את הביטוי הזה – שהיה אמור להרתיע, להקטין ולהפוך אותו לדגל. כאילו להגיד: זה מה שקראתם לנו? יופי. עכשיו תקשיבו.

זה לא ספר קל לקריאה. לא רק בגלל התכנים, אלא גם בגלל מה שהוא פותח בפנים מחשבות על המקום של נשים, על אילמות, על העבר שלנו כחברה. אבל הוא גם מלא אהבה. אהבה לנשים חזקות, לאמהות, לשורדות. לסיפורים שנשארו בשוליים יותר מדי זמן.

ספר חשוב ומומלץ.

שכול וכשלון וזומבים / אמיר חרש, יוסף חיים ברנר
הוצאת עם עובד
272 עמודים

לא ציפיתי להתאהב בספר שיש בו גם זומבים וגם ברנר. זה נשמע כמו רעיון מוזר, כמעט הלצה  אבל כבר אחרי כמה עמודים הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. לא עוד גימיק ספרותי, לא עוד ניסיון "להדליק" את הקורא עם רעיון קיצוני. אמיר חרש כתב כאן ספר עמוק, מצחיק, כואב, ובעיקר  מקורי לגמרי.

הסיפור מתרחש ביקום אחר שבו מאורעות תרפ״א היו בעצם מתקפת זומבים. ברנר לא נרצח מיד  הוא נסוג עם קבוצה קטנה לבית חווה, מוקף מתים מהלכים, ושם, במקום להתייאש, הוא ממשיך לכתוב. וזה מה שהספר עושה הכי טוב: מראה איך גם כשאין סיכוי, ואפילו כשאין קורא, ברנר כותב. כי זה מה שהוא יודע לעשות. כי המילים חזקות יותר מהמוות  לפחות לזמן מה.

השפה היא חלק מהמהלך. חרש לא מוותר על הלשון הברנרית: התחביר המפותל, ההתלבטות, הרגש שנשפך בין משפטים שבורים. זה לא תמיד קל לקרוא, אבל זה עובד. השפה עצמה נהיית סצנה לא רק אמצעי, אלא לב העניין. ודווקא ככה, בתוך כתיבה שנראית מיושנת לכאורה, הספר מרגיש חי. נושם. מתייסר.

ויש גם הומור, ויש רגש, ויש כאב גדול מתחת לפני השטח. לא רק בגלל הזומבים אלא בגלל מה שהם מסמלים. תחושת קץ. עייפות מהחיים. מה שקורה כשהעבר לא מוותר, והעתיד לא באמת מגיע. ברנר כאן הוא לא רק דמות היסטורית  הוא מין סמל של מישהו שצועק מתוך השתיקה. רוצה להבין, רוצה לשרוד, אבל לא מפסיק לשאול מה הטעם.

הספר הזה גרם לי לחשוב על הספרות העברית אחרת. מה יקרה אם נפסיק לפחד מ"ז’אנרים"? מה אם דווקא דרך פנטזיה, או אימה, או מה שלא נקרא לו "רציני"  נצליח לומר משהו אמיתי, חשוף, כואב? בעיניי, חרש הצליח. הוא כתב ספר שמצד אחד לא דומה לשום דבר אחר, ומצד שני  מרגיש לגמרי שלנו.

האם זה ספר לכולם? כנראה שלא. הוא דורש סבלנות, פתיחות, ויכולת להקשיב לשפה שלא מתנצלת. אבל מי שייכנס אליו יגלה יצירה מרגשת, מוזרה וטורדת מנוחה  כזאת שנשארת איתך גם אחרי הסיום.

סתם עוד נעדרת / ג'יליאן מקאליסטר
הוצאת אריה ניר
375 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק

הסיפור מתחיל כמו תעלומת מתח קלאסית: בחורה צעירה נכנסת לסמטה באמצע הלילה ולא יוצאת ממנה. מצלמות האבטחה לא משקרות, ואין לה לאן להיעלם, ובכל זאת – היא נעלמת בלי להשאיר עקבות. רב פקד ג’וליה דיי מקבלת את התיק, אבל מהר מאוד מבינה שזה לא סתם מקרה של נעדרת. יש לה מה להסתיר בעצמה. ככל שהחקירה מתקדמת, היא מגלה שמישהו יודע עליה משהו מהעבר  ומאיים לחשוף אותו. הוא לא מבקש כסף, הוא לא רוצה שתפסיק את החקירה. הוא רוצה שהיא תפליל אדם אחר.

המבנה של הסיפור מושך יש פה מתח, סחיטה, בחירה קשה בין לעשות את הדבר הנכון לבין להגן על עצמה ועל משפחתה. מקאליסטר מצליחה להציב את הקוראים בדיוק בנקודה הזו: מה אתה היית עושה במקומה? עד כמה רחוק תלך כדי להגן על הסוד שלך?

אבל עם כל הכוונות הטובות והרעיון המעניין, משהו פה לא ממש עובד. הקצב איטי מדי, הדמויות מרגישות שטוחות ברוב הזמן, ויש קטעים שלמים שמרגישים שחוזרים על עצמם. במקום להרגיש שאתה במרדף אחר האמת, אתה מוצא את עצמך שוקע לתוך מחשבות פנימיות של הדמות הראשית, בלי הרבה התקדמות. לפעמים נראה שמקאליסטר מתעכבת יותר מדי על ההסברים והתחושות  ופחות נותנת לעלילה להוביל את הדברים.

הכתיבה עצמה בסדר גמור, והתרגום של שי סנדיק קולח. אבל התחושה היא של ספר שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא בפועל. הרעיון טוב, אבל לא ממומש עד הסוף. יש כמה פיתולים מפתיעים, אבל הם מגיעים מאוחר מדי או לא משנים באמת את מה שכבר הבנו קודם.

זה לא ספר רע  יש בו עמודים טובים, ויש בו נושא מעניין. אבל הוא מרגיש כמו החמצה. כאילו התחילו לבנות משהו גדול, ולא הלכו איתו עד הסוף.

אם אתם מחפשים מותחן איטי עם רעיון מוסרי מעניין – יכול להיות שתיהנו ממנו.

ללמוד מן הגרמנים / סוזן ניימן
הוצאת עם עובד
מאנגלית: יורם שדה
451 עמודים

זה אחד מספרי העיון החשובים שקראתי בשנים האחרונות. לא בגלל שהוא מציע תיאוריה מבריקה או ממציא משהו חדש, אלא דווקא בגלל שהוא מחבר בין שלושה דברים שקשה למצוא יחד: עומק פילוסופי, תובנות היסטוריות, וקריאה אנושית מאוד לפעולה מוסרית. בלי צדקנות, בלי אקדמיזם מרוחק, ובלי הצעות לפתרונות קסם.

סוזן ניימן, פילוסופית יהודייה-אמריקאית שחיה בברלין כבר עשרות שנים, מנסה להבין למה גרמניה הצליחה  עד גבול מסוים  להסתכל לעבר הכי חשוך שלה בעיניים פקוחות, בזמן שארצות הברית, מול ההיסטוריה של העבדות והגזענות, ממשיכה לעצום עיניים.

היא נוסעת ברחבי אמריקה, בעיקר בדרום, ומשוחחת עם מורים, פעילים, היסטוריונים, ואנשים שחיים יום־יום את הפער הזה שבין "עבר" ל"הווה שלא באמת נגמר". ואז היא חוזרת לגרמניה, לאתרים, לאנדרטאות, לשמות רחובות ששונו, ולמערכת החינוך שמחנכת במפורש נגד נאציזם.

אבל זה לא ספר על השוואה בין גרמניה לארה״ב, אלא ספר על איך נראית התמודדות מוסרית אמיצה עם עבר לאומי  איך היא נבנית, מה המחיר שלה, ואיזה אומץ היא דורשת מהחברה כולה.

ניימן מראה שהזיכרון לא חייב להיות רק דבר אישי או טקסי. הוא יכול להיות תהליך חינוכי, פוליטי, אפילו תרבותי  אם יש נכונות אמיתית להכיר באחריות, גם אם אתה עצמך לא היית "שם". כי גם מי שלא עשה עוול – עדיין יכול לרשת אותו, ליהנות ממנו, או לשתף איתו פעולה בלי לשים לב.

בתוך כל זה היא מביאה את קולה האישי, בגובה העיניים. אין כאן פילוסופיה מתייפייפת. להפך  היא כותבת כדי לשנות משהו. לא עם סימני קריאה, אלא מתוך דיאלוג. לא מעט פעמים במהלך הקריאה חשבתי על החברה הישראלית, על איך אנחנו מתמודדים (או לא מתמודדים) עם עוולות שהפכו לשגרה.

זה לא ספר אקדמי קלאסי וגם לא מסה רגשית. הוא נע בין לבין. יש בו ראיונות, מחשבות, קטעים היסטוריים וסיפורים שמצטברים יחד לרצף עשיר ומעורר מחשבה.

בשורה התחתונה:
ספר מעולה, עמוק ומעשיר. הוא לא נותן תשובות פשוטות, אבל הוא שואל את השאלות הנכונות  וזה כבר לא מעט.

נגורי, געגוע לעונה החולפת / ריוקו סקיגוצ'י
הוצאת תשע נשמות
105 עמודים
תרגום: דנה שם-אור

קשה להסביר איך מסה קצרה על אוכל וזמן מצליחה להפעיל כל כך הרבה רגשות בלי להזדקק לדרמטיות או לרגשנות. נגורי של ריוקו סקיגוצ'י עושה את זה בשקט, בעדינות כירורגית, דרך תנועה כמעט בלתי מורגשת של תודעה. תוך כדי הקריאה הרגשתי שאני עובר טרנספורמציה קטנה – לא פתאומית, אלא כזו שמתחילה בסדק. כמו שינוי קל בטמפרטורה שמבשר עונה אחרת.

הספר מתמקד ב"נגורי"  מונח יפני שמתאר את שארית התחושה שנשארת לאחר עונה שחלפה. זיכרון של טעם, תחושת פרידה מהעכשיו שהוא כבר כמעט אתמול. סקיגוצ'י לוקחת את המילה הזו ומרקדת סביבה, מפרקת אותה לרגעים מהחיים: אוכל שמסמן עונות, פרחים שבלעדיהם השוק נראה ריק, או מתכון שהיא מבשלת מתוך זיכרון של מקום אחר.

מה שמשך אותי במיוחד הוא האופן שבו היא מחברת בין האישי לתרבותי בלי ליפול לאקדמיזציה. היא לא מתיימרת ללמד, אלא פשוט מתבוננת  בטעם, בריח, בזמן. התרבות היפנית נוכחת בכל פסקה, אך לא כמסגרת נוקשה אלא כאורח חיים. בניגוד למקום שבו אני חי, שבו עונות השנה הן כמעט רק נתון ביומנים או בתחזית, אצלה מדובר בשפה שלמה. פרידה משזיף היא לא רק גסטרונומית – היא קיומית.

כתיבה כמו שלה מזכירה לי כמה אנחנו התרגלנו לחיות על פני השטח. לעבור מדבר לדבר בלי לעצור. סקיגוצ'י עוצרת, אפילו מתעכבת. היא יודעת שדווקא בפרטים הקטנים – בזיכרון של אבטיח באמצע יולי או בטעם המריר של קליפת תפוז באוקטובר  מסתתר סוד. והסוד הזה הוא לא בהכרח נוסטלגי. הוא מלא נוכחות, אולי אפילו סוג של אמונה שמה שחולף אינו אובד, אלא נטמע בתוכנו כמו טעם בלשון.

לא יכולתי שלא לחשוב תוך כדי קריאה על בשבחי הצללים של טניזקי. שניהם ספרים שבוחנים את מה שנמצא בצל, בשוליים, במה שלא מואר מדי. לא יפים במובן המקובל, אלא נוגעים. וגם כאן, כמו אצל טניזקי, התחביר מאופק, מצלצל כמו מנטרה  לא מתרפס, לא מתלהב. פשוט מדויק. התרגום של דנה שם-אור שומר על הטון הזה בצורה יפה ומאופקת, כזו שלא מבקשת להרשים אלא לשמר את הקול.

נגורי השאיר בי שאלה אחת עיקשת: כמה טעמים כבר שכחתי, כמה ריחות חלפו דרכי בלי שטרחתי לזכור? והאם אני מסוגל ללמוד מחדש את האמנות הזו  להרגיש את סוף העונה לא רק בגוף, אלא גם בנפש.

לפני החושך / בראד תור
דני ספרים
416 עמודים
מאנגלית: חגי ברקת

כבר קראתי כמה ספרים בסדרת סקוט הרואת’, ואני יודע בדיוק למה אני נכנס: אקשן מהיר, קונספירציה בינלאומית, דמות ראשית שהיא שילוב של ג'יימס בונד ודמות של ליאם ניסן אחרי שבוע בלי שינה  ובכל זאת, לפני החושך הצליח להפתיע אותי לטובה.

הספר נפתח כשהרואת' נמצא בשפל של חייו  שיכור איפשהו בנורווגיה, מתאבל, אבוד, ומאוד לא במצב להציל את העולם. ואז, כיאה לתור, מגיעה הפצצה: שמים על ראשו תג מחיר של 100 מיליון דולר. זה אומר רק דבר אחד כל ציידי הראשים בעולם יוצאים לצוד אותו. במקום להתקפל, הוא מתנער מהוויסקי, חובר לסוכנת נורבגית לא פחות שבורה ממנו, והשניים יוצאים למסע חוצה גבולות עם גופות, מרדפים וקשקושי מודיעין מהירים כמו רובה סנייפר.

האם זה ריאליסטי? ממש לא.
האם זה עמוק? לא באמת.
אבל זה מהנה בטירוף.

תור פשוט יודע לבשל ספר כמו שצריך מנה אחת של טרגדיה אישית, שתיים של טכנולוגיה צבאית, שלוש כוסות מתח, וקינוח של קרב יריות במבצר אירופי כלשהו.

אם קראתם כבר ספר או שניים בסדרה, תרגישו בבית אבל כאן יש גם רובד קצת יותר אישי, קצת יותר אפל.
ואם לא קראתם כלום? לא נורא, תזרמו תור דואג להסביר את המינימום שצריך כדי לקפוץ ישר לתוך המרדף.

בקיצור: אסקפיזם טהור.
כמו סדרת נטפליקס עם עונה שלמה ביום אחד.