השקרן הקטן / מיץ' אלבום
הוצאת מטר
302 עמודים
מאנגלית: עידית שורר

קשה להתעלם מהכריכה מושכת תשומת הלב של ספר זה שמעבירה היטב את האוירה בו ואת הלך הרוח שלו.
בעולם שבו הכריכות קורצות לך ויש להן משמעות זו בהחלט אחת שאי אפשר להתעלם ממנה.

עכשיו בואו נדבר על התוכן של הספר.
מיץ' אלבום בוחר הפעם לספר סיפור על תקופה חשוכה מאוד, אבל עושה את זה בדרך לא שגרתית. "השקרן הקטן" מתרחש בסלוניקי שביוון, עיר שהייתה פעם מרכז יהודי תוסס, ושהנאצים חיסלו כמעט כל זכר ממנו. אלבום לא מספר את הסיפור הזה דרך תיעוד היסטורי, אלא דרך עיניו של ילד אחד, ניקו, ילד בן אחת עשרה שכל עולמו סובב סביב ערך אחד – אמת.

ניקו מאמין שאסור לשקר, כי ככה לימד אותו סבא שלו. כשהנאצים פולשים לעיר, המשפחה שלו נלקחת לגטו בלעדיו, והוא מוצא את עצמו לבד בבית. שם מוצא אותו קצין גרמני בשם אודו גראף, שמזהה את התום שלו ומחליט להשתמש בו. הוא מציע לו עסקה: אם תשכנע את היהודים לעלות לרכבות "למקום בטוח", תוכל להציל את המשפחה שלך. ניקו, בתמימותו, משתף פעולה. הוא עומד על הרציף, מדבר אל האנשים, משדר ביטחון. הוא באמת מאמין שהוא עוזר להם.

אבל כשהרכבת האחרונה מגיעה, והוא רואה את המשפחה שלו נדחפת פנימה, המציאות מכה בו. הוא מבין ששיקר מבלי שהתכוון, ושבמו פיו שלח אנשים למותם. מאותו רגע הוא מחליט שלא יגיד עוד אמת. השקר, שבעבר נחשב עבורו לטאבו מוחלט, הופך לכלי הישרדות. ניקו מחליף שמות, זהויות, מקומות. הוא בורח גם מהנאצים וגם מעצמו.

במקביל, הסיפור עוקב אחרי סבסטיאן, אחיו הגדול של ניקו, שנשלח לאושוויץ ומנסה לשרוד בתנאים בלתי אנושיים. גם פאני, חברה מהעיר, מופיעה שוב ושוב – פעם אחת כילדה שנזרקה מהרכבת כדי להינצל, ופעם כאישה שמנסה לבנות חיים חדשים. ואילו גראף, הקצין הנאצי, ממשיך לחיות בזהות בדויה, כשהעבר רודף אותו מכל כיוון.

אבל הדמות הכי מיוחדת בספר היא לא אחת הדמויות שפועלות בו, אלא מי שמספרת אותו – האמת. אלבום נותן לאמת קול. היא זו שמובילה את הקורא בתוך הסיפור, מציגה את עצמה לא רק כעובדה אלא ככוח, כמשהו שיכול להירמס, להתעקם, לחזור.

הספר עוסק בפער שבין כוונות טובות לתוצאות הרסניות, באשמה שמלווה חיים שלמים, ובשאלה מה קורה כשערכים מתנפצים אל מול המציאות. האם מותר לשקר כדי לשרוד? האם אפשר לכפר על שקר שנעשה מתוך תום לב?

זה ספר שכתוב בפשטות אבל חודר עמוק. הוא לא רק מספר סיפור אלא גורם לחשוב. הוא נוגע בשואה בלי להפוך אותה לרקע בלבד, אלא כמשהו חי, פרטי, מצרב. וזה מה שעושה אותו מיוחד. גם אחרי שמסיימים לקרוא, הסיפור נשאר.

מומלץ.

משפטו של סוקרטס / א. פ. סטון
ספרי עליית הגג
340 עמודים
מאנגלית: שמעון בוזגלו

זה לא עוד ספר על סוקרטס. זה ניסיון רציני, יסודי ולעיתים גם קצת עקשני להבין מה באמת קרה שם, באתונה של שנת 399 לפני הספירה, כשהפילוסוף הזקן נידון למוות באשמת כפירה באלים והשחתת הנוער. איי. אף. סטון, שהיה עיתונאי אמריקאי מפורסם, לקח את הנושא הזה ברצינות כל כך גדולה עד שבגיל שבעים החל ללמוד יוונית עתיקה, רק כדי שיוכל לקרוא בעצמו את הדיאלוגים של אפלטון ואת המקורות האחרים מהתקופה.

הספר נכתב מתוך תשוקה אמיתית לחקר האמת, אבל לא תמיד קל לעקוב אחריו. סטון משלב בתוך הסיפור על המשפט הרבה מאוד רקע היסטורי, התרחשויות פוליטיות, דמויות שוליים וטקסטים קלאסיים. לפעמים זה מרתק. לפעמים זה עמוס מדי. הקורא יכול בקלות ללכת לאיבוד בין הסברים על דיני אתונה, פילוסופיות יווניות ומאבקים בין הדמוקרטים לאוליגרכים.

ובכל זאת, יש בספר הזה משהו ייחודי. סטון לא מקבל את הגרסה המוכרת של סוקרטס כקורבן תמים של שלטון פחד. הוא טוען שסוקרטס לא היה מנותק מהפוליטיקה, אלא דווקא אדם עם קשרים לחוגים רדיקליים שהתנגדו לדמוקרטיה. הוא מזכיר ששלושה זעזועים פוליטיים קשים פקדו את אתונה לפני המשפט, ושדווקא בהם טמון ההסבר למה ההאשמות נגדו עלו דווקא אז. בעיניו, המשפט היה יותר ממשפט אישי. הוא היה ניסיון של החברה האתונאית להגדיר את עצמה מחדש.

סטון שואל שאלות טובות. מה זה בעצם "השחתת הנוער"? למה סוקרטס הואשם בזה דווקא כשהיה כבר בן שבעים? למה בחר לא לברוח כשניתנה לו ההזדמנות? והאם בכלל אפשר להפריד בין פילוסופיה לפוליטיקה, בין מחשבה חופשית לבין אחריות אזרחית?

הספר לא מתאים לכל אחד. הוא דורש סבלנות, סקרנות, ורצון לחפור לעומק. אין פה עלילה דרמטית שמתגלגלת קדימה, אלא חקירה רצינית שמסתעפת לכל מיני כיוונים. לפעמים מתסכל, לפעמים מספק מאוד.

אני באופן אישי מצאתי בו הרבה ערך, גם אם לא קראתי כל עמוד ברצף. זה לא ספר קל, אבל הוא כן מעניין. הוא מציע דרך אחרת להסתכל על דמות שהתרגלנו להעריץ כמעט בעיניים עצומות, ומזכיר לנו שלפעמים גם הפילוסופים הכי גדולים חיו בתוך עולם סבוך ולא מושלם. בדיוק כמו שלנו.

המתמודד / ניר הירשמן־רוב
הוצאת שתים
176 עמודים

גם אני חשבתי פעם על פוליטיקה. לא באמת לרוץ לכנסת, אבל כן תהיתי איך זה יהיה להיות חלק מהשינוי. להשפיע מבפנים, אולי לתקן משהו קטן. אבל כשמסתכלים מקרוב, מבינים שזה עולם שלא כל אחד בנוי לו. צריך אורך רוח, עור עבה, ולפעמים גם קצת חוסר בושה. קשה להיות אדם טוב ולשרוד שם.

הספר "המתמודד" של ניר הירשמן־רוב עוסק בדיוק בזה. לא ברעיון היפה של פוליטיקה, אלא במה שקורה באמת כשמישהו כמונו נכנס לתוך המערכת הזאת. הגיבור, ערן בלום, נתקע בשירותים של הכנסת רגע לפני שהוא מושבע כחבר כנסת. משם, מהמקום הכי לא נוח שאפשר לדמיין, הוא מספר איך הגיע עד לרגע הזה.

זה לא סיפור מרגש על פוליטיקה. זה סיפור שמראה איך זה באמת נראה. חד, מצחיק לפעמים, כואב לפעמים. המסע שבלום עובר כולל את כל מה שחושבים על מאחורי הקלעים. יש שם אנשים שמחפשים סידור עבודה, עסקנים שמוכנים למכור הכל בשביל תפקיד, עיתונאים שמחכים שתיפול כדי לכתוב עליך, ותחושת חנק מול אנשים שאתה לא סובל אבל חייב לחייך אליהם.

הכתיבה מהירה וישירה, בלי לייפות דברים. משפטים קצרים, שיחות טובות, עין חדה לפרטים הקטנים של הפוליטיקה הקטנה. הירשמן־רוב לא מנסה לרצות את הקורא. הוא כותב כאילו הוא ישב שם, ראה הכל, ונמאס לו. אולי בגלל זה זה עובד כל כך טוב.

אחת הבחירות הכי חכמות בספר היא שהוא מתחיל בשירותים. לא במקרה. כדי לשבת על הכסא בכנסת, אתה קודם עובר דרך הכסא של השירותים. אולי זו גם אמירה על איך נראית הדרך לצמרת בכל מקום שצריך להתחכך בכוח.

ויש גם רגעים שקטים. של כאב. של בדידות. בלום הוא לא צדיק. הוא גם לא איש רע. הוא פשוט בן אדם. והוא הולך לאיבוד בתוך מערכת שכל הזמן בודקת כמה אתה מוכן לוותר כדי להישאר.

זה ספר קצר אבל לא שטחי. מצחיק אבל לא קליל. כתוב בפשטות אבל עם תובנות רציניות. אין כאן אמירה של "הכל רקוב", אבל גם אין תקווה גדולה. הספר פשוט מציב מראה. ובמראה הזאת כל מי שחשב להיכנס לפוליטיקה יראה משהו. לפעמים את עצמו.

תמורה נאותה / מאיה ערד
הוצאת חרגול – מודן
208 עמודים

מאיה ערד היא כותבת מוכשרת מאוד. אין בזה ספק. היא יודעת לבנות דמויות חזקות, שולטת בניואנסים של יחסים אנושיים, ויש לה יכולת לראות לעומק את השבריריות שבחיים בין ישראל לאמריקה. קראתי כמה מהספרים שלה, ויש ביניהם כאלה שריגשו אותי באמת. הפעם, משהו לא התחבר. הספר הזה כתוב היטב, אבל הוא לא הצליח לגעת בי. הרגשתי שאני נשאר קצת מבחוץ.

שלושה סיפורים ארוכים מרכיבים את הקובץ הזה, וכולם עוסקים בדמויות שנמצאות ברגע של עימות פנימי. לא עימות דרמטי או קולני, אלא כזה שמתנהל מתחת לפני השטח, מול עצמן, מול מה שהן מרגישות שמגיע להן. הן רוצות יותר: יותר הכרה, יותר תשומת לב, יותר יחס, אבל לא מצליחות לבקש את זה באופן ישיר. והפער הזה, בין מה שהן נותנות לבין מה שהן מקבלות, הוא לב הסיפור, והוא גם לא באמת נפתר.

הסיפור הראשון עוקב אחרי מתרגמת מבוגרת שעובדת מעברית לאנגלית. היא נראית מצליחה כלפי חוץ, אבל מתקשה לעמוד על שלה, לא בעבודה, לא במערכות יחסים. היא יודעת לדייק בטקסטים של אחרים, אבל לא בתרגום של עצמה לעולם. קיוויתי שהסיפור יעז לחדור עמוק יותר אל הפנים שלה, לחשוף פצע או שורש, אבל הוא נשאר באותו מרחק כמעט עד הסוף.

דווקא בלימונדה הרגשתי יותר מעורב. הסיפור עוקב אחרי גבר שתכנן חופשה שקטה עם משפחתו, ונגרר למציאות עמוסה מדי עם גיסות, ילד על הרצף, וכלב שמערער את השקט המדומיין. אבל הדמות שנשארה איתי היא דווקא אשתו, שנמצאת במתח בלתי אפשרי בין הצורך לרצות את כולם לבין השחיקה שהיא חווה בעצמה. זו נכתבה ברגישות רבה.

הסיפור השלישי מתאר סבתא שלוקחת את נכדתה הציירת הצעירה לטיול אמנותי באירופה. כמו דמויות אחרות שערד כתבה בעבר, גם כאן יש פער בין האופן שבו הדמות רואה את עצמה לבין מה שהמציאות משקפת לה. זו דמות קצת טרגית, אבל גם מצחיקה לרגעים, והסיפור מצליח להחזיק אותה בדיוק הנכון, מהודק, חד, ומשאיר טעם מריר.

שלוש הנובלות האלו שואלות את אותה שאלה מנוסחת בצורות שונות: מה בעצם מגיע לנו? לא רק במשכורת או בהכרה, אלא במובן האנושי – מה התמורה שמישהו אמור לתת לנו על זה שאנחנו כאן. ערד לא מציעה פתרונות, היא רק מציבה את הפער. וזה עובד, לפחות כרעיון. אצלי זה לא הצליח לעורר חוויה שלמה.

ערד יודעת מה היא עושה, בזה אין ספק. אבל הפעם, הדיוק והמיומנות לא הצליחו לפתוח לי את הלב.

מחמוד או ההצפה / אנטואן ווטרס
ספרית פועלים
164 עמודים
מצרפתית: רחל ליברמן

אני מודה שאני מאוד אוהב ספרות בסגנון פרוזה לירית, זו ספרות לא קלה לקריאה אבל האתגר בה, בשפה, במקצב של הספר, בסגנון מאוד מושך אותי.
הוא דורש בעיני מיומנות רבה מאוד ומעט סופרים כותבים פרוזה לירית בצורה טובה ומשכנעת.
ספר נוסף שאהבתי בסגנון היה "הכל אודות ליהמן" של סטפנו מאסיני ומעניין ששניהם מתייחסים בסיפור לעליה ונפילה בין אם זו עליה ונפילה כלכלית כמו בהכל אודות ליהמן ובין אם זה בעלייתו ונפילתו של משטר כמו בספר של ווטרס.

בחירה בסגנון כתיבה כזה אינו מקרי, הוא משרת את הנראטיב שהמשורר או הסופר רוצה להעביר.

השפה הפיוטית מאפשרת לגשת לנושאים כבדים בדרך עדינה יותר. במקום לתאר את הזוועות בפירוט, ווטרס משתמש בדימויים כמו ההצפה שמסמלת איך העם הסורי "נטבע" תחת המשטר. הקצב האיטי והחזרות יוצרים אווירה מהורהרת שמאפשרת לקורא לעכל את המידע הקשה בהדרגה
הפרוזה הלירית גם מתאימה לדמות המשורר-המספר. משורר טבעי שהוא יחשוב ויבטא את עצמו בשפה פיוטית, וזה הופך את הסיפור לאמין יותר. השפה הזאת מעניקה למספר דרך להתמודד עם הכאב שלו ולקורא דרך להבין אותו, מבלי שהחוויה תהיה קשה מדי לעיכול

הספר עצמו טראגי מאוד וכתוב באופן רגיש ומספר את סיפורו של העם הסורי הסובל ממשטר מדכא דרך סיפורו של מחמוד אלמאשי, משורר סורי שחי על שפת אגם אל אסד וחי לו לבדו, שט לו באגם, ונזכר בימים הטובים שלו עם משפחתו שאבדה, עם הכפר שהוצף עקב הסכר הענק שהוקם.

מחמוד מספר ונזכר גם בימים הקשים, בימיו בכלא תחת שלטון חאפז אל אסד, שגם שם ביקשו ממנו להצהיר ולכתוב מכתבי תודה לנשיא "האהוב".

מחמוד חי את העבר, חי אותם בכאב, הרבה טוב לא נשאר לו והוא מספר על מה קיוו שסוריה תהפוך להיות ומה השחיתות והשלטון המסואב והאכזר הפך אותה להיות, על האומללות והכאב, האנשים שאבדו ולא יחזרו, הנופים היפים שטבעו בעקבות בניית הסכר.

מעבר לסיפורו הכאוב של מחמוד אנחנו לומדים דרכו על סוריה, דרך עיניו אנחנו חווים את סוריה ואת המתחולל בה.
העם האמין שבאשר המלומד, הרופא שהתחנך באירופה יעשה טוב לסוריה והאכזבה היתה כה רבה.

הסכר בספר ואולי גם במציאות הוא סימבול אכזרי למה שסוריה הפכה להיות.
כמו שהמים הציפו כפרים ושדות כדי ליצור את האגם, כך המשטר הציף את החופף והחיים הטבעיים של העם הסורי.
ההצפה הפיזית הפכה למטאפורה לטראומה הרוחנית.
מה שלכאורה היה אמור להביא חיים חדשים הפך לסמל של מוות וחורבן.

אנטואן ווטרס הוא משורר בלגי והספר החשוב והנהדר הזה זכה בפרס מרגריט דיראס.
הוא בהחלט נותן לנו כאן בישראל הצצה לטרגדיה של העם הסורי ומעורר צביטה בלב.
מומלץ מאוד.

סתר המדרגה / אמונה אלון
כנרת, זמורה
171 עמודים

הספר "סתר המדרגה" של אמונה אלון כולל שתי נובלות שמתרחשות אחרי השביעי באוקטובר. לא על המלחמה עצמה, אלא על מה שקורה למי שנשאר בעורף. בעיקר לנשים שנאלצות להחזיק את הבית, את המשפחה, את עצמן כשהעולם מסביב מתפרק.

הנובלה הראשונה מספרת על רונה, שמגיעה לקריית ארבע כדי לטפל באמא שלה, אלקה – אישה מבוגרת, מותשת, שכבר לא רוצה להמשיך לחיות. אלקה נישאה בשנית לחסדאי, לוחם לשעבר, מין סבא קלאסי מהדור הישן. הבן של רונה, אבישי, מפקד עכשיו על יחידה קרבית מיוחדת, ואלקה חיה בפחד מתמיד לגורלו. שלושה דורות של גברים לוחמים, אבל בסיפור הזה אין בזה שום דבר הירואי. רק חרדה כבדה של אם ושל סבתא, שראו כבר יותר מדי ומבינות בדיוק מה מונח על כף המאזניים. רונה עצמה לא מגיעה כדי לעשות מהפכות. היא פשוט שם, כי אין ברירה. אבל בתוך הזמן שהיא שוהה שם, עולים מתחים ישנים, שאלות על שייכות, על זהות, על המקום שלה בתוך המשפחה הזאת.

הנובלה השנייה עוקבת אחרי רעיה, אשת רב צעירה ולמדנית בעצמה. היא ובני משפחתה פונו מהצפון בגלל הלחימה, אבל מה שמעסיק אותה באמת זו אחותה. האחות, שיצאה בשאלה, השתתפה במסיבת נובה ומאז נעלמה. עוד לפני כן הקשר ביניהן היה מורכב, ועכשיו נוספה גם הדאגה, הפחד שמשהו נורא קרה. נוריאל, בעלה של רעיה, שחזר בתשובה ואיש מודיעין בעברו, מנסה לעזור לאתר את האחות. אבל ככל שהחיפוש נמשך, רעיה מתחילה להרגיש שהשבר גדול יותר. לא רק בינה לבין בעלה, אלא גם בתוכה. משהו נסדק. האמונה כבר לא יציבה כמו פעם. זה לא מתפוצץ בבת אחת אלא נשחק לאט, דרך שקט, מחשבות, דברים שלא היה לה אומץ להרגיש קודם.

שתי הנובלות כתובות בשפה מאופקת, בלי דרמות גדולות ובלי רגשנות. לא הכול בהן עובד חלק  יש קטעים שמרגישים דחוסים מדי או פתאומיים מדי  אבל בסופו של דבר הן משאירות תחושת עומק. החיים שמתוארים כאן הם חיים של תפקוד מתמשך תחת לחץ. לא קריסה, אלא התפוררות איטית.

אמונה אלון לא מציגה את הדמויות שלה כגיבורות, ולא מנסה לייפות את הסיטואציה. היא לא באה לבקר את החברה הדתית־לאומית, וגם לא להלל אותה. היא פשוט מציבה מראה, ומראה מה קורה כשנשים מוצאות את עצמן לבד, עם מציאות שלא נתנה להן שום אפשרות לעצור. זה לא ספר עם עלילה מסעירה או טוויסטים מפתיעים, אבל הוא כן מצליח ללכוד משהו מהאוויר שאנחנו נושמים עכשיו, הדחיסות, הדאגה, ההחזקה בשיניים, והכאב של מי שנשאר מאחור.

אם אתם קוראים את המילים האלה / שלמה קווס, רחלי פלנט־רוזן
הוצאת טובי
271 עמודים

יש לי מנהג, מדי פעם אני פותח את המעטפה של המסמכים שנשארו מאמא שלי שהלכה לעולמה כשהייתי ילד ומתבונן בהם, קורא בהם, מנסה לאחוז בזכרון.
לפעמים גם קורא את הצוואה שלה, את המסמך הזה, המשפטי, עם חותמת רשמית שבה היא רושמת לאן ילך עזבונה ומי יקבל מה ומה היא רוצה שיקרה איתנו, ילדיה.
הזכרון הזה הוא מה שנשאר ממנה , אותם מכתבים שנכתבו לאבא שלי, אותה צוואה שבה היא כתבה כשהיא ידעה שהיא הולכת אל מותה.

להרבה משפחות אין זכרון כזה, לא נשארו מכתבים מהילדים שהלכו לצבא, ולפעמים כל מה שנותר זה להתבונן בטלפון אם נשאר שלם ולהתבונן בתמונות ובהתכתבויות של הבן או הבת שנלחמו, שנרצחו, שנטבחו ולראות מה הוא כתב, אולי לדלות פיסת זכרון, זה כל כך משמעותי, כל מילה, כל פסקה. זה הזכרון.

לפעמים, כמו בספר הזה חיילים וחיילות שיצאו אל הלא נודע השאירו משהו, כתבו משהו, מן מילות פרידה, מן מכתבים צנועים כאילו יודעים שלא בטוח שיחזרו, כי כשאתה יוצא לשדה הקרב מול יריב כה קשה אתה יודע שייתכן שלא תחזור והמילים, הם בעלי עוצמה רבה.
הספר הזה מביא את סיפורם של חלק מהחיילים שהשאירו זכרון כזה והוא מן קיר הנצחה מודפס על נייר לבן כדי שלא רק המשפחה תזכור אלא גם אנחנו. הספר הזה מביא את סיפורם ומתעד את המילים האחרונות שהם כתבו וזאת הצוואה שלהם, זה מה שהם השאירו וזה החותם שלהם.

לא קל לדפדף בספר הזה, לראות את הפנים המאוירות, לראות את המילים שהם כתבו שגורמים לצמרמורת לכל מי שקורא בהם ויש בו רגש אנושי שכן קשה לא לחוש כך.

אפשר גם להתבונן על זה בצורה אחרת, "במותם ציוו לנו את החיים" זו אינה קלישאה אנחנו מצווים לחיות ולהמשיך, לקיים את העם הזה ואת האומה הזו ולתת תקווה לילדינו שיכול להיות כאן טוב יותר.
כמו רבים לפניהם ולצערנו רבים אחריהם יש מחיר למלחמות ולכאב ולחיים במקום כל כך מורכב ומסובך ויש מי שקם בבוקר ולא יודע אם יחזור בערב ואנחנו צריכים להבין שאנחנו כאן בזכותם.

לי נשארו מאמא שלי מכתבים, היא לא הלכה לקרב, היא נלחמה במחלה קשה, זה קרב מסוג שונה אבל היא ידעה מבעוד מואד את גורלה. הם לא.
הספר הזה הוא כמו אלבום זכרון ומעבר לחיילים ולתיעוד זכרם, מילותיהם ומכתביהם בספר הזה משתתפים אנשי רוח, אנשים, סופרים, פוליטיקאים ואמנים שמביאים לנו משהו נוסף, איזה טקסט חשוב ומרגש, איזו קינה, שירה וסיפורים אישיים שנוגעים ישירות לדבר הכי חשוב בספר, המילים האחרונות ומה שהשארנו מאחור עבור מי שיקר לנו.
נשיא המדינה יצחק הרצוג, רוביק רוזנטל, אביתר בנאי, אבי יששכרוב ועוד רבים.

ספר שצריך לקרוא בו שוב אבל אני לא יודע אם יש בי את הכוחות לקרוא בו שוב וכן חשוב שיהיה בבית, כן חשוב להזכר ולזכור.

טהאנו / אורסולה ק. לה גווין
הוצאת הכורסא
265 עמודים
תרגום: תומר בן אהרון

זה הספר הרביעי בסדרת הקוסם מארץ ים, והפעם הראשונה שהוא רואה אור בעברית. אבל זו לא הסיבה המרכזית לקרוא אותו. טהאנו שונה לגמרי מהספרים הקודמים גם בטון, גם בקצב, ובעיקר במבט.

אם שלושת הספרים הראשונים היו סיפורי הרפתקה קסומים לצעירים, הספר הזה פונה למבוגרים. לא כי הוא מורכב יותר להבנה, אלא כי הוא עמוק יותר רגשית. הוא לא בא להרשים – הוא בא להיות. לשבת לידך, לאט.

העלילה עוקבת אחרי טנר הנערה מהספר השני, שכעת היא אישה אלמנה, חיה בכפר ומנותקת מעולם הקסם והמקדשים. יום אחד היא מוצאת ילדה שרופה ושותקת, ומחליטה לאמץ אותה. הילדה נקראת תרו.
ככל שהסיפור מתקדם, מתברר שתרו לא רק שרדה את האימה שעברה היא נושאת סוד עמוק, לא סוד של עלילה אלא משהו קיומי, חידתי.

ובמקביל, גֵד גיבור הסדרה חוזר. אבל הוא כבר לא הקוסם האדיר מהעבר. הוא נשבר. הוא איבד את כוחותיו, את תפקידו, אפילו את שמו. גם הוא נאלץ להתחיל מחדש.

טהאנו הוא הספר הכי לא פנטסטי בסדרת פנטזיה. אין בו מפות, מסעות גדולים או קרבות קסם. רוב הזמן אנחנו פשוט בבית של טנר, עם תרו, עם השתיקות, הפחדים, רגעי השגרה.
ולמרות שנדמה לפעמים שלא קורה הרבה בעצם הכול קורה.

זה גם ספר על נשים. לא במובן של אג'נדה, אלא כזה שמסתכל אחרת: על איך נשים נושאות כאב, על מה זה לגדול בצל טראומה, על כוח שלא נמדד ביכולת לשלוט אלא ביכולת להיות. תרו – הילדה השותקת היא אולי הדמות הכי מהפכנית בכל הסדרה, דווקא כי היא מסרבת לשחק לפי הכללים. היא לא תשתמש בקסם. היא לא תדרוש. היא פשוט תהיה ובכך תערער הכול.

לה גווין חזרה אל הסדרה הזו עשרים שנה אחרי שכתבה את הספר השלישי, וזה ניכר. זו לא כתיבה של יוצרת שמביאה לנו עוד הרפתקה זו כתיבה של מי שכבר ראתה, כאבה, התבגרה. היא יודעת שחוכמה לא גרה במגדלי קוסמים, אלא בשקט שבין המילים.

התרגום של תומר בן אהרון עדין, מדויק, לא משתלט. הוא שומר על המקצב הרגשי של הספר וזה קריטי כאן.

טהאנו הוא לא ספר שקוראים בבת אחת. הוא לא מלהיב, לא בועט, לא אפי. הוא פצוע, רך, אמיתי. הוא עוסק במה שקורה אחרי שהקסם נגמר איך חיים עם השברים, איך קמים מהאפר, ואיך מוצאים משמעות דווקא במה שנשאר אחר כך.

זה ספר כמו צלקת ישנה לא כזו שצריך להסתיר, אלא אחת שכבר הפכה לחלק ממי שאתה.

מזמן לא ראיתי כוכב נופל / סיגל שובל
הוצאת קתרזיס
57 עמודים
גם בספר הזה כמו הרבה ספרי שירה אחרים אני מתבונן לעומק בכריכה ומנסה להבין את ההקשר שלה לשירים שבספר. רקע כהה מאוד, כמעט שחור, שבתוכו פס בהיר דק באלכסון, לא ברור אם זו תנועה או שובל שנשאר אחרי תנועה, אולי כוכב שנפל, אולי רק הזיכרון שלו, ודווקא בזה שאין כוכב, שאין דבר ברור להיאחז בו, יש משהו עדין, צנוע, שמזמין אותך פנימה בלי להגיד לך מה תמצא שם. הכריכה מרמזת בדיוק על מה שמצפה בפנים, לא הרגע שבו משהו קורה, אלא מה שנשאר ממנו אחר כך, התהודה, ההד, השקט שבא אחרי, ומהמקום הזה מתחילים השירים.
סיגל שובל כותבת שירה שקטה, לא שירה שצועקת או מתאמצת או מנסה לרגש בכוח, אלא שירה שנכתבת ממקום אחר, עמוק יותר, פנימי יותר, שיש בו גם כאב וגם השלמה, גם מבוכה וגם צלילות, השירים מדברים על אובדן אבל לא על המוות עצמו, אלא על מה שנשאר אחרי שהמוות עבר, הם מדברים על קשרים שלא מתממשים, על בדידות בעיר, על מבטים שלא נפגשים, על הרצון לבית שהוא לא רק קירות אלא מקום בגוף ובזמן שאפשר לנוח בו, והחיפוש הזה נוכח כמעט בכל שיר, בצורת הכתיבה, באיפוק, במה שלא נאמר.
מה שמרגישים בספר זה את הזמן, הזמן שעבר בין שיר לשיר, את השנים שהשירים האלה נכתבו בהן, את ההפסקות, את השתיקות, כל שיר הוא כמו דף שנכתב לאט, מתוך מחשבה, מתוך הליכה, אין כאן דרמה ואין כאן הכרזות, יש נשימה, מרווח, ויש גם תחושת אמת, לא אמת של עובדות אלא אמת של תחושה, של מגע, של מקום רגשי שמישהו היה בו באמת וידע לכתוב אותו כמו שהוא.
ספר שירה נוגע ומרגש שעוסק בנושאים רבים ועושה אותם טוב ומעניין, גורם לך להרהר ולשקוע בהם והתחברתי לזה מאוד.

"תשמרי על עצמך", אמרת ליד הדלת
והצמדת את המצח שלך לשלי.
דווקא איבר הפנים, שלא רואה ולא שומע
ולא שואף את ריח המילים.

"תשמרי על עצמך", אמרת

והשארת אחריך
מצח חרות
בודד כמצבה."

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה־21 / ביל מאהר
הוצאת עם עובד
367 עמודים
מאנגלית: יוסי מילוא

אני עוקב אחרי ביל מאהר כבר שנים. מדי פעם אני פותח יוטיוב, שוקע ברצף מונולוגים, ותמיד יוצא עם תחושת אי-נוחות מסוימת – מהסוג הבריא. הוא לא משאיר אותך באמצע. גם כשהוא מעצבן, אתה לא סוגר את הסרטון. כי מאהר אומר את מה שאחרים רק חושבים, וגורם לך לצחוק תוך כדי שאתה שואל את עצמך: "רגע, זה בסדר שצחקתי עכשיו?"

הספר הזה הוא אוסף של קטעים מתוכניותיו הטלוויזיוניות. כלומר, זה מרגיש כמו ערב של בינג' עם מאהר, רק בלי הקהל, בלי ההפרעות, ובלי הסחות דעת. אתה מקבל אותו נטו – משפט אחרי משפט, בלי פילטרים. וזה עובד. מאוד.

אל תחפשו כאן ניתוחים פוליטיים עמוקים או תיאוריה סדורה על המציאות. מאהר הוא אדם עם מוח חד ויכולת נדירה לזהות חוסר היגיון – ולנעוץ בו סיכה.
הוא לא מתאמץ להיות מאוזן, לא מחפש לרצות. הדעה שלו ברורה, והאצבע תמיד על הדופק – או על העצב הכי חשוף.

הוא שונא חרטוטים. דתות, פוליטיקאים, תקינות פוליטית, אמריקאים מתחסדים – כולם מקבלים ממנו בעיטה. הוא לא מתרשם מסמכות ולא רוכש כבוד למה ש"אמורים" לכבד. הוא פשוט יורה מצחיק, עוקצני, ומדויק. יש בספר לא מעט רגעים שאתה עוצר וקורא לחבר: "קח, תקרא את זה. זה בדיוק מה שאנחנו אומרים כבר שנים, רק שהוא אמר את זה יותר טוב."

לא כל הקטעים באותה רמה. חלקם מתיישנים מהר, חלקם תלויים בהקשרים אמריקאים נקודתיים. אבל הקו הכללי חד וברור: מאהר לוקח את התרבות האמריקאית ומפרק אותה לגורמים. בלי כפפות, בלי סלוגנים, בלי צורך לצאת "נאור".

והוא לא נכנס לשום משבצת נוחה. הוא אולי ליברל, אבל שונא את הפוליטיקה של הזהויות. הוא בעד זכויות אדם, אבל נגד הקורבנוּת המקצועית. מצד אחד הוא תוקף דתיים כמו דוקינס עם חוש הומור, מצד שני שוחט את השמאל כאילו גדל בקבוצת וואטסאפ של מתנחלים.
זה לא בלבול זו בהירות. הוא פשוט לא מוכן להקריב את ההיגיון למען אף אידיאולוגיה.

התרגום של יוסי מילוא עושה את העבודה. הקצב נשמר, הבדיחות עוברות, והעברית לא מעבירה את זה לעולם אחר. יש תחושה שאתה עדיין שומע את מאהר מדבר, גם אם זה על הדף.

בשורה התחתונה: זה ספר שאתה לא צריך לקרוא ברצף. הוא עובד מצוין בקטעים קצרים. תיקח אותו לנסיעה, תפיל קטע לפני השינה, תקרא באמצע היום. הוא לא יבנה לך השקפת עולם – אבל הוא יפרק כמה קלישאות. ואם אתה אוהב את מאהר תקבל כאן גרסה מזוקקת, בלי קהל, בלי מסכים, בלי התנצלויות. רק הוא והעוקץ שלו מול כל מה שמעצבן (ובצדק) באמריקה של היום.