גינת הכלבים / סופי אוקסנן
הוצאת עם עובד
374 עמודים
מפינית: רות שפירא

אישה יושבת על ספסל בגינת כלבים בהלסינקי. נדמית שקטה, שקופה כמעט. היא עוקבת אחרי מישהי, ממתינה. לא סתם גינה, לא סתם מעקב. תוך כדי ההתבוננות החיצונית הזאת נפרש הסיפור האמיתי – סיפור של גוף שהפך למטבע עובר לסוחר, של צעירה אוקראינית שנכנסה לעולם האפור של תעשיית הפוריות הלא-חוקית, של חיים שמתקיימים בין בריחה, הסתרה, וניסיון נואש להיאחז בזהות כלשהי.

הספר מסופר כולו בגוף ראשון, דרך עיניה של אולגה – קול שמרגיש בהתחלה מרוחק אך בהמשך מתברר כמשקולת רגשית כבדה, קול של מישהי שכבר לא בטוחה אם היא הקורבן או התוקפת. אוקסנן לא מספקת לקורא תחנות נוחות להזדהות. אין כאן מבנה של גאולה, גם לא פסקי דין. יש רצף של זיכרונות, השתקפויות, פרטים שנשזרים אט-אט לכדי תמונה מטרידה של תעשייה שמתנהלת מתחת לפני השטח – פונדקאות, תרומות ביציות, סחר באשליה של חמלה.

המהלך של אוקסנן מתוחכם. היא לא מבקשת להסעיר עם דרמה אלא לחשוף שכבה אחרי שכבה של אמת מורעלת. הדמויות לא בוכות ולא זועקות. הן שותקות, מסתובבות ברחובות זרים, מרכיבות על הפנים מבנים של הישרדות. והקורא? נגרר פנימה, בלי חבל הצלה. אולגה מספרת – והאמינות שלה כל הזמן נבדקת. כמה היא מדחיקה, כמה היא יודעת, כמה היא משקרת גם לנו. הבחירה בגוף ראשון יוצרת אפקט חונק כמעט: אנחנו לכודים בתוך הראש של מישהי שכבר איבדה שליטה על הנרטיב של עצמה.

זה לא רק סיפור אישי. זו אמירה חברתית חדה על מה שקורה כשגבולות נשברים – בין מזרח למערב, בין עוני לניצול, בין חוק לרווח. הרקע האוקראיני אינו תפאורה אקזוטית אלא מראה: כלכלה שמתפוררת, נשים חסרות זכויות, והמערב שבא "לקנות חיים" בלי לשאול שאלות מיותרות.

אוקסנן לא מטיפה. היא פשוט מספרת את זה כמו שזה – בפשטות ספרותית קרה, ישירה, חסרת רחמים. זה לא הופך את הקריאה לקלה. להפך. מי שמחפש קצב מהיר, או פתרונות עלילתיים ברורים, ימצא את עצמו נתקע לא פעם. אבל דווקא הסטטיות, ההתעכבות, החזרתיות הפנימית של אולגה – אלה שמבלבלים בהתחלה – הם שמרכיבים בסופו של דבר את עוצמת הספר.

גינת הכלבים ממשיך את הקו הספרותי שהפך את סופי אוקסנן לאחת הסופרות הבולטות בסקנדינביה. הוא חופר לעומק, בלי ללטף, בלי לקשט. בתוך עולם ספרותי שבו רבים כותבים על טראומה כטרנד או כהצהרה רגשית, אוקסנן פשוט עושה את זה מתוך שקט מפחיד, דיוק, והכרה עמוקה במבני הכוח שסביב הגוף הנשי, ובפרט כשהוא הופך למשאב.

זה ספר שלא יענה לך אם את/ה קורבן או משתף פעולה. הוא רק ישאל אם את/ה באמת רוצה לדעת את התשובה.

את כותבת? / אליזבט דור
כנרת זמורה
224 עמודים

בשנים האחרונות קראתי לא מעט ספרים שעוסקים בזקנה, בדמנציה, בזיכרון שהולך ומתפורר. נדמה שזו אחת התמות הספרותיות שנוגעת כמעט בכולם – הקוראים, הכותבים, הדמויות – ואין פלא, כי כולנו בסופו של דבר נוגעים בקצה הזה, אם לא דרך עצמנו אז דרך הקרובים לנו.
ועדיין, בתוך הז'אנר הלא רשמי הזה שהולך ומתרחב, "את כותבת?" מצליח להישמע כמו קול אחר. אולי כי הוא נמנע מתיאטרליות. אולי כי הוא לא עסוק בלרגש, אלא בלהתבונן. אולי כי הוא נכתב מתוך מקום שמכיר את הפצע הזה מקרוב, ולא מנסה ליפות אותו.

אליזבט דור בוראת כאן סיפור אינטימי, כמעט מהוסה, על מערכת היחסים בין אם ובת ברגעים שבהם הזיכרון כבר נסוג, והעבר לא מתיישב בשקט במקומו. הבת, איזבלה, היא אמנית ויוצרת, והאם, רבקה, היא דמות טעונה – חזקה, דעתנית, אהובה ושנואה לסירוגין.
רבקה מבקשת: "כתבי אותי". אבל הקריאה הזו, הכאילו פשוטה, נושאת בתוכה סבך שלם של רגשות מודחקים, שתיקות ארוכות, ואמיתות שחמקו מהבהרה במשך חיים שלמים.
הספר לא מספר סיפור ברור מהתחלה ועד סוף. הוא נע בגלים – גלים של תודעה, של זיכרונות סדוקים, של שיחות קטועות, של מכתבים שנכתבו ואולי גם לא. יש בו רגעים של בהירות, ולצידם רגעים של בלבול, כמו בשיחה עם אדם שאיבד את הקשר בין המילים לחיים.

הכתיבה של דור מתאפיינת במקצב פנימי ייחודי. משפטים קצרים שמתעקבים על פרטים קטנים. דימויים שמופיעים ונמוגים. סצנות שכביכול "לא קורה בהן הרבה", אבל הלב מתהפך תוך כדי הקריאה.
זה לא ספר "עלילה" במובן המסורתי, וזה גם לא יומן אישי. זה יותר כמו ניסיון מתמשך לגעת במשהו חמקמק – בזיכרון שלא נשמר, בשפה שלא מספיקה, באהבה שמתקיימת בצמוד לתסכול עמוק.

במובנים רבים, זהו גם ספר על שפה ועל הכתיבה עצמה. מה המשמעות של לכתוב את אמא שלך? האם זה נאמן? האם זה בגידה? האם אפשר באמת לתעד מישהי שנאבקת להחזיק בזהותה, בשעה שהמילים בוגדות בה?

"את כותבת?" הוא ספר צלול, מרגש, עדין. הוא לא מתחנף לקורא, לא מתאמץ להרשים. הוא פשוט מניח על השולחן את מה שיש – זקנה, שכחה, קושי, וביניהם גם המון אהבה שקטה. ספר שקט שאומר הרבה. ספר של נשימה ארוכה.

בודפשט / שיקו בוארקי
ידיעות ספרים
175 עמודים
תרגום: אראלה טלנברג לרר

ספר לא קל לקריאה. לא בגלל שהוא ארוך או מסובך עלילתית – להפך, הוא די קצר. אבל הוא דורש ריכוז. העלילה קופצת בזמנים, לפעמים בלי הסבר, לפעמים בלי הכנה. מה שנראה בהתחלה כמו סיפור על סופר צללים מברזיל שמבקר בהונגריה, הופך לאט לאט לסיפור על זהות שמתפרקת – דרך שפה, דרך אהבה, דרך עיר זרה לגמרי.

הגיבור, ז’וזה קוסטה, כותב עבור אחרים. אפילו את חייו הוא לא לגמרי חי – אלא מדווח, מדמיין, מתחזה. בבודפשט הוא פוגש שפה שאין לו שום סיבה להימשך אליה, אבל היא הופכת אצלו לאובססיה. מין ניסיון להתחיל מחדש, או לברוח ממשהו – לא ברור. וזה בדיוק העניין: הרבה פעמים לא ברור מה קורה שם. מה אמת ומה פנטזיה, מה עבר ומה הווה, מי הוא באמת ומה הוא רק כותב.

הכתיבה של בוארקי שונה מאוד ממה שאני רגיל אליו. לפעמים היא שירית ויפהפייה, ולפעמים היא כמעט מסתבכת בתוך עצמה. יש תחושה של ריחוק, של קצב אחר, כמעט כמו תרגום פנימי שעובר מהשפה הפורטוגזית להונגרית ומשם לעברית. אבל בתוך כל זה יש הרבה דיוק. יש משפטים שנשארים איתך, גם אם אתה לא בטוח שהבנת את כל מה שקרה לפני או אחרי.

בודפשט עצמה לא נראית כאן כמו עיר תיירות. היא לא נוף, היא תחושת זרות. עיר קפואה, שקטה, כמעט נטולת צבעים, שמבלבלת את הגיבור ומרחיקה אותו עוד יותר מעצמו.

הספר הזה לא מתאים למי שמחפש עלילה סוחפת וברורה. הוא יותר חוויה של שפה, של זהות, של ניכור. בעיניי, הוא כתוב בצורה מרשימה ומאתגרת, אבל גם דורש הרבה מהקורא.
זה ספר שמתאים למי שאוהב ספרות שמאתגרת, שמוכנה לאבד את הקורא קצת בדרך, שמבקשת ממנו להיות פעיל, לחשוב, אולי גם ללכת לאיבוד בכוונה.

מוזיאון החרקים / אמילי קרטר ודייב גולסון
הוצאת שוקן
מאנגלית: יפית ברנר
איורים: אמילי קרטר
96 עמודים

סדרת ספרי המוזיאונים העצומה והצבעונית של הוצאת שוקן ממשיכה – והפעם בנושא שחביב עליי במיוחד: החרקים.
הם לא רק מסקרנים אותי, אלא גם חביבים עליי ברמה האישית: גידלתי ואני ממשיך לגדל פרוקי רגליים – תיקנים לוחשים, מקלונים וייטנאמיים ועוד.

הם מסקרנים ומרתקים אותי. העולם שלהם כל כך מגוון ומרגש, ולמרות שעדיין לא גילינו עליו הכול – ואולי גם לא את כל מיני החרקים הקיימים – הוא ממשיך להיות עבורי עולם מסתורי, מלהיב, ומעורר השתאות.
לצד זה, חשוב להזכיר את הרתיעה האנושית הנפוצה מחרקים – במיוחד מחרקי הבית שחיים איתנו בסמיכות, אבל לא רק הם.

הספר העצום הזה – גם בגודלו הפיזי וגם באיורים המלהיבים שבו – ממשיך את המסורת של הסדרה (מוזיאון העצים, מוזיאון הפרחים, מוזיאון החלל ועוד), ומציג לקוראים חלק קטן מתוך השפע האינסופי של פרוקי הרגליים והחרקים. הוא מחלק את בעלי-החיים למשפחות ביולוגיות, מציג מינים מוכרים יותר ומוכרים פחות, וחושף את בתי הגידול שלהם.

הספר נפתח בהסבר בסיסי על מהו חרק, מהם המאפיינים הפיזיים שלו, ואיך מגדירים אותו. לאחר מכן הוא ממשיך בחלוקה למשפחות – חלוקה טקסונומית ברורה – כמו חרקים קדמונים (כגון שפיראים ותיקנאים), משפחת הזבובאים, משפחת החיפושיות, קבוצת הצרעות, הנמלים והדבורים ועוד.

בנוסף לכל היופי החזותי הזה ולהסברים המדעיים המנגישים, יש גם התייחסות לנושאים רחבים יותר: לחשיבות של החרקים במארג האקולוגי, ולסכנות הטמונות בהתמעטותם – תופעה מדאיגה שכדאי שכל קורא צעיר או בוגר יכיר.

כמו כל הספרים בסדרה הזו – בעיניי סדרת מופת, ולא רק לילדים – הספר הזה מצליח להנגיש את עולם החי, הטבע והמדע באופן ויזואלי עשיר ומרשים. הוא חושף את הקוראים ליופיו של עולם קטן ומורכב שחי ממש מתחת לרגלינו – לעיתים בלי שנבחין בו בכלל.

סמטת כנען / חוה אלברשטיין
הוצאת אפרסמון
226 עמודים
קשה לומר שגדלתי על השירים של חוה אלברשטיין. השיר הראשון שאני זוכר ממנה, זה שנכנס לי מתחת לעור, היה "לונדון". אבל ככל שהתבגרתי, וכשטעמי המוזיקלי התחיל להתגבש, למדתי להכיר אותה באמת. השירים שלה, כמו טיפות מים שמתעקשות לחדור דרך סדקים, נכנסו לאט־לאט לכל נקב בגוף.

יש לאלברשטיין כישרון נדיר להגיש שיר. היא לא רק שרה — היא נושמת את המילים. וכשגילינו גם את הצד הכותב שלה, הבנו שהיא לא רק מבצעת מופלאה, אלא גם יוצרת שמהלכת במרחב שבין מוזיקה, מילים ונשמה. מי שיודע לכתוב טוב — יודע לעשות זאת בכל מדיום. ולכן, כששמעתי שהיא מפרסמת ממואר, שמחתי באמת.

זה לא ממואר קלאסי. זה לא ספר של התחלה-אמצע-סוף. זו לא ביוגרפיה כרונולוגית, אלא מעין אוסף רסיסים — זכרונות ילדות, רגעים בקריירה, קטעים של חיים — שמרכיבים ביחד תצרף עדין של חוה אלברשטיין כפי שהיא בוחרת להראות לנו אותה.

"סמטת כנען" הוא לא רק שם ספר, אלא שם הרחוב שבו גדלה, קריית ביאליק של ילדותה. ויש משהו בשם הזה, בפשטותו, שמכיל את כל מי שהיא: צנועה, פרטית, שקטה. לא מתהדרת, לא מחפשת את אור הזרקורים. והצניעות הזו, שקיימת גם בהגשה המוזיקלית שלה, נוכחת גם כאן — בטון הכתיבה: אינטימי, מדוד, לעיתים כמעט לוחש.

מה שמפתיע – ואולי לא – הוא עד כמה חוה פתוחה כאן. היא מספרת על תחילת הדרך, על שירים שנולדו, על חוויות, אנשים, אהבות, רגעים שהיא מוכנה לחשוף. והיא עושה את זה בדרכה — בלי דרמה מיותרת, בלי פאתוס, אלא בפשטות מרגשת.

היא גם מציירת בפנינו את המרחב התרבותי שבו גדלה ונוצרה: ג'ניס איאן, ברסנס, פיט סיגר, פיטר גבריאל — דמויות שהשפיעו עליה כמו שנשימות משפיעות על קול. והספר כולו שזור ברפרורים לספרות, קולנוע, שירים.
הפרקים קצרים. לפעמים דף אחד. לפעמים שניים. כמו חלונות קטנים, שכל אחד מהם פותח זווית אחרת, זיכרון אחר. אין כאן סיפור אחד, אלא הרבה סיפורים, הרבה פנים. וכולם יחד מרכיבים את הדמות שאנחנו מכירים, וחושפים גם חלקים שלא הכרנו.

אלברשטיין כותבת כמו שהיא שרה: רק כמו שהיא יודעת. בצלילות, בכנות, בלי מניפולציות. הספר הזה מרגיש כמו שיחה אישית. בלי תיווך. בלי מסכות.
ממואר יפהפה, שקט, שופע צלילים פנימיים. מי שאוהב את חוה – יאהב את הספר הזה. ומי שלא מכיר – אולי ימצא כאן דרך שקטה להיכרות ראשונה.

מקסיקו / רינת שניידובר
הוצאת אפיק
303 עמודים

מאוד אהבתי את "סיפור הצלחה", הרומן הקודם של רינת שניידובר. הוא היה מסוג הספרים שנשארים איתך בזכות התחושה שמאחוריהם עומדת סופרת שיש לה קול ברור, ייחודי, ולא מתפשר. את מקסיקו קראתי מתוך סקרנות לראות איך הקול הזה מתפקד בתוך מסגרת ממוארית, כשהחיים עצמם הם החומר הגולמי – ולא הדמיון.

זה ספר שמתאר שנה אחת בחייה של שניידובר, כשעזבה את ישראל וחזרה למקסיקו, מדינת הולדתה, יחד עם בת זוגה עמית. אבל אל תצפו לסיפור הגירה קלאסי על שיבה הביתה, וגם לא לניסיון "להמציא את עצמך מחדש" בסביבה אקזוטית. זהו תיעוד מפוכח, כואב לפרקים, של ניסיון להשתלב במקום שהוא גם שלך וגם לא שלך. מקום שהגעת ממנו – אבל החיים הרחיקו אותך ממנו, ועכשיו את מנסה לחזור אליו כשאת כבר מישהי אחרת.

הנושא המרכזי כאן הוא חוויית הזרות. לא כקלישאה אלא כמצב קיומי. התחושה שאת תמיד קצת מחוץ לתמונה, שתמיד יש משהו שצריך לפענח, איזו שפה שלא לגמרי שלך. ושוב – לא רק בגלל המרחק התרבותי בין מקסיקו לישראל, אלא גם כי הזהות האישית מורכבת יותר: ילדה שגדלה בשני עולמות, נערה שעשתה עלייה, אישה שמנסה להחזיק זוגיות תוך כדי שהיא מתפרקת קצת בעצמה.

יש כאן התבוננות אמיצה בעצמה, כולל בחלקים שפחות נעים לחשוף. רינת של הממואר היא דמות טוטאלית, לעיתים עקשנית, לפעמים מתפרצת – אבל היא גם רואה את זה, מודעת לעצמה, ובוחרת לכתוב את זה כמו שזה. בלי ללטש את הפגמים. לפעמים עם אירוניה עצמית, לפעמים עם כאב חשוף לגמרי. דווקא מתוך המקומות האלה נבנית תחושת אמון בין הקוראת לכותבת – היא לא מנסה להיראות טוב, היא מנסה להבין.

הכתיבה עצמה פשוטה, מדויקת, לא מעונבת ולא "ספרותית" במובן המלאכותי. היא מדברת אליך כמו אדם שמדבר על תקופה בחייו, מנסה לעשות סדר, מנסה להבין מה באמת קרה שם. יש רגעים יפים מאוד של אינטימיות, רגעים שבהם העיר מקסיקו סיטי כמעט נושמת מתוך הדף, אבל גם הרבה תסכול, בדידות, וכאב שקשור בשאלה איפה באמת הבית שלך.

מקסיקו הוא לא ספר גדול מהחיים, אבל הוא כן ספר כן, אישי, ויש בו משהו כובש בדיוק בגלל זה. כי הוא לא מנסה להרשים – הוא מנסה לדייק. וזה הרבה יותר קשה.

סיפורי טחבים / רובין וול קימרר
הוצאת בבל
244 עמודים
מאנגלית: ברוריה בן ברוך

סדרת אנימה מונדיי של הוצאת בבל מצליחה לגעת במשהו נדיר: המפגש שבין מדע, פיוט ורוח. היא נותנת מקום לספרים שלא מנסים "לכבוש" את הקורא, אלא להקשיב לו – ובעיקר לעולם שסביבו. עולם קטן של דרור בורשטיין, חיי הדבורים של מוריס מטרלינק, והאסופה אוצר הפרא בעריכת מור קדישזון – כל אחד מהם פותח דלת לעולם טבע אחר, ומזמין את הקורא להאט, להתבונן, ולשאול שאלות שלא שואלים ביומיום. אל הרשימה הזו מצטרף בכבוד סיפורי טחבים של רובין וול קימרר, ספר קטן-גדול שכולו תשומת לב.

זהו ספר על טחבים – אותם צמחים זעירים ורכים שאנחנו כמעט לא מבחינים בהם, אבל הם מלווים את פני האדמה כבר מאות מיליוני שנים. אבל האמת היא שזה גם ספר עלינו. דרך מבט אוהב, מדעי ופיוטי גם יחד, קימרר מספרת את סיפורם של הטחבים, ובעצם – את סיפורו של החיבור שלנו עם העולם. חיבור שכמעט ונשכח.

היא עושה זאת לא דרך נאומים גדולים או טרמינולוגיה מקצועית, אלא דרך חוויות חיים: ילדות בטבע, לימודים אקדמיים, אמהוּת, אובדן, הליכה בגשם, עבודה ביער, תחושת שייכות או ניכור. קימרר, שהיא בוטנאית ילידית משבט הפוטאווטומי, יודעת לשלב בין ידע מדעי לבין מסורת שבטית עמוקה. היא רואה את הצמחים לא רק כאובייקטים למחקר, אלא כקרובי משפחה, כשותפים לחיים.

הספר מחולק לפרקים קצרים שכל אחד מהם מתעכב על תכונה או סיפור מתוך עולמם של הטחבים – איך הם נעים, איך הם סופגים מים, איך הם מחיים סלעים. אבל בתוך כל פרק כזה שזורה גם מחשבה על הקיום האנושי – על קצב, גמישות, הקשבה, חמלה, קהילה. אין כאן סיפור עלילתי אחד, אלא אריגה עדינה של נקודות תצפית, חוויות, תובנות.

זה לא ספר שקוראים ברצף מהיר. הוא מזמין לקרוא בו פרק אחד, לעצור, לחשוב. אולי להניח אותו ליד החלון ולחזור אליו אחרי הליכה קצרה. יש בו משהו מרפא, שקט, שמבקש מאיתנו לחזור ולהיות נוכחים.

העברית של ברוריה בן ברוך מצליחה לשמור על הטון העדין של קימרר, בלי להפוך את הטקסט לרגשני או מתוק מדי. הכול מדויק, פשוט, רך. וההוצאה – כמו תמיד בסדרה הזו – בחרה בעיצוב צנוע, כמעט פריך, שמרגיש חלק מהחוויה ולא עטיפה שמבקשת להרשים.

אם אתם מחפשים ספר שיאט אתכם רגע, שיזכיר לכם שגם למה שנראה שולי או "קטן מדי" יש עומק, יופי וחוכמה – סיפורי טחבים הוא מקום טוב להתחיל בו.

ריצת אמוק / שטפן צווייג
הוצאת עם עובד | 106 עמודים
מגרמנית: יונתן ניראד

אני אוהב את הנובלות של שטפן צווייג.
תמיד אותו אפקט רגשי – כאילו מישהו דופק לך על דלת פנימית בלב, בעדינות אבל בהתמדה, עד שהכול נסדק. משהו בעוצמה הרגשית האצורה בטקסט, בדיוק הפסיכולוגי, במוזיקה הפנימית של הסיפור – מזיז אותך מהכורסה שבה התחלת לקרוא.

ב־ריצת אמוק, אחת הנובלות המרוכזות והמהודקות שכתב, צווייג לוקח אותנו שוב למקום שבו הדמות הראשית לא נאחזת במציאות אלא מחליקה ממנה החוצה – הפעם זה רופא אירופי בגיל העמידה, מוצב במושבה קולוניאלית בדרום־מזרח אסיה. הסביבה דחוסה, טרופית, מנוכרת – לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. החיים שלו, כמו רבים אצל צווייג, כבר מזמן בתנועה של כיבוי רגשי.

המפגש עם אישה אחת – חטוף, לא צפוי, טעון – יוצר סדק בסכר. סירוב שלו. מעשה שלה. והנפש יוצאת לריצת אמוק – ביטוי של טירוף פתאומי שמגיע מהשפות המלאיות, שבו אדם אחוז דיבוק רץ ופוגע בכל דבר בדרכו. גם כאן, מדובר בריצה ללא אוויר, אך פנימית, סוערת, רוויית אשמה.

כמו בנובלות אחרות של צווייג, המתח המרכזי אינו חיצוני אלא נפשי: הדחף שאי אפשר לרסן, החרטה שמאכלת, העומס הרגשי שגולש החוצה רק בסוף. זה לא סיפור של פעולה – זה סיפור של השפעה.
ובזה צווייג פשוט מזהיר.

הנרטיב מתוחזק ביד מיומנת – גוף ראשון מתוודה, וידוי כמעט כפייתי, מונולוג חד־צדדי שבו הקורא הופך לבן שיח אילם. צווייג לא ממהר לשפוט את הדמות שלו. הוא נותן לה להיחשף, להתעורר, להתבוסס, עד שלא נותר הרבה ממנה – רק קול נבוך, מתנצל, כמעט רפאים.

התרגום של יונתן ניראד קולח ונאמן לטון האינטימי של הסיפור. הבחירה להשאיר את המיקום הגיאוגרפי עמום ולא ממופה בשם מדינה היא בחירה ספרותית מדויקת – כי המקום האמיתי שבו הדברים קורים הוא לא על המפה, אלא בתוך הנפש האנושית.

זוהי קריאה קצרה, מהירה, אך כזו שנשארת איתך. נובלה שמזכירה לנו כמה שביר הגבול בין שפיות לאובדן, בין הרגל לשברון, בין נתק להיקשרות פתאומית.

ובזה, שוב, צווייג מצליח לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להכניס אותך לעור של אדם שנשבר — ולגרום לך להרגיש את זה, כמעט בגוף.

חתולים ומכשפות / קתרין קלנגולה ופלטזיוס
הוצאת מטר
85 עמודים
מצרפתית: גליה אלוני-דגן

לפעמים כל מה שצריך כדי להתאהב בקריאה זה ספר אחד נכון – וזה בדיוק מה שחתולים ומכשפות מציע. סיפור פנטסטי קטן, מתוק, קליל ומעוצב נפלא – עם שילוב מוצלח של טקסט וקומיקס.

רוז, ילדה רגילה עם חלום להפוך למכשפה, מתקבלת לבית ספר לקסמים. אבל החלום קצת מתבלבל לה בדרך – כי מהר מאוד היא מגלה שהקסם פה לא תמיד עובד כמו שצריך, ויש גם לא מעט תקלות, אי-הבנות ותעלומה מסתורית אחת שצצה בדיוק בלילה הראשון.

מה שמיוחד בבית הספר הזה – ולגמרי כובש את הלב – הוא שלכל תלמידה מוצמד חתול מכשף אישי, מין מדריך חתולי שקט, רגיש ונאמן, שאמור לעזור לה לנווט בעולם הקסמים. רק שאצל רוז, כמו שתבינו, גם החתולה לא בדיוק מתנהגת כמצופה…

בעזרת שתי חברותיה החדשות – מרלין ונינה וכמובן החתולים שלהן רוז מנסה לפענח מה קורה באמת ב"אבאלון", ואולי גם לגלות משהו על עצמה בדרך.

הספר כתוב בשפה פשוטה וטובה, מעביר את הסיפור בקצב נעים, ומשלב קומיקס צבעוני שמשתלב באופן טבעי ולא מאולץ.
מתאים במיוחד לגילאי 7–10, עם קסם שמתאים בדיוק למי שעושים את הצעדים הראשונים בעולם של פנטזיה והרפתקאות.

נראית כמו סדרה שלילדים יהיה כיף לעקוב אחריה. מומלץ.

בועה במים גועשים / קרין קיקנזון
הוצאת קינמון
233 עמודים

הספרות הדיסטופית בישראל נמצאת בפריחה מובהקת בשנים האחרונות. נדמה שדווקא מתוך השבר, החרדה הקיומית, והתנודות החדות במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל, נולדת תשוקה גוברת לשרטט עולמות עתידיים – לא רק כאזהרה, אלא גם כמראה המהדהדת את ההווה. הסופרים והסופרות של הדור הנוכחי כבר אינם מסתפקים בתיאור המציאות – הם בוראים עולמות מקבילים, חריפים, לעיתים מייאשים ולעיתים מלאי תקווה. "בועה במים גועשים" של קרין קיקנזון מצטרף למסורת הזו, אך עושה זאת בנימה ייחודית, נשית, רגישה, ומעל הכול – מחויבת לעיצוב של חזון אחר.

הספר מתרחש בישראל של שנת 2045 – מדינה שסועה ומפוררת, שהתפרקה ל"בועות" – קהילות אוטונומיות שמנסות לשרוד כלכלית, אקולוגית וחברתית. הדמות הראשית, הדר ציון, נשלחת כמרגלת לתוך אחת מהבועות – זו החקלאית, בה מגדלים צמחי המפ ומשלבים בין חקלאות, קהילה וטכנולוגיה ירוקה. אך ככל שהדר נטמעת בקהילה, ופוגשת את אלה – מנהיגת הבועה – מתערערת תחושת השליחות שלה, והספר נע בין ריגול, רומנטיקה ומרד פנימי, כמעט קיומי.

זו אינה דיסטופיה טוטליטרית בסגנון אורוול או אטווד – זוהי דיסטופיה ישראלית, מקומית, שמבוססת על היתוך בין הייאוש מהשלטון המרכזי לבין התקווה האינטימית שמרחבים קטנים, קהילות עצמאיות, יוכלו לייצר סדר חברתי חדש. במובן זה, "בועה במים גועשים" הוא גם רומן רעיוני וגם רומן רגשי. הוא אינו מסתפק בניתוח המצב אלא מחפש תיקון, דרך חיים אחרת, מתוך הקריסה.

הכתיבה של קיקנזון ישירה אך פיוטית, רוויה בדימויים אורבניים-אקולוגיים שמעידים על הרקע שלה כאדריכלית. המבנים בבועה מתוארים לא רק כפונקציונליים אלא גם כחזון, כמשהו שמייצג אידאה אסתטית וחברתית. הקשרים בין הדמויות נבנים באיטיות אך באמינות, והמפגש בין הדר לבין אלה אינו רק מפגש רומנטי – הוא מפגש בין נאמנות לשיטה לבין פריצה מתוך המבנה שלה. בין שליחות לבין אמפתיה. בין פחד משינוי לבין חיבוקו.

יש משהו בעדינות של הספר הזה שלא מבטל את הכאב, אך גם לא מתענג עליו. קיקנזון לא כותבת מתוך ציניות, אלא מתוך כמיהה. כמיהה לעולם אחר, לניהול משאבים שוויוני, לקשרים בין-אישיים שלא מבוססים על כוח אלא על קהילה. זו עמדה לא שגרתית בספרות הדיסטופית, שנוטה לעיתים לשקוע בפסימיות. כאן, מתוך המים הגועשים, נוצרת בועה של תקווה.

“בועה במים גועשים” הוא רומן ביכורים מרשים שמבקש, ומצליח, להציע אלטרנטיבה: לא רק סיפור על מה שעלול לקרות, אלא תמרור שמצביע על מה שעדיין אפשרי. דווקא בתוך הסערה, קיקנזון מציעה מחסה – ספרותי, קהילתי, ואנושי.