חייו של טאו / וסלי צ’ו
הוצאת נובה
366 עמודים
תרגום: דידי חנוך

לפעמים כל מה שצריך כדי ליהנות מקריאה זה רעיון טוב, קצב נכון, וגיבור לא לגמרי גיבור שנקלע לסיפור גדול ממנו. חייו של טאו מציע בדיוק את זה — ספר מדע בדיוני שנכתב בלי יומרות, אבל עם מספיק דמיון ותחכום כדי להחזיק את תשומת הלב מתחילתו ועד סופו.

רואן טאן, אדם חסר כיוון, מתעורר בוקר אחד כשהוא מגלה שישות חייזרית בשם טאו השתלטה על גופו. לא מתוך רוע, אלא כחלק ממלחמה עתיקה בין שתי קבוצות חייזריות שמתחוללת במסתרים כבר אלפי שנים. מרגע זה הוא נגרר לתוך עולם של סוכנים סמויים, קרבות אידיאולוגיים, ותרחישים גלובליים שבהם האנושות היא רק כלי משחק.

למרות הרקע הפוליטי והקונספירטיבי, הקריאה נשארת קלילה וזורמת. צ'ו כותב בגובה העיניים, משלב בין מתח להומור, ומצליח ליצור דינמיקה מעניינת בין רואן לטאו — זוג כפוי-מציאות שמתפתח יחד כמו באדי-מוב קלאסי. יש כאן שאלות מוסריות על שליטה, זהות, והקרבה עצמית, אבל הן לעולם לא משתלטות על הסיפור.

הספר לא מבריק ברעיונותיו, אבל הוא כיפי, מקורי במינון נכון, ובעיקר – מהנה. הקריאה בו הרגישה כמו הפוגה משחררת בין ספרים "כבדים", מבלי לוותר על אינטיליגנציה או עניין. התרגום של דידי חנוך מדויק ומעודכן, אם כי השטיחות הסגנונית בדיאלוגים הפנימיים בין טאו לרואן (שלא מסומנים טיפוגרפית) עשויה לבלבל בהתחלה.

זה לא ספר שישנה לכם את החיים, אבל הוא בהחלט מזכיר עד כמה סיפור טוב, אפילו כזה שאינו חדש או נוצץ, יכול להיות בדיוק מה שצריך כדי להדליק מחדש את חדוות הקריאה.

כחיות הנוהמות ביער / אהוד פירר
הוצאת שתים
199 עמודים

כחיות הנוהמות ביער של אהוד פירר הוא רומן שמציב במרכזו שני גברים מהציונות הדתית — גידי מנדלסון ויואש מורגנשטרן — ועוקב אחריהם לאורך שלושה עשורים של התפתחות אישית ורוחנית, על רקע התהפוכות הפוליטיות, הדתיות והחברתיות של ישראל בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים.

כמי שאינו מגיע מהעולם הדתי-לאומי, קריאת הספר הייתה עבורי סוג של תצפית פנימית — כמעט אנתרופולוגית — אחר קודים חברתיים, שפה פנימית, וחיפוש עמוק אחר משמעות. דווקא בגלל הזרות, המפגש עם הדמויות היה מסקרן, ואיפשר לי כניסה לעולמות שלא הכרתי לעומק, עם דמויות מורכבות שנעות בין עולמות של אמונה, קנאות, כמיהה לגאולה והתפרקות פנימית.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מתחושת אי-העקביות שמלווה את הקריאה. הספר אינו שומר על רמה אחידה לכל אורכו – לעיתים הוא מהודק, מדויק ונוגע, ולעיתים מרושל, עמוס או מהורהר מדי. גם המעברים בין גופי כתיבה – גוף ראשון וגוף שלישי – יוצרים תחושת בלבול, ולעיתים נראים יותר כבחירה טכנית מאשר כסגנון שמשרת את התוכן.

למרות זאת, יש לספר נקודות אור: הדינמיקה בין הדמויות הראשיות משורטטת בעדינות, וחלקים מהמסע הפנימי של גידי – מהפיכתו לדמות רדיקלית ועד הקריסה הרוחנית – מצליחים לגעת, לעורר אי נוחות, ובעיקר להמחיש את המחיר האנושי של אידיאולוגיה שנוגסת באדם מבפנים.

יש גם מה להעריך ברוחב היריעה שהספר מבקש לתאר — מעין סאגה מנטלית-חברתית של דור שלם, דרך עיניהם של שני פרטים. אך לעיתים, דווקא הרצון הזה "להקיף את הכול" בא על חשבון העומק או החידוד.

בשורה התחתונה, כחיות הנוהמות ביער הוא ספר חשוב, בעיקר בגלל השאלה שהוא שואל: מה קורה כשאדם רודף אחר משמעות עד קצה גבול התודעה, ולעיתים – מעבר לו. הוא לא תמיד מצליח לשמור על עניין או אחידות, אך יש בו רגעים יפים שמצדיקים את הקריאה, גם (ואולי במיוחד) עבור מי שמגיע מעולם אחר לגמרי.

מחשבות על הצילום / רולאן בארת
הוצאת כתר
121 עמודים
עברית: דוד ניב

יש ספרים שאי אפשר להכניס לתבנית. לא ממש הגות, לא ממש יומן אישי, לא תיאוריה ברורה — אבל גם לא משהו שנכתב סתם ככה. "מחשבות על הצילום" של רולאן בארת הוא בדיוק ספר כזה. הוא נולד מתוך כאב מאוד אישי – מות אמו – והופך למסע מחשבה על מה זה צילום, ומה הוא עושה לנו.

בארת לא מנתח צילום דרך טכניקה או דרך היסטוריה של המדיום. הוא שואל שאלה אחרת: למה תמונה אחת יכולה לגעת בי, להשאיר בי עקבה, בזמן שתמונה אחרת לא מזיזה לי בכלל? בשביל להסביר את זה הוא מציע שני מושגים:
סטודיום – כל מה שאני יכול להבין בתמונה דרך ידע כללי, תרבות, היסטוריה.
פונקטום – פרט קטן, חמקמק, שנוגע בי בלי שאבין למה. מבט, אצבע, תנוחה. משהו שקורע את המסכה של התמונה ומפעיל בי משהו אישי לגמרי.

וכאן נכנסת גם חוויית האובדן. בארת מחפש צילום אחד של אמו שמתאר מי שהיא הייתה באמת. לא תמונה מחמיאה, לא תמונה מוכרת, אלא צילום אחד שמחזיק בתוכו את כל האהבה, כל הזיכרון, כל מה שכבר אי אפשר לתפוס. הוא מוצא את התמונה הזו – אבל אנחנו, הקוראים, לא רואים אותה. היא נשארת אצלו.

הקריאה הזו פגשה אצלי משהו מאוד אישי. גם אני איבדתי את אמא שלי בגיל שמונה. התמונות שלה נשארו, ואני לפעמים מסתכל בהן – וזו חוויה מוזרה. מצד אחד, אני רואה אותה. אני יודע שזו היא. מצד שני, היא לא שם. אני לא שומע את הקול שלה, לא רואה תנועה. רק הבעה שנקפאה. יש ריחוק, וגם משהו כמעט מקודש. כמו זיכרון שאין לי דרך לגעת בו, אבל הוא יושב בתוכי כל הזמן.

בארת שונה מהוגים אחרים שכתבו על צילום, כמו סוזן סונטג או וולטר בנימין.
סונטג כותבת על איך צילום מרחיק אותנו מהכאב, איך הוא יוצר מרחק בין המצולם לצופה.
בנימין מדבר על הצילום כטכנולוגיה שמפרקת את ההילה של האמנות, והופכת אותה לנגישה אבל גם פחות ייחודית.
ובארת? הוא לא מנתח צילום מבחוץ. הוא נוגע בו מבפנים. דרך געגוע. דרך אהבה. דרך מוות.

בסוף, זה לא רק ספר על צילום. זה ספר על זיכרון. על איך אנחנו מנסים לאחוז במי שכבר לא איתנו, בעזרת תמונה. זה גם טקסט פילוסופי, אבל לא כבד. הוא מהורהר, אישי, מלא שקט. כתיבה שמבינה שלפעמים, דווקא כשמפסיקים לנסות להסביר – אפשר באמת להבין משהו.

אתם צריכים אותי אדמה / דנה שניצר משיח
הוצאת קתרזיס
87 עמודים

דנה שניצר משיח היא פסיכותרפיסטית ומשוררת, והמפגש בין שני העולמות הללו ניכר היטב בספרה הראשון. אתם צריכים אותי אדמה הוא קובץ שירה אישי, כן, שקט ובו בזמן נוקב — כזה שמביט פנימה בלי לסטות הצידה, ועם זאת פותח דלת לקוראים להרגיש יחד איתה.

הכריכה מדייקת את הטון: ציפור מהלכת על אדמה שממנה מסתעפים שורשים שחורים, כמו עצבים חשופים. לא עץ, לא שמיים — אלא חיה שנעה בזהירות על פני הקרקע ומחוברת למשהו עמוק ממנה. הדימוי הזה מלווה את הקריאה כולה: יש כאן גוף ונפש, כאב ותנועה, ובעיקר שורשים — של אמהות, של זיכרון, של פגיעות שנשארת חיה.

השירים עצמם קצרים, חדים, מדויקים. הם לא מתייפייפים ולא מסתתרים מאחורי תחכום. בשפה פשוטה ובהירה, הם מצליחים להעביר עייפות עמוקה, געגוע, אימה, וגם רכות. יש בהם שברי יום, שברי גוף, שברי לב — ודווקא מתוך השבר הזה נולדת שירה שיש בה אמת.

שְׁאֵרִית / דנה שניצר משיח
מַהִי הוֹרוּת אִם לֹא שְׁאֵרִיּוֹת וּפֵרוּרִים,
יִתְרַת הַכָּרִיךְ שֶׁלֹּא סִיְּמוּ,
שְׁאֵרִית הַתֹּם, הַיּוֹם,
שְׁאֵרִית כּוֹחוֹתֶיהָ שֶׁל אֵם עֲיֵפָה מִדַּי כְּדֵי לִישֹׁן,
מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהֶם יְשֵׁנִים, מְלַקֶּטֶת
שְׁאֵרִיּוֹת אַהֲבָה.
מַהִי הוֹרוּת אִם לֹא
שְׁאֵרִית שְׁלֵמָה.

מומלץ.

רוח אל האור / איגי דיין
הוצאת עם עובד
253 עמודים

את ספרו הראשון של איגי דיין קראתי בסקרנות ובהפתעה נעימה. דיין, מעבר להיותו מוזיקאי ויוצר בעל נוכחות רגשית בימתית, התגלה אז גם ככותב אינטימי, חסר פשרות, עם תעוזה לגעת בנפש הפצועה והמורכבת של האדם. היה בו משהו פרום אך כן, שנגע.

"רוח אל האור" ממשיך באותו ציר אישי וחשוף. הוא מתאר דמות גברית — יליד עיראק, לשעבר בעל בית דפוס, אדם שהתמודד עם אלכוהוליזם ויחסים מורכבים עם משפחתו — ביומו האחרון לחייו, ומשם צועד לאחור, אל מקורות הכאב, החרטה והאהבות שהיו. זו בחירה מבנית נועזת, כמעט קולנועית, שנותנת מקום לשאלה הגדולה שהספר נושא על גבו: האם יש דרך, באיחור, להאיר את האזורים החשוכים של החיים?

דיין כותב מתוך כאב. לא מנסה להחליק, לא להקל. הוא נותן לקול הדמות להדהד עם צרימות, עם שתיקות, עם כובד מצטבר. יש בספר רגעים יפים, כמעט פיוטיים, שבהם המילים נוגעות בדיוק בתחושת החמצה או צורך באינטימיות, והם מצליחים לייצר הזדהות, גם כשלא קל.

עם זאת, קשה להתעלם מהתחושה שבחלקים מסוימים הספר לא לגמרי מבושל. הוא נע בין קטעים רבי עוצמה לכאלה שמרגישים פחות מגובשים. התחבולה הכרונולוגית מעניינת, אך לא תמיד מצליחה להחזיק את המתח הדרמטי או את תשומת הלב הרגשית של הקורא. לעיתים זה מרגיש כמו ניסיון כנה לפרוק, אבל בלי עין חותכת שתברור, תזקק ותלך לעומק.

"רוח אל האור" הוא לא ספר רע, רחוק מזה. יש בו ייחוד, יושר, וניסיון כן להסתכל על החיים כפי שהם — לא דרך פילטרים אלא דרך עיניים עייפות אך עדיין מבקשות להבין. הוא פשוט ספר לא שוויוני באיכותו. היו בו רגעים שהציתו בי מחשבה, ולעומתם כאלה שחלפו לידי.

ובכל זאת, יש לי כבוד למאמץ הזה. דיין ממשיך להרחיב את הגבולות של היצירה שלו, ולמרות שמדובר ביצירה לא נטולת חסרונות, היא שומרת על קול אישי, חי ובלתי צפוי.

האם אינך רוצה בי / אסף גברון
הוצאת ספרי עליית הגג
429 עמודים

הקריאה ב-האם אינך רוצה בי זרקה אותי ישר לשבילי הילדות של האייטיז. לרגעים היה נדמה שאני שוב שם – שדות ריקים, ריח של חרציות בקיץ, שעות מתות שבהן המציאות והדמיון מתערבבים. גברון יודע להחיות את התקופה ההיא בלי להפוך אותה לפוסטר ממוסגר של נוסטלגיה; להפך – הוא חופר בה, מקלף ממנה את התמימות, וחושף את כל הסדקים שתמיד היו שם – גם אם כילדים לא ידענו לקרוא להם בשם.

הספר עוקב אחרי ארבעה חברים מכפר ליד ירושלים – קרמיט, שנייד, גרשון וטראוויס – שמתחילים את דרכם כילדים סקרנים סביב תקרית טראגית של טביעה, ומתפצלים לאורך השנים לנתיבי חיים שונים מאוד. אחד מהם מת, שני מתנקם, שלישי מגשים חלום ביזארי, ורביעי לא מפסיק לברוח. על פניו – תבנית ידועה של רומן התבגרות. בפועל – זה הרבה יותר מזה.

יש כאן ניסיון אמיתי, לעיתים מרשים ולעיתים קצת עמוס מדי, לכתוב אפוס ישראלי שלם – כזה שלא רק מספר את סיפורם של הגיבורים, אלא גם את סיפור המקום. גברון תופר בחוכמה (ולפעמים גם בכבדות מסוימת) את תולדות הכפר הבדיוני עם תחנות מפתח מההיסטוריה הציונית – מהרצל ועד מלחמות ישראל, מחלוציות מתפוררת ועד גולגולת בעליית גג, וכל זה דרך סיפורו של רחבעם – מעין עוגן מיתולוגי ובלתי נסבל, שבין השאר הופך ליעד הנקמה של גרשון. הדמויות נעות סביבו כמו לוויינים סביב שמש בוערת – נמשכות, נפגעות, מתרסקות.

כמו בכל אפוס, האורך הוא גם חסרונו וגם הצדקת קיומו. אפשר היה לקצץ, כן. אבל אז היה חסר משהו מהעומק שהספר מצליח להשיג דווקא בזכות הסבלנות שהוא תובע מהקורא. זו לא ספרות שמחפשת לרוץ. היא דורשת לשבת, לנשום, לעבור תקופות.

מה שהחזיק אותי לאורך הדרך זו התחושה הברורה של היכרות – עם המקומות, עם האנשים, עם השפה. גברון כותב לא רק על "העבר הישראלי" אלא על התחושה המבלבלת של להיוולד לתוך סיפור גדול, ואז להבין שהוא אף פעם לא היה בדיוק מה שסיפרו לך. ושגם אתה, במוקדם או במאוחר, תהפוך לדמות משנית בזיכרון של מישהו אחר.

זה לא ספר מושלם. יש בו רגעים שצועקים "עריכה!", דמויות משנה שמרגישות תלושות, ושאיפה כללית להגיד "הכול" שעלולה לחנוק את "הספציפי". אבל בתוך כל זה, יש אמת, יש כאב, ויש גם לא מעט חן.

האם אינך רוצה בי הוא לא רק שאלה של אהבה נעזבת – אלא שאלה על השתייכות, על סיפור חיים שמתחיל במקום מסוים מאוד, ולא מפסיק להדהד גם כשנדמה שהתרחקת ממנו לגמרי.

הנשמה העשירית / יגאל סרנה
הוצאת תשע נשמות, 215 עמודים

מאז שאני זוכר את עצמי כאדם בוגר, היה לי חתול בבית. החתולים היו שם בזוגיות, בבדידות, בלילות של שקט וימים של מהומה. הם גדלו עם הילדים שלי, התכרבלו עלי כשנרדמתי מול ספר, יצאו איתי לטיולים בשכונה וחזרו באיטיות של מי שמכתיב את הזמן. אני אוהב חתולים, באמת. והם עדיין חידה בשבילי. דווקא בגלל זה נמשכתי לספר הזה.

יגאל סרנה לא כותב כאן ספר על חתולים. או לפחות לא רק עליהם. הנשמה העשירית הוא ספר על רגש, על קרבה, על הבנה עמוקה ומוגבלת של מה שהוא אחר – החתול, האהוב, בן הזוג, הנוף, הזמן החולף. סרנה כותב בעדינות שנדירה כל כך בכתיבה המקומית – בלי לנופף, בלי להכריז, אלא פשוט ללכת בין הסיפורים כמו חתול שמכיר את הסמטאות.

הוא פוגש בעלי חתולים אחרים – דניאל עוז, ריטה קוגן, נעמה תורן – ולא מראיין אותם אלא משוחח, מקשיב. הוא מטייל, הוא זוכר, הוא מספר על גרייסי – החתולה שנכנסה לו ללב דרך אהבה אחרת – והוא מאפשר לעצמו להישאב אל תוך עולמם של חתולים כמו מי שגילה קונסוליה קטנה באמצע החיים, שבה הוא מקבל חותמת מסע.

היו רגעים בספר שנשמטו לי חיוך או מחשבה שקטה. לא כי קרה משהו דרמטי – אלא בדיוק להפך. כי מישהו סוף-סוף ידע לומר בקול רך וצלול מה שכולנו – חתולאים אמיתיים – מרגישים: שיש כאן יצור שלעולם לא נוכל להחזיק באמת, ודווקא זה מה שהופך אותו לקרוב. שהחתול, בניגוד לכלב, לא מחפש לרצות – הוא פשוט קיים. נוכח. נוגע והולך. ולפעמים נשאר.

הכתיבה של סרנה נשענת על חיים שלמים של התבוננות. היא לא ממהרת. היא לא משכנעת. היא מהסוג שכבר כמעט ונעלם – כזו שמבקשת לספר, לא לשכנע. שמניחה חוויה על הדף כמו כף חתול קטנה על אדן החלון. אם יש משהו משותף לחתולים ולכתיבה של סרנה, זו בדיוק התכונה הזאת – לא להיות במקום שבו מצפים ממך להיות, אלא בזה שנכון לך.

כמו בחתולים, גם בספר הזה לא קורה הרבה על פני השטח – אבל מתחת, נעים רגשות עמוקים. יש כאן געגוע, חמלה, חיבור, והתבוננות רגישה מאוד ביחסים שבין אדם וחיה, בין בדידות לנחמה. זה לא ספר לכולם, וזה אולי מה שעושה אותו כל כך ראוי – הוא לא מתחנף. הוא פשוט נאמן לעצמו.

קראתי את הנשמה העשירית כשהחתולה שלי, שמלווה אותי כמעט עשור נחה לידי. ובין דף לדף, חשבתי כמה מעט אנחנו באמת יודעים עליה. וכמה הרבה היא כבר אמרה לי – בלי לומר דבר.

היתוש / טימותי ויינגארד
הוצאת תכלת
488 עמודים
תרגום: יוסי מילוא

אני מאלה שהיתושים בוחרים בהם באופן קבוע. כל ערב על הדשא, כל לילה חם בלי מזגן – ברור מראש מי ייצא מהמפגש עם סימני עקיצה. לא משנה כמה אנשים בחדר – אני תמיד על הכוונת. ובגלל זה גם אין לילה שאני לא ישן עם תרסיס ליד המיטה או עם מכשיר חשמלי שמפיץ נוזל. זה מובן מאליו, כמו לצחצח שיניים.

אז כשנפל לידי הספר הזה, "היתוש", לא ממש ידעתי למה לצפות. אבל מה שבטוח – לא שיערתי כמה הוא יפתיע אותי.

כי זה לא ספר על יתושים. זה ספר על בני אדם. על מלחמות, על אימפריות, על תנועות שחרור, על אסונות – ועל הדרך הלא נראית שבה היתוש היה שם בכל אחד מהם. בכל עמוד כמעט מצאתי מידע חדש שלא ידעתי, או סיפור שגרם לי לעצור ולומר "וואו, באמת?".

אחת הדוגמאות הכי חזקות היא הסיפור על האיטי. נפוליאון שלח לשם כוח עצום כדי לדכא את מרד העבדים – והכוח הזה הובס לא על ידי צבא מאורגן, אלא על ידי קדחת צהובה. עשרות אלפי חיילים צרפתים מתו, לא בקרב אלא ממחלה שהועברה על ידי יתושים. התבוסה הזאת אילצה את נפוליאון לוותר על כל תוכניתיו באמריקה, ובין השאר הובילה לכך שהוא מכר את לואיזיאנה לארצות הברית – עסקת ענק שהכפילה את שטחה. במילים אחרות: היתוש שינה את המפה של אמריקה.

וזה רק סיפור אחד מתוך עשרות. ויינגארד משרטט פה היסטוריה אלטרנטיבית – שבה לא רק בני אדם מעצבים את העולם, אלא גם כוחות קטנים, כמעט בלתי נראים, כמו יתושים.

הקריאה לא תמיד הייתה קלה – לפעמים הספר עמוס בפרטים, נתונים, שמות – אבל זה שווה את זה. כי יש פה הצעה רצינית לחשוב אחרת על ההיסטוריה שאנחנו מכירים. לחשוב מחדש על כל מה שנראה לנו ברור מאליו.

ואולי הכי התחברתי דרך המקום שממנו אני בא. כמי שגדל בעמק החולה, שמעתי לא מעט סיפורים מזקני הקיבוץ – על הביצות, על המלריה, על היתושים. על ייבוש העמק לא רק כחזון חקלאי – אלא גם כמאבק קיומי. והנה פתאום, דרך הספר הזה, הסיפורים האלה מתיישבים על מפה הרבה יותר רחבה. פתאום אתה מבין שזה לא רק סיפור מקומי, אלא חלק מתופעה עולמית, עמוקה, שעדיין איתנו.

זה לא ספר מושלם – הוא יכול היה להרוויח מעריכה קצת הדוקה יותר – אבל זה ספר מעניין, מעשיר, ופותח עיניים. ובעיקר: הוא משנה קצת את האופן שבו אתה מסתכל על כל זמזום קטן בלילה.

אולי, אחרי הקריאה הזאת, לא אכעס באותה מידה על העקיצה הבאה. אולי רק קצת.

בתוך השעה / משה אוחיון
הוצאת עם עובד
88 עמודים

יש ספרים שלוקחים אותך רחוק. יש ספרים שמושכים אותך פנימה. "בתוך השעה" של משה אוחיון עושה דווקא את הפעולה הפחות שכיחה – הוא מושיב אותך לידו, בשולחן עץ פשוט, בתוך כיתה בדרום הארץ, ומבקש שתהיה איתו רגע. רק רגע. בתוך השעה.

זו לא שירת ראווה. לא שירה שמבקשת להרשים או לנסח אמת גדולה על החיים. להפך – זו שירה שמקשיבה למה שקורה כשהמילים יוצאות לאט, כשהתלמידים ממלמלים שורות, כשהמורה שותק כי אין מה למהר. שירה שנכתבת לא מהשראה אלא מהמציאות – החינוכית, האנושית, המדברית – שהמשורר חי בה יום-יום.

הספר נע בין רגעים אינטימיים של הוראה, הרהורים שקטים על שפה, על גוף, על טקסים קטנים של יום לימודים – לבין התבוננות מרחיבה יותר על הזמן, על המקום, על הדרום כמרחב נפשי כמעט. השירים והקטעים הפרוזאיים כתובים באותה נשימה – דקה, מדויקת, מאופקת. יש בהם רוך, וגם עצב, וגם הומור עדין שמבליח לעיתים בין השורות. התחושה היא של מורה-משורר שמנסה לא להפריע למה שכבר קורה, אלא רק לשים לב אליו טוב יותר.

משה אוחיון, שפגשתי כשהייתי מורה בדימונה, הוא קודם כול איש של הקשבה. מוזיקאי ושורשי, צנוע כמעט עד הסתרה, כזה שלא ממהר לדבר – וכשכבר מדבר, המילים שלו יושבות כמו תווים. גם בספר זה ניכר עד כמה ההוראה אינה עבורו מקצוע אלא שליחות רכה, שותפות יומיומית עם תלמידים, שירה שנולדת מתוך המפגש ולא מתוך מגדל השן של יוצר מתבודד.

ובעצם, לא מדובר רק על מורה ותלמידים – אלא על אדם שמבקש להיות תלמיד של הזמן. של ההשהיה. של ההאטה. של רגעים שנמצאים תמיד על סף היעלמות. הקריאה בספר דומה להאזנה איטית – כזו שלא ממהרת להסיק מסקנות, אלא מוכנה פשוט לשהות. בתוך השעה. בתוך החיים.

הספר הזה ייגע במיוחד בכל מי שאי פעם עמד מול כיתה. אבל לא רק. הוא מיועד לכל מי שמבקש למצוא משמעות בפעולה הפשוטה של נוכחות. של הקשבה. של לא לדעת את התשובה. שירה חינוכית – לא כשיעור שירה, אלא כדרך להיות עם האחר.

תמיד עוד פעם אחת – החיפוש אחר חלקי העצמי / עופר ספיר
הוצאת שתים
145 עמודים

הקריאה ב"תמיד עוד פעם אחת" מרגישה לפעמים כמו לעמוד ליד אדם שמראה לך את אלבום התמונות הפרטי שלו – אבל במקום לצפות שתאמר "איזה יופי", הוא מבקש ממך לעצור. להתבונן. לשאול איתו שאלות. לא על התמונה עצמה, אלא על מי שהוא היה כשצילם. על מי שהוא עכשיו, כשהוא חוזר אליה. על כל מה שקרה בין לבין, ואולי בעיקר על מה שלא קרה.

עופר ספיר, פסיכולוג קליני, בונה כאן ספר חריג – לא בדיוק אוטוביוגרפיה, לא בדיוק מסה, לא בדיוק טיפול. זה טקסט שמבקש להאט, לא להכריע. בכל פרק יש צילום שפותח את הדלת – תמונה אחת, פשוטה לפעמים, כמעט אגבית – וממנה יוצאת תנועה של חשיבה: על בדידות, על זהות מינית, על זרות, על ילדות, על ניכור, על דיכאון, על הקושי לדבר ועל הצורך העיקש לנסות בכל זאת. תמיד עוד פעם אחת.

וזה, אולי, מה שהכי ריגש אותי בקריאה: לא העומק האינטלקטואלי (שיש כאן), ולא החשיפה האישית (שגם אותה לא חסר), אלא עצם הניסיון להעניק לצילום את מה שאנחנו בדרך כלל לא נותנים לו – לא "זיכרון" ולא "נוסטלגיה" אלא חקירה. התמונה אצל ספיר היא לא סיכום של מה שהיה, אלא נקודת פתיחה לתהייה מה קרה לי שם. או למה נדמה לי שקרה. או למה אני ממשיך לחשוב על זה עד היום.

הספר לא פשוט. לא בגלל השפה – הכתיבה של ספיר בהירה, אינטימית, לפעמים מהורהרת ולפעמים דווקא קפוצה או ספקנית – אלא בגלל שהקריאה בו דורשת פניות רגשית מסוימת. הוא לא מציע נחמה. לא סוגר מעגלים. להפך: הוא כל הזמן פותח. כל הזמן שואל. כמו אדם בטיפול שלא מחפש תשובה אלא רוצה להעז סוף סוף לשאול אחרת.

ויש משהו מדבק בשאלות האלה. הספר, אולי בלי להתכוון, גורם לך לסגור לרגע את העמוד, לפתוח את אלבום התמונות שלך – הממשי או זה שבראש – ולשאול את עצמך: מה אני רואה שם? מה אני לא רואה? איזה חלקים של עצמי שכחתי בדרך? וכמה מהם עוד אפשר, אם בכלל, להשיב?

העוצמה של "תמיד עוד פעם אחת" היא לא רק במה שספיר אומר – אלא באופן שבו הוא כותב: בלי הצטדקות, בלי פאתוס, ובלי לסגור את הדלת. ספר שנותן לך לשהות רגע עם עצמך, גם אם זה לא הכי נוח. גם אם לא תדע מה בדיוק לקחת ממנו. לפעמים עצם ההתבוננות כבר מספיקה.