גישור כאומנות לחימה / נדב נישרי
הוצאת כנרת זמורה
255 עמודים

גישור הוא כלי בסיסי שלא נלמד מספיק ולא נגיש מספיק לכולם.
אנחנו נתקלים בו בסכסוכים רציניים כמו סכסוכים משפחתיים או עסקיים, אבל אם זה היה תלוי בי הייתי מכניס את כלי הגישור ככלי לימודי לבתי הספר, שכן ילדים צריכים ללמוד מגיל צעיר איך לפתור סכסוכים בדרכים של שיח. אחד היתרונות של הספר הזה הוא ההנגשה של נושא הגישור ככלי אפקטיבי, וזה כבר משהו חשוב.

גישור כאומנות לחימה של נדב נישרי הוא ספר שמבקש לעשות סדר. לא סדר פילוסופי ולא סדר אקדמי, אלא סדר פרקטי. נישרי לא מנסה להרשים בעומק תיאורטי אלא להראות איך דברים עובדים בפועל. הוא מדבר מתוך חדרי גישור, מתוך קונפליקטים אמיתיים, ומתוך ניסיון מצטבר של שנים. זה מורגש לכל אורך הספר. יש כאן שפה ברורה, מבנה מסודר, ורצון כן ללמד ולא רק להסביר.

הדימוי של אומנות לחימה מלווה את הספר מתחילתו. גישור לא כמאבק כוח אלא כיכולת להחזיק שקט, להקשיב, לזהות תגובות אוטומטיות ולעצור אותן בזמן. בעיניי זה דימוי שעובד, גם אם לעיתים הוא נמתח מעבר לנדרש. נישרי מציג את הגישור כדרך חיים ולא רק ככלי לפתרון סכסוך נקודתי, ומכאן גם החיבור שלו לזוגיות, למשפחה, לעבודה ולהורות.

הספר בנוי בצורה שיטתית מאוד. לפעמים אפילו מסודרת מדי. יש עקרונות, כללים, תהליכים וטכניקות, וכל אחד מהם מקבל מקום ברור. זה הופך את הספר לנוח לשימוש, כזה שאפשר לחזור אליו ולפתוח פרק מסוים לפי הצורך, אבל זה גם יוצר תחושה של קורס כתוב. מי שמחפש חוויה ספרותית ימצא כאן פחות עניין, מי שמחפש כלים ימצא לא מעט.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר גם בספר שמקדם שיטה ממותגת ועסק פעיל. שותפות חדשה אינה רק תפיסה רעיונית אלא גם שם של פרקטיקה ומערך שירותים. זה נוכח בטקסט, ולא תמיד בעדינות. בעיניי זה לא פגם, כל עוד הקורא מודע לכך. נישרי מאמין בדרך שלו, חי ממנה, ומציע אותה לקורא בלי להסוות זאת.

מה שפחות נוכח הוא דיון במגבלות. כמעט ואין עיסוק במקרים שבהם גישור נכשל, במצבים של חוסר איזון חריף בין הצדדים, או באנשים שאינם פנויים לדיאלוג. זו בחירה מודעת, והיא משרתת את מטרת הספר, אבל גם משאירה אותו באזור הבטוח.

בסופו של דבר, זה ספר שימושי. ספר שמנגיש שפה, מציע כלים, ומנסה להכניס שיח אחר למקומות שבהם לרוב יש צעקות, פחד ושליטה. הוא לא ספר שמטלטל מחשבתית, אבל הוא בהחלט יכול לשנות את האופן שבו נכנסים לריב הבא. ובמציאות שבה רוב האנשים לא יודעים לריב נכון, זה ערך לא מבוטל.

ציפור משונה / טל נוימן
ידיעות ספרים
270 עמודים

לכאורה מדובר בספר ביכורים של סופרת.
אמרתי לכאורה שכן לא ניכר בכתיבתה של טל נוימן שזהו אכן ספר ביכורים.
יש בכתיבה של הספר הזה משהו מאוד בוגר, מאוד מיומן, מישהי שעוסקת בכתיבה כל חייה וכך הרגשתי מהרגע הראשון.
ציפור משונה הוא לא ספר שגרתי, הוא מסוג הספרים שאתה צריך להתמסר אליו.
מיהי ערבה, הדמות המרכזית, מהו סיפורה?

ערבה היא אישה צעירה שמספרת את סיפורה מתוך לילה ארוך אחד, לילה של ערות, זיכרון, אשמה ותשוקה. זה אינו סיפור שנפרש בקו ישר. הוא נע קדימה ואחורה, בין ירושלים לאשקלון, בין הווה טעון לעבר שמסרב להישאר מאחור. דרך הקול שלה נחשפת מערכת יחסים עם יואל, אמן צעיר וכריזמטי, ודרכה גם סיפור עמוק וכואב על אחותה מאיה, ועל הגבול הדק שבין יצירתיות, רגישות ושבר נפשי.

זה ספר שמתקיים קודם כול בתוך תודעה. העלילה קיימת, אך היא משנית לחוויה. ערבה אינה מספרת לנו מה קרה אלא איך זה נחווה. היא מתבוננת בעולם דרך דימויים, צבעים, מרקמים, צלילים. כל דבר נטען במשמעות, כל תנועה קטנה הופכת סימן. יש רגעים שבהם התחושה היא של זרם תודעה כמעט רציף, דיבור שאינו פוסק, ניסיון נואש לקשור עבר והווה באמצעות מילים.

כאן גם טמון החוזק של הספר וגם הקושי שבו. הכתיבה של נוימן עשירה מאוד, פיוטית, לעיתים כמעט מסחררת. יש קטעים שבהם התיאורים מדויקים ויפים עד כדי כאב, במיוחד בתיאורי הציור, הגוף והחלום. היא יודעת לכתוב גוף, יודעת לכתוב מבט, יודעת לכתוב תשוקה וחרדה בלי להיגרר לוולגריות או לפשטנות. יש לה שליטה מרשימה בשפה.

אבל זו גם כתיבה שלא מרפה. כמעט אין רגעים של נשימה. כל משפט מבקש להיות משמעותי, כל פסקה מבקשת להעמיק. לעיתים הרגשתי שהספר מתקשה לשחרר, שהוא חוזר שוב ושוב לאותם אזורי כאב דרך דימויים שונים. זה לא פגם חמור, אבל זו דרישה ברורה מהקורא. מי שמחפש עלילה מהודקת, התפתחות חדה או פתרונות ברורים, יתקשה כאן.

מה שכן עובד היטב הוא המתח המתמיד בין שתי האחיות. ערבה, שמפרשת את העולם דרך מטאפורות, ומאיה, שרואה דברים שאינם קיימים. הספר שואל בלי להכריע מהו ההבדל בין ראייה יוצרת לבין ראייה חולה, בין רגישות לבין שבר. זו שאלה לא פשוטה, והספר לא מציע תשובות נוחות. הוא מעדיף להישאר באזורי האי נוחות, וזה בעיניי מה שהופך אותו ליצירה רצינית.

זה אינו ספר שנועד להיות רב מכר, וניכר שזה נעשה במכוון. הוא אינו מתחנף, אינו מנסה להקל על הקורא, ואינו מתנצל על כך. הוא דורש התמסרות, סבלנות, ונכונות ללכת לאיבוד בתוך שפה צפופה ותודעה פצועה. עבורי, זו הייתה חוויה משמעותית. לא קריאה מהירה, לא קריאה קלה, אבל קריאה שנשארת.

ציפור משונה הוא ספר למי שאוהב ספרות שמבקשת יותר מאשר לספר סיפור. למי שמוכן להיכנס לעולם פנימי סבוך ולשהות בו. זה לא ספר מושלם, אבל הוא כן ספר שיש בו קול ברור, בחירה מודעת, ואומץ ספרותי. עבור קורא שמחפש חוויה נפשית ולא רק עלילה, זו קריאה ראויה מאוד.

מימין לציונות / אבי שילון עורך
הוצאת עם עובד
334 עמודים

הספר הזה מאוד סקרן אותי.
הוא סקרן אותי כי עם כמה שברצוני להכיר את הצד הימני של המפה, את הצד הרוויזיוניסטי, אני חי כבר שנים בתחושה שהצד הזה איבד את דרכו. השתנה אבולוציונית ואיבד את כוונתו המקורית.
זו תחושה שאני נושא איתי זמן רב, ואפילו שבשנים האחרונות התקרסתי ימינה מבחינת דעותי הפוליטיות, חזרתי שמאלה עוד לפני הקריאה בספר, מתוך אי נוחות עמוקה מהכיוון שאליו הימין הולך, קיצוניות דתית ולאומנות מצמצמת שלא מתאימות לתפיסת העולם שלי.
ובכל זאת הלכתי על זה וקראתי את הספר.
והנה המסקנות שלי.

זה איננו ספר תעמולה, וגם לא כתב הגנה. זה קובץ מאמרים מחקריים, כתובים ברצינות, שמנסים להבין מה היה הימין הציוני, כיצד הוא התעצב לאורך השנים, ואיך נוצר הפער בין המקורות הרעיוניים שלו לבין הופעותיו הפוליטיות בהווה. ככל שהתקדמתי בקריאה התחזקה אצלי התחושה שהספר לא רק מתאר סטייה, אלא כמעט בונה תיק ראיות מצטבר לכך, בזהירות, בלי הצהרות דרמטיות, ודווקא משום כך באופן משכנע.

הדמויות שעולות כאן, זאב זבוטינסקי, מנחם בגין, אנשי חרות, וגם פלגים רדיקליים יותר בתוך הרוויזיוניזם, נחשפות במורכבות שלא מתיישבת עם השימוש השגור שעושים בהן היום. זבוטינסקי של הספר הזה איננו סמל ריק או כרזה. הוא מתגלה כהוגה ליברלי לאומי, אדם ששם את היחיד במרכז, שדיבר על זכויות אזרח, על שוויון למיעוטים, על מדינה יהודית שאיננה מדינת שלטון כוחני. גם בגין מצטייר כאן כמי שניסה לשמור על איזון מתמיד בין לאומיות תקיפה לבין ריסון מוסדי, בין כוח לבין אחריות, בין הכרעה לבין גבולות.

מול זה נבנית בהדרגה תמונה אחרת, של ימין עכשווי. לא רק ימין כוחני יותר, אלא ימין שמוותר על הממד הליברלי, שמעדיף רגש על פני מורכבות, שמחליף תפיסת עולם סדורה בשפה לעומתית. לא תמיד נאמר כאן במפורש שזהו כישלון אידאולוגי, אבל התחושה הזו נוכחת כמעט בכל מאמר. הימין לא רק השתנה, הוא הצטמצם. מרחב הרעיונות שלו הצטמצם, היכולת שלו להכיל סתירות הצטמצמה, והנכונות שלו לחשוב מעבר לרגע הפוליטי הצטמצמה.

אחד הדברים החזקים בספר הוא הפירוק הפנימי של המחנה. אין כאן ימין אחד. יש ימין אזרחי, ימין רדיקלי, ימין דתי, ימין כלכלי, ימין פופוליסטי. ההבחנות הללו אינן קישוט אקדמי, הן לב העניין. דווקא דרכן מתברר עד כמה הרוויזיוניזם המקורי נדחק לשוליים, ועד כמה מה שנשאר ממנו בשיח הציבורי הוא בעיקר אוסף של סמלים, מחוות ושברי ציטוטים שנותקו מההקשר הרעיוני שלהם.

הקריאה אינה נוחה. לעיתים היא מרגישה מרוחקת מדי מהחיים עצמם, מהרחוב, מהכאב ומהכעס. יש רגעים שבהם מתחשק שהטקסט יהיה פחות מאופק, שייקח אחריות רגשית על ההווה. אבל ככל שהתקדמתי הבנתי שזו בחירה מודעת. הספר לא מבקש להטיף ולא לגייס, אלא להראות. ומי שמוכן לקרוא אותו ברצינות מתקשה להתחמק מן המסקנה שהפער בין המקור לבין ההווה איננו מקרי.

המסקנה שלי איננה שהימין טועה תמיד או שאין לו מה להציע. המסקנה שלי היא שהימין הרוויזיוניסטי, כפי שהוא מתגלה כאן דרך ההיסטוריה, הרעיונות והדמויות, איננו הימין שמכתיב היום את הטון הציבורי. יש פער עמוק בין ההדר לבין הוולגריות, בין מורכבות לבין קיטוב, בין מחשבה רעיונית לבין פוליטיקה של תגובה.

הספר הזה לא החזיר אותי שמאלה. החזרה הזו קרתה עוד לפניו, מתוך אי נוחות עמוקה מהכיוון שאליו הימין הולך בשנים האחרונות, קיצוניות דתית ולאומנות שמצמצמות את מרחב החשיבה והחירות. מה שהספר כן עשה הוא לחדד עבורי את הפער. הוא נתן מילים, הקשר והיסטוריה לתחושת ניכור שכבר הייתה שם. הוא הראה לי שיש ימין רעיוני עשיר ומורכב, כזה שאפשר להתווכח איתו בכנות, ומה שמופיע היום בזירה הפוליטית רחוק ממנו מאוד. במובן הזה, מימין לציונות איננו ספר שמנסה לשכנע או להחזיר הביתה, אלא ספר שמעמיד מראה, ומזכיר עד כמה הסטייה מן המקור איננה תאונה, אלא תוצאה של בחירות מצטברות. זו קריאה לא נוחה, אבל בעיניי קריאה נחוצה.

משהו משלי / גלית ליפין
הוצאת תשע נשמות
198 עמודים

גלית ליפין בחרה לספר הביכורים שלה נושא מורכב מאוד, וכיאה לנושא מורכב וקשה צריך לגשת אליו נכון, עם כתיבה מדויקת ועם עריכה אחראית. התחושה שלי לאחר קריאת הספר היא שנעשתה כאן עבודה טובה. להנגיש מציאות כזו בלי ליפול לסנסציה או להטפה דורש דיוק, וליפין ברגעים רבים יודעת להיות מדויקת. אני אוהב לקרוא ספרים שעוסקים באנשי שוליים, בנערים ובנערות שחיים מחוץ לנורמה, לא מתוך רומנטיזציה אלא מתוך התעקשות להביט. זה לא פשוט, אבל אלו ספרים שמרחיבים את נקודת המבט. כך גם הספר הזה.

הספר נע בין שני קולות ושני זמנים. מצד אחד אישה בוגרת שמתקיימת ברחוב ומתפרנסת מגופה, מצד שני ילדה שננטשה והועברה מיד ליד. המעבר בין הקולות יוצר תנועה פנימית מעניינת, לא משחק צורני לשמו אלא דרך לבטא פיצול נפשי. הילדה חווה, האישה מתפקדת. הילדה פגיעה, האישה עטופה בשריון. הקריאה ביניהן מצטברת לאט ולא תמיד בנוחות, וזה חלק מהכוח של הספר.

הכתיבה של ליפין במיטבה כשהיא נותנת לסצנות לעבוד. היא יודעת לתאר רחוב, חדר, גוף, מבט, בלי להעמיס רגש בכפית. יש רגעים שבהם הקור נוכח יותר מהזעקה, ודווקא שם הספר חזק. העולם המתואר אלים לא רק במעשים אלא בהתעלמות, בהעברה ממסגרת למסגרת, בתחושת חפץ שעוברת כחוט השני. הספר לא ממהר להאשים במפורש, הוא מראה.

החיבור עם הכלב הוא אחד הצירים היפים והמורכבים בספר. לא כגימיק ולא כהמתקה, אלא כקשר ראשוני, כמעט גופני, שמאפשר חיבור רגשי בלי תנאים. יש כאן הדהוד לספרים אחרים שבהם חיה מאפשרת קשר במקום שבו בני אדם כשלו, אבל כאן זה לא מסע ולא פתרון. הכלב לא גואל ולא מציל. הוא נוכחות. הוא מאפשר רגע של נשימה בתוך מציאות חונקת. בעיניי זה שימוש נכון ומאופק במוטיב שיכול היה בקלות לגלוש לסמליות גסה.

הספר קשוח, לעיתים מאוד. הוא לא חוסך בתיאורים של ניצול, השפלה ואלימות, אבל ברוב הזמן אינו מתענג עליהם. הקושי נבנה בהדרגה, דרך חזרות, דרך תחושת אין מוצא. יחד עם זאת, הספר אינו חף מבעיות. יש רגעים שבהם ליפין מסבירה יותר מדי, סומכת פחות מדי על הקורא, או נשענת על דימויים מוכרים. אלו נקודות שמחלישות מעט את העוצמה, ומזכירות שמדובר בספר ביכורים. עם עריכה אכזרית יותר, הספר יכול היה להיות מהודק עוד יותר.

ועדיין, היתרונות עולים על החסרונות. זה ספר קריא מאוד, למרות ואולי בגלל הנושא. הוא מצליח להיות נגיש בלי להיות פשטני, רגשי בלי להיות סנטימנטלי. החשיפה למציאות של נערות בסיכון ולהידרדרות לזנות נעשית כאן דרך סיפור אחד, אנושי ומורכב, ולא ככרזה חברתית. זו ספרות שמבקשת להישאר עם הקורא גם אחרי הסגירה, לא כדי לנחם אלא כדי להשאיר שאלה פתוחה.

משהו משלי הוא ספר חשוב לא רק בגלל מה שהוא מספר, אלא בגלל האופן שבו הוא בוחר לספר. ספר שמביט בשוליים בלי להסיט מבט, וגם בלי לצעוק.

המגילה השישית / ירון פרנס
הוצאת שתים
204 עמודים

יש תופעה בספרות הישראלית שאני רואה אותה כתופעה חיובית.
ניסיונות ספרותיים להביא סיפורים מקראיים לקורא של היום, להעיר תקופות רדומות באמצעות דמויות משנה מעניינות שמספרות סיפורים מיתיים חשובים בתולדות העם בתקופת המקרא. זו חזרה לא אל המקרא כטקסט קדוש אלא כמרחב ספרותי פתוח, כזה שאפשר לשאול בו שאלות, לערער, להאט, ולהביט באנשים שחיו בתוך האירועים ולא רק בסמלים שנשארו מהם.

ירון פרנס נכנס גם הוא למשבצת הספרותית הזו בספר בכורה מעניין מאוד ובעיני גם לא שגרתי בכתיבתו. אבל תמיד נשאלת השאלה האם זה מספיק טוב כי זו יכולה להיות מלכודת. להביא את הסיפור באופן משכנע, במיוחד בשפה ובסגנון שפרנס בחר לכתוב, זה אתגר לא קטן.

המגילה השישית בוחר במספר שאינו במרכז ההיסטוריה אלא בשוליה. רעואל הוא עד, סופר, שורד, אדם שנשאר אחרי החורבן ונושא את הזיכרון ואת המגילות. הבחירה הזו מכתיבה את כל הספר. זה אינו רומן של פעולה אלא רומן של זיכרון, של קינה, של ניסיון לאחוז במה שנשמט. הקריאה מרגישה לעיתים כמו שהייה ארוכה בתוך תודעה פצועה, תודעה שמנסה לסדר את העולם דרך מילים כשהעולם עצמו כבר חרב.

יש בכתיבה של פרנס רגעים חזקים מאוד. תיאורי הרעב, המצור, המוות והפחד כתובים באופן מוחשי ולא נקי מדי. הגוף נוכח, הריח נוכח, החולשה נוכחת. אלה רגעים שבהם הספר מצליח להוריד את המקרא מהגובה המיתולוגי ולהחזיר אותו לגובה העיניים, בני אדם רעבים, טועים, מקווים לשווא. במקומות האלו הרומן עובד, ולעיתים אפילו מרשים.

אבל כאן גם מתחילה המגבלה שלו. הקול של רעואל הוא קול אחיד מאוד. הקינה נמשכת, ההיזכרות חוזרת, והספר לא תמיד יודע לעצור בזמן. יש תחושה של עומס רגשי ולשוני שמכביד על הקריאה. במקום שהכאב יעמיק הוא לעיתים מתרחב. לא כל פרק מצליח להצדיק את אורכו, ולא כל חזרה מוסיפה רובד חדש.

רעואל עצמו נשאר ברוב הספר עד יותר מאשר דמות. אנחנו יודעים מה קרה לו, מה איבד, את מי איבד, אבל פחות מכירים אותו מחוץ לאובדן. כמעט ואין זיכרון של חיים שלמים לפני החורבן, ובלי החיים האלה גם הגעגוע נשאר מופשט. זו בחירה ספרותית מודעת, אבל יש לה מחיר רגשי.

גם המתח בין רומן להיסטוריה מורגש. הידע ההיסטורי נוכח מאוד, השמות, התאריכים, הרצף. לעיתים זה מרגיש כמו שחזור מוקפד ויפה, ולעיתים כמו סיפור שמתקשה להשתחרר מן הידוע מראש. השאלה האם הספר מצליח להיות יותר מאשר פרשנות ספרותית להיסטוריה נשארת פתוחה עד סופו.

ובכל זאת, אי אפשר לפטור את המגילה השישית כתרגיל אינטלקטואלי בלבד. יש כאן רצינות, יש כוונה, ויש קול. זה ספר שלא מחזר אחרי הקורא ולא מנסה להיות קל. הוא דורש סבלנות, והוא מתגמל בעיקר קוראים שמוכנים לשהות בתוך כאב ולא למהר הלאה.

בסופו של דבר זה ספר שמעורר מחשבה יותר משהוא סוחף. ספר שיש בו רגעים חזקים לצד עומס, יופי לצד כובד. הוא חלק מתופעה ספרותית רחבה, אבל לא נבלע בה לגמרי. מי שמחפש רומן מקראי חי ונושם, לא מיתולוגי ולא דרשני, ימצא כאן עניין. מי שמחפש סיפור מהודק ודמות שמתפתחת באופן דרמטי, עלול להרגיש החמצה.

זה ספר חכם, לא מושלם, ובעיקר כזה שמעז לשאול שאלות במקום להציע תשובות. עבורי זה מספיק כדי להצדיק את הקריאה, גם אם לא כל הדרך הייתה שווה באותה מידה.

ניו יורק הישנה / אדית וורטון
הוצאת עם עובד
260 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

אני אוהב את ניו יורק ואוהב סיפורים עליה ואוהב את אדית וורטון.
וורטון היא סופרת מעניינת ורבגונית ולאחרונה יצא לי גם לקרוא ולסקור את איתן פרום שהיא כתבה.
מן הסתם איתן פרום שונה לחלוטין מאוסף הסיפורים שבספר הזה,
ארבע נובלות מעניינות שנותנות לנו נקודת מבט על ניו יורק של המאה התשע עשרה.

ניו יורק הישנה אינו ספר שמנסה לחזר אחרי הקורא. הוא מציע מבט אחורה, אל חברה סגורה, מבוססת, בטוחה בעצמה עד עיוורון. זו אינה ניו יורק של מהגרים, של רחוב רועש ושל תנועה מתמדת, אלא ניו יורק של סלונים, מוסכמות, משפחות ותיקות וקודים נוקשים. וורטון אינה מתארת עיר אלא מנגנון חברתי, כזה שיודע לשמר את עצמו, להעניש חריגים, ולכסות אלימות רגשית בשכבות של נימוס ושתיקה.

הספר בנוי מארבע נובלות, וכל אחת מהן מתרחשת בעשור אחר, אך התחושה היא של עולם כמעט קפוא בזמן. הערכים משתנים מעט, הטון זז, אבל הליבה נשארת זהה. נאמנות למעמד, פחד מסטייה, וחיים שנמדדים לא לפי אושר אלא לפי התאמה. כאן כבר מתגלה החולשה הראשונה של הספר. לא כל הסיפורים מחזיקים באותה עוצמה. יש נובלות חדות, חיות, כאלו שמצליחות לשלב ביקורת חברתית עם דרמה אנושית אמיתית, ויש אחרות איטיות יותר, כמעט תיעודיות, שמרגישות לעיתים כמו תצוגת תכלית של עולם ולא כמו סיפור שמבקש לגעת.

הנובלה שהרשימה אותי יותר מכולן היא שחר כוזב. זה הסיפור שבו וורטון מצליחה ללכוד באופן המדויק ביותר את המתח בין דור, בין רצון אישי לבין כוח משפחתי, ובין אמנות כחירות לבין אמנות כמסכה מעמדית. הדמות המרכזית אינה גיבור רומנטי אלא אדם שמגלה באיחור עד כמה גם המרד שלו מתוכנן מראש. זה סיפור חד, כואב ומפוכח, והקריאה בו מרגישה קרובה יותר לרוח של איתן פרום, גם אם הסגנון אחר לחלוטין.

שאר הנובלות מציעות רגעים חזקים, בעיקר בעיסוק בדמויות נשיות ובמחיר שהחברה גובה מהן, אך לא תמיד מצליחות לשמור על מתח אחיד. וורטון לעיתים מרוב איפוק משאירה את הקורא בחוץ. זה לא כשל מוחלט אלא בחירה ספרותית, אבל היא לא תמיד עובדת.

התרגום של מיכל אלפון ראוי לציון. זו עברית מדויקת ומאופקת, כזו שמכבדת את הריחוק של הטקסט ולא מנסה לרכך אותו. הבחירה של הוצאת עם עובד להוציא את הספר היא בחירה תרבותית חשובה, גם אם זה לא ספר שידבר לכל קורא.

ניו יורק הישנה הוא ספר מעניין, חכם, לעיתים מרשים ולעיתים מתסכל. זה לא ספר אחיד, אבל הוא כן ספר שנותן מבט חד על חברה שמעדיפה סדר על פני אמת. מי שמוכן לקריאה איטית ולמרחק רגשי ימצא כאן הרבה מה להרהר בו. מי שמחפש חוויה סוחפת ורגשית ימצא אותה אצל וורטון במקום אחר.

דברים שאין להם שם / דפנה דרוקר
הוצאת אלף
95 עמודים
עריכה: נמרוד שיין

זה ספר השירה השני של הוצאת אלף שאני סוקר, והקו שלהם כבר ברור למדי. זו הוצאה שמקפידה על שירה איכותית, מדויקת, כזו שלא מחפשת להתחבב ולא פועלת לפי נוסחאות. יש בה לעיתים משהו לא שגרתי, אבל תמיד מחשבה על הספר כשלם. עצם זה שנמרוד שיין עורך את הספרים ואת השירה אומר הרבה. מעבר להיותו משורר מצוין, הוא איש שיודע שירה ויודע לנתב ספר, לבחור, לסדר, ולבנות רצף שיש לו משמעות. וזה מורגש מאוד גם בספר הזה של דפנה דרוקר.

הקריאה ב״דברים שאין להם שם״ היא חוויה של כניסה למרחב שקט אך טעון. זה לא שקט מרגיע אלא שקט של חיים במצב ביניים. הספר לא צועק, לא מסביר, ולא מנסה לייצר רגעים גדולים. הוא מתעקש על תודעה מתמשכת של זמניות, של חוסר יציבות, של קיום שממשיך להתנהל גם כשהבסיס שלו נסדק. התחושה היא של שהות, של המתנה שאין לה יעד ברור.

הכריכה והעיצוב עושים כאן תפקיד מרכזי. האיור מינימליסטי, מאופק, דמות קטנה מול מרחב פתוח ובהיר מדי. אין דרמה, אין צבעוניות מתפרצת, אלא תחושת ריחוק ושקט שמכניסה אותך מיד לאווירה של הספר. זה איור שלא מספר סיפור אלא מכניס למצב תודעתי, וכבר לפני הקריאה ברור שזה ספר שדורש האטה ונוכחות. גם העיצוב הפנימי מרווח ונושם, מאפשר לשירים להיות ולא להידחס.

הספר נקרא כרצף אחד, לא בגלל עלילה אלא בגלל הלך רוח עקבי. יש בו סקפטיות, זהירות, היצמדות לפרטים קטנים ויומיומיים, בלי ניסיון לנחם ובלי הבטחות לעתיד. גם כשיש תנועה או חיים, הם מוצגים בזהירות, בלי להפוך לסמל מנחם.

זה ספר שירה שמבקש חוויה ולא פרשנות. הוא לא משאיר אותך עם שורה לצטט אלא עם תחושה שנשארת. ספר שקט, עקשני, מפוכח, כזה שמכבד את הקורא ולא מנסה להוביל אותו רגשית. במובן הזה, שמו מדויק מאוד. יש כאן דברים שאין להם שם, אבל יש להם משקל.

אֵיךְ זֶה שֶׁיֵּשׁ בְּחִירוֹת לְרָאשׁוּת הָעִיר
וְאֵין עִיר?
אֵיךְ זֶה שֶׁיֵּשׁ לִי כְּתֹבֶת
וְאֵין בַּיִת?
וַאֲפִלּוּ לְקַבֵּל מִכְתָּבִים
וַאֲפִלּוּ לְבַקֵּר
אֵיךְ זֶה שֶׁגָּר שָׁם חָתוּל
וַאֲנִי לֹא שָׁם לְלַטֵּף?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא שֶׁאֵין בַּיִת

רָאִיתִי פַּרְפַּר

זֶה הָיָה בָּרְחוֹב, בַּגֶּשֶׁם

וַדַּאי נְשָׁמָה שֶׁהִתְעַקְּשָׁה

לְבַקֵּר בָּעוֹלָם

בְּיוֹם חֹרֶף

שָׁמַעְתִּי אִוְשָׁה בַּלַּיְלָה

מַשַּׁק כַּנְפֵי מַלְאָךְ

שֶׁלֹּא נִזְהַר

אַל תִּצְחַק

אֲנִי רָאִיתִי פַּרְפַּר בַּגֶּשֶׁם.

ימים מלוחים / נירה קמחי עוזרד
הוצאת פטל
142 עמודים

את נירה קמחי עוזרד הכרתי עוד בספר קודם שלה שסקרתי והתרשמתי ממנה לטובה ומכתיבתה.
הספר הזה גם לא מאכזב. הוא לוקח אותנו לסיפור היסטורי שלא הכרתי, ואני תוהה לעצמי כמה באמת הכירו את היישוב שהיה צמוד למפעל האשלג לפני קום המדינה. תצלום שהתגלגל לידיה של המחברת היה הטריגר לספר קטן אך מרתק, שבא לתת טעימה מאורח החיים באותה תקופה ובמקום ההוא, ומכאן זה בעצם מתחיל.

דווקא בסוף הספר, בקטע שנדמה כמעט נספחי, מופיע מפתח חשוב להבנת נקודת המוצא של ימים מלוחים. באחרית הדבר מביא פרופסור יואב אלון מידע היסטורי על השכונה העברית שליד מפעל האשלג בצפון ים המלח, והוא עושה זאת גם מתוך קשר אישי, כנכדו של מנחם ספיבק, מהנדס בחברת האשלג הארץ ישראלית. הטקסט הזה אינו משתלט על הספר ואינו מנסה להצדיק אותו בדיעבד. הוא מציב מסגרת, ומבהיר שהעולם שמתואר בפרוזה התקיים באמת, גם אם הסיפור עצמו אינו תיעוד היסטורי במובן המחקרי.

חשוב לומר זאת במפורש. ימים מלוחים אינו רומן היסטורי קלאסי, והוא גם לא ממואר מוצהר. זה ספר שפועל במרחב ביניים, בין זיכרון, דמיון ושברי מידע. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיה של גולי, ילדה החיה בשכונה עם משפחתה, ומבעד למבט הילדי הזה נחשפים חיי היומיום, בית הספר הרב גילי, הקשרים בין ילדים יהודים וערבים, העבודה של המבוגרים, והמתח השקט בין השכונה האזרחית לקיבוץ הסמוך. אין כאן רצון ללמד היסטוריה ואין ניסיון להשלים פערי ידע עבור הקורא. הדברים פשוט מתרחשים, כפי שילדה חווה אותם, בלי פרשנות ובלי הסברים.

העלילה דקה ולעיתים כמעט חמקמקה. לא קורה כאן משהו גדול במובן הדרמטי. החיים נבנים מתוך פרטים קטנים, חום כבד, ים שאי אפשר לשחות בו אלא רק לצוף, שיחות חצי שמועות, חברות בין ילדים, היעלמות של אם, תחושת שייכות שברירית. נקודת השבר מגיעה עם פינוי השכונה על רקע מלחמת השחרור, החלטה חפוזה שמוחקת קהילה שלמה. גם כאן הספר נמנע מדרמה מוצהרת. אין נאומים ואין סצנות גבורה. יש תחושת אובדן שקטה, כמעט לא מנוסחת.

פרק הפתיחה, המתרחש בהווה מתוך אבל על אח שנפטר, הוא אחד החלקים החזקים בספר. זה אינו פרק מקדים טכני אלא מסגרת רגשית שמלווה את הקריאה כולה. רק בדיעבד מבינים עד כמה החזרה אל השכונה אינה מסע נוסטלגי אלא ניסיון להתמודד עם מחיקה, אישית וקולקטיבית. זה פרק שכדאי לחזור אליו גם בסיום הקריאה.

מבחינה סגנונית, קמחי עוזרד כותבת היטב. יש לה קול ברור, מאופק, לא מתחנף ולא מתאמץ להרשים. הכתיבה קשובה לפרטים, למקצבים של דיבור פנימי, ולשתיקות שבין המשפטים. עם זאת, לעיתים נדמה שהאיפוק הזה גולש לריכוך יתר. מי שיחפש עימותים חדים, שאלות פוליטיות מפורשות או מורכבות אידאולוגית עמוקה, עשוי להרגיש שהספר בוחר להישאר באזור הבטוח של החוויה האישית.

אבל זו גם הבחירה שלו, וכנראה גם כוחו. ימים מלוחים לא מנסה להיות ספר גדול ולא מבקש לנסח תזה. הוא מבקש להשאיר עקבה. להזכיר שהיה שם מקום, והיו שם חיים, וכמעט לא נשאר מהם דבר. במובן הזה, זה ספר קטן ואינטימי שמצליח לעשות משהו לא קטן בכלל.

דד אנד
ניר רובין
הוצאת אולימפוס
222 עמודים

דד אנד הוא מסוג הספרים הכיפיים האלו שיש בהם טוויסט של מיסטיקה אפלה.
אבל לפני הכול הספר של ניר רובין בא לתת לנו הצצה אל עולם המוזיקה הבינלאומי והתככים שנמצאים בעולם הזה.
ובדרך לכך אנחנו מקבלים סיפור שיש בו רגעים מעניינים ואפלים.
יש טוויסט נחמד בשם של הספר שבא לתת לנו משמעות כפולה, ושתי המשמעויות שלו אכן תקפות למה שמתרחש בהמשך.
ועכשיו לעלילה ועל מה מדובר כאן בכלל.

הספר נפתח בדמותו של דין רוגרס, כוכב מוזיקה מזדקן, מלא אגו, כישרון, מרירות ובעיקר פחד עמוק מאיבוד הרלוונטיות. זה קול חד, מוחצן, מדבר הרבה, לפעמים מצחיק ולפעמים מעייף, אבל אי אפשר לומר שהוא אדיש. דין מתווכח עם העולם, עם תעשיית המוזיקה, עם הבת שמנהלת אותו, ובעיקר עם עצמו. המוות שמגיע מוקדם יחסית בסיפור לא סוגר את העלילה אלא פותח אותה, ומכאן הספר גולש למרחב מיסטי שבו דין נדרש לברר מי רצח אותו ולמה, תוך חזרה זמנית ומוגבלת לעולם החיים.

ברמת הז׳אנר, זה עובד. רובין יודע לבנות עלילה זורמת, קריאה ומהירה, עם דמויות שמלוות את דין במסע הזה, חלקן חביבות יותר, חלקן פחות, אבל רובן משרתות היטב את הקצב. זה לא ספר של השתהות או עומק פסיכולוגי מורכב, אלא ספר שמבקש לסחוף, לבדר, ולשמור אותך בתנועה. במובן הזה הוא עומד במטרות שלו.

החלק החזק יותר בעיניי הוא דווקא הרעיון של עולם המעבר, המקום שבין חיים למוות. יש שם פוטנציאל רעיוני מעניין, כמעט פילוסופי, על זהות, על זיכרון, על מה נשאר מאדם אחרי שהאורות כבים. חבל שהספר לא שוהה שם יותר. הוא ממהר לחזור לתעלומת הרצח עצמה, שהיא בסופו של דבר די סטנדרטית, ופחות מסקרנת מהעולם שמסביב לה.

הכתיבה עצמה קולחת, לפעמים אפילו יותר מדי. יש רגעים שבהם הקול של דין נשמע כמו נאום ולא כמו מחשבה, וההומור לעיתים מסומן מראש במקום לצמוח מתוך הסיטואציה. זה לא פוגע בהנאה הכללית, אבל כן מונע מהספר להפוך למשהו שנשאר איתך הרבה אחרי הסיום.

יש גם שאלה אחת שלא עזבה אותי לאורך הקריאה. אם אתה כותב בעברית, למה למקם את הכול דווקא בתעשיית המוזיקה האמריקאית. הבחירה הזו מובנת ז׳אנרית, היא נוחה, מוכרת, ומאפשרת לעבוד עם קלישאות מוכנות. אבל היא גם מרחיקה את הספר מהשפה שבה הוא נכתב. זה סיפור שמרגיש ישראלי בעיקר דרך העברית, ולא דרך התודעה או העולם שהוא מציג.

ובכל זאת, חשוב לומר ביושר, דד אנד לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. זה לא ספר גדול, אבל זה כן ספר מהנה. כזה שיודע לספר סיפור, לשלב מתח, מיסטיקה והומור, ולספק חוויית קריאה קלילה עם כמה מחשבות צד על תהילה, דעיכה ומה נשאר מאומן כשהקהל כבר לא מקשיב.

מי שמחפש ספרות עמוקה ומאתגרת כנראה לא ימצא כאן את מבוקשו. מי שמחפש סיפור ז׳אנרי חכם יחסית, עם רעיון נחמד וביצוע סביר, בהחלט יכול למצוא כאן ערב קריאה מוצלח.

הפרטים / איה ינברג
הוצאת אחוזת בית
129 עמודים
משוודית: רות שפירא

הספרות הסקנדינבית יש בה תמיד משהו מינימליסטי אבל מינימליזם מטעה, כי דווקא מתוך הצמצום יש עולם ומלואו, והספר של איה ינברג ממחיש את העניין הזה בצורה ממש טובה. זה ספר שעוסק בזיכרון, זיכרון באנשים, שדרך ההיכרות איתם אנחנו מרכיבים חיים שלמים של עצמנו, ועצם ההתבוננות הזו על קשרי עבר כבר מייצרת טקסט מעורר מחשבה.

הספר נכתב מנקודת מוצא של חולי ובידוד. המספרת שוכבת במיטה, הגוף חלש, התודעה פעילה, ומשם היא נסוגה לאחור אל ארבע דמויות מרכזיות בחייה. לא מדובר בסיפור חיים, לא בביוגרפיה ולא בווידוי. כל פרק הוא התבוננות באדם אחר, ובאופן שבו הנוכחות שלו נצרבה בה, נשארה, שינתה משהו באופן שבו היא חיה וחושבת גם שנים אחרי.

זה ספר קצר, קר יחסית, לא מתמסר. הוא לא מחזר אחרי הקורא ולא מנסה לרגש בכוח. להפך, יש בו ריחוק מכוון, כמעט עיקש. הקריאה בו אינה מתגמלת במובן המקובל. אין עלילה שמתפתחת, אין שיא ברור, אין רגע שבו הכול מתחבר. זו קריאה שדורשת הסכמה מראש להאט, להקשיב, להישאר בתוך מחשבה ולא בתוך סיפור.

ובתוך הקרירות הזו יש רעיון חזק למדי. ינברג מראה עד כמה הזהות שלנו אינה דבר סגור או עצמאי, אלא תוצר של חיכוך. אנשים שפגשנו, אהבנו, גרנו איתם, חלקנו איתם ספרים, מחלות, רגעים אינטימיים או חולפים, ממשיכים לחיות בתוכנו גם כשהקשר עצמו נגמר. לא כזיכרון דרמטי אלא כמשקע. כטון. כדרך להביט בעולם.

אחד הדברים היפים בספר הוא השימוש בספרים עצמם כעוגני זיכרון. ספר שנקרא עם אדם מסוים, ספר שניתן במתנה, ספר שנשאר אחרי שמישהו נעלם. הספרות כאן אינה רק נושא, אלא אמצעי. דרך להבין איך זיכרון עובד, איך חוויה נקשרת לאובייקט, ואיך הקריאה עצמה הופכת לחלק מהקשר האנושי.

עם זאת, צריך לומר ביושר, לא הכול עובד באותה מידה. הצמצום של הספר הוא גם מגבלה. יש רגעים שבהם הדמויות נותרות מעט מופשטות, יותר רעיון מאדם חי. התחושה היא שהספר יודע בדיוק מה הוא רוצה לומר, אבל לפעמים שומר על מרחק בטוח מדי מהרגש שהוא מתאר. זה לא ספר שמטלטל, אלא ספר שמנסח.

התרגום של רות שפירא נאמן לרוח הזו. עברית נקייה, מאופקת, לא מתייפייפת. זה תרגום שמשרת את הטקסט היטב, אבל גם מדגיש את אופיו הקר. מי שמחפש חום, תשוקה או דרמה, כנראה לא ימצא אותם כאן.

ובכל זאת, יש בספר משהו שנשאר. לא משפט אחד מבריק, לא סצנה בלתי נשכחת, אלא תחושה. הבנה שיחסים אינם מסתיימים באמת, שהם ממשיכים לפעול בנו גם כשהם לכאורה מאחורינו. זה ספר על האופן שבו העבר מתקיים בהווה, לא כזיכרון נוסטלגי אלא כחומר פעיל.

זה לא ספר לכל אחד. הוא דורש סבלנות, קשב, נכונות לקרוא טקסט שלא מלטף. אבל למי שמוכן לכך, הוא מציע התבוננות חדה ושקטה על איך אנחנו בנויים מאנשים אחרים, מפרטים קטנים, מקשרים שלא נסגרו לגמרי. ספר שלא מתעקש להיות גדול, ובדיוק לכן מצליח להיות מדויק.