החיים כחלום / מיטל מרגוליס לין
הוצאת כריכה
287 עמודים

כמה אנחנו מכירים את המזרח, את טייוואן.
ארץ נחבאת אל הכלים אבל עם תרבות עשירה ומנהגים מיוחדים.
בספר הזה זכינו דרך מיטל מרגוליס לין במן ממואר מיוחד במינו, שונה. אנחנו חווים את המסע האישי של המחברת לסקרנות לגבי המזרח, לגבי סין ולגבי טייוואן בעיקר, על המנהגים, התרבות, האוכל, הנופים, השפה ועוד.
אבל הסיפור של מיטל מרגוליס לין עצמו הוא מרתק מאוד והיא מנגישה אותו כל כך יפה.

מיטל מגיעה לטייוואן לשנת לימודים אחת בלבד במסגרת לימודי האנתרופולוגיה. כמו לא מעט סיפורים שמתחילים מתוך סקרנות, גם כאן החיים מקבלים תפנית בלתי צפויה. מפגש מקרי ברכבת עם לין, מי שיהפוך בהמשך לבעלה, משנה לחלוטין את מסלול חייה. מה שתוכנן להיות ביקור זמני הופך לבית, למשפחה ולזהות חדשה שנרקמת בין שתי תרבויות שונות כל כך.

מה שהכי מצא חן בעיניי הוא שהספר אינו מנסה להיות רק ספר מסע או רק סיפור אישי. הוא מצליח לשלב בין השניים באופן טבעי. דרך החוויות של מיטל למדתי להכיר את טייוואן מבפנים. את השווקים הססגוניים, את המקדשים, את האוכל המקומי, את מערכת האמונות, את השפה ואת הקודים החברתיים שמנהלים את חיי היום יום. אלו אינם פרטים יבשים אלא סיפורים שחיים ונושמים דרך העיניים שלה.

מעבר להיכרות עם טייוואן, מצאתי כאן גם סיפור על זהות. על החיים בין ישראל לבין המזרח. על הניסיון לאמץ תרבות חדשה מבלי לוותר על המקום שממנו באת. מיטל אינה מציירת תמונה מושלמת. היא מספרת גם על הקשיים, על הפערים התרבותיים ועל הרגעים שבהם היא מבינה שלמרות השנים שחלפו, חלק ממנה תמיד יישאר ישראלי. דווקא הכנות הזאת הפכה את החוויה לאמינה הרבה יותר.

גם הכתיבה עצמה נעימה מאוד. היא זורמת, סקרנית ומלאת אהבה למקום שעליו היא מספרת, אבל מבלי להפוך אותו לגלויה תיירותית. הרגשתי שמישהי שלוקחת אותי ביד ומראה לי את המקומות שהיא עצמה התאהבה בהם, לא מתוך רצון להרשים אלא מתוך רצון לשתף.

סיימתי את הקריאה בתחושה שלא רק למדתי על טייוואן, אלא גם הבנתי קצת יותר איך מפגש אמיתי עם תרבות אחרת מסוגל לשנות אדם. זה ספר שמרחיב אופקים, מעורר סקרנות ובעיקר מזכיר שלפעמים המסעות הגדולים ביותר מתחילים בהחלטה קטנה אחת לעלות על רכבת.

המסילה / אסף שור
ספרית פועלים
156 עמודים

צריך להיות כנה לפני שמתחילים את הסקירה.

הכתיבה של אסף שור לא מתאימה לכל אחד. אני לא תמיד אוהב להשתמש במושג קריאה למיטיבי לכת, אבל זה בהחלט ספר שדורש מאמץ אינטלקטואלי מהקורא. כזה שמבקש ממנו לעצור, לחשוב, לחבר חלקים ולהשלים בעצמו את הפאזל המרתק שאסף שור בונה כאן. שור הוא סופר מיומן מאוד. הוא שולט בשפה בצורה מעוררת הערכה ומייצר רצף של סיפורים המציירים חברה שנמצאת במשבר מתמשך, חברה שמחפשת מוצא, משמעות ואולי גם מעט תקווה.

אין כאן עלילה אחת שמובילה את הכול קדימה וגם לא גיבור יחיד שמחזיק את הספר על כתפיו. במקום זאת שור פורש שורה של דמויות וסיטואציות שנראות בתחילה נפרדות זו מזו. נוסעים בקרון רכבת, שני חברי ילדות שמערכת היחסים ביניהם הולכת ומסתבכת, אדם שמנסה למצוא את מקומו אחרי תאונה, ועוד רגעים קטנים שלכאורה אינם קשורים. ככל שהקריאה מתקדמת, מתחילים להיווצר חיבורים סמויים בין כל החלקים, עד שהתמונה הרחבה מתבהרת.

מה שהרשים אותי יותר מכל הוא התחושה שהספר אינו מתעניין רק בסיפורים של הדמויות, אלא במצב הקיומי שהן חיות בתוכו. יש כאן חברה שלמה שנושאת על גבה פחדים, זיכרונות, אשמה ובדידות. שור אינו מטיף ואינו מסביר. הוא סומך על הקורא שימצא בעצמו את הנתיבים שמחברים בין הדמויות ובין הרעיונות. זאת קריאה אקטיבית מאוד, וכאשר היא מצליחה, היא גם מתגמלת מאוד.

גם מבחינה סגנונית מדובר בספר יוצא דופן. העברית של שור מדויקת, עשירה ומוזיקלית, אבל לעולם אינה מרגישה מתרברבת. להפך. היא משרתת את הסיפור ואת האווירה. יש משפטים שעצרתי לקרוא פעם נוספת רק כדי ליהנות מהאופן שבו הם נכתבו. לא מפני שהם ביקשו להרשים אותי, אלא מפני שהם הצליחו לומר דבר מה בדרך שלא פוגשים לעיתים קרובות בספרות העברית.

יחד עם זאת, זה אינו ספר שאפשר לרוץ איתו. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני חייב להאט, לחזור אחורה, לקרוא שוב פסקה או פרק כדי לוודא שלא פספסתי חיבור חשוב. יש קוראים שזה יתסכל אותם. אותי זה דווקא שימח. הרגשתי שהספר מכבד את הקורא שלו ואינו מגיש לו את הכול לעוס ומפורש.

"המסילה" הוא לא ספר שאמליץ עליו לכל אחד, אבל למי שאוהב ספרות שמאתגרת אותו, ספרות שמעדיפה שאלות על פני תשובות, ואווירה על פני דרמה קלה לעיכול, מחכה כאן חוויית קריאה מיוחדת מאוד. אסף שור מזכיר שיש עדיין ספרים שמבקשים מהקורא להיות שותף מלא ליצירה, וכשהשותפות הזאת מצליחה, התוצאה נשארת איתך הרבה אחרי שסגרת את הספר.

התמונות / אינס אולנובסקי
הוצאת תשע נשמות
140 עמודים
תרגום: טליה הוס

אני אוהב ספרים כאלו כמו של אינס אולנובסקי.

ספרים שמשולבים בהם צילומים והם חלק אינטגרלי מהסיפור ומהעלילה.

אבל כאן הצילומים הם לא חלק מהעלילה, הצילומים מספרים את הסיפור עצמו.

זה הכוח של מה שהמחברת עשתה כאן.

היא מחברת אותנו דרך צילומים שהיא מצאה או אספה ומחברת אותם לעולמה ולהיסטוריה של מדינתה ארגנטינה בדרך מקורית ובכתיבה מיוחדת שקשה לא להיסחף אליה.

אולנובסקי היא צלמת, אבל בקריאה בספר הזה הרגשתי שהיא גם סוג של ארכיאולוגית של זיכרונות. היא מביטה בתצלום ישן ומתחילה לחפור. לא כדי להגיע בהכרח לאמת ההיסטורית המלאה, אלא כדי להבין מה מסתתר בין הפרטים הקטנים שבתמונה. מה הסיפור שהצילום מרמז עליו. מה הוא מגלה. מה הוא מסתיר. ואילו חיים שלמים אפשר לדמיין מתוך רגע אחד שקפא בזמן.

כל אחד משלושים ושניים הפרקים בספר יוצא מתמונה אחרת. לפעמים מדובר בתמונה משפחתית תמימה. לפעמים בתצלום שנקשר לאירוע היסטורי. לפעמים בצילום שנמצא במקרה בארכיון או בקופסה ישנה. אבל כמעט תמיד מתברר שהתמונה עצמה היא רק נקודת המוצא למסע רחב הרבה יותר.

דרך התמונות הללו נפרשת גם ההיסטוריה של ארגנטינה. תקופת פרון. שנות הדיקטטורה הצבאית. הנעלמים. אסירים פוליטיים. פיגועים. סיפורי הגירה. זיכרונות משפחתיים. אלא שאולנובסקי אינה כותבת ספר היסטוריה. היא מתעניינת באנשים שנמצאים בתוך ההיסטוריה. באישה שבתצלום. בילד שלא הכיר את אביו. בצלם שלחץ על הכפתור ברגע מסוים ולא ידע איזו משמעות תהיה לתמונה שנים אחר כך.

מה שמצא חן בעיניי במיוחד הוא שהספר אינו מחפש דרמות בכוח. יש בו סיפורים מטלטלים, אבל לצידם גם רגעים קטנים ואנושיים מאוד. תמונה שנשמרה. צילום שנמצא במקרה. אדם שנשכח. זיכרון שכמעט אבד. לפעמים דווקא הרגעים השקטים הללו היו עבורי המרגשים ביותר.

הקריאה עוררה בי מחשבות על היחס שלנו לצילומים. בעידן שבו אנחנו מצלמים מאות תמונות בטלפון ושוכחים מהן דקות אחר כך, יש משהו מרגש בהתבוננות האיטית של אולנובסקי בתצלומים ישנים. היא מתייחסת אליהם כמעט כאל יצורים חיים. כאילו כל צילום נושא בתוכו חיים שלמים שמחכים שמישהו יקדיש להם תשומת לב.

אהבתי גם את הבחירה למקם את התמונות בסוף כל פרק. מצאתי את עצמי קורא את הסיפור ורק אחר כך פוגש את התמונה. לפעמים היא הייתה שונה לגמרי ממה שדמיינתי. לפעמים היא השלימה פרט שהיה חסר לי. ובמקרים רבים היא גרמה לי לחזור אחורה ולקרוא את הטקסט מחדש בעיניים אחרות.

זהו ספר קטן בהיקפו, אבל כזה שמזכיר כמה כוח יכול להיות גם בתמונה בודדת. כמה חיים יכולים להסתתר בתוך רגע אחד קפוא. וכמה סיפורים אפשר למצוא כשעוצרים באמת להתבונן.

זהו ספר על צילומים, אבל יותר מכך זהו ספר על זיכרון, על הזמן החולף ועל הניסיון האנושי להשאיר אחרינו סימן קטן שלא ייעלם.

חוף הדתיים / דורי מנור
כנרת זמורה
349 עמודים

אחרי הקריאה בספר זה לקחתי נשימה עמוקה.

אם אתם שואלים אותי אישית אז הספר הזה של דורי מנור הוא אחד הספרים הכי חשובים שנכתבו בעברית על הניכור כלפי הומוסקסואלים בישראל ובכלל אחד הספרים הלהט"בים החשובים שנכתבו כאן.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שיש בספר הזה מוטיבים אוטוביוגרפיים.
זה ניכר, זה חזק וזה נוכח.

אבל בעיני הגדולה של חוף הדתיים אינה רק בכך שהוא עוסק בזהות מינית או בחוויית החיים כהומוסקסואל בישראל של שנות התשעים. הגדולה שלו היא בכך שהוא מצליח להפוך את החוויה הזאת לבשר ודם. לכאב. לבדידות. לפחד. לתחושת זרות עמוקה מול עולם שלא תמיד יודע להכיל את מי ששונה ממנו.

במרכז הרומן ניצב עופר, נער תל אביבי שאיבד את אביו בגיל צעיר ונאלץ להתמודד עם כניסתו של גבר חדש לחייה של אמו. במקביל הוא מתחיל לגלות את זהותו המינית, נמשך לראשונה לנער אחר ומוצא את עצמו הולך ומתרחק מהעולם שסביבו. במקביל אנו פוגשים את פול, צעיר המחפש משמעות בעולם הדת והאמונה, וגם הוא נושא עמו פצעים עמוקים משלו. המפגש בין השניים מוביל את הרומן למקומות מפתיעים ולעיתים מטלטלים.

מהרגעים הראשונים הרגשתי שמנור אינו כותב מתוך רצון להסביר או ללמד. הוא כותב מתוך צורך לספר. יש בספר הזה תחושה של כאב שנאגר במשך שנים ארוכות ומצא סוף סוף את דרכו אל הדף. התחושה הזאת מלווה כמעט כל עמוד.

אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד הוא מערכת היחסים בין עופר לבין אמו. לכאורה זהו ספר על זהות מינית, על תשוקה ועל חברה שמתקשה לקבל את האחר. בפועל זה גם ספר על אובדן. על ילד שמאבד את אביו ומרגיש בהדרגה שהוא מאבד גם את אמו. הכעס שלו עליה, הסירוב לקרוא לה "אמא" והמעבר לשימוש בשמה הפרטי בלבד, הם מהלכים ספרותיים ורגשיים חזקים מאוד שהלכו איתי הרבה אחרי שסגרתי את הספר.

מנור אינו חוסך מהקורא רגעים קשים. יש כאן מיניות בוטה, פחד מאיידס, אשפוז פסיכיאטרי, אלימות, השפלה ומצבים אנושיים שרבים היו מעדיפים להסיט מהם את המבט. אבל בעיני אף אחד מהדברים הללו אינו מופיע כאן לשם פרובוקציה. הם חלק מהמציאות שהספר מבקש לתאר. מציאות של צעירים שניסו להבין מי הם בעולם שהציע להם בעיקר בושה ופחד.

לצד התכנים הקשים אי אפשר להתעלם מהכתיבה עצמה. מנור מגיע אל הפרוזה מעולם השירה וזה מורגש היטב. לא בגלל עודף פיוטיות אלא בגלל הדיוק. בגלל היכולת לבחור את הדימוי הנכון, את המשפט הנכון ואת הפרט הקטן שמאיר סצנה שלמה.

חוף הדתיים הוא לא ספר קל. יש בו רגעים שהקשו עליי מאוד כקורא. אבל דווקא משום כך אני חושב שמדובר בספר חשוב. ספר שמבקש מאיתנו להיכנס לנעליו של מי שחי שנים בתחושת זרות, פחד והסתרה.

וכשסיימתי את הקריאה, לקחתי נשימה עמוקה. לא רק בגלל מה שקראתי, אלא בגלל הידיעה שלא כל כך מזמן המציאות הזאת הייתה כאן, קרובה הרבה יותר ממה שנדמה לנו היום.

חלאות יקרות לליבנו / ריטה קוגן
הוצאת קתרזיס
186 עמודים

כמה כיף שוב להיחשף לכתיבה של ריטה קוגן.

בעיני אחת הסופרות היצירתיות והחדות ביותר שיש לספרות המקומית להציע בשנים האחרונות.

קוגן שבאה מהשירה ומהתרבות הרוסית כותבת כמו אחת כזו, הפואטיקה בכתיבה שלה והדימויים שלה גם בכתיבה הפרוזאית שלה באים מהעולמות האלה, מהעולמות שהיא גדלה וצמחה מהם ואני מאוד אוהב לראות את זה.

אני חושב שקשה להתעלם מהשם המיוחד של הספר הזה שישר זורק אותנו לסקרנות הטבעית. איזה מן אוקסימורון מרתק. חלאות יקרות לליבנו.

זה כבר מייצר עניין וסקרנות. ואת הקורא צולל לו לתוך הסיפורים ומבין שלא רק השם מרתק כאן.

חלאות יקרות לליבנו כולל שלוש נובלות הקשורות זו לזו בקשרים דקים של דמויות ומפגשים. במרכזן ניצבים אנשים שנמצאים בשולי החברה, לא במובן הכלכלי דווקא אלא במובן הרגשי והאנושי. אלו אנשים בודדים, פגיעים, לעיתים מגוחכים, לעיתים מעוררי אי נוחות, כאלה שהספרות לא תמיד ממהרת להפנות אליהם זרקור. קוגן בוחרת להתבונן בהם מקרוב, ללא רחמים מיותרים אך גם ללא שמץ של התנשאות.

הנובלה הראשונה, בעיניי גם החזקה ביותר בקובץ, עוקבת אחר סיגלית, סטודנטית בטכניון, שמנהלת מלחמה יומיומית מול הגוף שלה, מול התשוקות שלה ומול הכמיהה הנואשת לאהבה ולהכרה. קוגן כותבת את סיגלית בצורה כל כך חשופה וכנה עד שלעיתים הרגשתי אי נוחות אמיתית. לא משום שהדמות מוגזמת אלא משום שהיא אנושית כל כך. יש משהו אמיץ ביכולת לכתוב דמות שלא מנסה למצוא חן בעיני הקורא ובכל זאת מצליחה לעורר בו חמלה.

זה אולי הדבר שהכי הרשים אותי לאורך הספר. אנחנו חיים בתקופה שאוהבת לייפות אנשים. לרכך פינות. להסתיר פצעים. קוגן עושה את ההפך. היא חושפת את המבוכה, את הכיעור, את הקנאה, את האובססיה ואת הבדידות. היא מניחה את כל אלה על הדף ומכריחה אותנו להביט. אבל בניגוד לכותבים אחרים שבוחרים בגישה צינית או אכזרית, קוגן עושה זאת מתוך אהבה גדולה לדמויות שלה. נדמה שהיא מבינה היטב שגם האנשים העלובים ביותר בעיני הסביבה ראויים לסיפור.

ומעל הכול מרחפת השפה.

קוגן היא מסוג הסופרות שאפשר לזהות אחרי כמה שורות בודדות. המשפטים שלה עשירים, מוזיקליים ומלאי דימויים בלתי צפויים. לפעמים נדמה שהיא מצליחה למצוא יופי גם במקומות שהספרות בדרך כלל מעדיפה לעקוף. ההשפעה של השירה ניכרת בכל עמוד, אבל לזכותה ייאמר שהפעם השפה אינה באה על חשבון הסיפור או הדמויות. להפך. היא מעמיקה אותן ומעניקה להן נפח נוסף.

לא כל הסיפורים בקובץ זהים בעוצמתם, אבל כיחידה אחת הם יוצרים דיוקן אנושי מרשים של אנשים שמתקשים למצוא את מקומם בעולם. אנשים שאולי החברה ממהרת לכנות חלאות, אבל קוגן מזכירה לנו שהם גם יקרים לליבנו.

זה ספר שלא מנסה לנחם את הקורא. הוא גם לא מבקש למצוא פתרונות. הוא רק מבקש להתבונן בבני אדם כפי שהם באמת. לפעמים זה כואב, לפעמים זה מצחיק, ולפעמים זה פשוט נפלא. בעיניי זו ספרות במיטבה.

באותה שעה מחר / אמה שטראוב
הוצאת אריה ניר
320 עמודים
מאנגלית: נעה שביט

באותה שעה מחר הוא ספר שהתמה שלו די מעניינת אבל לא זרה.
נתקלתי בה בסרטי קולנוע מסוימים בו הגיבור או הגיבורה קופצים אחורה או קדימה בזמן לגילאים מבוגרים יותר או לגילאי הנעורים כדי לעשות איזה תיקון בחייהם.
לכאורה זה יכול להשתמע כנושא שמקליל את הסיפור כי לרוב מדובר בסרטי קומדיה או דרמה רומנטית אבל אמה שטראוב לוקחת אותנו לתיקון קצת אחר.

אליס סטרן עומדת לחגוג יום הולדת ארבעים. החיים שלה בסך הכל סבירים. יש לה עבודה, בן זוג ודירה בניו יורק. אבל ברקע מרחפת עננה כבדה. אביה האהוב שוכב מחוסר הכרה בבית חולים לאחר מחלה קשה, ואליס מלאה בחרטות על כל מה שלא הספיקה לומר או לעשות. בלילה אחד היא מתעוררת לפתע בגיל שש עשרה ומקבלת הזדמנות לחזור לעבר. משם מתחיל מסע מוזר שבו היא שבה שוב ושוב לנקודות שונות בחייה ומנסה להבין מה אפשר לשנות, מה כדאי לשנות, והאם בכלל ניתן לברוח מן הגורל.

מה שאהבתי בספר הוא העובדה שהוא אינו הופך את המסע בזמן למופע זיקוקים עלילתי. שטראוב אינה מתעניינת בפרדוקסים או בהסברים מדעיים. היא משתמשת במסע בזמן ככלי לבחון שאלות אנושיות מאוד. מה היה קורה אילו בחרנו אחרת. אילו מילים היינו אומרים לאנשים שאנחנו אוהבים. ואילו היינו מקבלים עוד הזדמנות אחת עם אדם יקר שעומד להיעלם מחיינו.

במרכז הספר ניצבת מערכת היחסים בין אליס לאביה, וזה גם החלק החזק ביותר בעיניי. הקשר ביניהם כתוב ברגישות ובחום, וקל להבין מדוע אליס מוכנה לעשות כמעט הכל כדי להציל אותו. ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שהספר עוסק פחות בשינוי העבר ויותר בהתמודדות עם אובדן, השלמה ויכולת להמשיך הלאה.

שטראוב כותבת בשפה קולחת ונגישה מאוד. זהו ספר שקוראים בקלות, לעיתים עם חיוך ולעיתים עם צביטה בלב. לצד הרגעים המרגשים יש גם לא מעט הומור והספר מצליח לשמור על איזון נעים בין קלילות לרגש.

למרות הנושא היחסית לעוס ומוכר זהו ספר שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות ואינו מנסה להיות יצירת מופת ספרותית.

נהניתי מהקריאה בו. הוא גרם לי לחשוב על הבחירות שאנחנו עושים, על האנשים היקרים לנו ועל העובדה שלא תמיד אפשר לתקן את העבר. לפעמים כל מה שנותר הוא ללמוד להעריך את מה שהיה ולהמשיך קדימה. זה אולי מסר מוכר, אבל שטראוב מצליחה להעביר אותו בחום, ברגש ובכנות.

הרקדנית / פטריק מודיאנו
הוצאת אפרסמון
86 עמודים
תרגום: יורי מירון

כשאתה פותח ספר של מודיאנו אתה בדרך כלל יודע למה לצפות.
מודיאנו עוסק תמיד בזכרון, על שלל צורותיו והבעותיו.
הוא עושה זאת טוב וכך גם בנובלה הצנועה הזו.
אתה יודע שמודיאנו לוקח אותך למסע איטי של מחשבות, של זמן, של תחושות וזה מסע איטי ופיוטי גם בנובלה צנועה וצנומה שכזו.

במרכז הנובלה ניצבת דמותה של רקדנית צעירה, אישה שהמספר הכיר שנים רבות קודם לכן וכעת הוא מנסה לשוב אליה דרך הזכרון. כמו לא מעט גיבורים אצל מודיאנו, גם הוא אינו מבקש לפתור תעלומה גדולה או לחשוף סוד דרמטי. הוא פשוט מנסה לאחוז מחדש ברגעים, בפנים, בקולות ובתחושות שכמעט ונמוגו עם השנים.

העלילה עצמה דקה מאוד. למעשה, נדמה שלא העלילה היא שמניעה את הספר אלא הזכרון עצמו. מודיאנו נע בין רגעים, בין מקומות ובין אנשים, ומרכיב בהדרגה פסיפס עדין של תקופה ושל קשר אנושי שלא תמיד ברור עד הסוף. אבל דווקא העמימות הזו היא חלק מהקסם. החיים עצמם אינם מסודרים בקווים ישרים, וגם הזכרונות שלנו אינם מגיעים בשלמותם. הם שבים אלינו ברסיסים, בהבזקים, בפרטים קטנים שנושאים בתוכם עולם שלם.

זהו אחד הדברים שאני אוהב אצל מודיאנו. הוא אינו כופה על הקורא הסברים. הוא אינו ממהר לסגור פינות או לספק תשובות. הוא מאפשר לזכרונות לנוע בחופשיות ומזמין את הקורא ללכת בעקבותיהם. לפעמים נדמה שהדמויות עצמן מטושטשות מעט, אך התחושה שהן מותירות אחריהן חדה וברורה.

גם כאן הכתיבה שלו מצליחה ליצור אווירה מיוחדת. יש בה מלנכוליה, אך לא כזו שמכבידה על הקריאה. יש בה געגוע, אך לא התרפקות מוגזמת. ובעיקר יש בה אנושיות. התחושה שאנשים חולפים בחיינו, משאירים חותם כלשהו, ולאחר שנים אנחנו מגלים שהם עדיין מלווים אותנו בדרכים שלא תמיד הבנו.

האם זו אחת היצירות הגדולות של מודיאנו? לדעתי לא. קראתי ממנו ספרים חזקים ומרשימים יותר. יש יצירות שבהן הצליח לגעת בי עמוק יותר ולהותיר רושם עז יותר. ובכל זאת, לא התאכזבתי כלל.

"הרקדנית" היא נובלה טובה של סופר גדול שממשיך לעסוק במה שמעסיק אותו לאורך כל הקריירה. היא קצרה, אלגנטית, כתובה היטב ומצליחה לייצר את אותה תחושת חלום עדינה שמאפיינת את מיטב כתיבתו. לפעמים זה כל מה שספר צריך לעשות, והספר הזה עושה זאת היטב.

לנסוע באוטו מישראל לשיראז / הילה ושיץ ברק
הוצאת התחנה
197 עמודים

ברשותכם, לפני שנצלול לסקירה עצמה תרשו לי להתייחס לכריכה.

גם בספר הקודם של הילה ושיץ ברק שאותו לא יצא לי לקרוא לצערי היה בכריכה משהו אחר. אין ספק שהמחברת יודעת לתת תשומת לב למשיכת תשומת לב הקוראים הפוטנציאליים על ידי כריכה שבולטת על המדפים.

החיפושית המעוטרת והצבעונית על רקע צהוב זועק עושה את העבודה מצוין וכבר גורמת לך לצלול פנימה.

אבל יש משהו בכריכה שגם אומר משהו על הסיפורים שבתוכו.

כמו החיפושית שעל העטיפה, גם הסיפורים של ושיץ ברק הם שילוב של המוכר והיומיומי עם משהו אחר. צבעוני יותר, פרוע יותר, ולעיתים גם בלתי צפוי. אלו סיפורים שנמצאים עם רגל אחת במציאות הישראלית המוכרת ועם רגל שנייה בעולם של דמיון, אסוציאציות, זיכרונות ורעיונות מקוריים.

מהר מאוד הבנתי שהכוח הגדול של הקובץ הזה אינו בעלילות עצמן אלא בקול הספרותי של ושיץ ברק. יש כאן סופרת שאוהבת מילים, נהנית לשחק איתן ומצליחה להעניק לכל סיפור אופי משלו מבלי לאבד את החוט המחבר בין כולם. השפה שלה נגישה וזורמת, אך מתחת לפני השטח מסתתרת מלאכת מחשבת של ממש. נדמה שכל משפט נמצא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות.

אהבתי במיוחד את הדרך שבה היא נעה בין הומור לרגש. יש רגעים משעשעים מאוד, כמעט אבסורדיים, ולצידם רגעים של געגוע, בדידות וחיפוש אחר שייכות. המעברים הללו נעשים בטבעיות מרשימה, בלי מאמץ מורגש ובלי להכביד על הקורא.

ושיץ ברק מרבה לעסוק גם בעצם פעולת הכתיבה. הגבול בין מציאות לבדיה מיטשטש לא פעם, דמויות מחפשות את מקומן בתוך הסיפור והסיפור עצמו הופך לחלק מהעלילה. זה מעניק לחלק מהטקסטים רובד נוסף של משחקיות ואינטימיות, כאילו הקורא מוזמן להציץ לרגע אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה.

יש בקובץ הזה גם הרבה מאוד אנושיות. הדמויות שונות זו מזו, הרקעים מגוונים והסיטואציות משתנות מסיפור לסיפור, אך כמעט בכולן מצאתי עיסוק בשאלות של בית, זיכרון, שייכות וגעגוע. אלו אינם סיפורים שמבקשים לספק תשובות חד משמעיות. להפך. פעמים רבות הם משאירים מקום למחשבה ולהשלמת פערים מצד הקורא.

זהו קובץ סיפורים שנהניתי מאוד לקרוא. לא רק בגלל הרעיונות היצירתיים שבו, אלא בעיקר בזכות הקול הייחודי של הילה ושיץ ברק. קול ספרותי חם, חכם, מלא דמיון ורגישות, כזה שממשיך להדהד גם אחרי שסוגרים את הספר.

קרח שחור / בראד תור
דני ספרים
392 עמודים
תרגום: חגי ברקת

סדרת הספרים של בראד תור על סוכן הביון סקוט הארוות משולה מבחינתי לצפייה בסדרת סרטי פעולה עם הכוכב הכי חם בהוליווד.

אקשן צפוי, יריות, ריגול והנאה מובטחת.

זה עובד כי הנוסחה עובדת. זה קצבי, הקורא הממוצע שחי על ספרים כאלו יודע מה הולך לקרות ועדיין נהנה מכל רגע.

ובראד תור מיומן בכתיבה של הז'אנר הזה.

ולמרות הסגנון עמוס הקלישאות והמרובה האקשן מדי פעם בספרים תור נוגע בנקודה פוליטית שחשוב לשים עליה את האצבע וכך גם בספר הזה.

הפעם לוקח אותנו תור אל אחד האזורים הפחות מדוברים בעולם, הקוטב הצפוני. אזור שנראה לרבים כמקום מרוחק, קפוא וחסר חשיבות, אך למעשה הופך בשנים האחרונות לזירת התגוששות בין מעצמות. הקרחונים הנמסים פותחים נתיבי שיט חדשים וחושפים משאבי טבע עצומים, ומדינות כמו רוסיה, סין וארצות הברית מבינות היטב את הפוטנציאל הטמון באזור הזה.

סקוט הארוות, שנמצא בנורבגיה ומנסה ליהנות מזמן שקט עם בת זוגו, נתקל במקרה בדמות מעברו. מפגש אחד בלתי צפוי שולח אותו למסע חקירה שמוביל לרשת של מזימות, סוכנים חשאיים, אינטרסים בינלאומיים ומאבקי כוח מסוכנים. מכאן העלילה תופסת תאוצה וממשיכה קדימה כמעט בלי לעצור לנשום.

מה שאני אוהב אצל בראד תור הוא שהוא לא מתבייש במה שהוא כותב. הוא לא מנסה להיות ספרות גבוהה, לא מחפש להדהים את הקורא בתובנות פילוסופיות ולא מתיימר לכתוב רומן פסיכולוגי עמוק. הוא בא לספק חוויית קריאה מהנה ומותחת, וברוב המוחלט של הזמן הוא מצליח בכך.

הפרקים קצרים, הקצב מהיר והמעברים בין הזירות השונות שומרים על תחושת דחיפות מתמדת. גם כאשר ברור פחות או יותר מי הטובים ומי הרעים, עדיין יש מספיק הפתעות קטנות בדרך כדי להשאיר את הדפים בתנועה.

מצד שני, מי שמחפש דמויות מורכבות במיוחד או עומק רגשי יוצא דופן לא ימצא כאן הרבה. הארוות הוא גיבור פעולה קלאסי. קשוח, חד, נחוש ומסוגל להתמודד כמעט עם כל איום. זה חלק מהקסם של הסדרה, אבל גם אחת ממגבלותיה.

בסופו של דבר קרח שחור הוא בדיוק מה שהוא מבטיח להיות. מותחן ריגול מהיר, מקצועי ומהנה, עם נגיעות של פוליטיקה עכשווית והרבה מאוד אקשן. לא כל ספר חייב לשנות את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם. לפעמים מספיק שהוא יעניק כמה שעות של בריחה מוצלחת מהמציאות, וקרח שחור עושה את זה היטב.

ההמצאה האחרונה / אודי דנינו
354 עמודים
הוצאת מטר

לפני כמה שנים כשכתבתי ביקורות בגלובס תרבות התייחסתי לספר שנקרא תכנת היצירתיות של מרכוס דה סוטוי.
דה סוטוי ניסה להניח את העתיד דרך היצירתיות של הבינה המלאכותית שעדיין לא היתה חלק מחיינו כפי שהיא היום.

זה מאוד מעניין לקרוא ספרים על התפתחות הבינה המלאכותית ארבע שנים אחרי הביקורת על הספר ההוא. הספר של אודי דנינו מדבר גם על העתיד אבל בעיקר על ההווה שכן אם נרצה או לא נרצה הבינה המלאכותית נמצאת בכל חלק ואספקט מחיינו והיא רק מתפתחת כל יום ומתעצמת. היא מובנית בכל מכשיר שאנחנו משתמשים בו, היא כלי עבודה לכל דבר והיא משנה את חיינו.

ההמצאה האחרונה הוא ספר עיון נגיש, בהיר וכתוב היטב שמנסה לעשות סדר באחת המהפכות הגדולות והמשמעותיות ביותר של תקופתנו. דנינו אינו פונה רק למהנדסים, למתכנתים או לאנשי טכנולוגיה. הוא פונה לכל קורא שרוצה להבין מה בדיוק קורה סביבו, איך הגענו לנקודה הזאת ולאן כל זה עשוי להוביל.

אחד הדברים שמצאו חן בעיניי הוא הבחירה שלא להסתפק בדיון טכנולוגי יבש. דנינו מספר גם את סיפורם של האנשים שמאחורי המהפכה. מטיורינג ואסימוב ועד סם אלטמן, גוגל, OpenAI ואנבידיה. דרך הסיפורים הללו הוא משרטט את המסע הארוך שהוביל אותנו אל העידן שבו מכונה מסוגלת לנהל שיחה, לכתוב טקסט, לייצר תמונה, לנתח מידע ואפילו לסייע בקבלת החלטות.

הספר מסביר בצורה פשוטה יחסית כיצד מחשבים לומדים, מהי למידת מכונה, כיצד פועלים מודלי השפה הגדולים ומדוע הם מצליחים לעשות דברים שלפני שנים ספורות נראו כמו מדע בדיוני. מי שחושש מספר עיון עמוס במונחים מקצועיים יגלה כאן כתיבה ידידותית שמצליחה להנגיש נושאים מורכבים לקהל רחב.

אהבתי גם את העובדה שדנינו אינו מסתפק בהתפעלות מהטכנולוגיה. לצד היתרונות הוא עוסק בהזיות של מודלים, בהטיות, בפרטיות, בפייק ניוז, בשינויים בשוק העבודה ובשאלות אתיות הנוגעות לעתיד החברה האנושית. הוא אמנם נותר אופטימי בסופו של דבר, אך האופטימיות שלו אינה עיוורת.

אחד הפרקים המעניינים עבורי עסק דווקא בשימוש המעשי בבינה מלאכותית. כמי שמשתמש בכלים הללו כמעט מדי יום, היה מעניין לקרוא על הדרך שבה ניתן לעבוד נכון יותר עם מודלי שפה ועל חשיבות הניסוח של הפרומפט. זהו פרק פרקטי שנותן לקורא כלים ממשיים ולא רק חומר למחשבה.

עם זאת, בעיניי החלק המעניין ביותר בספר אינו ההסבר הטכנולוגי אלא השאלות האנושיות שהוא מעלה. מה יקרה למקצועות רבים כאשר חלק מהיכולות הקוגניטיביות שלנו יעברו אוטומציה? כיצד תיראה מערכת החינוך? מה יהיה תפקידו של האדם בעולם שבו מכונות מסוגלות לבצע יותר ויותר משימות שבעבר נחשבו לייחודיות לנו?

דנינו אינו מתיימר לספק תשובות מוחלטות. איש אינו יודע באמת כיצד ייראה העולם בעוד עשרים שנה. אבל הוא מצליח להמחיש עד כמה המהפכה כבר כאן ועד כמה היא משפיעה על כולנו.

ההמצאה האחרונה הוא ספר עיון מרתק, עדכני ונגיש שמצליח להסביר היטב את המציאות החדשה שנוצרה סביבנו. גם אם חלק מהתחזיות יתבררו בעתיד כאופטימיות מדי או פסימיות מדי, עצם הניסיון להבין את הרגע ההיסטורי שבו אנחנו חיים הופך את הקריאה בו למעניינת ולחשובה.