קריאתו של קת'ולהו, האבן השחורה / הווארד פיליפס לאבקראפט, רוברט א. הווארד

קריאתו של קת'ולהו, האבן השחורה / הווארד פיליפס לאבקראפט, רוברט א. הווארד
הוצאת קתרזיס
81 עמודים
מאנגלית: יואב גלבוע

את כתביו של לאבקראפט, כולל תרגום אחר של קריאתו של קת'ולהו קראתי דרך הוצאת פרדס כשהם פרסמו צמד נובלות של סופר האימה המשובח הזה.
את רוברט א. הווארד הכרתי דרך התרגומים המעולים של הוצאת קתרזיס.
כאן הוצאת קתרזיס עשו מהלך מעניין מאוד. הם חיברו את קריאתו של קת'ולהו בתרגום חדש של יואב גלבוע והוסיפו אליו סיפור קצר של הווארד, האבן השחורה, גם היא בתרגומו של גלבוע.
החיבור הזה לא מקרי ועוד נדבר עליו בהמשך הסקירה אבל לקרוא שוב את קריאתו של קת'ולהו היה מעניין עבורי.
זה סיפור שכל קריאה בו מגלה עוד שכבה שלא קראת קודם.
יש בו אימה סאבטקסטית שגורמת לקורא להבין משהו אחר שהוא פספס בקריאה הקודמת. אימה שקטה, כזו שמחלחלת.

מה מיוחד בעצם בחיבור הזה בין לאבקראפט להווארד?

התשובה נמצאת הרבה מעבר לשתי היצירות עצמן.

לאבקראפט והווארד היו חברים קרובים שהתכתבו במשך שנים. הם החליפו רעיונות, העירו זה לזה על סיפורים והשפיעו זה על יצירתו של זה. כאשר מדברים על מיתוס קת'ולהו נוטים לייחס אותו ללאבקראפט בלבד, אבל בפועל הוא נבנה מתוך דיאלוג ספרותי. לאבקראפט פתח את הדלת, הווארד נכנס דרכה והוסיף לעולם הזה נדבך משלו. לכן הבחירה להצמיד את שתי היצירות אינה רק עריכה חכמה אלא גם אמירה ספרותית. היא מזכירה שהעולמות האלו נוצרו מתוך שיתוף פעולה בין יוצרים ולא מתוך עבודה של סופר אחד בלבד.

לכאורה מדובר בשני סיפורים שונים, אבל ככל שקוראים אותם ברצף מגלים עד כמה הם דומים ברוחם. בשניהם האימה כמעט אינה נוכחת באופן ישיר. היא נמצאת באוויר. בתחושה שמשהו אינו כשורה. ברסיסי מידע, בעדויות חלקיות, באגדות מקומיות ובתחושה המתמדת שהאדם עומד מול כוחות עתיקים שאין לו שום יכולת להבין באמת.

זו אולי הסיבה שהאימה שלהם ממשיכה לעבוד גם כמעט מאה שנים אחרי שנכתבו. הם אינם נשענים על הפחד מרגע מסוים אלא על אווירה מתמשכת. כל פרט קטן מוסיף עוד שכבה של אי נוחות עד שהקורא מבין שהתמונה השלמה מפחידה הרבה יותר מכל מפלצת שאפשר לתאר במפורש.

עם זאת, אפשר גם לראות את ההבדל בין שני הסופרים. אצל לאבקראפט האימה היא קוסמית. האדם מגלה שהוא חסר משמעות ביקום עצום ואדיש. אצל הווארד האימה נטועה יותר בהיסטוריה, בפולקלור ובשרידים של תרבויות עתיקות. נקודת המוצא שונה, אבל התחושה שהם מייצרים אצל הקורא דומה מאוד.

גם התרגום של יואב גלבוע ראוי לציון. לא מדובר רק בהעברה של הטקסט לעברית אלא בשמירה על הקצב, על התחושה ועל השפה הגבוהה שמאפיינת את שני הסופרים מבלי להפוך אותה למסורבלת.

בסופו של דבר הספר הזה אינו רק הזדמנות לקרוא מחדש את אחת הקלאסיקות הגדולות של ספרות האימה. הוא גם הזדמנות להבין כיצד רעיונות נודדים בין סופרים, כיצד יוצרים מפרים זה את זה וכיצד עולם ספרותי שלם נבנה מתוך שיחה מתמשכת בין שני כותבים מוכשרים. בעיני, זה בדיוק הערך המוסף של המהדורה הזו, והיא מצליחה להאיר את שתי היצירות באור חדש.