בנים על אבותם / מוישה גוטמן

בנים על אבותם / מוישה גוטמן
ספרי עליית הגג
765 עמודים

בשנים האחרונות, בעיקר מאז פרוץ המלחמה, אנחנו כחברה עוסקים לא מעט בנושא גיוס החרדים לצבא. הנושא הזה מעסיק את החברה הישראלית, עם דעות לכאן ולכאן, ודעתי בנושא ידועה. אבל לצד הוויכוח הציבורי מצאתי את עצמי תוהה עד כמה אנחנו באמת מבינים מה עוברת משפחה חרדית כאשר בן מחליט לעזוב את כל מה שעליו גדל, את האמונה, את אורח החיים ואת תפיסת העולם, ולעבור לצד השני.

מה המחירים שהמשפחה משלמת. מה המחירים שמשלם אותו צעיר שבוחר לעזוב ולהתגייס. אלו השאלות שהספר הזה מציב במרכזו, ובעיקר מעניק לקורא הזדמנות נדירה לעצור לרגע ולהתבונן גם בצד השני.

מוישה גוטמן הוא סופר מוכר במגזר החרדי ופחות מוכר לקהל הרחב. זהו ספרו הראשון הפונה גם לקוראים שאינם חרדים, ובעיני זו גם החשיבות הגדולה שלו.

כאשר מוטי, בן בכור במשפחה חרדית מבני ברק, מחליט לעזוב את הבית, את הישיבה ואת הדת, הוא לא רק משנה את חייו שלו. ההחלטה הזו מטלטלת את המשפחה כולה. ההורים מתמודדים עם כאב עצום, האחים משלמים מחיר חברתי, השידוכים נפגעים, הפרנסה מתערערת, והמשפחה כולה נאלצת להתמודד עם השאלה האם להמשיך לראות במוטי בן אהוב או אדם שמת מבחינה רוחנית.

הדמות שהכי עניינה אותי הייתה דווקא האם. היא קרועה בין נאמנות מוחלטת לעולם הערכים שעליו גדלה לבין האינסטינקט האימהי שלא מוכן לוותר על בנה. זהו מאבק אנושי שנוגע בכל קורא, גם אם הוא רחוק מאוד מהעולם החרדי. גם האב כתוב היטב. קל היה להפוך אותו לקריקטורה של קנאי דתי, אבל גוטמן בוחר להציג אדם שפועל מתוך אמונה עמוקה ועקבית, גם כאשר הבחירות שלו קשות מאוד לעיכול.

זו אולי מעלתו הגדולה ביותר של הספר. הוא אינו מנסה לשכנע את הקורא לאמץ את תפיסת העולם החרדית, אלא להבין אותה. בתקופה שבה השיח סביב החברה החרדית הפך טעון ומקוטב, יש ערך גדול לספר שמאפשר להציץ אל העולם הזה מבפנים. לא מתוך כתבת טלוויזיה או דיון פוליטי, אלא מתוך חיי היומיום של משפחה אחת. גם אם בסופו של דבר איננו מסכימים עם הדמויות, אנחנו לפחות מבינים טוב יותר את מערכת הערכים שמניעה אותן ואת עומק השבר שהן חוות.

מבחינתי, זו הייתה החוויה המשמעותית ביותר בקריאה.

יחד עם זאת, הייתה לי הסתייגות משמעותית אחת. הספר פשוט ארוך מדי. אין לי שום בעיה עם רומנים רחבי יריעה כאשר כל עמוד מצדיק את קיומו, אבל כאן לא השתכנעתי שזה המצב. לא פעם הרגשתי שעריכה הדוקה יותר הייתה הופכת את הספר לחזק יותר. יש דיאלוגים שמתארכים מעבר לנדרש, יש חזרות, ולעיתים נדמה שהרעיון כבר הועבר, אך הספר ממשיך להתעכב עליו.

ועדיין, למרות ההסתייגות הזו, מדובר בספר חשוב. לא רק בזכות הסיפור שהוא מספר, אלא בזכות נקודת המבט הנדירה שהוא מעניק לקורא. בתקופה שבה קל מאוד לדבר על החברה החרדית מבחוץ, מוישה גוטמן מזמין אותנו להיכנס פנימה, להקשיב, להבין, ורק אחר כך לגבש עמדה. עבורי, זו הייתה קריאה מאתגרת, מעוררת מחשבה, ובעיקר אנושית.