אגדת עטרה / דפנה ברשילון

אגדת עטרה / דפנה ברשילון
הוצאת התחנה
192 עמודים

דפנה ברשילון רוקחת כאן ספר שיש בו כמה רבדים ומוטיבים שמובילים אותו.
אבל בעיני השאלה המרכזית שמובילה את הספר היא מי בוחר מה אנחנו זוכרים ואת מה אנחנו מוקירים.
מי ירשם בדפי ההיסטוריה ומי ישכח.
זו שאלה שליוותה אותי כקורא לאורך כל הספר ובעיני השאלה הזו היא העוגן שמוביל את כל התמות בספר הזה לכדי נקודת התלכדות אחת.

שחר, מדריכה במוזיאון קטן העוסק בראשית ההתיישבות, מוקסמת מדמותה של עטרה שטורמן. עבורה עטרה אינה רק עוד חלוצה מן העבר אלא סמל. אלא שיום אחד מתחיל להתרחש דבר בלתי נתפס. עטרה נמחקת בהדרגה. האזכורים שלה נעלמים, הארכיונים מתרוקנים, חוקרים מטילים ספק בעצם קיומה, ומה שנראה עד לא מזמן כעובדה היסטורית הופך לפתע לאגדה. מכאן יוצא הספר למסע שיש בו גם חקירה בלשית, גם מסע אישי וגם דיון מרתק באופן שבו נבנה הזיכרון הקולקטיבי.

הרעיון הזה עובד מצוין משום שברשילון אינה מסתפקת בשאלה האם עטרה הייתה קיימת. היא שואלת מי מחליט מה יישאר בזיכרון שלנו. האם ההיסטוריה היא אוסף של עובדות, או שמא היא סיפור שנכתב שוב ושוב על ידי כל דור מחדש. ככל שהעלילה מתקדמת מצאתי את עצמי פחות עסוק בגורלה של עטרה ויותר עסוק במחשבה כמה מן הדברים שאני בטוח בהם היום יכולים להיעלם מחר אם פשוט יפסיקו לדבר עליהם.

יש כאן גם רובד פמיניסטי מעניין מאוד, אבל אהבתי שהוא אינו הופך למניפסט. דרך דמותה של עטרה עולה השאלה מה מקומן של נשים בזיכרון הלאומי. האם הן זוכות להיזכר בזכות עצמן או בעיקר דרך הגברים שסביבן. ברשילון אינה נותנת תשובות פשוטות, אלא מזמינה את הקורא להתמודד עם השאלות בעצמו, וזה בעיני הרבה יותר אפקטיבי.

לצד הרעיונות הגדולים יש כאן גם סיפור אנושי. שחר היא גיבורה שקל להתחבר אליה, והאהבה שלה להיסטוריה ולסיפורים מעניקה לספר לב פועם. גם ההומור שמפוזר לאורך הדרך מונע מן הספר להפוך לכבד מדי, למרות העיסוק בנושאים מורכבים.

יחד עם זאת, הרגשתי שלא כל קווי העלילה תורמים באותה מידה לסיפור המרכזי. יש רגעים שבהם הספר מתעכב על דמויות ועל התרחשויות שמעשירות את העולם שהוא בונה, אבל גם מסיטות מעט את תשומת הלב מן השאלה הגדולה שנמצאת במרכזו. עבורי, דווקא החקירה סביב עטרה הייתה החלק המסקרן ביותר, והייתי שמח לבלות איתה עוד יותר זמן.

זהו ספר שמעורר מחשבה הרבה אחרי שסוגרים אותו. לא בגלל התעלומה בלבד, אלא משום שהוא גורם לשאול מי כותב את ההיסטוריה, מי מחליט אילו סיפורים יסופרו לדורות הבאים, ומי ייעלם מהם כמעט מבלי שנשים לב. זו שאלה שאין לה תשובה אחת, אבל ברשילון מצליחה להפוך אותה לסיפור קריא, מסקרן ומעורר מחשבה.