הרפתקאות בעסקי הנשל / דילן תומס

הרפתקאות בעסקי הנשל / דילן תומס
הוצאת בבל
125 עמודים
תרגום: חני גלעד

דילן תומס הוא ללא ספק אחד מגדולי המשוררים במאה העשרים.
כשמשורר כזה ניגש לכתוב פרוזה אתה יודע כקורא שאתה מצפה לחווייה מיוחדת במינה ולכן כל כך חיכיתי לספר הזה, להחזיק אותו ביד ולקרוא אותו.
יש משהו במטאפורת הנשל שהיא נתונה לפרשנות.
כקורא ישראלי מטאפורת הנשל שלחה אותי באופן טבעי למאיר אריאל אבל לפחות בעיני מטאפורת הנשל של מאיר אריאל שונה מאשר של דילן תומס במובנים רבים.
מה שאני ראיתי בספר הזה לפני הכל זה רומן התבגרות בלתי גמור.

העובדה שהוא בלתי גמור מורגשת כמעט בכל עמוד. לא מפני שהפרקים עצמם אינם עובדים, אלא מפני שאפשר להרגיש שהסיפור נמצא בתנועה מתמדת, מחפש את הכיוון שלו, וכמו הגיבור עצמו גם הוא עדיין לא השיל את עורו האחרון. בדרך כלל יצירה בלתי גמורה משאירה אצלי תחושת החמצה. כאן קרה דבר מעניין. דווקא הידיעה שלא אזכה לראות את הרומן במלואו גרמה לי להעריך עוד יותר את מה שכן נכתב.

סמואל בנט עוזב את בית הוריו ויוצא ללונדון בתקווה להתחיל חיים חדשים. זה נשמע כמו בסיס מוכר לרומן התבגרות, אבל תומס אינו מתעניין באמת בעלילה במובן המקובל. הוא מתעניין בנפש, בתחושות, במפגשים המוזרים ובדמויות המשונות שהגיבור פוגש בדרך. יש כאן מסע, אבל זהו מסע פנימי לא פחות משהוא מסע גיאוגרפי.

מה שתפס אותי יותר מכל הוא הכתיבה עצמה.

לומר שדילן תומס יודע לכתוב יהיה אנדרסטייטמנט. כמעט בכל עמוד אפשר לראות כיצד המשורר שבו משתלט על הפרוזה. המשפטים מוזיקליים, הדימויים חיים, וגם רגעים שוליים לכאורה מקבלים עוצמה נדירה. זו איננה פרוזה שמבקשת רק לספר סיפור. היא מבקשת שתתעכב על השפה, שתקשיב לקצב שלה ותתענג על כל משפט.

לצד היופי הלשוני יש גם הרבה הומור. לעיתים הוא אבסורדי, לעיתים שחור, ולעיתים פשוט ילדותי במובן הטוב של המילה. התחושה היא שתומס מסתכל על העולם בעיניים סקרניות, כמעט שובבות, אבל באותה נשימה גם מבין היטב את הבדידות, המבוכה והניכור שמלווים את ההתבגרות.

מטאפורת הנשל ליוותה אותי לאורך הקריאה. אם אצל מאיר אריאל הנשל מסמל בעיני בעיקר אפשרות להתחדשות, אצל תומס ההתנשלות מורכבת יותר. כל שכבה שהגיבור משיל מקרבת אותו אל עצמו, אבל גם מרחיקה אותו מן המקום הבטוח שהכיר. ההתבגרות אינה מוצגת כאן כניצחון אלא כתהליך כואב, מביך ולעיתים אפילו מגוחך. אולי זו הסיבה שהמטאפורה עובדת כאן כל כך טוב.

חשוב גם להגיע אל הספר עם ציפיות נכונות. מי שמחפש עלילה סוחפת וסיום מספק עלול להתאכזב. זה איננו ספר כזה, וגם לא יכול להיות כזה משום שהמחבר לא הספיק להשלים אותו. אבל מי שמוכן להיסחף אחרי קולו של אחד מגדולי המשוררים של המאה העשרים ימצא כאן חוויית קריאה יוצאת דופן.

אולי לעולם לא נדע איזה רומן היה דילן תומס מסיים לכתוב. מה שנשאר לנו הוא רק הנשל, כמה פרקים שהצליחו לשרוד את מותו המוקדם. ובכל זאת, גם כך, הם מספיקים כדי להזכיר איזה כישרון נדיר הוא היה. לפעמים גם יצירה שאינה שלמה מצליחה להיות שלמה בחוויה שהיא מעניקה לקורא.