הזדמנות לפני אחרונה / דרור משעני

הזדמנות לפני אחרונה / דרור משעני
הוצאת אחוזת בית
141 עמודים

הדבר הראשון שמשך אותי בספר הזה זו הכריכה.
המחבר בחר בעיצוב נוארי ולא במקרה.
הכריכה אומרת משהו על הספר ועל התוכן שלו וכשבוחרים בעיצוב כזה יש לו אמירה.

הדבר השני שמשך אותי זה סגנון הכתיבה של משעני בספר הזה.
דרור משעני כותב את העלילה בגוף שני, דבר שכמעט לא נתקלים בו בפרוזה. אבל זו בחירה מודעת וניגע בה בהמשך.

ואז אנחנו צוללים לסיפור ולעלילה.

אלי הוא אלמן בן חמישים ושתיים, מתרגם ספרי מתח מצרפתית, אדם שחייו נדמה שכבר התייצבו במקום שבו לא מצפים להפתעות גדולות. מפגש מקרי עם ליה, צ'לנית שמצליחה לעורר בו מחדש תקווה שכמעט אבדה, גורם לו להאמין שאולי החיים בכל זאת שמרו עבורו מתנה אחת אחרונה.

מכאן אני בכוונה לא רוצה לומר הרבה.

זהו ספר מתח, אבל לא מהסוג שמבקש מהקורא לפתור תעלומת רצח או לנחש מי אשם. המתח כאן צומח ממקום אחר לגמרי. הוא נולד מהבחירות הקטנות של הדמויות, מהחלטות שנראות חסרות משמעות באותו רגע, ומהידיעה שכל צעד נוסף עלול להוביל למקום שממנו כבר אי אפשר יהיה לחזור.

כאן גם מגיעה אחת ההחלטות הספרותיות המעניינות ביותר של משעני. הבחירה לכתוב את כל הספר בגוף שני. במקום "אני" או "הוא", מישהו פונה אל אלי לכל אורך הספר ואומר לו "אתה". בהתחלה זה מפתיע, אפילו מעט זר, אבל ככל שהעלילה מתקדמת מבינים שהבחירה הזאת אינה תרגיל סגנוני אלא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו הספר יוצר מתח. יש תחושה שמישהו יודע יותר מן הגיבור, שמישהו מלווה אותו, מזהיר אותו, ואולי אפילו שופט אותו. התחושה הזאת מלווה את הקריאה כמעט בכל עמוד.

אהבתי גם את הדרך שבה משעני משחק עם הז'אנר שהוא עצמו מזוהה איתו. הגיבור שלו מתרגם ספרי מתח, מכיר היטב את חוקי הז'אנר ואת כל ההסתבכויות האפשריות, אבל החיים אינם מתנהלים כמו ספר שהוא יכול לערוך מחדש. יש כאן רעיון יפה על הפער שבין ידע לבין היכולת לקבל את ההחלטה הנכונה ברגע האמת.

למרות שמדובר בנובלה קצרה, הרגשתי שמשעני מצליח לבנות דמות אנושית מאוד. אלי אינו גיבור גדול ואינו אדם יוצא דופן. דווקא הרגילות שלו היא שהופכת את הסיפור לאמין כל כך. אפשר להבין כמעט כל החלטה שהוא מקבל, גם כשהיא מובילה אותו למקומות שפחות נעים להיות בהם.

בסופו של דבר, הרגשתי ש"הזדמנות לפני אחרונה" הוא הרבה יותר מספר מתח. זהו ספר על בדידות, על אהבה שמופיעה ברגע שבו כבר הפסקת לצפות לה, ועל הרגעים הקטנים שבהם החיים נותנים לנו עוד אפשרות אחת, ואנחנו צריכים להחליט מה לעשות איתה.

זו אולי הנובלה הראשונה של דרור משעני שאני קורא, אבל אם היא מייצגת את היכולת שלו לבנות מתח מתוך בני אדם ולא מתוך פעלולים עלילתיים, אני בהחלט מבין למה הוא נחשב לאחד מכותבי המתח הבולטים בישראל.